ב"ה
בית הדין האזורי נתניה
בפני כבוד הדיינים:
הרב יעקב זמיר
הרב שלמה שפירא
הרב אברהם שינדלר
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 1-23-8384
תאריך: ד אייר תשס"ד
25.4.2004
תובע פלוני
נתבעת אלמונית
הנדון: החזקת ילדים / הסדרי ראיה
נושא הדיון: סמכות נמשכת ושיקולי בית הדין בדיון בהחזקת ילדים

פסק דין
המבקש (פלוני) הגיש תביעת גירושין כנגד אשתו (אלמונית) ביום ל' אב תשס"ב ( 8/8/02). לצדדים שתי בנות תאומות. בכתב תביעתו כרך התובע ענין משמורת הילדים. המבקש תבע משמורת הילדים, עקב טענותיו על תפקודה ההורי של האם.

כבר בדיון הראשון, שנערך בט' כסלו תשס"ג (14/11/02), הודיעו הצדדים כי ברצונם להתגרש. הצדדים נחלקו לגבי משמורת הבנות. האב טען שהאם מכורה לטיפה המרה, ועקב כך עשתה מספר תאונות ברכבה בתקופה האחרונה. האב ביקש להוציא צו מניעה זמני האוסר על האם לקחת את הילדים, עקב הסכנה הנשקפת לילדים מנהיגתה. עוד העלה האב טענה, שאורח חייה של האם אינו מתאים לחינוך הילדים, עקב אי שמירת המצוות על ידי האם. ביה"ד העיר לבעל, שגם הוא אינו שומר מצוות, וכי הכיר את האשה ואורח חייה עוד לפני הנישואין, ואל לו להעלות טענה שהיא מופרכת מעיקרא.

האשה הכחישה בעיות השתיה, וטענה שאין ממש בטענות הבעל אודות אורח חייה, לדבריה טענותיו נאמרו כדי לסבר אוזני ביה"ד. בדיון אמר ב"כ האשה, שהדיון במזונות הבנות נידון בביהמ"ש ונפסק שם, ושם הוצהר שענין המשמורת ידון בביה"ד.

בית הדין, בהחלטתו במועד זה קבע כדלהלן:

א) מועד להוכחות הבעל ובירור טענותיו בתביעתו למשמורת הילדים.

ב) בשלב זה, עד להגעת התסקיר - משמורת הילדים תהיה אצל האם.

ביה"ד הזמין תסקיר מלשכת הרווחה, ובו התבקשו המלצות בענין המשמורת והסדרי הראיה.

בתאריך כ' טבת תשס"ג (23/12/02), לאור החלטת ביה"ד ועזיבת האשה את בית הצדדים, הגיש הבעל בקשה לקביעת הסדרי ראיה זמניים. בקשה זו נשלחה לתגובת האשה. בתגובה לבקשה זו הודיעה האשה המשיבה שהיא מסכימה לקיום הסדרי ראיה. תגובה זו הוגשה לביה"ד בט' שבט תשס"ג (12/10/03). בדיון שנערך בביה"ד בד' אדר א' תשס"ג (6/2/03), הביא הבעל עדים להוכיח טענתו בקשר להרגלי השתיה של האשה, הרגלים שלדעתו פוגעים ביכולתה לתפקד כהורה משמורן.

ביה"ד שמע באריכות דברי העדים. למרות דברי העדים, לא התרשם ביה"ד שיש פגם בתפקוד ההורי של האם, האב טען שהעדים משקרים בעדותם. כמו כן, הועלה נושא הסדרי הראיה, כשהבעל מבקש שהסדרי הראיה יקבעו אחרי שיסיים את עבודתו. האם טענה שעל האב לבוא לקחת את הילדים בשעה 16:00, עם גמר שהותם במעון.

במועד דיון זה הוצג בפני ביה"ד תסקיר לשכת הרוחה, מיום כ"ד שבט תשס"ג (27/1/03). בתסקיר זה נקבע כי "מדובר בהורים בעלי תפקוד הורי תקין, שניהם קשורים לילדות, מביעים אהבה, ודאגה כלפיהן וכו'".

התסקיר המליץ כדלהלן: "בהתיחס לסוגית המשמורת, מתקיים עקרון חזקת הגיל הרך. בנוסף אנו מתרשמים כי האם הינה דמות קבועה וזמינה בחייהן של שתי הבנות" וכו' לפיכך הומלץ על מתן משמורת לאם. כמו כן קבע התסקיר הסדרי ראיה בין האב לבנותיו בימי השבוע, בסופי שבוע, בחופשים ובחגים.

למרות המלצות התסקיר, ביקש הבעל משמורת הבנות, ולחילופין ביקש שינוי הסדרי הראיה באופן שיהיה לו נוח יותר וככתוב לעיל. מכיון שטענותיו של הבעל כנגד האשה לא הוכחו, ולביה"ד לא הוכח שיש פגם בתיפקודה ההורי, ומאחר וגם המלצות התסקיר קבעו כן, החליט ביה"ד לאמץ את המלצות התסקיר, לקביעת המשמורת ביד האם, וכפי שצריך להיות גם על פי ההלכה.

ויש להביא ראיה לעקרון הגיל הרך, מהאמור בעירובין (פ"ב א'): "עד בן שש בצוותא דאימיה ניחא ליה". ומלבד זאת, קיימ"ל שהבת אצל האם, עיין בכתובות ק"ב ב' (ועיין לקמן). לפיכך קבע ביה"ד בהחלטתו ביום הנ"ל 6/2/03: "ביה"ד מאמץ המלצות לשכת הרווחה ונותן להם תוקף של פס"ד".

ביה"ד קבע מועד לסידור ג"פ.

בתאריך 6/3/03 הוגשה לביה"ד בקשת הבעל להעביר משמורת זמנית של הקטינות אליו. בנימוקים לבקשה נכתב שהאשה עצורה לאחר שהואשמה בניסיון לרצח. כמו כן נכתב בבקשה שמשטרת ישראל ביקשה לעצור האשה-האם עד תום ההליכים. לבקשת האב צורפו מסמכים המאשרים האמור בבקשתו.

בתאריך ה' אדר ב' תשס"ג (9/3/03), הוציא ביה"ד החלטה שזו לשונה:
"הצדדים מתדיינים בפני בית דיננו מזה מספר חודשים.

לצדדים נקבע מועד לסג"פ לה' ניסן תשס"ג 7/4/03.

בדיון שנערך בביה"ד ביום ד' אדר א' תשס"ג, נחלקו הצדדים לגבי משמורת הילדים. האם ביקשה שהמשמורת תהיה אצלה והאב תבע משמורת הילדים לעצמו. לביה"ד הוגש תסקיר לשכת הרווחה בכפר סבא, שבהמלצותיו נכתב שמשמורת הקטינות תהיה אצל האם.

ביה"ד, בהחלטתו מיום ד' אדר א' תשס"ג, אימץ המלצות לשכת הרווחה ונתן להם תוקף של פסק דין.

בתאריך ב' אדר ב' תשס"ג 6/3/03 הוגשה לביה"ד בקשת הבעל להעברת משמורת הבנות אליו. בנימוקי הבקשה, שהוגשה בצירוף מסמכים המורים על נכונותה, נכתב שהאשה עצורה כיום והוגש נגדה כתב אישום עקב נסיונה לדרוס ולרצוח פועלים פלשתינים, כנקמה על מות אחיה.

כיום נמצאים בנות הצדדים אצל הורי האשה.

מתוך תסקיר לשכת הרווחה עולה, שלא נמצא פגם בכשרותם ההורית של האב, או של האם, אלא שמחמת העקרון של חזקת הגיל הרך הומלץ שמשמורת הבנות תהיה ביד האב.

מכיוון שבמצב העכשווי הבנות לא יוכלו להיות במשמורת האם, לפחות בזמן הקרוב, ביה"ד קובע שהעדיפות היא שהמשמורת תהיה ביד האב, הגר ליד אמו, ובידה לסייע לו בגידול הילדים.

לאור כל האמור לעיל, ביה"ד קובע, שבנות הצדדים יעברו למשמורת זמנית של האב.

מבוקש תסקיר והמלצות לגבי משמורת קבועה בעוד ששה חודשים".
בהמשך להחלטה זו הוציא ביה"ד, בתאריך ז' אדר ב' תשס"ג (11/3/03) צו, שזה לשונו:
"ביה"ד מורה למשטרת ישראל ולרשויות הרווחה, לסייע בכל דרך שהיא (כולל שימוש בכח) לקיים החלטת ביה"ד מיום ה' אדר ב' תשס"ג 9/3/03, המורה על העברת משמורת הבנות (פלוניות), לידי אביהם (פלוני). כמו כן מסמיך ביה"ד את פקידת הסעד בלשכת הרווחה בכפר סבא לפעול לטובת הקטינות הנ"ל ככל שיידרש. הסמכויות לפקידת הסעד ניתנות מכח סעיפים 19 ו-68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות, התשכ"ב-1962".
עוד לפני מתן הגט הוגש תסקיר לשכת הרווחה, בו דווח לביה"ד שהאב מתפקד היטב כמשמורן על הילדים, כן דווח על קיום הסדרי ראיה בין האם לבנות ודווח על קשר טלפוני שביניהם. בתסקיר הומלץ על משמורת קבועה של האב, הסדרי ראיה בין האם לבנות, והתבקש המשך מתן סמכויות לפקידת הסעד.

לאחר מספר דחיות התגרשו הצדדים בד' תשרי תשס"ד (30/9/03). בפסק הדין לגירושין נכתב: "בנות הצדדים יהיו במשמורת האב". ביה"ד לא התיחס בפסק הדין לגירושין לענין הסדרי הראיה שבין האם לבנות, מכיון שנושא זה לא הועלה במועד סידור הגט.

ב-2/3/04 התקבל בביה"ד תסקיר משלים מלשכת הרווחה, שמועד כתיבתו הוא ד' אדר תשס"ד (26/2/04). בתסקיר דווח על תפקוד האב בתור משמורן ועל בעיות שהתעוררו בקיום הסדרי הראיה אחרי שחרור האם ממעצר.

בתסקיר דווח לביה"ד שהסדרי הראיה התקיימו כסדרן כל עוד שהתה האם במעצר. אמנם לאחר שחרורה התנגדה האם להסדרי הראיה שנקבעו לה לפי הבנתם המקצועית של פקידות הסעד, שקיבלו הסמכות לקביעת הסדרי הראיה ע"י ביה"ד.

עקב התנגדותה לקביעת פקידת הסעד בענין הסדרי ראיה, הגישה האם תביעה להסדרי ראיה בביהמ"ש. בתסקיר דווח על קיום הסדרי הראיה בפועל ואף הומלץ על הסדרי ראיה עתידיים וכן מתן סמכות לפקידת הסעד ע"פ סעיף 19 ו-68 לחוק הכשרות המשפטית.

בתאריך ט' אדר תשס"ד 2/3/04 הוציא ביה"ד פסק דין שבו נתן תוקף של פסק דין להמלצות פקידת הסעד.

עקב פתיחת התיק על ידי האם בביה"מש, הוגשה בפנינו בקשת ב"כ האב לקבוע שהסמכות לדון בהסדרי הראיה נתונה לביה"ד.

העולה מתוך האמור לעיל הוא, שהאב הגיש תביעה לגירושין וכרך בה ענין משמורת הילדים. ב"כ האם הצהיר בביה"ד שהצדדים הסכימו בביהמ"ש שענין המשמורת ידון בביה"ד. האב הגיש בקשה לביה"ד לקביעת הסדרי ראיה. בביה"ד נערכו דיונים ארוכים בנושא משמורת הילדים וטובת הילדים, לאור העובדות שעלו בביה"ד ותסקירי לשכת הרווחה שנמסרו לביה"ד, נתן ביה"ד החלטותיו בענין משמורת הילדים והסדרי הראיה. בתחילה נקבעה משמורת לאם והסדרי ראיה לאב. לאור השתנות הנסיבות הועברה המשמורת לאם ונקבעו הסדרי ראיה לאם, כשביה"ד מסמיך את פקידת הסעד לקבוע ולעדכן הסדרי הראיה בהתאם לשינוי הנסיבות.

החלטות ביה"ד ניתנו לאחר דיונים ממושכים ושיקול דעת, במסגרת סמכותו של ביה"ד, לפני הגירושין וגם לאחריהם. לפיכך, אין ספק שמאחר שביה"ד דן בנושא המשמורת והסדרי הראיה לגופם בדיונים נפרדים, ונתן החלטותיו בהתאם לכך, ומשכך הסמכות הנמשכת לדון במשמורת הילדים והסדרי הראיה שהיתה נתונה לביה"ד לפני הגירושין תמשיך גם לאחריהן.

כפי העולה מתסקיר לשכת הרווחה, הגשת התביעה לביהמ"ש נעשתה עקב העובדה שהמלצת פקידות הסעד, שקיבלו סמכותן על פי חוק מביה"ד, לא מצא חן בעיני האם. לא יעלה על הדעת שבתביעה שנידונה בפני רשות משפטית מוסמכת שניתן בה פסק דין, ופקידת הסעד ממלאות חובתן על פי חוק, יוכל אחד מבעלי הדין להגיש תביעה נוספת באותו ענין, אחרי שהתוצאה המשפטית אינה נראית בעיניו. זכותה של האם לערער על קביעת פקידת הסעד, אך המקום לערעור ודיון בתביעה זו צריך להיות בביה"ד, שהיא הרשות המשפטית המטפלת בענין המשמורת והסדרי הראיה של בנותיהם של בני הזוג, ואין מקום להגשת תביעה אחרת בפני ביהמ"ש, מאחר שהדיונים והסמכות בענינים אלו נתונים זה מכבר לבית הדין וביה"ד ממשיך לעקוב אחרי קיום הסדרי הראיה גם כיום.

ויש לנו לבאר מה הם ההנחות הקובעות עמדתו של ביה"ד בנושא משמורת ילדים והסדרי ראיה, ועל פי זה יש לברר מהי המהות של תביעות אלו למשמורת והסדרי ראיה.

שנינו בכתובות ק"ב ב': "אמר רב חסדא זאת אומרת בת אצל אמה וכו' שמעת מינה בת אצל האם לא שנא גדולה לא שנא קטנה". ופרש"י שם: "דקתני למקום שאמה ולא קתני לבית אחיה. למדנו שכן הוא הדין שתגדל הבת אצל אמה. ובת הניזונית מן הבנים, זנין אותה בבית אמה ואין כופין אותה לגור אצלם". ומפשט סוגיא זו משמע שמשמורת הבת היא אצל האם. אמנם חזינן, מדברי רש"י, שסוגיית הגמ' מיירי במקום שמת האב וניזונית מהאחים, ויש לעיין מהו הדין במקום שיש אב ודורש שהמשמורת תהיה אצלו.

ובדברי הרא"ש בכתובות שם פי"ב ס"ד איתא: "י"א הא דאמרינן הבת אצל האם ה"מ באלמנה אבל בגרושה שבקינן לה אצל אביה, והר' מאיר הלוי ז"ל כתב שראה בתשובת הגאונים דה"ה בגרושה והביא ראיה ממתניתין דהנושא את האשה סתמא קתני ומשמע בין גרושה בין אלמנה ועלה קתני למקום שהיא אמה, לאשמועינן דהבת אצל האם אפילו בבת גרושה נמי". ומדברי רש"י בכתובות משמע שסוגית הגמ' היא כדעת י"א שבדברי הרא"ש, ועיין בטור בסימן פ"בשהביא המחלוקת שהביא אביו הרא"ש.

ובתשובת הגאונים שערי צדק דף ס"ד ע"ב סימן מ"ו, בין תשובות רב שרירא גאון, הביא שאלה זו: "וששאלתם אשה שנתגרשה מבעלה ויש לה ממנו בנות קטנות והלכה ונישאת לאיש אחר ובנותיה עמה, עמד אביהן של בנות ואמר שאיני מניח את בנותי אצל אחרים ולא על שולחנן וכו' ואמן אומרת אף היא איני מניחה את בנותי להיות עם אשה אחרת וכו', מה יש מן הדין, כך הראונו מן השמים דמילתא פסיקתא אמור רבנן וכו' והרי דברים ברורים שאעפ"י שנישאת הבת אצלה ולא קמפליג בין אלמנה וגרושה וכו'". והוא כדברי הרמ"ה, וכן כתב גם בתשובות הגאונים הרכבי סימן רכ"ז, ועיי"ש בתשובת הגאונים שערי צדק מש"כ שאם בעל האם פרוץ או אינו נאמן, שמעינן לטענת האב להרחיק הבנות מבעל אמם.

והרמב"ם בה' אישות פכ"א הי"ז פסק: "והבת אצל אמה לעולם ואפילו לאחר שש" ומבואר מדבריו שם דמיירי אף בגרושה ואף כשהאב רוצה שהבת תהיה במשמורתו. וכן פסק השו"ע בסימן פ"ב ס"ז והבת אצל אמה לעולם ואפילו לאחר שש", ולכאורה הרמב"ם והשו"ע פסקו כדעת הגאונים ולא כדעת הראשונים שהביאו הרא"ש והטור ולא כרש"י, (ועיין בדברי הב"ש סק"ט מש"כ מדברי רש"י שאין כופין אותה להיות עם האב, ובאמת רש"י הזכיר רק אחים, ועיין בקרבן נתנאל אות ע' שתמה מדוע השמיט השו"ע הדעה הראשונה שהביא הרא"ש). אמנם יש לומר שדעת הרמב"ם והשו"ע מוסכמת לכולי עלמא, וכמו שמצאנו בדברי הר"י מגאש בתשובותיו סימן ע"א דנשאל על ראובן שגירש את אשתו והיה לו ממנה בת והלך לעיר אחרת ונתעכב שם וכשחזר רצה לקחת את בתו והאם לא נתנה לו את הבת ודורשת שתתעכב אצלה עד שתכניסנה לחופה.

וכתב שם וז"ל:
"עמדנו על שאלה זו ועייננו בכוונותיו ודבר זה כבר נשאל עליו רב שרירא גאון ז"ל והורה שהבת תהיה אצל האם לא אצל האב, וכן כתב גם בה"ג. ואין ספק שהם סוברים במה שאמר התלמוד זאת אומרת בת אצל האם שהוא נאמר בענין ההכרעה אם תהיה אצל האב או אצל האם, ואנחנו גם כי דעתנו שהמאמר הנזכר לא נאמר אלא לאחר מיתת האב, לענין ההכרעה אם תהיה הבת אצל האם או אצל האחים כמו שיעיר על זה המשך לשון התלמוד, מ"מ להורות הלכה למעשה בכל כיוצא בנדון זה בפרטות אם יארע, נראה ללכת בעקבות הגאונים ז"ל הנזכרים ובקבלתם ולהמשך אחר סברתם ובו נפסוק הדין ונדון כשיתאמת אצלנו תועלת הבת בזה, להיות שהאם עכ"פ יותר משמרתה מהאב והיא המלמדת אותה ומדריכתה במה שיצטרכו הבנות להתלמד ולהרגיל בו כמו הטוייה והפקוח בצרכי הבית וכל כיוצא בזה וללמד אותה דרך הנשים ומנהגם, וכל זה אינה ממלאכת האב ולא מטבעו והראוי שלא יניחו ראובן זה להוציא הבת מאמה אבל תשאר אצלה כאשר היתה בתחלה בפרט מה שנראה מהתועלת וההנאה בזה לקטנה בהיות אמה אומרת שתתחייב להכניסה לחופה ולתת לה נדוניה משלה והיות האב רגיל לפרוש לארץ אחרת ואין להאמין שישאר ולא יפרוש."
חזינן מדברי הר"י מגאש, דאף שסבר דלענין ביאור סוגית הגמ' דעתו כדעה הראשונה ברא"ש וכמש"כ רש"י, מכל מקום לענין הלכה סבר כדעת הגאונים שעקר ההסתכלות שלנו היא על טובת הבת, ומשכך כל היכא שטובתה מורה שצריכה להיות אצל האם מוקמינן לה ביד האם שזוהי טובתה, ולא ביד האב שמעיקר הדין היתה צריכה להיות משמורתה בידו. והיינו שהגורם הדומיננטי בקביעת המשמורת הוא טובת הילד, ולא זכות האב וחובתו לגדל את בתו ולפרנסה. ויש לומר שהרמב"ם אזיל בשיטת רבו הר"י מגאש וכן היא דעת השו"ע, וטעמא דמילתא דבת אצל האם משום דזו היא טובת הבת.

והנה לענין משמורת הבן, שנינו בעירובין פ"ב ב', דאפילו בן שש בצוותא דאימיה ניחא ליה ולכן יוצא בעירוב שעירבה אמו ולא בערוב שעירב אביו, ומהאי טעמא פסק הרמב"ם בה' אישות פכ"א הי"ז, "אם רצת המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות אלא כופין את אבי הבן ונותן לו מזונות והוא אצל אמו, לאחר שש שנים יש לאב לומר אם הוא אצלי אתן לו מזונות ואם הוא אצל אמו איני נותן לו כלום". והראב"ד שם הקשה על הרמב"ם וז"ל: "א"א אין הדעת סובלת שנכוף את האב להפריד בנו ממנו עד שיהא בן שש והוא חייב לחנכו תורה בן ארבע ובן חמש ואיך יחנכנו והוא גדל בין הנשים". חזינן שסברת הראב"ד שכיון שחובת החינוך מוטלת על האב ואפשרות החינוך יכולה להיות רק אצלו, אם כן גם לפני גיל שש הבן צריך להיות אצל אביו כדי שיחנכו.

וטעמא דמילתא דחינוך הוא חובת האב, וטובת הבן, ומשכך מכיון שאביו הוא בעל היכולת לחנכו, ממילא משמורתו צריכה להיות ביד האב, ואף שהגמ' אומרת שעד בן שש בצוותא דאימיה ניחא ליה, יש לומר שבאמת לבן נוח יותר בצוותא דאמו דהיא מפנקתו יותר מאביו, אך עכ"פ טובתו שיהיה אצל אביו והוא יחנכו ולכן אזלינן בתר טובתו. ועיין בכ"מ שכתב "ואין זה קושיא שחינוך זה אפילו אצל האם יכול הוא לחנכו לפעמים כשיבא אצלו", ומבואר מדבריו שהיות הבן אצל אמו אינו מונע מהאב לחנכו את החינוך הראוי לו לפני גיל שש, ולהכי עדיף שיהיה אצל האם שבצוותא דידה ניחא לבן ואין נמנע חינוכו עקב עובדה זו, ועכ"פ שמעינן מדברי כולם שטובת הבן היא הגורם הדומיננטי בקביעת המשמורת.

ועיין בשו"ע סימן פ"ב ס"ז דפסק כדעת הרמב"ם, שעד גיל שש הבן אצל אמו, ומגיל שש ואילך הבן אצל אביו, ועיין בח"מ סק"ט שאם האם מוחלת על מזונות יכולה להחזיק הבן אצלה, וכתב שזה כנגד המושכל, וכתב הח"מ שמיירי כשהבן אינו רוצה להפרד מאמו, וכן הביא הב"ש משמו. חזינן לדעתם שכיון שהבן רוצה להיות אצל אמו, אף שבאופן מוחלט אין זה טובתו כיוון שבסיטואציה שנוצרה רצונו של הבן להיות עם אמו שבקינן ליה ביד אמו ואין זה כנגד המושכל.

ועיין עוד במה שכתב הרדב"ז בתשובותיו ח"א ס' תכט, דבבן הצריך לאמו הרי הוא כבת, וטעמא משום דבצוותא דאימיה ניחא ליה, ובכהאי גוונא לא שנא אם האם נשארה אלמנה או גרושה או שנישאה לאחר, דבכל ענין שטובתו של הבן שיהיה אצל אמו, בחזקת אמו מוקמינן ליה ולא חיישינן לערעורו של האב או של קרוביו. עיי"ש בתשובתו ואכמ"ל.

וסברא זו מפורשת גם בדברי תשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן ל"ח, וז"ל:
"והבת לעולם אצל האם ואפילו נשאת האם, לא שנא גדולה או קטנה כדאיתא פרק הנושא, והטעם כדי שתרגיל האם לבת ותלמדה דרך נשים ושלא תרגיל עצמה בפריצות, אבל הבן יותר ראוי להיות אצל האנשים הקרובים שהם ירגילוהו וילמדוהו דרך הלמוד ודרך אנשים יותר מן האם, שבני אלמנה דרכם דרך זר".
וביאור דבריו הוא, שמקום המשמורת של הילדים נקבע לפי טובתם, ומשכך מכיון שחינוך הבת יהיה טוב יותר אם תהיה עם אמה לכן הבת נשארת במשמורתה. משא"כ בבן, שראוי שיהיה אצל אנשים קרובים והם יגדלוהו, דבאופן זה יהיה טוב יותר משיגדל אצל אמו ולכן משמורתו אינה אצל האם. וכמו שכתב הרשב"א שבני אלמנה דרכם דרך זר, ועכ"פ סיים שם הרשב"א בתשובתו וביאר המדד שצריך להדריך את בית הדין וז"ל:
"לעולם צריך לדקדק בכלל דברים אלו אחר מה שיראה בעיני בית דין בכל מקום ומקום שיש בו תיקון ליתומים, שבית דין אביהם של יתומין לחזור אחר תקונן".
וברור שאין כוונתו דוקא ליתומים אלא שבכל ענין חובת בית הדין לחוש לטובת הקטינים בענין קביעת משמורתם.

והנה מסוגית הגמ' בכתובות מוכח, שבת אצל האם. ויש לדקדק מסוגיא זו שדוקא בת אצל האם אבל הבן אינו אצל האם (ועכ"פ מגיל שש ומעלה). והאם הכוונה שאינו אצל האם היינו דוקא היכא שאיכא אב או אף היכא שאין אב, שיהיה אצל קרובי האב, ולכאורה דין זה תלוי במחלוקת בין רש"י וי"א שבדברי הרא"ש והרמ"ה שהביא דעת הגאונים בביאור סוגית הגמ', ומדברי הרשב"א בתשובות המיוחסות משמע שאף קרובי האב עדיפי על האם. וכך כתב בשו"ת תשב"ץ ח"ב ס' רט"ז ויש להאריך בזה ואכ"מ. ועכ"פ איפכא, במקום דאיכא אב וקרובות האם כגון אם האם או אחות האם הדורשות לגדל הבת, בזה פשיטא לראשונים ששומעים לאב והוא עדיף מקרובות האם, ועיין בזה בשו"ת הרא"ש כלל פב' אות ב' ובשו"ת תשב"ץ ח"ג ס' קמ"ד ושם ס' רי"ח, ועיין עוד בשו"ת חוט המשולש (שבסוף ס' תשב"ץ ) טור ראשון סימן ל"ח, ואכמ"ל.

ובגוף הך דינא דמקום המשמורת, כבר הבאנו דעת הראשונים שהבת אצל האם והבן אצל האב משום דבכהאי גוונא הוי טובת הילד. והנה דברי הגמ' הם בסתמא, וברור שעיקר הדין בנוי על יסוד זה, ולמש"כ ענין היות הבת אצל האם והיא תחנך אותה והבן אצל האב והוא יחנכו, כן הוא בסתמא, שזה החינוך העדיף והטובה היותר גדולה לילד. ויש לעיין אם דינים אלו הן קטגוריים, או שיש להביא בחשבון גם טעמים נוספים של טובתם ויש לשקללם לפי שיקול דעת ביה"ד בקביעת המשמורת וכמו שכתב הרשב"א בתשובות המיוחסות בסוף תשובתו.

ויש לעיין באיזה מקרה ובאיזה אופן מתחשבים בדעת הילדים בענין זה של קביעת המשמורת. ועייין מש"כ בזה בנתיבות המשפט על רבינו ירוחם דף רס"א ע"א. ועוד יש לעיין במקום שהאם רוצה לגור במקום שאין האב או קרובי האב גרים, האם גם בכהאי גוונא אמרינן שהבת אצל האם, עיין מש"כ בזה בשו"ת רשב"ש ס' קט"ו ובשו"ת מהריב"ל ח"א ס' נה ובשו"ת מהרשד"ם ח' אבע"ז ס' קכ"ג (ועיין לקמן). וכתבתי להעיר ולא עת האסף, ובכל ענין יש לשקול לגופו, אך ברור שהגורם הדומיננטי בקביעה זו היא טובת הילד, ולא תלינן ליה ברצון ההורים.

ובשו"ת דרכי נועם סימן כ"ו ביאר דברי הרשב"א בתשובות המיוחסות וז"ל:
"כי חכמי התלמוד אמרו על הסתם, דסתם מילתא הבת אצל האם והבן גם כן בקטנותו, ואחר כך עם האב... שכל זה תיקון הולד על הסתם, אבל אם ראו בי"ד שאין בזה תיקון אלה אדרבא קלקול, מחזרין אחר תקנתן כפי ראות עיני הדיינים, וכל הפוסקים הסכימו לזה שהכל תלוי כפי ראות עיני בי"ד מה שהוא תיקון לולד".
העולה מדבריו שמה שנאמר בגמ' ונפסק בפוסקים הוא בסתמא, אבל אם יראה לביה"ד שטובת הילדים היא משמורת באופן אחר מהאמור בגמ' ובפוסקים אזלינן בתר טובתם.

וסברא זו של הרשב"א בתשובות המיוחסות, שהכל תלוי בראות עיני ביה"ד את טובת הילדים מוסכמת על גדולי האחרונים. עיין בדברי הרמ"א באבהע"ז ס' פב ס"ז שהביא דברי המהר"ם פדוואה וז"ל:
"ודוקא שנראה לבי"ד שטוב לבת להיות עם אמה, אבל אם נראה להם שטוב לה יותר לישב עם בית אביה אין האם יכולה לכוף שתהיה עמה".
ועיין מה שהאריך בזה המבי"ט בתשובתו בח"א ס' קס"ה שכתב בתוך דבריו, "נראה דהכל לפי ראות בי"ד תקנתם של יתומים וכו'. עיי"ש בדבריו. וכן כתב בח"ב סימן ס"ב: "כי מה שאמרו הבת אצל אמה לא בשביל קירוב ואהבת האם לבת יותר מן האב נגעו בה, אלא לתיקון הבת שתלמד דרך ארץ עם אמה". ומבואר מדבריו דעיקר דין המשמורת תלוי בתועלת לבת. ועיי"ש עוד בדבריו שכתב: "וכ"ש כשהיתה גדולה שאפילו שלא תרצה לשבת עם אמה לא נוכל לכוף אותה שלא תשב אצל מי שתרצה דבקטנה שייך כפיה להושיב עם אמה, לא בגדולה וכו'." וחזינן מדבריו דבבת גדולה אין כופין אותה בענין המשמורת כנגד רצונה, אלא אזלינין בתר רצונה דזוהי טובתה.

ועיין עוד בשו"ת רדב"ז ח"א ס' קכ"ג שנשאל:
"בראובן שמתה אשתו והניחה לו בן קטן יונק חולה והוא אצל אם אמו ורצה ראובן לקחת אותו והנה הוא לא נשא אשה והוא עני ובזמן שיוצא לחוץ מניח את הבן אצל השכנים אם טוב שיעמוד הבן אצל אם אמו או אצל אביו, תשובה הדבר ברור שהבן אצל אמו אמרו ולא אצל אם אמו, אבל אם ראו בי"ד שתקנת הולד שיעמוד אצל אם אמו לפי שהיא מרחמת עליו יותר מאחרים מניחים אותו אצל אם אמו וכו' כללא דמילתא הכל תלוי בראות בי"ד באיזה מקום יש תקנה לולד יותר".
וכן כתב גם בשו"ת מהרשד"ם ח' אבהע"ז ס' קכ"ג וז"ל:
"כללא דמילתא כי כל זכות שאמרו הבת אצל האם לעולם בזכותה דברו ולא בזכות האם, וכן בבן עד שש בזכות הבן דברו ולא בזכות האם, דבן שש בצוותא דאימיה ניחא ליה".
ועוד שם:
"אלא ע"כ יש לך לומר שחכמים דברו על הסתם, אמנם את יראו בעין שתקות הבת אינה להניחה אצל אמה, ודאי ואין ספק שיש כח לביה"ד לראות על תקנתה".
העולה מכל האמור לעיל, שענין זה של משמורת הילדים, אינו ענין של זכות ההורים או אחד מהם אלא כל כולו ענין של טובת הילדים ועל פי טובתם נקבעת המשמורת. וברור שהכוונה בטובתם בין טובה גשמית ובין טובה רוחנית, וטובה זו היא המהווה המודד היחידי בקביעת המשמורת. ודע שסברא זו מקובלת על כל הפוסקים ולית מאן דפליג בהאי מילתא.

ויש לומר דגם הסדרי הראיה בין האב לילדיו הנמצאים במשמורת האם או בין האם לילדיה הנמצאים במשמורת האב הינם מטעם זה של טובת הילדים, ורמז לדבר מצינו בדברי הכ"מ בה' אישות פכ"א הי"ז שהבאנו לעיל, שכתב בביאור שיטת הרמב"ם, שהחינוך המוטל על האב לפני היות בנו בן שש, יכול לעשותו ולחנכו לפעמים לכשיבוא אצלו, ולפי"ז עצם הסדרי הראיה הינם לצורך חינוכו של הבן וכן לצורך הקשר בין ההורה שאינו משמורן לילדו וכמו ששנינו בעירובין פ"ב א' "בצוותא דאימיה ניחא ליה", היינו שעצם היותו במחיצת אמו נוח לו. הכי נמי הקשרים בין האב והאם כשאינם משמורנים עם ילדם, הינה תנאי הכרחי לגידולו הנורמלי (עד כמה שאפשר) של הילד.

ולפיכך קיום הסדרי הראיה הינם בראש ובראשונה לצורך מילוי צרכיהם של הילדים, אף שאין ספק שזהו רצון טבעי של ההורה, וכל אב ואם נורמלים אינם יכולים לעמוד במצב של ניתוק הקשר מילדיהם, אבל עכ"פ הסדרי הראיה אינם זכותם של ההורים אלא חובתם ונקבעת לפי טובת הילד.

ונראה דקיום הסדרי ראיה בין אב לבנו הוא כדי שיקיים חובותיו כלפי בנו וכמו ששנינו בקידושין כ"ט א' לגבי חובות האב, ומאחר שחייב האב ללמד בנו תורה וכן אומנות אינו יכול לעשות כן אלא כשהבן נמצא במשמורת האב וכסברת הראב"ד בה' אישות שהבאנו לעיל, אך במקום שדברים אלו יכולים להתקיים גם ללא משמורת, אין ספק שהסדרי הראיה נעשים לצורך קיום חובות האב כלפי בנו.

ועיין בתשובת המהרשד"ם בח' אהע"ז ס' קכ"ג שנשאל על אם שרצונה לעזוב מקום מגוריה בזמן הנישואים, מקום בו גרה משפחתו של האב, ורוצה לקחת את בתה עמה, בהסתמך על הדין שהבת אצל האם וכתב שם המהרשד"ם להוכיח באריכות, דהך דינא שהבת אצל האם אינו דין מוחלט, ותלוי בזה שהאב או קרוביו יוכלו להיות בקשר עם הבת ולדאוג לכל צרכיה המוטלים עליהם. והוכיח הדבר מסברת הכ"מ שהבאנו לעיל, שדוקא משום שהאב יכול לקיים חלקו בחינוך הבן בעת ביקוריו את הבן, להכי מוקמינן לבן בחזקת אמו עד גיל שש, הא לאו הכי היינו קובעים משמורתו ביד האב וכדעת הראב"ד. ועיין היטב בתשובתו שמוכח מדבריו שטובת הבת מתקיימת בתרתי שמתגוררת אצל אמה ושבני משפחת האב מפקחים על כל צרכיה, ולכן כתב שאם האם רוצה לחזור לעיר ממנה הגיעה, אין לה זכות ליטול את בתה עמה אלא תישאר עם משפחת האב.

ועיין עוד בשו"ת מהר"ם אלשיך סימן ל"ח, שפשיטא ליה שבבן הגדול משש שנים ורוצה להיות עם אמו שמעינן ליה, דזוהי טובתו שיהא אצל אמו ולא מקבלים תביעת האב ומשפחתו שיהיה עמם. והנה למש"כ כל מערכת היחסים שבין הילדים להוריהם דהיינו המשמורת ובמקביל לה הסדרי הראיה, צריכים להיעשות באופן שהילדים יוכלו להפיק את התועלת הגדולה ביותר מקשריהם עם שני ההורים, וכיון שענין זה של משמורת והסדרי ראיה הוא זכותם של הילדים ולא זכות ההורים אלא חובתם, יש לקבוע המשמורת והסדרי הראיה באופן שיהיה הטוב ביותר לילדים.

ולפי מה שכתבנו, ענין תביעה למשמורת והסדרי ראיה במהותה, אינה תביעה עצמית של ההורה שהרי כפי שכתבנו והארכנו לעיל תביעות אלו אינם דנות בזכותם של האב והאם למשמורת ולהסדרי ראיה, אלא הינם תביעות הדנות בזכותו של הבן להיות במקום הטוב ביותר הראוי לו, וכן להיפגש עם הוריו בהתאם לצרכיו ותביעותיו, ולפי זה כל תביעה כזאת המוגשת בפנינו, מהוה במהותה תביעת ההורה האפוטרופוס הטבעי של הילד בשם ילדו, לקביעת המשמורת והסדרי הראיה הטובים ביותר לילד. ולפיכך בכל תביעה כזו, אם ביה"ד עשה את המוטל עליו, ובחן בדק ופסק לפי טובת הילד (ולא רצון הוריו, שלפעמים רצונם אינו תואם את טובת הילד), אין מקום להגשת תביעה מחודשת בשם הילד, דהרי גם תיק תביעת הוריו, למרות כותרתה מהותה היא תביעה בשם הילד, שהרי אין בנושא זה זכות להורים, ומשכך אין מקום להגשת תביעה נוספת, גם לפי הפרוצדורה שפשטה כיום, להגיש תביעות נפרדות בשם הילדים, למרות ההסכם שנעשה ע"י ההורים, שהרי בהסכם שנערך בין ההורים לא תמיד ניתן שיקול דעת נפרד לטובת הילד, וההסכמות עליהם הגיעו ההורים הינם כפופים לשאר ההסכמות שסוכמו כתנאי לגירושין, משא"כ נושא זה של משמורת הילד והסדרי ראיה הינם במובהק נושא בו טובת הילד היא הגורם הבלעדי המדריך את ביה"ד בנתינת פסק דין.

ולפי מה שכתבנו, חובת ביה"ד באשרו את ההסכמה למשמורת ולהסדרי ראיה, אליהם הגיעו ההורים, לבחון ענין זה לגופו. אמנם ההנחה הרווחת היא שטובת הילדים עומדת ברוב רובם של המקרים לעיני ההורים ולכן ענינים אלו יקבעו לפי הבנתם את טובת הילדים. אך אין ספק שבמקום שיש ספק אם טובת הילדים עמדה לעיני ההורים, ביה"ד מנוע מאישור ההסכם עד שיבחן טובת הילדים.

ועכ"פ בנידון דידן ביה"ד בחן היטב טובת הילדים. ביה"ד קנה סמכותו בענין המשמורת והסדרי הראיה עוד לפי הגירושין, והמשיך לתת החלטותיו בענינים אלו גם לאחריהם, ומכיון שענין זה של המשמורת והסדרי הראיה לא הסתיים עם הגירושין, סמכותו של ביה"ד נמשכת גם אחרי הגירושין, וכפי שאכן נהג ביה"ד. משכך, הגשת תביעה נוספת בענין זה לביהמ"ש אינה במקומה, היא נעשתה שלא כדין, והסמכות לדון בנושאים אלו נתונה לביה"ד.

הדברים שכתבנו לעיל הינם מספיקים לדעתנו בכדי להבהיר ענין סמכותו של ביה"ד בנושא המשמורת והסדרי הראיה, ולכשעצמנו אין אנו זקוקים להביא אסמכתאות למצב החוקי, הנובע מהמשפט הכללי, ואין מקום שבית דין רבני יצרף נימוקים משפטיים שאינם בנוים על אדני התורה, וכבר הארכנו בזה בפסק דין אברהם (נתניה 4252). אלא שכפי שכתבנו שם, ההכרח לא יגונה, ומכיון שפסק דיננו צריך להיות מונח לפני ערכאות משפטית, שאינן דנות על פי דין תורה, נבאר מהו המצב החוקי בנידון דידן, ושאף לפי החוק הסמכות לדון בהסדרי הראיה ממשיכה להיות נתונה לביה"ד.

על פי פסיקתו של בית-המשפט העליון, משמורת ילדים נחשבת סוגיה הכרוכה בתביעת הגירושין לפי טיבה וטבעה, כל עוד לא נתבעה קודם לכן בערכאה מוסמכת אחרת. יתר העניינים דורשים כריכה מפורשת בתביעת הגירושין (ע"א 8/59 גולדמןנ' גולדמן, פ"ד יג (2)1085, 1091; בד"מ 1/60 וינטר נ בארי, פ"ד טו (2) 1457 , 1467).

בנסיבות המקרה שלפנינו, כרך המשיב במפורש את משמורת הבנות בתביעת הגירושין שהגיש לבית הדין הרבני, בלא שסוגיה זו נתבעה קודם לכן בערכאה מוסמכת אחרת. לפיכך, אין ספק כי בית הדין הרבני רכש סמכות לדון בהחזקת הבנות מכוח כריכתה בתביעת הגירושין.

בהחלטה שניתנה, על ידי בית המשפט לעניני משפחה במחוז תל אביב, ע"י כבוד השופט שאול שוחט (בש"א 018749/01,בתיק עיקרי:תמ"ש 068293/99), נערכה סקירה מדוייקת ואובייקטיבית לדעתנו של המצב המשפטי, בו אנו עוסקים. לא נאריך בציטוט רחב ממנה כפי שאולי היה ראוי. למצער, נצטט את ההערות הבאות:
" 5) עם כל הכבוד וההערכה לב"כ המשיבים, ביה"ד הרבני איננו 'סרח עודף' של מבנה מערכת המשפט במדינת ישראל. ביה"ד הרבני הינו ערכאת שיפוט מוכרת וסמכותה הראשית להידרש, לדון ולהכריע בשאלת החזקתו של קטין נקבעה בחקיקה ראשית ופורשה בפסיקה ארוכת שנים. כל עוד הלכה זו שרירה וקיימת שומה על ביהמ"ש דלמטא לנהוג ולפסוק על פיה ולהעמידה כבסיס לפרשנות הראויה לסוגיות שונות הסובבות אותה.

...

ב. לאחר חקיקתו של חוק בית המשפט לענייני משפחה

...

3) עם כל הכבוד וההערכה לב"כ המשיבים חוק בית המשפט לענייני משפחה לא בא לפגוע בסמכויותיהם של בתי הדין הדתיים ומשכך, אינני סבור שיש לפרש את סעיף 3(ד) באופן שיאפשר לקטין באמצעות מי מהוריו 'לשבש סדרי בראשית' ולפגוע בסמכויותיהם של ביה"ד הדתיים. לא יעלה על הדעת שמקום ואב יגיש תביעה לגירושין לביה"ד הרבני וענין החזקת ילדיו יכרך בתביעה זו כענין 'כרוך מעצם טיבו וטבעו' תפקע סמכותו של ביה"ד הרבני לדון בשאלה זו רק משום שיום לאחר מכן פונים הקטינים באמצעות אמם לביהמ"ש לענייני משפחה בתביעה משלהם, כמי שניתנה להם זכות עצמאית לברור לעצמם את הערכאה הנוחה להם. עם כל הכבוד מתן פרשנות כזו לסעיף 3(ד) תרוקן לחלוטין את סמכותו של ביה"ד הרבני ותציג אותו ואת ההלכה הפסוקה בענין זה ככלי ריק.

ודוק! הזכות שניתנה לקטין איננה זכות אבסולוטית. היא כפופה לכך שעניינו עלול להפגע פגיעה של ממש. היעלה על הדעת שביהמ"ש לענייני משפחה ידון בתביעת משמורת שהוגשה על ידי קטין באמצעות אמו אחרי שענין זה נכרך בתביעת גירושין קודמת שהוגשה על ידי האב? הרי בכך קובע ביהמ"ש, כי עניינו של הקטין עלול להפגע רק משום שעניינו ידון ברבני. היעלה על הדעת שביהמ"ש האזרחי יקבע שיש בכך משום פגיעה של ממש בעניינו של הקטין? הרי זה בדיוק מה שהשופט ברק ביקש למנוע בפרשת ענתבי (שם) - קביעה על דרך הכלל שביה"ד הרבני אינו דואג לטובתו של הילד כמו אחיו ביהמ"ש האזרחיים.

4) דומה שגם ביהמ"ש המחוזי בפרשת אנגלמן, אשר פסק את שפסק על פי עקרונות כלליים, לא ראה לנכון לפרש את ס' 3(ד) המקנה זכות כזו לקטין וקבע בזו הלשון:

"על פניו נראה לי כי זכות הקטין על פי סעיף 3(ד) האמור הינה כפופה לעקרונות הקיימים בדבר סמכויות ביה"ד הרבני והערכאה האזרחית ואינה אמורה לגרוע מסמכויות אלה (עיין סעיף 25 לחוק בית המשפט לענייני משפחה)".
בענין החלוקה המשפטית בדיון בתביעות בין בני זוג בתביעות הנוגעות גם לזכויות הילדים ניתן בעבר פסק הדין של של בית המשפט העליון (השופט אלון) בענין בד"מ 1/81, נגר נ' נגר, פ"ד לח (1) 365, בעמ' 386, כדלהלן:
"שם נאמר כי להבדיל ממזונות קטין "שלגביהם יכול שיהיה ניגוד בין האינטרסים של ההורים - שמבקשים לסיים את תהליכי הגירושין ביניהם ומתוך כך יתכן שאחד ההורים מוכן להסתפק בסכום נמוך של הקטין - לבין האינטרס של הקטין, הרי מה שאין כן בכל ענייני האפוטרופסות, כאשר ההסכמה לשיפוט אינה מעלה לכאורה כל חשש של ניגוד אינטרסים בין ההורים לבין הקטין, שאזי הסכמת ההורים האפוטרופסים הטבעיים, גם הסכמתו של הקטין, שאותו הם מייצגים ובשמו הם מסכימים" .
הגישה הנ"ל שנקבעה בפס"ד נגר, על פיה לא ניתן להקיש מהסכמים בעניני מזונות קטין בכל הנוגע להסכמה בענייני אפוטרופוסות או משמורת, הינה הגישה המקובלת בפסיקה. אף שגישה זו נשללה בענין אנגלמן (בבר"ע 1016/99) ולדעתנו שלא בצדק, הטעם לכך הינו היעדר זהות אינטרסים בין ההורים לבין הקטין ושילובם של אינטרסים חיצוניים (רכושיים) בהסדרי המשמורת שנקבעו.

בימים אלו יצא מלפני בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בתיק 2898/03 , פסק דין שנכתב ע"י השופטת בייניש, פסק דין המאיים לשנות את ההסדרים הנהוגים זה מכבר, הסדרים שנקבעו על פי פסיקות בית המשפט העליון בעבר, פסיקה שלדעתנו בטעות יסודה, ולא ניתן בפסק דין זה נימוק סביר היכול לסתור את הנוהג שהיה מקובל עד היום לפי קביעת פסקי הדין של ביהמ"ש בעבר. נעתיק תחילה הקטע הנוגע לעניננו וז"ל פסק דין זה:
"הלכה פסוקה היא כי ככלל, קטינים אינם כבולים לתוכן הסכמים שנערכו בעניינם במסגרת הליך גירושין בין ההורים, ואין הם קשורים לערכאה השיפוטית שנבחרה על-ידי הוריהם. הטעם לכך נעוץ בחשש כי במסגרת מאבק הגירושין, עיקר מעיינם של ההורים נתון לסידור ענייניהם האישיים, והם עלולים - ולו מבלי דעת או בהיסח הדעת - שלא להקפיד במידה מספקת על הבטחת האינטרסים של ילדיהם ועל טובתם. מטעם זה, נפסק כי הסכם גירושין בין הורים שאושר וקיבל תוקף של פסק-דין יחייב את הקטינים, רק כאשר ברמה הדיונית עניינם של הקטינים נבחן לגופו כעניין עצמאי ונפרד מיתר סוגיות הגירושין, וברמה המהותית שוכנעה הערכאה המוסמכת כי ההסכם בין ההורים משרת את טובת הקטין. כמובן, שאין חולק כי ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים על ילדיהם וכי על דרך הכלל, הם המוסמכים לייצגם. יחד עם זאת, החשש הוא כי במסגרת הליך הגירושין כשנוצר ניגוד ענינים בין ההורים לבין עצמם עלול להיווצר ניגוד ענינים בין ההורים לבין ילדם, באופן שהאינטרסים של הקטין עלולים להידחק לקרן זווית ולהיפגע. בהתחשב בכך, נפסק כי בהעדר דיון מהותי בטובת הקטינים בנפרד מעניינם של ההורים בהליך הגירושין, אין לראות את הקטינים כצד להסכם שבין ההורים, הן מבחינת תוכנו והן מבחינת הערכאה השיפוטית שנבחרה במסגרתו (ראו: דברי הנשיא שמגר בע"א 411/76 שר נ' שר, פ"ד לב(1) 449; פסק-דינו של השופט אור בע"א 289/82 דאובה נ' דאובה, פ"ד לו(4) 625; פסק-דינו של השופט חלימה בע"א 544/82 חממי נ' חממי, פ"ד לח(3) 605; פסק-דינו של השופט אילן בע"א 16/98 מאיר נ' מאיר ואח', פ"ד נג(2) 175; והשוו לעמדה לפיה כדי לחייב את הקטינים בהסכמות שבין ההורים במסגרת הליך גירושין, יש צורך בתביעה פורמלית נפרדת בשמם של הילדים: גישת השופט ברנזון בע"א 404/70 עברון ואח' נ' עברון, פ"ד כה(1) 373; דברי הנשיא לנדוי בע"א 527/72 דוידסון נ' אלן, פ"ד כז(2) 20). יצוין כי בנסיבות מתאימות, ובכפוף לשיקול דעתה של הערכאה המוסמכת בדבר, ניתן להורות על ייצוג עצמאי לקטין בנפרד מהוריו, במקרים בהם ייצוג כאמור נדרש על-מנת שהאינטרסים של הקטין ייוצגו כדבעי בטרם יחויב בהסכם הגירושין שבין ההורים.

לא נעלם מעינינו כי ההלכה לפיה הסכם אגב גירושין אינו מחייב את הקטינים אלא בהתקיים התנאים שפורטו לעיל, נפסקה בנוגע למזונות קטינים. יחד עם זאת, אין סיבה שלא להחילה גם בנוגע להחזקת ילדים: ראשית, מטבע הדברים, החשש מפני ניגוד אינטרסים בין ההורים לבין הילד במסגרת הליך הגירושין, מתעורר לא רק בנוגע למזונות הילדים אלא גם בנוגע להחזקתם ולהסדרי ראייתם. שנית, האמנה הבינלאומית לזכויות הילד משנת 1989 שנקלטה למשפטנו הפנימי בשנת 1991, הכירה בזכותו של הילד להישמע בכל הליך משפטי הנוגע לו. אמנה זו, בצד חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מחזקים את ההכרה בקטין כבעל-דין עצמאי, בעל זכויות ואינטרסים נפרדים משל הוריו. בהתחשב בכך, ראוי לקבוע כי הסכמים בין הורים לעניין משמורת הקטין ולעניין הערכאה השיפוטית שתדון בסוגיה זו, לא יחייבו את הקטין אם טובתו לא נבחנה במעמד הצדדים כעניין העומד לעצמו בנפרד מיתר סוגיות הגירושין. (ראו עמדת השופטת פרוקצ'יה בבר"ע (י-ם) 1016/99 אנגלמן נ' אנגלמן (לא פורסם) וכן בג"צ 10109/02, 78/03 כץ נ' בית-הדין הרבני הגדול ואח', פ"ד נז(2) 875; והשוו לגישה שהובעה בעבר בפסיקתו של בית-המשפט זה טרם האמנה הבינלאומית לזכויות הילד וטרם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולפיה הסכם משמורת בין הורים נעשה גם בשם הילדים: דברי השופט ש.ז. חשין בעניין דרעי (נחום) שלעיל, בעמ' 1938, 1945-1944; דברי השופט זילברג בעניין וינטר הנ"ל, בעמ' 1466. דברי השופט אלון בבד"מ 1/81 נגר נ' נגר, פ"ד לח(1) 365, 384-383). יודגש כי בעובדה שהקטין אינו כבול להסכם שבין ההורים כאשר לא התקיימו התנאים שפורטו לעיל, ומכך שהקטין רשאי להגיש תביעה נפרדת באמצעות אחד מהוריו כאפוטרופסו הטבעי, אין להסיק כי ההורה עצמו אינו מחוייב על-פי ההסכם. זאת ועוד; ככלל, הנחת המוצא היא כי ההסכם שנערך בין ההורים נעשה מתוך ראיית טובתו של הילד. חזקה על ההורים שפעלו כשטובת הילד נגד עיניהם. לפיכך, גם כאשר מוגשת תביעה בשם הקטין לערכאה המוסמכת, יש לקיים בדיקה פרטנית אם קיימת הצדקה מנקודת ראותו של הקטין לסטות מן ההסכם בין ההורים. הערכאה המוסמכת תוודא שאין ההורה מנצל את מעמדו כאפוטרופוס בהליך הנפרד על-מנת להתחמק מהתחייבויותיו בהסכם. מכל מקום, במקרה הראוי תשקול הערכאה המוסמכת אם יש למנות לקטין אפוטרופוס לדין או ליתן לו ייצוג עצמאי, לפי העניין.
קראנו חזור וקרוא את האמור בפסק דינה של השופטת בינייש, ולא הבינונו מהי הסיבה המחודשת לנטות מן הגישה שהיתה מקובלת בעבר על שופטי בית המשפט העליון ולפיה כל הסכם משמורת שנעשה בין הורים נעשה גם בשם הילדים. כבר ציטטנו לעיל דברי השופט אלון בפס"ד נגר שבו הבחין בין ענין מזונות קטין שלגביהן יכול להיוצר ניגוד אינטרסים לענין המשמורת והסדרי ראיה שלכאורה אינו מעלה חשש של ניגוד אינטרסים. השופטת בינייש אמנם הזכירה את פסק דינו של השופט אלון אך לא נימקה מדוע לדעתה גם ענין זה של משמורת מעלה חשש של ניגוד אינטרסים.

אמת, בפסק דינה כותבת השופטת ביניש, "מטבע הדברים החשש מפני ניגוד אינטרסים בין ההורים לבין הילד במסגרת הליך הגירושין, מתעורר לא רק בנוגע למזונות הילדים אלא גם בנוגע להחזקתם והסדרי ראייתם", אך אין היא מבהירה מהו בדיוק ניגוד האינטרסים שבין הילד להוריו בנושא המשמורת. בשלמא ענין הפחתת המזונות שהוא ענינו של האב המשלם בלבד, ולפעמים האם מסכימה לוותר על זכויות דמי מזונות לילד בתמורה להגעה להסכם מהיר או לגירושין, ואין ספק שדבר זה סותר את טובתו של הקטין. אבל ענין המשמורת תלוי ביכולתו האובייקטיבית של כל אחד מההורים לתפקד טוב יותר כהורה משמורן, דבר התלוי ביכולת הטבעית של כל אחד מבני הזוג, ואינו ענין הנתון למשא ומתן בין הצדדים. ולכן אף שבנושא המזונות ניגוד האינטרסים שבין ההורים לילד עולה כמעט בכל מקרה של בני זוג המתגרשים, ענין זה של המשמורת ובדרך כלל גם הסדרי הראיה מוסכם על שני הצדדים, ואין הצדדים סוחרים בנושא זה ביניהם ולכן בסתמא אינו מעלה חשש של ניגוד אינטרסים.

טעם נוסף שהוזכר בדבריה של השופטת בינייש היא העובדה שהאמנה הבינלאומית לזכויות הילד נקלטה למשפט הפנימי, וכן נחקק חוק היסוד כבוד האדם וחירותו המחזקים את הקטין כבעל דין עצמאי. טעם זה מורה לכאורה שכאילו הפסיקה הפורמלית היא המשפיעה על תודעתם ודעתם של דיינים ושופטים, ובאמת כל מי שיעיין בפסיקה הרחבה בנושאים אלו, יראה שהמודעות לטובת הילד עמדה ועומדת משכבר בפני הערכאות המכריעות בנושאים אלו, ולא ברור מה הוסיפה הפסיקה הפורמלית בנושא זה.

אך באמת שני טעמים אלו אין להם מקום כלל לפי מה שהסברנו לעיל את הפרמטרים ההלכתיים לקביעת משמורת והסדרי ראיה, והבאנו שדעת כל הראשונים והאחרונים שהמדד היחיד לקביעת משמורתו של הקטין הינה טובתו. והדיון בנושא המשמורת סובב סביב זכויות הילד בלבד ואין להורה זכויות כלל בתביעה זו. ולפיכך בכל מקרה שבי"ד דן לגופו בנושא משמורת הילדים, הגורם היחיד המנחה את דעת בית הדין בקביעת פסק דינו היא טובתו של הקטין ולא רצון וטובת הוריו, ומטובת הקטין נגזר פסק הדין למשמורת.

ומשכך, בכל דיון למשמורת והסדרי ראיה, תמיד יערך הדיון מנקודת המבט של טובת הילד וזכויותיו, ואם כן אין מקום להגשת תביעה נוספת בשמו. כמו כן, מכיון שגישת ההלכה בנויה על היסוד שכתבנו לעיל, ברור שההנחה המדריכה באמנה הבינלאומית לזכויות הילד ובחוק כבוד האדם וחירותו לתת משקל יתר לטובה הקטין נידונות ממילא בדיון למשמורת הילד שנערך בביה"ד, ומשכך שני הטעמים שנאמרו לגבי שינוי הגישה אינם רלוונטיים כאשר נערך דיון כדין לגופו של ענין בנושא משמורת הילדים.

אם אכן נערך דיון ולא נשקלה טובת הילד, מקום הערעור על פסק הדין הוא בערכאת הערעור, היינו ביה"ד הגדול. וטעם הדבר משום שהפסיקה נעשתה שלא כהלכה.

והנה כבר כתבנו לעיל שלמעשה כל תביעה בעניני משמורת והסדרי ראיה למרות כותרתה הינה בעצם תביעתו של האפוטרופוס של הקטין בשמו, ומשכך אם נערך דיון לגופם של דברים אין מקום להגשת תביעה נוספת בשם הקטין, שהרי הדיון שנערך בין ההורים בביה"ד היה בפועל דיון בתביעת הקטין. ואין לומר שמכיון שכותרת התביעה הינו תביעת ההורים שוב אין היא יכולה להיות תביעת הקטין למרות תוכנה. שהרי גם בנושא זה של כותרת התביעה יש פסיקה לגבי תביעה למזונות ילדים המוגשת לבית דין רבני לאחר הגירושין, שאף אם פורמלית מופיעה האם כתובעת, יש לראותה כתביעה של הילדים. בית המשפט העליון אישר זאת מספר פעמים. ראו: ע"א 21/83 רויטל גבאי נ' דוד גבאי פ"ד לח(2), 54, דברי הנשיא שמגר:
"1. ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר- שבע, לפיה נדחתה על הסף תביעת המערערת למזונות, שהוגשה נגד המשיב.

2. לא מצאתי יסוד לערעור זה. בית המשפט קמא עיגן החלטתו בפסק- דינו של בית-משפט זה בהמ' 322/64, ואין לגלות בכך פגם: הסכם הגירושין בין האם לאב אמנם לא חסם דרכה של הקטינה, בעת שהיא באה לדרוש מזונותיה מאביה, אך משפנתה לבית הדין הרבני - ופניית האם הייתה על-פי תוכנה ומהותה תביעה בשם הבת - הרי אינה יכולה לשוב ולפנות באותו עניין ממש לבית המשפט המחוזי."
וראו שם, דברי השופט דב לוין:
מעיון בפרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני ומההחלטה שניתנה בתביעת המזונות, אשר הוגשה על-ידי האם, ברור, שהתביעה היא תביעת מזונות ותביעתה של הקטינה. אין זו תביעה, שנכרכה בהסכם הגירושין שבין ההורים, אלא תביעה מאוחרת יותר בשיעור המזונות, אשר יש לשלם עבור הקטינה, אין זה משנה, אם כבעלת דין צוינה האם ולא צוינה הקטינה על-ידי האם, שהרי ברור מכתב התביעה, כי עילתה במזונות הבלתי מספיקים, שהאב משלם לבתו הקטינה.
דברים אלו אושרו ב-ע"א 386/91 חנה לאה שפירא, קטינה ואח' נ' חנוך שפירא פ"ד מה(4), 89, 91:
"הנני סבור כי החלטת בית המשפט המחוזי בדין יסודה.

הסכם הגירושין - שנערך בפני בית הדין הרבני וקיבל תוקף של פסק דין - תיאר, לפחות, לכאורה, תהליך של מתן דעת נפרד ומיוחד שהוקדש לבחינתם של צרכי הקטינים (ע"א 411/76, שר נ. שר, פד"י ל"ב(1) 449.

אם נפל בשעתו פגם בכל הנוגע לדיון בצרכי הילדים בעת הדיון בהסכם הגירושין (ע"א 516/83, גולדפרב נ. גולדפרב, פד"י ל"ח(667 ,(3), ודבר זה לא נתברר עובר למתן התוקף להסכם הגירושין, יכולה היתה להיווצר תשתית לפניית הקטינים לבית משפט אזרחי; אולם, הם פנו בתביעתם הנוספת (שלב ב') גם כן לבית הדין הרבני אשר קנה בשלב האמור, אליבא דכולי עלמא, סמכות לדון בעניין בהסכמת כל הנוגעים בדבר (ע"א 21/83, גבאי נ. גבאי, פד"י ל"ח (2), 54)."
וראו פסק דין מלפני ימים רבים, בבג"צ 170/56 רחמני נ' רחמני פד"י י"א 247, 250, בו קובע מ"מ הנשיא חשין:
"בין אם תובעת המבקשת את המזונות בשמה היא ובין אם בשם הקטינה, מזונות לקטינה היא תובעת ולא לעצמה".
ואם כן אף בענין משמורת ילדים, אף אם הכותרת מציינת שהתביעה היא תביעת ההורים, מכיון שעל פי מהותה, תביעה זו היא תביעת הקטין אחת דינה להחשב כתביעת הקטין למרות כותרתה, ושוב אין מקום להגשת תביעה נוספת בשם הקטין בערכאה אחרת.

בנסיבות המקרה דנן, גישתם של האב והאם מלמדת כי לא עמדו לנגד עיניהם כל אינטרסים זרים בכל הקשור לנושא המשמורת ולא נתקבלה על ידם כל החלטה בענין המשמורת כדי לזרז את חתימת הסכם הגירושין. אדרבה כבר ביארנו לעיל שלמרות ההסכמה לגירושין ענין משמורת הילדים היה הענין שעיכב את הגירושין וביה"ד קיים דיונים בפועל בנושא משמורת הילדים והסדרי ראיה, לביה"ד הוגשו מספר תסקירים בענין זה, וביה"ד אף הסמיך את העו"ס לקבוע הסדרי ראיה ולשנותם לפי הצורך.

והנה בענין הסמכות הנמשכת כבר קבע השופט חשין בפסק דין בבג"ץ 6103/93, סימה לוי נ' ביה"ד הרבני ואח', פ"ד מח(4), 591, 613-614:

"24. לבדיקת השאלה אם עשוי עקרון הסמכות הנמשכת לחול על ענייננו, מחובתנו לקרב מבטנו אל ההלכה, וממנה נלמד ונדע אם בין גבוליה יימצא מקום-מישכן גם לנושא תניית השיפוי שהאשה חייבה עצמה בה. וכך, למשל, לימדנו השופט זוסמן בפסק הדין המנחה של ג'ראח נ' ג'ראח, פ"ד יז 2624 ,2617:
"הצד השווה בתביעת מזונות ובתביעת החזקת ילד הוא, שלגבי שתיהן מוציא בית-הדין (או בית-המשפט) הדן בדבר, פסק הקובע זכויות וחבויות לעתיד לבוא. היחסים בהם פוסק בית-הדין (או בית-המשפט) הם, לפי טבעם, יחסים הולכים ומתמשכים. בית-הדין או בית-המשפט הפוסק מזונות לאשה פוסקם לא רק לגבי העבר אלא גם לעתיד."
והשופט זוסמן מוסיף ומדגים (בעמ' 2626):
"לכאורה, ניתנה בידי האשה ברירה, רצתה - פונה בתביעת מזונות אל בית-דין-רבני; רצתה - פונה אל בית-המשפט המחוזי (סעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג- 1953). ואולם משהשתמשה בברירתה וניתן לה 'פסק הולך ומתמשך, לביצוע בעתיד' (AN EXECUTORY CONTINUING DECREE) שינויו או ביטולו הם בגדר סמכותו [כך] של אותה ערכאה ממנה יצא."
וכך אף בבג"צ 59/53 הויזמן נ' יו"ר ההוצל"פ, פ"ד ז 1147 1142 (מפי השופט זוסמן):
"בעוד שבדרך כלל, משהוגשה תביעה כספית לבית הדין, נגמרת מלאכתו של הדיין עם מתן פסק- הדין, עשוי החיוב בתשלום מזונות להשתנות גם אחרי מתן פסק-הדין. ירדו הכנסות האב, רשאי הוא לפנות לבית-הדין, כדי שזה יקטין את סכום המזונות אשר הוא חייב בתשלומו. גדלו צרכי הילד, רשאית האם, אשר ברשותה נמצא הילד, לדרוש הגדלת הסכום אשר הוקצב לה. כל שינוי במסיבות המשמשות גורם בקביעת גובה החיוב, מצדיק פניה לבית הדין אשר יעיין מחדש בהחלטתו...
נמצא, איפוא, כי פסק-דין בעניין מזונות לעולם אינו פסק-דין 'סופי'... העילה, מטבעה, הולכת ונמשכת, וניתנת לשינויים, ולא עוד אלא שכוחו של בית הדין לשנות את החלטתו הוא מן הכוחות הטבועים בסמכותו."

נלמד מכל אלה, כי עקרון הסמכות הנמשכת נועד - מעיקרו - להקנות סמכות לביטולה או לשינויה של החלטה קודמת, וזאת עקב שינוי שחל בנסיבות שההחלטה הראשונה יסדה עצמה עליהן. החלטות בנושאים של מזונות והחזקת ילדים - על-פי עצם טיבן - נתונות הן לשינוי, אשר-על-כן זכות הפניה לבית המשפט לשינויין (LIBERTY TO APPLY) טבועה בהן-עצמן. באה ההלכה וקבעה, כי תביעה לשינוי תעלה ותבוא (בכפוף ליוצאים שאינם לענייננו) לפני אותה ערכאת שיפוט שנתנה את ההחלטה המקורית. ראה, למשל: פרשת ג'ראח, עמ' 2627; פרשת הויזמן, עמ' 1147; פרשת בראור, עמ' 237; פרשת גולדפרב, עמ' 259; ע"א 336/68 לויץ נ' לויץ פ"ד כב(949 ,944 (2; ע"א 159/82 ויז'נסקי נ' רידר פ"ד לו(763-762 ,757 (4; ע"א 556/75 צביק נ' צביק, פ"ד לא(1) 11 ,7; ע"א 363/81 פייגה נ' פייגה פ"ד לו(189-188 ,187

בזמן האחרון יצאה הלכה פסוקה, חד משמעית ומחייבת, מלפני ביהמ"ש העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק. כב' השופטת בייניש, אליה הצטרפו פה אחד כב' השופטים שטרסברג-כהן וגרוניס, הבהירה בבג"צ 8578/01 חיים חליווה נ' עליזה חליווה ואח' (טרם פורסם, להלן – פס"ד חליווה) את נושא כלל הסמכות הנמשכת וכן את היקף ותנאי תחולתו. בעניין חליווה הנ"ל, דחה ביהמ"ש הגבוה לצדק, טענת אב לסמכות נמשכת של ביהמ"ש לענייני משפחה, בעניין מזונות אם. באותו מקרה, האב ביסס טענתו על העובדה שביהמ"ש האזרחי הוא שאישר את ההסכם שנערך ונחתם בין הצדדים, לרבות בעניין מזונות. וכך נקבע בפסה"ד:
". . . אף אם נניח לצורך הדיון כי ההסכם בין הצדדים התייחס למזונות האם כפי שטוען בא כוח העותר, הרי בנסיבות העניין אין באישור ההסכם כפסק דין על ידי בית המשפט לענייני משפחה, כדי להקנות לו סמכות נמשכת לדון בסוגיה. ככלל, דוקטרינת הסמכות הנמשכת חלה על-פי מהותה ותכליתה במצבים בהם בית המשפט דן ופסק מכוח סמכות מקורית לגופה של סוגיה בעלת אופי מתמשך, כך שמן הראוי שימשיך להחזיק בסמכותו בהתדיינות נוספת בין בני הזוג באותה סוגיה. עקרון זה מהווה חריג לכללי הסמכות הראשונית, והוא נותן ביטוי לחובת הכיבוד ההדדי החלה על רשויות השיפוט בינן לבין עצמן . . . לא נערך בבית המשפט לענייני משפחה דיון לגופן של הסוגיות הממוניות והכספיות הנכללות בהסכם בין בני הזוג וההסכם אושר כלשונו כפי שנוסח על ידי באי כוח הצדדים. בהתחשב בכך, אין באישור ההסכם כפסק דין לפי סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון ולפי סעיף 3(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, כשלעצמו, כדי להקנות לבית המשפט סמכות דיון נמשכת בסוגיה."
בפס"ד חליווה הנ"ל נקבע, כי דוקטרינת הסמכות הנמשכת חלה על-פי מהותה ותכליתה במצבים בהם (1) בית המשפט דן ופסק (2) מכוח סמכות מקורית לגופה של (3) סוגיה בעלת אופי מתמשך, כך שמן הראוי שימשיך להחזיק בסמכותו בהתדיינות נוספת בין בני הזוג באותה סוגיה. בנסיבות המקרה דנן, אין כל ספק כי מתקיימים כל שלשת התנאים הנ"ל.

העולה מהאמור לעיל ביה"ד דן בסמכות וברשות בענין משמורת הבנות והסדרי הראיה, ומשכך נתונה לו הסמכות הנמשכת לדון גם בשינוי המשמורת והסדרי ראיה. לאור זאת, אף שהאם אינה מרוצה מהסדרי הראיה שנקבעו לה ע"י העו"ס שהתמנתה ע"י ביה"ד, אין באפשרותה להגיש תביעה לבית המשפט כדי שידון בנושא זה.

וראו גם ע"א 153/87 רפאל יצחקוב, קטין ו-2 אח' נ' יעקב יצחקוב, תק-על 88 (1), 247:
"בפסק הדין בהסכמה קבע בית הדין, בין היתר, כי "בית הדין ידון בכל עת בענין החזקת הילדים ומזונותיהם אם תוגש בפניו בקשה לכך".

ביום 25.7.85, אחרי סידור הגט, שבה ופנתה האם לבית הדין הרבני ותבעה הגדלת המזונות. תביעה זו, אחרי מתן הגט לא היתה תביעת האישה שלא היתה זכאית יותר לתשלום כלשהו מן האב ממנו נתגרשה, אלא תביעה בשם הילדים וכך גם נוסחה באופן ברור מהות התביעה ובקשת הסעד. בית הדין הגדיל את המזונות לכדי 200,000 שקל (ישנים) שהוצמדו לתוספת היוקר.

ב-1986 נדרשה שוב הגדלה של המזונות, אך הפעם הוגשה התביעה לבית המשפט המחוזי, ומן הבחינה העניינית לא היה בפני בית המשפט אלא ערעור על החלטתו של בית הדין הרבני.

בנסיבות אלה, צדק בית המשפט המחוזי שסבר שהענין הוא בסמכותו של בית הדין הרבני על יסוד עיקרון המשכיות הדיון. אין צריך לומר שההתרוצצות מערכאה לערכאה כדי לנהל דיון כפול, אינה צריכה לזכות בעידודו של בית המשפט. אם האשה סברה שהסכום שנפסק לה בבית הדין האיזורי היה נמוך מדי או כי הענין לא נבחן כנדרש וכראוי, יכולה היתה לערער, בשעתו, לבית הדין הרבני הגדול או לפנות מחדש לבית הדין האיזורי, אך אין לטפח, כאמור, כפל הפנייה לערכאה הרבנית ולערכאה האזרחית, באותו ענין ממש.
לאור כל האמור לעיל קובע ביה"ד שהסמכות לדון בעניני המשמורת והסדרי הראיה שבין האם לבנותיה הינה בסמכותו של ביה"ד.
(-) הרב שלמה שפירא - דיין

מצטרף ומסכים לפסה"ד ולמסקנה דלעיל.
(-) אברהם שינדלר - דיין

מצטרף למסקנות הנ"ל.
(-) יעקב זמיר - אב"ד

הוחלט, כאמור, כי הסמכות לדון בעניני המשמורת והסדרי הראיה שבין האם לבנותיה הינה בסמכותו של ביה"ד.

ניתן ביום ד' אייר תשס"ד (25.4.2004)

(-) יעקב זמיר - אב"ד          (-) שלמה שפירא - דיין          (-) אברהם שינדלר - דיין

העתק מתאים למקור

הרב יהושע כ"ץ
המזכיר הראשי