ערעור על פסק-דין של בית הדין הרבני האזורי בירושלים, בו הוחלט כי בית הדין מוסמך לדון בתביעת הבעל לשעבר לביטול פסק דין למזונות האשה, שניתן כעשרים ושלוש שנה קודם לכן, כאשר לטענת הבעל האשה שרכה דרכיה כידועה בציבור עם פלוני. בית הדין האזורי מציין כי הוא סבור שיש לבטל את פסק הדין מעיקרו, ובכל מקרה כל פסקי הדין למזונות מאז שנת 1979 מוקפאים ואינם ניתנים לגביה בשום צורה שהיא.

השאלה המרכזית השנויה בויכוח היא: בית דין רבני נתן פסק-דין למזונות אשה ולאחר שנתגרשו הצדדים הוגשה תביעה לביטול פסק-הדין למזונות. האם נכונה הטענה שבית הדין הרבני סיים את מלאכתו ואין לו יותר סמכות, אפילו לגבי פסק-דין שהוא עצמו נתן?

להלן עיקרי העובדות הצריכות לענייננו. הצדדים נישאו לפני שנים רבות. המשיב עזב את ביתו בשנת 1973. בסביבות שנת 1974 עזב המשיב את הארץ, ולא שב אלא כעבור כ-24 שנה. בשנים בה היה הבעל מחוץ לישראל נפסקו לאשה מזונות על ידי בית הדין, והם נגבו, כנראה, על ידי ירידה לנכסיו של המשיב בישראל. לאחר חזרת המשיב לישראל, הגיש הוא לבית הדין האזורי בקשה לביטול ההחלטות שניתנו בהעדרו ובקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל. ביום ט"ו אייר תשנ"ח (11.5.98) נאות המשיב ליתן גט למערערת, וזאת לאחר שבא-כוחה הצהיר "כי לא יינקטו הליכים בתיק ההוצל"פ נגד הבעל, וכל עיקול – אם קיים – יבוטל לאלתר". להצהרה זו ניתן תוקף של החלטה על ידי בית הדין האזורי. ביום כ"ה חשון תש"ס (4.11.99), פסק בית הדין האזורי כי הואיל והבעל היה מיוצג בזמנו, יש לדחות את בקשת הבעל לביטול פסקי הדין למזונות בנימוק שהם ניתנו בהעדרו. יחד עם זאת, נעתר בית הדין לבקשה לקיים דיון חוזר בנושא המזונות. בית הדין הוסיף כי כל פסקי הדין למזונות מוקפאים ואינם ניתנים לגביה עד לפסק דין שיינתן לאחר שמיעת הוכחות. על פסק דין זה לא הוגש ערעור. מאז התקיימו אי אלו הליכים בפני בית הדין האזורי, וניתנו החלטות ביניים. תוך כדי ההליכים, התקבל מן הביטוח הלאומי חומר, ממנו עולה, כי המערערת הגישה למוסד לביטוח לאומי תביעה לגימלת שארים כידועה בציבור של פלוני. בתביעתה זו מצהירה האשה כי הינה "ידועה בציבור" כאשתו של פלוני החל משנת 1979. על סמך הצהרה זו של המערערת ניתן פסק הדין נשוא הערעור.

למעשה, ניתן היה לדחות על הסף את הערעור לענין סמכות בית הדין לבטל פסק דין שניתן על ידו. הרי כבר בפסק הדין מיום כ"ה חשון תש"ס (4.11.99), בו החליט בית הדין לדון מחדש בנושא המזונות, גלומה מיניה וביה פסיקה לפיה בית הדין מוסמך להיזדקק לענין. כאמור, על פסק דין זה לא הוגש ערעור, וממילא הפך הוא להיות חלוט. למרות זאת, ראינו לנכון לומר דברים אחדים לגופו של ענין.

על פי כללי ההלכה, זכאי בעל דין לבקש דיון מחדש בעניינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם. הנושא נדון בהרחבה בעיקר בשולחן ערוך חושן משפט סימן כ', ובנושאי הכלים על אתר. סיכומה של ההלכה בא לידי ביטוי בסימן י"ד לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים – התשנ"ג. וכך נאמר שם:

"פרק יד: סתירת הדין ודיון מחדש

קכח. דיון מחדש ביוזמת בית-הדין

חושש בית-הדין שטעה בפסק-דינו, יזמין את הצדדים לבירור נוסף, ובמקרה זה רשאי בית-הדין לעכב את ביצוע פסק-הדין עד לבירור.

קכט. דיון מחדש לבקשת בעל-דין

(1) בעל-דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית-הדין שדן בעניינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם.

(2) המבקש יגיש בקשה בכתב ויפרט בה את הטענות או הראיות החדשות ואת הסיבה למה לא הביא אותן בדיון הקודם.

קל. הדיון בבקשה

(1) בית-הדין ידון בבקשה מבלי לשמוע שום צד ויחליט אם יש לדחות את הבקשה או שיש להזמין את הצדדים לדיון בבקשה.

(2) החליט בית-הדין שיש להזמין את הצדדים לדיון בבקשה, רשאי בית-הדין לעכב את ביצוע פסק-הדין עד לבירור.

קלא. פסק-הדין

אחרי הבירור, כאמור, בפרק זה, יאשר בית-הדין את פסק-הדין או יבטלו ויוציא פסק-דין חדש."

דברים אלו הינם רק סיכומה של ההלכה. פרטיה של ההלכה מצויים במקורות ההלכה השונים. לענייננו יפים הדברים שנאמרו על ידי בית הדין הגדול, בהרכב הדיינים: הרה"ר לישראל הגרי"א הרצוג זצ"ל – נשיא, הגרי"ש אלישיב שליט"א והגר"ב ז'ולטי זצ"ל (פד"ר ב' 262, 264):

"הרשב"א בתשובה סי' אלף קי"ח פסק: בית דין פוסקין ואפילו שלא בפני בעל דין ואעפ"י שנחלקו בשלהי שור שנגח דו"ה שאין גומרין דין השור אלא בפניו הני מילי בדינו של שור משום דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת בעליו כך מיתת השור מה בעליו בפניו אף השור בפניו אבל בממונא בעלמא מה איכפת לן הא כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין הלכך חותכין דינו היום ושומעין דבריו למחר אם מביא ראיה לסתור את הדין.

וכ"כ בתשובת הרשב"א אשר הובאה בב"י חו"מ סוס"י ט"ז בסגנון אחר קצת: על נתבע שקבעו לו זמן להביא ראיותיו ועבר הזמן ולא הביא,,, ואם לא בא או שבא ואמר תנו לי זמן שאביא אין שומעין לו,,, ואע"ג דבב"ק (דף מ"ה) אמרינן דאין פוסקין דינו של שור אלא בפניו, התם גזירת הכתוב היא אבל בממונא דעלמא מה איכפת לו הא כל זמן שמביא ראיה סותר הדין. ועיין ש"ך סי' י"ג סק"ח ובתומים שם (באורים סקט"ז).

הנה כל היסוד של פס"ד הניתן שלא בפני בעל - דין שיש לו תוקף - הוא מפני שכל פס"ד ניתן לחזרה ושומעין דבריו למחר אם מביא ראיה לסתור הדין. אין איפוא מקום למנוע ממי שדנו אותו שלא בפניו מלהשמיע הוכחותיו, עדיו וראיותיו.

גם אם הדיון התקיים בפניו וביה"ד הוציא פסק דין המחייב את הנתבע לשלם, ופסה"ד יצא לפועל ואחר זמן מצא עדים או ראיה לזכותו - סותר הדין וחוזר אפילו אם פרע כבר, כל זמן שלא הצהיר בפני ביה"ד שאין לו עדים ואין לו ראיה (חו"מ סי' כ' סעי' א').

ובמרדכי פ' ז"ב, נשאל רבינו מאיר עד כמה יכול לסתור את הדין והשיב נראה לי דלא קבעו חכמים שום זמן לדבר, כדתנן כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין. (על כיוצא בזה אמר רב נחמן (ב"ב דף ל"א): אנן אחתיניה אנן מסקינן ליה לזילותא דבי דינא לא חיישינן, ופירש רשב"ם: לזילותא דבי דינא שמא ילגלגו הבריות על ב"ד על שסותרים את דיניהם ודמי לחוכא ואיטלולא, כי מטרת משפט התורה ומגמתו היא שיהיה פסק הדין אמת לאמיתו, אמת לפי הטענות והבירורים שהיו לפני בית הדין; לאמיתו אמת בתוצאות (ראה תוס' ב"ב דף ח' ע"ב), וע"כ לפי משפט התורה אין לסתום את הפתח ולהיאחז בטענת קם דינא ובמעשה בית - דין עד שאין להרהר אחריו. גם במקרה שהצד שנשפט שלא בפניו לא התנהג כשורה בזה שלא הופיע להתדיין, שערי בית הדין פתוחים לפניו כדי שיתבררו ויתלבנו הדברים הצדק עם מי, ומי באמת הזכאי ומי החייב)."

יש לשים לב לכך, כי על פי תקנה ע"ה לתקנות הדיון, "עם גמר הטענות והראיות ישאל בית-הדין את הצדדים אם יש להם עוד טענות וראיות, ואם אין להם – יודיע בית הדין כי בכך נגמרה שמיעת טענות וראיות, והדבר יירשם בפרוטוקול". מטבע הדברים, כאשר הדיון מתנהל שלא בפני אחד מבעלי הדין, יש קושי לשאול את בעל הדין שלא התייצב, אם יש לו טענות או ראיות נוספות. יש להניח שבמקרה דנן לא נשאל כך המשיב. כאשר בעל דין לא נשאל כאמור, נוצרת גמישות נוספת באשר לזכותו של בעל דין להעלות טענות ולהביא ראיות לאחר מתן פסק-הדין, אף אם אלו היו ידועות לו בזמן הדיון הקודם.

בית-דין שנתן פסק-דין למזונות, ונתברר לו שטעה בפסק-הדין, יכול לקיים דיון חוזר ולבטל את פסק-הדין שנתן. במקרה שכזה אין חסרון סמכות בעובדה שהתביעה לביטול פסק-הדין הוגשה לאחר שנסתיימו הליכי הגירושין. כאשר בית-דין נדרש לבטל פסק-דין על יסוד טעות או העלמת עובדות, אין הוא זקוק לסמכות מחודשת המוקנית מכח המצב בהווה. סמכותו היא מכוח היותו הערכאה שפסקה בעבר והיא המוסמכת לבטל פסק-דין שנתנה, אם הגיעה למסקנה שנפלה טעות בפסק הדין.

צודק בא-כוחו המלומד של המשיב, כי תקיפת פסק-דין, אותו מבקשים לבטל, תיערך על דרך של תביעה מקורית שתוגש לערכאה השיפוטית שנתנה את פסק-הדין הראשון. בלשונו של השופט זילברג בבג"צ 124/59 גלאובהרדט נ' בית-הדין האזורי, חיפה, פ"ד יג 1490:

"כלל גדול הוא בדין, כי הטריבונל המוסמך לשנות או לבטל את החלטותיו הוא - מטעמי אונאה, העלמת עובדות וכיוצא בזה - הוא הטריבונל שהחליט מעיקרו בדבר. סמכות זו נובעת מתוך הסמכות המקורית שהיתה נתונה לו בעת מתן פסק-הדין הנתקף. מכיוון שכך, אין צורך בהסכמה חדשה, ובית הדין רשאי לדון בענין על סמך ההסכמה הראשונה."

דברים אלו צוטטו בהסכמה בפסק הדין בפרשת סימה לוי (בג"ץ 6103/93, סימה לוי נ' ביה"ד הרבני ואח', פ"ד מח(4), 591). כאשר מדובר בפסק-דין למזונות (או להחזקת ילדים), קיימת אחידות דעים כי אין מדובר ב"פסק דין סופי". וכך נאמר לענין זה (שם, בעמ' 613):

"...וכך, למשל, לימדנו השופט זוסמן בפסק הדין המנחה של ג'ראח נ' ג'ראח, פ"ד יז 2624 ,2617:

"הצד השווה בתביעת מזונות ובתביעת החזקת ילד הוא, שלגבי שתיהן מוציא בית-הדין (או בית-המשפט) הדן בדבר, פסק הקובע זכויות וחבויות לעתיד לבוא. היחסים בהם פוסק בית-הדין (או בית-המשפט) הם, לפי טבעם, יחסים הולכים ומתמשכים. בית-הדין או בית-המשפט הפוסק מזונות לאשה פוסקם לא רק לגבי העבר אלא גם לעתיד."

והשופט זוסמן מוסיף ומדגים (בעמ' 2626):

"לכאורה, ניתנה בידי האשה ברירה, רצתה - פונה בתביעת מזונות אל בית-דין-רבני; רצתה - פונה אל בית-המשפט המחוזי (סעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג- 1953). ואולם משהשתמשה בברירתה וניתן לה 'פסק הולך ומתמשך, לביצוע בעתיד' (AN EXECUTORY CONTINUING DECREE) שינויו או ביטולו הם בגדר סמכותו [כך] של אותה ערכאה ממנה יצא."

וכך אף בבג"צ 59/53 הויזמן נ' יו"ר ההוצל"פ, פ"ד ז 1147 1142 (מפי השופט זוסמן):

"בעוד שבדרך כלל, משהוגשה תביעה כספית לבית הדין, נגמרת מלאכתו של הדיין עם מתן פסק- הדין, עשוי החיוב בתשלום מזונות להשתנות גם אחרי מתן פסק-הדין. ירדו הכנסות האב, רשאי הוא לפנות לבית-הדין, כדי שזה יקטין את סכום המזונות אשר הוא חייב בתשלומו. גדלו צרכי הילד, רשאית האם, אשר ברשותה נמצא הילד, לדרוש הגדלת הסכום אשר הוקצב לה. כל שינוי במסיבות המשמשות גורם בקביעת גובה החיוב, מצדיק פניה לבית הדין אשר יעיין מחדש בהחלטתו...

נמצא, איפוא, כי פסק-דין בעניין מזונות לעולם אינו פסק-דין 'סופי'... העילה, מטבעה, הולכת ונמשכת, וניתנת לשינויים, ולא עוד אלא שכוחו של בית הדין לשנות את החלטתו הוא מן הכוחות הטבועים בסמכותו."

נלמד מכל אלה, כי עקרון הסמכות הנמשכת נועד - מעיקרו - להקנות סמכות לביטולה או לשינויה של החלטה קודמת, וזאת עקב שינוי שחל בנסיבות שההחלטה הראשונה יסדה עצמה עליהן. החלטות בנושאים של מזונות והחזקת ילדים - על-פי עצם טיבן - נתונות הן לשינוי, אשר-על-כן זכות הפניה לבית המשפט לשינויין (LIBERTY TO APPLY) טבועה בהן-עצמן. באה ההלכה וקבעה, כי תביעה לשינוי תעלה ותבוא (בכפוף ליוצאים שאינם לענייננו) לפני אותה ערכאת שיפוט שנתנה את ההחלטה המקורית. ראה, למשל: פרשת ג'ראח, עמ' 2627; פרשת הויזמן, עמ' 1147; פרשת בראור, עמ' 237; פרשת גולדפרב, עמ' 259; ע"א 336/68 לויץ נ' לויץ פ"ד כב(949 ,944 (2; ע"א 159/82 ויז'נסקי נ' רידר פ"ד לו(763-762 ,757 (4; ע"א 556/75 צביק נ' צביק, פ"ד לא(1) 11 ,7; ע"א 363/81 פייגה נ' פייגה פ"ד לו(189-188 ,187).

אכן, ההגיון, השכל הישר ועקרונת המוסר, הצדק והיושר מחייבים, כי פסק דין שיסודו בטעות, יבוטל, בלי תלות במועד הגשת בקשת הביטול או באופיה. פסק דין שיסודו בטעות, יוצר מציאות משפטית מעוותת, שאינה תואמת את המציאות העובדתית. תפקידו של בית הדין הוא לפסוק "דין אמת לאמיתו". אסור לו לבית הדין, להותיר פסק דין מוטעה על כנו, אך ורק בשל העובדה, כי כבר ניתן פסק דין. כך נפסק בשולחן ערוך חושן משפט, י"ז, ח':

"דיין שדן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה, לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם, שהוא בוש לחזור, אלא לכל הצדדים יחזור להוציא הדין לאמיתו".

אמנם במשפט האזרחי, אין הסדר חקיקתי לענין דיון חוזר בענין שהוכרע בפסק דין חלוט. במשפט האזרחי נהוג היה כמעט לקדש את עקרון "סופיות הדיון" ועקרון "מעשה בית דין". למרות זאת, חלו שינויים והתפתחויות בשנים האחרונות, אשר קרבו את משפט המדינה למשפט העברי. בשורה של פסקי דין נקבע כי לבית משפט אזרחי נתונה סמכות טבועה לבטל פסק דין חלוט, בהתקיים נסיבות שבהן שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה-בית-דין. נקבע שם כי היסוד העומד בבסיס הדיון החוזר הוא האיזון בין שני אינטרסים – בין אינטרס הסופיות של פסק הדין והאינטרס לפיו לא יוטרד בעל-דין בהליכים חוזרים, לבין האינטרס שלא יישאר על כנו פסק-דין, שאכיפתו הפכה, עקב שינוי נסיבות או התגלותן של ראיות חדשות, לבלתי צודקת לחלוטין.

בעבר, הפסיקה בה נדונה האפשרות לעריכתו של "משפט חוזר" בענין אזרחי, התייחסה בעיקר, למקרים בהם הסתמך המבקש על עילת התרמית, היינו הטענה כי פסק הדין שניתן נגדו הוגש במירמה. הלכה זו הורחבה, וכיום מכירה הפסיקה האזרחית באפשרות העקרונית לבטל פסק דין גם בשל עילות נוספות, ובראשן העילה בדבר התגלותן של ראיות חדשות, לאחר מתן פסק דין סופי, שבכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה, ואשר לא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק-הדין (ראו: ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא נ' בית טלטש בע"מ ואח', פדאור (לא פורסם) 01 (1) 440; עא 417/89 סעד חסן סעד אע'בריה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים מה (4) 641).

במקרה דנן העלימה המערערת מבית הדין האזורי את עובדת הגשת התביעה לגימלת שארים כידועה בציבור של פלוני. בענין זה הומצא לבית הדין תצהיר שהגישה המערערת לביטוח הלאומי. זהו מידע משמעותי ורלבנטי לתביעת המזונות. עובדה זו לא היתה בידיעת בית הדין קודם למתן פסק הדין למזונות. משהובאה עובדה זו לידיעת בית הדין – ואין זה משנה מי הביאה ומתי – וחושש בית הדין כי טעה בפסק דינו, מוסמך הוא לעכב את ביצוע פסק הדין ("להקפיא") עד לבירור.

בית הדין האזורי היה זהיר ולא ביטל את המזונות, אלא רק "הקפיא" אותם. זאת, כנראה, על מנת לאפשר בירור עניני ומשפטי לגופו של התצהיר הנ"ל ומשמעותו. אף שבית הדין כתב בפסק הדין כי הוא "סבור שיש לבטל את פסק הדין מעיקרו", אין בנקודה זו פסיקה אופרטיבית, אלא הבעת דעה לכאורית בלבד. במצב הנוכחי, דמי המזונות שנגבו כבר, מוחזקים בידי המערערת. דמי המזונות שהיא טרם הצליחה לגבות, לא ייגבו. אכן, אשה המצהירה כי קיימה חיי משפחה עם פלוני בטרם קיבלה גט מבעלה, אף שאינה נאמנת לענין חיוב הבעל בגט, היא נאמנת לגבי עצמה, להפסיד מזונותיה וכתובתה, שהרי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. יחד עם זאת, ברור לנו מקריאת פסק הדין ומיתר החומר שבתיק, שבית הדין האזורי לא סגר בפני המערערת את הדלת, להוכיח כי בנסיבות המיוחדות של פרשה זו אין לראות בחומר שהגיע מן הביטוח הלאומי כהוכחה לענין בטלות זכותה של המערערת למזונות. מאידך גיסא, על המערערת לדעת, כי בהמשך ההליכים בפני בית הדין, היא לוקחת על עצמה סיכון, שבית הדין ישתכנע באופן סופי כי עליה להשיב את כל דמי המזונות שגבתה, על ידי ירידה לנכסי הבעל, מאז שנת 1979. בה במידה, אם הבעל יבקש למצות את הדין, הוא מסתכן בכך, שבית הדין יגיע למסקנה, שעל אף החומר החדש שהובא לידיעת בית הדין, יש להשאיר את פסק הדין המקורי על מכונו, כך ש"הקפאת" פסק הדין למזונות תבוטל. נוצר כאן כעין "מאזן אימה" מסויים, וכל אחד מן הצדדים יעשה את חשבון נפשו. הלכה למעשה, כל צד ראשי לפנות לבית הדין האזורי ולבקש למצות את הדין.

לאור האמור, אין מקום שאנו ניכנס לשאלות שלגופו של הענין. הכרענו בענין הסמכות, ודי בכך.

הערעור נדחה.

ניתן היום, י"ט סיון תשס"ד (08.06.2004)

(-) שלמה משה עמאר - נשיא          (-) עזרא בר שלום - דיין          (-) חגי איזירר -דיין

העתק מתאים למקור

הרב עזריאל אבן חן
המזכיר הראשי