בית הדין דן בתאריך ט' בטבת תשע"ט (17.12.18) בשלוש שאלות בעניין רכוש הצדדים: מועד הקרע; אם האישה זכאית לאיזון לא שוויוני עקב פערים בכושר ההשתכרות, בהתאם לסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973 ואם הייתה כוונת שיתוף בנכסי הבעל בחו"ל שנתנו לו הוריו בירושה.

כתבי טענות ואסמכתאות משפטיות הוגשו זה מכבר לבית הדין. לאחר שמיעת דברי באי כוח הצדדים ועיון בכתבי הטענות והאסמכתאות, בית הדין מחליט כדלהלן:

מועד הקרע
בא כוח האישה טען שמועד הקרע הוא הגירושין או פקיעת הנישואין, כפי האמור בסעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, או במועד בו הבשילו הצדדים והגיעו למסקנה כי הפירוד הוא עובדה מוגמרת. בא כוח האישה ציין את פסק דינו של כבוד הגר"א עמרני שליט"א (בתיק 2145-21-1), שלפיו נקיטת צעד חד־צדדי אין בה כדי להקנות יתרון, ולכן אין לקבוע כי מועד הקרע הוא בעת עזיבת הבעל את דירת המגורים.

מאידך גיסא, בא כוח הבעל הביא אסמכתאות מפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה שלפיהן מועד הקרע יכול להיות בזמן עזיבת הבעל את הבית, הפרדת חשבונות בנקים, קשר עם צד ג', ריקון חיי הנישואין מתוכנם, או כשיש סימנים המעידים כי הקרע הוא סופי ומוחלט ואינו ניתן לאיחוי. כל אחד מהנ"ל יכול להיות סיבה ראויה לבדו או בהצטרף עם חברו, הכול לפי העניין.

לאחר העיון בטענות ובאסמכתאות שהמציאו באי כוח הצדדים, נבהיר את עמדתנו.

ראשית, נדגיש כי חוק יחסי ממון הוא חוק אזרחי שחוקק על ידי בית המחוקקים. משכך גם הפרשנות של החוק היא פרשנות אזרחית, ואינה משקפת את השקפתנו ההלכתית. מערכת החוקים רואה בשותפות הכלכלית דבר שניתן לפרקו גם ללא הסכמה אלא ברצון של אחד השותפים. ראה לדוגמה בעניין פירוק שיתוף במקרקעין ועוד, כאשר בני זוג שותפים בנכס מקרקעין, יכול אחד מהם [בתנאים מסוימים] לתבוע פירוק שיתוף ולפרק את השיתוף בדירת המגורים. כל שותפות עסקית ניתנת לפירוק אף ללא הסכמה. כך גם רואה המחוקק את השותפות הכלכלית בין בני זוג. משכך, אף שסעיף 5 לחוק יחסי ממון רואה בגירושין או פקיעת הנישואין מועד לאיזון נכסים – אין פירושו כי ה'קרע' לעניין השותפות הממונית נגזר מהיות הצדדים נשואים או לא.

בדרך כלל, כל עוד הצדדים נשואים הרי השותפות הממונית, בהתאם לחוק, חיה וקיימת, אולם יכול אחד מהצדדים לנקוט צעדים לפירוק השותפות הממונית. כמו כן, גם אם לא ננקטו צעדים של אחד הצדדים לפירוק השיתוף, קבע החוק מועדים מוקדמים לאיזון משאבים, כמפורט בסעיף 5א לחוק יחסי ממון הנ"ל.

לאמור: יכול כל אחד מהשותפים הנקראים 'בני זוג נשואים', להחליט בכל מועד נתון על רצונו בהיפרדות רכושית, ובלבד שרצון זה יהיה ידוע לצד שכנגד. (אם, למשל, יפתח חשבון נפרד בהסתר ובהיחבא, אין בכך היפרדות רכושית או הכרזת רצון לפירוק השיתוף הכלכלי. ההכרזה על רצון להיפרדות רכושית, חייבת להיות 'שקופה' וברורה לצד שכנגד.) משהחליט אחד הצדדים על היפרדות רכושית, והצד השני יודע על כך ויכול לנקוט בצעדים מתבקשים, הגנתיים או התקפיים, הרי שבכך קיימת היפרדות רכושית, ובלבד שהיפרדות זו נמשכה ולא חזרה למקומה, ומשעשה כך נראה כי קיים קרע בין בני הזוג בעניין הרכוש, הגם שבני הזוג לא התגרשו. יכול הצד שאינו חפץ בפירוק השיתוף, לדרוש גירושין וכו' או לתבוע תביעות, אך אינו יכול למנוע מהצד שכנגד את הזכות לפירוק השיתוף.

נחזור ונאמר: אין זו השקפתנו התורנית בהתאם להלכה. ההשקפה היהודית בהתאם להלכה, שכל עוד הצדדים חיים יחד, וכל עוד לא ניתן פסק דין לחיוב בגט (ראה ברמ"א בשולחן ערוך אבן העזר סימן קנד סעיף כא – בסופו) הרי שהשותפות הממונית נגזרת מהשותפות האישית של הנישואין. ובכלל, לפי המבט היהודי, כפי שלימדונו חז"ל, אין שותפות ממונית בין בני זוג אלא מכוח הנישואין, וכל עוד הנישואין קיימים, השותפות הממונית נגזרת מכוחה. דא עקא, נתבקשנו לפסוק בהתאם לחוק האזרחי – חוק יחסי ממון בין בני זוג, שהפרשנות שלו היא פרשנות אזרחית, והפרשנות האזרחית מפרידה בין השותפות הממונית לשותפות האישית (נישואין), כפי שלומדים לדוגמה מחוק המקרקעין, המפריד בין שותפות בני זוג, אפילו במדור המשותף, לבין השותפות האישית של חיי הנישואין.

ומכאן לנדון דידן: אין חולק כי הבעל עזב את הבית בחודש דצמבר 2016. קיימת מחלוקת על סיבת עזיבת הבית. בא כוח הבעל טוען שהבעל נאלץ לעזוב את הבית, ובא כוח האישה טוען כי עזב לטובת אישה אחרת. כך או כך, הצדדים פנו ליועצת פנסיונית, חגית רוזן, שעשתה חשבון אקטוארי בעניין זכויות הצדדים. שני הצדדים מסכימים לקבל את חוות דעתה של חגית רוזן, אך האישה מבקשת לקבל תיקון לחוות הדעת ולתקן את מועד הקרע. הצדדים הסכימו אצל חגית רוזן כי מועד הקרע הוא ד' בשבט תשע"ז (31.1.2017). בית הדין סבור כי בנסיבות הקיימות יש לאמץ את חוות דעתה של חגית רוזן, כפי שהסכימו הצדדים עקרונית, ללא תיקון מועד הקרע.

לאור האמור מועד הקרע הוא ד' בשבט תשע"ז (31.1.2017). הצדדים יתנהלו בעניין הזכויות וכו', בהתאם לחוות דעתה של חגית רוזן. יש לממש את חוות הדעת הנ"ל לאלתר (בכפוף לזכות הערעור), וכך תחל האישה לקבל את זכויותיה בהתאם לחוות הדעת הנ"ל.

מוניטין אישי – פערי כושר השתכרות
בית הדין הבהיר במהלך הדיון כי לעניין פערי ההשתכרות, אין לראות במועד הקרע 'סוף הדרך'. כאשר מדובר בזכויות של קופות גמל, קרנות השתלמות וכו': את אשר יש בקופה במועד הקרע – יש לחשב, ואת אשר אינו שם – אין לחשב. כושר השתכרות (מוניטין אישי) אינו דבר שצמח 'מהיום להיום'. הוא מצוי בתהליך, וככל שהשתכרות אחד הצדדים גדלה באופן דרמטי בסמוך ונראה למועד הקרע, הרי שיש לחשב את כושר ההשתכרות בהתאם. ההשתכרות נובעת מהפוטנציאל שהיה קיים עוד בחיי הנישואין ועוד קודם למועד הקרע, ומכאן הגיע ליעדו.

זאת ועוד: החוק מדבר על "נכסים עתידיים", לאמור: נחזה את העתיד, אם למי מהצדדים צפוי להגיע נכס עתידי בדמות פערי השתכרות, כתוצאה של החיים המשותפים. ההשתכרות אינה נחזית בעתיד דווקא לפי מועד הקרע. אף שאם אין אומדן אחר, ההשתכרות העתידית תחושב לפי מועד הקרע. אולם כאשר יש לפנינו מודד חדש, שבא ונולד סמוך למועד הקרע, ובו יכולים אנו לבחון את ה"נכסים העתידיים", ודאי שהמבחן יהיה אותו מודד, ולא בנבואה עסקינן.

בנידון שלפנינו: במועד הקרע היה הבעל רופא, ושכרו החודשי נע בסביבות 20,000 ש"ח, וכשלושה חדשים לאחר מועד הקרע (בחודש אפריל 2017) מונה הבעל כמנהל מחלקה בבית חולים. האישה היא פיזיותרפיסטית, ומשכורתה כ־7,000 ש"ח לחודש (בהתאם לכתב התביעה). משכורתו של הבעל, בהתאם לטענת בא כוח האישה, ללא שכרו כעצמאי בקליניקה הפרטית, היא 80,000 ש"ח לחודש. נאמר: לא קיבלנו אסמכתה לכך, אך הדבר לא הוכחש על ידי בא כוח הבעל.

בא כוח הבעל העלה טענות בדבר המבחנים המופיעים בפסיקה באשר ליישום סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון – התחשבות בפערי השתכרות, המוגדרים כנכסים עתידיים: א. כשמדובר בבן זוג 'קרייריסטי' ובן זוג 'ביתי'; ב. פערי השתכרות; ג. הצדדים נשואים שנים רבות.

דעתנו כי החוק נתן לגורם השיפוטי שיקול דעת רחב בפסיקה זו. כבר מצאנו שופטים בבתי המשפט שחישבו כל אחד לפי דרכו, הבנתו והשקפתו. לכן דעתנו שהמבחנים שהוצבו בפסק דין כזה או אחר אינם מהווים "הלכה ומורים כן", ובית הדין בוודאי אינו מחויב להתאים עצמו לפסיקה כזו או אחרת. דעת בית הדין כי הנדון שלפנינו בהחלט מחייב התחשבות "בנכסים עתידיים, לרבות בכושר השתכרות של כל אחד מבני הזוג", כאמור בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון.

קביעת נכסים עתידיים, לעניין איזון משאבים, אינה מתמטיקה או חישוב אקטוארי. לבית הדין יש שיקול דעת רחב בקביעת האיזון, בהקשר של הנכסים העתידיים. אנו סבורים כי בהחלט יש להוסיף כגורם את מספר שנות הנישואין.

לאחר ששקלנו את הנושא בהקשר לנדון דידן, נראה לנו לחשב באופן הבא: אנו מתרשמים כי פער ההשתכרות החודשית נטו בין בני הזוג עומד על כ־40,000 ש"ח. יש להכפיל סכום זה במספר שנות הנישואין, החל מאוקטובר 2008 ועד ינואר 2017 – סך הכול שמונה ורבע שנות נישואין. התוצאה היא 330,000 ש"ח.

נחזור ונאמר: מדובר בחישוב כללי ולא מדויק, מאחר שלדעתנו החוק מאפשר לבית הדין לערוך בכגון זה חישוב כללי ולא מדויק.

לאור האמור, הבעל ישלם לידי האישה בגין פערי ההשתכרות – נכסי קרירה עתידיים, סכום של 330,000 ש"ח.

כוונת שיתוף בנכסי הבעל בחו"ל שקיבל מהוריו
טענת בא כוח האישה כי הייתה כוונת שיתוף בנכסים אלו לא הוכחה כלל, לדעתנו. העובדה כי הצדדים הוסיפו נכסים אלו בדוח לרשויות המס אינה מעלה או מורידה. סביר שהיו להם שיקולים של תכנון מס או שיקולים אחרים, אך אין בכך כדי ללמד על כוונת שיתוף.

כך גם העובדה כי האישה והמשפחה נהנו ברמה כזו או אחרת מפירות נכסים אלו אינה ראיה על כוונת שיתוף. היא בהחלט מראה על רצונו של הבעל ברווחה הכלכלית של המשפחה, וכי לא שמר את פירות הנכסים (בסך 5,000 דולר לחודש) לקופתו הפרטית, וראוי הוא לכל שבח על שדאג בהם לרווחת המשפחה, אך אין בכך כדי ללמד שהבעל התכוון לשתף את האישה בנכסים אלו.

חובת ההוכחה לכוונת שיתוף מוטלת על הצד הטוען לכוונת השיתוף. בנדון שלפנינו לא הצליח בא כוח האישה להוכיח כי אכן הייתה כאן כוונת שיתוף בנכסים אלו.

משכך, תביעת האישה בעניין זה – נדחית.

ניתן ביום ט' בטבת התשע"ט (17.12.2018).



עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה