הצדדים גרושים ולהם שני ילדים משותפים . לפני שנכנס לנושא הדיון שבפנינו נקדים בקצרה את הרקע לגירושין.

האשה הגישה תביעת מזונות לביהמ"ש ובמסגרתה ערכו הסכם גירושין שאושר בביהמ"ש ביום 24.1.99. בהופעתם בביה"ד, הבעל חזר בו מן ההסכמה להתגרש, וטען שאשתו אילצה אותו לחתום על ההסכם, אבל הוא מבקש להשלים עמה וללכת לטיפול אצל יועץ נישואין.

בעקבות השינוי בעמדת הבעל הפכה האשה את בקשת הגירושין לתביעה. ביה"ד שמע את הצדדים באריכות, אך לפני מתן פס"ד בתביעת האשה הודיעו הצדדים, שהבעל מסכים להתגרש לפי ההסכם שאושר בביהמ"ש.

ביום 29.12.99 הופיעו הצדדים בביה"ד למתן פסק דין לגירושין בהסכמה, והגט סודר ביום 13.1.00.

אולם סידור הגט לא סיים את המערכה משפטית שבין הצדדים. ששה ימים בלבד לאחר סידור הגט, הגישה האשה תביעה חדשה לביהמ"ש, להגדלת מזונות, בנוסף על -2,500 ש"ח שנקבעו בהסכם. כמו כן, הוציאה נגד הבעל צו עיכוב נסיעה בטענות כספיות שונות.

התנהלו ביניהם הליכים שונים בפני ביהמ"ש ובהוצל"פ, וביום 14.8.00 פנה הבעל לביה"ד בתביעה לבטל את הגט, הואיל והאשה אינה מכבדת את ההסכם, והתברר לו, שגם לא היה בכוונתה לקיימו. וכי הגט הוצא ממנו בדרכי מרמה והטעייה, ועתה היא גוררת אותו להוצאות כספיות בגין הליכים חדשים.

לבקשה הוא צירף את פרוטוקול ביהמ"ש מיום 23.12.99 (מספר ימים לפני אישור סידור הגט), בו נאמר: "ב"כ הצדדים: מקובל עלינו כי מיד לאחר סידור הגט התביעות תימחקנה...".

כמו כן צורף כתב התביעה החדש להגדלת מזונות מיום 19.1.00 (ששה ימים לאחר סידור הגט), לסך -6,075 ש"ח לחודש.

נקבע דיון בביה"ד בנוכחות הצדדים, אבל האשה לא הופיעה. בעקבות כך, נתן ביה"ד החלטה ביום ג' חשון תשס"א (1.11.00) לפיה "מעכבים את נישואיה של המשיבה אלמונית עד להוראה אחרת של ביה"ד".

התקיימו כמה דיונים בנוכחות הצדדים וב"כ וכן הוגשו סיכומים.
והנה מתוך העיון בטענות הצדדים ובחומר שצורף לסיכומים, בהחלט ניתן לראות שהאשה תיכננה את צעדיה באופן שהבעל יוטעה לחשוב, שעם סידור הגט על בסיס ההסכם שאושר בביהמ"ש, יגמרו כל הדיונים ותוסרנה כל התביעות התלויות ועומדות כנגדו. אבל בפועל היא פעלה בדיוק להיפך, ומיד לאחר קבלת הגט, עוד בטרם חלף שבוע מיום הגט, כבר הונחה בפני ביהמ"ש תביעה חדשה להגדיל את המזונות מסך -2,500 ש"ח ל - 6075 ש"ח לחודש.

בכגון זה יש לראות בגט שניתן על ידי הבעל 'גט מוטעה', שאינו תקף על פי ההלכה. ועל כך עוד נרחיב בהמשך.

יסוד חשוב בכל חברה ובכל שיטה משפטית הוא הכלל שהסכמים צריך לכבד. ורק במקרים יוצאים מן הכלל ניתן לחרוג מכלל זה. מקובל גם, שערכאות משפטיות אינן נותנות ידן להפרת הסכמים, אלא אם כן שוכנעו שההסכם נכרת שלא כדין. כאשר הסכם כרוך בסידור גט הרי הפרתו חמורה כפליים, משום ההשלכות על כשרותו של הגט.

הבה נבחן את טענות הצדדים בנידון שלפנינו:

ב"כ האשה, עו"ד מ. גידרון, מנסה להתחכם ולטעון, שהתביעה החדשה הוגשה על ידי הילדים, והם אינם קשורים להסכם, וכך הוא גם ניסח את כותרת כתב התביעה בשם הילדים.

אבל תמהנו, כיצד זה ידעו הילדים לכוון את המועד המדויק, ולהמתין עם תביעתם החדשה עד לאחר סידור הגט, ורק ששה ימים אחרי שהאשה קיבלה את הגט הגישו את תביעתם?

יתר על כן, הרי הילדים לא חתמו על יפוי כח לעו"ד גידרון, ולא התחייבו לשלם לו שכר טירחה. הם גם לא יכולים לעשות זאת, בהיותם קטינים, מחוסרי כשרות משפטית.

מי שהגיש את התביעה היא האם, וכמו שעו"ד גידרון עצמו כותב בכתב התביעה: התובעים: ג' א'... צ' א'... שניהם על ידי אמם ואפו' הטיבעית אלמונית... כולם על ידי ב"כ עו"ד גידרון...".

כלומר, שהאם היא היוזמת של התביעה והתובעת למעשה. ראוי להעיר, כי לפי סעיף 5 להסכם, הילדים נשארים בחזקת האשה "והיא תחליט ביחס לניהול חיי היום יום שלהם. החלטות חשובות ומהותיות ביחס לילדים יתקבלו ע"י האשה לאחר התייעצות עם הבעל".

לפי זה, אין ספק שהאם כלל אינה מוסמכת לתבוע את האב בשם הילדים כ"אפוטרופסית טבעית". בענין כל כך מהותי, עליה להתיעץ עם האב, שגם הוא אפוטרופוס טבעי כמוה. ומי הסמיך אותה לתבוע בשם הילדים? האם האב אינו יכול להחליט לתת לילדים את צרכיהם כרצונו באופן ישיר, בלי תיווכה של האם? ובודאי כאשר מדובר במותרות שאינם צרכי הקיום היום יומיים.

אבל הדברים נוקבים עוד יותר כמו שנראה להלן. בהופעתם בפני ביהמ"ש ביום 27.1.99 מבקשים הצדדים: "הגענו להסכם גירושין, מבוקש בזה לאשר אותו לפי חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות...".

ובאישור ופסה"ד של ביהמ"ש נאמר: "...אני מאשרת את ההסכם הנ"ל בתור הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון... כמו כן אני מאשרת את ההסכם לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. התשכ"ב - 1962 ועל פי כל דין". וההסכם קיבל גם תוקף של פסק דין על פי חוק ביהמ"ש לעניני משפחה.

ועתה הבה נראה מה משמעות אישור ההסכם על פי חוק הכשרות המשפטית. החוק (בפרק שני 'הורים וילדיהם הקטינים') קובע שההורים הם האפוטרופסים הטבעיים (סעיף 14). מגדיר את תפקידי ההורים (סעיף 15). מטיל על ההורים חובה לשתף פעולה (סעיף 18), ובאין הסכמה תבוא הכרעת ביהמ"ש באותו ענין (סעיף 19).
כאשר אין הסכמה בין ההורים בענין הקשור בתפקידם כאפוטרופסים, לדוגמא, סיפוק צרכי הקטין, או משמורתו, יובא הדבר להכרעה משפטית, אולם הצדדים יכולים גם להסכים על הסדר מסויים, ולבקש את אישור ביהמ"ש להסדר אשר יקבל תוקף של פסק דין (סעיף 24).

כך פעלו גם בני הזוג אלמוני ואלמונית כאשר ערכו הסכם כולל לכל עניניהם הרכושיים, וגם הסדירו בו את עניני הילדים (משמורת, הספקת צרכיהם, הסדרי ראיה ועוד), מתוקף תפקידם כאפוטרופסים טבעיים. הסדר שקיבל גם תוקף של פסק דין.

נמצא שהאם פעלה בעת אישור ההסכם לא רק בשם עצמה, אלא גם מתוקף תפקידה כאפוטרופוס טבעי, והתחייבויותיה כלפי האב במסגרת ההסכם, גם הם נבעו מתוקף מעמדה זה. כיצד איפוא היא יכולה באותו 'כובע' של אפוטרופוס טבעי, להגיש תביעה חדשה ולטעון, שלא היא התובעת?

וזה מלבד חובתה לשתף פעולה עם האב בכל ענין הנוגע לילדים, כאמור למעלה.

הבה נראה מה נאמר בכתב התביעה החדש למזונות שהגישה האם ב'שם הילדים', בבית המשפט, והאם הדברים תואמים את המציאות:

בסעיף 7 טוענת האשה, שהיא נאלצה בלית ברירה לחתום על ההסכם. וכי המזונות נקבעו על פי דרישתו האולטימטיבית של הבעל.

כפי שאנו נוכחנו לראות במהלך הדיונים בביה"ד, היתה זו האשה שלחצה להתגרש לפי ההסכם, בעוד הבעל הוא שדרש לשנות אותו, וטען שאולץ לחתום עליו. גם בכתב התביעה לגירושין שהגישה האשה (לאחר שהבעל חזר בו מהסכמתו), אין היא טוענת אפילו ברמז שאולצה לחתום על ההסכם.

כמו כן סכום של -2,500 ש"ח לשני ילדים, צמוד למדד בנוסף לקצבת הילדים, אינו סכום מבוטל, לפי רמת המחיה הממוצעת של ילדים במדינה. כאשר הוצאותיהם המיוחדות משולמות בנפרד על ידי שני הצדדים.

בסעיף 19 להסכם הגירושין נאמר: "הצדדים מצהירים כי קראו היטב את ההסכם, הבינו את תוכנו ומשמעויותיו וכי חתמו עליו מרצונם הטוב והחופשי". וכן בפרוטוקול הדיון בביהמ"ש (27.1.99) נאמר:" הצדדים: הגענו להסכם, מבוקש לאשר אותו... חתמנו על ההסכם ברצון והסכמה מלאים ואנחנו מבינים את תכנו של ההסכם ואת התוצאות הנובעות ממנו".

באישור ופסק הדין כותבת השופטת צילה צפת: "לאחר שהוברר לי כי הצדדים חתמו על ההסכם מרצונם החופשי והם מבינים את תכנו של ההסכם מהותו ואת התוצאות הנובעות ממנו, אני מאשרת את ההסכם...".

ראוי להעיר, שבהסכם הוכנסו כמה תיקונים בכתב ידה של השופטת, לרבות בענין המזונות (ראה בענין זה, כתב הגנה ותצהיר של האשה עצמה מיום 31.8.00 שהוגש לביהמ"ש).

חזקה על ביהמ"ש שאישר את ההסכם וכתב כדברים הנ"ל, שלא היה עושה כן, לו היה נראה לו אפילו חשש קל שבקלים, שהאשה אינה עושה כן מתוך רצון חופשי.

האשה כותבת בסעיף 15 לכתב התביעה: "בחוכמתו ונסיונו של בית משפט נכבד זה ובהמלצתו הסכימה האשה למחוק את התביעות כדי שתקבל גטה".

כאן היא מנסה לגרור את ביהמ"ש כצד מעונין בהגדלת המזונות. היא רומזת, ברמז גס, שביהמ"ש המליץ לאשה למחוק את התביעות על מנת שתקבל את הגט, ולאחר מכן תחדש את תביעותיה ועתה היא מגישה את השטר לפירעון בדמות תביעת המזונות.

גם בדיון בביה"ד ובסיכומיו טען ב"כ האשה: כי "השופטת אמרה לבעל בפירוש לפני הגירושין, שהילדים יוכלו להגיש תביעה למזונות".

אין ב"כ האשה מגלה באיזה דיון הדברים נאמרו, ובאיזה שלב. מכל מקום, בדיון בו אושר ההסכם בביהמ"ש, אין אמירה כזו בפרוטוקול. והרי לא יתכן שדברים כל כך חשובים יאמרו בלי להרשם. השופטת צילה צפת היא בעלת ניסיון רב בתחום המעמד האישי, עוד בהיותה עורכת דין, והיא מודעת היטב להשלכות המשפטיות וההלכתיות של אמירה כזו, וחשיבות כתיבתה בפרוטוקול הדיון. יתר על כן, גם אם נאמרו הדברים בנוסח שמביא ב"כ האשה, כבר ראינו שהתביעה היא של האשה, ולא של הילדים.

בסעיפים 25-16 (לכתב התביעה), היא מתייחסת להסדר הממוני שנקבע בהסכם, תוך שהיא מדגישה את הכספים הרבים שיש לבעל מכספי פנסיה וחסכונות. אולם היא שוכחת לציין, שהיא מקבלת לפי ההסכם (סעיף 11) מחצית מזכויות הפנסיה שצבר הבעל, מחצית מקופת הגמל שלו, ומחצית מכספי קרן השתלמות של הבעל בבנק יהב, ומחצית מכל כסף נוסף אם קיים בנק יהב, וכן מחצית הכספים בבנק הפועלים. כמו כן, כל הכספים בחסכונות הילדים נשארו לזכותם.

בסעיפים 34-35 עומדת האשה על רמת החיים הגבוהה בה חיו הצדדים (היא לא מציינת שהיה זה הבעל שמימן רמת חיים זו, שהרי משכורתה היא בס"ה -3,000 ש"ח לחודש כאמור בסעיף 52), וכי היא ממשיכה לתת לילדים "הרגשה נורמלית" ולכן היא לוקחת אותם כבעבר למסעדות, בתי מלון ועוד".

דבר ידוע הוא, שחיוב המזונות של אב לילדיו, אפילו הקטנים עד גיל שש, הוא לצרכיהם הבסיסיים בלבד, ואין בהם דין 'עולים עמו', כמבואר בשו"ע אה"ע סימן ע"ג, סעיף ו', ובח"מ וב"ש שם, סימן ע"א, ס"ק א', ובאר היטב שם. וראה פד"ר חלק א' עמ' 164, חלק ז', עמ' 141, ועמ' 305, חלק ט', עמ' 255 ו-259.

גם חוק המזונות קובע, כי החיוב של האב הוא לפי ה'דין האישי' שחל עליו. וביהודים ה'דין האישי' היא ההלכה. קל וחומר כאשר מדובר בילדים מעל גיל שש שהחיוב עבורם הוא מדין צדקה, שאין לחייב לפי רמת החיים הגבוהה של האם או האב.

זו גם הסיבה שהאב אינו חייב לממן שעורי התעמלות וג'ז. למרות שהבת מאד אוהבת אותם. וכן אינו חייב לספק להם שירותי אינטרנט וכדומה (סעיפים 50-48). האשה גם סותרת את עצמה, בעוד שבתביעת המזונות היא טוענת שקנתה מחשב וציוד נלוה לילדים, הרי בכתב ההגנה מיום 31.8.00 (סעיף 26) היא טוענת שהיה זה אביה שקנה את המחשב. היכן היא דוברת אמת והיכן לא?

צודק עו"ד בניאל ב"כ הבעל, שכדי לתבוע הגדלת מזונות יש צורך להראות שינוי בנסיבות. ברור שלא היה שום שינוי נסיבות בתוך פחות משבוע מיום סידור הגט. ומה שהיה טוב וסביר ערב מתן הגט, אינו הופך פתאום לבלתי סביר ששה ימים אחר כך.

במבוא להסכם נאמר: "הואיל וברצון הצדדים להסדיר את כל הענינים הנוגעים לגירושיהם, לרבות הענינים הממוניים, הרכושיים ומזונות הילדים על מנת שיאושרו ויקבלו תוקף של פסק דין, מיום חתימת ההסכם ואילך. בכך יסיימו הצדדים את כל ההליכים המשפטיים המתנהלים ביניהם בבית המשפט לעניני משפחה".

איזה הסדר הוא זה, אם ניתן להפר אותו ימים מספר לאחר סידור הגט? ואיזה סיום הליכים יש כאן? הבעל לא קיבל אפילו 'שבוע ימים שקט' תמורת הגט.

בסעיף 15 להסכם נאמר: "בכפוף לביצוע הוראות הסכם זה לסידור הגט... מצהירים הצדדים, כי האמור בהסכם זה מהווה הסדר סופי ומוחלט של כל תביעותיהם ההדדיות וכי אין ולא תהיינה להם בעתיד כל תביעות ומענות מכל סוג שהוא, זה כלפי זה".

האשה עצמה משתמשת בסעיף זה, בכתב ההגנה מיום 31.8.000 סעיף 29, כדי לדחות תביעת הבעל למחצית כספים הנמצאים בחשבון על שמה, שלדבריו לא ידע על קיומו.

ובסעיף 16: "עם מתן תוקף פס"ד להסכם זה מסתיימים כל ההליכים המשפטיים שבין הצדדים לרבות תיק ת.מ.ש. 28400/98, ת.מ.ש. 28401/98 וכל התיקים הנלווים".

ב"כ האשה מכנה את ההסכם שנערך על ידי אחיו של הבעל, "הסכם ארוך ומסורבל", ואכן אנו רואים שכמה ענינים חוזרים בו כמה וכמה פעמים בניסוחים שונים. אחד מהם הוא ענין סיום כל ההליכים המשפטיים, וביטול כל התביעות שהוגשו, וכן שלא יוגשו בעתיד תביעות חדשות. החזרות הרבות מלמדות ללא ספק על החשיבות שנתן הבעל לענין זה, ויש כאן תנאי כפול ומשולש, ואומדנא ברורה על עמדת הבעל לגבי התנאים בהם הוא נותן את הגט.

ב"כ הבעל צודק גם בטענתו, כי אם נכונים דברי האשה, שתנאי ההסכם וגובה המזונות נקבעו לפי דרישתו האולטימטיבית של הבעל, שהבהיר, כי רק בתנאים אלה יסכים להתגרש, כי אז יש בהפרת ההסכם משום גט מוטעה. כי האשה משנה את התנאים שעל פיהם הסכים הבעל להתגרש. והוא מציין לדברי הפוסקים הדנים בשאלת גט מוטעה.

עו"ד גדרון, ב"כ האשה כותב בסיכומיו הראשונים (סעיפים 15-16), שבפירוש נאמר לבעל שבעקבות מה שקרה, "הסכם הגירושין כולל הצד הממוני... והמזוני שבו בטל ומבוטל".

אנו מתפלאים מאד על עוה"ד המלומד, שאינו מרגיש שדבריו אינם מהווים סיוע לעמדת האשה, אלא אדרבה, הם הוכחה מצויינת לטענות הבעל. שכן חילופי המכתבים בין ב"כ הצדדים אותם הוא מזכיר, היו בתקופה שבין אישור ההסכם (ביום 24.1.99) ובין ההסכמה המחודשת בביהמ"ש (ביום 27.12.99), שהצדדים יתגרשו ושעל פיה סודר הגט.

בתקופת הביניים, כל צד ניסה לשפר את זכויותיו, האשה עתרה לביהמ"ש לביטול ההסכם, והבעל ביקש להפחית את המזונות. אולם לבסוף בלחץ ביהמ"ש, ומחששו של הבעל, שאם ההסכם יבוטל יפסקו מזונות גבוהים יותר, הסכים הבעל להתגרש לפי ההסכם. הצדדים חזרו איפוא ביום 27.12.99 בביהמ"ש וביום 29.12.99 בפני ביה"ד על הסכמתם להתגרש לפי ההסכם המקורי שלא בוטל.

המכתב אודותיו מדבר עו"ד גידרון, מתייחס כאמור לתקופת הביניים, והוא מהווה איום על הבעל בביטול ההסכם. אנו שומעים מדבריו באופן ברור ביותר, שכאשר לבסוף התגרשו הצדדים לפי ההסכם, ההסכם הוא בתוקף ואין שום עילה לבטלו, הן ב'צד הממוני והן ב'צד המזוני' כלשונו. כך עולה גם מתשובת ב"כ הבעל לעו"ד גידרון מיום 7.12.99.

ההסכם אכן לא בוטל על ידי ביהמ"ש, וכך גם הצהירו הצדדים בפירוש בפני ביה"ד שהם מתגרשים לפי ההסכם שאושר ביום 24.1.99.

ועתה להיבט ההלכתי.

הזכרתי שב"כ הבעל הביא כמה דעות בפוסקים הדנים בשאלת גט מוטעה ותוקפו. גם ב"כ האשה פנה לרב מאיר בטיסט (אוניברסיטת בר אילן, פרויקט שמ"ע - שרות משפט עברי) לקבלת חוו"ד הלכתית בענין זה, והיא צורפה לסיכומיו.

נקדים ונאמר, כי עו"ד גידרון ב"כ האשה, הציג את השאלה בפני הרב בטיסט בצורה לא מדוייקת. לדבריו, הובהר לבעל על ידי ביהמ"ש לפני מתן הגט שאין בהסכם הגירושין עם האשה כדי לשלול מן הילדים את הזכות לתבוע את תביעתם.

כבר הראנו למעלה, שהתביעה הוגשה על ידי האשה כאפוטרופסית טבעית ולא על ידי הילדים עצמם, וההבדל ברור. גם עצם ההבהרה, האם ומתי נאמרה, לא הוכחה.

אך גם המעיין בתשובת הרב בטיסט (סעיף ה') יראה, שלדעת המהר"ם מלובלין סימן קכ"ב, ושו"ת משכנות יעקב חלק אה"ע סימן ל"ד, גם אם ביטל הבעל את התנאים לפני סידור הגט כמקובל, לעולם הוא עומד בדעתו הראשונה. וסומך שיקיימו את מה שהבטיחו לו, ואם אינם מקיימים אח"כ, יכול לומר, אילו ידעתי שלא יקיימו לא הייתי מגרשה והגט בטל למפרע.

יתר על כן, המהר"ם מוסיף: "ואפילו הוא שתק אנן לא שתקינן, דבאיסור חמור כזה אין להקל ולסמוך על דיבור קל".

מכאן תשובה לטענות ב"כ האשה שביה"ד הוא חד צדדי בענין זה.

ואם כן, מי יערב לבו להקל באיסור אשת איש, כנגד דעת המהר"ם מלובלין והמשכנות יעקב? וראה בית מאיר, אה"ע, סימן קמ"ה סעיף ט', שחושש לדעת המהר"ם מלובלין, ונותן שם דרך כיצד לסדר הגט באופן שלא יהיה שום חשש לגט מוטעה גם לדעת המהר"ם.

אך המעיין היטב במאמרו המקיף של הגר"א לביא שליט"א, 'האם יש חשש בכשרות הגט כשהבעל הוטעה בהסכם הגירושין' (שורת הדין חלק ב' עמ' קמ"ו-ק"ץ), יראה, שיש פוסקים נוספים מלבד המהר"ם והמשכנות יעקב.

הוא מביא (בעמ' קע"ד) את דעת ה'חלקת יואב', אה"ע סימן כ"ה, שגם כן סובר, שאם בשעת סידור הגט כבר היה בדעת האשה שלא לקיים את מה שהבטיחה לו, הרי זה גט מוטעה. כי אם היה יודע הבעל את הדבר במתן הגט לא היה מגרשה, "ואם כן הוא מוטעה בעיקר המעשה, ואין אמירת הבעל שמגרשה בלא תנאי מועיל כלל והגט בטל".

גם בנידון דידן, העובדה שהתביעה הוגשה ששה ימים לאחר הגט מלמדת, שכבר בעת סידור הגט תיכננה האשה את הגשת התביעה, מיד לאחר מכן, וכמבואר למעלה.

וראה עוד שם (עמ' קפ"ו), בשם העמק שאלה, חלק אה"ע סימן קט"ז, שאם הבעל יחוייב בממון לאחר הגט, פשיטא ליה שהוי גט מוטעה. ובעמ' קפ"ז הביא דברי ה'אגרות משה', אה"ע חלק ג' סימן ל"ז, ודן בדבריו (עמ' קפ"ח). והביא שם משו"ת 'משפטים ישרים' סימן קפ"ט.

לכן, אין ספק שיש חשש רציני ביותר על כשרותו של הגט, שסודר בין הצדדים, בהיותו גט מוטעה. ובכל מקרה יהיה צורך לסדר גט נוסף בין הצדדים.

ב"כ האשה הודיע בדיון האחרון, שאם הגט בטל, הוא עומד להגיש תביעה למזונות האשה. אולם הוא שוכח, שהאשה היא זו שגרמה למצב זה, והיא אשר מעגנת את עצמה במעשיה. ולכן אין הבעל חייב לה מאומה מחיובי האישות, המוטלים בספק.

שני הצדדים מבקשים בסיכומיהם לחייב את הצד שכנגד בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך -10,000 דולר + מע"מ.

הנה לאחר העיון, ובמיוחד לאור העיכובים הרבים שגרמו האשה וב"כ בניהול המשפט, ואי הופעתם לכמה דיונים. אין ספק שיש מקום לחייבם בהוצאות משפט. מה גם, שכל עיקר נושא הדיון נובע מהפרת ההסכם על ידי האשה, וגרימת חשש לכשרות הגט, לכן אנו מחייבים את האשה לשלם לבעל הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך -5,000 ש"ח.

לאור כל האמור אנו פוסקים:

א. החלטת ביה"ד מיום ג' חשון תשס"א (1.11.00) לפיה "מעכבים את נישואיה של המשיבה אלמונית עד להוראה אחרת של ביה"ד" נשארת בתוקפה. הבעל פטור מכל חיוב לאשה.

ב. מחייבים את האשה לשלם לבעל סך -5,000 ש"ח הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. הסכום צמוד למדד המחירים לצרכן מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן ביום ח' אדר תשס"ב (20/02/2002)

(-) הרב אברהם שיינפלד - אב"ד          (-) הרב עמרם אבוזגלו - דיין          (-) הרב אברהם ריגר, דיין