לפנינו ערעור על החלטת ביה"ד האזורי מיום ג' בחשון תשס"ד. הויכוח בין הצדדים הוא על אופן עזיבתו של המערער, הרב פלוני. הרב הנ"ל כיהן כראש הישיבה תיכונית בג' ובפסח תשס"ב עזב את הישיבה עם רוב רובם של התלמידים שעבר עמו לשכונה פלונית לבית המדרש ה' בניהול מר ש'. לדעת התובעים (ההנהלה של הישיבה התיכונית המסונפת לישיבה אלמונית) בבית הדין האזורי, נעשתה ההעברה בהפתעה גמורה מבחינתם, מבלי שיכלו להיערך לפתור את הבעיה לא יכלו למצוא מחליף לרב פלוני ולשקם את הישיבה בעוד מועד. כמו כן נגרמו להם נזקים של צ'קים של שכר לימוד שבוטלו, ומצד שני היה עליהם לעמוד בשכר מורים ורמי"ם שנשארו במקום.

הנתבע בביה"ד האזורי טען להגנתו שבשנת תשס"ב היתה התנהגות ההנהלה האדמיניסטרטיבית כלפי התלמידים גרועה ביותר. תנאי דיור גרועים - חוסר חימום וחשמל, חוסר מדריכים ומורים, והפקרת התלמידים. הנתבע טוען שהוא הרגיש בהתמרמרות גוברת והולכת של ההורים כלפי ההנהלה האדמיניסטרטיבית, ומאמציו לשכנע את התובעים עלו בתוהו. גם הוא נפגע באופן אישי מיחס מזלזל כלפיו.

ביה"ד האזורי פסק ברוב דעות, שעל הנתבע להחזיר מחצית שכרו שקיבל בשנה"ל תשס"ב ומחצית תשלומי הטלפון. על כך הערעור שלפנינו.

בביה"ד האזורי היו שלש דעות: דעה א' על הנתבע להחזיר כל שכרו לשנת תשס"ב. דעה ב' עליו להחזיר מחצית שכרו, דעה ג' הנתבע פטור מלהחזיר שכרו.

בנימוקים הארוכים של דעה א' הנוגעים לפרט הנדון אנו מוצאים את הנמוק דלהלן:

"לאור האמור לעיל ... הנתבע מעל בתפקידו ובודאי לאחר שביה"ד התרה בו לחזור לעבודה עד סוף השנה, וקבע את התנאים לחזרתו ... כי למעשה התברר שלא היתה לתובעת תועלת מעבודה זו, וכמו בשליח להביא איגרת שהלך חצי הדרך שאינו זכאי לשום שכר".

זהו הנימוק היחידי המבואר בדעת הרוב. הדעה החולקת סוברת שהנתבע פטור מהחזרת השכר. דעת הביניים - לחייב החזרת מחצית שכרו – סבורה, כנראה, שיש מקום להסתפק בסברת דעה א' ולפשר במחצית.

על כן, עלינו לקבוע עמדתנו בערעור, לאור הנימוקים של דעה א' הנ"ל.

לא ירדנו לסוף מחשבתו של בעל דעה קיימתא. הרי אין זה דומה כלל לשליח שהלך חצי הדרך. קנה המידה לקביעה, אם הפועל מעל או מילא את שליחותו או חלק ממנה הוא, לקבוע תחילה מהו היעוד הנדרש מהפועל. בנדון של שליח להוליך אגרת, ברור שאין למשלח שום תועלת מההליכה של רגלי השליח. כל היעוד והמטרה היא, העברת האגרת, ולכן פועל שהלך רק מחצית הדרך, לא עשה כלום, והפסיד שכרו.

אולם, בנדון שלנו, שהמטרה שנשכר הרב פלוני היא ללמד ולחנך את הילדים, ותפקיד זה בוצע על ידו באופן סביר במשך התקופה שעבד. נניח אפילו, שיש לו אשמה בזה שהתלמידים עזבו את הישיבה, ובזה נגרם נזק לשמה הטוב של הישיבה, והמטרה של הקמת ישיבה תכונית נתבטלה. כלום מעילה זו נחשבת כעקירה של העבודה העיקרית שנעשתה והיא לימוד התלמידים?! כלום עיקר שכירותו של הרב פלוני היא רק למען סיפוק "סחורה" של תלמידים להנהלת ישיבה אלמונית?! מה גם, שנוכח המחלוקת והעדים שהעידו והחומר שבתיק, קשה לקבוע שהיתה כאן מעילה מצד הרב פלוני. לאחר שלא מצא הרב פלוני עצמו (וגם התלמידים לא מצאו) אוזן קשבת אצל ההנהלה, לא ראה הרב שהנהלה זו ראויה להחזיק ישיבה, ולא מצא לנכון להודיע להם שיחליפו אותו באחר, כי לדעתו אין זו טובת התלמידים, וכראש ישיבה ומחנך הוא צריך לראות את טובת התלמידים כעיקר, ולא את תועלת המוסד, בפרט כשאינו ראוי לדעתו לתפקידו.

גם אם נאמר שיש כאן ספק בכל הנ"ל, מ"מ מספק אי אפשר לקבוע שהרב פלוני מעל ולהוציא ממון. ק"ו שאי אפשר לקבוע, שהמעילה כלפי טובת המוסד היא כ"כ יסודית, שהיא עוקרת את מילוי התפקיד העיקרי - לימוד הנערים, שאותו הוא ביצע בפועל ומגיע לו שכר מלא על כך.

אנו מצרפים לנימוקינו את נימוקי דעת המיעוט בביה"ד האזורי.

לאור הנ"ל, מתקבל הערעור, וסעיף ג' בפסה"ד נשוא הערעור (מיום ג' בחשון תשס"ד) בטל. ההחלטה היא שהמערער פטור מהחזר השכר שיקבל בשנת תשס"ב ומהחזר מחצית הוצאות הטלפונים. אולם על המערער להחזיר הוצאות טלפון שקיבל בגין התקופה שלאחר עזיבתו את ג' או בגין טלפונים שהשתמש לפני כן שלא לתועלת הישיבה בגבעות, אלא לצורך העברת התלמידים.

(-) חגי איזירר

מצטרף.

(-) יונה מצגר

בפנינו ערעור המערער על פסק דינו של ביה"ד האזורי מיום ג' בחשון תשס"ד שהתמקד בסעיף ג', בו חייב הרוב בביה"ד את המערער להחזיר לתובעת סך שבעה עשר אלף ושש מאות ושלוש עשרה שקל (17,613 שקל) מחצית השכר שקיבל וכן סך אלף שמונה מאות שקל (1,880 שקל) מחצית הוצאות הטלפון הנייד.

מדובר בישיבה של המשיבים שהחליטה להרחיב את מוסדותיה ולהקים ישיבה תיכונית. ולשם כך פנו למערער הרב פלוני שיהיה ראש הישיבה כאשר המשיבים אחראים לצד הטכני והמערער אחראי לצד החינוכי. בשנת הלמודים תשס"א החלה הישיבה בפעילותה, והלמודים התנהלו לשביעות רצון כל הצדדים. בשנת הלמודים השניה תשס"ב נפתחו שתי כתות, אלא שבתקופת חג הפסח הודיע המערער שהוא עוזב את הישיבה ועובר עם התלמידים למוסד אחר. לא נאריך בכל השתלשלות הענינים שהיתה בביה"ד, בעקבות תביעות שונות של המשיבים כנגד המערער, משום שהערעור שבפנינו מתמקד רק בסעיף ג' של פסה"ד של ביה"ד האזורי, שחייב את המערער להחזיר את השכר שקיבל מהמשיבים - ישיבה אלמונית - מתחילת שנת הלמודים תשס"ב, עד למועד שעזב יחד עם תלמידיו עד תקופת הפסח. וכן את הוצאות הטלפון הנייד שהוציא ע"ח המשיבים בחצי שנה זו.

טענותיו העיקריות של ב"כ המערער כנגד פסיקה זו, שמדוע יש לחייב את המערער להחזיר מחצית שכר עבודתו שקבל, כאשר הסיבה העיקרית לזה שהפסיק ללמד אותם במסגרת הישיבה היא שהתלמידים והוריהם סרבו להמשיך לימודיהם במסגרת הישיבה (המשיבים) עקב המחדלים החמורים של המשיבים במילוי אחריותם לניהול הטכני של צרכי התלמידים ותנאי לימודיהם. כללית עתירת המערער היא שבית דיננו יאמץ את דעת המיעוט ויבטל את פסק הדין לדעת הרוב, שהורה על החזרת מחצית שכר עבודתו וכן מחצית הוצאות הטלפון הנייד. כן בקש הוא להורות למשיבים לשלם למערער סך 3,000 דולר כפי שקבעה דעת המיעוט, וזאת בגין תביעת הסרק שהוגשה נגדו.

לאחר שמיעת הערעור, עיון בכתבי הערעור ותשובת המשיבים, ובעיקר בנימוקי פסק הדין של דעת הרוב ודעת המיעוט, יש לקבל את הערעור ולאמץ את דעת המיעוט, שאין לחייב את הנתבע להחזיר משכורתו שקבל תמורת עבודתו לפני עזיבתו.

הלכה ברורה נכתבה בשו"ע חו"מ סי' של"ב סעיף ד': "כיצד דין פועל שחזר בו אחר שהתחיל, שמין לו מה שעשה ונוטל...".

ועיין בסמ"ע שם סי"ק ט"ז בשם הטור, בפועל ששכרו בעד ח' דינרים ליום ועשה עמו חצי היום, שניתן לו ד' דינרים על חצי היום שעשה. כבוד אבה"ד, בנימוקיו לפסק דין לחייב המערער להחזיר את השכר שקבל על התקופה שלימד, טען שבנדון שבפנינו הלכה זו לא נאמרת, משום שלמעשה התברר שלא היתה לתובעת (הישיבה) תועלת מעבודה זו, כמו בשליח להביא אגרת שהלך חצי דרך שאינו זכאי לשום שכר, כמו שכתב בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג חלק ד' דפוס פרג סימן תע"ז, ומכח דמוי זה, שבין מלמד שהפסיק מללמד באמצע, לשליח להביא אגרת שהלך חצי דרך, פסק אבה"ד (כאחד מדעת הרוב) בזה"ל: "ולכן יש לחייב אותו להחזיר את מלוא השכר שקיבל מהתובעת מתחילת שנת הלמודים תשס"ב בעבור החודשים ספטמבר 01 עד פברואר 02 סך 35,226 שקל וכן הוצאת טלפון הנייד בסך 3,761 שקל [יש לציין שדעת דיין שני בהרכב היתה, שעליו להחזיר מחצית השכר שקבל עבור החדשים שלמד ונהל את הישיבה, ולכן בפס"ד הסופי נפסק כדעת הרוב לשלם מחצית השכר שקבל].

דעת המיעוט תמה על פסיקה זו, בה חייב אבה"ד את המערער להחזיר משכורת שקיבל תמורת עבודתו במקום לפני עזיבתו, בלא שנתן הסבר לתמיהתו.

כבוד עמיתי הגר"ח איזירר שליט"א שקבל דעת המיעוט בזה, ודחה דעת הרוב לחייב המערער להחזר שכר עבודתו לתקופה שלימד בישיבה, כתב שלא ירד לסוף דעתו של אבה"ד שהשוה נדון דנן, לשליח שנשלח להביא אגרת והפסיק שליחותו באמצע הדרך והסביר שאין נדונינו דומה כלל לשליח שהלך חצי הדרך וכתב בזה"ל:

"קנה המידה לקביעה, אם הפועל מעל או מילא את שליחותו או חלק ממנה הוא, לקבוע תחילה מהו היעוד הנדרש מהפועל. בנדון של שליח להוליך אגרת, ברור שאין למשלח שום תועלת מההליכה של רגלי השליח. כל היעוד והמטרה היא, העברת האגרת, ולכן פועל שהלך רק מחצית הדרך, לא עשה כלום, והפסיד שכרו.

אולם, בנדון שלנו, שהמטרה שנשכר הרב פלוני היא ללמד ולחנך את הילדים, ותפקיד זה בוצע על ידו באופן סביר במשך התקופה שעבד. נניח אפילו, שיש לו אשמה בזה שהתלמידים עזבו את הישיבה, ובזה נגרם נזק לשמה הטוב של הישיבה, והמטרה של הקמת ישיבה תכונית נתבטלה. כלום מעילה זו נחשבת כעקירה של העבודה העיקרית שנעשתה והיא לימוד התלמידים?! כלום עיקר שכירותו של הרב פלוני היא רק למען סיפוק "סחורה" של תלמידים להנהלת ישיבה אלמונית?! מה גם, שנוכח המחלוקת והעדים שהעידו והחומר שבתיק, קשה לקבוע שהיתה כאן מעילה מצד הרב פלוני. לאחר שלא מצא הרב פלוני עצמו (וגם התלמידים לא מצאו) אוזן קשבת אצל ההנהלה, לא ראה הרב שהנהלה זו ראויה להחזיק ישיבה, ולא מצא לנכון להודיע להם שיחליפו אותו באחר, כי לדעתו אין זו טובת התלמידים, וכראש ישיבה ומחנך הוא צריך לראות את טובת התלמידים כעיקר, ולא את תועלת המוסד, בפרט כשאינו ראוי לדעתו לתפקידו.

גם אם נאמר שיש כאן ספק בכל הנ"ל, מ"מ מספק אי אפשר לקבוע שהרב פלוני מעל ולהוציא ממון. ק"ו שאי אפשר לקבוע, שהמעילה כלפי טובת המוסד היא כ"כ יסודית, שהיא עוקרת את מילוי התפקיד העיקרי - לימוד הנערים, שאותו הוא ביצע בפועל ומגיע לו שכר מלא על כך.
...

לאור הנ"ל, מתקבל הערעור, וסעיף ג' בפסה"ד נשוא הערעור (מיום ג' בחשון תשס"ד) בטל. ההחלטה היא שהמערער פטור מהחזר השכר שיקבל בשנת תשס"ב ומהחזר מחצית הוצאות הטלפונים. אולם על המערער להחזיר הוצאות טלפון שקיבל בגין התקופה שלאחר עזיבתו את ג' או בגין טלפונים שהשתמש לפני כן שלא לתועלת הישיבה בגבעות, אלא לצורך העברת התלמידים". עכ"ל.

נראה לי להוסיף, שקיים חלוק ברור בין נדון דנן לבין ההלכה של שליח שהוליך אגרת לפלוני ובאמצע הדרך הפסיק שליחותו. שכן בנדון דנן באותם חודשים מתחילת שנת תשס"ב עד פסח שהמערער לימד וחינך את התלמידים, הישיבה נהנתה מכך שתפקידה ושליחותה העיקריים של הישיבה, שהתלמידים ילמדו ויתחנכו במסגרתה התקיימו. בנוסף לכך, באותה תקופה שהמערער לימד וניהל את הישיבה התיכונית קבלה המשיבה (הישיבה) את כל תשלומי שכר הלמוד ששלמו הורי התלמידים עבור חודשים אלו, ודאי שאם למודי התלמידים היו נפסקים, היו הורי התלמידים מבטלים את השיקים לאותם חדשים, כפי שעשו אח"כ, כאשר ילדיהם הפסיקו את לימודם במסגרת הישיבה.

כ"כ קבלה המשיבה באותה תקופה כספים ותרומות עבור הישיבה התיכונית ממוסדות ציבוריים רשמיים, כולל הקצבות של משרד החנוך. בודאי שאם המערער לא היה מנהל ומלמד בישיבה באותה תקופה, היא לא היתה זכאית לקבל הקצבות ותרומות עבור הישיבה התיכונית.

לאור זאת, תמוהה בעינינו קביעתו של אבה"ד בנימוקיו, שלאחר שהמערער והתלמידים הפסיקו את לימודיהם וחינוכם במסגרת הישיבה, "כי למעשה התברר לא היתה לתובעת תועלת מעבודה זו".

אולם עדין יש לדון ולעיין במקרה שבפנינו, שהמערער הפסיק את ניהול ולימודי הישיבה התכונית באמצע השנה, הוא עשה זאת בידיעה ברורה באופן חד צדדי בלא תאום עם המשיבה (ישיבה אלמונית).

לכאורה יש לראות בזה הפסקת עבודתו במזיד, כך שניתן לראות זאת כהפרת הסכם גמורה, בינו לבין הישיבה ובגין זה לכאורה היה צריך להפסיד את כל שכרו גם על מה שעבד.

ההלכה שנאמרה בשו"ע חו"מ סי' של"ג סעיף ד' "כיצד דין פועל שחזר בו אחר שהתחיל שמין לו מה שעשה ונוטל". נאמרה רק במקום בו יש לפועל הזכות להפסיק מטעם "כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים". כדאיתא בשו"ע שם סעיף ג' ובש"ך שם ס"ק י"ד. ולפי"ז היה ניתן לומר שבעצם הפסקת העבודה אין לראות בזה הפרת החוזה וההסכמה שבין העובד למעביד. שכן ההלכה והדין מתירים לפועל לחזור בו בחצי היום, וודאי שההסכם נעשה על דעת כן.

אלא שבנדון דנן, שמדובר במלמד תלמידים תורה, לכאורה נאמרה ההלכה שפסק הרמ"א שו"ע של"ג סעיף ה', שמלמד החוזר בו מקרי דבר האבוד ובזה נפסקה הלכה שם בשו"ע, שאין הפועל יכול לחזור בו, וממילא היה מקום לראות את המערער כמי שמפר הפרה חמורה את ההסכם שבינו לבין המשיבה (הישיבה), ובמצב זה ודאי שאינו זכאי לשכר עבור עבודתו. אלא שאם ניזל בתר טעמא שכתב בש"ך שם ס"ק כ"ו ד"ה מלמד חוזר בו, לראות מלמד שמפסיק עבודתו דמקרי דבר האבד. אין הדבר שייך לנדונינו, שכן הש"ך שם כתב, מלמד נקרא דבר אבד מטעם שכל עת ורגע שהתינוק הולך ובטל הוא פסידא דלא הדר, והוסיף "ולפי"ז במלמד אם מעמיד לו מיד מלמד אחר יכול לחזור בו". א"כ בנדון דנן הרי המערער המשיך ללמד את התלמידים במסגרת אחרת, כך שלא נוצר מצב של ביטול תורה לתלמידים, עקב הפסקת עבודתו במסגרת ישיבה אלמונית. לטענתו של המערער, הפסקת לימודי התלמידים במסגרת של המשיבה היתה לטובתם, וכך גם סברו הוריהם ששתפו פעולה עם המערער להוצאת ילדיהם ממסגרת ישיבה אלמונית, במטרה להציל את המשך לימודיהם מהפגיעה הקשה שגרמה להם שהותם בישיבה, עקב התקלות החמורות שהתלוננו המערער, התלמידים והוריהם, ושנבעו כתוצאה ממחדלי הישיבה, והיחס של הרבנים והנהלתה לישיבה התיכונית ולמערער שעמד בראש, הרב פלוני, היה גרוע מאוד. די לנו בתלונותיהם הקשות של התלמידים והוריהם על הנהלת הישיבה, ועל החלטתם של ההורים להוציא את ילדיהם מהמסגרת של הישיבה, ללמד שהחלטת המערער להצטרף יחד עם ההורים להחלטה לצאת ממסגרת הישיבה ולהפסיק את התקשרות שבינו לישיבה, נועדה ע"מ למנוע ולצמצם את הנזק החמור שנגרם לתלמידים בהמשך שהייתם בה.

צדק דעת המיעוט, שרואה בהחלטת הורי התלמידים, שנבעה מהתנהגותה ומעשיה ומחדליה של הנהלת הישיבה כלפי התלמידים וכלפי הרב פלוני, ראש הישיבה התיכונית, כגורם המרכזי שאילץ את המערער בשיתוף ההורים, למצוא מקום אחר להמשך לימודיהם של התלמידים. דעת הרוב התעלם מחלקם של הורי התלמידים בעמדתם הברורה להפסקת הקשר והוצאת ילדיהם ממסגרת הישיבה, לאור הבקורת הקשה ותלונותיהם כלפי הנהלת הישיבה. גם אם נקבל את עמדת הרוב, שהמערער הסית והשפיע על ההורים בהחלטה זו, עדיין הורי התלמידים, שטובת למודיהם וחינוכם של ילדיהם עמדו בראש דאגתם, מצאו שהמסגרת של הישיבה פוגעת בילדיהם, וזהו הגורם העיקרי שעמד כנגד עיניהם בהחלטה להוציא את ילדיהם ממסגרת הישיבה, ובמשותף עם המערער פעלו לשינוי מקום לימודים.

לאור כל האמור, אין כל מקום לראות במערער כמפר את ההסכם שבינו לבין הישיבה, בזה שהפסיק באמצע השנה להיות ולפעול במסגרת הישיבה, ולכן אין מקום להורות לו להחזיר את שכרו שקיבל עבור אותם חדשים משנת תשס"ב שלימד וחינך כראש הישיבה התיכונית.

גם אם היה מקום לקבל את גישתם של דעת הרוב, עדין נשארת דעת המיעוט שמעמידה בפנינו לפחות מצב של ספק, וכידוע שמספק לא נוכל להוציא ממון ממוחזקותו של המערער.

כאמור, אני מצטרף לדעת עמיתי הרה"ג שליט"א ומקבל את הערעור. סעיף ג' שבפסה"ד נשוא הערעור, בטל.

באשר לדעת המיעוט, שפסק לחייב את הישיבה (המשיבים) לשלם למערער הוצאות משפט ע"ס 3,000 דולר, וזאת משום שלדעתו תביעת הישיבה היתה תביעת סרק. לאחר העיון נראה, שאין לקבל קביעה זו, משום שלאחר שבית הדין האזורי בדעת הרוב קיבל חלק מתביעות הישיבה, אין לראות בזה תביעת סרק, למרות שאנו לא קבלנו את דעת הרוב. ניתן לראות בתביעה כתביעת סרק, רק כאשר דעת כל ביה"ד אינה מוצאת כל בסיס לתביעה.

(-) אברהם שרמן

לאור הנ"ל, אנו פוסקים:

א. סעיף ג' בפסה"ד נשוא הערעור מיום ג' בחשון תשס"ד בטל.

ב. דוחים את בקשת המערער לקבל את דעת המיעוט שבסעיף ג' הנ"ל ולחייב בהוצאות משפט את התובעים (הנהלת הישיבה).

ניתן היום, ד' טבת תשס"ה (16.12.2004)

(-) יונה מצגר - דיין, יו"ר          (-) אברהם שרמן - דיין          (-) חגי איזירר -דיין