בני הזוג נשואים 38 שנים ולהם ששה ילדים, כולם בוגרים.
בפני בית הדין תביעת הבעל לחיוב האשה בגירושין.

הדיון הראשון בין הצדדים התקיים לפני ארבע שנים, ביום כ"ט אייר תשס"ד (20.5.04), בתביעת גירושין שהוגשה על ידי הבעל.
באותו דיון הבעל תבע להתגרש, עקב הפירוד בין הצדדים, וטען כי מזה ארבע וחצי שנים שאין השלום שורר בביתם, וכי נעשו נסיונות לחזרה לשלום בית אך ללא הצלחה. לדבריו, אשתו סירבה לחיי אישות עמו בטענה שיש לו אשה אחרת, אך הבעל הכחיש זאת.
באותו דיון, האשה בקשה לדחות את תביעת הגירושין וטענה כנגד התנהגות שאינה הולמת מצד הבעל, וכן אמרה "אני לא עוקבת אחריו אם יש לו חברה אבל כך הוא אמר, אמרתי לו שמצידי ילך עם מי שרוצה, רק שיתן לי שקט".
הבעל טען שאשתו מעוניינת בגירושין ואינה מוכנה לשלום בית, וביסס את טענתו על ההליך לפירוק שיתוף ברכוש המשותף המתנהל בבית המשפט שהחל ביוזמת האשה, וכן הציג עותק מפרוטוקול הדיון בבית המשפט שהתקיים ביום כ"ז כסלו תשס"ד (22.12.03), חצי שנה קודם לדיון הראשון, שבו האשה, לאחר שהוזהרה כחוק, העידה בביהמ"ש על התנהגות הבעל ביחס אליה, והוסיפה - "הוא לא מוכן להתגרש למרות שבקשתי גט".
בהחלטה שניתנה לאחר הדיון, ביה"ד התייחס לעמדת האשה וקבע שלא ניתן לטעון לשלום בית מצד אחד, ומאידך לנהל תביעה לפירוק שיתוף, ובנוסף לטעון כנגד הבעל את הטענות שעלו בדיון.

בעקבות החלטה זו, האשה הקפיאה את ההליך לפירוק השיתוף, ולאחר דיון נוסף שהתקיים בבית הדין, ביום ה' כסלו תשס"ד (18.11.04) ניתן פסק דין הדוחה את תביעת הגירושין. בפסק הדין נקבע שהעילה האפשרית לחיוב האשה בגירושין היא העדר רצונה בשלום בית, וכעת לאחר הקפאת ההליך לפירוק השיתוף וכל עוד הבעל אינו מוכן לחזור לביתו לניסיון לשלום בית, קשה להוכיח מהתנהגות האשה שהיא אכן מסרבת לשלום בית.
פסק הדין ניתן בהרכב חסר, והבעל ערער על פסק הדין לביה"ד הגדול. בהחלטת ביה"ד הגדול (מיום ג' ניסן תשס"ה - 12.4.05) התיק הוחזר לדיון נוסף בהרכב מלא, וביה"ד הגדול הוסיף כדלהלן - "נראה לנו שעיקר הויכוח הוא על חלוקת המשאבים הכלכליים, כאשר צד האשה ממתין עד פסיקת בית המשפט, ויש מקום לנהל מו"מ לסיום הסכסוך אגב גירושין בלא להמתין לפסיקת ביהמ"ש".

לאחר דיון נוסף ניתנה החלטה ביום כ"ג סיון תשס"ה (30.6.05) שבה ביה"ד חזר על עמדתו שלא לחייב את האשה בגירושין, לאחר שהבעל לא נתן הזדמנות לבחון את עמדת האשה האם אמנם תסכים לחזרה לשלום בית.
יצויין שלמרות שתביעת הגירושין נדחתה, ביה"ד מצא לנכון לקבוע כדלהלן –
"האשה מצידה, במשך החודשים האחרונים לא פעלה במגמה להביא לשינוי במצב הפירוד הקיים ביניהם, ויש מקום לספקות עד כמה היא אכן מעוניינת בשלום בית, אך העדר פעילות זו גרידא, אינה עילה לחיוב גט, בנסיבות שבפנינו שהבעל עזב את הבית ועומד בנחרצות על תביעתו לגירושין. למרות זאת ביה"ד ממליץ לאשה להמנע מעיכוב נוסף בסיום הנישואין ולהתגרש ... אין כל יוזמה מצד האשה לחזרה לשלום בית ... נוכחנו לדעת שהצדדים לא פעלו מתחייב מסעיף ב' בהחלטת בית הדין הגדול, ולא התקיים מו"מ לסיום הסכסוך בהסכמה. בית הדין קוצב לצדדים פרק זמן של 45 יום לניהול מו"מ אינטנסיבי, ובתום פרק זמן זה ידווחו לבית הדין על המו"מ ותוצאותיו".

בהחלטות נוספות שניתנו לאחר מכן ביה"ד הציע הסדר לחלוקת רכוש, וכן ביה"ד קבע שעקרונית יש מקום להטיל על האשה צווי הגבלה ללא מאסר, מפני שאינה מסכימה להתגרש, (וזאת כפי המקובל לפסוק ביחס לבעל המסרב להתגרש ואשתו מאסה בו ואין פתרון לפירוד - הרחקות דר"ת).

לאחר מכן התקיים דיון נוסף בין הצדדים, דיון בתביעת הבעל לשלום בית. בפסק הדין שניתן לאחר הדיון ביה"ד קבע שהבעל אינו מעוניין בשלום בית, בפסק הדין הוספנו להתייחס לעמדת האשה, ומן הראוי להביא במסגרת הנוכחית חלק מפסק הדין הנ"ל, ולהלן קטע מפסק הדין -
"מאידך, השתכנענו מעל לכל ספק, שגם האשה לא תסכים לחזור לשלום בית, והדבר אינו מותנה בשינוי כזה או אחר שיעשה הבעל.
בדיון כשעלתה הצעה שהצדדים יפנו למסגרת של יעוץ נישואין, ללא כל מחוייבות מוקדמת לחזרה למגורים משותפים קודם לכן וללא תנאים מוקדמים, ההצעה נדחתה על ידי האשה, באמצעות ב"כ. וטען שקודם עליו לשלם את חוב המזונות, ולהוכיח את רצינותו.
האשה הוסיפה וטענה שכל מגמת הבעל בבקשתו לשלום בית היא להתנקם בה. להלן ציטוט מדבריה בביה"ד - "אתה רוצה לחסל אותי ולהרוג אותי טיפין טיפין".
בעקבות הדיון האחרון אין מנוס מהמסקנה, שבפנינו שני צדדים שהאחד אינו מעוניין בשני.
הבעל אינו מעוניין באשתו, אך בצר לו לאחר שלא מצא מוצא לסכסוך בדרך של גירושין, בחר לפנות לדרך של תביעת שלום בית. אך נוכחנו בבירור שגם האשה לא תסכים בשום תנאי לחזור לבעלה, לו היא מייחסת כוונות זדון בעצם העלאת ההצעה לחזור לשלום בית.

כששני בני הזוג גרים בפירוד ממושך ואינם רוצים זה בזה, ולא הצליחו להסדיר הסכם גירושין, יש מקום לפסוק לחייבם בגירושין. לא יתכן שהמצב הנוכחי ישאר ללא קץ לשנים ארוכות, כשאין כל אופציה לשלום בית. בית הדין אינו יכול לתת לגיטימציה להנצחת פירוד, בנסיבות המתוארות.
כששני בני הזוג אינם רוצים זה בזה, הגירושין מחוייבים, גם אם יתכן שצד אחד אשם יותר בכך שבני הזוג הגיעו לפירוד מוחלט ולנתק בלתי הפיך. ואין צורך שבית הדין יביע עמדה ויקבע את רמת האשמה של כל צד במצב זה. אך ככל שהדבר נוגע לחיוב הבעל בכתובה, יש לדון בכל מקרה לגופו לפי נסיבותיו.
גם במקרים שבהם האשה החליטה שאינה רוצה בבעלה ועמדה זו גובשה כתוצאה מכך שקודם לכן הבעל לא רצה בה, או עקב מעשים שליליים המיוחסים על ידה לבעל, יש לחייב את הגירושין, וכפי העולה משיטת רבינו ירוחם (מישרים נתיב כ"ג חלק ח') שקבע את חיוב וכפיית הבעל בגירושין כשאינו רוצה באשתו, למרות שעמדתו זו של הבעל נקבעה לאחר שאשתו לא רצתה בו. אמנם רבינו ירוחם התייחס בדבריו לחיוב בעל סרבן, אולם מאחר שאין עדיפות לכח אשה מכוחו של האיש בכל הקשור לחיוב הגירושין במצבים אלו, הרי שנסיבות אלו שבפנינו הן נסיבות המובילות לחיוב גירושין. במצב של חיוב לא יוכל אחד מהצדדים להעמיד תנאים ממוניים כשלהם.
נציין שהתביעה שבפנינו היא תביעה לשלום בית, ורק במסגרת תביעה זו התקיים הדיון האחרון, ולפי האמור בית הדין אינו פוסק שלום בית. מ"מ אין ראוי שבמסגרת התיק הנוכחי בית הדין יפסוק פס"ד לגירושין. אבל על יסוד פסק הדין הנוכחי, יהיה מקום לפסוק בתביעת גירושין נוספת של הבעל, כשתוגש".
עד כאן מפסק הדין הנ"ל שניתן ביום י"ט חשון תשס"ח (31.10.07).

לאחר מכן התקיים דיון נוסף בתביעה נוספת של הבעל לחיוב האשה בגירושין, וזאת בהסתמך על פסק הדין הנזכר לעיל.
בתגובה לתביעה זו, האשה, באמצעות ב"כ, טענה שאין מקום לחיובה בגירושין מאחר שרק הבעל אשם במצב שבני הזוג נקלעו אליו, ואין מקום לחייב את הגירושין ללא הסדר כלכלי נאות. וכן צורפו לתיק סיכומים מפורטים מטעם האשה, שעיקרן מתייחסים לטענה שלא ניתן לחייב גירושין בלא שיובטח הסדר כלכלי נאות לאשה, גם אם הסדר כזה יחרוג, באופן משמעותי מאד לטובת האשה, מעקרונות חלוקת הרכוש הקבועה בחוק.

העולה מכל האמור -
כעת ניתן לקבוע בבירור כי כבר מהדיון הראשון האשה אינה מעוניינת בבעלה ודחתה כל אפשרות לחזרה לשלום בית. וזאת בהתאם להצהרתה בביהמ"ש עוד חצי שנה קודם לדיון הראשון, שהיא מעוניינת להתגרש, (כמפורט לעיל). וכן עולה, מהליך פירוק השיתוף שהאשה נקטה בבית המשפט, הליך שאינו מותיר מקום לספקות שהוא משקף את רצונה בלפרק השיתוף ביניהם, לרבות פירוק הנישואין.
אמנם לאחר הדיון הראשון כשהתברר לאשה שהליך זה עלול להביאה לחיוב הגירושין היא הקפיאה את ההליך, אך לא מחקה את התביעה. כעת נראה שהקפאה זו נעשתה כצעד טקטי מתוך שיקול דעת, שכך עדיף לה לנהוג במסגרת מאבקה בתביעת הבעל לחיובה בגירושין. גם אם בזמנו הדבר לא היה ברור לבית הדין, הרי שכעת מתברר כי מאז ועד היום האשה אינה מעוניינת בשלום בית, והעיכוב בסיום ההליך נועד אך ורק על מנת ללחוץ על הבעל לוותר ויתורים מפליגים במסגרת הסכם הגירושין, ומאחר שבכל תקופה זו האשה זכאית לדמי מזונות עבורה בהתאם לפסק דין של ביהמ"ש, אין מצידה מניעה להישאר בעמדתה עד שהבעל יאות לדרישותיה.

בנסיבות אלו יש מקום לפסוק חיוב האשה בגירושין. ומהטעמים המפורטים בפסק הדין מיום י"ט חשון תשס"ח (31.10.07).

נוסיף ונבהיר כי יש מקום להמנע מחיוב האשה בגירושין, מפני חרם דר"ג שקבע למנוע גירושי אשה בעל כורחה, אך היינו דוקא ביחס לאשה המבקשת להמשיך בחיים משותפים עם בעלה. אך תקנת רבינו גרשם אינה מתייחסת לאשה המסרבת להתגרש, כשסירוב זה אינו נובע מפני שהיא מעוניינת בשלום בית עם בעלה, אלא על רקע של נקמנות בלבד, או כשהתנגדותה לגירושין מפני שאינה מסכימה להסדר חלוקת רכוש כמקובל ומתוך חשש שמצבה הכלכלי לאחר הגירושין יורע.

מאחר ששני הצדדים גרים בנפרד לפחות ארבע שנים, ושניהם שוללים שלום בית, וכעת נראה שכבר מהדיון הראשון כך היו עמדות שני הצדדים, על כן אנו פוסקים לחייב את האשה בגירושין.

להתניית הגירושין בהסדר רכושי היה מקום כל עוד לא ניתן פסק דין לחיוב הגירושין, וכפי שהוצע לצדדים בהחלטות קודמות של בית הדין. אך כעת עם מתן פסק הדין הנוכחי, אין מקום להתנות את מילוי החובה להתגרש, בהסדר כזה או אחר.

בפסק הדין הנוכחי איננו מתייחסים לפסיקה בנושא תשלום הכתובה מאחר שלא התבקשנו לפסוק בנושא זה.

הצדדים מוזמנים לבית הדין לסידור גט שיתקיים ביום חמישי כ' אדר ב' תשס"ח 27/3/08 בשעה: 9:00, הבעל יביא עמו עד לבירור שמותיהם ותעודת נישואין והאשה תביא את הכתובה.

הנימוקים ההלכתיים לפסק הדין הוא כדלהלן -

כששני בני הזוג אינם רוצים זה בזה, הגירושין מחוייבים, מפני שבני הזוג הגיעו לפירוד מוחלט ולנתק בלתי הפיך, גם אם יתכן שצד אחד אשם יותר. בנסיבות אלו, שיש חיוב גירושין, ככל שהדבר נוגע לחיוב הגירושין, אין צורך שבית הדין יביע עמדה ויקבע את רמת האשמה של כל צד במצב זה. אמנם ככל שהדבר נוגע לחיוב הבעל בכתובה, יש לדון בכל מקרה לגופו לפי נסיבותיו.
גם במקרים שבהם האשה החליטה שאינה רוצה בבעלה ועמדה זו גובשה כתוצאה מכך שקודם לכן הבעל לא רצה בה, או עקב מעשים שליליים המיוחסים על ידה לבעל, יש לחייב את הגירושין. וכפי העולה מההלכה הקובעת את חיוב הבעל בגירושין עפ"י שיטת רבינו ירוחם (מישרים נתיב כ"ג חלק ח') שקבע את חיוב וכפיית הבעל בגירושין כשאינו רוצה באשתו, למרות שעמדתו זו של הבעל נקבעה לאחר שאשתו לא רצתה בו. אמנם רבינו ירוחם התייחס בדבריו לחיוב בעל סרבן גט, אולם מאחר שאין עדיפות לכח אשה מכוחו של האיש בכל הקשור לחיוב הגירושין, על כן כשם שאילו היה עומד בפני ביה"ד מקרה כפי שבפנינו אך בהיפוך תפקידים, ביה"ד היה מחייב את הבעל בגירושין. לכן נסיבות אלו שבפנינו הן נסיבות המובילות לחיוב גירושין.

מלבד זאת, גם אילו היתה מתבררת ומתקבלת טענת האשה שתחילת הסכסוך והפירוד נגרמו בעטיו של הבעל, דבר שלא אירע בתיק זה, עכ"פ גם אליבא דטענת האשה, לאחר שהחל הפירוד עקב מעשיו האשה החליטה שאינה רוצה בו ומבקשת להתגרש ושוללת שלום בית, אך מעכבת את הגירושין עד שתקבל הסכם משופר מבחינתה, וכבר מספר שנים שהיא אינה רוצה בו.
יש לקבוע שבנסיבות אלו אף לפי טענתה, אין מקום שבית הדין יאפשר להמשיך פרק זמן נוסף לפירוד הממושך, ויש לקבוע שאין מקום לחרם דר"ג האוסר על הבעל לגרשה בעל כורחה בנסיבות אלו.
אמנם בפד"ר כרך ז' עמ' 108 בפס"ד שניתן ע"י ביה"ד האזורי בחיפה פסקו שלא לחייב את האשה בגט למרות שאין כל סיכוי לשלום בית, מאחר ומצב זה נגרם בעטיו של הבעל, עקב מעשיו, והאשה אינה אשמה במצב שנוצר.
אך כשהגיע הנידון הנ"ל לבית הדין הגדול בהרכב הרבנים הג"ר יצחק נסים ז"ל והג"ר בצלאל ז'ולטי ז"ל ויבלח"א הג"ר יוסף שלום אלישיב שליט"א פסקו (פד"ר כרך ז' עמ' 112-113) שלמרות המתואר לעיל במקרה זה, אם סירובה של האשה לקבל גט נובע מנקמנות גרידא, יש מקום לדון שבנסיבות אלו לא תיקן רגמ"ה תקנתו שלא לגרשה בעל כרחה. להלן נצטט מקצת דבריהם שנאמרו באותו נידון (והדברים יפים לענייננו) -
"כאשר עוברים על החומר של המתדיינים, מתקבל הרושם כי במקרה דנן לא נשאר לאשה שום יחס חיובי כלפי בעלה ולא קיים עוד אצלה כל קשר נפשי אליו, ואינה מעוניינת בבעלה בתור שכזה כלל. ואם כך, הרי ההסבר היחידי שיש לתת לסירובה של האשה להגיע לידי הסדר סופי של פירוד, הוא לכאורה רק נקמנות גרידא, בחינת תמות נפשי עם פלשתים, ותו לא. אם כי יתכן שזה נובע מהצטברות של מרירות שהיא נוקטת בלבה כלפי בעלה, אך מסיבה זו או מסיבה אחרת, דבר זה לא משנה עצם העובדה שהיא בבחינת לא בעינא ליה משום שהוא שנוי עליה, ובכל זאת, אינה רוצה להיפרד ממנו, אחזתיו ולא ארפנו, וניחא לה שהמצב הבלתי נורמאלי יימשך לעולמים, וירעו שניהם עד שיסתאבו.
ויש לדון אם תקנת רגמ"ה ז"ל, לא לגרש בניגוד לרצון האשה, כוללת גם מקרה כעין זה שאינה רוצה להתגרש לא מתוך כוונה שהיא מצפה לשובו או מטעם שאינה יכולה להיפרד מבעל נעוריה, אלא מפני שרצונה להחזיק בו כבבני ערובה. מסתברא שלא על כגון זה תיקן רגמ"ה ז"ל".
ובסיום פסק הדין כתבו –
"לאור האמור אנו מחליטים: מחזירים את הדיון לכב' ביה"ד האזורי ע"מ לדון ולברר אם אין בסירובה של המשיבה להגיע לידי הסדר משום נקמנות גרידא, ולפסוק בהתאם לאמור לעיל", עכ"ל בפסק הדין. דהיינו מסקנתם היא ברורה שאם סירובה של האשה לקבל גט נובע מרצונה בשלום בית אין לחייבה בגירושין, אך אם סירובה נובע מנקמנות בלבד, יש לחייבה בגירושין.

פסק דין זה צוטט בפסקי דין נוספים שהסכימו עמו, עיין בפס"ד של ביה"ד הגדול בפד"ר כרך ט' עמ' 220 בדברי הראשל"צ הג"ר מרדכי אליהו שליט"א, ובפד"ר כרך י"א נכתב יותר מכך, עיי"ש בדברי הגר"ש דיכובסקי שליט"א שכתב - "בדרך כלל במקרים שבהם הפירוד נמשך זמן רב, יש מקום לראות את סירובה של האשה לקבל גט כנקמנות גרידא בבחינת גם לי גם לך לא יהיה, ובכגון זה כתבו הפוסקים שזכאי הבעל למנוע ממנה שאר וכסות כדי לאלצה להתגרש, ויש שכתבו שאפשר גם לכופה עד שתאמר רוצה אני, עיין בפסקי דין רבניים כרך ז' עמ' 112-113 בפסק דין של בית הדין הגדול, שאם האשה מעגנת את האיש כדי לנקום בו, אף שטוענת כלפי חוץ שרצונה בשלום בית, זכאי הבעל להשליש גט וכתובה ולהיפטר מן החיובים כלפיה. וכמו שכתב המהרשד"ם אבן העזר ק"ב והבני אהובה בפרק ט"ו הל' אישות, ובהתאם לתקנתו של הגר"ח פלאג'י בספר חיים ושלום ח"ב סי' קי"ב".

וכן פסק ביה"ד הגדול בפס"ד שהובא בספר שמע שלמה כרך ה' חלק אה"ע סי' כא-כד.
ועיי"ש בסי' כא שהביאו ממש"כ בספר דבר אליהו (סי' ע"ג) שאם נראה לבית הדין שכל כוונתה להרגיזו מפני שנאה ונקמה ואין אופן בעולם שידורו ביחד, יש להתיר חרם דר"ג.
ובסי' כד במסקנת פסק הדין העלו (ברוב דיעות), לחייב את האשה בגירושין מפני המאיסות שביניהם, לאחר שהתברר שגם האשה מעוניינת רק בגירושין.

מכל הטעמים הנ"ל אנו פוסקים לקבל את תביעת הגירושין.

ניתן ביום י' אדר ב תשס"ח (17/03/2008)
(-) הרב אוריאל לביא, אב"ד (-) הרב חיים בזק, דיין (-) הרב יועזר אריאל, דיין