על שלחנו של בית הדין תביעה לחלוקת רכוש, מזונות אישה, כתובה ופיצויי גירושין.

מדובר במקרה ייחודי של בני זוג שהיו נשואים עשרות שנים, וברוב הזמן לא קיימו יחסי אישות. לאחר שהצדדים התגרשו, יש לבחון את הנסיבות שבגינן התקיימה מציאות בלתי אפשרית זו ואת אומד דעת הצדדים עובר לגירושין, בזיקה לעניינים הממוניים.

ואלו הדברים:
א. הצדדים נישאו בשנת 1985 להם שני ילדים: בן ובת. הבת אומצה על ידי הצדדים בסוף שנת 2007 כשהייתה בת שנה ומחצה.

ב. ביום 26/05/09 הגיש הבעל את תביעת הגירושין הראשונה, ערוכה בכתב יד. בכרוך לתביעת הגירושין הגיש הבעל תביעות בענייני הרכוש והילדים. בכתב התביעה נכתב:

חמש עשרה שנים לא מקיימים יחסים, אין הבנה ביננו, אין אהבה, כל הזמן רבים, החיים קשים ביננו ויש צעקות בבית, היא לא מעריכה כל מה שאני עושה בבית, היא לא מדליקה נרות שבת, עוזבת אותי ואת הילד ביום שישי לפני הקידוש והולכת לאמא שלה...לא רוצה לסבול עוד ולהמשיך לחיות איתה את שארית חיי, שני הצדדים לא מעוניינים בשלום בית ולא יכולים לראות אחד את השני.

לאחר כמה ימים, הגיש הבעל בקשה למחיקת התביעות. בית הדין נעתר למבוקש והתיקים נסגרו.


ג. ביום 26/08/09 הגיש הבעל תביעת גירושין שניה. בכרוך לתביעת הגירושין הגיש הבעל תביעות בענייני הרכוש המזונות ומשמורת הבת. במסגרת תביעת הרכוש ביקש הבעל שבית הדין ייתן פסק דין הצהרתי בעניין הרכוש, יורה על סילוק יד האישה מדירת המגורים, יורה על איזון משאבים. במסגרת תביעת המזונות ביקש הבעל שבית הדין יפטור אותו ממזונות האישה. במסגרת תביעת המשמורת ביקש הבעל שמשמורת הבת הקטינה תהיה אצלו.


בכתב התביעה לגירושין, לאחר דברי הקדמה קצרים, כתב הבעל (סעי' 6 ו סעיף 8):

כבר בפתחם של דברים, חשוב להדגיש, כי כתב תביעה זה מוגש לא בלב קל, אלא לאחר לבטים רבים מצד הבעל. מאחר ובעוד הוא עושה מעל ומעבר על מנת להעניק את נשמתו ואת כל כולו למען אשתו וילדיו, העדיפה האישה לצערו ולפגוע בו באופן הבוטה ביותר, והפכה את חייו לסיוט מתמשך ולגיהינום, ולא ניתן לצפות מאף אדם סביר לחיות בנסיבות כפי שיופרטו בכתב תביעה זה....למעשה לאור התנהגות האישה, אין זאת אלא שלמעשה חיי הזוגיות תמו מזמן, והראייה שמזה 15 שנים בני הזוג ישנים בחדרים נפרדים ולא מקיימים יחסי אישות.

כאן בא תיאור של חיים מלאי סבל במחיצת האישה שאינה מתפקדת כאם וכרעיה, מסרבת לקיים חיי אישות, מפריעה לבעל לקיים את שגרת חייו לרבות בעניין שמירת מצוות, מכניסה בעלי חיים לביתם, ופועלת כנגדו וכנגד בני משפחתו באלימות פיזית כלכלית מילולית ודתית.

ד. בפרק הרכושי בכתב התביעה יש פירוט הנכסים שצבר הבעל שעומדים במרכזו של סכסוך זה. אלו נכסי נדל"ן מטלטלים וכספים שיעסיקו את הצדדים ואת בית הדין זמן רב. תשובת האישה לפרק הרכושי נמצאת בכתב ההגנה שהוגש ביום 20/12/09, לאחר הדיון הראשון. לנוכח השינויים שחלו במשך השנים, בעיקר בעמדת האישה, נסקור כעת בקצרה את עמדות הצדדים בכתבי התביעה הראשונים ביחס לנכסים הללו, ולהלן נרחיב ונכריע.



1. דירה ברח' [...] שנרכשה בשנת 1983 ורשומה על שמו של הבעל (להלן "דירת המגורים"). לטענת הבעל, לנוכח העובדה שהדירה נרכשה לפני הנישואין, היא איננה נכס בר איזון. לכל היותר יש לאישה זכות ב 15% משווי הדירה כנגד משכנתא שמרביתה שולמה בתקופת הנישואין. לטענת האישה הייתה הסכמה מפורשת ומכללא שהדירה היא רכוש משותף.


2. דירה ברח' [...] הרשומה על שם הבעל שנתקבלה במסגרת הסכם חלוקת עזבון הוריו (להלן "דירת הירושה"). לטענת הבעל, לנוכח העובדה שהדירה התקבלה בירושה, היא איננה נכס בר איזון. לטענת האישה, הייתה הסכמה מפורשת ומכללא שהדירה היא רכוש משותף.

3. חנות ב[...] (להלן "החנות") שמחציתה רשומה על שם הבעל. לטענת הבעל החנות נרכשה ממקורות חיצוניים שאינם ברי איזון כפי שיפורט להלן. לטענת האישה החנות נרכשה ממקורות משותפים והיא נכס בר איזון.

4. זכות ציבורית למונית שהבעל זכה בה במכרז שהתקיים בשנת 1989 (להלן: "הזכות למונית"). לטענת הבעל, הזכות למונית נרכשה מכספי מתנה שקיבל מאחיו, ולפיכך היא אינה נכס בר איזון. לטענת האישה, הזכות למונית נרכשה ממקורות משותפים והיא נכס בר איזון.

5. סכום של 80,000 שקל בקירוב, שהבעל קיבל במסגרת הסכם חלוקת עיזבון הוריו. הבעל טוען שמדובר בנכס ירושה שאינו בר איזון. האישה טוענת שמדובר בכספים משותפים שהוברחו באמצעות הורי הבעל.

6. כספים בחשבון הבנק המשותף בבנק [...] ובחשבון הבנק של האישה בבנק [...] ובחשבון הבנק של הבעל בבנק [...], זכויות סוציאליות, מטלטלים, ורכב מסוג [...]. הבעל טוען שכל הנכסים הללו הם נכסים ברי איזון. האישה טוענת שהכספים בחשבון בבנק לאומי שייכים לאמה. מוסכם כי אלו נכסים ברי איזון. בהמשך ההליכים, הבעל נתן לאישה את הרכב ללא תמורה.

ה. בבקשה להטלת צווי עיקול ובתביעת המזונות האישה פרטה את הכנסותיו של הבעל מעבודה בשיעור של [...] שקל לחודש ומהשכרת החנות ב[...]. כמו כן פרטה האישה את נכסי הבעל שעליהם יש להטיל צו, ואלו תאמו כמעט במדויק לנכסים שהבעל פירט בכתב התביעה שהגיש. טענות שנשמעו בהמשך ההליכים (ויפורטו להלן) על נכסים נוספים, לא נזכרו בכתבי התביעה ובכתבי ההגנה של האישה.

ו. ביום 18/11/09 הגישה האישה את תביעתה למזונות אישה, וטענה שיש להשיב את הצדדים לשלום בית. להבטחת זכויותיה, בקשה האישה שבית הדין ייתן צו למדור ייחודי בדירת המגורים, שיבטיח את זכותה למדור וישמר את הסיכוי לשלום בית. כמו כן הגישה האישה בקשה להטיל עיקול על נכסי הבעל כדי להבטיח את זכויותיה בהם. האישה טענה שעד לפני כשלש שנים חיי הצדדים היו סבירים, ומאז היחסים ביניהם הלכו והתדרדרו עד שבחודש יולי 2009 חסם הבעל את כרטיס האשראי של האישה ומנע ממנה למשוך כספים מהחשבון. את מעשיו של הבעל שהגיש תביעת גירושין הסבירה האישה בהתקף שיגעון שבו לקה הבעל, ובקשה שהבעל יופנה לטיפול מתאים שישיבו לשפיותו ולביתו. עד שהטיפול יחל להשפיע בקשה האישה שבית הדין ייתן צווים שיבטיחו את זכויותיה כאמור.

ז. ביום ה' בכסליו תש"ע (22/11/09) בית הדין קיים דיון בתביעות השונות. בפסק הדין לגירושין שניתן באותו היום נכתבו הדברים הבאים:

הוגשה לפנינו תביעת גירושין ותביעות כרוכות של הבעל.


א. במהלך הדיון נימק הבעל את תביעת הגירושין, והאישה מנגד טענה שהיא חפצה בשלום בית.

ב. מתברר בדיון שבני הזוג פרודים ומתגוררים בחדרים נפרדים מזה כשמונה עשרה שנה. כמו כן מזה כשנתיים שאין בני הזוג מחליפים ביניהם ולו מילה. בעקבות מריבה שהייתה לפני מספר חודשים עורבה המשטרה בסכסוך בין בני הזוג והפרשיה טרם נסתיימה.

ג. בנסיבות אלו ברור לבית הדין שעל הצדדים להתגרש זה מזה ואין בית הדין מקבל את טענת שלום הבית שאינו נראה מציאותי.

ד. על כן, על הצדדים לנהל מו"מ להגיע להסכם גירושין שבו תוצע אפשרות לאישה לבסס את עצמה לאחר הגירושין.

ח. ביום 20/12/09 הגישה האישה כתב הגנה לתביעת הגירושין והרכוש. ביום כ"ז בטבת תש"ע (13/01/10), לאחר דיון נוסף שהתקיים בבית הדין, הגישה האישה בבית המשפט לענייני משפחה תביעה לפי סעי' 11 לחוק יחסי ממון, לשמירת זכויות ברכוש.

ט. בדיון נוסף שהתקיים בבית הדין ביום י"ח בשבט תש"ע (02/02/10) התברר שיש חילוקי דעות בין הצדדים באשר למסקנת פסק הדין לגירושין. הבעל טען שבית הדין חייב את האישה לקבל את גטה, ומשכך היא אינה זכאית למזונות. האישה טענה שבית הדין הפנה את הצדדים לקיים מו"מ על תנאי הגירושין, לנוכח החלטתו של הבעל שהוא אינו רוצה בשלום בית, ואין בפסק הדין קביעה קטגורית שאין כל אפשרות שהצדדים ישובו לשלום בית.

י. מהדין ודברים שהתפתח בדיון בין בא כוח האישה לבית הדין (ראה: עמוד 1 שורות 22-23, ועמוד 2 שורות 10-12) נראה שבית הדין צידד בעמדתו של הבעל שהאישה חויבה בגט, וגם האישה הבינה זאת. ברם, בפסק הדין שניתן באותו היום נכתב:

הוגשה לפנינו תביעת מזונות.

ביום ה' כסלו תש"ע (22.11.2009) נתן בית הדין פס"ד ולפיו על הצדדים להתגרש ואין בית הדין מקבל את טענת שלום הבית שאינו נראה מציאותי.

כל פסיקה שתינתן בעניין מזונות תגרום להמשך המצב העכשווי ו"להנשמה מלאכותית" לחיי נישואין שנשארו על הנייר בלבד ותמנע פתרון רצוי.

אין בית הדין שולל את זכאותה של האישה למזונות ולכן במסגרת מו"מ עליו הורה בית הדין בפסק דינו, יש לתת משקל גם למזונות האישה עד ליום מתן הגט.

מפסק הדין מובן שעל אף שבית הדין קבע שאין סיכוי לשלום בית ועל הצדדים להתגרש, זכאותה של האישה למזונות לא נשללה, ויש להותיר עניין זה ללא הכרעה משפטית עד שהצדדים ימצו את המו"מ כהוראת בית הדין.

יא. על הצורך בהכרעה ברורה בסוגיית המזונות, עמדו גם חברי בית הדין הגדול שדנו בערעור האישה על פסק הדין הזה האחרון. בהחלטתם מיום ב' באב תש"ע (13/07/10) קבעו באופן חד משמעי שבפסק הדין לגירושין האישה חויבה בגט, ואולם בעניין המזונות לא קבעו מסמרות והשיבו את התיק לבית הדין האזורי שיאמר את דברו בשפה ברורה בעניין. לקורא בין השיטין נראה שגם בעניין זה דעתם של חברי בית הדין הגדול הייתה ברורה ונחרצת שהאישה אינה זכאית למזונות (טעם לדבר, להלן בהרחבה), ונמנעו מהכרעה מפורשת כדי שלא לסתור את פסק הדין של בית הדין, וכדי להותיר פתח למו"מ להסדר כולל.

יב. מקרה זה הוא אכן מקרה מטעה. בנוהג שבעולם, בני זוג שאינם מקיימים יחסי אישות זמן רב כל כך, לא חשוב באשמת מי, מגיעים ביחד או לחוד למסקנה שעליהם להתגרש. במקרה זה דומה שהצדדים עשו הפרדה לא טבעית בעליל בין היותם נשואים לזכותם וחובתם לקיים יחסי אישות. הפרדה או שמא הדחקה זו, היא שעמדה בבסיס החלטת הצדדים לעשות טיפולי פוריות בשנים 2005/6, וליזום ולהוציא אל הפועל הליך מורכב ויקר של אימוץ תינוקת קטנה מחו"ל – שלפי הידוע לבית הדין מחייב קבלת אישורים שונים לרבות מרשויות הרווחה על קיומה של מסגרת משפחתית מתפקדת – בשנת 2007 לאחר שנים רבות של פירוד זוגי. בא כוח הבעל אף אמר שבאותה עת סבר שהאימוץ ישפר את היחסים בין הצדדים וישקם את חיי הנישואין [ראה: פרוטוקול מיום ה' בכסליו תש"ע (22/11/09) שורות 20 – 22; פרוטוקול מיום י"ח בשבט תש"ע (02/02/10) שורות 47 – 48)]. גם תביעת שלום הבית של האישה, ודבריה על התקף שיגעון שתקף את הבעל בעת שהגיש את תביעת הגירושין, משל חייהם היו סוגה בשושנים, ותביעת הגירושין הראשונה שהגיש הבעל שבה הוא כמעט ומתנצל על כך שנאלץ להגיש את התביעה מחוסר ברירה לאחר שכלו כל הקיצים - כשכל זוג אחר במצב דומה היה מפרק את החבילה זה מכבר - מלמדים על איזו תפיסה נושנה ומוזרה של הצדדים את מוסד הנישואין והגירושין. הבעל התפקח בשלב מסוים, אך האישה עד ימינו אלה מדברת בלהט על כך שבית הדין שכפה עליה את הגירושין (מה שאינו נכון) חמס את נישואיה וגזל את אושרה.

יג. אך מה לעשות ותנאי לקיומם של חיי משפחה בין איש ואישה הוא מאמר תורתנו הקדושה "ודבק באשתו", ונישואי הצדדים שחסרו מרכיב חשוב וחיוני זה הסתיימו באיחור ניכר. לדעת בית הדין קו השבר מבחינת הבעל היה אירוע האלימות החמור שהתרחש ביום 19/07/09 שתואר בהרחבה בכתבי בית דין ובדיונים מפי הצדדים ובא כוח. ומכאן ואילך המצב הלך והחריף עד הגשת התביעות בבית הדין ובבית המשפט, ותלונה במשטרת ישראל שהגישה האישה כנגד הבעל בגין ניסיון רצח (!!!) שלה ושל הבת המאומצת.

הרושם המצטבר מהדיונים והחומר הרב שצורף לתיק לאחר הגירושין, מחזק עוד יותר את מסקנת בית הדין באשר לנסיבות המיוחדות של תיק זה. נציין שלאחר הגירושין התחזקה אצל האישה התחושה (השגויה) שהיא נפלה קרבן למזימה של הבעל בשיתוף וברשות בית הדין. בשל כך, פתחה האישה במהלכים פליליים ומשפטיים אגרסיביים: במשטרת ישראל, בהגשת תלונה הזויה על ניסיון רצח באמצעות אבקת פשפשים - שחוקרי המשטרה שהוזעקו לדירת המגורים אף לא טרחו לדגום. בבית המשפט לענייני משפחה, בתביעת נזיקין בסך שני מיליון שקלים שנמחקה בגין אי תשלום אגרה (החלטת רשמת בית המשפט מיום י"ט באלול תשע"א (18/09/11). נספח 19 לסיכומי הבעל). ובבית הדין הרבני, בתביעה מחודשת לכתובה, פיצויי כתובה וחלוקת רכוש, שבה תיאור קשה של חיי הנישואין, השונה מן הקצה אל הקצה מהתיאור שבכתבי בית הדין הראשונים, שבהם כתבה האישה שבמשך רוב התקופה חייה עם הבעל היו סבירים, ובתביעה החדשה תיארה האישה את חייה עם הבעל כחיים מלאי סבל השפלה והקרבה גופנית ונפשית למען הבעל שהשליך את האישה אחר גוו, כשבדיעבד מסתבר לה שעשה כן בגלל נטיותיו החריגות בתחום חיי אישות (ראה: פרוטוקול מיום ט"ו בטבת תשע"ד (18/12/13) שורות 291 – 315; חקירת האישה בפרוטוקול מיום כ"ה בשבט תשע"ד (26/01/14)).

בגין תביעת גירושין זו ודברים שאמרה האישה בגנותו של הבעל, הגיש הבעל בחודש מרץ 2011 תביעה לפי חוק לשון הרע שנסגרה על ידי בית המשפט.

יד. לנסיבות מיוחדות אלו משמעות רבה, כפי שנרחיב להלן בפרק העוסק בענייני הרכוש הכתובה וזכויות נוספות.

טו. על אף פסקי הדין של בית הדין האזורי והגדול, האישה סירבה להתגרש בכמה מועדים שנקבעו לשם כך, וטענתה בפיה שלאחר הגירושין תגורש מהדירה. לנוכח סירובה, הציע הבעל שהצדדים יתגרשו והאישה תמשיך להתגורר בבית עד שיינתן פסק דין סופי בעניין הרכוש (ראה: פרוטוקול מיום י"ד בטבת תשע"א (21/12/10)). ההצעה התקבלה, ובפסק דין לגירושין בהסכמה שניתן ביום כ"ו בשבט תשע"א (31/01/11) נתן בית הדין תוקף להסכמת הצדדים שעד מתן פסק דין סופי בעניין הרכוש, הבעל לא יעשה דיספוזיציה בדירה והאישה לא תידרש לעזוב את דירת המגורים. הצדדים הסכימו גם שהרכב המשותף יעבור לבעלות האישה.

טז. האישה לא עמדה בסיכום ולא הופיעה במועד הראשון שנקבע לסידור גט (יום ב' באדר א' תשע"א (06/02/11)). במועדים נוספים שנקבעו (יום ל' באדר א' (06/03/11) ויום א' באדר ב' תשע"א (07/03/11)), האישה הופיעה בבית הדין דגטין והודיעה שלא תסכים להתגרש עד שעניין הכתובה יתברר. לאחר התערבות של בית הדין המשפטי, הוסכם שוב שיסודר גט, וביום המחרת (ב' באדר ב' תשע"א (08/03/11)) הצדדים התגרשו.
יז.


יח. לאחר סידור הגט התקיימו כמה דיונים בענייני הרכוש, במקביל התקיים משא ומתן. ביום 21/03/13 הגישה האישה באמצעות מייצג חדש תביעת רכוש חדשה. המייצג החדש עורר טענות חדשות שלא נטענו עד אותה עת. הסיכומים בתיק הוגשו לפני מספר שנים. לנוכח השינוי שחל בהרכב בית הדין, ובהתאם לתקנה ע"א לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, קיים בית הדין ביום ט' בסיון תשע"ו (15/06/16) דיון נוסף בהרכב החדש של בית הדין שבו הסכימו הצדדים שההרכב החדש ייתן את פסק הדין לפי החומר שבתיק.
יט.
הגיעה עת ההכרעה.

כ. נדון תחילה בתביעת האישה לכתובה ופיצויי גירושין. לנוכח המתואר והמפורט לעיל אין לתביעות אלו מקום כלל. הצדדים כאמור לא קיימו יחסי אישות במשך שנים רבות. טענת האישה שרצתה בכל מאודה בבעל ועשתה כל שביכולתה כדי שייתן את דעתו עליה, הוכחשה ולא הוכחה, ואינה מקובלת בנסיבות של פירוד זוגי ממושך כל כך. האישה בחקירתה אף אישרה את הטענה המרכזית של הבעל שסירבה לקיים אתו יחסי אישות בגלל ריחו הנודף (ראה: פרוטוקול מיום כ"ה בשבט תשע"ד (26/01/14) שורה 411). למעיין בתיק ברי וברור שמשלב מוקדם בחיי הנישואין האישה לא רצתה לקיים יחסי אישות עם הבעל, אך זה לא הפריע לה לדבוק בנישואין ולבכות את גירושיה עד עצם הימים האלה. האישה אם כן היא מורדת גמורה. הבעל אף הוא מורד גמור, ודינם של הצדדים הוא כדין איש ואישה המורדים זה על זה, שהאישה הפסידה את תוספת כתובתה. יודגש, שהעובדה שלא הוגשה תביעת גירושין אינה משנה את היותם של הצדדים מורדים זה על זה. מרידה במהותה היא מרידה מחיי אישות, שיכולה בנסיבות מסוימות לבסס עילה לחיוב ואף לכפיית גט. נכון הדבר, שתביעת גירושין ברוב המקרים כוללת גם מרידה מחיי אישות, שאם אין נישואין אין חיי אישות, אך אין זה אומר שאיש ואישה שאינם מקיימים חיי אישות אך אינם חפצים בגירושין מטעם כזה או אחר לא יחשבו מורדים.

כא. והנה בהא דקיימא לן שאישה מורדת מפסידה את מזונותיה (עי' שולחן ערוך סי' ע"ז סעי' ב'), נחלקו הראשונים אם הוא מעיקר הדין שאין למורדת מזונות, או שהוא קנס שקנסו חכמים את האישה, כשם שקנסוה שהפסידה את כתובתה. נפקא מינה באיש ואישה המורדים זה על זה שהאישה לא הפסידה את כתובתה (ראה: פסק דין מבית הדין הרבני הגדול בהרכב הדיינים הגאונים: הרב י.ש. אלישיב; הרב ס.ח. עבודי; הרב ש. ישראלי. פורסם בפסקי דין רבניים ח"ו עמ' 5 ואילך). מסקנת הדברים היא שבגלל המחלוקת אי אפשר להוציא ממון מהבעל המוחזק. ואולם, במורדת דמאיס עלי שהפסידה כתובתה מיד, לית דינא ולית דיינא דאין לה מזונות (עיין בית שמואל סי' ע"ז סעיף קטן כ"ט ובסיכום דיני מורדת אות א'. ולהרחבת העיון בעניין, ראה: פסק הדין של בית הדין הגדול שם; פסק דין שניתן בבית הדין הגדול בהרכב הדיינים הגאונים: הרב א. גולדשמידט; הרב ש. ישראלי; מרן הראש"ל זצוק"ל. פורסם בפסקי דין רבניים חלק ח עמ' 353 ואילך; פסק דין שניתן בבית הדין הרבני ת"א בהרכב הדיינים הגאונים: הרב א. גולדשמידט; הרב ש.ש. קרליץ; הרב י. בבליקי. פורסם בפסקי דין רבניים חלק א עמוד 340 ואילך).

כב. ובנדון שלפנינו, ברור שהצדדים לא רצו זה בזה משלב מוקדם מאד של הנישואין, ועל פניו נראה שהמיאוס ההדדי הוא שגרם למניעת חיי אישות. אם כך האישה אינה זכאית למזונות כלל. ברם, לנוכח חוסר הבהירות בפסקי הדין הקודמים, לא נקבע כעת מסמרות בשאלת המאיסות, ונניח לצורך דיון זה שדי בסירוב ההדדי לקיים חיי אישות כדי לקבוע שהבעל המוחזק בממונו אינו חייב במזונות אשתו. נוסיף ונאמר שמרגע שהבעל עזב את הבית בשלהי חודש דצמבר 2010 לאחר שהצדדים הגיעו להסכמה עקרונית להתגרש, שתנאי למימושה הוא הפרדת המגורים, יש עילה נוספת להפסד מזונות, היא העילה המפורשת בפוסקים שאין לאישה מזונות אלא כשהיא עם בעלה ומשמשתו (עי' שו"ע שם סי' ע' סעי' י"ב. להרחבת העיון בעניין, עי' בפסק דין שניתן בבית הדין הגדול בהרכב הדיינים הגאונים: הרב י. נסים – נשיא; הרב ב. ז'ולטי; הרב א. גולדשמידט. פורסם בפסקי דין רבניים חלק ו עמוד 33 ואילך). לאור כל הקביעות הללו, לא זו בלבד שהאישה אינה זכאית למזונות, אלא עליה לשלם לבעל עבור השימוש שעשתה בדירת המגורים מיום עזיבת הבעל את הבית. הרחבה בעניין זה, להלן.

כג. עיקר הדיון אם כן הוא בענייני הרכוש. הצדדים הסכימו שהדיון בעניינים אלו יהיה לפי החוק והפסיקה האזרחית. הצדדים האריכו בכתבי הטענות, בדיונים ובסיכומים. עמדת הבעל הייתה עקבית לאורך כל ההליכים. טענתו בתמצית היא, שלמעט חלק קטן בדירת המגורים וחלק מזכויותיו הפנסיוניות, האישה אינה זכאית למאומה. בעמדת האישה חל שינוי משמעותי מתחילת ההליכים. בכתב ההגנה ובבקשות השונות שהוגשו בתחילת ההליכים אשרה האישה את מרבית ההנחות העובדתיות של הבעל בעניין הנכסים שצבר בתקופת הנישואין, ואילו בכתב התביעה המחודש ובדיונים שהתקיימו לאחר מכן האישה טענה שהיא זכאית לקבל חלק מכל הנכסים הרשומים על שם הבעל ונכסים נוספים שמעולם לא היו רשומים על שמו (ראה: חקירת האישה בפרוטוקול מיום כ"ה בשבט תשע"ד (26/01/14)). לביסוס תביעתה, סיפרה האישה סיפור חדש גדוש בפרטים ודמויות שלא בא זכרם בכתבי בית דין ובדיונים הקודמים. בסיפור החדש, בבית פנימה הבעל היה איש רע מעללים בעל נטיות חריגות בחיי אישות, ומחוץ לבית הבעל היה איש חיל עתיר נכסים, מתוחבל ומתוחכם שצבר הון רב בכספים ותכשיטים בסך כולל של כמיליון דולר שנשמרו בתוך כספת מיוחדת בביתם, וברכישה והשבחה של נכסי דלא ניידי – הדירות בת"א. הבעל אף הבטיח לאישה השכם והערב, ואף בתווך שבין שתי תביעות הגירושין, שיחלוק איתה את כל הרכוש שצבר, בנוסף לתשלום חודשי קבוע של עשרות אלפי שקלים. אך הבעל לא עמד בדיבורו, נטל את הכספים והתכשיטים, והעלים את נכסיו בדרך מתוחכמת כשהעביר כספים ורכש נכסי דלא ניידי על שם הוריו ובני משפחתו. לפי התביעה החדשה אף דירת המגורים שאין חולק על כך שנרכשה שנתיים לפני הנישואין ונרשמה על שם הבעל, היא רכוש משותף. בדירת המגורים נעסוק בהמשך.

כד. הבעל הכחיש את טענות האישה על הונו ואונו, והשיב בפירוט לטענות האישה. הבעל הציג אסמכתאות לכך שהדירה ברח' [....] בת"א נרכשה על ידי הוריו ביום 09/12/02 בסך של 80,000 $ (כחצי שנה לאחר שאביו כתב את צוואתו – לכן לא הוזכרה בצוואה), וממקורותיהם, והועברה אליו במסגרת הסכם חלוקת עזבון מיום 21/07/08 שאושר בבית הדין הרבני (נספח 5; 8; 29; 30 לסיכומי הבעל, ונספח 24; 25; 26 לתשובת הבעל לסיכומי האישה). הדירה ברח' [....] בת"א הייתה דירת המגורים של הוריו בחמשת העשורים האחרונים לחייהם. שיפוץ והרחבת הדירה נעשתה מכספי ההורים בלבד. בכספת המדוברת אוכסנו פריטים שונים שאינם בעלי ערך רב, שחולקו בין הצדדים בהסכמה (ראה: פרוטוקול מיום כ"ט באייר תשע"ב (21/05/12)). תשובת הבעל על נכסים נוספים, להלן.

כה. האישה לא הביאה כל אסמכתא לטענותיה בדבר היקף הרכוש של הבעל. בא כוח האישה שהצהיר שיבקש צווים לגילוי מסמכים של אבי הבעל, שעל ידם יוכיח שלא הייתה לאב אפשרות לרכוש את הדירה ברח' בת"א, לא טרח לעשות כן, והוא כנראה יודע מדוע. נציין שכמו בכתב ההגנה כך בבית המשפט האישה לא ערערה על כך שהדירה ברח' [....] היא דירת ירושה שהבעל קיבל במסגרת הסכם חלוקת עיזבון (ראה: פסק דין למזונות ילדים מיום ט"ו אדר ב' תשע"א (21/03/2011), סעי' 8).

כו. גרסת האישה קרסה באופן סופי, בדיון שהתקיים ביום כ"ה בשבט תשע"ד (26/01/14) בו נחקרה האישה ארוכות על טענותיה ועומתה עם דברים שאמרה וכתבה בכתבי טענות קודמים. התברר בדיון שבמקרה הטוב טענותיה לאורכן ולרוחבן הן תערובת של דמיון ומציאות, כשמציאות בטלה ברוב, ובמקרה הרע רצף של שקרים מכוערים.

כז. אחות האישה שהיא גם אשת המעסיק של הבעל העידה בבית הדין (בדיון שהתקיים ביום כ"ח בניסן תשע"ג (08/04/13) שבנוסף לשכר שקיבל באופן רשמי ולא רשמי עבור עבודתו בבית העסק כאחראי על תחום הקרמיקה וכלים סניטריים, ניהל הבעל עסק עצמאי (עוסק מורשה) שבמסגרתו עסק בתווך בעלי מלאכה ללקוחות העסק, ובתווך כלי רכב (תחום שעסק בו בעבר. ראה: פרוטוקול מיום ט"ו בטבת תשע"ד (18/12/13), בהיקף של כמאה כלי רכב בשנה. הכסף הרב שהכניס הועבר לבני משפחתו וחבריו בעסקאות סיבוביות, וחלקו שימש לרכישת נכסים, שחלקם נרשמו על שם הוריו.

כח. עדות זו, מלבד שהיא אינה כשרה לפי דין תורה מכמה טעמים, היא אף אינה יכולה לשמש בסיס לאומדנה, לנוכח דברי העדה עצמה, שיש לה עניין להעיד שלבעל היו הכנסות נוספות ב'שחור' כדי לבסס את תביעת הרכוש שלה כנגד בעלה שהוא בעל העסק, וכדי לפגוע בבעל שעשה יד אחת עם בעלה.

כט. באשר למצבת הנכסים ברי האיזון נראה שיש ממש בכמה מטענותיה של האישה. הנכסים שאין מחלוקת שהם או חלקם ברי איזון הם הזכויות הכספיות שנצברו לטובת הצדדים באפיקי חסכון שונים ולטובת הבעל במקום עבודתו, והנכס שנצבר בזכות תשלומי המשכנתא ששולמו בתקופת הנישואין (בעניין תשלומי המשכנתא, ראה: סעיף 58 לסיכומי הבעל). המחלוקת היא על שני נכסים עיקריים: הזכות למונית שהבעל זכה בה במכרז, ושילם עבורה סך של 15,000 שקל, וחלקו של הבעל (50%) בחנות, שנרכשה בשנת 1989 בסך כולל של 200,000 שקל, מחציתה במשכנתא שנטלה על ידי הבעל ושותפו (נספח 12 לסיכומי הבעל), ומחציתה ממקורות עצמיים של השותפים. כמו כן יש מחלוקת באשר להשבחת דירת המגורים ששופצה והורחבה במהלך הנישואין.

ל. הבעל טען שאלו נכסי מתנה שרכש בסיועם של בני משפחתו. בפירוט טען הבעל, שאת הזכות למונית רכש באמצעות סכום כסף שאחיו נתן לו במתנה (12,000 שקל בהעברה ו – 3,000 שקל במזומן), ואת החלק בחנות רכש באמצעות הלוואה ששולמה מפירות השכרת החנות וסכום כסף שקיבל במתנה מהוריו. ואת דירת המגורים שיפץ והרחיב באמצעות מתנה שקיבל מהוריו והלוואה שקיבל מאחיו (ראה: פרוטוקול מיום א' בשבט תשע"ב (25/01/12). כאסמכתא לטענותיו צירף הבעל מסמכים שונים שמתעדים העברות כספים מחשבון אביו לחשבונו בסך כולל של כ 80,000 שקל בשנים: 1990; 1998; 1999; 2006, ושיק על סך של 10,000 שקל שקיבל מאחיו (נספח 4 לסיכומי הבעל).

לא. דעת בית הדין היא שהזכות למונית, החלק בחנות והשבחת הדירה אלו נכסים ברי איזון לכל דבר ועניין. טענת הבעל שהנכסים נרכשו מכספים שקיבל במתנה מבני משפחה, אינה מקובלת. המסמכים שהציג הבעל על העברות כספים מבני משפחה במשך השנים, לרבות סך של 12,000 שקל שהועבר לו כחמשה חודשים לפני רכישת הזכות הציבורית להפעלת מונית (נספח 14 לסיכומי הבעל), אינם מוכיחים זיקה ברורה בין העברות הכספים לרכישת הנכסים וההשקעה בדירת המגורים, מפני שלא קיימת הלימה בין הסכומים ותאריכים לתשלומים ששולמו. גם אם הייתה קיימת הלימה, נטל ההוכחה שהכספים נתנו במתנה לשם רכישת הנכסים והשבחת הדירה, ולא בהלוואה שנפרעה בדרכים שונות הידועות לבעל שניהל לבדו את ענייני הכספים שהכניס מעבודה ומעיסוקים שונים כעוסק מורשה, לרבות מסחר מזדמן בכלי רכב (ראה: פרוטוקול מיום א' בשבט תשע"ב , או בהשבת הלוואה או ענין עסקי אחר, מוטל על הבעל. הבעל אף לא הזמין את בני המשפחה לעדות, ולא הגיש תצהיר מטעמם. נציין, שהנכסים נרכשו תמורת סכומי כסף לא גדולים באופן יחסי להיקף הכנסותיו ונכסיו של הבעל, וברור שאם רצה בכך היה יכול לגייס את הסכומים הללו ממקורותיו או ממקורות חיצוניים מהלוואה מהשוק החופשי או מהבנק כפי שעשה בשנת 2004 (נספח 17 לסיכומי האישה; פרוטוקול מיום ט"ו בטבת תשע"ד (18/12/13) שורות 347), בלי להזדקק לסיוע של בני משפחתו. גם אם מדובר היה בסכומי כסף גדולים שהבעל לא יכול לגייס ממקורותיו, סביר והגיוני שהבעל יפנה לבני משפחתו בבקשה לקבלת הלוואה, אך מדוע שיבקש ויקבל מתנה, הן לא באביון עסקינן. נציין שבכל מהלך הדיונים הבעל לא נתן טעם למתנה חריגה זו שאינה מקובלת גם במשפחות שקיימת בהן ערבות הדדית מיוחדת. הבעל אף לא הוכיח דפוס התנהגות של הענקת מתנות חינם אצל בני המשפחה במקרים אחרים. הבעל אף אישר שהמשכנתא שנטלה בשנת 2004 נועדה כדי להשיב חוב לאחיו, ואף אמר שעבור הלוואה של 100,000 שקל שנטל מאחיו שילם ריבית של 26,000 שקל (ראה: פרוטוקול הדיון מיום ט"ו בטבת תשע"ד (18/12/13) שורות 25). זה אותו אח מטיב שהעניק לבעל מתנות לרוב.

לב. ככלל, טענת מתנה היא טענה גרועה כמו שכתבו הפוסקים דמתנה כמחילה (עי' שו"ע חו"מ סי' ר"ה סעי' ג'), ובלווה שטוען שהחוב נמחל, ההלכה היא שאין מקבלים את טענתו ללא מיגו (עי' שו"ע שם סי' פ"ב סעי' י"א ובנו"כ). כן כתבו הפוסקים באדם שנתן לחברו ממון בסתם, שאין המקבל נאמן לומר שנתן לו במתנה (עי' קצות סי' ע"ט ס"ק ב' ושער משפט חו"מ שם ס"ק ב'). ובאחים הניזונים מתפוסת הבית, שחזקתם שכל מה שתחת ידם הוא מהממון המשותף, כתבו הפוסקים שאין אחד מהם נאמן לומר על ממון שבידו שהוא שלו שקיבלו במתנה מאחר, אלא אם כן ידוע שיש לו ממון משלו, דאז נאמן במיגו דאי בעי אמר שקימץ מעיסתו וצבר ממון (שולחן ערוך שם סי' ס"ב סעי' א'). ולכאורה הוא הדין וק"ו באיש ואישה שצברו נכסים שהם ברי איזון, שלפי הסדר איזון המשאבים, כל ממון שבידם הוא בחזקת ממון משותף, דאינם נאמנים לומר שהממון שבידם הוא ממתנה או ממקור חיצוני אחר ללא ראיה.
לג. יש להדגיש שלא כל השבחת הדירה ועליית ערכה בגין השיפוץ וההרחבה הינה נכס בר איזון, אלא אך ורק עליית הערך בגין הבינוי, שעליית הערך הכללית נובעת בעיקר מהבעלות וזכויות הבניה בנכס השייך לבעל לפני הנישואין ואינה בר איזון.

לד. באשר לנכס שנצבר בזכות תשלומי המשכנתא, הגדרת נכס זה כנכס בר איזון, לאו מילתא דפשיטא היא, שיש לבעל דין לטעון שהמקורות המשותפים שמהם שולמה המשכנתא לא שימשו לרכישת הנכס אלא לסילוק החוב וגאולת הנכס מהבנק. ואולם, דעת בית הדין היא שתשלום משכנתא על נכס היא במהותה פעולה הונית – נכסית, המקיימת את הנכס ביד בעליו. מאותו טעם, דעת בית הדין היא שיש לאזן את החלק בנכס שנרכש באמצעות המשכנתא, ולא את התשלומים עצמם בתוספת הצמדה, שכן חובת האיזון חלה על נכסים השייכים לבני הזוג במועד הקרע ולא על המקורות הכספיים שמהם נרכשו אותם נכסים (בעניין זה ראה: פסק דין שניתן בבית הדין הגדול בתיק 811638/1, כב' הדיין הרב צ. אלגרבלי). והנכס השייך לבן הזוג – במקרה זה הבעל – בזכות התשלומים הוא החלק שנרכש מלכתחילה על ידי המשכנתא.

לה. הבעל שהיה מודע לזכויותיה של האישה, ניהל במקביל למאבק אגרסיבי בבית הדין שבו ביקש להוציא את האישה מן הנישואין כשידיה על ראשה וכותנתה לעורה, משא ומתן נדיב מחוץ לבית הדין (ראה: פרוטוקול מיום כ"ח בניסן תשע"ג (08/04/13) שורות 2 - 16).

לו. בסיכומיו טען הבעל שהאישה כלל אינה זכאית לאיזון לפי חוק לנוכח דבריה שלה (בפרוטוקול הדיון מיום כ"ה בשבט תשע"ד (26/01/14) שורות 418 - 419) שמועד הנישואין הוא מועד הקרע. הבעל עצמו טען בכתב התביעה ולא חזר בו בכל מהלך הדיונים, שמועד הקרע הוא מועד הגשת תביעת הגירושין. בכל זאת טוען הוא שדברי האישה הם הודאת בעל דין שיש לדון על פיה. דעת בית הדין היא שמועד קרע נקבע לפי מצב היחסים הזוגי ולא לפי טענות מנותקות מהמציאות. דברי האישה שנאמרו בסערת רגשות, לאחר חקירה צולבת שבה אמרה כמה דברים מוזרים, תוך שהיא כלל אינה מודעת למשמעותם המשפטית, אינם יכולים להיחשב להודאת בעל דין. לא נרחיב בהלכות אלו שעיקרן בשו"ע חו"מ סי' פ' ופ"א, רק נאמר בקצרה שכאשר דנים על פי הודאת בעל דין, דנים על פי איך שההודאה נשמעת ולא לפי איך שהיא נאמרת. וכשברור לבית הדין שכוונת הדברים אינה כפשוטם, אין דנים על פיהם לחיוב. ובנדון שלפנינו, ברי וברור לבית הדין שכאשר האישה אמרה ושנתה שמועד הקרע הוא במועד הנישואין, כוונתה הייתה לקרע ביחסים הזוגיים בדגש על יחסי אישות, שמעולם לא התקיימו כדבעי, ולא לקרע ביחסים הכלכליים בין בני הזוג שהתקיימו במשך רוב ככל תקופת הנישואין, על אף היעדרם של חיי אישות.

לז. מסקנת בית הדין היא שמועד הקרע הוא מועד הגשת תביעת הגירושין הראשונה. על אף שהצדדים היו מסוכסכים זמן רב קודם לכן, הסכסוך לא חרג מתחום חיי האישות אל התחום הזוגי כלכלי. עד שהבעל הגיש את תביעת הגירושין הראשונה וערער את מערכת היחסים הכלכלית זוגית.

לח. הצדדים חלוקים גם באשר לדירת המגורים. העובדות המוסכמות הן שהדירה נרכשה על ידי הבעל שנתיים לפני הנישואין (ביום 19/12/1983) ונרשמה על שמו. תמורת הדירה שילם הבעל בכמה מנות סך כולל של 21,250 $ שהיו שווי ערך ל 2,000,000 שקל ישן בקירוב. סך של 600,000 שקל ישן שולם ביום 10/01/1984 בשיק משוך על בנק טפחות (נספח 1; 2; 3; 5 לסיכומי הבעל) לשם כך. המשכנתא שולמה עד שנת 2004 (ראה: פרוטוקול מיום כ"ב באייר תשע"ב (21/05/12) שורות 54) בשנת 1999 הדירה עברה שיפוץ כללי והורחבה מדירה קטנה בת 47.5 מ"ר (נספח 16 לסיכומי האישה) לדירה מרווחת בת 108 מ"ר. על היקף השיפוץ אפשר ללמוד מדברי הבעל עצמו שאמר שמחיר הדירה באותה עת היה 80,000 $, והשיפוץ עלה כ 50,000 $ - שני שלישים ממחיר הדירה (ראה: פרוטוקול מיום א' בשבט תשע"ב (25/01/12) שורות 60 - 64).

לט. בכתב ההגנה האישה לא התנגדה לטענת הבעל שהדירה נרכשה על ידו בלבד והיא אינה נכס בר איזון, אלא שטענה שהייתה הסכמה מפורשת ומכללא שהדירה היא רכוש משותף. בכתב התביעה המחודש האישה טענה שהדירה היא נכס משותף שנרכש מכספים משותפים, ובסיוע של דוד האישה שמתגורר בארה"ב ושהגיע במיוחד לאירוסי הצדדים שהתקיימו עובר לרכישת הדירה בשנת 1983, וסייע בסכום של 50,000 $ שהתקבל מחלקו וחלק אם האישה במכירת דירת ירושה. כמו כן טענה, שלפי מנהגי עדתם ממועד האירוסין הם נחשבים לנשואים לכל דבר וענין.

מ. הבעל הכחיש טענות אלו מכל וכל, והוסיף שאף המשכנתא ששולמה מהחשבון המשותף בתקופת הנישואין, מקורה בדמי השכירות שהתקבלו מהחנות שנרכשה מכספי מתנה שקיבל מבני משפחתו (ראה: פרוטוקול מיום כ"ט באייר תשע"ב (21/05/12) שורות 152 - 158). לנוכח דחיית טענת הבעל בעניין החנות, אף טענה זו נדחית, ובית הדין קובע שבתקופת הנישואין המשכנתא שולמה ממקורות משותפים.

מא. לטענות האישה בכתב התביעה המחודש בדבר המקורות הכספיים שמהם נרכשה הדירה, לא הובאה כל אסמכתא. בחקירתה בבית הדין, טענותיה הופרכו ונסתרו מדבריה היא (ראה: פרוטוקול מיום כ"ה בשבט תשע"ד (26/01/2014) שורות 191 - 202). משלל התמיהות נציין רק פרט אחד המלמד על הכלל: האישה טענה שהדוד מארה"ב העניק לצדדים במתנה סך של 50,000 $, כפליים ויותר ממחיר הדירה שנרכשה ב 21,250 $.

מב. טענה נוספת של האישה בכתב התביעה המחודש, שלפי ההלכה המשפטית המקובלת בפסיקה האזרחית (ראה: ע"א 1815/91 יעקבי נ' יעקבי; רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי; ע"א 7687 ששון נ' ששון; בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני להלן: בע"מ) המכירה בזכויות של בן זוג בדירת מגורים שאינה ברת איזון, כאשר לפי הדין הכללי החל על הצדדים (דיני החוזים; דיני הקניין; דיני הנאמנות; עקרון תום הלב) יש להניח שהתקיימה כוונת שיתוף ספציפי בדירת המגורים (להלן "ההלכה"), ולנוכח העובדה שהדירה שמשה למגורי הצדדים במשך 24 שנים מנישואיהם עד הפירוד בשלהי שנת 2010, ובמשך השנים שילמו הצדדים ממקורות משותפים את המשכנתא, ואף שיפצו והרחיבו את הדירה באופן ניכר, יש לקבוע שדירת המגורים היא נכס משותף. הבעל משיב שהמבחנים המחמירים שקבע בית המשפט העליון לקיומה של "הלכה" זו אינם מתקיימים במקרה זה.


מג. נקדים שלנוכח הקביעה המפורשת בסעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון שנכס שהיה בבעלות אחד מבני הזוג קודם הנישואין אינו נכס בר איזון, נטל ההוכחה על קיומה של כוונת שיתוף בנכס מוטל על בן הזוג הטוען לקיומה, שהוא המוציא מחברו (ראה: פסק דין שניתן בבית הדין הרבני הגדול בתיק 3369-21-2 (פורסם), בהרכב הדיינים הגאונים: הרב ש.מ. עמאר – נשיא, הרב ש. דיכובסקי והרב ע. בר שלום; ע"א 630/79; בע"מ שם פיסקה 14. על דעה משפטית אחרת, ראה: בע"מ שם פסקה 8 ו-18). ונטל הוכחה זה רב הוא, שכן אין מדובר בראיה פורנזית שבן הזוג שהוא בעל הנכס ביצע פעולת מכר או מתנה, אלא במקבץ של דברים שמצטרפים יחד ויוצרים 'תמונת זוגיות' שמזמינה 'מיזוג' כלכלי בין בני הזוג בנכס, בדגש על דירת המגורים שעומדת בליבו של הקשר הזוגי. למקבץ הדברים ראוי לצרף כל דבר שמלמד על אומד דעת הצדדים ביחס לדירת המגורים, בדגש על רצונו של בן הזוג שהוא בעל הנכס לשתף את בן הזוג השני, והסתמכותו של בן הזוג השני על דירת המגורים.

מד. מטבע הדברים, פסקי דין שעוסקים בשיתוף ספציפי בדירת מגורים, משקפים את הלך הרוח המשפטי הנוהג בסוגיה עמומה זאת בזמן רלוונטי. גישה זו מתבקשת ומתאימה לרוח הפסיקה ששיקפה את "רוח העידן" בו "בוחנים מצבים חברתיים ואישיים למהותם". אולם 'רוח העידן' השתנתה אף היא, והפסיקה - בדגש על פסיקת בית המשפט העליון - עברה אף היא שינויים ותמורות, ונקבעו מבחנים שונים שמשקפים השקפות ותפיסות שונות של מוסד הנישואין והשיתוף הזוגי.

מה. לשינוי זה טעם נוסף, בעוד פסקי הדין הראשונים שעסקו בהלכה אזרחית זו, עסקו בבני זוג שנהגה בעניינם "הלכת השיתוף", פסקי הדין המאוחרים יותר עסקו בבני זוג ש"הלכת השיתוף" לא נהגה בעניינם אלא הוראות חוק יחסי ממון (ראה: בע"מ פיסקה 15. בענין פרשת יעקבי שבה נדונה שאלת תחולת "הלכת השיתוף" במקביל לישומו של חוק יחסי ממון, ראה: בע"מ פיסקה 17 ה').

מו. בפסק הדין המאוחר יותר שניתן בעניינה של הלכה אזרחית זו (בע"מ פיסקה 15 ואילך) יש עיבוד וסיכום של פסיקות קודמות. בתמצית נקבע, שכדי לקבוע שקיימת כוונת שיתוף בדירת המגורים, יש צורך בבסיס של חיי נישואין טובים – גם אם אינם 'גן של ורדים' בכל עת (ראה: בע"מ שם), בנסיבות עובדתיות נוספות המצדיקות שיתוף, ובדפוס התנהגות של בני הזוג המתאים לשיתוף. ואולם עלינו לזכור שבסופו של יום כל המבחנים הללו גם יחד צריכים לגבש אצל בני הזוג אומד דעת והסתמכות ברמה הקרובה לזו הקניינית. לשם כך יש ליטול את המבחנים שנקבעו בפסיקה, להחילם על בני הזוג, ולבחון האם לנוכח קיומם של מבחנים אלו, התגבשו אצל בני הזוג אומד דעת והסתמכות ברמה מספיקה. ברור שלא הרי בני זוג משכילים המשתכרים בשווה ומנהלים יחדיו את כל ענייניהם הכספיים בשיתוף ובשקיפות, כהרי בני זוג המקיימים מסגרת משפחתית מסורתית שבה הבעל הוא מפרנס יחיד ומנהל בלעדי של כל העניינים הכספיים. קיומם של אותם מבחנים אצל שני הזוגות הנזכרים תוביל למסקנה משפטית שונה. בעוד שאצל הזוג הראשון המסקנה תהיה שהתקיימה כוונת שיתוף, אצל הזוג השני המסקנה תהיה שונה, שכן ככל שהדבר נוגע לבעל, קשה לומר שאומד דעתו היתה שיהיה שיתוף בדירת המגורים הרשומה על שמו.

מז. נמצאנו למדים, שבמקום שהצדדים הסכימו שבית הדין ידון בענייני הרכוש לפי החוק והפסיקה האזרחית, יעשה בית הדין שימוש במבחנים שנקבעו בפסיקה האזרחית כדי לבחון האם אצל בני זוג אלו השיתוף בדירת המגורים הוא דבר מובן מאליו ומתבקש מתוקף קיומה של מערכת זוגית מלאה ומשק בית משותף, שיוצרים אצל בן הזוג שהוא בעל הדירה אומד דעת שרצונו לשתף את בן הזוג שאינו בעל הדירה, ואצל בן הזוג שאינו בעל הדירה הסתמכות וציפייה לשיתוף מלא מצד בן הזוג שהוא בעל הדירה. על ההיגיון המשפטי שבבסיס פסיקה זו, ועל ההשקפה ההלכתית על הפסיקה, ראה בפסק דין שניתן בבית הדין הגדול (בתיק 842067/5. כב' הדיין צ. לוז).

מח. ובמקרה שלפנינו, התקיימו כמה מבחנים שנקבעו בפסיקה: תקופת נישואין ממושכת; דירת מגורים אחת מובהקת; תשלום משכנתא בתקופת הנישואין על כשליש ממחיר הקניה של הדירה; שיפוץ והרחבה מסיבית של דירת המגורים בתקופת הנישואין וממקורות משותפים. ואולם מנגד ברוב תקופת הנישואין המערכת הזוגית הייתה חסרה את חיי האישות שהוא המרכיב היסודי והחיוני ביותר בחיי הנישואין. גם שיתוף כלכלי במובן של שני בני זוג שעובדים ומפרנסים ומנהלים את ענייניהם הכספיים במשותף, לא התקיים במקרה זה. ומעבר לכל המבחנים בעד ונגד, חסר מקרה זה את אומד הדעת וההסתמכות שעל פיהם קובע בית הדין האם התקיימה כוונת שיתוף אם לאו.

מט. עניין נוסף שתלוי ועומד הוא תביעת הבעל לחייב את האישה בדמי שימוש עבור מגוריה בדירה לפי דין תורה (שולחן ערוך, חושן משפט, סי' שס"ג סעי' ו') ולפי החוק האזרחי (סעי' 33 לחוק המקרקעין). בעניין הוצאות השימוש בדירה, הוסכם כי ישולמו על ידי האישה (ראה: פרוטוקול מיום ט"ו בטבת תשע"ב (10/02/12)). תחילה נקבע את גבולות הדיון בתביעה.

נ. הדירה היא בבעלות מלאה של הבעל. לאישה יש זכות לאזן חלק משווי הדירה לפי חוק. זכות זו אינה מקנה לאישה בעלות בדירה אלא יוצרת חבות של הבעל לאישה. הואיל וכך, יש לדון בתביעת הבעל לחייב את האישה בדמי שימוש עבור כל הדירה. הגם שמדובר בדירה גדולה בת 5 חדרים המאוכלסת על ידי שתי נפשות בלבד, שיכלו להסתפק בדירה קטנה יותר. הן נפסק ברמב"ם (הל' גזילה פ"ג ה"ט) ובשו"ע (חו"מ סי' שס"ג סעי' ו') בגברא דלא עביד למיגר שדר בחצר דעבידא לאגרא שלא מדעת בעל החצר, חייב לשלם על אף שלא נהנה מפני שחסר ממון לבעל החצר. ועיין בבאר הגולה שם שכן כתב ברא"ש (בבא קמא, פרק ב סי' ו), והוסיף שהדר בחצר חברו גרע מהנועל בית חברו בפניו דכתבו הראשונים שזו גרמא בעלמא והוא פטור, שהדר בחצר חברו אוכל חסרונו של חברו אעפ"י שאינו נהנה דיכול לדור במקום אחר בחינם. ועי' בפסק דין שניתן בבית הדין הגדול (בהרכב הדיינים הגאונים: הרב י. הדס, הרב י.ש. אלישיב, הרב ב. ז'ולטי (פורסם בפסקי דין רבניים ד' עמ' 175 ואילך)), שדנו לחייב אישה שהתגוררה בבית בעלה עם הוריה אף על השימוש שעשו הוריה בדירה מפני שנהנתה במגוריהם ואכלה את חסרונו של בעלה, בעל הדירה.

נא. לנוכח העובדה שהאישה התגוררה בדירה עם בתה, ובגין כך נמנע בית המשפט שדן בתביעת מזונות הבת לחייב את הבעל בדמי מדורה של הבת (סעי' 37 ו – 47 בפסק הדין מיום ט"ו אדר ב' תשע"א (21/03/11)), והסתפק בחיובו בשליש מהוצאות אחזקת המדור בלבד (שם סעי' 45), יש להגביל את הדיון בתביעת דמי שימוש לכשני שליש מדמי השימוש בלבד.
נב. הסכמת הבעל (בדיון שהתקיים ביום י"ד בטבת תשע"א (21/12/10)) שהאישה תתגורר בדירה עד שיינתן פסק דין סופי בעניין הרכוש, אך בניגוד לטענת האישה (סעי' 98 בסיכומיה) בשום שלב לא ויתר על זכותו לתשלום דמי מדור, לא במפורש ולא מכללא. הסכמתו באה לסלול את הדרך לסידור גט, וכדי להניח את דעתה של האישה שחששה מפינוי מיידי. בפועל האישה התגוררה בדירה כשבע שנים לאחר הגירושין, ועוד היד נטויה.

נג. לאור מסקנתנו שיש ספק הקרוב לוודאי שהאישה אינה זכאית למזונות ומדור לפי דין תורה, יש לדון בחיוב האישה בדמי מדור החל מיום שהבעל עזב את הדירה בשלהי שנת 2010. טענת האישה (סעי' 100 לסיכומיה) שהבעל הפסיד לעצמו כשעזב את הדירה עוד קודם הגירושין (לאחר הגירושין אסור לצדדים להתגורר יחד), אינה מקובלת, בנסיבות בהן עזב הבעל את הבית לאחר שהצדדים הגיעו להסכמה להתגרש, ברקע של פסקי דין לגירושין, מאבקים מרים, האשמות חמורות, תלונות במשטרה ובקשות לצווי הגנה.

נד. להערכת שווי השימוש בדירה, ימנה בית הדין שמאי, שיעריך את שווי השימוש בדירה תוך שימת לב לטענת האישה (בסעיף 99 לסיכומיה) ודברי הבעל (ראה: פרוטוקול מיום כ"ט באייר תשע"ב (21/05/12) שורות 49) שלא נעשה שימוש בגג למטרת מגורים.

נה. באשר לתקופת המגורים, יש צורך בבירור נוסף לנוכח הדברים שאמר בא כוח הבעל (בדיון שהתקיים ביום כ"ט באייר תשע"ב (21/05/12) שורות 9-10) שידוע לו שהאישה אינה מתגוררת בבית אלא בנם של הצדדים. אי אפשר להבין מהחומר שבתיק עד מתי נמשך הסדר זה. בעניין זה הצדדים יגישו השלמות טיעונים בכתב.

נו. לאור ההכרעה העקרונית שהסדר איזון משאבים חל בעניינם של הצדדים, ולאחר קביעת מועד הקרע, יש לבחון את הזכויות שהצדדים – בעיקר הבעל, צברו מיום הנישואין ועד מועד הקרע. עובר לגירושי הצדדים הוטלו עיקולים על זכויותיו של הבעל. מאז ועד הלום האישה לא הצביעה על זכויות נוספות שהן ברות איזון, מלבד טענות על סכומי כסף גבוהים שעברו בחשבונות הבנק של הצדדים במשך השנים, ללא תחילת ראיה שמדובר בניסיון הברחה (ראה: פרוטוקול מיום כ"ט באייר תשע"ב (21/05/12) שורות 133 - 143). האישה מצדה הודתה שביום 09/07/09, עובר להגשת התביעות, משכה סכום של 25,000 שקל מהחשבון המשותף (ראה: פרוטוקול מיום כ"ה בשבט תשע"ד (26/01/14) שורות 222 - 229; סעי' 151 לסיכומי האישה; נספח 15 לסיכומי הבעל), אלא שטוענת שיש לקזז סכום זה מחוב מזונות הילדים של הבעל, מה שיעשה בכל מקרה. לנוכח התמשכות ההליכים, והזמן הרב שחלף מהגשת התביעות עד הפרדת המגורים, ימנה בית הדין מומחה שיבחן את העברות הכספים ממועד הקרע ואילך וייתן חוות דעת על הדרך הנאותה לאזנם.

נז. המומחה יבחן גם את טענת האישה שבמועד הקרע היה לבעל רכב מסוג [...]. הבעל טוען שהרכב נרכש מליסינג (סעי' 132 לתשובת הבעל לסיכומי האישה).

נח. האישה טענה בסיכומיה (סעיף 137) ללא כל אסמכתא שלבעל יש זכות נוספת לרישיון ציבורי למונית. הבעל הכחיש טענה זו בכתב התשובה לסיכומי האישה (סעיף 132 א). מדובר ברכב שמשמש למונית שגם הוא אינו שייך לבעל, כפי שטען הבעל (ראה: פרוטוקול מיום כ"ט באייר תשע"ב (21/05/12) שורות 74 – 75; סעי' 113 ונספח 34 לסיכומי הבעל).


נט. עניין נוסף שעלה בדיונים ובסיכומי הצדדים הוא עניין תכולת הדירה. בסיכומי האישה (סעיף 81 – 83) נטען שאת מרבית המטלטלים בעלי הערך נטל הבעל. האישה מעריכה את ההפרש בין חלקה לחלקו ב 80,000 שקל בקירוב.

ס. תביעת האישה סלקטיבית ואינה יכולה לשמש בסיס לדיון בבית הדין. האישה מפרטת כמה מטלטלים שהבעל נטל ומעריכה את שווים באופן גס, ואינה מפרטת את המטלטלים שהיא עצמה נטלה ואת שווים. כיצד סבורה האישה שניתן לדון ולפסוק על פי טענות 'רזות' וכלליות אלו?

סא. האישה בסיכומיה מזכירה כמה פעמים את המונח ההלכתי "מודה במקצת". אכן הבעל מודה שהיו מטלטלים בבית ודברי ערך בכספת המדוברת כל כך. ואולם לפי ההלכה, נתבע שמודה במקצת חייב שבועה כאשר התובע אמוד לתת והנתבע אמוד לקבל כסף ושווה כסף בשיעור כזה (עיין שולחן ערוך, חושן משפט, סי' ע"ה, סעי' י"ט, לעניין דין מתוך שאינו יכול להישבע משלם, ופשוט), והנתבע שלפנינו אינו אמוד שיחזיק דברי ערך בסך גדול כל כך. זאת ועוד, שבכתב התביעה הראשון לא בא זכרה של הכספת והמטמוניות שבה, ומשכך מנועה האישה לעורר טענה זו (עי' שלחן ערוך, חושן משפט סימן פ, סעיף ב בטוען בכתב שאינו יכול לחזור בו, ועיין שם סעיף א בנתבע ששתק ולא טען, דנחלקו הפוסקים, ובנתיבות המשפט בחידושים שם סעיף קטן ז שבטענות בכתב, לדברי הכל אי אפשר לחזור ולטעון טענה שנשמטה).


סב. עניין נוסף שדורש הכרעה הוא הכספים שבחשבון הבנק של האישה בבנק לאומי (מס' ח-ן 217980/49). הבעל טען (סעי' 126 לסיכומיו) שיש לאזן את זכויותיה של האישה בכספים שבחשבון הבנק. האישה טענה שאלו כספים של אמה, וצרפה לתיק מה שנחזה לתצהיר של האם התומך בטענתה. הבעל הכחיש את טענות האישה.

סג. עמדת הבעל מקובלת עלינו לחלוטין. רכוש המוחזק על ידי אדם הוא בחזקת שלו עד שיוכח אחרת, ואין אותו אדם נאמן לומר שהרכוש שייך לאחרים ולהפקיע זכויות של נושים ותובעים אחרים (עי' שולחן ערוך, חושן משפט, סימן צ"ט סעיף א). האישה לא צרפה אסמכתאות לכך שמקור הכספים שבחשבון הבנק הוא מכספים של אמה, מלבד התצהיר שלא נערך כדין ומהימנותו מוטלת בספק רב. גם לו היה מדובר בתצהיר כשר, תוקפו ההלכתי כראיה אינו ברור כלל ועיקר.

הרב עידו שחר
span id="koteret1">לאור כל האמור בית הדין פוסק:
א.

האישה אינה זכאית לכתובה, תוספת כתובה, פיצויי גירושין ומזונות אישה.

ב. אלו הנכסים שהם ברי איזון: זכויות כספיות שנצברו על ידי הצדדים ממקום עבודתו של הבעל וממקורות אחרים מיום הנישואין - 18/12/1985 עד מועד הקרע שבית הדין קובעו ליום הגשת תביעת הגירושין הראשונה - 25/06/2009; החלק בדירת המגורים שנרכש באמצעות תשלומי המשכנתא ששולמו בתקופת הנישואין; שווי הגדלת השטח הבנוי בדירה מ 47.5 מ"ר בזמן הנישואין ל 108 מ"ר. זכות ציבורית למונית שהבעל רכש בשנת 1989; חלקו של הבעל בחנות.

ג. בית הדין ממנה את האקטואר רואה חשבון אבי יחזקאל שיגיש חוות דעת בדבר איזון נכסי הצדדים בהתאם להסדר איזון משאבים בחוק יחסי ממון. האקטואר ייתן דעתו גם על האמור בסעיף נ"ה נ"ו ס"א ו-ס"ב בפסק דין זה.

ד. האישה תשלם לבעל עבור השימוש שעשתה בשני שליש מדירת המגורים לא כולל שטח הגג. תקופת החיוב תחל בחודש ינואר 2011 ותסתיים ביום עזיבת האישה את הדירה. לאור האמור לעיל בסעיף נ"ד, הצדדים ישלימו טיעונים בעניין תקופת מגורי האישה בדירה. הבעל יגיש את טיעוניו בתוך 7 ימים, והאישה תשיב בתוך 7 ימים נוספים. לאחר השלמת הטיעונים, ימנה בית הדין שמאי שיעריך את שווי השימוש בדירת הצדדים בתקופת החיוב.

ה. שאר התביעות נדחות.

ו. בנסיבותיו הרחבות של תיק זה, אין בית הדין עושה צו להוצאות.

ניתן ביום י' בסיון התשע"ח (24/05/2018).






העתק מתאים למקור
רפאל כהן, המזכיר הראשי
נחתם דיגיטלית ע"י הרב שלמה שטסמן בתאריך 24/05/2018 10:44