לצדדים שבפנינו בן אחד משותף יליד 9.4.17, הבן מתגורר אצל אמו.

לטענת התובעת, האב משתכר בסך 30,000 ₪ , בבעלותו דירה, והאם משתכרת כ 12,000 ₪ ומקבל הכנסה נוספת בסך 1,500 ₪ מדירת ירושה.

האם שוכרת דירה בסך 4,500 ₪, ולטענתה צורכי הקטין הינם 2,750 ₪ לחודש לא כולל מדור והוצאות חינוך.

לטענת הנתבע הוא משתכר כ16,000 ₪ נטו לחודש , משלם 4,500 ₪ למזונות שני ילדיו מנישואין קודמים, משלם משכנתא בסך 6,000 ₪, וגן לקטין בסך 3,800 ₪.

בדיון שהתקיים בפנינו הציע ביה"ד מתווה ולפיו האב ישלם למזונות בנו ולמדורו סך של 2000 ₪ , אולם האב יישא בסך של 2800 ₪ בעלות הגן והאם תשלם רק 1000 ₪ , הבן יישאר בגן הנוכחי עד סוף שנת הלימודים.

האב הסכים למתווה ביה"ד, אולם לטענת האם יש להטיל על האב חיוב מזונות כדלהלן :
1.

אלף וארבע מאות שקלים חדשים- דמי מזונות

2. שליש שכר דירה והוצאות מדור בסך אלף וחמש מאות שקלים חדשים.

3. בנוסף יש לחייב את הבעל על פי שיקול דעת בית הדין הנכבד ולכל הפחות מחצית מתוך התחשבות ביכולת השתכרותו מכל מקום שהוא.

קודם פסיקה, יבהיר ביה"ד את היסודות ההלכתיים משפטיים לחיובי המזונות בקטני קטנים.

מקור חיוב האב במזונות ילדיו עד הגיעם לגיל שש
מקור חיוב האב במזונות ילדיו עד גיל שש התבאר בגמרא:

דרש רבי עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה אף על פי שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים, עד כמה, עד בן שש, כדרב אסי דאמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב אמו, ממאי מדקתני אם היתה מניקה מוסיפין לה על מזונותיה, מ"ט, לאו משום דבעי למיכל בהדה?!

וביאר רש"י שהטעם שדימתה הגמרא את חיוב האב לזון את ילדיו עד גיל שש להלכה שבן שש יוצא בעירוב אמו הינו מפני:

...שעדיין הוא צריך לאמו ובתרה שדיוהו רבנן אלמא עד שש צריך סיוע מאמו, וכשם שהבעל זן אותה כך זן אותו עמה.

וכ"כ גם רש"י בעירובין שהקשר ההדוק של הילד, כל זמן שלא מלאו לו שש שנים, לאמו, והתלות שלו בה הם היסוד לחיוב במזונותיו, "דכגופה דמי, דלא סגי ליה בלאו אמו". וכן איתא בתוס' "דאי אפשר לה להניחו משום דכרוך אחריה", וכן כתב בשטמ"ק בשם מהר"י מיגש כי "בן שש בתר אמו גריר ועלה רמי ועמה אכיל".

והנה מן היסוד הזה ישנן השלכות על גוף החיוב במזונות הילדים ועל היקפם, ונבארם ממקורותיהם.

שיטת הר"ן שהחיוב במזונות הילדים מעיקר הדין הינו רק כאשר יש חיוב במזונות האם
הר"ן הביא את דברי רש"י דלעיל, וצירף אליהם גם את דברי רש"י "בשטה אחרת שלו", שכתב "דכיון דבן שש הוא עדיין צריך לאמו דכחד גופא דמו, וגבי מזונות נמי כדרך שחייב לזון את האם כך חייב לזון את הבן, דאכתי בתר אימיה שייך וחד גופא נינהו".

ועל כן הוסיף הר"ן וכתב :

ומתוך לשונות הללו נ"ל דכי אמרי' דזן אותם קטני קטנים דוקא בשאמן קיימת ומדין מזונות אמן [נגעו] בה, שכיון שהן נגררים אחריה אי אפשר לה להעמיד עצמה שלא תזון אותם, אבל בשאין אמם קיימת אינו חייב במזונותיהם, וגמרין נמי דיקא לי הכי דמסייעינן לעולא ממתני', מאי סייעתא נימא שאינו חייב לזונן אלא זמן הנקתם, אלא ודאי דייקינן הכי דמדתנא מוסיפין לה על מזונותיה משום דבעי למיכל בהדה, אלמא מזונות הבן הנגרר אחריה הרי הן כמזונותיה ומדין מזונות שלה נגעו בה. וכיון דמדר' יוסי שמעינן שעד שש הבן נגרר אחר אמו שמעינן שהוא חייב להוסיף על מזונותיה בשבילו עד שיהא בן שש, אבל כל שאין אמן קיימת לא מחייב, אבל לא ראיתי לראשונים ז"ל שאמרו כן.

ומדבריו עולה שאין האב חייב במזונות ילדיו עד גיל שש אלא כאשר הוא חייב במזונות אמן, שכן רק החיוב במזונות האם גוזר את החיוב במזונות אותם ילדים שתלויים בה ושהיא אינה יכולה להעמיד עצמה שלא לזון אותם. וכן העלה גם הרב קרבן נתנאל:

קטן בן שש יוצא בערוב אמו – כי התינוק עד אותו זמן נגרר אחר אמו ואי אפשר שלא נותנת לו ממזונותיה, והוי בכלל מזונות שחייב הבעל לאשתו. וע"ד אמר מתני' מסייע ליה משום דבעי למיכל בהדה, ונפ"מ כשאין אמן קיימת אין האב חייב במזונות בנו הקטן עד שש.

ומדברי שניהם עולה שהיות ואין כל ספק שהאם תיתן לבנה ממזונותיה מוכרחים אנו להוסיף לה על מזונותיה כדי שיספיקו גם לה. וכן כתב גם הב"ח שמזונות הילדים עד גיל שש "מכלל מזונות האשה הן", וכן כתב בהפלאה דמזונות בניו הפחותים מגיל שש הם בכלל זנין ומפרנסין לאשתו. ועל כן נראה שלשיטתם כל זמן שאין חיוב מזונות כלפי האם, כגון בילדי אלמנה, גרושה, פנויה ושניה אין גם חיוב מזונות כלפי הילדים. וכן דייק גם המהר"ם שיף שמדברי רש"י "משמע קצת דוקא כשהאם קיימת וכמ"ש הר"ן ע"ש", וכן כתב גם המהרשד"ם . והאמת תורה דרכה דכך אכן העלה הר"ן שבת השניה שאין לאמה מזונות אין לה מזונות .

אולם הא קשיא דמה יעשה הר"ן אם הא דת"ר שב"ה אומרים "נתגרשה אינו כופה, ואם היה מכירה נותן לה שכרה ומניקתו וכו'", ולכאורה תמוה מדוע נותן לה שכרה והרי בגרושה אינו חייב במזונותיה, ומדוע יחויב במזונות הבן ?

ונראה, דאין מנוס מלומר שגם לדעת הר"ן יש לחייב את האב במזונות בנו מן הגרושה, וייתכן אף מן האלמנה והפנויה אלא שחיוב זה הינו אך מדין צדקה, וכפי שאנו מחייבים את האב מדין צדקה במזונות בניו מעל גיל שש שהרי אין לומר שדיני צדקה יחולו רק לאחר גיל שש ולא לפני כן. וכך אכן העלה גם הגר"ש ורנר :

והנראה בביאור הענינים בס"ד, כדלקמן:

בחיוב המזונות לקטני קטנים עד גיל שש שנים, ישנם שני גדרי חיוב. החיוב העיקרי הוא לא מצד חובת האב לבניו הקטנים, אלא שמזונותיהם נכללים בחיובו במזונות אשתו והם נגררים אחרי אמם, וכמש"כ הר"ן הנ"ל. חיובו זה הוא אף כשיש לבנים משלהם לפרנסתם, וכמש"כ המהר"מ מרוטנברג שהביא הרא"ש ... וחיוב זה הוא כאשר האם קיימת והאב חייב במזונותיה, כי רק אז הם נכללים בחיוב מזונות אלו, אבל כשאין אמם קיימת, או במקרה שאביהם פטור ממזונותיה, אין על האב חיוב לזון בניו, מכיון שכל החיוב למזונותיהם נובע מחובת המזונות לאמם בתור חלק ממזונותיה, וכשאין עליו חובת מזונות לאמם, אין עליו גם חובת מזונות לבנים. אבל עדיין יש על האב חיוב לזונם ולפרנסם מדין צדקה, וכשם שתיקנו באושא לזון את בניו הגדולים מגיל שש שנים עד שיגדלו, מטעם צדקה, כן כללו באותה תקנה ומאותו הטעם של צדקה לזון את בניו הקטנים שהם פחות מגיל שש, כאשר אין עליו החובה משום מזונות אמם, או כשאין אמם קיימת, דהרי לא גרע דינם של קטני קטנים משל בניו שהם מגיל שש שנים עד שיגדלו.

וראה שם בהמשך דבריו שכתב שהחיוב הוא "רק מדין צדקה ומתקנת אושא, הרי אין כופין את האב אלא כשהוא אמיד", וכן הוסיף שם שבכה"ג אם יש לילדים נכסים אין האב חייב במזונותיהם. נמצא שלשיטה זו חוב מזונות הילדים תלוי ונובע מחיוב מזונות אמם, וכל זמן שיש חיוב במזונות האם, חייב האב במזונות הילדים גם כאשר אינו אמיד, וגם כאשר יש להם ממון משל עצמם.

אולם כאשר אין חיוב מזונות כלפי אמם של הילדים אין חיוב מזונות הילדים אלא מדין צדקה, ועל כן אם אינו אמיד או שהוא אמיד אך יש להם משל עצמם אין כופים אותו על מזונותיהם. אלא דהא קשיא דאי נימא כדברי המשפטי שמואל שבמזונות בן הגרושה ודומותיה החיוב הינו רק מדיני צדקה היה לרבותינו הפוסקים לפרש שהחיוב הינו רק כאשר האב אמוד, וזה הרי לא פורש, וצ"ע.

וכעל כל הון, ששתי בראותי שכפי הקושיא שהעלנו לעיל מחיוב תשלום שכר ההנקה לגרושה הקשה כבר בשו"ת עבודת השם להגר"ש מטאלון זצ"ל , ושם כתב לתרץ שדין ההנקה שונה מדין חיוב האב במזונות ילדיו עד גיל שש, ולשיטתו חיוב המזונות עד גיל שש נחלק לשניים : חיוב בזמן ההנקה וחיוב לאחר הנקה עד גיל שש. והחיוב בזמן ההנקה נובע מכך, שהיות וחייבנו את האם להניק אנו מחויבים לשלם לה שכר כדי שתבריא את גופה, ובחיוב זה גם הר"ן יודה. ולענ"ד קלה כמות שהיא, עדיין קשה מהו היסוד לחיוב המוטל דווקא על האב להבריא את אשתו הגרושה בזמן שהיא מניקה את בנה, ואם אין לו חיוב לדאוג למזונות בנו הרי שלכאורה היה צריך להטיל את החיוב להבריאה על ביה"ד או על הקהל, ואין חיוב מיוחד כלפי האב.

והנה במשפטי עוזיאל כתב שלדעת הר"ן רק כאשר אין האם קיימת פטור האב ממזונות בניה. אך כאשר האם קיימת, גם אם אין בעלה חייב במזונותיה, מחויב הוא במזונות בניה מטעם זה עצמו שהוא גורם לה צער אם אינו מפרנס את בניו. ולפי דבריו ניתן היה לתרץ את הקושיא דלעיל, ולומר שכיון שהאם קיימת מחוייב האב לזון את ילדיו. אולם, אחר בקשת המחילה רבה, ובקידה והשתחוויה כראוי לפני מי שגדול, וכעבדא קמיה מריה, לא זכיתי, אני הקטן והדל באלפי, להבין מהיכי תיתי לחייב את האב במזונות רק כדי למנוע צער מגרושתו, ומה לו ולצערה. ועוד, וגם הוא עיקר, גם אם נאמר כך הרי שהיה לנו לפטור את האב ממזונות בניו כאשר יש להם ממון משל עצמם שאז אין צער לאימם, ולא מצינו לר"ן שחילק בהכי. ועוד, שהרי מינקת עשירה היא לדבר זה, ומדוע יצטרך האב לשלם לה בכה"ג.

והנראה לענ"ד, קלה כמות שהיא, שאין מנוס מלקבוע שלדעת הר"ן כל אימת שאין האב חייב במזונות האם יש לחייבו במזונות ילדיו אך מדין צדקה כאשר הוא אמוד ואין להם ממקום אחר .

דעת הרמב"ם
והנה מפשט לשון הרמב"ם נראה, שגם הוא כרך את חיוב מזונות הילדים בחיוב מזונות אמם, כלשונו הטהור:

כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים, מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים, וכו'.

הרי לנו שדימה את מזונות הבנים למזונות אמם. ואף ציין שלאחר גיל שש מאכילם מתקנת חכמים, דבר המלמד שקודם לכן אין החיוב מתקנת חכמים, או עכ"פ לא מתקנת חכמים לילדים, אלא כנראה מדין החיוב במזונות האם. וכך אכן כתב הרב המגיה למשנה למלך :

אמר הכותב : ומדברי רבינו שכתב כשם שאדם חייב וכו' משמע דס"ל כהר"ן דמזונות בניו מדין מזונות אמם נגעו בה דאל"כ למאי הלכתא אקשינהו לימא חייב אדם לזון את בניו.

וכן כתב גם הב"ח אליבא דהרמב"ם, וכן כתב גם רבנו העין יצחק .

ועיין גם בדברי הרב יד אליהו שהעמיד את דברי הר"ן כדברי הרמב"ם, כלשונו הטהור :

אמנם מה שנראה בדעת רבינו, דמזונות הבנים עד שש שנים לאו מתקנת אושא הוו, אלא חיובו בהם הוא מכלל מזונות האשה דבתר אמייהו שייכי וחד גופא נינהו וכו'. וכן כתב הר"ן ז"ל בפרק אע"פ וכו', נמצא לפי זה דמזונות הבנים מדין מזונות אמם נגעו בה, וזה הוא שכתב רבינו כשם שחייב אדם במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו וכו', דמה צורך לאריכות זה ולדמות מזונות הבנים למזונות האשה ולא כתב בקיצור חייב אדם במזונות בניו וכו', אלא כונתו לומר דמדין מזונות האשה חייב בהם, אבל מבן שש עד שיגדלו תיקנו באושא שיזון אותם ועיקר תקנתם היתה שלא לכפות אותו ולהוציא ממנו בע"כ אלא בגערה והכלמה והכרזה בצבור וכו', ולא יתחייב מפני זה שיהיו מזונות הבנים מדאורייתא כיון דמדין מזונות נגעו בה, ומזונות האשה הם מדאורייתא לדעת רבינו, אין הדבר כן אלא שחכמים חייבוהו במזונות הבנים שלא להפקיע זכייתה במזונות שזכתה לה תורה ולעולם הם מדבריהם.

(ועיין בזה גם בספר ארעא דרבנן למוהר"י אלגאזי שכתב שלדעת הרמב"ם מזונות הילדים נגזרים ממזונות אשתו וחיובם מדאורייתא (וכפי שניתן ללמוד גם מהמכילתא ומהמשנה למלך בהלכות עבדים ). וכן רצה להוכיח גם במשפטי שמואל סי' ט' אות ג'- ד', ועיין בזה גם בציץ אליעזר חלק ד , ועיין גם בפנ"י שכתב שכל זמן שמעשה ידי הבת לאביה חייב הוא במזונותיה מהתורה דלא גרע מעבד עברי, וכעין זה כתב בתשובת מהרי"א אסאד . אך השווה עם התוס' , הרא"ש הריטב"א והרמב"ן שכתבו במפורש שמהתורה אין האב חייב במזונות ילדיו, וכ"כ בשערי תשובות למהר"ם מרוטנבורג , בשו"ת הרשב"א , בתשב"ץ ובתרומת הדשן , וכ"כ המשנה למלך , וכ"כ הידי אליהו שגם לדעת רש"י, רא"ש ורמב"ם חיוב מזונות הילדים הוא מדרבנן, וכ"כ במרכבת המשנה שלדעת הרמב"ם חיוב מזונות הילדים הוא רק מתקנת אושא, וכ"כ גם הלבוש , הרב יהודה יעלה קובו , הרב הגם שאול , הישכיל עבדי , וכן הוכיח גם המשנה הלכות שלדעת הרמב"ם, הטור והרשב"א חיוב המזונות הינו אך מדרבנן).

אלא שהוסיף שלמרות שהרמב"ם סובר כשיטת הר"ן יודה הוא שהאב חייב במזונות הילדים גם לאחר מיתת אמן או גירושיה שכן הם כבר זכו במזונות מתקנת חכמים טרם מותה או גירושיה, כלשונו:

גם ראיתי להר"ן כתב שם שיתחייב מזה, דדוקא יהא חייב בזמן שאמן קיימת אבל כל שאין אמן קיימת לא מחוייב אבל לא ראיתי לראשונים שאמרו כן ע"כ, וכן ג"כ לא יתחייב לומר לדעת רבינו שאחר מיתת אמם יהא פטור כמו שכתב הר"ן ז"ל שלא ראה מי שאמר כן. ויש ליתן טעם לדבר שאפילו שמדין מזונות האשה נגעו בה אפילו מתה אמם כבר זכו במזונות מתקנת חכמים ולא מצי מפטר נפשיה, וכמו שכתב הרא"ש בשם הר"מ מרוטאנבורק, דאפילו נפלו להם נכסים מבית אבי אמם חייב לזונן דכיון דתקנת חכמים היא זכו במזונותיהן אפילו יש להם להתפרנס משלהם דומיא דמזונות האשה דהוי הכי ע"כ, הכי נמי אמרינן דאפילו מתה אמם כבר זכו במזונות ולעולם חייב בהם, ומזה הטעם כתב רבינו בפרק כ"א מהלכות אלו שהגרושה המניקה את בנו נותן לה יותר על שכרה דברים שהקטן צריך להם מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא, והיינו טעמא משום דכבר זכו בתקנת חכמים.

ולענ"ד, קלה כמות שהיא, עדיין יקשה עליו כיצד יסביר את דברי הרמב"ם שיש חיוב גם במזונות ילדי השניה והאנוסה . והרי כלפי נשים אלו מעולם לא היה חיוב ולא שייך לומר "משום דכבר זכו בתקנת חכמים", שהרי לשיטתו הזכיה היא מכח אמם, ורק אם הייתה לפחות שעה אחת בה התחייב לאמם התחייב גם לילדיה, ונראה שלכן גם הוא ז"ל העלה בדבריו רק את החיוב בבני אלמנה וגרושה.

אולם אפשר שניתן לתרץ ולומר שישנם שני מקורות לחיוב האב במזונות בניו עד הגיעם לגיל שש. המקור הראשון הינו מדין מזונות אימם, אולם באושא התקינו שגם כאשר אין חיוב מזונות מדין האם ישנו חיוב מזונות עצמאי מתקנת אושא, וחיוב זה הינו מדינא גם כאשר אין האב אמיד וגם כאשר יש לילדים ממון, שהרי הרמב"ם לא חילק בין המקרים, ואין לשיטתו כל טעם לחלק, וכ"כ גם הרב אבן ישראל .

אולם, אחר בקשת המח"ר, נראה שאין כל הכרח להבין כך בדעת הרמב"ם, שהרי הרמב"ם לא כתב שמזונות הבן תלויים במזונות אמו ונגזרים מהם, אלא רק דימה את גדרי החיוב בהם לגדרי החיוב במזונות אשתו, וכפי שדייק גם הב"ח שמלשון הרמב"ם משמע:

דכי היכי דחייב במזונות אשתו אע"פ שאינו אמוד, וגם האשה יש לה להתפרנס משלה, כך הוא חייב במזונות בניו.

ולמרות שהב"ח עצמו סבירא ליה שהרמב"ם עומד בשיטת הר"ן, מכל מקום הרי אפשר שהרמב"ם מדמה את חיוב מזונות הבן לחיוב מזונות האם אך לעניין שכופין אותו גם אם אינו אמוד וגם אם יש לבן נכסים משל עצמו, אך לא לעניין שמזונות הבן נגזרים ממזונות אמו, וכן כתב הרב מעשה רוקח .

וכך אכן הוכיח רבנו האבני מילואים מדברי הרי"ף ומדברי הרמב"ם, וכלשונו הטהור :

דסוף פרק נערה [כתובות דף כ', ע"א מדפי הרי"ף] כתב הרי"ף וז"ל :

בת יבמה ובת שני' ובת ארוסה ובת אנוסה כולן עלו בתיקו הלכך לית להו, דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע, והני מילי לאחר מיתה אבל בחיי אביהן חייב לזונן עד שש שנים, כדכתבינן לעיל, עכ"ל.

ומבואר, דאפי' בת שניה ובת אנוסה דלית לה לאמה מזונות אפ"ה חייב לזון הבן עד שש שנים... א"כ ע"כ מוכח דלאו מדין מזונות אמן נגעו בה, וכן כתב הרמב"ם פי"ט מאישות וז"ל : בת היבמה ובת השני' ובת הארוסה ובת האנוסה אין להם מזונות אחר מיתת אביהן בתנאי זה, אבל בחיי אביהן הוא חייב במזונותיהן כדין שאר הבנים והבנות בחיי אביהן, עכ"ל. והרי מבואר, דאפי' בת שני' דאין לאמן מזונות אפ"ה בחיי אביהן חייב לזון אותם וזו ראי' ברורה דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דלאו מדין אמן נגעו בה.

וכן כתב להוכיח גם הגאון אור שמח שהרמב"ם אינו סובר כהר"ן ממאי דפסק דבת שניה אית לה מזוני. וכן כתב להוכיח גם בשו"ת שואל ומשיב , וכן כתב להוכיח גם הרוגוצ'ובר וצפנת פענח על הרמב"ם , וכן הביא ) גם מדברי הרמב"ם שפסק גבי גרושה דאע"ג שאין לה מזונות אבל נותן לה הבעל שכרה שתניק את הבן. ועיין גם בישכיל עבדי , דס"ל הכי. והן אמת שאפשר היה לומר כתירוץ המשפטי שמואל דלעיל, שמדין צדקה נגעו בה, ושגם הרמב"ם סובר כדעת הר"ן וחיוב מזונות בן השנייה והגרושה הוא רק מדין צדקה, אך האמת תורה דרכה שאין לחילוק בין בן הגרושה והשניה ודעימה רמז בשום מקום ברמב"ם, ועל כן פשוט הוא כדברי כל הני גדולים שלמדו מכאן שדברי הרמב"ם אינם עולים בקנה אחד עם שיטת הר"ן.

ונראה שכן יש להוכיח גם מגרסת המגיד משנה בדברי הרי"ף, גבי בת היבמה ובת השניה וכו', שכתב "אבל בחיי אביהן חייב לזונן כתקנת אושא עד ו' שנים כדכתבינן לעיל", ומשמע שלשיטתו כל הילדים עד גיל שש דין אחד להם, וזכאים הם למזונות מתקנת אושא ולא מכח מזונות האם. והגם שלא כך מופיע בגירסת הרי"ף שלפנינו, כן גרסו בלשון הרי"ף גם הרא"ש , היש"ש , ומהר"ח בנבנישתי בכנה"ג ובדינא דחיי , ומכאן תשובה מוצאת לידידי עוז הגר"י אלמליח חבר ביה"ד הגדול שכתב שצ"ל שלדעת הרי"ף חיוב מזונות עד גיל שש הינו מתקנת אושא "אלא הוא חיוב חז"ל". ואחר בקשת המח"ר נעלמו מעיני קודשו כל דברי רבותינו אלה. וכן עולה גם מדברי ההגהות מיימוני על הרמב"ם ומתשובת ר' פנחס הדיין שמקור החיוב עד גיל שש הוא מתקנת אושא, וכ"כ גם במרכבת המשנה , וכן הביא האבני מילואים שתקנת אושא הייתה עד גיל שש, וכ"כ גם המהר"ם מלובלין :

"ותרי תקנות היו באושא, מתחילה תקנו עד שש ואח"כ תיקנו גם כן לאחר שש, ולאחר שש מבעיא ליה בגמרא אי הילכתא כן, אבל עד שש לכו"ע הוי הלכתא".

ועיין גם במה שדן בדבר במשפטי שמואל .

ושמחתי בראותי שכן דייק מלשון זו גם הגאון שואל ומשיב , וכתב :

ובזה מיושב מ"ש הה"מ פי"ט מאישות הי"ד גבי בת שניה, דעד שש חייב לזונם מתקנת אושא. ותמה באבני מילואים דהא אינו מתקנת אושא, רק מהך דאמרו בדף ס"ה. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת גם זה מתקנת אושא, והנ"מ הוא אף שאינו אמוד ואינו חייב במזונות אמם, דל"ש מתורת מזונות אמם הכל תקנו באושא על האב, ומה דתקנו באמוד זה בקטנים ולא בקטני קטנים וכמ"ש.

וכן העלה האבני מילואים שלדעת הרמב"ם חיוב מזונות קטני קטנים אינו מדין צדקה :

ולכן נראה היקישא דהרמב"ם שכתב כשם שחייב במזונות אשתו היינו דלא נימא דמדין צדקה חייב לזון בניו ובנותיו הקטנים, ואי אית להו נכסי לדידהו לא יהי' חייב לזון אותם, קמ"ל כשם שחייב במזונות אשתו ואפי' אית להו נכסי לדידהו.

וכמ"ש הרא"ש פ' נערה ז"ל: ואפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם פסק רבינו מאיר דחייב לזונם כיון דתקנת חכמים היא זכו במזונותיהם אפי' יש להם להתפרנס משלהם דומי' דמזונות האשה דקתני ומוסיפין לה על מזונותיה בשביל הקטן אלמא דין אחד להם עכ"ל.

והיינו היקישא דהרמב"ם. ובש"ע דלא כתב הך היקישא דהרמב"ם משום דכתב האי דינא להדיא אפי' יש להם נכסים שנפלו להם תו לא צריך הך היקישא.

נמצא שגם לדעתו ז"ל הרמב"ם מדמה את חיוב מזונות האם לחיוב מזונות הבן לעניין שאף אם יש לבן נכסים כופים את אביו לפרנסו .

וכאמור לעיל מדברי הצפנת פענח נראה שכן מוכח גם מדברי הרמב"ם בהל' אישות שאין מזונות הבן תלויים במזונות האם, ששם כתב:

אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה, עד שיהיה בן שש שנים גמורות, אלא כופין את האב ונותן לו מזונות והוא אצל אמו.

וציין הרב המגיד : "זה מתבאר מהסוגיא שבס"פ אעפ"י, שאמרו זן אדם בניו קטני קטנים, ודעת רבינו שהוא אפילו בגרושה", וכן הביא הב"י .

ומוכרח, שלדעת הרמב"ם גם כאשר אין חיוב מזונות כלפי האם, כמו בגרושה, יש חיוב מזונות כלפי הבנים, בין אם האב אמוד ובין אינו אמוד, וכן כתב גם בספר עבודת השם . וכן עולה גם מתשובת הרמב"ם בדבר אדם שגירש את אשתו והייתה לו בת פחות מגיל שש וזן אותה אדם אחר אצל אמה, והעלה:

ועל עסקי המזונות שעברו אם מדמינן לאחד שעמד ופרנס את אשתו או לזו שפסקה על מזונות בת עם הראשון או האחרון ? ודאי שדבר זה צריך עיון הרבה, ואיכא לדמותה בהאי ואיכא לדמותה להאי, ודעתי נוטה שהאב חייב במזונותיה שנים שעברו, שזה שעמד ופרנס הניח מעותיו על קרן הצבי, שאפשר שיקחם ואפשר שיברח הצבי ולא יקח כלום, וכן זה מתחלת פרנסתו על דעת שאין זה חייב, ונמצא שהוא חייב.

הרי שלשיטתו למרות שהבת כבר ניזונה מאדם אחר הוא מחויב לשלם לה עתה את המזונות שהיו ראויים לה, ואין מנוס מלקבוע שלדעת הרמב"ם ישנו חיוב מזונות כלפי הבת גם ללא שמתקיים חיוב כלפי אמה, וחיוב זה הינו מדינא ולא מתורת צדקה .

וכן העלו שהרמב"ם אינו סובר כשיטת הר"ן גם בערך השולחן טייב , בדינא דחיי , בשו"ת שמחה לאיש , ובשו"ת משפטי שלמה קרליץ , ואנן "אל מקום אשר יהיה שמה הרוח רוח אלהי"ן קדישין ללכת נלך כי אל הדעת אשר יטו רובן כן נפסוק הלכה", כלשון מר"ן הב"י , ועל כן נראה שגם בנד"ד יש לקבוע שהרמב"ם פליג על הר"ן, ולדעתו דע"ל גם במקום שבו אין חיוב מזונות כלפי האם יש חיוב מזונות מתקנת אושא כלפי הילדים.

דעת רוב הפוסקים שהאב חייב במזונות ילדיו גם כשאינו חייב במזונות אמם
והאמת תורה דרכה דכן דעת רוב רבותינו הפוסקים שהאב חייב במזונות ילדיו גם כאשר אינו חייב במזונות אמם. דהנה הטור כתב שבת השנייה, ובת הארוסה והאנוסה ודעימייהו מבעיא אם יש להם מזונות לאחר מותו, "אבל בחייו חייב לזונם מתקנת אושא עד ו' שנים". דברים מהם משמע שעד ו' שנים החיוב הינו מהתקנה ולא מדין מזונות האם, כפי שהראנו לעיל בלשון הרי"ף והרמב"ם, וכ"כ הב"ח על דבריו וכן צ"ל גם בדעת המהר"ם מלובלין .

וכן הוכיח גם המשנה למלך שמר"ן השו"ע לא סבירא ליה כדברי הר"ן :

וכתב הר"ן וכו', ומדברי הרא"ש והריב"ש שהביא מרן הב"י ס"ס ע"א בדין הבא על הפנויה שאם מודה שהוא בנו דחייב לזונו מוכח דפליגי עליה דהר"ן וסבירא להו דמזונות בניו לאו מדין מזונות אמם נגעו בה. ואפשר דאף הר"ן לא להלכה אמרה שהרי כתב בסוף דבריו אבל לא ראיתי לראשונים שאמרו כן, ומש"ה הריב"ש לא חש לסברת הר"ן.

וכן כתב גם בחידושי רע"ק שמהרי"ף משמע דלא סבירא ליה כהר"ן, וכן עולה גם מדברי מר"ן הב"י שכתב "אבל פחות משש חייב לזונן בתקנת אושא". וכן כתב במפורש הבאר הגולה על דברי השו"ע שם שהחיוב הוא מדין תקנת אושא, ועיין גם בגר"א שציין לדברי הבאר הגולה הנ"ל. וכ"כ גם ההפלאה .

וכן כתב גם הדרכי משה שמתשובת הרא"ש והריב"ש המחייבים במזונות בן הפנויה משמע דלא סברי כדעת הר"ן. וכן העלה להלכה הח"מ , וכפי שכתב הבית שמואל "וחייב לזון אותם אפילו כשאמן מתה, ולא כהר"ן", וכן העלו להלכה גם הרב ערך השולחן והבית מאיר , וכן נראה גם מתשובת הרשב"ש שהעלה שהאב חייב במזונות בנו גם כאשר אשתו מורדת והוא פטור ממזונותיה. ובס' דינא דחיי הוכיח שכן היא גם דעת המהר"ם מרוטנברג, שכתב הרא"ש בשמו שגם כאשר יש לבנים "נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם" חייב אביהם לזונם, והבנים הרי זוכים בנכסים אלו רק אחרי מות אמם, וא"כ מוכח שגם אחרי מות אמם, חייב האב לזונם, וכן מוכח גם מלשון המהר"ם שהובאה בתשובה:

בשביל דתקינו רבנן מזונות לאישה, תקנו רבנן לקטני קטנים, בין שהאם בחייה בין שמתה חייב לזונם.

וכן פסק להלכה שחיוב האב במזונות ילדיו עד גיל שש הינו מדינא ולא מדין צדקה, ולא חילק בין אמם קיימת לאין אמם קיימת, רבנו הגאון הקדוש ר' חיים בן עטר זצוק"ל שכתב על דברי ההג"ה שם ואח"כ יקדים אביו וכו' ואח"כ בניו וכו' וז"ל "נראה דהיינו בניו הקטנים אבל קטני קטנים הם קודמין והוא חייב לזונם ולא הוי בכלל צדקה כדאיתא בכתובות".

וכעין זה העלו גם בשו"ע לבעל מרכבת המשנה , בתולדות אדם , המגיה ביהודה יעלה קובו , בתועפות ראם טויבש , באבני משפט , בימי יוסף בתרא , ביד אפרים ויינברג , בדברי מלכיאל , במשנה למלך , בכרם חמר , בלך שלמה ובאבני משפט .

וכן העלה להלכה בשו"ת ישכיל עבדי :

דכיון דמזונות האישה היא מדאורייתא, כדמפרש הרמב"ם ז"ל בפי"ב הל' אישות ה"ב [...] אם כן כשחייבו חכמים מזונות הבנים משום לתא דמזונות האם, על דרך כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וכשם שמזונות האם כל זמן שהיא קיימת לא פקע חיוביה [...] הכי נמי מזונות הבנים שעד שש נתנו להם כל אותו התוקף, שכל זמן שלא הגיעו לכלל שש, לא פקע חיובייהו בין בחיי האם בין אחרי מותה, בין שיש לבנים נכסים, בין אין להם דוגמת מזונות האם בחייה.

וכן העלה גם הגאון רב חיים גדליה צימבליסט שליט"א וכתב שגם אם אינו חייב במזונות אמם של הילדים "מ"מ חייב במזונות הבנים שעד שש בחיוב גמור מתקנת חכמים ולא רק מדין צדקה", ועיין שם שהסביר ששתי תקנות הותקנו באושא :

א. עד גיל שש שזה חוב גמור וכופין אותו ויורדין לנכסיו ואפילו אינו אמיד, ואפילו באופן שאינו חייב במזונות האם, וכנ"ל;

ב. אחרי שש שחייב לזונן מדין התקנה, אבל אין כופין אותו אלא גוערין בו ומכלימים אותו, ואם הוא אמיד כופין אותו.

ובשו"ת עטרת פז חיזק הסבר זה מדברי הרב עמודי ירושלים דאמרינן התם ר"ש בן לקיש בשם ר' יהודא בן חנניה נמנו באושא שיהיה אדם זן את בניו הקטנים וכו', אמר ר' עולא מתניתא אמרה כן שיהיה אדם זן את בניו הקטנים, דתנינן תמן אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה. דברים המוכיחים שתקנת אושא הייתה גם בקטני קטנים.

נמצא שלמרות שלדעת הר"ן, הקרבן נתנאל והרמב"ם אליבא דהמגיה למשנה למלך והב"ח, מזונות הבן נגזרים ממזונות האם, וכאשר האם אינה קיימת, וממילא נראה שכן הוא גם כאשר אין חיוב במזונות האם, אין גם חיוב במזונות הבנים, מ"מ לא זו היא דעת רובא דרבוותא. וכבר הראנו שא"א לומר כן בדעת הרמב"ם, וכפי שהוכיח האבני מילואים שלדעת הרמב"ם אין מזונות הבנים תלויים במזונות אמם, וכן עולה גם מדברי הרי"ף, המהר"ם מרוטנבורג, הרא"ש, הטור, הריב"ש, מר"ן השו"ע, הד"מ, הח"מ, הב"ש, הידי אליהו והישכיל עבדי, ועל כן חייב האב, מדינא ולא מדין צדקה, גם במזונות בן אלמנה, בן גרושה, בן הפנויה ובן השניה וחברותיה, ומה שהשווה הרמב"ם את דין מזונות הבנים למזונות אמם הינו רק לעניין שאף אם האב אינו אמוד ואף אם לבן יש נכסים חייב האב במזונותיו. והיות וכך היא דעת ג' עמודי ההוראה, רבותינו הרי"ף, הרא"ש והרמב"ם, והיות וכך הכריע להלכה מר"ן השו"ע, וכך עולה מדעת רבותינו האחרונים הרי שיש לקבוע כי האב חייב מן הדין במזונות ילדיו עד גיל שש בין אם ישנו חיוב מזונות כלפי האם ובין אם אין חיוב מזונות שכזה.

חיוב האב לזון את בניו עד גיל שש הינו אף אם אינו אמיד
ועיין ברי"ף שכתב דאף דלא אמיד כופים אותו על כך, וכן הוא בשטמ"ק בשם תלמידי ר"י, בריטב"א , ברשב"א , במאירי , ברא"ש , בפסקי ריא"ז , ביש"ש , וכן הוא פשט דברי הרמב"ם ומר"ן השו"ע , וכ"כ בב"ח, בפרישה , בט"ז , בב"ש , בתולדות אדם, בידי אליהו , ובנחלת צבי , וכפי שכתב גם הרב חינא וחסדא . ועיין בכך גם בדברי התוס' יום טוב שביאר את אופן הגביה מאב שאינו אמיד וכתב :

כתב הר"ב אבל קטני קטנים כו' כופין את האב ומוציאין מידו בעל כרחו. וא"ת ואי אינו אמיד מה מוציאים ממנו. וי"ל, כמו בחיוב האשה דאפילו אי לית ליה אלא מזוני דחד יומא חייב למיזנה מנייהו או למיכל בהדה במאי דאכל כמ"ש בטור סימן ע', אבל ודאי אינו חייב להשכיר עצמו בפועל לפרנסם. אפילו לסברת ר' אליה שכתב שם בטור דבאשה חייב דהתם, היינו טעמא דמספר כתובה נלמד אנא אפלח וכו'.

וכן פסק גם הרב שואל ומשיב שגם כאשר אין חיוב מזונות לאם יש חיוב מזונות לבנים מתקנת אושא, ועד גיל שש חיוב זה הינו גם אם האב אינו אמוד, וכלשונו הטהור:

ובזה נלפע"ד דיש חילוק בין שש שנים מיותר על שש, דביותר משש אינו חייב כשאינו אמוד אבל עד שש חייב אף בשאינו אמוד. והיינו משום דבקטני קטנים כשיש חיוב לאמם ממילא חייב אף כשאינו אמיד וחייב גם במזונות הבנים, וכמו כן הטילו על האב אף כשאינו חייב במזונות אמם מכל מקום עד בן שש לא חלקו בתקנתם, וכשם דאם הי' חייב לאמם מזונות אף כשאינו אמוד הי' חייב במזונות בנים ובנות ה"ה מצד תקנת האב אינו נפטר אף שאינו אמוד, ותקנת אושא דהי' על הקטנים לא הי' רק באמוד זהו כשהן יותר מבן שש דאז נקראים בשם קטנים ע"ז תקנו החיוב על האב בין שחייב במזונות אמם או לא. אבל בקטני קטנים ל"צ לתקנת אושא, רק שלא הפרידו בין כשחייב במזונות אמם או לא, מ"מ עשו תקנה על האב.

וכן כתב גם הרב מורי ורבי ועטרת ראשי הגם שאול אבן דנאן :

איך שיהיה תמצית הענין לדינא, שלש מדרגות יש בחובת מזונות הבנים, המדרגה הראשונה מיום הולדם עד תשלום שש שנים, חובת האב מתקנת חז"ל מההיא דפרק אף על פי , ואף בהיות להם נכסים כמ"ש הטור והשו"ע באה"ע , ואף אם האב אינו ראוי לתת צדקה כי כן משמעות הרמב"ם ז"ל וכן הטור והש"ע בסימן הנזכר שחלקו בין אמיד ואינו אמיד רק בבני שש ומעלה....

ועיין שם שדחה בפירוש את דברי הסוברים שהרמב"ם סובר כשיטת הר"ן, וכתב :

ואחר המח"ר מכבוד תורתם, אין הדבר מוכח מלשון קדשו של רבינו, אלו כתב חייב אדם במזונות בניו כשם שחייב במזונות אמם, היה נראה לדקדק כן שמדין מזונות אמם נגעו בה, אכן השתא שכתב כשם שחייב במזונות אשתו וכו' ולא [יחס] לה הבנים הגם דאקשינהו להדדי, ללמד בא שהמה שוים בדינא להנהו שני דברים, שאף אם אינו אמיד וגם שיש להם פרנסה ודלא כהר"ן ז"ל, ובפסק תשובת הרא"ש ז"ל ותשובת הריב"ש ז"ל הביאם רבינו הב"י ז"ל אה"ע ופסקם בש"ע בסימן הנזכר שהבא על הפנויה וילדה ממנו חייב לזון הנולד ועיין בדרכי משה .

ועיין ברבינו הב"י ז"ל וברבינו הב"ח ז"ל ביו"ד שמבואר, שעד שש חייב מדינא ולא מתורת צדקה, ע"ש.

ועיין גם בפד"ר שלמדו מדברי התוספות יום טוב :

שחוב המזונות לילדים אינו דומה לכל חוב ממון, שמסדרים לבעל חוב ומשאירים לו לצרכיו ההכרחיים אלא הוא חייב להתחלק במה שיש לו גם אם אין לו מספיק בשבילו, ויש לחיוב זה דין חיוב מזונות האשה שאין מסדרים בו כמובא לעיל מהטור בשם הרמ"ה, מפני שאינו חיוב ממון, וכמבואר.

ועיין בשופריה דיעקב שכתב שלמרות שהאב מחויב גם אם אינו אמיד היינו דווקא אם הוא אינו אמיד לתת צדקה המספקת אך יכול לתת דבר מועט שאינו מספיק, אולם אם אינו יכול לתת דבר, אין הפרש בין לפני שש לאחר שש ובכל גווני פטור, דכיוון שאין לו אלא כדי סיפוקו פשיטא דפטור דחייו קודמין, והסכים עמו בשושנים לדוד צבאח . וכ"כ גם בזרע אמת שאם האב אינו יכול לתת דבר אין כופים אותו דכשל עוזר ונפל עזור, ורק אם יש סיפק בידו לזון אותם ואפילו הכי נקרא לא אמוד, כופים אותו. ונראה שאפשר ליישב דבריהם עם דברי הפוסקים דלעיל, ולומר שרק כאשר האב אינו אמיד אך מ"מ "יכול לזונם על ידי הדחק, כופין אותו" , אך אם אינו יכול לזונם גם על ידי הדחק אין לכוף אותו, וכלשון המהרשד"ם בגדר החיוב בקטנים עד גיל שש אפילו באינו אמוד:

"אם אין סיפק בידו פשיטא שאפילו קטני קטנים אין לכוף אותו, וכי מן הסלע נוציא מים".

וכן ראיתי שכתב גם הגר"י אלמליח שליט"א , והגם ששם הביא את דברי המנחת יצחק שכתב שנראה שלכו"ע יש חיוב במזונות הבנים גם מדין מזונות אמם, ולשיטה זו דינא הוא דחייב לחזר על הפתחים. מ"מ, אנא זעירא דתלמדיא אמרי שאחר שעומדים לנגדנו דבריו הבהירים של המהרשד"ם ודברי השופריה דיעקב ודעימייהו, אין לנו לחוש לדבריו. ובפרט שנראה שסברת הר"ן לא התקבלה ע"י ג' עמודי הוראה ורוב רבותינו הראשונים, כפי שנראה לקמן, ואין בידנו כוח לכוף את האב נגד כל אותם גדולים.

חיוב האב לזון את בניו עד גיל שש כאשר יש להם נכסים משל עצמם
לעיל הבאנו את דברי המהר"ם מרוטנבורג, שגם כאשר יש לבנים נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם חייב אביהם לזונם, והבאנו שכן ס"ל גם לרא"ש, וכ"כ גם השלטי גבורים , המהרי"ו , המהר"י וויל , הרב משפטי שמואל , וכן העלה להלכה מר"ן השו"ע, וכן כתבו הב"ח והאבני מילואים בדעת הרמב"ם, וכן כתב בדעתו גם בנחל איתן , וכן נראה ברור גם מתשובתו לר' פנחס הדיין . ועיין עוד באוצר הפוסקים שהביא להקת פוסקים הסוברים כדעת המהר"ם מרוטנבורג.

אולם כנגד שיטתו של המהר"ם מרוטנבורג מצאנו את תשובת הרשב"א , שנשאל בבן שמתה אמו ויש לו נכסים ואביו מסרב לפרנסו, וכתב לפטור את האב מחיוב מזונות הבן גם טרם מלאו לו שש שנים, וכלשונו הטהור:

גם בזה הדין עם האב שלא אמרו אלא מפני שאין לו. ושלשה זמנים יש, כשהבן גדול ויכול להשתדל אין האב חייב לזונו כלל ואין כופין אותו אפילו בכפיית אסיתא. וכל שהוא קטן כבר שבע כבר תמני ועד שיגדיל, כופין אותו בכפיית אסיתא ומכריזין עליו עורבא בעי בני והאי גברא לא בעי בני, לפי שאין הבן עדיין יודע להשתדל. וכשהוא קטן קטנים כופין אותו בבית דין לפי שאין לו ואינו יכול להשתדל כלל. אבל כל שיש לו למה יתחייב האב לזונו. ומה שטען הטוען שהוא תנאי בית דין ובא לדמותו למזונות אלמנה אינו כן, לפי שמזון הבנים אינו מתנאי כתובה. דלא אמרו בבנים אלא בנין דיכרין יירתון כסף כתובותיך, ובבנות הוא שתקנו מזונות, כדתנן בנן נוקבן יתזני מנכסי. ואף הם אין להם בחיי האב מזונות מתנאי כתובתה. שהרי לא עשו הפרש מה בנין דכרין אינן נוטלין אלא לאחר מיתה אף הבנות אין ניזונות אלא לאחר מיתה".

הא קמן, שלדעתו דע"ל חיוב המזונות של האב כלפי בניו מן האלמנה, היינו כאשר אינו חייב במזונות אמן, הינו דווקא במקום שאין להם, אך כשיש להם משל עצמם אין מחייבים את האב במזונותיהם. ושלא כדעת המהר"ם מרוטנבורג, שגם הוא איירי בבן האלמנה ובכל זאת חייב את האב במזונותיו גם אם ירש מאמו נכסים מבית אביה, וכן הסבירו בדבריו התשב"ץ והכנה"ג .

ולקמן נדון האם יכול האב המוחזק לטעון בכה"ג קי"ל כרשב"א.

דעת הסוברים שהלכה כר"ן ודחייתה
אולם ראיתי לדברי חד מן הדיינים החשובים שכיהנו בבתי הדין הרבנים, אב"ד ת"א, הגאון הרב יהושע אהרנברג זצ"ל (דבר יהושע ח"ו סי' יא), שהיפך רבות בדברי רבנו הר"ן, וטרח ויגע להעמידם וליישבם אליבא דרוב ככול רבותינו הראשונים. ומתחילה כתב להסביר את דברי הרא"ש בתשובה (כלל יז סי' ז) שהעלה שהבא על הפנויה בי"ד ישכירו לו מינקת, ויכופו את האב לשלם את השכר, ואם לא יוכלו בי"ד לכופו יפרעו ביה"ד את השכר, שכוונתו הינה שאם לא יוכלו ביה"ד לכופו מחמת העובדה שהוא אינו אמיד ישלמו הם, והיינו כתקנת אושא. וכך כתב להסביר גם את פסק מר"ן השו"ע (סי' עא סעי' ד) ש"הבא על הפנויה וילדה ממנו, אם הוא מודה שהולד ממנו, חייב לזונו", שחייב לזונו רק אם הוא (היינו האב) אמיד או שנאמר שכוונתו הינה גם אם אינו אמיד אך אז ישנה רק חובה לזון ואין כפיה לזון, ואין יורדים לנכסיו ורק פוצרים בו ומכלימים אותו, כתקנת אושא.

וממילא, אין סתירה מדברי הרא"ש ומר"ן השו"ע לשיטת הר"ן, ואפשר שגם לשיטתם רק כאשר האם קיימת כופים את האב לשלם את מזונות הבן גם אם הוא עצמו אינו אמיד וגם אם יש לבן נכסים ואינו עני. אך כאשר אין האם קיימת, אין כופין אותו אלא אם הוא אמיד ואם אינו אמיד רק פוצרים בו וכו'. אולם הוסיף הדבר יהושע, שהסבר זה ניתן להאמר רק בדברי הרא"ש ומר"ן השו"ע שלא חילקו בבן הפנויה בין לפני גיל שש לאחר גיל שש, אך הריב"ש שחילק בבן הפנויה בין לפני גיל שש לאחר גיל שש, ועל כורחנו לומר שלשיטתו חיוב המזונות בבן הפנויה עד גיל שש אינו מתקנת אושא או מדין צדקה, הקיימים גם אחרי גיל שש, אלא מחיוב אחר המתקיים רק קודם גיל שש, ולמרות שאין חיוב מזונות לאם מתקיים חיוב מזונות לבן, ושלא כשיטת הר"ן. אולם ציין הדבר יהושע שלמרות שנראה היה להלכה שהאב יכול לומר קי"ל כרש"י והר"ן שכשאין האם קיימת אין חילוק בין לפני שש לאחר שש ורק אם האב אמוד ואין לבן נכסים כופים את האב לזון את בנו, ואם אין האב אמוד רק פוצרים בו ומכלימים אותו, מ"מ היות וגם לפני גיל שש לכו"ע יש עליו חיוב לכל הפחות מדין צדקה, ולצאת ידי שמים ודאי חייב, אינו נחשב מוחזק וכופים אותו מספק גם אם אינו אמוד, כלשונו הטהור:

אבל אי משום הא אכתי מצי האב המוחזק לומר קים לי כהר"ן ורש"י נגד הריב"ש מאחר שבשו"ע ליכא הכרע כנ"ל, ואף שמ"מ משמע קצת בשו"ע דלא כהר"ן כמ"ש החלקת מחוקק, אפ"ה כיון שאין משמעות גמורה בשו"ע שוב לא שייך האי כללא דכיילי הפוסקים האחרונים שאין לומר קים לי כדיעה שלא הוזכרה בשו"ע, מאחר שי"ל דהשו"ע לא מדבר מזה, והחלקת מחוקק לא ברירא ליה כמאן הלכתא. אכן נלענ"ד, דמאחר שאין נפ"מ בין פלוגתת הר"ן והריב"ש רק לענין כפייה, הא חיובא ודאי מחייב אפילו כשאינו אמיד משום אכזריות, לא מצי למימר קים לי כמ"ד שאין ביד הבי"ד לכפות אותו דמאחר שלצאת ידי שמים ודאי מחייב לא חשיב מוחזק, ושפיר כופין אותו מספק.

אולם ציין הרב דבר יהושע, שהרי"ף והרמב"ם בבת שניה וכו' מחלקים בין לפני שש לאחר שש ומשמע מדבריהם כדברי הריב"ש, שהרי לו החיוב היה רק מדין תקנת אושא לא היה מקום לחלק בין הגילאים. ומ"מ כתב בדבר יהושע שאפשר ליישב גם את הדברים האלה עם שיטת הר"ן. וכתב שהתקנה לזון את בניו עד הגיעם לגיל שש מיוסדת על טובתו של הילד להיות אצל אמו עד גיל שש, והיות ואנו רוצים שיהיה הבן אצל אמו תיקנו שהאב ישלם לה על מזונותיו שכן אחרת יבצר ממנה לגדלו. ועל כן כתב הרב דבר יהושע שגם לשיטת הר"ן יש לזון עד גיל שש את בת הפנויה ובת הממאנת ודעימה, שכן אנו דואגים שטובתו של הילד תשמר ושהוא יהיה אצל אמו, ורק כאשר אין האם קיימת אין לחייב את האב במזונות הילדים עד גיל שש. ואפשר שכך אכן יש לדייק מלשונו של הר"ן "אבל כל שאין אמן קיימת לא מחייב", משמע שרק אם אין האם קיימת אין חיוב מזונות אך אם האם קיימת אפילו שאין האב מחויב במזונותיה מחויב הוא לשלם לה את מזונות בנו כדי שתגדלו , וכעין זה נמצא גם בדברי הראשל"צ המשפטי עוזיאל וע"ש עוד בדבריו).

ועיין שם שהוסיף שגם המהר"ם מרוטנבורג שכתב שאפילו בנפלו להם נכסים מבית אבי אמם חייב לזונם אינו חולק על הר"ן, שכן למרות שהזכיה בנכסי אבי האם הינה רק לאחר מות האם, אפשר לומר שלמרות שהאם אינה בחיים היות והילדים זכו על פי התקנה כאשר הייתה היא בחיים שוב לא פקעה התקנה. נמצא שלדעת הרב דבר יהושע אליבא דהר"ן חיוב המזונות לילדים עד גיל שש נובע מחובתו של האב לדאוג לטובתם ולכך שהם יהיו אצל אמם, ועל כן גם לדעת הר"ן יש חיוב מזונות לבן האלמנה, הגרושה, הפנויה, הממאנת והשניה ודעימייהו.

אך אחר הבקשת מח"ר, והקידה וההשתחוויה כראוי לפני מי שגדול, נראה שדבריו העמוקים אינם מתיישבים עם פשט דברי הר"ן שכתב כי "מזונות הבן הנגרר אחריה הרי הן כמזונותיה ומדין מזונות שלה נגעו בה", דברים המורים כי חיוב מזונות הילדים עד גיל שש הינו בכלל מזונות האם, וממילא במקום שאין חיוב מזונות כלפי האם, וכגון בפנויה, גרושה, אלמנה ובת השניה ודעימה אין חיוב מזונות לבן, וכפי שכתב הר"ן במפורש כי "כל שאין אמן קיימת לא מחייב". ובוודאי שאין דברי הרב דבר יהושע עולים בקנה אחד עם דברי הקרבן נתנאל שכתב כי "כשאין אמן קיימת אין האב חייב במזונות בנו הקטן עד שש". וע"כ קשה לומר שדברי הרי"ף והרמב"ם עולים כשיטת הר"ן, ובפרט שכבר הבאנו לעיל שהרי"ף כתב במפורש שמזונות הילדים עד גיל שש הינם מתקנת אושא, ושכן כתב ההגה"מ בדעת הרמב"ם. והיותר נראה שלשיטתם עד גיל שש החיוב במזונות הבנים כלל אינו תלוי בחיוב במזונות אמם, והינו חיוב מדינא כלפיהם אפילו אם האב אינו אמיד ואפילו יש להם משל עצמם וככל אשר הראנו לעיל.

וגם מה שכתב להסביר את דברי מר"ן השו"ע שהבא על הפנויה "חייב" במזונות בנו ממנה שישנה כאן רק חובה מדין צדקה כאשר האב אמיד ואין לבן נכסים, אך אין כאן כפיה קשים דבריו להולמם, שהרי גם בדין מזונות הבנים שחייב במזונות אמם נקט מר"ן השו"ע בלשון "חייב", ושם אף הוסיף וביאר שחיוב זה אינו מדין צדקה והוא שריר וקיים גם כאשר האב אינו אמיד וגם כאשר יש לבן משל עצמו, וכן ראיתי שציין גם הגרח"ג צימבליסט בהשגותיו על פסק הדין של הגרש"ב ורנר .

ונראה שאחר בקשת המח"ר, והקידה וההשתחוויה כראוי לפני מי שקוטנו עבה ממותננו, גם אין בידנו לקבל את דברי רבנו הגדול האגרות משה זצ"ל שהעלה שהעיקר להלכה כדעת הר"ן, וחיליה מהא דכתובות דף ס"ד דמחוייב ליתן לה חד סעודה או גם תרתי תלת לארחי ופרחי, וזה לשונו:

שלכאורה תמוה מאד מה"ת יתחייב ליתן לה בעד ארחי ופרחי. ולכן צריך לומר שכיון שהוא דבר שכל אדם נותן כשמזדמן לו הוא בכלל חיוב מזונותיה דאין יכול לומר שתהיה אכזרית ולא תתבייש ולא תתן. וא"כ כ"ש בבניה שודאי אין יכול לומר לה שתהיה אכזרית. והוו תרוייהו הא דארחי ופרחי והא דקטני קטנים מחד טעמא.

ומזה נלע"ד ברור שא"א לחלוק על הר"ן. וכן משמע לשון רש"י ס"פ אף על פי ולשון הרא"ש בשם הר"מ בדף מ"ט ולשון הרמב"ם פי"ב מאישות הי"ד כדדייק המגיה במל"מ שם. ולכן מה שהוכיח המל"מ מהרא"ש בתשובה והריב"ש דסברי דגם בנו מהפנויה חייב לזונו דפליגי אהר"ן הוא תמוה, לבד שיסתור הרא"ש דברי עצמו בדף מ"ט דמאחר שממה שצריך ליתן לה בעד ארחי ופרחי מוכרחין לומר דבר זה שמה שמוכרחת ליתן מצד טבע רוב בנ"א הוא בכלל המזונות שטעם זה יש גם בקטני קטנים עוד מכ"ש, א"כ מנ"ל טעם חדש בקטני קטנים שיהיה חייב בעצם אף שלא ידוע איזה גדר הוא אם מהלכה או מתקנתא וילמדו מזה גם לבנו הנולד מן הפנויה, כיון שיש לפרש מגדר דינא דארחי ופרחי שהוא מדין מזונות וכמדויק ראיה דעירוב ולא נילף לבנו מן הפנויה, וצ"ע.

ואולי החיוב בבן מן הפנויה הוא מצד מזיק, שכיון שבמעשיו גרם שתלד בן שצריכה ליתן לו מזונות, מחמת שא"א לעמוד לה שלא תתן הוא כמזיק בידים גם זה, ואף במפותה חייב משום דכל פטור דמפותה הוא מצד מחילה וזה ודאי לא מחלה כיון שלא התנו בפירוש דודאי חשבה שיתן לה מזונות עבור בן שלו כדרך האבות. ובמפותה יש גם טעם אחר דנחשב אדרבה כהתנו שיזון את הבן אם תלד כיון דרוב האבות זנין בניהם, ובהתנו ודאי היה מחוייב כמו שמתחייב באתנן ומוציאין ממנו בדין, וא"כ גם הרא"ש בתשובה והריב"ש יכולים לסבור כהר"ן ולא יסתרו דברי הרא"ש אהדדי ולא פליג הריב"ש על הר"ן רבו שדחק בזה המל"מ.
...
ולכן אף שהב"ש והח"מ בסי' ע"א סק"א סברי דלא כר"ן, נלע"ד שיש לפסוק כר"ן כיון שרש"י ורא"ש ורמב"ם סבירא להו כותיה ומוכרח כדבריו כדבארתי. ואף לדידהו מסתבר שיודו שיש גם חיוב מצד מזונות אשתו כמו בארחי ופרחי. ... ולפ"ז יצטרך לזון אותם במזונות שנותן לאמם ול"ד לכסות שבסי' ע"ג סעי' ו' שאינו נותן להם כפי עשרו אלא כפי צרכן בלבד משום שהקטנים א"צ לכסות שצריכה אמם, ודלא כח"מ.

הא קמן, דרבנו האגרות משה למד שהאב חייב במזונות הילדים מכוח חיובו במזונות אמם מהא שצריך להוסיף לאשה מזונות כדי שתוכל לארח ארחי ופרחי הבאים לביתה. אולם, אחר בקשת המח"ר אלף פעם, ונשיקת עפרות קודשו, הרי ערבך ערבא צריך, והמעיין בדברי הרי"ף, הרא"ש, הרמב"ם, הטור והשו"ע יווכח שהם לא הביאו להלכה את דברי הגמרא בנוגע לתוספת מזונות בגין ארחי ופרחי (ועיין בלח"מ אישות יב, י שעמד על כך), ובערך שי (סי' ע סעי' ג) כתב שהבעל יכול לטעון קי"ל שהוא פטור מכך. ועל כורחנו לומר שדין זה שיהיה הבעל חייב לדאוג גם למזונות הנלווים אל אשתו כארחי ופרחי לא ברירא לן, ועל כן נזקק הר"ן לבאר בדבריו שיש לחייב את האב במזונות בניו הקטנים מפני שאין האם יכולה להעמיד את עצמה שלא לתת להם ממזונותיה, וכן דחו את דבריו רבנו בעל שבט הלוי (ח"ה סי' קלב) ומר"ן הראשל"צ (יחוה דעת ח"ג סי' עו).

וגם מה שכתב שיש לחייב את בני הפנויה מדין מזיק או מדין שכך התנו, קשה מאין לרבנו חידוש זה, וכגון הא וודאי היה לרבותינו הפוסקים לאודועי לן, ולבאר לנו את טעמם שאינו רמוז בש"ס וברבותינו הראשונים. ולא עוד, אלא שגוף הסברא שיש לחייב את האב במזונות ילדיו מדין מזיק קשה להולמה, שהרי אין כאן אלא גרמא כפי שכתב המהרי"ט (ח"א סי' צח) שראובן שבא על שפחת שמעון וגרם לה לצאת לתרבות רעה וע"י כך ירד שוויה אין עליו שום חיוב לשלם מדין מזיק, הן משום שכיון ששמעון ידע שהיא הולכת עם ראובן היה עליו להיזהר בה, כמבואר בגמ' (בב"ק קיח, א) בדין הגונב טלה מן העדר, והן משום שהבעילה ויצירת הולד הוי בגדר של גרמא בנזיקין דפטור ולא מקרי גרמי דחייב. ע"ש. וממילא נראה שגם בנד"ד אין כאן אלא גרמא, ועוד שהאשה ידעה שייתכן ותתעבר והיה עליה לשמור את עצמה, ואם לא שמרה עצמה וברצונה היה הדבר ואף אם השתדלה לשמור את עצמה מעיבור ושלא ברצונה התעברה סו"ס היות ומרצונה נבעלה מהיכי תיתי שיש לדונו כמזיק. וכ"כ גם בשו"ת עטרת פז שהיות ו"כל עצם יצירת הולד הוי גרמא בנזיקין דפטור מדין מזיק כדקיי"ל בגמ' בב"ק (ס ע"א) דגרמא בנזיקין פטור, וראה גם בשו"ת אחיעזר ח"א חאבה"ע (סי' כג אות ב) שמבואר ג"כ בדבריו שיצירת הולד ע"י זרע האב חשיב גרמא בעלמא. וגם בשו"ת היכל יצחק הנ"ל כתב שאין לחייב אב במזונות בנו מהנוכרית מדין מזיק שכן בכה"ג לא מקרי מזיק, דאטו לא ידעה האשה דע"י מעשיה יולד ולד ויצטרכו לזון אותו וסברא וקבלה את תוצאות ההיזק הללו, והביא ג"כ ראיה לדבריו מתשובת מהרימ"ט הנ"ל. ומטעם זה נראה שקשה לקבל גם את סברת מו"ר האג"מ שיש לחייב את האב במזונות בניו מן המפותה משום שכך התנו, דמי יימר שאכן הייתה זו כוונתם, ואדרבא נראה שאדם הבא על הפנויה כלל אינו רוצה שתתעבר, וכלל אינו מעוניין להתחייב במזונות הילדים אשר ייוולדו, וודאי שקשה עד מאוד לומר שיש כאן אומדנא דמוכח שהתכוין להתחייב (וראה את דברי מר"ן החת"ס שיובאו לקמן הסובר שחיוב האב במזונות ילדיו מהפנויה הינו רק מדין צדקה), ובפרט שכאמור לעיל כל כי הא הרי וודאי שהיה על רבותינו הפוסקים לפרש ולהסביר, כפי העולה גם מדברי רבנו הד"מ שהסיק שהר"ן וודאי פליג על הרא"ש והריב"ש המחייבים את האב במזונות בנו מהפנויה. ועל כן נראה שאין מנוס מלקבוע שפשט דברי רובא דרבוותא, רבותינו הפוסקים, אינם עולים בקנה אחד עם שיטה זו.

שיכול האב לטעון קים לי כפוסקים כדעת הר"ן
והנה לעיל העלנו שלדעת ג' עמודי ההוראה, רבותינו הרי"ף, הרא"ש והרמב"ם, חיוב האב במזונות ילדיו עד מלאת להם שש שנים אינו נובע מחיובו במזונות אמם, והוא מעיקרא דדינא בין אם האב אמוד לצדקה ובין אם לאו. ושלדעת הרמב"ם, הרא"ש, המהר"ם מרוטנבורג, ומר"ן השו"ע ונושאי כליו החיוב עומד בעינו בין אם יש לילדים נכסים משל עצמם ובין אם לאו, אולם נראה שלמרות האמור לא נוכל למנוע מהאב לטעון קים לי כדעת הר"ן שהחיוב מעיקרא דדינא הינו רק כאשר ישנו חיוב מזונות כלפי האם, ושעל כן כאשר אין חיוב כזה החיוב היחיד המוטל על כתפי האב הינו מדין צדקה ועל כן כאשר האב אינו אמוד או כאשר יש לילדים ממון משל עצמם אין לחייב את האב במזונותיהם.

ואבאר את שיחתי.

הנה לעיל הבאנו את תשובת הרשב"א שנשאל בבן שמתה אמו ויש לו נכסים ואביו מסרב לפרנסו, והעלה שבכה"ג יש לפטור את האב מחיוב מזונות הבן גם טרם מלאו לו שש שנים. ומדבריו עולה ברור שלדעתו בכה"ג אין חיוב מזונות הילדים מן הדין אלא מדיני צדקה, ואפשר שכן יש להסיק גם מכך שציין שאין מזונות הילדים מתנאי כתובה, ובהא הרי ברור שהוא חולק על דברי הראשונים דלעיל, ואזיל בשיטה שהוזכרה בדברי הר"ן, וכפי שהסביר גם הגר"ש ורנר, שכאשר אין חיוב מזונות כלפי האם נותר חיוב המזונות כלפי הבנים רק מגדרי צדקה, ואם יש לבנים נכסים פטור האב ממזונותיהם.

ונראה שכך עולה גם מדברי הר"י מיגאש שכתב :

שבן שש בתר אמו גריר ועלה רמי ועמה אכיל, ומשום הכי קאמר עליה רבא אף על פי שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו וכו' דשמעת מינה מדרב אסי שקטן בן שש בתר אמו גריר ועמה אכיל, וכיון דבתרה גריר ועמה אכיל צריך הוא להרויח עליה במזונותיה בשביל בנו שהוא נמשך אחריה ואכיל בהדה דצריך הוא להרויח עליה במזונותיה בשביל בנו, דילמא לעולם אימא לך דכיון דלא מחייב לזון את בנו אפילו כי ממשך בתרה ואכיל בהדה לא מיחייב למיזן ליה ולארווחי לה במזונותיה ומהדרי מדקתני אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה, מאי טעמא מוסיפין לה על מזונותיה לאו משום דבעי למיכל בהדה. אלמא, כיון דרמי עלה וקא אכיל בהדה ולא אפשר ליה דלא למיכל בהדה צריך להוסיף לה על מזונותיה מחמתו, הכא נמי לענין קטן בן שש כיון דקא ממשיך בהדה ואכיל בהדה מדרב אסי ולא אפשר דלא אכיל בהדה צריך לארווחי במזונותיה בשבילו אלמא חייב הוא במזונות בניו קטני קטנים עד בן שש.

דברים העולים בקנה אחד עם שיטת הר"ן שחיוב מזונות הילדים נובע מחיוב מזונות אימם, וכן נראית גם דעת רבינו יהונתן מלוניל שכתב:

דכיון דבן שש הוא עדין הוא צריך לאמו כחד גופא דמו גבי מזונות נמי כדרך שחייב לזון את האם כמו כן זן את הבן דאכתי בתר אימיה שיך וחד גופא נינהו. ומוסיפין לה על מזונותיה, ש"מ משום דבעי למיכל בהדה מוסיף לה האב המשרה את אשתו על ידי שליש שהיין יפה לחלב אלמא משום כן מחייב לטפויי לה מזונות.

ואם כנים דברינו, ומצאנו את דברי רבנו הרשב"א ממנה עולה שהוא מחייב במזונות גם כאשר אין האם קיימת וגם כאשר אין האב אמוד, אך נראה דלדידו אין זה אלא מפני שבקטני קטנים תיקנו שכאשר אין להם נכסים מחייבים את אביהם מדין צדקה גם כאשר אינו אמוד ), הר"י מיגאש והר"ן, וייתכן שגם רבינו יהונתן מלוניל, דאזלי בחדא שיטתא וסברי מרנן שכאשר אין חיוב מזונות כלפי האם עומד חיוב המזונות כלפי הילדים רק על דיני צדקה, וידענו גם ידענו שעיני קודשו של מר"ן הב"י לא ראו את דברי הרשב"א, הר"י מיגאש ורבנו יהונתן מלוניל , הרי שיכולים אנו לומר שאפשר שאילו היה רואה מר"ן הב"י את דברי הר"י מיגאש ורבנו יהונתן מלוניל המצטרפים לדעת הר"ן לא היה פוסק בסכינא חריפתא לחייב את האב במזונות בנו גם כאשר יש לבן משל עצמו, וכפי שהעלה מר"ן אביר הרועים אשר את מימי תורתו אנו שותים, רבנו מאור ישראל הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל , שכתב שבכה"ג יכול המוחזק לטעון קי"ל ולהיפטר, כלשונו הטהור:

הא וודאי דאנן נמי דחזינן פוסקים ראשונים שלא הובאו בב"י, וס"ל דלא כמ"ש בשו"ע, כגון לזכות המוחזק, שפיר המוחזק יכול לטעון קי"ל נגד מה שפסק מר"ן בשו"ע, דתורה אמת כתיב בה, ואילו שמיע ליה למר"ן גם הוא היה פוסק כן.

ועיין שם שכדרכו בקודש קיבץ כעמיר גורנה להקת פוסקים שלמה דאזלה בשיטה זו.

וידעתי גם את דברי מורנו הראשל"צ החקרי לב זצ"ל בדין הקים לי, אך הנה דבריו של מו"ר מר"ן הראשל"צ היביע אומר מבוססים ומיוסדים על אדני חבל פוסקים גדול, ומיניה לא תזוע.

ובפרט שהאמת תורה דרכה דכן מצאנו לחבל פוסקים שכתבו שרשאי האב לומר קים לי כשיטת הרשב"א, שכן כתב ביד אהרן אלפאנדרי על הטור שצריך לומר שמר"ן שהביא את דברי המהר"ם מרוטנבורג בלא חולק לא ראה את דברי הרשב"א הנ"ל, ולכן יכול המוחזק לומר קים לי כדברי הרשב"א. וכן כתב גם בתשובת דבר משה :

ואף דמהר"ם הביאו הרא"ש ס"ל דחייב לפרנסם, וכן כתב הטור, והשו"ע פסקה להלכה באין חולק בדבר, ואחריו נגררו כל האחרונים, היינו משום שלא ראו את תשובת הרשב"א דבזמנם לא יצאו עדיין בעולם, דאילו ראו אין ספק שלא היו מביאים דברי מהר"ם כסתם משנה. וכמו שכתב מהרשד"ם בכמה תשובותיו דכשהיה רואה רבו המהרי"ט דברי הרשב"א כמעט היה שוקל דעתו כנגד כל שאר הפוסקים. ולדינא מצי המוחזק לומר קים לי כהיש מי שאומר שהביא הרשב"א בשאלתו, וכהרשב"א שהסכים עמו.

וכדבריו כתב גם הכנה"ג , הביא את דברי הרשב"א והדבר משה, ופסק שהאב יכול לומר "קים לי כדברי הרשב"א ודעמיה".

ועיין גם בשו"ת דברי מלכיאל שהעלה:

ויותר נראה דס"ל שיש במזונות קטנים שני טעמים. טעם אחד בשביל שהם אצל אמם והיא מוכרחת לזונם והוי זה בכלל מזונותיה וכמ"ש הר"ן וריטב"א וכן מוכח להדיא בס"פ אף על פי. וטעם שני מפני שאין להם דעת לבקש להם מזון ואם לא יזונים אביהם יזדמן שימותו ברעב. ולזה הטילו על האב לזונם. ולזה איתא בש"ס שחייב לזונם ולא חילקו בין אמם קיימת או לא. ... ונ"מ בין הטעמים לענין אם יש להם נכסים. דלטעם הראשון צריך לזונם אצל אמם אף אם יש להם נכסים וכמו שצריך לזון אשתו. וכ"כ הרא"ש פ"ד דכתובות בשם מהר"מ מרוטנבורג דלזה חייב לזונם כשיש להם נכסים מפני שמזונותיהם נכללו במזונות אמם ע"ש. ואם מתה אמם אזי חייב מטעם השני. וזה שייך רק אם אין להם נכסים. ועכ"פ נתבאר דהיכי שמתה או נתגרשה אשתו וגם יש להם נכסים משלהם כ"ע מודו שהוא פטור מלזונם. ... . ועפמש"ל מיושב מה שקשה בדברי הר"מ מרוט' והרא"ש הנ"ל שהוכיחו ממזונות האשה שנותן לה אף שיש לה נכסים דא"כ היכא שמתה אשתו או נתגרשה יפטור ממזונות הקטנים. והרי דעת הרא"ש וריב"ש שחייב בכל גוונא כמ"ש המ"ל פי"ב מה"א הי"ד. אבל לפמש"ל א"ש דהיכא שמתה אמם וכדומה חייבוהו רק משום לא פלוג וכמש"ל. ולזה היכא שיש להם נכסים אוקמוה אדינא שפטור. וכעין מ"ש בחיבורי ח"א סי' צ' דהיכי דהוי רק משום לא פלוג אזי כשיש איזה טעם כגון משום פסדא או דליכא דטרח להו אוקמוה אדינא ע"ש וה"ה בנ"ד.

ועיין שם שצירף את שיטת הר"ן לשיטת הרשב"א, וכלשונו :

עכ"פ בנ"ד הרי יש לנו דעת הרשב"א בתשובה ח"ב סי' שצ"א שאם יש להם נכסים פטור מלזונם. וגם דעת הר"ן שאם מתה אמם פטור מלזונם, והמגיה במל"מ פי"ב מה"א כתב דכ"נ מדברי הרמב"ם שם. ובפרט שהוכחנו אשר היכא שמתה אמם ויש להם נכסים כ"ע מודו שפטור.

ואף הגר"ש ורנר העלה כדעת הרשב"א, שכאשר אין חיוב מזונות כלפי האם חיוב המזונות כלפי הילדים הינו רק מדין צדקה, וכאשר יש לילדים משל עצמם אין האב חייב במזונותיהם. והגם שלדעתו ז"ל אין סתירה בין המהר"ם מרוטנברג לרשב"א, שכן המהר"ם מרוטנברג מדבר במקום שבו יש חיוב מזונות לאם ואילו הרשב"א מדבר במקום שאין חיוב מזונות כזה, אחר בקשת המח"ר, והקידה וההשתחוויה כראוי לפני מי שגדול, אין דבריו מדויקים שהרי המהר"ם מרוטנבורג עצמו דן במקום שנפלו לילדים נכסים מאבי אמם, ועל כורחנו אין זה אלא כאשר אמם מתה כפי שהבאנו גם מלשון תשובתו, וכפי שהוכיח גם הרב דינא דחיי מדבריו, וא"כ נמצא שהמהר"ם מרוטנבורג מחייב את האב במזונות ילדיו גם כאשר יש להם משל עצמם וגם כאשר אינו חייב במזונות אמם, ופליג על הרשב"א. מ"מ אפשר שיש לצרף גם את שיטתו לדעת כל הני גדולים שהעלו שרשאי האב להיפטר בטענת קים לי כרשב"א, ובפרט ששם ציין כסייעתא לדבריו את דברי רבנו החתם סופר שנשאל, בפנויה שילדה וטענה שפלוני, שאינו המשודך שלה, הוא אבי הבן ותובעתו למזונות, והוא מכחישה, והעלה מר"ן החתם סופר שהיא אינה יכולה להשביעו, ואחת הסיבות לכך הינה מפני "שכל חיוב המזונות לבנו הוא בתורת צדקה לא תוכל להשביעו על זה" , וכ"כ רבנו החתם סופר גם בתשובה אחרת אודות פנויה שתובעת אדם שכר הנקה בטענה שבנה נולד ממנו :

ואודות שכר הנקה אם הי' ברור גמור שהולד ממנו כופין אותו הב"ד לשלם לה שכר הנקה כי חייב במזונות בניו הקטנים מדין צדקה וכופי' על זה וממילא מוכח שאין האם מחוייב להניק בנה ותוכל להשליכו תחת אחד השיחי' כי החיוב עליו ולא עליה.

ואמנם אם הוא כופר שאינו בנו מי ישביעו כיון שאינו חיוב ממון אלא צדקה בעלמא ...

דברים מהם עולה בבירור דלדעתו ז"ל דע"ל חיוב האב במזונות בנו מן הפנויה, גם כאשר טרם מלאו לבן שש שנים, הינו מדין צדקה, וכדברי הר"ן שעיקר החיוב מדינא הינו רק במקום בו יש חיוב כלפי האם, ועל כן בפנויה שאין חיוב מזונותיה על האב אין האב חייב מדינא גם במזונות הילדים, וכל חיובו כלפיהם הינו מדין צדקה.

וכן העלה גם בשו"ת עטרת פז זביחי (חלק א כרך ג - אבן העזר סימן י) שיכול האב לטעון קים לי כרשב"א.

ונראה שלדעה זו יש לצרף גם את מה שהעלה בספר עבודת השם (סו"ס יז) שכתב שהאב יכול לומר קים לי כדעת הר"ן והקרבן נתנאל ולהיפטר ממזונות בנו מהפנויה, ושאין לומר דהר"ן לא להלכה אמרה ואפשר שחזר בו מסברתו דמלבד שאין זה מספיק להוציא מהבעל עוד בה שהרי הדרכי משה כתב שלפי הר"ן ליתא לההיא דינא דהרא"ש והריב"ש ולא עלה על דעתו דאף הר"ן לא להלכה אמרה, מה גם שלדעת הר"י כולי, המגיה למשנה למלך, הרמב"ם קאי בשיטת הר"ן ואף שדבריו דחויים מכל מקום נקיט מיהא לעשותו סניף שלא להוציא ממון מיד המוחזק. ובאוצר הפוסקים (סי' עא סעי' א עמ' נו, א) כתבו שכדבריו משמע גם באבני האפוד (ח"א בסי' הנ"ל אות ב), ושכן כתב בנושא האפוד (ח"ב סו"ס ב ו-ו). וברור הוא שלדעתם יכול האב לומר קים לי שחיוב מזונות הילדים במקום שאין חיוב מזונות כלפי אמם הינו רק מדין צדקה ואינו אלא במקום שהאב אמיד ושאין לילדים נכסים משל עצמם.

ועל כן נראה שהגם שבספר חינא וחסדא (ח"ג דף מה טור ב) כתב שאין האב המוחזק יכול לומר קים לי כר"ן שכן ראיית הרב המגיה במשנה למלך (שהרמב"ם סובר כר"ן) אינה מוכחת וגם הוא לא כתב כי אם דמשמע, ומה גם דנראה דהר"ן גופיה חזר בו, וגם יש לנו כל הפוסקים שפסקו להאי דינא ולא חילקו להאי חילוקא, ומדברי הרא"ש והריב"ש שחייבו לזון בנו מהפנויה וכפי שפסק גם השו"ע מוכח דסוברים דלא כר"ן, והעלה שלכן נראה דגם לאחר מיתת האם צריך לזון בניו ואינו יכול לומר קים לי כהר"ן, וכן כתב באהל יוסף (להר"י מולכו סימן ו, דף עו, טור ד) וחלק על תשובת הדבר משה, וכ"כ הרב ישכיל עבדי (ח"ז סי' יג), מ"מ אחרי הודיע ה' אותנו את דעת הרשב"א, הר"י מיגאש, ור' יהונתן מלוניל נראה שאין בידינו למנוע מהאב לטעון קים לי כרשב"א, ואולי אף קים לי כהר"ן על כל דבריו.

ועל כן נראה לי אני הדל באלפי והקטן בכל בית אבי, זעירא דתלמידיא, שלמרות שאין מנוס מלקבוע שדעת הרא"ש ומר"ן השו"ע שהביאו להלכה את דברי המהר"ם מרוטנבורג, וקבעוה בסתם גם במקום שאין האם קיימת, הינה שאין חילוק בין מקום שיש חיוב במזונות האם למקום שאין חיוב שכזה, ובכל מקרה החיוב הינו מדין תקנת אושא, כדברי מר"ן הבית יוסף בסי' קיב', ולדידם חיוב זה אינו נובע מחיוב האב במזונות האם, והוא קבוע וקיים בכל מקום ובכל מקרה, בין במזונות הבנים שאמן קיימת ובין במזונות הבנים שאמם התגרשה או התאלמנה, בין במזונות בניו מהפנויה ובין במזונות בניו מהשניה ודעימה, ולא חילקו חכמים בדבריהם והעמידו את חיובם על הדין, וכופים אותו עליו גם אם אינו אמיד וגם אם יש לילדים נכסים משל עצמם, וכפי שגם הגר"ש ורנר עצמו העלה בשיטת הרמב"ם. מ"מ בהא נחתינן ובהא סלקינן שיכול האב לטעון קים לי כהרשב"א והר"ן שכאשר אין הוא חייב במזונות אמם של הילדים ויש לילדים נכסים משל עצמם פטור הוא ממזונותיהם גם לפני שמלאו להם שש שנים.

ולעניות דעתי, קלה כמות שהיא, נראה שהאב אף רשאי לטעון קים לי כדעת הר"י מיגאש, רבנו יהונתן מלוניל והר"ן שאם אינו חייב במזונות אמם אין חיובו במזונות הילדים אלא מדין צדקה, ושעל כן אין לחייבו בהם כאשר אינו אמיד.

הגדרת אמיד לענין כפיה על מזונות הילדים
והנה מלשון רבותינו הפוסקים שהבאנו לעיל עולה ברור, שהגדרת אמיד בנוגע למזונות הילדים הינה כהגדרת אמיד בכל דיני צדקה, שכן כתב הרב מו"ר ועט"ר הגם שאול אבן דנאן שעד גיל שש חייב האב לזון את בניו גם "אם האב אינו ראוי לתת צדקה כי כן משמעות הרמב"ם ז"ל ... וכן הטור והש"ע ... שחלקו בין אמיד ואינו אמיד רק בבני שש ומעלה...". משמע שלדעתו הגדרת אמיד הינה "ראוי לתת צדקה". ואפשר שכן נראה גם מדברי הרב שופריה דיעקב שכתב שעד גיל שש החיוב הינו אף אם אינו אמיד לתת צדקה, ושאחר גיל שש אם אינו אמוד שיש לו ממון הראוי לצדקה המספקת להם אלא מעט שאינו מספיק להם, אין כופים אותו ורק מכלימין אותו. וכן עולה מדברי המהרשד"ם שבמקום שהחיוב הוא רק אם האב אמיד אזלינן בתר הגדרת אמיד כעשיר לדיני צדקה.

אולם בנתיבות משפט (דף קנב טור ב) כתב דנראה לומר דאמיד גבי בניו לא הוי כאמיד לגבי אינשי אחריני, דגבי צדקה לאחריני בעינן אמיד גמור, אבל לגבי בניו כל שאינו עני מקרי אמיד. וכתב שמשום כך כתב ר' ירוחם "אם הוא אמיד שיש לו כפי הראוי לתת להם", היינו שאמיד זה הגדרתו שונה מאמיד דצדקה, ולכן כתב דהאי אמיד לא הוי אלא עד שיגדלו, שכן אחרי שהם גדלו אין כופים אותו אלא באמיד לאחריני, וכתב שאפשר שזו גם דעת הרמב"ם והטור שכתבו שחייב לזונם עד שיגדלו. והגרי"ש אלישיב הביאו (פד"ר ח"ה עמ' 302), ובמשפטי שמואל (מהדו"ק סי' ד ענף ה אות יב ומהדו"ב סי' ד ענף טו אות ד) כתב להסביר שתקנת אושא מבוססת על דיני צדקה ומרחיבה אותם, שאם נאמר שהתקנה לא משנה מדיני הצדקה הרגילים מה הועילו חכמים. אך במחנה אפרים (הלכות צדקה סי' א) חלק על הנתיבות משפט וכתב דאינו נראה דכיון שאין כופים אותו לפרנס את בניו אלא משום חיובא דצדקה אין זה אלא כדי מה שראוי לתת מנכסיו לצדקה, וא"כ אין לחלק בין אמיד לגבי בניו לאמיד לגבי צדקה, וגם בחינא וחסדא (ח"ג דף מג טור ב) כתב שדברי הנתיבות משפט אינם כפשט הש"ס.

אולם לענ"ד, קלה כמות שהיא, נראה שכשיטת הנתיבות משפט מדויק גם בלשון השו"ע שגם הוא חילק, כמו הרמב"ם והטור, בין החיוב מגיל שש עד שיגדלו לאחר שיגדלו, ומוכח שגם לדידו יש חילוק בין צדקה עד שיגדלו וצדקה לאחר שיגדלו. וכדמות ראיה לכך נמצא גם בדברי רבנו האבני מילואים (סימן עא, סק"ד) שכתב שדיני צדקה במזונות ילדיו חמורים יותר מדיני צדקה הרגילים, כלשונו הטהור:

ונראה, כיון דאפילו לא אמיד נמי כופין אותו בדברים כדאמרינן עורבא בעי בני וכו', ואף על גב דאין בו משום מצות צדקה כיון דאינו אמיד, א"כ באמיד מעלין מעלה אחת וכופין אותו. ומצוה על הבי"ד לכוף, ולאו משום צדקה לחוד, דכיון שמתן שכרה בצידה, הרשות ביד הבי"ד שלא לכוף, אלא דהכא לגבי בניו דחמירא, דבלא אמיד נמי כייפינן בדברים, באמיד כופין אותו ממש.

וכן ציין גם הרב הגם שאול שלשון מר"ן השו"ע שכתב דחייב ליתן צדקה המספקת להם מלמדת שגדרי החיוב בילדיו חמורים מגדרי חיוב צדקה רגילים, ובעוד שגדרי הצדקה הרגילים אינם מחייבים את הנותן בסיפוק כל צרכי העני, הרי שגדרי צדקה בבניו מחייבים את האב "בהספקת כל מחייתם". אך מ"מ כאמור לעיל מלשונו נראה שהגדרת אמיד בנד"ד הינה כהגדרתה בדיני צדקה, אולם אפשר שגם הוא יודה לשיטת הנתיבות משפט.

ומכל מקום היות וכדברי הנתיבות משפט שאמיד לעניין זה הינו כל אב שיש לו יכולת לספק את צורכי ילדיו גם אם עדיין לא בא בגדרי אמיד לדיני צדקה, נראה גם מדיוק לשון הרמב"ם, הטור ומר"ן השו"ע, וכפי שהעלו גם הגרי"ש אלישיב והמשפטי שמואל, נראה שכך יש לקבוע להלכה.

והנה אחר שבארנו את מקור החיוב ויסודו, נבואה לבאר את שיעורו והיקפו של חיוב זה.

היקף חיוב המזונות מתקנת אושא בילדים עד גיל שש
והנה הרמב"ם בהלכה דלעיל (אישות יב, יד) העלה ד"כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים וכו'", אך לא ביאר לנו בהלכה זו את היקף החיוב והאם הוא דומה להיקף חיובו במזונות האשה או שמא גדר שונה גדרו בו. אך הנה בהלכה מאוחרת יותר פירט הרמב"ם (אישות פרק יג הלכה ו) את היקף החיוב וגדריו והבדילם מגדרי החיוב של בעל במזונות אשתו, כלשונו הטהור:

לא האשה בלבד אלא בניו ובנותיו הקטנים בני שש או פחות חייב ליתן להם כסות המספקת להם וכלי תשמיש ומדור לשכון בו, ואינו נותן להם לפי עשרו אלא כפי צרכן בלבד וכו'.

ובטעמו כתב הרב המגיד :

וכתב רבינו ואינו נותן להם כפי עושרו לפי שלא הוזכר חילוק בין העשיר לעני אלא באשה, ופשוט הוא.

וכן חיזק את ההבדל בספר מעשה רקח :

וגם ידוע שדעת רבינו שמזונות האשה הם מדאורייתא, כמ"ש בריש פי"ב והכסות בכלל הפרנסה, משא"כ בבניו דאין חיובו מדאורייתא כלל, וק"ל.

הא קמן, שבניגוד לחיוב מזונות האשה בו פסק הרמב"ם שהבעל מחויב מן התורה, ושלגביו קי"ל שהאשה עולה עמו ושהוא חייב לספק לה את צרכיה לפי עושרו, בחיוב מזונות הילדים עד גיל שש מחויב האב רק ב"כסות המספקת להם... כפי צרכן בלבד". וכן העלה הח"מ אחר שכתב ש"לא נתבאר אם די שנותן להם במזונות כל דהו או שצריך לזון אותם כשם שהוא זן את אשתו והם עולים עמה", והביא את שיטת הר"ן שמזונות הילדים נובעים ממזונות האם שמכך "היה משמע קצת שצריך לזון אותם במזונות שנותן לאמם", אך שב וכתב "וע' בסי' ע"ג ס"ו גבי כסות ה"ה מזונות", ובסי' עג' פסק מר"ן השו"ע :

בניו ובנותיו עד בני שש חייב ליתן להם כסות וכלי תשמיש ומדור ואינו נותן להם כפי עשרו אלא כפי צרכן בלבד.

ומדבריו משמע, שאין האב חייב במזונות ובכסות בניו עד גיל שש אלא כפי צורכן בלבד, וכפי שנקט הח"מ "במזונות כל דהו". וכן ביאר הח"מ גם בסי' עג' "דדוקא גבי אשתו דרשינן מקרא דעולה עמו וחייב לכבדה יותר מגופו אבל בניו אם נותן להם כדי צרכן ההכרחי יוצא בזה". וכ"כ גם הב"ש . וכן העלה להלכה הרשב"ש , כלשונו:

ולעניין פסיקת מזונות הבת כפי מה שצריכה ולא כפי עושרו, יפה דנת, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות אישות וכן היא בספר אבן העזר וכן הסכים הרב בעל מגיד משנה ז"ל דדוקא באשתו הוא דאמרינן עולה עמו ואינה יורדת.

וכן כתב מו"ר ועט"ר המלאך הרמ"א בשו"ת הלכה למשה : "שחיוב מזונות הבנים אינו לפי עושרו וכו' כ"א דבר הצריך".

אלא שגם אחר שהעלנו שמזונות הילדים אינם נקבעים לפי עושרו של האב אלא לפי צרכן, מוטל עלינו לברר האם גדר צורכן הינו על דרך המינימום ההכרחי כעני שבישראל או שמא אומדים אנו את צרכיהם לפי גדריו של אדם בינוני שהינם רחבים יותר. והנה הרב חינא וחסדא דרך בדרך הראשונה אותה הזכרנו וכתב ששיעור המזונות על פי דברי הח"מ והב"ש הינו אך "כדי שיעור ההכרחי להם שלא יצאו רעבים מסעודתם", וכן כתב בשו"ת ריב"ם שיינטוך שאין האב חייב במזונות בנו עד גיל שש "אלא כדי צרכם בדקדוק". וכן ציין במפורש גם רבינו הגר"מ בירדוגו בנו של רבנו המלאך ר"ב :

מ"מ אינו נותן להם מזונות אלא מזונות פחותים כמו משרה אשתו ע"י שליש, ואפי' אם הוא עשיר א"צ ליתן מזונות בניו לפי עושרו אלא כפי עוניו כמ"ש בסי' עג סעי' ו.

ונראה שמה שהזכיר בדבריו את דין משרה אשתו ע"י שליש הינו שלא בדווקא שכן במשרה אשתו ע"י שליש צריך לתת לה מזונות כמנהג המקום . שהיינו וודאי יותר מכדי צורכן ואין שיעור זה שווה למה שכתב מזונות פחותים כפי עוניו, ואפשר שלכן כתב "כמו משרה וכו'", ואינו אלא כמראה מקום, אך הגדר הינו גדר "מזונות פחותים ... כפי עוניו" כפי צרכן בלבד הנזכר בסי' ע"ג סעי' ו'. ונראה שכן סבירא ליה גם לשאר בשרו רבנו הרב שופריה דיעקב שכתב:

שהרי מן הדין אין לה אלא מזונות בעין. דמזונות אמרו ולא דמי מזונות. וכ"ה מפו' בתקנות פסק הא', ז"ל : דאין חייב האב לבתו מגרושתו כ"א לשלוח לה לחם ולפתן ממה שהוא אוכל דבר יום ביומו.
וכוונתו לתקנת הקהילות במרוקו משנת שמ"ח (דף לו טור א) לפיה "מגורשת התובעת לבעלה מזונות בנה או בתה שממנו אם ירצה האב לא יתן לה דמים כי אם לחם או לפתן ממה שהוא אוכל". וכן הובאה תקנה זו גם בספר ויאמר יצחק , ובספר שושנים לדוד צבאח . ועיין בספר נפת צופים שעמד על כך שתקנה זו הייתה רק משמלאו לילד ג' שנים אך קודם לכן אין האב רשאי לפטור את עצמו במזונות בעין וצריך להעביר לאם את דמי המזונות, וגם משמלאו לילד ג' שנים צריך האב להוסיף על המזונות "דמים שכר טיפולה וכיבוס בגדיה ושכירות המדור ונר להדליק וכיוצא בזה". אך עיין בתשובת הרב שר שלום משאש זקנו של מורנו הגר"ש משאש זצ"ל שנראה כחולק על סוף דברי הנופת צופים, וכתב:

... ואם באנו לידי כך אין ראוי לשום לא טיפול ולא שמן למאור דנר לא' וכו' עי' לקמן. וגם הכיבוס יכבסם בביתו וגם המדור בכלל טיפול באופן שלפי מה שנשאר בזכרוני ממה שלימדנו רבינו מר זקניך המלאך רפאל זצ"ל אין לבת הנ"ל כ"א פת ולפתן דוקא, ומי הוא זה שיוכל להוציא ממון נגדו, וכבר בימים מקדם כשהיה בכאן ר' שאול אבן דנאן ז"ל נשאנו ונתננו בדבר וכך החלטנו להלכה וכו'.

והנה עיין בזה גם בדברי זקני מו"ר ועט"ר הגר"י מאמאן זצוק"ל בשו"ת עמק יהושע שכתב שלאחר זמן, בשנת תש"י, כפי המופיע גם בספר הגם שאול , הסכימה מועצת הרבנים ברבאט לבטל את תקנת רבותינו המגורשים בדין מזונות הבנים והתקינה לחייב את האב בדמי מזונות בניו, וזאת מפני שהיו:

כמה אנשים מסרבים מלשמוע לדברי חכמים ואינם מקיימים חובתם ברצון ... לזה פעם מקיים מצוות משלוח המזונות לחם ולפתן, ופעם משתמיט ולא מקיים, והאשה אינה יכולה לתובעו ולהעמידו לדין יום יום, לכן הם ברוח מבינתם גזרו אומר שחובתו לשלם לה מזונות בכסף מדי חודש בחודשו וכו'.

וגם מבין שיטי דבריו הבהירים עולה שגם אחר שתקנו במחנם ובמושבתם שהאב לא יעביר את המזונות בעין אלא ישלם את דמיהם לידי האם אומדים את סך המזונות על דרך הצמצום כפי העולה גם מלשון החלקת מחוקק, הבית שמואל, הרב חינא וחסדא, הריב"ם שיינטוך, הלב מבין ודעימייהו.

ועל פי כל האמור לעיל נראה לעניות דעתי, קלה כמות שהיא, ברור ששיעור חיוב מזונות הילדים המוטל על כתפי האב מעיקר הדין עד הגיעם לגיל שש הינו על דרך הצמצום כעני שבישראל. אך הנה לא נעלם מעיני שגם בשיעור זה של חיוב מזונות על דרך הצמצום נפלה מחלוקת בין שניים מעמיתי הדיינים, הרה"ג אריאל אדרי והרה"ג עידו שחר . לדעת הרה"ג אריאל אדרי גדר החיוב הינו כעני שבישראל הצריך לזון את אשתו וילדיו "כבינוני שבאותה עיר", ואילו לדעת הרה"ג שחר אין להעמיד את חיוב המזונות המוטל על כתפיו של אדם עני על צרכיו של אדם בינוני ואין לחייב בעל עני לספק למזונות אשתו ובניו אלא "מזונות בסיסיים שכל אדם באותו מקום צורך". ושורש מחלוקתם הינו בהבנת דברי הרמב"ם שכתב:

כמה מזונות פוסקין לאשה, פוסקין לה לחם שתי סעודות בכל יום סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר שאינו לא חולה ולא גרגרן, ומאותו מאכל של אנשי אותה העיר אם חטים חטים ואם שעורים שעורים וכן אורז או דוחן או משאר מינין שנהגו בהן, ופוסקין לה פרפרת לאכול בה הפת כגון קטנית או ירקות וכיוצא בהן, ושמן לאכילה ושמן להדלקת הנר ופירות ומעט יין לשתות אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין. ופוסקין לה שלש סעודות בשבת ובשר או דגים כמנהג המקום, ונותן לה בכל שבת ושבת מעה כסף לצרכיה כגון פרוטה לכבוס או למרחץ וכיוצא בהן.

במה דברים אמורים בעני שבישראל אבל אם היה עשיר הכל לפי עשרו, אפילו היה ממונו ראוי לעשות לה כמה תבשילי בשר בכל יום כופין אותו ופוסקין לה מזונות כפי ממונו, ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפי' לחם שהיא צריכה לו כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן.

לדעת הרה"ג אריאל אדרי "שיעור זה של עני שבישראל ... הרמב"ם בהלכות אישות סבירא ליה שהוא שיעור מזונות אדם בינוני, וכן כתבו תלמידי ר' יונה הובאו דבריהם בשיטה מקובצת כתובות , וכן פסק הטור והשלחן ערוך ...". ולשיטתו "משמעות הדבר היא שגם עני שבישראל מחויב לזון את בניו כפי השיעור שמחויב בו אדם בינוני, ... אם כן את השיעור "כפי צרכם" ניתן לפרש שהוא "שיעור מינימאלי", ובלבד שיתבאר ששיעור מינימאלי זה היינו כפי שניזון ומתכסה אדם בינוני". ולעומת זאת דעתו של הרה"ג עדו שחר הינה שמשמעות דברי הרמב"ם "פוסקין לה לחם שתי סעודות בכל יום סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר", הינה ששיעור המזונות הנמוך ביותר הינו שיעור "סעודה בסיסית ממוצעת שכל אדם בריא באותה עיר אוכל", ולשיטתו "נמצא ששיעור המזונות שמחויב בהם עני שבישראל לאשתו, וכל אב לילדיו, אינו לפי כמות וסוג המזונות שאוכל אדם בינוני, אלא מזונות בסיסיים בלבד. את כמות המזונות הבסיסיים קובעים לפי כמות שאוכל אדם ממוצע, כך שבפועל כמות ואיכות המזונות אינה כפי שאוכל אדם בינוני אלא כפי הראוי לאדם עני, דהיינו סעודה הכוללת מזונות פשוטים בלבד. וכך מתפרשים דברי הרמב"ם "סעודה בינונית" לא סעודה של אדם בינוני, אלא סעודה "של כל אדם"".

והנה אני, הקטן והדל באלפי, לא כך עמדי, ולעניות דעתי כלל לא ניתן להשוות את שיעור חיוב אב עני במזונות ילדיו לשיעור חיוב בעל עני במזונות אשתו. ואבאר את שיחתי. הגדר אותו גדרו לנו רבותינו הפוסקים בחיוב מזונות הילדים הינו "כפי צרכן" או "כפי צרכן ההכרחי" ואילו דברי הרמב"ם הנזכרים לעיל בשיעור מזונות האישה כלל אינם אמורים במזונות הנמדדים באמת המידה של "כפי צרכן בלבד". דברי הרמב"ם הנזכרים לעיל אינם אמורים אלא בתקנת חכמים בשיעור חיוב מזונות האישה הנמוך ביותר, כלשונו שם בראש ההלכה כמה מזונות פוסקין לאשה ... במה דברים אמורים בעני שבישראל, ובכך עוסקים גם דברי הסמ"ג , הסמ"ק , והשיורי ברכה שהביא הרה"ג אדרי, ושיעור החיוב הזה שהינו שיעור חיוב מזונות אישה של עני שבישראל כלל אינו שווה ואינו דומה לשיעור המזונות הנופל תחת הגדרת 'כפי צרכו' האמורה במזונות הילדים, אלא זו תקנת חכמים שלכל הפחות ייתן הבעל לאשתו מזונות מעבר לכדי צורכה הבסיסי, כפי שביארו במגילת ספר ובס' הקובץ על הרמב"ם . ואם באנו למוד ולגדור את שיעור 'כפי צורכו' הרי שיש לדמותו לשיעור מזונות העני המסתפק רק כדי 'צורכו' ולא לשיעור בו מחויב העני במזונות אשתו. דהנה שיעור מזונות העני מפורש הוא ברמב"ם בהלכות מתנות עניים שם כתב :

אין פוחתים לעני העובר ממקום למקום מככר אחד הנמכר בפונדיון ... ואם לן נותנים לו מצע שישן עליו וכסת ליתן תחת מראשותיו ושמן וקטנית.

שיעור זה הינו שיעור כדי צרכו של עני, שיעור המבטא את סיפוק צרכיו המינימליים של אדם, ומשום כך כלל לא כתב הרמב"ם שנותנים לו שיעור סעודה של אדם בינוני, וודאי שלא תלה את שיעור פרנסתו במנהג אנשי אותה העיר "אם חטים חטים וכו'" כפי שנקט הרמב"ם בחיוב העני במזונות אשתו. ואכן מצאנו ראינו מס' הבדלים מהותיים בין שיעור החיוב במזונותיו של העני לבין שיעור החיוב של העני במזונותיה של אשתו. כך ציין הב"ח שאף שלעני עצמו נותנים מדין צדקה רק שיעור יד' סעודות לשבוע מ"מ כאשר דנים אנו בחיובי בעל עני שבישראל במזונות אשתו מחייבים אותו לתת לה טו' סעודות לשבוע כך שתהיה לאשה גם סעודה שלישית, וכ"כ הב"ש והאבני משפט . כך גם במזונות העני אין אנו כוללים יין בניגוד לחיוב העני במזונות אשתו שאז צריך לספק לה גם יין . ובספר קצות השלחן אף כתב שלעני אין פוסקים שמן להדלקה בשבת בניגוד לחיוב העני במזונות אשתו ששם מחויב לתת לה גם שמן להדלקה לשבת, אך עיין שם גם בהשמטות שהביא מדברי הגאון ר' פנחס עפשטיין. הא קמן ששיעור מזונות האישה בעני שבישראל ושיעור מזונות העני עצמו אינם חופפים, והעני חייב במזונות אשתו דווקא כשיעור בינוני וכמנהג המקום הן ביחס לסוג הפת והן ביחס לשתיית היין מה שאין כן במזונות העני עצמו שכאמור לעיל נותנים לו מזונות בצמצום ללא תלות במזונות בהם מורגלים אנשי העיר. וכך ציין גם הרה"ג אדרי כי "מה שכתב הרמב"ם שחייב לזון את אשתו בשלש סעודות שבת בבשר או דגים כפי מנהג המקום, אין כוונתו למיעוט העניים אלא לרוב בני אדם דהיינו בינוניים שיאכלו בשר, וחייב הרמב"ם גם את העני שבישראל לזון את אשתו יתר על מה שאוכל הוא בעצמו". ומשבאנו למידה זו נראה שאין לנו כל מקור, לא ברמב"ם ולא בשו"ע ונושאי כליו, המורה על כך שהאב חייב במזונות הילדים עד גיל שש כשיעור חיוב מזונות האישה של העני בישראל. הרמב"ם, השו"ע והפוסקים לא כתבו אלא שהחיוב הוא "כפי צרכן" או "כפי צורכן ההכרחי", ומהיכי תיתי שהאב מחויב בשיעור מזונות בניו כמו בשיעור מזונות אשתו שכלפיה הוא מחויב בגדרי מנהג המקום, וגם אם ייפול הדבר בספק או במחלוקת הלא המוציא מחברו עליו הראיה, ואין בידנו כח להוציא מהאב יותר ממזונות העני עצמו.

והגם שמצאנו בגמרא :

לעולם יאכל אדם וישתה - פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה - במה שיש לו, ויכבד אשתו ובניו - יותר ממה שיש לו, שהן תלויין בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם.

וכך פסק גם הרמב"ם :

צוו חכמים ואמרו לעולם יאכל אדם פחות מן הראוי לו לפי ממונו וילבש כראוי לו ויכבד אשתו ובניו יותר מן הראוי לו.

מ"מ זה אינו אלא דרך עצה טובה כפי שפתח הרמב"ם בראש ההלכה "תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט, אוכל ושותה וזן את אנשי ביתו כפי ממונו והצלחתו, ... דיו לבריא לאכול בשר מערב שבת לערב שבת ... צוו חכמים ואמרו לעולם יאכל אדם פחות מן הראוי לו לפי ממונו וילבש כראוי לו ויכבד אשתו ובניו יותר מן הראוי לו". וכן דרכו של רבנו הרמב"ם להשתמש בלשון "צוו חכמים" בדברים שהם בגדר עצה טובה או חסידות כפי שכתב גם "ועל זה צוו חכמים ואמרו כל המרבה דברים מביא חטא, ואמרו לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ... והוא שצוו חכמים ואמרו לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה". וכן כתב במפורש בסוף הלכות שכנים "שלא צוו חכמים בדבר זה אלא דרך חסידות".

ולעניות דעתי, כאמור לעיל, הדברים נכונים גם בסברה, שכן אחר שהעלנו שחיוב האב במזונות ילדיו הקטנים עד גיל שש הינו אך "כפי צרכם ההכרחי", קשה לומר ששיעור זה נמדד על פי אדם בינוני שמעצם הגדרתו אינו מסתפק בצרכים הכרחיים בלבד, ואדרבה יש לראות את השיעור הזה כגדר מה שנקבע בהלכות צדקה כשיעור מזונות עני , ובכך יעלו בקנה אחד דברי הרמב"ם, השו"ע, החלקת מחוקק והבית שמואל מהם עולה ששיעור חיוב מזונות הילדים הינו כפי צרכן ההכרחי שהוא כשיעור עני שבישראל עם דברי הרב חינא וחסדא שכתב ששיעור המזונות הוא כדי "שלא יצאו רעבים מסעודתן", ואכן הרב חינא וחסדא הביא את דברי הח"מ והב"ש ונראה כמכוון אליהם.

ולמעלה מן הצורך, אעיר שלא מצאנו לשון "סעודה בינונית" בקשר למזונות האישה אלא בלשון הרמב"ם שכתב :
כמה מזונות פוסקין לאשה, פוסקין לה לחם שתי סעודות בכל יום סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר שאינו לא חולה ולא גרגרן, ומאותו מאכל של אנשי אותה העיר ...

אך הרי"ף והרא"ש , לא השתמשו בהגדרה זו. וגם מרן השו"ע לא כתב אלא כך:

כמה מזונות פוסקים לאשה לחם שתי סעודות בכל יום, ופרפרות לאכול בה הפת ושמן לאכילה ולהדלקת הנר ומעט יין לשתות אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין ובשבת שלשה סעודות ובשר או דגים.

ומהשוואת דבריהם עולה שגם מה שכתב הרמב"ם סעודה בינונית לא התייחס לכלל צורכי הסעודה, אלא לטיב ולסוג הלחם /עיקר הסעודה בלבד כפי שפירט בהמשך דבריו ו"מאותו מאכל של אנשי אותה העיר אם חטים חטים ואם שעורים שעורים וכן אורז או דוחן או משאר מינין שנהגו בהן". ורק לאחר מכן ובמאובחן מסוג הלחם/עיקר הסעודה הוסיף שפוסקים לה גם "פרפרת וכו'". ועל כן נראה שגם הלב מבין שכתב "דאינו נותן להם מזונות אלא מזונות פחותים כמו משרה אשתו ע"י שליש ואפילו אם הוא עשיר אין צריך ליתן מזונות בניו לפי עשרו אלא כפי עניו כמבואר באה"ע". והלב חיים שכתב גם כן ששיעור מזונות הבנים הוא "דבר ההכרחי כמו העני שזן את אשתו ע"י שליש המפורש בסי' ע' סע' ג'". לא התכוונו אלא לכך שמחייבים במזונות הבנים על דרך הצמצום כעני שבישראל וודאי לא התכוונו להשוות לחלוטין את השיעור שהרי ברור שיין וכד' אין כל מקום לפסוק לקטנים, וכפי שכתבתי גם לעיל על דברי הלב מבין. ואף אם נאמר שהם בגודלם התכוונו לחייב את האב במזונות ילדיו בשיעור מזונות אשת העני, הרי אין כל הכרע כדעה זו מדברי מר"ן השו"ע ונו"כ האמורים לעיל, וממילא המוציא מחברו עליו הראיה ולא ניתן לחייב את האב אלא במזונות כדרך שזנים את העניים, שלא יצאו רעבים מסעודתן.

ומסברא זו של המוציא מחבירו עליו הראיה נראה שאין מנוס מלדחות גם את דברי רבנו האגרות משה שהעלה שהלכה כדברי הר"ן שחיוב האב במזונות הילדים נובע מחיובו במזונות אשתו, והסיק מכך שגם שיעור והיקף מזונות הילדים הינו כשיעור חיוב מזונות האשה, כלשונו :

ולפ"ז יצטרך לזון אותם במזונות שנותן לאמם, ול"ד לכסות שבסי' ע"ג סעי' ו' שאינו נותן להם כפי עשרו אלא כפי צרכן בלבד, משום שהקטנים א"צ לכסות שצריכה אמם, ודלא כח"מ.

ומלבד שדבריו נסתרים מכל הפוסקים שהבאנו לעיל, הרי לו יהיה הדבר אך בספק ומחלוקת הא המוציא מחברו עליו הראיה ולא נוכל להוציא מהבעל מעבר לדעת הח"מ, הב"ש ודעימייהו. ומשום כך גם לא נוכל לקבל את דברי הגר"ן גורטלר שליט"א שהעלה כי לדעת הר"ן חייב האב לפרנס את הילדים בשיעור בו מחויב הוא במזונות אשתו, ולא די להם רק בכדי צרכן, וכתב שאף שאין פוסקים כהר"ן, "מ"מ במה שיוצא מדבריו שמזונות בניו הקטנים הם לפי ממונו לא מצאנו לאחד הראשונים שיחלוק עליו בזה ". ודברים אלו אמורים לשיטתו במה שכתב לחדש שדעת רוב הראשונים אינה כדעת הרמב"ם ומר"ן השו"ע, ולדעתם מזונות הילדים נקבעים על פי עושרו של הבעל, ולמד זאת ממזונות הבת לאחר מות אביה. אך ע"ש בהסכמת הגרח"ג צימבליסט שליט"א שהאיר על דבריו וכתב שדברי הראשונים שהביא הגר"ן גורטלר מתייחסים אך למזונות הבנות לאחר מותו, שהן ניזונות מתנאי בי"ד, ואינו נוגע למזונות הילדים בחייו "שהיא תקנת חכמים מיוחדת ואינה שייכת לתנאי כתובה". ובר מן דין הרי כבר העלינו לעיל שדברי הר"ן אינם אמורים אלא בחיוב מזונות הבנים כאשר האב מחויב במזונות אמם שהיא אשתו, אך כאשר אינו מחויב במזונות האם, ואנו מחייבים את האב רק במזונות הילדים, גם הר"ן יודה שאין חיוב מזונות הילדים נובע מחיוב מזונות אמם ואין להשוות את שיעורם והיקפם לשיעור והיקף החיוב במזונות אשה.

ושמחתי בראותי שזכיתי לדרוך בדרכו של רבנו המהר"ח בנבנישתי בנדון זה , שאחר שכתב שלשיטתו נראה דאין לחלק בין מזונות האשה לבין מזונות הבנים ובשניהם אזלינן בתר עושרו של הבעל, וכפי שנראה גם מהר"ן ומהמהר"ם מרוטנבורג שיש לדמות את מזונות הבנים למזונות האשה, שב והעלה שכיון דנפק מפומיה דהרמב"ם דאינו נותן להם אלא כפי צורכם, לענין מעשה אין לנו כח לעשות נגד הרמב"ם, חדא דמספיקא לא מפקינן ממונא, ותו שאפשר לישב גם את כל דברי הפוסקים ולהעמידם כדברי הרמב"ם, וכיון שדבריהם לא נאמרו בפירוש והרמב"ם כתב את דבריו בפירוש הכי נקטינן.

וממילא היות וקי"ל שהמוציא מחבירו עליו הראיה, ויתד היא שלא תמוש, הרי שאין עצה ואין תבונה נגד הא דסתמו לנו רבנו הרמב"ם ומר"ן השו"ע שכאשר האב אינו אמוד אין לחייבו במזונות ילדיו אלא על דרך הצמצום כעני שבישראל, ולא נוכל לקבל את דברי כב' הגר"מ אליהו זצ"ל שדייק מלשון הרמב"ם והשו"ע שחיוב האב במזונות בניו אינו על דרך הצמצום, כפי גדר עני שבישראל וככל אשר הראנו לעיל, אלא למעלה מכך, ואף השווה גדר זה לגדר האמור במזונות בניו לאחר שמלאו להם שש, כלשונו:

ואינו נותן להם לפי עושרו אלא לפי צרכן בלבד. ... , ולא כתבו שיתן להם כעני שבישראל וכמפרנס אשתו ע"י שליש ששם כתוב מפורש איזה ביגוד נותן ואיזה כלים ואיזה דיור ואיזה מזון, אלא משמע מכאן שלא נותן כעני שבישראל אלא לפי צרכן. וכן כתב שו"ע בסי' פ"ב סעיף ז': והבת אצל אמה לעולם ואפי' לאחר שש, כיצד, היה האב ראוי לצדקה מוציאין ממנו הראוי לה בעל כרחו וזנין אותה והיא אצל אמה. משמע אפי' שהאם כבודה בגדולים והבת שוכנת אצלה, אינה מקבלת אלא מה שראוי לה ולא כתב כעני שבישראל כזן ע"י שליש, כמו שכתב בסי' קי"ד בזן את בת אשתו.

ולעניות דעתי, קלה כמות שהיא, ואחר הקידה וההשתחוויה בפני מי שגדול, דברי הגר"מ אליהו זצ"ל המשווים בין גדרי המזונות מעיקר הדין של קטני קטנים טרם מלאו להם שש שנים לגדרי המזונות מדין צדקה של קטנים שכבר מלאו להם שש שנים, קשה להולמם, ככל אשר נראה לקמן, ושמא יש לדחוק ולהעמיד דבריו באופן אחר. ועיין שם גם בדברי הגר"י קאפח זצ"ל שנמנע מלקבוע מסמרות בשאלה האם על האב לזון את ילדיו כעני שבישראל או כבנוני, וכתב ד"הרי הלכה מפורשת היא שאין האב חייב לזון את בנו לפי רמתו ובוודאי לא לפי רמת אשתו הגרושה, אלא לפי צרכיו. ואשר למושג לפי צרכיו אם כעני שבישראל או כבינוני או שבכל זאת יש להתחשב ברמת שני ההורים גם יחד, וההרגל של הבן, אם כי ברור שאי אפשר לומר לאם כזו: הלבישי את בנך בגדים מרופטים ונעלים מטולאות כעני שבישראל. ובכל אופן נראה לי שמוקדם לדון בנושא זה, ....

אך עיין שם בפירוט בדברי מורי ורבי הגר"ש ישראלי זצ"ל שמדבריו נראה כי שיעור כדי צרכן הינו על דרך ההכרחי בלבד, וכדברינו לעיל, אך הוסיף וציין שאם האב הינו אמיד הרי שמעבר לסך המזונות ההכרחיים האמור לעיל יש לחייב את האב גם מגדרי צדקה לזון את הבן במזונות אליהם הוא הורגל עד עתה, וכלשונו הטהור:

... החיוב של האב לזון את ילדיו. חיוב זה יש לו שני מקורות הלכתיים: א. בסימן ע"ג לענין מזון הילדים עד גיל שש. חיוב זה כפי שמפורש שם הוא לא לפי עשרו אלא לפי צרכן בלבד. ואין ביחס לחיוב זה חילוק בין עשיר לעני, ואפילו עשיר ומכובד, אינו חייב ליתן לבניו אלא המספיק להם לפי צרכם , ואין בזה שום מחלוקת ושום דעה המחייבת יותר מזה.

ב. אכן חיוב נוסף יש על האב לזון את הבנים מדין צדקה, והוא כמבואר בסי' פ"ב: ... אם היה אמיד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם מוציאים ממנו בעל כרחו משום צדקה, וזנים אותם עד שיגדלו. פשוט הוא שבאמיד, חיוב זה משום צדקה שהוא ככל האמור בדיני צדקה : כמה נותנים לעני? - די מחסורו אשר יחסר לו. בזה צריך לדון לפי הרגל הבן, שזה בגדר אשר יחסר לו. וגם בפחות מבן שש האב חייב בזה נוסף על חיובו מכוח התקנה וכנ"ל".

...
נמצא כי כל אשר לימדונו רבותינו הרמב"ם והשו"ע שחיוב האב במזונות בניו הינו אך כפי צרכן אינו אלא כאשר ביה"ד דן ופוסק רק מכוח התקנה שהוטלה על האב עד גיל שש, אך לאחר גיל שש אם האב אמיד החיוב אינו מגדרי התקנה אלא מגדרי מצוות צדקה שהינם רחבים ומקיפים יותר ועל פיהם יש לתת לעני די מחסורו, וברור הוא שגם כאשר טרם מלאו לילד שש שנים אין הוריו פטורים מחיובי הצדקה כלפיו, אם הם אמידים, וחייבים הם גם בהיקף ושיעור חיובי הצדקה.

וכן כתב מורי ורבי, ראש הישיבה והרה"ר לישראל, הגר"א שפירא זצ"ל , וז"ל :

ולפי"ז נראה דאפילו בבן לפני שש ואביו אמיד הרי לו יהא דיש כאן חיוב מצד תקנה, ומצד תקנה אין לכוף רק כשיעור הפחות אבל דין צדקה דאיתא בבן לאחר שש הוא קיים ועומד גם בבן לפני שש דמחמת זה שיש גם תקנה ושיעבוד נכסים לא פקע דין חיוב הזנה משום צדקה שיש לו לאחר שש, וזה פשוט.

ונראה שזהו גם יסוד דבריו של זקני מו"ר ועט"ר בהסבירו את דברי חברי מועצת הרבנות של מרוקו שתיקנו לחייב את האב בתשלום מזונות על פי אחת מג' דרגות, כלשונו הטהור :

ג) על שאלתו השנית לאמר, למה הטיבו לבנים לתת להם בשר ומיני מתיקה ומר"ן לא גזר כ"א לחם ולפתן, לזאת אשיב ואומר הן אמת שהאב אינו חייב לזונן כפי כבודו רק כפי הצריך להם, ראה מ"ש מר"ן מלכא באהע"ז סי' עג' ס"ו עי"ש והוא הדין למזונות, וכמ"ש הבי"ש וחלקת מחוקק שם בסי' ע"א סק"א עי"ש, אך אמנה פשוט וברור כי מזונות הבנים אינם בגזירה שוה כעני כעשיר כל העם מקצה, רק כל אחד חובִתו לזון אותם כפי צרכם בפת ולפתן כפי הדרגתו וכפי שהיה נהוג לזונן לפני שיגרש את אמן, והפת ולפתן גופייהו יש בהן סוגים רבים, זאת אומרת שהעשיר נתון יתן להם פת נקי ובר, ותבשיל עם ירקות ובשר, ופירות לקינוח סעודה, רק אין חובִתו לתת להם כפי כבודו ועשרו ... כחובִתו כלפי אשתו הכבודה, וכן הבינוני נותן להם כפי צורכם פת ולפתן כפי הדרגתו ... , וכן הדל נותן להם מזונות דלים כפי הדרגתו. ובהצעה זו עיני קדשו תחזינה מישרים שצדקו היטב רבני המועצה י"ץ כאומרם שם דף ל' וזל"ה ולשומת הבנים אשר חיובם רק כפי הצריך להם תהיינה רק ג' הדרגות בינוני עשיר ודל עי"ש ותיבות רק כפי הצריך להם שכתבנו בולטות ומורות צדק שאינו חייב לזונם כפי כבודם רק כפי הצורך להם, אך פשו"ב שכל אחד חובתו לזונם כפי הדרגתו וכפי שהיה נהוג לזונן וכמש"ל ולזה עשינו ג' הדרגות דוקא עשיר בינוני דל, לא כן בשומת מזונות הנשים שחייב לזונן כפי כבודן עשינו ה' הדרגות הל"ה עשיר גדול עשיר סתם בינוני נמוך ודל ראה שם ומשם בארה.

הא קמן שלא העמידו את חובת המזונות על שיעור קבוע, ודנו בדברים על פי הרגלם של הילדים, שכן למרות שמעיקר הדין אין האב חייב אלא בכדי צורכן של הילדים, הרי שמדין צדקה עמדו והסכימו חברי מועצת הרבנות הראשית של מרוקו כי מזונות הבנים יגזרו ממעמדו של האב וממה שהאב הרגיל אותם. אך גם אז יהיה זה כפי צרכם בלבד, ועל כן פרטו את הדברים בג' הדרגות בלבד ולא נכנסו לדקדוקים הקיימים במזונות אשה בהם מחויב הבעל כפי כבודה. והגם שבפסק דין בביה"ד אשקלון נכתב להשיג על דברי מו"ר זקני זצוק"ל ונטען שדבריו נסתרים מדברי הפוסקים שכתבו שהאב אינו חייב במזונות ילדיו אלא כעני שבישראל, אחר בקשת המחילה, לא דק עמיתי הכותב בדברים ולא שת לבו לאשר אמרנו לעיל, והיכן שיוכלו דברי רבותינו כולם לעלות בקנה אחד מדוע זה נפיש פלוגתא ביניהם ונשווה אותם כטועים, חלילה, בדבר הלכה.

וממוצא דבר למדנו שחיוב מזונות הילדים מעיקר הדין עד הגיעם לגיל שש כאשר הוריהם אינם אמידים הינו "כפי צרכן" או "כפי צורכן ההכרחי" שהוא כשיעור מזונותיו של עני שבישראל , וכדברי הרב חינא וחסדא שכתב ששיעור המזונות הוא כדי "שלא יצאו רעבים מסעודתן". אולם כל זה אינו אלא כאשר ההורים אינם אמידים, אך כאשר ההורים אמידים יש להוסיף על הסך האמור גם חיוב מדיני צדקה.

סיכום ומסקנה
בתיק מס' 1166261/7 העלנו כי כאשר שני ההורים אמידים אין להטיל את מלוא תשלום המזונות אך על כתפי האב, ויש לחלק את התשלום בין האב לבין האם באופן נאות על פי גובה הכנסותיהם, וכפי דברי הרב חוט השני, הגריא"ה הרצוג, הגר"א שפירא, הגר"ש ישראלי זצ"ל.

ובקצירת האומר אלו ההלכות שעלו בידנו :
א. לדעת הרמב"ם, הרי"ף, המהר"ם מרוטנבורג, הרא"ש, הטור, הריב"ש, מר"ן השו"ע, הד"מ, הח"מ, הב"ש, הידי אליהו ועוד מרבותינו האחרונים אין מזונות הבנים תלויים במזונות אמם ועל כן האב חייב מדינא ולא מדין צדקה, גם במזונות בן אלמנה, בן גרושה, בן הפנויה ובן השנייה וחברותיהן ואף אם האב אינו אמוד ואף אם לבן יש נכסים משל עצמו חייב האב במזונותיו.

ב. אולם למרות האמור הרי שעל פי כללי ההלכה המסורים בידנו יכול האב לטעון קים לי כהרשב"א וכהר"ן שכאשר אין הוא חייב במזונות אמם של הילדים ויש לילדים נכסים משל עצמם פטור הוא ממזונותיהם גם לפני שמלאו להם שש שנים.

ג. משום כך האב רשאי לטעון קים לי כדעת הר"י מיגאש, רבנו יהונתן מלוניל והר"ן שאם אינו חייב במזונות אמם אין חיובו במזונות הילדים אלא מדין צדקה, ושעל כן אין לחייבו בהם כאשר אינו אמיד, ועל כן כאשר אין לאב אלא כדי סיפוקו אין לכופו על מזונות ילדיו.

ד. דברי הפוסקים כי שיעור חיוב האב במזונות הילדים הינו אך בשיעור של כפי צרכן ההכרחי, אינם אמורים אלא במקום שהאב אינו אמיד והילדים הינם מקטני קטנים . אך כאשר ההורים אמידים, ואפילו רק אחד מהם, יש להעמיד את גובה המזונות על סך שיספק לילדים את אותה רמת מזונות לה הם הורגלו עובר לגירושי הוריהם.


הכרעת הדין בנדון שבפנינו:
בנדון שבפנינו האב משתכר כ16,000 ₪ נטו, ואילו האם משתכרת מכלל מקורותיה כ13,500 ₪ נטו. לצדדים בן אחד משותף מקטני קטנים, והבעל כבר נושא במזונות שני ילדיו מנישואיו הראשונים בסך 4,500 ש"ח, ולאור העקרונות שפורטו לעיל ביה"ד מחייב את האב במזונות הילדים כדלהלן :
א. האב ישא בתשלום מזונות ומדור הבן בסך 2,250 ₪ לחודש, האב ישלם סך זה בחמישי לכל חודש לועזי.

ב. כמן כן ישא האב במחצית הוצאות רפואיות חריגות כמו גם במחצית הוצאות החינוך.

יהודה יאיר בן מנחם

ראיתי את דברי חברי הרה"ג יהודה יאיר בן מנחם והנני מצטרף למסקנה

הרב עמראני אחיעזר –אב"ד

ראיתי כל דברי חברי ידי"ן הדיין המצויין הרה"ג יהודה יאיר בן מנחם והנני מצטרף למסקנתו.

אפרים כהן-

ניתן ביום ו' בניסן התשע"ט (11/04/2019).

הרב אחיעזר עמרני – אב"ד

הרב אפרים כהן

הרב יהודה יאיר בן מנחם

העתק מתאים למקור
רפאל כהן, המזכיר הראשי
נחתם דיגיטלית ע"י הרב אפרים כהן בתאריך 11/04/2019 10:36

---

---