בפני ביה"ד בקשה להתרת נישואים.

לדברי המבקשים, הם נישאו בארצות הברית בטקס של נישואים אזרחיים שנערך במסעדה לשם השגת גרין קארד, וכעת הם מבקשים להתיר את נישואיהם ללא גט.

סקירה כללית
מדובר בבחור ישראלי שלצורך השתכרותו בעבודה בחו"ל היה זקוק לגרין קארד. לדבריו, הוא הכיר אשה שהיתה אחת מעובדותיו וביקש ממנה להינשא לו נישואים אזרחיים פיקטיביים לצורך מטרה זו ותמורת תשלום. האשה הסכימה.

עתה הופיעו האיש והאשה בפני ביה"ד לצורך התרת נישואיהם.

לדברי המבקשים הבחור התגורר בדירה ביחד עם חבריו, והאשה התגוררה במקום אחר. שניהם מעולם לא התגוררו ביחד, ולדבריהם גם לא היו ביניהם יחסי אישות. מיד בתום טקס הנישואין האזרחיים חזר המבקש למקום מגוריו והמבקשת למקום מגוריה.

עוד הבהירו המבקשים שחבריהם ידעו על כך שכל כוונתם בעריכת הטקס הינה פיקטיבית ולצורך השגת הגרין קארד, גם העובדים במקום וגם רב מסויים שאיתו הם התייעצו בטרם האירוע.

לדבריהם, הרב אמר להם שאפשר שכאשר יגיע הדבר לביה"ד בארץ יצריכו אותם להתגרש כדת משה וישראל בגט, כיוון שמבחינה רשמית הם נשואים.

כיוון שאת כל המידע הנ"ל קיבל ביה"ד מהמבקשים עצמם, התבקשו מביה"ד להמציא ראיות לגרסתם.

לשם כך הופיעו שני עדים, אחד בארץ בפני ביה"ד והשני בחו"ל בפני ביה"ד שהוקם לצורך קבלת העדות, שניהם שומרי מצוות.

שני העדים סיפרו שהם מכירים את המבקשים ומאשרים שעוד בטרם נישאו הודיעו להם שמטרתם היא השגת גרין קארד, והם נישאים אזרחית רק לצורך מטרה זו. הם העידו כי הם יודעים שהמבקשים לא התגוררו ביחד כלל, לא לפני שנישאו ולא לאחר מכן.

העד שהתקבל בארץ הוסיף שהוא הכיר היטב את הבחור והיה איתו ביחד בשבתות, והמבקש סיפר לו עוד לפני הנישואים, שהוא מתכוון להינשא פיקטיבית ואף נקט בפניו בסכום הכסף שהוא נדרש לשלם לאשה לצורך הסכמתה.

גם העד השני שהתקבל בניו יורק העיד שהוא מכיר את הבחור שנים רבות, והוא יודע שהנישואים היו למטרת השגת "ניירות" כלשונו.

דיון והכרעה
בעניין נישואים אזרחים דשו רבים והדברים מפורסמים וכבר סיכמו נושא זה בכמה ספרים. יעויין בספר "אורות המשפט" (עמוד מ') שהרחיב בנושא זה וסיכם דיעות האחרונים, ובספר "לב שומע לשלמה" (סימן יא), שם כתב י' נימוקים להצריך גט ו-י' נימוקים לפטור בלא גט.

שורש הדיון הוא סביב השאלה האם במצב שזוג חיים ביחד, אומרים:"אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות" וכוונתם לשם קידושין. ונבאר:

על מנת שיחולו קידושין כדמו"י נצרכים שני תנאים:
א. מעשה קידושין.
ב. עדות על כך.

מעשה הקידושין עליו ניתן לדבר במקרה של זוג החי יחד הוא עצם החיים המשותפים של הזוג בבית אחד. והעדות על כך היא "אנן סהדי" שזוג שחי כבעל ואשה יש ביניהם יחס אישות (בספר אור הנר לתלמיד החזו"א העלה אפשרות של קידושי שטר במקרה שנישאים על ידי חוזה, והחזון איש דחה אפשרות זו).

סקירה קצרה של הפסיקה בדין נישואים אזרחיים
הכל יודעים שאשה נישאת בג' דרכים: בכסף בשטר ובביאה, ויש צורך גם באמירה - "הרי את מקודשת לי" וכו', וגם בשני עדים שיעידו על כך.

לפי"ז לכאורה אין בנישואים אזרחיים בכדי למלא את התנאים הנ"ל. אולם אעפ"כ מהסוגיא בגיטין דף פא ע"א רצו כמה מחכמי הדורות לחדש שיש בכך נישואין.

במסכת גיטין (פא ע"א) נאמר במשנה:

"המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי - ב"ש אומרים אינה צריכה גט שני, וב"ה אומרים צריכה הימנו גט שני. אימתי בזמן שנתגרשה מן הנישואין".

ובגמ' רצו בתחילה לפרש שמדובר בראוה שנבעלה ומחלוקת ב"ש וב"ה היא, שב"ש אומרים אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואילו ב"ה סוברים שאין אדם וכו', אולם מסקנת הגמ' היא שבראוה שנבעלה הכל מודים שצריכה גט משום שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ומחלוקת ב"ש וב"ה היא רק בראו שנתייחדו, שלדברי ב"ה הן עידי יחוד הן עידי ביאה וב"ש פליגי בזה.

ובשו"ע אהע"ז סי' קמט ס"א נפסק שאם נבעלה צריכה גט בוודאי, ואם התייחדו צריכה גט מספק:

"המגרש את אשתו וחזר ובעלה בפני עדים, (או שגלוי לכל שבא עליה כגון שנשאה) קודם שתנשא לאחר, בין שגירשה מן הנשואין בין מן האירוסין, הואיל ואשתו היתה, הרי זו בחזקת שהחזירה ולשם קידושין בעל ולא לשם זנות. ואפי' ראו שנתן לה מעות, שחזקה היא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והרי בידו לעשותה בעילת מצוה. לפיכך הרי זו מקודשת קדושי ודאי, וצריכה ממנו גט שני".

יוצא איפה שמסוגיא זו עולה כי על אף שאין בצורה ברורה את כל הנצרך לשם קידושין, הרי שבדרך מן הדרכים התנאים האמורים מתקיימים: מעשה קידושין - ע"י ביאה, שחזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובודאי בעל לשם קידושין, ועדים - אם ראו שנבעלה, או אף אם ראו שנתייחדו - עדי יחוד הן כעדי ביאה.

בשו"ת הרדב"ז (חלק א' סימן שנא) חידש שאם התייחד עם גרושתו כאשר היא נידה אין חוששין לחזקה זו. הסברא לחילוק זה היא שאם לא חשש לאיסור כרת כיצד יתכן שיחשוש לאיסור ביאת זנות? וא"כ בוודאי לא כיוון לשם קידושין.

אפשר שסברא זו תלויה במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"א מאישות הלכה ד'. זה לשון הרמב"ם:

"קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק, אם רצה הוא והיא, נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו, וזו היא הנקראת קדשה. משנתנה תורה נאסרה הקדשה, שנאמר "לא תהיה קדשה מבנות ישראל". לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה, מפני שבעל קדשה".

ובהשגת הראב"ד :

"אין זו קדשה, אלא מזומנת, והיא המופקרת לכל אדם, אבל המייחדת עצמה לאיש אחד אין בה מלקות ולא איסור לאו".

דעת הרמב"ם שאם קיים יחסי אישות איש עם אשה בדרך זנות עובר על איסור קדשה, ואילו הראב"ד סובר שרק אשה המפקירה עצמה לכל אדם יש בזה איסור קדשה, אבל אם מייחדת עצמה לאיש אחד אין איסור לאו ואין בה מלקות.

יוצא איפה שלדברי הרמב"ם איש שהתייחד עם גרושתו, אם לא היתה ביאתו לשם קידושין עובר על איסור קדשה, אולם לדברי הראב"ד לא עבר איסור ואעפי"כ אומרים "אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות". מוכח מדברי הראב"ד שאין זה משום האיסור אלא מחמת סברא אחרת, כנראה שזו כוונת האנשים שאין רצונם בחיי הפקר אלא בחיים מסודרים.

וא"כ אפשר שאף אם אינם חוששים לאיסור כרת אין בכך בכדי לדחות את החזקה ש"אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות", שאפשר שרצונם למסד את הקשר ביניהם ולא משום שאם לא כן יעברו איסור.

יתירה מכך, האור שמח (פרק י' מהלכות גירושין הי"ט) כתב להוכיח שגם לדעת הרמב"ם אין החזקה נובעת משום האיסור שבביאת זנות אלא משום שזהו טבע האדם.

כתב הרמב"ם שם:

"הורו מקצת גאונים שכל אשה שתיבעל בפני עדים צריכה גט – חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכו'. וכל הדברים האלה רחוקים הם בעיני מאוד מדרכי ההוראה, ואין ראוי לסמוך עליהם, שלא אמרו חכמים חזקה זו אלא באשתו שגירשה בלבד וכו' אבל בשאר נשים וכו' בחזקת שבעל לשם זנות עד שיפרש כי הוא לשם קידושין".

הרמב"ם חילק בין גרושתו, שלגביה אומרים חזקה זו, לבין פנויה, שלגביה אין אומרים כן. והקשה האור שמח, אם החזקה נובעת מחמת האיסור, מה חילוק יש בין גרושתו לבין פנויה בעלמא, אלא ע"כ שחזקה זו הינה בטבע האדם בכך שהוא מעוניין בחיי נישואין ולא בחיי הפקר, ולא קשורה חזקה זו כלל לאיסור שיעשה אם לא תהא ביאתו לשם קידושין.

אלא שמתוך דברי הרמב"ם הללו נפשט לכאורה הספק בדין נישואים אזרחיים, שהרי מדובר בפנוי ופנויה, ובכה"ג סובר הרמב"ם וכך גם נפסק בשו"ע סי' קמט ס"א שלא אומרים חזקה זו.

כלומר, אמנם זוהי חזקה שבטבע האדם ולא מחמת האיסור, אולם חזקה זו נאמרה רק בכה"ג שהיתה גרושתו, בזה אמדו חכמים שהביאה הינה סימן לחידוש הקשר, משא"כ בפנויה.

אלא שגם על כך אמרו כמה פוסקים, שזהו דווקא בביאה מזדמנת, אולם אם הם חיים כזוג לכל דבר, הרי שבכה"ג קיימת אותה חזקה שהם מעוניינים בקשר של ממש ביחסיהם.

הערה נוספת העירו הפוסקים הסבורים שאין בנישואין אזרחיים משום נישואין, מדברי הרמב"ם בפ"ז מאישות הלכה כג שם כתב: "שאין אדם מישראל הכשרים, עושה בעילתו בעילת זנות, והרי בידו עתה לעשותה בעילת מצוה". משמע מדבריו שבפורקי עול לא נאמרה חזקה זו.

ראה בשו"ת "דבר אברהם" (חלק ג' סימן כט) שהקשה שאם הדיוק מדברי הרמב"ם הוא עיקר, מדוע לא אמרה הגמ' בגיטין שהמתייחד עם גרושתו - דווקא אם הוא כשר - נעשית היא אשתו בשל התייחדות זו.

ועוד הקשה שלכאורה הרמב"ם סותר דבריו, שבפרק י' מגירושין הלכה יז - בדין לנה עמו בפונדקי, השמיט הרמב"ם את התנאי שדווקא בכשרים.

משום כך חידש ה"דבר אברהם" שאמנם חזקה זו נקבעה בשל הכשרים, אך משום זה קבעו שבכל האנשים חזקה זו קיימת על מנת שלא לחלק בין איש לאיש, ואף אם לא כיוון לשם קידושין הפקיעו חז"ל את הקידושין ממקדש שני.

סוף דבר יש כמה נימוקים שלא להחשיב נישואים אזרחיים כנישואין של תורה מחמת הסברא ש"אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות":
א. דווקא בגרושה אמרו חזקה זו.
ב. דווקא אם הוא אדם כשר.
ג. דווקא אם לא עושה איסור חמור יותר באותה ביאה.

למרות כל הנימוקים הללו יש שהחמירו בשל הסיבות שנימנו לעיל.

מספר שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה פנה בעל ה"דבר אברהם" במכתב לגדולי ישראל על מנת שיחוו את דעתם באשר לנישואין אזרחים (הרקע היה ריבוי נישואין כאלה בתקופה ההיא).

רבים מחכמי ישראל הקלו ובראשם ר' חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל בעל ה"אחיעזר", אולם היו מחכמי ישראל שהחמירו ובראשם הרוגוצ'ובי זצ"ל בכמה תשובות, חלקם בספרו "צפנת פענח", וסיכם את דעתו הגרש"י זוין בספרו "אישים ושיטות" (עמ' 138). כדרכו גם בנידון דין הוא מפתיע וסלל לו דרך חדשה. עיקר חידושו ששני דינים נפרדים קיימים בנישואים של אשה לבעלה:

האחד - האשה שנשאת נאסרת באיסור על אחרים, השני - האשה קנויה לבעלה (אמנם גדרי קנין זה שונים מקניינים אחרים, אולם במהותו הוא קנין), כך הוא מדייק מלשון הגט: "מגורשת ממני ומותרת לכל אדם", "מגורשת ממני" - מצד הקנין, "ומותרת לכל אדם" - מצד האיסור.

כך הוא מסביר את התוס' בגיטין (דף פב ע"ב ד"ה "אפילו") שכתבו שאם אמר אדם הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬¬ יכולה היא להתייבם, מפני שגט זה הפקיע את הקנין אך לא את האיסור, והייבום הוא מחמת האיסור.

עוד הוא מבאר שהקנין נעשה במציאות ששניהם חיים ביחד בבית אחד, משא"כ האיסור נתחדש בשל מעשה הקידושין שאוסר אותה אכולי עלמא כהקדש. ועל כן בבני נח שיש איסור אשת איש והם נהרגים על כך, אין זה מחמת האיסור שבה, שהרי הם לא עושים מעשה קידושין, אלא מחמת שהיא קנויה לבעלה. עוד חידש שגם בבני ישראל יש את דין בני נח, אלא שאצלם התחדש דין נוסף, הדין האיסורי. לא שונים בני ישראל מבני נח ויש להם גם דין בן נח שהיא קנויה להם בעצם המציאות שחיים ביחד, ואף שגם ללא האיסור היתה אסורה מכח הקנין, יש באיסור חידוש שגורם לייבום כנ"ל.

ראיה לכך הוא מביא מדין אשת יפת תואר שהותרה במלחמה. בגמ' בקידושין (דף כב ע"א) דרשו: "ולקחת לך לאשה" - ליקוחין יש לך בה. רש"י ותוס' שם פירשו שמדובר לאחר שנתגיירה, שאל"כ כיצד שייך בה ליקוחין. וכמובן זהו דוחק, שהרי דין זה לא נאמר בגמ'. חידש הרוגוצ'ובי שמדובר קודם גירות, ולמרות שאין קידושין תופסים בה, כוונת התורה שאותו איסור הקיים בבני נח: "ודבק באשתו" - ולא באשת חבירו" - קיים לכאורה גם באשה זו, ומשום שהיא קנויה לבעלה ולא תופס בה הקנין, ובאה התורה והתירה קנין זה של בעלה הגוי והפקיעה אותו, ומעתה מעשה ליקוחין שייך בה. אמנם אינה כאשתו מצד האיסור, אולם מצד הקנין חל למרות היותה אשת איש.

משום חידוש זה סבור הרוגוצ'ובי שניתן לשנות את נוסח הגט בנישואים אזרחיים ודי לכתוב בו:"הרי את מגורשת ממני" וממילא בטל הקנין. עוד חידש שגט רגיל יש לו להיות נכתב לשמה ואילו בגט זה אין צורך בכך, כיוון שלא בא להתיר את האיסור ודינו כמו שטר שחרור של עבד עברי.

בשו"ת "עזרת כהן" לגראי"ה קוק זצ"ל (סימן לח), ובשו"ת שרידי אש (ח"ג סימן כב) העירו על עיקר חידושו של הרוגוצ'ובי ששני דינים יש בנישואין כאמור לעיל מדברי הרמב"ם בפ"ט מהלכות מלכים ה"ח, שם כתב הרמב"ם:

"וממתי תהיה אשת חבירו (של בן נח) כגרושה שלנו? משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה, או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה, שאין להם גירושין בכתב, ואין הדבר תלוי בו בלבד, אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין".

ומכאן הקשו שאף אם דין נישואים אזרחיים כדין נישואים של בני נח, הרי שהתרתם אינה מצריכה גט, אלה די בפרישה של אחד מהם.

בשל כך שחידושו של הרוגוצ'ובי לא נתמך בראשונים וכפי שהעיר בספר "דבר אברהם" ובשל קושיות נוספות לא הסכימו עמו רוב הפוסקים האחרונים.

נסקור חלק מתשובות הפוסקים בעניין זה.

ראשון המדברים בעניין זה הוא הריב"ש - תלמיד הר"ן, שכבר אז היו אנוסים שנשאו את נשותיהם בנישואים אזרחיים בלא חו"ק.

בשו"ת הריב"ש סימן ו' כותב:

"אשה אחת באה ממיורקה, מאותן האנוסות לעבודת כוכבים ובנה בביקרה, ונאמר לה – מה טיבך, ומה טיבו של בן זה? ואמרה שאנוס אחד מארץ ארגון תבעה להינשא לו קודם הגזרה כדת משה וישראל, ולא עלתה בידו, ולאחר הגזירה בכמו שבוע אחד בא אנוס אחד לעבודת כוכבים, אוהבו של אותו אנוס החפץ בה, ודיבר על ליבה להנשא אליו, והיא נתפייסה ונגמר הזיווג ביניהם, אלא שלא קידשה בעדים ולא נישאת לו בעשרה, אלא על ידי עובדי כוכבים בחזקות דתם, ובכהני במותם, וישבה בביתו עמו כאשתו לכל דבר, בחזקת אישות. והיו יודעים זה אנוסים רבים וישב עמה כמשלוש חודשים ונתעברה ממנו וזה פריה. וחלק האיש ההוא מעבר לים, ולא יסף שוב אליה עוד, ילמדנו רבנו מה יהיה משפטה ואם יש לחוש לה אם לא?".

הריב"ש בתשובתו התיר את האשה ונימוקיו:
א. רוב הראשונים והפוסקים סוברים כדעת הרמב"ם שרק בגרושה נאמרה החזקה שאין אדם וכו'.
ב. הרי אשה זו לא טבלה לנידתה (גם זה היה חלק מן הגזרות).
ג. בזה שנישאו בפני הכומר, כאילו פירשו שאין דעתם לנישואין כדת משה וישראל.

אמנם בשו"ת "משפטי עוזיאל" (סימן נט) לרה"ר בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל רצה לחלק בין מקום שלא ניתן לערוך נישואין כדת משה וישראל, ששם יש להחמיר ולומר שמא זו כוונתם, משא"כ במקום שניתן לערוך חו"ק ובכל זאת הם חפצים בנישואים אזרחיים, בזה הרי הם מפרשים שאין בדעתם להינשא כדת משה וישראל, אולם כאמור בריב"ש מדובר במקום שלא ניתן לערוך חו"ק, ואעפי"כ סובר שהוי כאילו התנו שאין הם חפצים בנישואים כדת משה וישראל.

למעשה רוב הפוסקים סוברים שאין לחשוש לנישואים אזרחים, אולם אעפי"כ מחמת חומרת איסור אשת איש החמירו לכתחילה, אבל במקרים מיוחדים הקילו להתיר את האשה בלא גט.

בשו"ת "שרידי אש" (ח"ג סימן קיח) פסק בנדון אשה שנשאה בערכאות ומת בעלה בלא בנים, ואמר לה בעלה שהיה לו אח ומת, האם להצריכה חליצה ולחשוש שמא יש לו אח שלא ידוע ובינתיים לאוסרה אכולי עלמא. ובנדון שם התיר מחמת מספר סיבות, אלא שכתב שבשל שנישואיה הם רק נישואים אזרחיים די בנימוקים אלה להתירה.

בשו"ת "היכל יצחק" דן בדבר אשה שעם פרוץ מלחמת עולם השניה נישאה ליהודי בנישואים אזרחיים, ולאחר זמן נשבה בעלה ונשלח לסיביר ונעלמו עקבותיו. האם יש להתירה במציאות זו. והביא שיש שרצו להתיר מחמת ספק ספיקא, ספק אם נישואין אזרחיים נחשבים כנישואים, ואף אם נחשבים, ספק אם מת. וראה שם ששלל הסתמכויות על הספק השני, ולדעתו אבד זכרו לא מהווה ספק. אולם בסוף גם הוא מתיר מנימוקים אחרים, ומסיים:"בפרט שכמה גדולים ובתוכם רח"ע גרודזינסקי פסקו שלא להחמיר" (בנישואין אזרחיים).

גם הרב עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת "יביע אומר" (ח"ו אה"ע סי' א') פוסק שיש להחמיר לכתחילה, אולם במקרים מיוחדים מתיר כאשר קשה להשיג את הגט, וכותב שעשה מעשה במצרים להתיר בכה"ג.

לאחר ניתוח הספיקות מסיקים רוב האחרונים שאת מימיהם אנו שותים כמו הגאון הרב משה פיינשטיין בשו"ת "אגרות משה" (חלק א' סימן עה), מרן הרב עובדיה יוסף בשו"ת "יביע אומר" (חלק ו' אהע"ז סימן א'), הגרש"ז במנחת שלמה (סימן קכ"ז) שלכתחילה יצריכו גט לצאת ידי כל הספיקות, אולם זהו רק לחומרא, ועל כן אם ישנו מצב של עיגון שקשה לאתר את הבעל ניתן להתיר בלא גט. וכאמור, בשו"ת "יביע אומר" כתב שכך עשה מעשה בהיותו במצרים כאשר היה חשש לעיגון. זהו מנהג בתי הדין כיום להצריך גט בנישואים אזרחיים. עם זאת אם יש מקרה מיוחד של עיגון, התירו אף בלא גט.

ניתוח מקרה דנן
לדעתנו, מקרה דנן אינו דומה למקרים שנידונו.

בכל המקרים הללו מדובר בזוג שנישאו באופן אזרחי ולאחר מכן חיו כבעל ואשה. במקרה כזה דנו הפוסקים להחמיר בשל הסברא שהחיים המשותפים באותו בית כללו מן הסתם חיי אישות, ויש לחשוש שהביאה הייתה לשם קניין כיון ש:"אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות". גם על חומרה זו כאמור השיגו רבים מן הפוסקים, ולדעתם לא נאמרה חזקה זו אלא במחזיר גרושתו, ובאדם שבדרך כלל מעוניין שלא יהיו ביאותיו ביאות זנות, מה שאין כן בפרוצים.

אולם גם לפי הדעה המחמירה, זהו דווקא כאשר יש בפנינו עדים שהצדדים חיו כבעל ואשה לאחר הנישואים האזרחיים, ואף שאין עדות על ביאה ממש, סברו המחמירים שאנן סהדי שכך אירע. במקרה דנן לא רק שאין עדים כלל, כלומר - אין עדות על כך שחיו כבעל ואשה, אלא ההיפך הוא הנכון, דהיינו שיש בפנינו עדות שהצדדים לא חיו כבעל ואשה. גם אם נחשוש שהיה איזה קשר של אישות ביניהם הרי שהוא לא היה ידוע לעדים, וכמובן שאין בכהאי גוונא "אנן סהדי".

יוצא איפה שמקרה דנן לא שייך כלל לחומרא של נישואים אזרחיים, הן משום שלא היה מעשה של קידושין בצורה של ביאה, והן משום שאין עדות על כך וגם "אנן סהדי" לא שייך במקרה זה. שני התנאים הנצרכים לנישואים לא קיימים, ולפי ההלכה די בחיסרון של אחד מהם על מנת שלא יוגדרו הצדדים כנשואים.

נישואים פיקטיביים
בעניין נישואים פיקטיביים עיקר הדיון סובב בעניין הכוונה לנישואים.

יש לציין שדיון זה הוא כאשר מדובר בנישואים שנערכו כדת משה אלא שהיו נישואים פיקטיביים.

בשו"ת "הר צבי" (אה"ע סימן כט) דן בנדון אשה שעל מנת לקבל רשיון מהממשלה כדי שתוכל להישאר בארץ היתה צריכה להירשם כנשואה לתושב הארץ, ואכן קיבלה קידושין מתושב הארץ ולאחר זמן סידרו לה גט ממנו. לבסוף נזדמן לה שידוך עם כהן, והשאלה שנשאל היא האם הגט שקיבלה פוסלה לכהונה.

בדבריו הוא דן בשאלת הנישואים הפיקטיביים, ומביא את דעת המהרש"ם והצפנת פענח שמדבריהם יוצא שיש לנישואים פיקטיביים שם נישואים וממילא הגט אוסרה לכהן.

הראיה שהביאו לשיטתם היא מהתוספתא (כתובות פ"ה א') במעשה בר' טרפון שקידש שלש מאות נשים בשנת בצורת על מנת להאכילם בתרומה. והנה אף שלא היה חפץ בנישואים אלה לצורך נישואים של ממש, אלא נישואים של ערמה היו, אעפי"כ נחשבים כנישואים גמורים.

והשיג על כך שיש לחלק בין מקרה שהתועלת הנצרכת מהנישואין היא לצורך הממשלה או הרשות, לבין מקרה שהתועלת הנצרכת היא לצורך הלכתי. כאשר התועלת הינה הלכתית כמו להאכילה בתרומה, הרי לצורך תועלת זו אין אפשרות אלא אם כן הנישואים יחולו על פי ההלכה, ועל כן אף שלא התכוונו לצורך נישואים של איש ואשה כדרך הטבע, אלא רק שיחשבו כנישואים, עכ"פ יש צורך שיחשבו נישואים על פי ההלכה, וע"כ נישואים אלה נישואים גמורים הם ויש צורך בגט. משא"כ במקרה שהתועלת בנישואים הינה לצורך עניין שאינו הלכתי, כמו השגת רשיון וכדומה, בזה לא נצרך שהנישואים יחולו על פי ההלכה ודי אם יחשבו שהם נשואים, ומשום כך אין ראיה מהמעשה של רבי טרפון.

ולפי זה במקרה דנן, שדי אם הרשויות יחשבו שהם נשואים אין בכוונתם יותר מכך.

וכעין זה כתב גם בשו"ת "אגרות משה" (חלק ד' אהע"ז סימן קיב).

אלא שעדיין יש לדון במה שפסק הרמ"א באה"ע (סימן מב סעיף א'):

"אין הולכין כעניין הקידושין אחר אומדנות והוכחות המוכיחות" וכו'.

ולכאורה סיבת ההיתר בנישואים פיקטיביים היא אומדנא שהצדדים לא התכוונו לנישואים של ממש.

מקור הדברים בתשובת מהר"מ שהובאה בב"י והטעם לכך הוא חומרא דאשת איש. גם הגר"א שם כתב שזהו הטעם.

וכתב ב"הר צבי" שם, שנראה שזהו דווקא כאשר האומדנא באה לאחר המעשה, דהיינו שהיו ראיות כאלה ואחרות שאין כוונתם לנישואים, אבל בשעת הנישואין לא היתה כל אומדנא. שהרי במקרה שעליו דן הרמ"א, מדובר שאשה שאמרה לאיש קדשני ואחר הקידושין זרקה את כסף הקידושין מיד, וא"כ האומדנא באה אחרי הקידושין, אף שהיה בתוך כדי דיבור הרי בקידושין מחמירים בזה. אולם אם האומדנא היתה בטרם עשיית הקידושין, כמו במקרה דנן שיש עדות שהבחור והבחורה הודיעו שהם עורכים טקס נישואין רק לשם קבלת אישור השהייה בארה"ב, בזה לא דיבר הרמ"א. והטעם לכך הוא שאם יש קידושין ומבקשים לבטלם ע"י אומדנא, בזה איירי הרמ"א, משא"כ בנידון דידן שמתחילה נחשב כהערמה ולא כקידושין. והביא שכעין זה כתב בתשובת רעק"א תניינא בעניין קידושין בשחוק.

ומסקנתו שניתן להתירה לכהן, אף על פי שבסוף דבריו חש לדעה שנישואין אלו יש לחשוש להם.

גם בשו"ת "אגרות משה" (חלק ד' אהע"ז סי' קיב) דן בשאלת נישואין שנעשו להשגת רשיון כניסה למדינה, וחילק שם בין שלשה מצבים:
א. אם שני הצדדים הודיעו שהם נשואים זה לזה לצורך רשיון כניסה למדינה. בכה"ג אין הודעתם נחשבת כמודעה ואפילו אינה מעקרת בוודאות את כוונתם לנישואים. אפשר שאמנם רצונם ברשיון כניסה למדינה, אלא שלשם כך התרצו להינשא זה לזה, וכמו שרבים מתרצים להינשא בשל סיבות של ממון של צד אחד וכדומה.

ב. אם שני הצדדים הודיעו לפני הנישואין לכל הנמצאים בטקס הנישואין שאין ברצונם להינשא ועושים את מעשה הקידושין רק כדי להערים על הממשלה. בכה"ג הקידושין אינם קידושין, כיוון שהכל יודעים שאין כוונת קידושין במעשה, והטקס הינו להערמה בעלמא. אלא שבכה"ג יש צורך שההודעה תהא משני הצדדים, ואם רק אחד מן הצדדים הודיע לכל הנמצאים שם הוו קידושין, וראה שם שביאר מדוע בכה"ג הוו קידושין.

ג. בדרך מסירת מודעה, דהיינו, שאחד מן הצדדים מוסר מודעה והכירו באונסו, בכה"ג גם אם רק צד אחד מסר את המודעה הקידושין אינם קידושין.

ולפי זה יוצא שבמקרה דנן שהכל ידעו שהם נישאים רק על מנת להערים על הממשלה ואינם מתכוונים לחיות כזוג נשוי, הרי שדומה הוא ממש למצב השני בתשובה זו.

ועדיפא מיניה שהנישואין שעליהם השיב באגרות משה הינן כדת משה וישראל ואילו בנידון דידן מדובר בנישואים אזרחיים.

סוף דבר
נישואין אזרחיים לפי הכרעת גדולי האחרונים ולמנהג בתי הדין אינם נחשבים כנישואין ממש אלא לחומרא.

גם חומרא זו הינה דווקא כאשר הצדדים חיו ביחד לאחר הנישואין האזרחיים, אך אם אין לנו עדות על כך, וקל וחומר כשיש עדות שלא חיו ביחד בבית אחד, לא שייכת חומרא זו.

נישואין שידעו כל הנמצאים בשעת הנישואין שאינם לשם חיים משותפים אלא לצורך אחר, כמו השגת רשיון כניסה או גרין קארד וכדומה, אינם מצריכים גט ואינם נחשבים כנישואין בשל חוסר כוונת הנישואין של הזוג.

גם למחמירים שיש לחוש בנישואין פיקטיביים, נראה שכאשר מצטרפים שני העניינים גם יחד, כלומר נישואין פיקטיביים ונישואין אזרחיים, הרי שאין להחמיר שתי חומרות ויש לפוטרה בלא גט על מנת שלא לאוסרה לכהן.

כעין זה פסק בשו"ת "אגרות משה" שם וכן פסק בשו"ת "שמע שלמה" (חלק ו' סימן יד).

וכך כתב באות ג':

"ובנ"ד שכת"ר שליט"א אומר שזה דרכה לחפש להם רשיון שהייה, ע"י חתונה מדומה, בוודאי דלא שייך לחוש בזה למידי, ומלבד שאין ממשות בנישואין אלו כלל, הנה גם כוונת נישואים אין כאן בנידון זה. ויש לומר דגם המחמירים יסכימו בכה"ג דאינה צריכה גט לכולי עלמא."

ומקרה דידן עדיף בכך שיש שני עדים שהעידו שבטרם הנישואים הודיעו הצדדים שאין בכוונתם לשם נישואים אלא לשם הערמה בלבד, ויודעים שלא התגוררו גם אחרי הנישואים ביחד, אף לא יום אחד.

לכן בית הדין קובע שהמבקשים לא היו נשואים מעולם, ומתיר את נישואיהם האזרחיים.

למען הסר ספק, בית הדין מורה לרשויות המדינה לרשום את הצדדים כפנויים ולא כגרושים.

ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים,

ניתן ביום כ"ט באלול התשע"ט (29.9.2019).