כל שכתבנו שנתינת מעות גוררת את הלב להיות גומר ומקנה, לא נאמרו הדברים אלא במקום שנתינת המעות ראויה בו אצל כל בני אדם, וזה לא היה רוצה בהם וכשאנסוהו ונתנו לו מעות חזר לו לנוהג העולם וגמר והקנה. אבל כל שאין נתינת מעות ראויה בו אפילו חדש זה במנהג ונתן מעות אין זה כלום. ומעתה מתנה וגט שקבל עליהם מעות הואיל ונאנס מ"מ אין אומרים מפני המעות גמר והקנה ומעתה גט מעושה אין כסף מטהרו וזה נראה לי ברור ואף לגדולי הדורות שלפנינו מצאתיה.

מודה שמואל דהיכא דיהיב ליה זוזי - זה הלוקח מן הסיקריקון כשחזר ולקח מבעל הבית יהב ליה זוזי לבעל הבית דאגב דמקבל זוזי גמר ומקני דהיינו תליוהו וזבין אבל בלא מעות לא גמר ומקני דהא רב הונא נמי תליוהו וזבין קאמר אבל תליוהו ויהיב לא הוי מתנה.

מעשה ביהודים שדחקו את חביריהם בתפיסה לקבל עליהם חרם לתת להם כך ופסק הר"ם דאין באותו חרם ממש כיון דאנוסין היו דאפילו תלוהו ויהיב לא הוי מתנה כ"ש בנדון זה דאכתי לא יהיב מידי אלא קבלו לתת. ולא דמי לגזירה קמייתא ומציעתא דסיקריקון דאמרינן הכא דאגב אונסא גמר ומקני דשאני התם דהעובדי כוכבים היו צריכים להורגו מפני היראה גמר ומקנה. אפילו במציעתא דאמר כל דקטיל ליתיב ארבע זוזי ולא היו צריכין להורגו מ"מ היהודים היו יראים כיון דכבר הורגלו להורגן מכח הגזירה ראשונה [*ונעשה בהיתר] ואגב אונסא גמר ומקני.

קדיש בביאה מאי איכא למימר - תימה לרשב"א דקדיש בביאה בלא הפקעה לא להוו קדושין דהוי תליוהו ויהיב דכנגד גופה שקנוי לו אינו נותן לה כלום. ודוחק לומר לפי שיש לה הנאת ביאה. ועוד דאם כן הא דאמר אמימר תליוה וקדיש קדושיו קדושין לא הוי אלא דקדיש בכסף או בביאה אבל בשטר לא דהוי כמו תליוהו ויהיב. וי"ל דכנגד גופה שקנוי לו מתחייב לה שאר כסות ועונה.

משמע דהכי פי' דבמכר דכוותיה, כלומר שלא הי' נותן כל דמי המכר אלא מקצתו אפ"ה הוי זביני' משום דאגב אונסין דזוזי גמר ומקני .

וכתב הריטב"א ז"ל דכיון דבתר דעתיה דמוכר אזלינן כדאמרינן דאגב אונסיה דזוזי גמר ומזבין ליכא לדמויי לגמרי לאשה ולומר כי היכי דאשה מתקדשת בפרוטה ה"ה אם קבל פרוטה משדה זו דליהוי מכירה דשאני אשה דהרי נתן לה דמיה דכל אשה מתקדשת בפרוטה. ועוד דאשה בכל דהו ניחא לה כדר"ל טב למיתב טן דו וכו' א"כ דין הוא לומר דאגב אונסא נמי גמר ומקניא נפשה. אבל הכא מי איכא למימר דמשום פרוטה שנותנים לו מתרצה על קרקע של מאה מנה. ותדע דלא דמיא אשה לקניית קרקע שהרי אשה שאמרה לשלוחה צא וקבל לי קדושין סתם וקבל פרוטה בקדושין מקודשת ואילו שליח קרקעות אם טעה חוזר עד כאן. ונראה שדעת הרנב"ר ז"ל נוטה לזה אף על פי שאחרים אומרים דשוין הם.

נראה דהסברא הוא כך, דכיון דנתרצה מחמת אונס הוי ריצוי גמור הלכך אפילו בתליוהו ונתן ג"כ מקני, ולשון הגמ' ג"כ מוכח דכתוב סתם אגב אונסיה גמר ומקני. אך הנ"מ בין תליוהו וזבין ותליוהו ונתן הוא, דבתליוהו ונתן איכא אומדנא דמוכח דרצונו היה בזמן שיבוטל האונס יבוטל המתנה, אבל גבי תליוהו וזבין מתחילה היה מוכרח למכור ונתרצה, א"כ מכירתו מכירה גמורה ואומדנא דמוכח ליכא דרצה שיבוטל המקח היכא שיבוטל האונס, דהא קיבל דמים ולא הפסיד כלום, וגם פן לאחר זמן ירצה יותר הכסף מהחפץ.

הנה אין כל מקום למבוקשו זאת של הבעל, היות ובזמנו סודר ההסכם לפני ביה"ד שדן בדבר ומתוך הסכמה מפורשת שלו. לא מסר שום מודעה על כך, וגם לא הביע שום גילוי דעת בע"פ שמתוך אונס הוא מסכים לזה. ואם חשב בלב על כך הר"ז בבחינה של דברים שבלב שאינם דברים, והסכום שהסכים אליו איננו מוגזם כ"כ עד שיהא מקום להרהר אולי הוה כאומדנא דמוכח שלא הסכים מרצון על כך.

יתר על כן, אפילו אי לו בנידוננו היה כן מיקרי זה אונס, הא ג"כ אין זה כאונס של תלוהו ויהיב, אלא כאונס של תלוהו וזבין, כי על ידי הסכמתו - ההכרחי הזה קיבל מה שרצה ורדף לקבל תמורת זה ואשר היה מוכח בעליל שהיתה זאת התמורה שקיבל עבור כך שוה לו ביותר מזה, והוא לזכות להיות עי"כ בן חורין מזאת האשה וליפטר מכל חיוביו כלפיה שחלו עליו כל עוד היתה אשתו, וגם לרבות, ואולי זאת בעיקר להיות עי"כ בן חורין לישא האשה שחפץ בה, וד"ל. (יעוין בפ"ת אה"ע שם ס"ק י"א וס"ק י"ז עיין שם). ויתכן על כן שאין זה אפילו בגדר של תלוהו וזבין, אלא הוא זה נתינת תמורה עבור ההסכמה של האשה לקבל את הג"פ ולעשותו עי"כ בן חורין, והיא הסכימה לכך ע"י ההתחייבות היותר גדולה מהרגיל למזונות הבן.

"הנה אין כל מקום למבוקשו זאת של הבעל, היות ובזמנו סודר ההסכם לפני בית הדין שדן בדבר ומתוך הסכמה מפורשת שלו. לא מסר שום מודעה על כך, וגם לא הביע שום גילוי דעת בעל פה שמתוך אונס הוא מסכים לזה. ואם חשב בלב על כך הרי זה בבחינה של דברים שבלב שאינם דברים, והסכום שהסכים אליו איננו מוגזם כל כך עד שיהא מקום להרהר אולי הוה כאומדנא דמוכח שלא הסכים מרצון על כך"

"ועל הטענה שהיה אנוס, מלבד שכבר הזכרנו שלא היה כן, יש להוסיף שאפילו לו נניח שהסכים לכך מתוך הכרח, הא הרי זה אז רק אונסיה דנפשיה דלא מיקרי אונס, וכל משא ומתן וכל הסכם ופשר בין צדדים מריבים לא תמיד בא הדבר מתוך הסכמה ורצון של ממש משני הצדדים גם יחד, אלא פעמים שאחד הצדדים מתוך הכרח ומתוך רצון לגמור את העניין מסכים לדרישותיו של השני. וכדי שעל ידי כך ישיג מתוך זה מה שחשוב לו ביותר להשיג לפי צריכתו (יעויין בבבא בתרא דף מ"ח, וכן בערוך השולחן אבן העזר סימן קל"ד סעיף כ"ב), ולכן אונס כזה לא מיקרי אונס"

"יתר על כן, אפילו אי לו בנידוננו היה כן מיקרי זה אונס, הא גם כן אין זה כאונס של תלוהו ויהיב, אלא כאונס של תלוהו וזבין, כי על ידי הסכמתו - ההכרחי הזה קיבל מה שרצה ורדף לקבל תמורת זה ואשר היה מוכח בעליל שהיתה זאת התמורה שקיבל עבור כך שוה לו ביותר מזה, והוא לזכות להיות על ידי כך בן חורין מזאת האישה וליפטר מכל חיוביו כלפיה שחלו עליו כל עוד היתה אשתו, וגם לרבות, ואולי זאת בעיקר להיות על ידי כך בן חורין לישא האישה שחפץ בה, וד"ל. (יעויין בפתחי תשובה אבן העזר שם ס"ק י"א וס"ק י"ז עיין שם). ויתכן על כן שאין זה אפילו בגדר של תלוהו וזבין, אלא הוא זה נתינת תמורה עבור ההסכמה של האישה לקבל את הגט פיטורין ולעשותו על ידי כך בן חורין, והיא הסכימה לכך על ידי ההתחייבות היותר גדולה מהרגיל למזונות הבן אשר זה יביא לה יותר הקלה בטיפולה בו ובכלכלתה אותו, וכיוצא בזה"

"על כן אין כל מקום להיענות למבוקשו של הבעל כעת להוריד ולהפחית גובה סכום התחייבותו במזונות בנו"

"פשרה דינה כמכר ומחילה דינה כמתנה".

ולעניין פשרה ומחילה כתב הרמב"ם בפרק עשירי מהלכות מכירה (הלכה ג') דפשרה דינה כמכר ומחילה דינה כמתנה, וטעם המחילה פשוט, דמה לי נותן לו עכשיו ומה לי מוחל מה שהוא חייב לו? ופשרה דמיא למכר, לפי שהתובע ירא שמא יפסיד כל תביעתו בדין, ולכן הוא מתפייס ליטול קצת בפשרה, וכן הנתבע ירא שמא יחייבנו לשלם כל מה שתובע ממנו ולכן מתפייס לשלם מקצתו בפשרה, והיינו מכר ממש, שהוא מוכר לחברו כל זכות שיש לו בתביעה זו בסך שמתפשרים ביניהם, והלכך אם אנסו עד שנתפשר עמו פשרתו פשרה, אלא אם כן מסר מודעא, ואם לא כתבו במודעא אנן סהדי ידעינן באונסיה, אין מודעא זו כלום, אבל אם אנסו עד שמחל לו, אם יש עדים שיודעים באונסו, אף על פי שלא מסר מודעא וכן אם מסר מודעא ולא ידעו עדים באונסו אין מחילתו מחילה.

פשרה דינה כמכר. והא דכתב בשולחן ערוך (סימן י"ב סעיף י"א) דאם הפחידו יכול לחזור בו עיין שם, משום דהכא מיירי בדין מסופק שאינו ידוע להיכן נוטה, או בדבר שיש בו הכחשה ועסק שבועה ביניהם והווה ליה תורת פשרה, אבל התם מיירי שהיה הדין ברור בלי שום ספק ואינו בתורת פשרה כלל ומשום הכי הווה ליה אונס גמור.

יש לא אחת שבן זוג, כדי לקדם גירושין או שלום בית, מסכים לתנאים שהם מבחינה אובייקטיבית גרועים אך מחישים את שלום הבית או הגירושין. שיקולי כדאיות של בן הזוג, אינם עילה להתערבות בית המשפט בהסכמים שנכרתו בין בני זוג ואושרו כדין.

הצדדים להתקשרות הם הדואגים לענייניהם [...] אפשר שצד זה, המתקשר בחוזה, מודע לכך כי ההישגים הם בעיקר לזולתו, ובכל זאת, מטעמים הרצויים לו, הוא מתקשר באותו הסכם. אל לו לבית המשפט להתערב בכגון דא [...]

[...] יש לייחס משקל ניכר לערך בדבר סופיותן של פשרות [...] יש להביא בחשבון את מרכזיותו של ערך זה מבחינת הצדדים לפשרה. ההגנה על ערך זה חיונית, כדי להגשים את הציפיות הסבירות של הצדדים להסכמי פשרה. תכונה מרכזית של הסכמי פשרה [...] היא הסופיות שלהם [...]
וכן בע"א 5914/03 (אפרים שוחט נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פורסם בנבו, 1.5.2005):

בית משפט זה עמד בעבר על הצורך לייחס משקל ניכר לסופיותם של הסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסק דין על מנת להגשים את ציפיותיהם הסבירות של הצדדים להם.

בהתחשב בכך נפסק כי יש להצביע על טעמים משכנעים וכבדי משקל על מנת להצדיק ביטולו של הסכם פשרה שקיבל תוקף פסק דין.

אכן הדברים נכונים במקרים רבים כידוע לכל היושבים על מדין והבאים בשערי בתי הדין, כי פעמים רבות צד אחד מוותר ויתורים מופלגים כדי לסיים את הסכסוך וכמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא ל, ב) "עביד איניש דזבין דיניה", אך אין זה כלל מוחלט.

חובה עלינו לבחון בכל מקרה אם יש בו היגיון ולו היגיון רחוק.

הנה אין ספק שבמקרה שלפנינו התביעה לחתימה על הסכם הגירושין לא הייתה בעקבות בקשת אחד הצדדים להתגרש ועריכת מו"מ מסודר, אדרבה במקרה שלפנינו כשהסכים הבעל גירושין, הועמד ע"י האשה תנאי של העברת מחצית הדירה אליה, דבר שמנע השגת הסכם. לו היה הבעל מסכים לתנאי האשה ללא לחץ אחר, לא היינו שומעם טענתו, שנאנס להסכים להסכם כדי להתגרש. שבזה היינו אומרים קנית את הסכמתה ע"י קביעת תנאים דרקוניים בהסכם.

אמנם אליבא דאמת נוסח זה של ההסכם היה בעקבות דרישת האשה להתגרש על פי הסכם גירושין זה. האשה "תפסה" את הבעל מתנהג באופן לא ראוי, באופן שאם היה מתגלה למפקדיו , קרוב לודאי שהיה מפוטר ממשרתו, פנתה לבעל באיום שאם לא תתגרש על פי תנאי, תנאים החורגים מתנאי הסכם גירושין רגיל, שבו הבעל מעביר חלקו בדירה לאשה, משלם מזונות גבוהים מאוד לזמן ארוך מאוד, לתקופה שהילדים יהיו ברשות עצמם ויוכלו להתפרנס, ומלבד זאת משלם גם כתובת האשה. ואין להסכמה זו הסבר אלא בחששו של הבעל שסודו יתגלה.

הן אמת אם תרצה לומר, הרי בעקבות שתיקתה של האשה על מעשיו קיבל הבעל את האפשרות לקידום, דבר שלא התבצע בפועל לאחר מכן בגין גורמים אחרים. והרי כמו שהארכנו מעשים בכל יום כשצד אחד מעוניין בגירושין וצד שני אינו מעוניין או אינו רוצה, פעמים רבות הצד המעוניין חותם על הסכם ומוותר על זכויותיו שללא רצון עז זה, להתגרש, לא היה מוותר, כגון בעל שמעוניין לגרש את אשתו מפני שנתן עיניו באחרת ומוותר לאשה על חלקו בדירה. וכן איפכא שאשה מוותרת על זכויותיה ברכוש ולפעמים על זכותה לכתובה כשהגירושין יצאו מהבעל. שבזה ודאי לא יוכל הצד שוויתר לטעון ויתרתי באונס, מפני שחפצתי בגירושין שהרי קיבל תמורה למחצית הדירה ו/או הרכוש, גירושין ושחרור מבן זוגו. ואף שלא כל אחד מוותר בכהאי גוונא , הוא עשה חשבונותיו וזבין שחרורו.

ואולי גם הכא נימא הכי שהרי הבעל היה מעוניין בשתיקת האשה וקיבל שתיקתה בתמורה. אמנם זה אינו, דשאני התם שהצד הפחות מעוניין נותן הסכמתו לגירושין והצד השני קנה שחרורו, אך הכא אין האשה נותנת לבעל כלום, אלא משתמשת בכוחה להזיק לו כדי לקבל תשלום שאינו מגיע לה. שתיקה זו אינה טובת הנאה הניתנת, אלא עושק, שהרי זה דבר הנדרש מאדם מוסרי שלא ילשין ולא יזיק לחברו כשאין לו תועלת בהלשנה, קל וחומר בבן זוג (אף שעומדים להתגרש) שהרי אף המחוקק פטר בן זוג להעיד כנגד משנהו בגין חוסר המוסריות שבדבר. וסיפור מעשיו של הבעל (או אף איום לספר) למפקדיו, אינו נתינת תמורה אלא ויתור על היכולת לעושקו. ולהכי בנידון דידן לא הוי כתלוהו וזבין ומשלם תשלום שלא כולם משלמים, אלא הבעל שילם ללא קבלת תמורה ולהכי הוי כתליוהו ויהיב.

ויש להעיר בהא מילתא ממה שכתב הרשב"א בתשובה (ח"א סימן תתפג):
שאלת: אשת איש שהיה בעלה מתקוטט עמה כדי שתמחול לו מקצת כתובתה והוציאה מביתו, ונתפייסה ומחלה כתובתה כדי שתשב עמו בשלום ולא מסרה מודעא על המחילה, ולזמן באתה לגבות כתובתה ותבעה כולה ואמרה "נחת רוח עשיתי לבעלי".

אינה צריכה למסור מודעא לפי שהדבר מראה בעצמו שאנוסה היתה [...] אבל אם נאנסה ומחלה ויש לה עדים על האונס כגון זה האונס המחילה בטלה. וכל שיש ספק בידו לעשות אותו אונס ומפחידה הרי זה אונס. ולא אמרינן בכי הא עביד איניש דגזים ולא עביד. וזה פשוט. ע"כ.

וששאלת על אשה שמחלה כתובתה ונדוניתה וכל תנאי כתובה מחילה גמורה וטוענת שמחלה מפני היראה, שהיה מגזם לה לגרשה או לישא אחרת עליה מפני שלא היתה יולדת – אין זו טענת אונס לבטל המחילה כי בדין היה עושה לישא אשה אחרת לקיים פריה ורביה, והיא שחדתו בממון למנעו מלישא אחרת. ועוד דאין אונס זה גלוי, ועוד דלא מסרה מודעא.

"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".

תליוהו וזבין (מפרש הרשב"ם, מי שתלו אותו או עשו לו יסורין עד שמכר וקיבל הדמים ואמר רוצה אני) זביניה זביני (מכירתו מכירה)."

"ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני."

"שאני אונס דנפשיה שצריך למעות ומתוך כך מוכר חפציו מדעתו, דהתם איכא
למימר גמר ומקני."

"מאונסא דאחריני שמכריחין אותו למכור, דהתם לא גמר ומקני."

"אלא סברא הוא, אגב אונסיה גמר ומקניה".

"רב הונא מסברא דידיה קאמר, דמתוך יסורים גמר בלבו ומקני הואיל ואיכא תרתי יסורים ומתן מעות דלא מפסיד מידי."

"דסברא הוא, כיון שאונסין אותו ונותנין לו דמים באופן שאינו מפסיד כלום גמר ומקנה בלב שלם."

"פשרה דינה כמכר. מחילה דינה כמתנה".

"לפי שהתובע ירא שמא יפסיד כל תביעתו בדין ולכן הוא מתפייס ליטול קצת בפשרה וכן הנתבע ירא שמא יחייבנו לשלם כל מה שתובע ממנו ולכן מתפייס לשלם מקצתו בפשרה. והיינו מכר ממש, שהוא מוכר לחבירו כל זכות שיש לו בתביעה זו בסך מה שמתפשרים ביניהם, לכן אם אנסוהו עד שנתפשר עמו פשרתו פשרה אלא אם כן מסר מודעה...."

"לענין פסיקת הבירורין הפשרנין, שטוענת רחל שהיה באונס, מפני חמת מציקין והמעיקין לה ע"י עכו"ם , אם הדבר כן, שהדבר ידוע שהינם ע"י שר גדול מהעכו"ם, שעכ"פ ישאנה או ירצוהו ברצי כסף. וכי תימא פשרה היא זו, ודינה כמכר, כמש"כ הרמב"ם בפ”י מהל' מכירה, וגבי מכר קיי"ל תליוהו וזבין זביניה זביני, אין זו פשרה אלא במה שיש צד חיוב, וקודם שידעו היכן הדין נוטה, דאיכא למימר עביד איניש דזבין דיניה, שמא יתחייב יותר. אבל הכא, הדבר ידוע שאין באשה שום חיוב לקונסה שכבר עמדה לפני החכם נר"ו ופטרה..."

"ופשרה נקראת כשיש טענות ביניהם, שאין להם בירור בבית דין, או שיש עסק שבועה ביניהם, אז הפשרה קיימת."

"ראובן הפחיד את שמעון למוסרו לאנס אם לא יתן לו ממון שהיו דנים עליו ואין לו בו זכות כפי הדין ועשו פשרה בקנין וביטול מודעה יכול לחזור."

"פשרה דינה כמכר. והא דכתב בשו"ע סימן י"ב דאם הפחידו יכול לחזור בו. משום דהכא, מיירי בדין מסופק שאינו יודע להיכן הדין נוטה או בדבר שיש בו הכחשה ועסק שבועה ביניהם והוה לה תורת פשרה. אבל התם מיירי שהיה הדין ברור בלי שום ספק ואינו בתורת פשרה כלל, ומשום הכי הו"ל אונס גמור ...."

"אם הפשרה היא מחמת דין מסופק, בעינן תרוויהו לביטולי. אונס ומודעא.

אבל אונס לבד או מודעא לבד לא מבטלתו, דדמי למכר. אבל כשהדין ברור עם אחד מהם ואנסו השני לפשר עמו, דמי למתנה, ובטל מחמת אונס לחוד ..... וכשהפשרה נעשית מחמת שהיה הכחשה ביניהם, אז אם נתברר אחר כך בעדים שהדין עם אחד, נתבטל הפשרה אפילו בלא אונס ובלא מודעא ....."

"יש מי שאומר דהא דאמרינן דכשלא מסר מודעא ממכרו ממכר, אם הוא בקרקעות אפילו לא נתן לו כל שוויו לפי שאין אונאה בקרקעות".

"דאפילו נאמר שבאונס הוסיף מה שהוסיף לה דלא נדון אותו כתלויה ויהיב דלא הוי מתנה, אלא כתלויה וזבין דהוי זביניה זבין דנעשה הוא כקונה הני לעיל תמורת מה הוסיף לה, דאין הולכיןבזה אחר צמצום ההנאה דמטי ליה מיניה".

"כל מודעא דלא כתוב בה, אנן ידעינן באונסא דפלוני (אנו יודעים באונסו של פלוני) לאו מודעא."

"ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו עילת הביטול, ובמקרה של כפיה- תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה".

"ב"כ הגרושה: הכל מסכימים וגם אתה שב- 4/2013 ידעת שאתה פורש?

הגרוש: שכנראה אני פורש, רק במאי ידעתי שאפרוש.

ב"כ הגרושה: אתה ידעת כבר באפריל שתפרוש.

הגרוש: ממש לא, את התשובה מ........ קיבלתי רק במאי, אז יכולתי לדעת."

"המערערים טענו כי גם לגבי עילת העושק חל כלל דומה, היינו שסבירותו של הזמן נמדדת החל מן העת בה נודע למתקשר כי פסק העושק, אך הוראותיו של סעיף 20 לחוק הנ"ל אינן תומכות בתיזה זו: נהפוך הוא, האבחנה המפורשת אותה איבחן המחוקק בין נקודת המוצא למדידת הזמן, לצורכי עילת הכפייה, לבין בחינתה של אותה שאלה לגבי יתר עילות הביטול שבפרק ב' לחוק, יש בה כדי ללמד כי היוצא מן הכלל אשר נקבע לגבי עילת הכפייה איננו חל על עילת העושק".

---

---