לפנינו תביעת אלמנה למדור מעזבון בעלה המנוח שנפטר ביום 31.3.02.
על עזבונו של המנוח הכולל דירת מגורים וכספים המופקדים בבנק ניתן צו ירושה ע"י הרשם לעניני ירושה ביום 9.2.03 לפיו מחצית מהעזבון מגיעה לאלמנתו ומחצית להוריו הואיל ולא היו למנוח ילדים. האלמנה היתה אשתו השניה של המנוח אליו נישאה בשנת 88.
צו הירושה ניתן לבקשת בני משפחת המנוח לרשם לעניני ירושה.
כאשר בקשו בני משפחת המנוח לממש את הצו ולחלק העיזבון בהתאם לצו סירבה האלמנה לכך. (ראה נספח א' ונספח ה' לכתב ההגנה של ב"כ הנתבעים).
הנתבעים בני משפחת המנוח הגישו לביהמ"ש לעניני משפחה תביעה לפירוק שיתוף ביום 26.9.05 לצורך מימוש צו הירושה וחלוקת העיזבון בין היורשים ע"פ הצו.
מכנגד הגיש ב"כ האלמנה ביום 18.12.05 תביעה לביהמ"ש למשפחה בכפ"ס ובה מבקש הוא לקבוע את חלקה של האלמנה בנכסי המנוח בהתאם לסעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני הזוג. לביה"ד דנן הוגשה תביעה למדור אלמנה מן העזבון ביום 19.12.05.
לטענת ב"כ האלמנה למרות שדירת המגורים היתה רשומה ע"ש המנוח בלבד והכספים בבנק היו מופקדים בחשבון על שמו בלבד הרי שלפי חוק יחסי ממון מחצית מנכסים אלה מגיעים לאלמנה גם קודם לצו הירושה.
לטענתו צו הירושה היה צריך להתיחס רק למחצית הנכסים דהיינו חלקו של המנוח ובהתאם לכך אחר מתן הצו היו נותרים בידי האלמנה %75 מהנכסים. לא נתיחס לטענות הצדדים בענין הואיל ולהשגת מטרה זו הוגשה התביעה לביהמ"ש למשפחה בכפ"ס. בשלב זה נתיחס רק לשאלת הסמכות בתביעה שלפנינו.
כאמור לביה"ד דנן הוגשה תביעה למדור אלמנה מכוח תנאי כתובה שהינה מעניני נישואין בהם יש לביה"ד סמכות יחודית והן מכח סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים לפיו רשאית אלמנה להגיש תביעת מזונות מן העזבון ומדור הריהו בכלל מזונות.
ב"כ הנתבעים בכתב ההגנה ובדיון לפנינו ביקש למחוק התביעה על הסף בשל חוסר סמכות ענינית לביה"ד הרבני לדון בתביעה זו.
לדבריו "תביעה למדור אינה נמנית על עניני מצב אישי...ואין לביה"ד הרבני סמכות לדון בענין המדור כשאלה עיקרית".
כמו"כ טען ב"כ הנתבעים לפנינו שהאלמנה בסמוך לפטירת המנוח פנתה לביה"ד הרבני בבקשה למתן צו ירושה ו"משום מה ביקשה לסגור התיק בחודש יולי 2002...ולכן המשפחה פנתה לרשם לעניני ירושה".
לדבריו בהשתהות האלמנה במשך כארבע שנים לתבוע מכח חוק יחסי ממון איבדה היא את זכותה זו. בסגירת התיק למתן צו ירושה בביה"ד הרבני איבדה היא את זכותה לתבוע מכח דין תורה את זכותה למדור אלמנה.
אחר העיון בכתבי הטענות ובמה שנטען לפנינו מחליט ביה"ד:
א. פשוט הדבר כי לביה"ד הרבני סמכות לדון בתביעה למזונות ומדור מהבעל או אחר פטירתו מן העזבון גם כאשר זו התביעה העיקרית ואינה כרוכה בגירושין.
כך נקבע בסעף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) התשי"ג 1953: "הגישה אשה יהודיה לבי"ד רבני תביעת מזונות שלא אגב גירושין נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תשמע טענת הנתבע שאין לבית הדין הרבני שיפוט בענין".
ב. למרות האמור ביה"ד לא יזדקק לתביעה זו הואיל וצו הירושה ניתן שלא בביה"ד הרבני וזאת מהנימוקים וההבהרות שדלהלן:
ג. אילו התיק לצו ירושה היה מתנהל בביה"ד הרבני אזי גם כאשר היתה הסכמה לחלוקת העזבון על פי החוק היה ביה"ד טורח לבצע ההקנאות הנדרשות מהיורשים ע"פ דין תורה לביצוע חלוקה זו, או לחילופין בשל זכותה של האלמנה למזונות ומדור מן העזבון היה מביא את הצדדים לחלוקת העזבון בהסכמה תוך מיצוי זכויותיהם ע"פ דין תורה במסגרת הסכם תוך קבלת קנין על הסכמות אלה ובכך מביא התדינות זו לסיומה.
ד. אולם הואיל וצו הירושה ניתן שלא בביה"ד הרבני, בלא שנעשו הקנינים הנדרשים ולא עוד אלא שתלויה ועומדת תביעת האלמנה בביהמ"ש למשפחה בכפ"ס לבירור זכויותיה מכח חוק יחסי ממון הרי בסופו של דבר יתכן ויהיו בידיה נכסים ששוים עולה על המגיע לה ע"פ דין תורה. לכן בשלב זה כל עוד לא הוכרעו התביעות בביהמ"ש ביה"ד לא יזדקק לתביעה למדור שיסודה מכח תנאי הכתובה, למרות שהסמכות לתביעה זו הינה ללא ספק בידי ביה"ד הרבני.
ה. טענת ב"כ הנתבעים שהאלמנה בכך שחזרה בה מבקשתה למתן צו ירושה בביה"ד הרבני איבדה זכותה לתבוע מדור מכח תנאי כתובה אין בה ממש.
בפועל הבקשה למתן צו ירושה ע"י הרשם לעניני ירושה הוגשה ע"י הנתבעים עצמם ולא ע"י האלמנה.
יתכן והאלמנה משכה הבקשה בביה"ד הואיל וסברה במחשבה שניה כי עדיף לה שלא יוצא צו ירושה והיא תממש את זכותה למדור אלמנה בדירה וזכותה למזונות מכספי העזבון עד אריכות ימיה ושנותיה ומה שישאר יהיה ליורשים ע"פ דין.
עובדה היא כי דוקא אחר שהוגשה התביעה לפירוק שיתוף ע"י הנתבעים ב-26.9.05 הגישה האלמנה תביעה לבירור זכויותיה מכח חוק יחסי ממון ב-18.12.05.
מבחינתה כל עוד לא נקטו הנתבעים בהליכים משפטיים שמטרתם חלוקת העזבון ואילוצה של האלמנה לרכוש את חלקם של הנתבעים בדירה או תשלום דמי שכירות בגין חלקם זה הרי היא מצידה לא היתה עושה דבר. השתהות האלמנה בתביעה, לא היה משום ויתור על זכויותיה שכן בפועל היא ממשה את זכותה למדור ומה צורך בתביעות והליכים שיתכן וירעו את מצבה הנוכחי.
ו. אילו השכילו הנתבעים היו מגיעים עם האלמנה להסכם ברוח זו ולפיו יבטיחו הם את מדורה ומזונותיה של האלמנה מן העזבון עד אריכות ימיה ושנותיה, וכל עוד שלא תנשא לאחר, וכפי המגיע לה ע"פ דין תורה מתנאי כתובה, והאלמנה תסכים ותתחייב שלאחר אריכות ימיה ושנותיה תחזור הדירה ליורשי המנוח ע"פ דין תורה.
כמו"כ ביחס לכספי העזבון המופקדים ניתן להגיע להסדר לפיו יפסוק ביה"ד את המגיע לאלמנה כמזונות בהתחשב בקצבת השאירים שהיא מקבלת מהמל"ל בסך 1600 ש"ח ובפנסיה ממקום עבודת בעלה המנוח בסך 1700 ש"ח.
במדה ויפסקו מזונות - השלמת המזונות תובטח מכספי העזבון ע"פ הוראות ביה"ד ויתרת הכספים תהא ליורשי המנוח ע"פ דין.
הסדר מעין זה או כל הסכם אחר אליו יגיעו הצדדים עדיף על קיומם של הליכים משפטיים בפרט לאור מצבם של הנתבעים וגילם המתקדם בשנות ה-90 לחייהם.
גם לאלמנה שלא זכתה לילדים והיא בגילאי ה-60 עדיף להגיע להסדר עם בני משפחת בעלה המנוח ולחיות את יתרת שנותיה בשקט ושלוה ובשלום עם בני משפחת בעלה המנוח מאשר להמשיך לנהל הליכים משפטיים שיובילו לנתק וניכור עם בני המשפחה.
ז. לאור האמור למרות שאין כל ספק שהסמכות לתביעה למדור אלמנה הינה בידי ביה"ד הרבני, ביה"ד לא יזדקק לתביעה אלא א"כ יסכימו הצדדים וב"כ להביא בפני ביה"ד את בירור כל עניני הממון שביניהם כולל בירור זכויות האלמנה בנכסים קודם לפטירת המנוח ולקבל עליהם שהם מסכימים שהכל ידון על פי דין תורה.
לחילופין יאות ביה"ד לעזור לצדדים להגיע להסכם שיביא לסיום כל ההליכים המתנהלים ביניהם.
ביה"ד ממליץ לצדדים לנהל מו"מ ולהגיע להסכם טוב לצדדים ובני משפחתם והאמת והשלום אהבו.
(-) הרב דוד מלכא, דיין
המבקשת היא אלמנתו של המנוח פלוני שנפטר ביום 31/3/02.
הוא נפטר ללא ילדים והשאיר אחריו את אלמנתו והוריו.
ניתן צו ירושה ע"י הרשם לעניני ירושה, וזאת לאחר פנייתם של ב"כ הורי המנוח. בצו נקבע שעזבונו של המנוח יחולק בין אלמנתו והוריו בחלקים שוים.
ב"כ האלמנה הגיש בקשה לבית המשפט, ושם הוא דורש שלאלמנה מגיע בהתאם לחוק עוד רבע מהעזבון.
כמו"כ הגיש לבית הדין הרבני תביעה למדור יחודי, היות ולפי ההלכה האלמנה זכאית לדור בדירת המנוח כל ימי חייה.
ב"כ ההורים הגיש לבית המשפט בקשה לפירוק שותפות.
בענין התביעה בביה"ד למדור יחודי טען שלביה"ד אין סמכות לדון בזה היות וענין המדור, ללא כריכה בתביעות אחרות, אינו נמנה על "עניני מצב אישי" שהוגדר בחוק שיפוט בתי דין רבניים בסעיף 51 ל"דבר המלך" התשי"ג 1953, שלביה"ד הרבני סמכות לדון בזה.
לאור כל הנ"ל ולאחר עיון ביה"ד מחליט:
לביה"ד הרבני סמכות לדון במדור אלמנה, וזה בהתאם לסעיף 4 לחוק שפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג 1953, ובו נאמר "הגישה אשה יהודיה לבית דין רבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תשמע טענות הנתבע שאין לביה"ד הרבני שיפוט בענין", וכידוע שתביעת מדור יחודי מהוה חלק מתביעת מזונות.
אך היות וביה"ד דן רק לפי תורה, וחלק מהתביעות בעניני העזבון נידונים וידונו בבית המשפט שאינם דנים לפי ההלכה, לכן ביה"ד יהיה מוכן לדון בתביעת המדור, רק לאחר שכל הנוגעים בדבר יקבלו את סמכות ביה"ד הרבני לדון לפי ההלכה, בכל מה שנוגע בענין עזבונו של המנוח חרד שלום הן הענינים שכבר נפסקו, והן אלה העומדים לדיון.
ניתן ביום כ"ג שבט תשס"ו (21/02/2006)
(-) הרב שמואל פופוביץ, אב"ד (-) הרב משה אוחנונה, דיין (-) הרב דוד מלכא, דיין