לאחר עיון מעמיק בפרטי מקרה זה, בית הדין פוסק וקובע כי המבקשים רשאים להינשא זל"ז כדמו"י.

נימוקים ינתנו בהקדם.

ניתן ביום כ"א בכסלו התש"פ (19.12.2019).




נימוקי הגר"א אדרי
א. רקע
לפנינו בקשה למתן פסק דין כי המבקש אינו כהן.

הצדדים מעוניינים להנשא כדמו"י. המבקש רווק שלא נישא מעולם, ואילו המבקשת הייתה נשואה בעבר בנישואין אזרחיים לגוי. עובדת היותה נשואה בעבר לגוי נודעה מפיה וגם נבדקה בבירור היהדות שנעשה לבתה, ואינה מוטלת בספק.

הצדדים הופנו על ידי הרבנות המקומית משום חשש שעלה ולפיו המבקש הינו כהן. המבקשים חרשים אילמים ומבקשים בתחנונים שיותר להם להינשא זל"ז כדמו"י.

המבקש נולד בשנת תשט"ו בעיר [א'] שבאוזבקיסטן, עלה לארץ לפני כעשרים חמש שנה וכיום הינו בן ששים וחמש.

בדיון בו השתתפה מתורגמנית היודעת שפת הסימנים אמר המבקש כי לא מוכר לו המושג "כהן", לא ידוע לו שישנם אנשים הנמנעים מלהכנס לבית הקברות ומכל מקום הוא עצמו נכנס לבית הקברות והשתתף בהלוויות.

אחות המבקש ילידת אותה העיר כבת שבעים ושלוש זומנה לבית הדין וכה היו דבריה:

"ביה"ד: בפעם הקודמת שהם היו פה מישהו אמר שאת אמרת שאבא שלכם היה כהן?
אחות המבקש: כן.

ביה"ד: את יודעת מה זה כהן?
אחות המבקש: כן הוא יותר קרוב לאלוקים [במקור ביטאה את השם - א.א.]

ביה"ד: איך את יודעת שהוא כהן?
אחות המבקש: דיברו על זה בבית.

ביה"ד: במה זה התבטא שהוא כהן?
אחות המבקש: הוא הלך לבית כנסת לבית עלמין הוא לא נכנס הוא עמד מאחורה. הוא היה אומר שהוא כהן ולכן הוא לא נכנס לבית קברות.

כשהוא היה חוזר מבית עלמין הוא היה אמור להתקלח."

עוד אמרה שאינה יודעת אם אביה עלה לתורה כהן, אף שבית הכנסת היה סמוך לביתם.

כמו כן אמרה כי מלבד אח זה נולדו שני אחים נוספים, גם הם לקויי שמיעה. אח אחד נפטר לפני כשלוש שנים. האח הנוסף גם הוא חרש אלם. לדבריה האחים היו מנותקים בגלל חרשותם ומעולם לא הלכו לבית הכנסת, ואין פלא שעובדת היותם כהנים אינה ידועה להם.

בית הדין נסע לביתו של האח החרש-אלם יחד עם המתורגמנית. האח אמר שגם לו אין מושג מהו כהן.

בית הדין ביקש לברר האם יש סכסוך משפחתי כלשהו. התברר שאין כל סכסוך במשפחה והאחות אמרה דבריה באמת ובתמים עוד לפני כשלוש שנים עת נפטר אחד האחים שאז ראתה לנכון להודיע לבניו שהם כהנים. בני האח נשאלו והשיבו כי גם להם נודע עניין כהונתם מפי דודתם בלבד.

האחות הציגה את כתובתה שנכתבה בעיר [א'] בשנת תש"ל ובה לא מצוין שאביה כהן.

לאבי המבקש הייתה משפחה ענפה באותה עיר אך לאחות אין קשר איתם.

האחות אמרה שאינה שומרת שבת, אך יש לה נטיה מסורתית ככל בני קהילתה.

תמונת המצב אם כן היא של משפחה בת שלושה בנים, שלאחד מהם בלבד נולדו ילדים. לבני המשפחה אין כל מושג עצמי על היותם כהנים, והדבר נודע לראשונה מפי אחותם לפני כשלוש שנים עת נפטר אחיהם.

למשפחה זו ענפים נוספים שאיתם אינם בקשר ולדברי האחות גם הם אמורים להיות כהנים.

בית דיננו סבר שקודם מתן פסק דין יש למצות את הבירור העובדתי ככל האפשר. לשם כך פנינו לרב הלל חיימוב שליט"א, נשיא ארגון רבני בוכרה שיברר עבורנו את העניין באופן מקיף.

הרב שוחח עם זקני יוצאי העיר, ובכלל זאת עם יהודים המתגוררים כיום בעיר זו, והתברר כי אין ספק שהאב ואחיו הוחזקו כישראלים ולא ככהנים. היהודים איתם שוחח זכרו אדם בעל שם זהה שהיו לו בנים חרשים אילמים. מדובר באדם נכבד, ואין כל חשש בקהילה קטנה כגון זו לתרי יוסף בן שמעון שלשניהם בנים חרשים אילמים. כמו כן זכרו את אחיו שגם הוא הוחזק כישראל.

בהמשך לנתונים אלו הגיעה עת פסיקה.

נקדים ונאמר כי לנגד עינינו עמדו רצונם העז של המבקשים להינשא, אך גם הרצון שלא לפגום חלילה בקדושת הכהונה, ולא לקבוע כל קביעה שיש בה להוציא לעז על כהונת הקהילה הקדושה שבאחת עריה נולד המבקש.

ב. העלאה לכהונה על פי עד אחד
השאלה היסודית העולה לדיון היא האם כהונה דינה כאיסורים ועד אחד נאמן להעיד שפלוני כהן הוא ולאסרו בנשים האסורות לכהן, או שמא עדות על כהונה היא כדבר שבערווה ואין עד אחד נאמן.

פשטות הסוגיות ורוב דברי הראשונים והפוסקים מלמדים שעד אחד נאמן להעלות לכהונה.

משנה ערוכה היא במסכת כתובות (דף כג ע"ב) שמעלין לכהונה על פי עד אחד. כך היא דעת תנא קמא, רבי אלעזר ורשב"ג שנשנו דבריהם במשנה הנ"ל. רבי יהודה (שם) אמר שאין מעלין לכהונה על פי עד אחד, אך בגמרא ביארו דבריו משום גומלין או משום שסבר שמעלין מתרומה ליוחסין.

נמצא שכולהו תנאי ס"ל שמעיקר הדין מעלין לכהונה על פי עד אחד.

אולם לא לכל ענייני כהונה נאמן עד אחד. בגמרא כתובות (דף כד ע"א):

"ת"ר אני כהן וחברי כהן נאמן להאכילו בתרומה, ואינו נאמן להשיאו אשה עד שיהו ג' שנים מעידין על זה ושנים מעידין על זה."

הראשונים ביארו שהצורך בשני עדים להשיאו אשה הוא משום מעלה ביוחסין, ומעיקר הדין עד אחד נאמן להעלות לכהונה.

כ"כ רש"י (שם): "נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה - מיוחסת מעלה היא ביוחסין." ולא חלקו עליו תוספות בפרט זה, עי' תוספות רא"ש (ד"ה להשיאו אשה). כ"כ הרא"ה (ד"ה תנו רבנן) שדין זה הוא משום מעלה ביוחסין. וכ"כ המאירי, וז"ל:

"שאע"פ שזה מעיד שהוא כהן בדוק אינו נאמן להשיאו אשה בדוקה כדי להכשיר בתו בלא בדיקה ואף על פי שכל שאין שם חזקת איסור עד אחד נאמן באיסורין מעלה עשו ביוחסין."

וכ"כ הר"ן על הרי"ף שם:

"ולענין הלכה משמע לי דאין מעלין מתרומה ליוחסין הילכך נהי דליוחסין בעינן ב' עדים בתרומה בעד א' סגי חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דסתם מתני' כוותייהו דתנן ובזמן שהם מעידים זה על זה הרי אלו נאמנים אלמא לתרומה בעד אחד סגי והיינו טעמא משום דעד אחד נאמן באיסורין וכ"ש במילתא דעבידא לאיגלויי הילכך אפילו בתרומה דאורייתא עד אחד נאמן."

וכ"כ המגיד משנה (פ"כ מהל' איסורי ביאה ה"א) כשהביא שיטת החולקים על הרמב"ם, וז"ל: "שע"פ עד אחד הוי מוחזק בתרומה דאורייתא דעד אחד נאמן באיסורין וכ"ש במילתא דעבידא לאיגלויי".

וכ"כ בפסקי ריא"ז (כתובות פרק ב הלכה ה), וז"ל:

"ומעלין לכהונה על פי עד אחד ואפי' על פי קרוב ואפילו על פי אשה [...] ולא אמרו להעלות לכהונה על פי עד אחד אלא לשאר ענייני כהונה כגון להאכילו בתרומה שלתורה ובחלת שלתורה ולחלוק לו תרומה בגרנות ולישא את כפיו ולקרוא בתורה ראשון, אבל ליוחסין אין מעלין אותו עד שיהיו שנים מעידין על כל אחד ואחד לפי שמעלה הוא ביוחסין."

וכ"כ בשו"ת מהרי"ט (חלק א סימן קמט) שמעיקר הדין עד אחד נאמן להעלות לכהונה ואף ללקות על ידו, וז"ל:

"דלא מהני אמתלאה אלא היכא שהוחזק ע"פ עצמו אבל כהונה דבעיא עד אחד והוא עצמו אינו נאמן הוי חזקה אלימתא מאי מהני אמתלאה שהוא נותן לדבריו אלא כופין אותו ונוהג מצות כהונה ואם עבר לוקה ע"י העד."

הרא"ש (גיטין פרק ה סימן יב) גם הוא כתב כדברים הללו, וביאר את טעם הדבר שאין מעלים לכהונה על פי עצמו, וז"ל:

"אינו נאמן לומר כהן אני להאכילו בתרומה כדאמרי' בכתובות (דף כג ב) דאפילו עד אחד אינו נאמן להאכילו בתרומה היכא דאיכא למיחש לגומלין כ"ש דהוא עצמו אינו נאמן ואף על גב דעביד לאגלויי והיינו טעמא משום דהוי שבח כהונה וריוח מתנות כהונה לו ולזרעו לדורותיו."

מקור דברי הרא"ש בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס לבוב סימן שסב אות י), שם הרחיב הדברים וכתב להדיא שעד אחד נאמן באיסורים להעלות לכהונה, וז"ל:

"אינו נאמן אדם לומר כהן אני להאכילו בתרומה, כדאמר בכתובות [כג, ב] דאפילו עד אחד אינו נאמן היכא דאיכא למיחש לגומלין, וכל שכן דהוא עצמו אינו נאמן, אף על גב דעד אחד נאמן באיסורין ואף על גב דעבידי לאגלויי. ועוד אמר בפרק עד כמה [בכורות לא, א] שואלין על טהרותיהם, מפ' בגמ' משום דחזי [ליה בימי] טומאה. והיינו טעמא משום דחשיד כהני טפי מישראל משום דהוי שבח יוחסין וריוח מתנות כהונה לו ולזרעו אחריו ולדורותיו."

תשובת מהר"ם מרוטנבורג זו הובאה גם בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן תתלז) ובמרדכי (מסכת יבמות פרק האשה רבה רמז עג אות י).

בדברי המהר"ם מרוטנבורג והרא"ש מפורש שטעם נאמנות עד אחד לכהונה הוא משום הגדר הכללי והידוע של "עד אחד נאמן באיסורין".

מלשון המהר"ם מרוטנבורג והרא"ש נראה לכאורה שהטעם שעד אחד נאמן להעלות לכהונה הוא משום מילתא דעבידא לאיגלויי, ולדבריהם לכאורה זהו גם הטעם לכך שעד אחד נאמן באיסורים. אמנם קשה שעד אחד באיסורים נאמן גם במקום שלא עביד לאיגלויי כגון נדה, והטעם של מילתא דעבידא לאיגלויי נאמר במציאות שבה עד אחד נאמן בדבר שבערוה, עי' יבמות (דף לט ע"ב) בסוגיה דאישתמודעינהו, ורמב"ם (פ"ג מהל' גירושין הכ"ט) בעניין עד אחד שמת בעלה.

עי' בשו"ת מהרי"ט (חלק א סימן קמט) שכתב, וז"ל:

"שמה שהאמינו בכל מקום ע"א היינו משום דבמילתא דעבידא לאגלויי לא משקר אינש וכדאמרי' בהחולץ ואשתמודעי אפי' ע"פ ע"א וכו' וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בחתימת הלכות גירושין אל יקשה בעיניך היאך התירו ערוה החמורה על פי עד אחד וכו' אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד ואין העד יכול להשמט אם הדבר שקר וכו' ואף על פי שהראב"ד ז"ל צרף טעם דעיגונא דאתתא היינו דבאיסור ערוה תרתי בעינן."

נמצא לדבריו שטעם נאמנות עד אחד הוא משום מילתא דעבידא לאיגלויי, וכפי שנראה לכאורה מלשון המהר"ם מרוטנבורג והרא"ש. וצ"ל שנדה נאמנת משום שבידה לספור ולטבול.

עי' פני יהושע (כתובות דף כג ע"ב) שכתב שיש צורך לטעם דמילתא דעבידא לאיגלויי משום שהוא נגד רוב, וזהו ביאור נוסף לדברי מהר"ם מרוטנבורג והרא"ש.

והנה לשון מהר"ם מרוטנבורג: "אף על גב דעד אחד נאמן באיסורין ואף על גב דעבידי לאגלויי". כפל פעמיים בדבריו את הלשון "אף על גב", וכעין זה היא לשון הרא"ש. יש לפרש דבריהם שכוונתם שעד אחד באיסורים נאמן גם אם לא עבידא לאיגלויי, ולעניין כהונה אינו נאמן על עצמו אף שעבידא לאיגלויי, כשם שחיישינן לגומלין אף בעבידא לאיגלויי.

כ"כ המגיד משנה (הלכות איסורי ביאה פרק כ הלכה א) כשהביא שיטת החולקים על הרמב"ם, וז"ל: "שע"פ עד אחד הוי מוחזק בתרומה דאורייתא דעד אחד נאמן באיסורין וכ"ש במילתא דעבידא לאיגלויי". לשון המגיד משנה היא שע"א נאמן באיסורים גם בלא שיהא הדבר מילתא דעבידא לאיגלויי, וכ"ש אם הוא מילתא דעבידא לאיגלויי, והוא כדרך השלישית שביארנו בדברי מהר"ם מרוטנבורג והרא"ש.

הדרן לנדון דידן. מהר"ם מרוטנבורג והרא"ש כתבו:

"דאפילו עד אחד אינו נאמן להאכילו בתרומה היכא דאיכא למיחש לגומלין כ"ש דהוא עצמו אינו נאמן ואף על גב דעביד לאגלויי והיינו טעמא משום דהוי שבח כהונה וריוח מתנות כהונה לו ולזרעו לדורותיו."

הטעם שהוי שבח כהונה בא לשלול נאמנות אדם על עצמו או נאמנות עד אחד כשחיישינן לגומלין, ועולה שמעיקר הדין עד אחד נאמן להעלותו לכהונה.

ע"ע שו"ת אחיעזר (חלק א - אבן העזר סימן יד אות ד) שביאר דעת הרא"ש, וז"ל:

"דאע"ג דזהו מילתא דאיסורא מ"מ החמירו באבידה דגט כמו באבדת ממון לפמ"ש הרא"ש בגיטין פ' הניזקין דלהכי לא מהימן קרוב ובע"ד שהוא כהן אף על גב דבכל האיסורין נאמנים כל הפסולים משום שבח כהונה ופתיך ביה מתנות כהונה."

גם בדבריו מבואר שטעם נאמנות עד אחד לכהונה היא ככל נאמנות עד אחד באיסורים. באופן אחר ביאר דברי הרא"ש ר' אליעזר גורדון מטלז בספרו תשובות רבי אליעזר (סימן כה), וגם הוא ס"ל שעד אחד נאמן לכהונה מעיקר הדין ככל עד אחד באיסורים.

ע"ע שערי ישר (שער ו פרק ח) ודברי יחזקאל (סימן כא) שביארו כך דברי הרא"ש, וכ"כ בשו"ת יביע אומר (ח"ז אבן העזר סימן א אות ו) ובהערות הגרי"ש אלישיב למסכת כתובות (דף כג ע"ב), וז"ל:

"הקשה הרא"ש בגיטין (פ"ה סי' ח' אות י') הא הוה כאיסורים דעד אחד נאמן בהו ולמה לא מהימנינן הכא על עצמו דהרי עד אחד נאמן באיסורים גם בשלו, ותי' הרא"ש דכיון דהוה חשיבות לו ולזרעו לכל הדורות אי הוה כהן וגם חשיב השתא לקבל מתנות כהונה לא הימנוהו הכי, ומשמע מלשונו דמדאורייתא הי' עד אחד נאמן ורק מדרבנן הפקיעו לנאמנותו."

נמצאנו למדים מדברי הראשונים הנ"ל שמעיקר הדין עד אחד נאמן להעלות לכהונה ומה שהצריכו שני עדים להשיאו אשה הוא משום מעלה ביוחסין.

בדרך זו דרכו גם אחרונים. כ"כ קצות החושן (סימן כח ס"ק ו):

"דכיון דכל המשפחות בחזקת כשרות ואפילו עד אחד נאמן באיסורין לענין יוחסין אי לאו משום דעשו מעלה ביוחסין וכמבואר שם בתוס' (כד, א ד"ה אבל אינו נאמן) ור"ן (י, ב בדפי הרי"ף), א"כ אינו אלא מעלה דרבנן ובמידי דרבנן הכשירו מפי כתבם."

כ"כ עוד בקובץ שעורים (כתובות אות סה) שמעיקר הדין נאמן עד אחד להעלות לכהונה, וז"ל:

"ומבואר בסוגיין דלכו"ע צריך שני עדים ולא סגי בע"א אף דע"א נאמן להאכילו בתרומה, והדבר פשוט דזה אינו אלא מדרבנן, דמדאורייתא אין טעם לחלק מאכילת תרומה בין הכשר עבודה למזבח, ולפי"ז קשה מ"ש תוס' לקמן גבי אלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן דבכ"מ דצריך עדות מדרבנן הני מהימני ומ"מ כתבו שם דלא מהימני לענין יוחסין, ואמאי דהא מדאורייתא סגי בע"א ליוחסין כמו לתרומה, ואפשר דכונתם דדוקא היכא דמאורייתא א"צ עדים כלל כמו בקיום שטרות אלו נאמנין אבל הכא גם מדאורייתא צריך ע"א ומדרבנן הצריכו שנים צריך שני עדים כשרין."

כ"כ החזון איש (אה"ע סימן ב ס"ק ג) שמהתורה עד אחד נאמן לתרומה כפי שנאמן בשאר איסורים, ומעלה היא ביוחסין מדרבנן.

למדנו אם כן מדברי המהר"ם מרוטנבורג והרא"ש שנאמן עד אחד להעלות לכהונה, ומעיקר הדין היה ראוי אף להאמין את האדם על עצמו אף אם לא הויא מילתא דעבידא לאיגלויי ככל עד אחד באיסורים, אלא שכשמעיד על עצמו יש חשש משקר גם כשהדבר הוא מילתא דעבידא לאיגלויי משום "שבח כהונה וריוח מתנות כהונה לו ולזרעו לדורותיו".

אמנם בחידושי רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף מסכת כתובות (שם) ביאר נאמנות עד אחד לכהונה באופן אחר, וז"ל: "ובברייתא מפרש דהא דאמרי' דעד אחד נאמן דוקא להאכילו בתרומה שהרי ביד העד להאכילו תרומה שלא בידיעתנו". נראה שמדין בידו אתי עלה, ודבריו הם שלא כמ"ש מהר"ם מרוטנבורג, הרא"ש, המאירי, הר"ן, המ"מ וש"ר ואחרונים שהובאו לעיל.

בסוגיה בכתובות לא הוזכר דין עד אחד לאסרו בגרושה, חללה וזונה ולהטמא למתים, אולם פשוט הדבר שאין כל חילוק ביניהם ושניהם דין איסורים להם. אדרבא, יש לומר שאיסור טומאה וגרושה קיל טפי, ופשיטא שהוא ככל איסורים ועד אחד נאמן בו. מה שיש לדון הוא האם מכח עדות עד אחד נאסר בנשים האסורות לכהן בלבד או גם לוקה עליהן, והדבר תלוי בדברי הרמב"ם הידועים (פט"ז מהל' סנהדרין ה"ו) בעניין האיסור בעד אחד יוחזק. עי' בשו"ת מהרי"ט (ח"א סימן קמט) ובשיעורי ר' דוד (מסכת כתובות דף כד ע"א) שדן בעניין זה.

נמצאנו למדים מכל הנך קמאי ובתראי שעד אחד נאמן מעיקר הדין להעיד על אדם שכהן הוא ככל עדות באיסורים. כ"כ רש"י, הרא"ה, המהר"ם מרוטנבורג, הרא"ש, המאירי, הר"ן, המגיד משנה, הריא"ז והמהרי"ט, וכ"כ כמה וכמה אחרונים הובאו דבריהם לעיל.

ג. שיטת הרמב"ם
כתב הרמב"ם (פ"כ מהל' איסורי ביאה ה"א-ב):

"כל כהנים בזמן הזה בחזקה הם כהנים ואין אוכלין אלא בקדשי הגבול, והוא שתהיה תרומה של דבריהם אבל תרומה של תורה וחלה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס.

אי זהו כהן מיוחס כל שהעידו לו שני עדים שהוא כהן בן פלוני הכהן ופלוני בן פלוני הכהן עד איש שאינו צריך בדיקה."

ובהלכה ד' כתב הרמב"ם:

"מי שהעידו עליו שני עדים שראוהו שהיה אוכל בתרומה של תורה הרי זה מיוחס, ואין מעלין ליוחסין לא מנשיאת כפים ולא מקריאה בתורה ראשון ולא מחילוק תרומה בבית הגרנות ולא על פי עד אחד."

ובהלכה ט' כתב:

"אבל לחזקה שיהיה כהן ככהני זמן זה ויאכל תרומה וחלה של דברי סופרים ובשאר קדשי הגבול מעלין מן השטרות וע"פ עד אחד ומנשיאות כפים ומקריאה בתורה ראשון."

לשיטת הרמב"ם רק שני עדים נאמנים לעניין תרומה דאורייתא, ועל פי עד אחד אוכל בתרומה דרבנן בלבד.

יש מי שעלה על דעתו ללמוד מדברי הרמב"ם הללו שעד אחד אינו נאמן לכהונה מעיקר הדין משום שכהונה אין דינה כאיסורים וצריכה שני עדים, ומה שנאמן עד אחד הוא רק במילתא דרבנן כי הימנוהו רבנן בדרבנן. לביאור זה, בנידון דידן לא תהא האחות נאמנת לאוסרו בנשים הפסולות לכהונה שרק במידי דרבנן נאמן עד אחד.

ביאור זה ברמב"ם נראה פלאי, שלפי"ז כהני חזקה אינם אסורים מהתורה להטמא למתים ולשאת נשים האסורות לכהונה, דבר שכלל לא הוזכר ברמב"ם.

לענ"ד יש להוכיח מגוף דברי הרמב"ם שס"ל שכל שהעיד עד אחד על אדם שהוא כהן הריהו נאסר מעיקר הדין בכל איסורי כהונה. מסתבר שמה שאין עד אחד נאמן לתרומה דאורייתא גם הוא מעלה ביוחסין, וכל מעלה זו להחמיר באה ולא להקל, ולכן יהיה נאמן עד אחד לאסרו בנשים האסורות לכהונה ולהטמא למתים.

המעיין בפרק כ' יראה כי הרמב"ם הביא דין כהונה לעניין תרומה ועבודה בלבד ולא הזכיר כלל איסור להטמא למתים ולשאת נשים האסורות לכהונה, מלבד בהלכה אחת שממנה יש ללמוד את דעת הרמב"ם בענין זה.

בהלכה א' כתב הרמב"ם שכהני חזקה אוכלים בתרומה דרבנן בלבד.

בהלכה ב' הגדיר מיהו כהן מיוחס ובהלכה ד' כתב שאוכל בתרומה של תורה.

בהלכה ט' כתב שאין מעלים משטרות ליוחסין להחזיקו ככהן מיוחס אך מעלין לעשותו כהן חזקה שיאכל בתרומה וחלה של דברי סופרים. כך הדין גם לעניין עד אחד, נשיאות כפים וקריאה בתורה ראשון.

בהלכה י' כתב שכהן שאמר בני זה כהן נאמן להאכילו בתרומה ולהיותו בחזקת כהן.

לאחר שהביא כל דיני עדות לעניין כהונה דן הרמב"ם בהלכה י"ג במי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני, וכתב:

"אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו ולא יאכל בקדשי הגבול עד שיהיה לו עד אחד."

כאן הביא הרמב"ם את העניינים שעד אחד נאמן עליהם וכתב שעל פי עצמו אינו נאמן משום שהמעיד על עצמו גרע ממי שעד אחד מעיד עליו.

שוב כתב הרמב"ם (שם) שמי שבא ואמר כהן אני "אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה". הראת לדעת שאף שאינו נאמן על פי עצמו וגרע מעד אחד, עדיין נאמן לעניין דאורייתא שאם נשא או נטמא לוקה. ידועה מחלוקת האחרונים בביאור דברי הרמב"ם, ואף אם נאמר שטעם נאמנותו של האדם על עצמו הוא מדין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, הלא היה לו לרמב"ם לומר שאף שקל דין זה מעד אחד בצד אחד חמור הוא בצד שני שעד אחד אינו נאמן לעניין שילקה על פיו מה שאין כן על עצמו נאמן. והרי לשון הרמב"ם ברורה: "ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו ולא יאכל בקדשי הגבול עד שיהיה לו עד אחד", הרי שעד אחד עדיף מעל פי עצמו.

ראיה זו הובאה בשו"ת מהרי"ט (חלק א סימן קמט). ראש דבריו הוכיח מלשון הרמב"ם, "ואם נשא או נטמא לוקה", שחזקת כהונה בזה"ז היא ודאית:

"ולכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק עשרים מהלכות איסורי ביאה מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן אבל אוסר עצמו בגרושה וחללה זונה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה ומאחר שהוא לוקה

אלמא מחזקינן ליה בתורת כהן

ודאי ולא בתורת ספק וכמו שכתב המ"א הטעם דכיון שהחזיק עצמו מעיקרא כשהם מתרין בו אינו התראת ספק לגבי נפשיה שכבר הוחזק על פיו אבל האשה אינה לוקה על פיו והנבעלת לו ספק חללה לפי שהוא אינו נאמן לגבי דידה."

בהמשך לדבריו אלו, הוסיף המהרי"ט וכתב:

"ומשמע שאם הוחזק על פי עד אחד אף הנבעלת היתה לוקה והיא ודאי דכיון דהימנו חכמים עד אחד במילתא דעבידא לאיגלויי הרי כאן שנים ולוקה הואיל והוחזק על פי עד אחד."

דברי המהרי"ט הם כפי שכתבנו לעיל, שנאמנות האדם על עצמו גרועה ממציאות בה עד אחד מעיד עליו שכהן הוא.

נראה שהרמב"ם ס"ל שגם עד אחד נאמן מעיקר הדין להעיד על אדם שכהן הוא ונאסר לישא נשים האסורות לכהונה ולהטמא למתים, ומה שאינו נאמן בתרומה דאורייתא ועבודה מעלה היא שעשו לעניין כהונה. אולם מעיקר הדין נאמן ככל עדות באיסורים ולכן נאמן לעניין טומאה ונישואין, ועדיף מנאמנותו של האומר שכהן הוא על עצמו שאינו נאמן בתרומה דרבנן, "אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה".

ראיה נוספת יש להביא מהלכה י"ד, שם כתב הרמב"ם:

"ואם היה מסיח לפי תומו נאמן, כיצד מעשה באחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר זכור אני כשהייתי תינוק והייתי מורכב על כתיפו של אבי הוציאוני מבית הספר והפשיטוני כתנתי והטבילוני לאכול תרומה לערב וחביריי בודלין ממני והיו קוראין אותי יוחנן אוכל חלות והעלהו רבינו הקדוש לכהונה ע"פ עצמו."

הקשר דברי הרמב"ם הוא שלעומת האמור בהלכה י"ג שעל פי עצמו אינו נאמן, אם היה מסיח לפי תומו נאמן. גם כאן קשה לומר שנאמנותו גרועה ואם נשא או נטמא לא ילקה, ופשוט שביאור הדברים הוא שפשיטא שבמסיח לפי תומו אם נשא או נטמא לוקה. טעם הדבר הוא כדלעיל, שהרמב"ם ס"ל שגם עד אחד נאמן מעיקר הדין, ומעלה היא שעשו לעניין כהונה ועבודה, ולכן נאמן עד אחד לאוסרו בטומאה ונישואין וכן יהיה נאמן האדם על עצמו, שכל שמסיח לפי תומו אין לחשוש למ"ש מהר"ם מרוטנבורג והרא"ש (גיטין פרק ה סימן יב) שאין עד אחד נאמן "משום דהוי שבח כהונה וריוח מתנות כהונה לו ולזרעו לדורותיו". אולם לעניין תרומה יהיה נאמן בתרומה דרבנן בלבד משום מעלה.

כדברים הללו יש ללמוד מתשובת הרמב"ם (בלאו) (סימן תמ), וז"ל:

"וההפרש שבין כהן המיוחס והכהן המוחזק שהמיוחס משמש במקדש ואוכל בקדשי קדשים ובקדשי הגבול שהם מן התורה ואלו הכהנים שאינם מיוחסים אלא מוחזקים בלבד אינם אוכלים אלא בחלה ובתרומה בזמן שהם מדברי סופרים כמו שנתברר בגמרא יבמות ואינם אוכלים בחלה דאורייתא ולא בתרומה דאוריתא ואין צריך לומר שאין אוכלים בקדשי המקדש וכל שכן שאינם עובדים."

הרי לנו שזהו בלבד ההפרש ותו לא מידי.

והנה כתב הר"ן שהובא לעיל, וז"ל:

"אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"כ מהלכות איסורי ביאה דלתרומה דאורייתא בעי ב' עדים ולפיכך כתב שמעלין ממנה ליוחסין ונראה שהוא סובר דסוגיין דפשיטא לן דלתרומה בעד א' סגי היינו דוקא בתרומה דרבנן ולא ידעתי מי הזקיקו לכך דנהי דודאי עובדא דאמרינן בגמרא [דף כו א] מעשה באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר זכור אני כשהייתי תינוק ומורכב אני על כתיפו של אבא והוציאוני מבית הספר והפשיטוני את כתנתי והטבילוני לאכול בתרומה לערב והעלהו רבי לכהונה על פיו מוקמינן לה בפרק הגוזל ומאכיל (דף קיד ב) בתרומה דרבנן אפ"ה מתניתין וברייתא דקתני נאמן להאכילו בתרומה סתמא בתרומה דאורייתא משמע ועוד דהא אמרינן דטעמיה דר' יהודה דאמר אף אינו נאמן להאכילו בתרומה היינו משום דס"ל דמעלין מתרומה ליוחסין ובגמ' [דף כה א] מסקינן דאפילו למ"ד דמעלין מתרומה ליוחסין דוקא מתרומה דאורייתא אבל מתרומה דרבנן לא מסקינן אלמא ברייתא בתרומה דאורייתא היא וקאמרי רבנן דעד אחד נאמן להאכילו בתרומה דאי בתרומה דרבנן היא אפילו לר' יהודה אין מעלין ממנה ליוחסין ואמאי בעינן ב' לתרומה אלא ודאי אפילו לתרומה דאורייתא בעד אחד סגי לרבנן דאמרי אין מעלין מתרומה ליוחסין ולפיכך לא נתחוורו לי דברי הרמב"ם ז"ל בכאן."

לענ"ד אין כל סיבה ללמוד מדברי הר"ן שס"ל בדעת הרמב"ם שכל נאמנות עד אחד היא מדרבנן, אדרבא יש להוכיח מדבריו להיפך, שכן הביא כראיה לדעת הרמב"ם את דין מסיח לפי תומו, ומבואר ברמב"ם שבאופן זה אם נשא או נטמא לוקה. נראה שמחלוקת הרמב"ם והר"ן לעניין מעלה ביוחסין בלבד נאמרה.

כן ביאר דברי הרמב"ם המגיד משנה (שם הלכה א), וז"ל:

"ואיפשר שמפני שרבינו סובר שמעלין מתרומה דאורייתא ליוחסין כמו שכתב למטה מי שהעידו לו עדים שהיה אוכל בתרומה של תורה הרי זה מיוחס כתב כאן שאינו אוכל בתרומה וחלה של תורה אלא כהן מיוחס ואינו מתייחס אלא בב' כמו שנכתוב בסמוך."

לבאור המ"מ דברי הרמב"ם הם מעלה ביוחסין ומעיקר הדין עד אחד נאמן, ופשיטא שנותר הדין שכהונה היא כאיסורים ואם העיד עליו עד אחד ונשא או נטמא לוקה.

הרה"ג נחום גורטלר שליט"א בפס"ד שנדפס בשורת הדין (כרך ה עמוד צח) כתב שבדברי המגיד משנה הובאו שתי שיטות לבאר דברי הרמב"ם, וז"ל:

"המגיד משנה בפ' כ' מהלכות איסורי ביאה הלכ' א ב' כתב שבדבר זה נחלקו הראשונים. דעת הרמב"ם שמדאוריתא אדם שבא לפנינו ואין משפחתו ידועה צריך שני עדים כשרים כדי להחזיקו ככהן. ובטעם הדבר כתב המ"מ, שבאיסורי כהונה ישנם דברים שחייבים עליהם מיתה בידי שמים, וע"כ איסור זה חמור, וצריך שני עדים כדי להחזיקו לכהן. גם הר"ן בכתובות דף כג ע"ב כתב, שדעת הרמב"ם דמדאוריתא כדי להחזיק אדם בכהונה צריך שני עדים. (וראיתי בחזו"א אה"ע סימן ב' ס"ק ז', יז', שכתב שלדעת הרמב"ם הא דצריך שני עדים לתרומה דאורייתא הוא מדרבנן, משום מעלה ביוחסין. ועיין במ"מ פ' כ' מהלכ' איסורי ביאה סוף הלכה א' שכתב אפשרות זו ברמב"ם, אולם עיין היטב במ"מ שמשמע שסובר שהפרוש הראשון עיקר בדברי הרמב"ם. ולקמן אביא ראיה מהרמב"ם הלכ' טו שסובר שמדאורייתא צריך שני עדים כדי להחזיק אדם בכהונה. והחזו"א אומנם תמה על זה. וע"ע בית מאיר סימן ד' סעיף לה)."

לענ"ד אין כל סיבה לומר שיש נפקא מינה בין שני פירושי המגיד משנה, וכשם שברור שבפירושו השני ס"ל שנאמן עד אחד להעיד על פלוני שכהן הוא לאסרו להטמא למתים ובנשים האסורות לכהונה, כך הוא לפי הפירוש הראשון. המחלוקת בין הפירושים היא רק בשאלה אם עד אחד אינו נאמן מהתורה להעלות לתרומה, או שנאמן ומעלה עשו ביוחסין.

כ"כ בשו"ת מהרי"ט (חלק א סימן פה), וז"ל:

"ואף על פי שהרמב"ם ז"ל פסק בפרק עשרים מהלכות איסורי ביאה דלא מסקינן אלא לתרומה דרבנן משמע דלתרומה דאורייתא לא היינו לפי שהוא ז"ל פוסק כמאן דאמר תרומה וחלה בזמן הזה דרבנן אבל הוא הדין דלמאן דאמר אין מעלין מתרומה ליוחסין אפי' תימא דתרומה וחלה בזמן הזה דאורייתא היו אוכלין בחזקה אלא שגם בזה פוסק הרב ז"ל כמאן דאמר מעלין מתרומה וחלה דאורייתא ליוחסין לכך כתב שלא היו אוכלין אלא בתרומה דרבנן אבל בתרומה דאורייתא אם היתה בזמן הזה מן התורה לא היו אוכלין ולא משום חשש ספק אלא כדי שלא יעלו ממנה ליוחסין דמעלה גדולה עשו בהם שיהיה צריך בדיקה גדולה שיהא כהן מיוחס ראוי לגבי מזבח."

וכ"כ עוד בשו"ת מהרי"ט (ח"א סימן קמט) שגם לדעת הרמב"ם לוקה אם הוחזק בעד אחד, וכ"כ בשו"ת חוט השני (סימן יז).

כ"כ הבית שמואל (סימן ג ס"ק ב):

"והכלל שעולה מדינים אלו הוא לענין יוחסים לכ"ע בעינן שני עדים כשירים ובסי' הקודם כתבתי מה הוא הפי' יוחסי', והרמב"ם ס"ל דמעלי' מתרומה ליוחסין לכן צריך שני עדים להעיד עליו שהוא כהן שיאכל תרומה דאורייתא."

כ"כ עוד הבאר היטב (שם ס"ק א), הגר"א (ס"ק א), ערוך השלחן (סימן ג סעיף ז), ובשו"ת זכרון יוסף (אה"ע סימן ג).

וכ"כ החתם סופר בחידושיו למסכת כתובות (דף כה ע"ב), וז"ל:

"דרמב"ם נמי לא אמרה אלא לחומרא דיוחסין וס"ל מעלינן מתרומה דאורייתא דעון מיתה ליוחסין ומשום כן החמיר דכהן בזה"ז לא יאכל בתרומה דאורייתא."

וכ"כ בשו"ת חתם סופר (קובץ תשובות סימן ס), וכ"כ בספר עצי ארזים (אה"ע סימן ג ס"ק ב), בשו"ת חקרי לב (אה"ע סימן ב), החזון איש (אה"ע סימן ג ס"ק יז).

וכ"כ בשו"ת יביע אומר (חלק ז אבן העזר סימן א אות ו) שמה שאין נאמן אדם להעיד על עצמו שהוא כהן ואפילו לתרומה דרבנן הוא מטעמו של הרא"ש בגיטין הנ"ל, "דהוי שבח כהונה וריוח מתנות כהונה לו ולזרעו לדורותיו".

נמצינו למדים לדעת כל הני רבוותא שלא נחלקו הרמב"ם ושאר ראשונים בתוקף נאמנות עד אחד, אלא במעלה ליוחסין בלבד.

ד. דעת מר"ן
בדברי מר"ן מבואר טפי שעד אחד נאמן לכהונה ונאסר על פיו מדאורייתא בנשים האסורות לכהונה ולהטמא למתים.

מר"ן באה"ע (סימן ג סעיפים א-ב) הפך את סדר ההלכות שברמב"ם, והקדים להביא דין האומר על עצמו שהוא כהן ואחריו הביא דין עד אחד.

ז"ל מר"ן בסעיף א':

"מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן. ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו ולא יאכל בקדשי הגבול עד שיהיה לו עד אחד. אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים, ואם נשא או נטמא לוקה."

עוד כתב מר"ן: "ואם היה מסיח לפי תומו, נאמן."

דומה שהדבר פשוט שמה שכתב מר"ן שנאמן על פי עצמו במסיח לפי תומו הוא לא רק לישא כפיו אלא גם לעניין זה שאם נשא או נטמא לוקה, שאם לא כן אין לדבריו מובן.

בסעיף ב' כתב מר"ן:

"היה עד אחד מעיד עליו, נאמן להאכילו בתרומה בזמן הזה ולקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו."

פסק כשיטת הרמב"ם שנאמן בתרומה דרבנן בלבד, ואף על פי כן פשוט שמ"ש מר"ן שעל פי עד אחד "נאמן" לא גרע ממה שנאמן על פי עצמו, וכשם שעל פי עצמו אם נשא או נטמא לוקה כך הוא הדין על פי עד אחד.

הפירוש הפשוט בדברי מר"ן הוא כשיטת המ"מ שהובאה לעיל, שמה שאין ע"א נאמן לעניין תרומה דאורייתא הוא מעלה ביוחסין ומעיקר הדין נאמן. עי' ב"י (סימן ג) שהביא דברי המ"מ בקיצור. כ"כ הבית שמואל (סימן ג ס"ק ב) על דברי מר"ן:

"והכלל שעולה מדינים אלו הוא לענין יוחסים לכ"ע בעינן שני עדים כשירים ובסי' הקודם כתבתי מה הוא הפי' יוחסי', והרמב"ם ס"ל דמעלי' מתרומה ליוחסין לכן צריך שני עדים להעיד עליו שהוא כהן שיאכל תרומה דאורייתא."

וכ"כ הבאר היטב (ס"ק א) שם והגר"א (ס"ק א).

ה. ביאורים אחרים בדעת הרמב"ם
נאמרו עוד ביאורים בדעת הרמב"ם, ולענ"ד העולה מרובם ככולם הוא שאין חולק על כך שעד אחד נאמן לכהונה לעניין טומאה ונישואין.

שיטת הצפנת פענח
כתב הצפנת פענח (הלכות איסורי ביאה פרק כ הלכה א), וז"ל:

"אם לתרומה דאורייתא בעי שני עדים או עד אחד. אך באמת זה תליא אם הך דתרומה הוא משום גדר איסור דאסור לזר לאוכלה או משום גדר מצות כהונה דאז שוב לבד האיסור הוי זה כמו עדות על האיש ונ"מ ג"כ דהא גבי תרומה יש מצות נתינה כמבואר ב"מ ד' י"א ע"ב וחולין ד' קל"ד ע"ב וא"כ כך דלענין איסור די בעד אחד אבל לענין להעיד על גוף האיש צריך דוקא ב' עדים."

הצפנת פענח חילק בין עדות לעניין איסור, שנאמן בה עד אחד, לבין "להעיד על גוף האיש", שבה צריך שני עדים. לשיטתו אפשר שאיסור טומאה לכהן הוא "איסור" ולא "עדות על גוף האיש", ועל דרך זו איסור כהן באסורות לכהונה.

בספר דברי יחזקאל (סימן כא) כתב, וז"ל:

"שדעת הרמב"ם (שם הל"ט) דגם עד אחד אינו נאמן להאכילו בתרומה דאורייתא אלמא דלא אמרינן בכאן עד אחד נאמן באיסורין, הן אמת דהר"ן בפרק ב' דכתובות נשאר בתימה ע"ד הרמב"ם דלמה לא מהימן ע"א בזה, אבל כבר נתבאר אצלנו במק"א דשיטתו דלהכשירו לכהונה בעי שני עדים כמו לפוסלו לכהונה דהיינו ב"ג וב"ח דכל שהעדות הוא באיש בעי שנים."

גם בדבריו לא התבאר במפורש האם ס"ל שאין עד אחד נאמן להעיד לעניין זאת שייאסר להטמא למתים ולישא האסורות לכהונה, וצ"ב.

שיטה שהובאה בחידושי החתם סופר מסכת כתובות דף כה עמוד ב
החתם סופר דן במחלוקת הראשונים בעניין מי שבא ואמר בזה"ז שכהן הוא. הביא דברי הרמ"ך שכתב "מה איכפת לן בזה"ז", והקשה על דבריו כיצד יפדו בכורות על ידי אדם זה שאמר שכהן הוא. ויישב:

"ונ"ל דאזלי כולם בשיטת הרמב"ם שם ריש הפרק שכ' שכל הכהנים בזה"ז הם ס' כהנים ואין מאכילן אלא בקדשי הגבול והוא שתהי' התרומה של דבריהם כו' וא"כ בלא"ה אין אנו יוצאים י"ח בברור בפדיון הבכורים שלנו. וכן מצאתי להדיא בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קנ"ה ע"ש."

החת"ס גופיה לא פירש כך את דברי הרמב"ם, כמו שכתב בסוף דבריו שהובאו לעיל, אלא ביאר שיטה שלדעתו עצמו דחויה היא. אם כן, אין להביא משיטה זו כל ראיה.

ועוד גם לשיטה זו אין כל סיבה לפרש שהרמב"ם סובר שאין עד אחד נאמן לכהונה מן הדין, שלא אמר החתם סופר לפי שיטה זו שכהני חזקה הם כהני דרבנן אלא שהם כהני ספק, ומה שאין עד אחד נאמן אינו משום שתרומה אין דינה כאיסורים, אלא משום הריעותא שיש במה שאין לכהני זמננו כתבי ייחוס, כמו שיתבאר לקמן בדעת השבות יעקב.

עוד יש לתמוה. דברי הרמב"ם בהלכה יג במי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני ברורים הם: "אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה". עצם העובדה שלוקה מלמדת שדין כונתו הוא כזה שיש ללקות עליו, ואינו לא דין ספק וודאי לא דין דרבנן. וכ"כ בשו"ת מהרי"ט (חלק א סימן קמט):

"ולכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק עשרים מהלכות איסורי ביאה מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן אבל אוסר עצמו בגרושה וחללה זונה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה ומאחר שהוא לוקה אלמא מחזקינן ליה בתורת כהן ודאי ולא בתורת ספק."

בדוחק יש לומר שבעלי שיטה זו, אם המצא תמצא, יסברו כמו שכתב בתשובת דבר שמואל למוהר"ש אבוהב (סי' קט):

"כיון שרוב כהני זמן עולין עפ"י דיבורם למצות כהונה הרי שויו אנפשייהו חתיכא דאסורה כל הנשים האסורות לכהונה בין האסורות מדברי תורה בין האסורות מדברי סופרים."

וכבר תמה על שיטה זו בספר העיקרים לר' שלמה איגר (ח"ב עמוד רפג):

"לא ידענא מה שאחד"א שייך הכא דאטו האומר פלוני אמר לי שדבר זה אסור מקרי שאחד"א והרי בדיבור שעל ידו עולה הכהן למצות כהונה אינו אומר שהוא יודע בעצמו שהוא כהן דהא אי אפשר ליה למידע אלא ששמע מאביו."

ידועים דברי המהרשד"ם (סימן רלה) שהתיר כהן בספק שבויה משום שהכהנים בזמננו כהני ספק הם, וז"ל:

"אלא שאני אומר שאני סומך בזה עמ"ש הריב"ש בסימן צ"ד וז"ל כל שכן כהנים שבדורינו שאין להם כתב היחס אלא מפני חזקתן נהגו היום לקרא א' בתורה כו' יע"ש. הרי שכהנים בזמננו אינם כהנים ודאי, שהכהנים בזמן הזה שעולים א' לקרא בתורה אינו אלא מנהג בעלמא, שהרי אין להם ספר היחס. שמעת מינה שאינם כהנים ודאי אלא ספק."

אולם המהרשד"ם לא הסמיך דבריו על שיטת הרמב"ם.

אמנם בשו"ת שבות יעקב (חלק א סימן צג) מצאנו להדיא שס"ל שכהנים בזה"ז ספק כהנים הם, והסמיך דברי מהרשד"ם על דברי הרמב"ם. בתשובתו דן אם כהן שנשא חלוצה מוציאין אותה מידו בזמן הזה. הביא דברי המהרשד"ם והוכיח השבות יעקב כדבריו משיטת הרמב"ם שפסק שכהנים בזה"ז אינם אוכלים בתרומה דאורייתא. הביא ביאור המהרי"ט הנ"ל שהוא משום מעלה ביוחסין ודחאו, וביאר שאין אוכלין בתרומה דאורייתא מטעם דריעא חזקייהו .

השבות יעקב הקשה על עצמו מדברי מר"ן שפסק (סימן ו) שכהן שנשא חלוצה כופין אותו להוציאה, וכתב וז"ל:

"ואם אנו רוצין להשוו' לזה דעת הריב"ש בסי' שמ"ח והש"ע סי' ו' צ"ל דהם מיירו דוק' בכהני' מיוחסי' כמו בזמן הש"ס אם נמצאו כן בזמנינו אז כופין אות' להוציא משא"כ בכהן זמן הזה שאינם מוחזקים וידועים לכהנים גמורים רק מכח ספק אין להחמיר עליה' באיסור דרבנן."

הדברים נראים דחוקים ביותר בדעת מר"ן, כפי שהעיר על עצמו השבות יעקב שלפי דבריו מר"ן כתב הלכה לכהנים "אם נמצאו כן בזמנינו". על דרך זו הקשה על דברי השבות יעקב בשו"ת חקרי לב (אה"ע סימן ב), שהרי כתב הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כ הלכה א): "כל כהנים בזמן הזה בחזקה הם כהנים", ומנין ימצא כהן מיוחס? ומר"ן כלל לא הזכיר בדבריו (סימן ג) שיש מציאות של כהן מיוחס, ותימה להעמיד דבריו שלוקה על פי עצמו בכהן מיוחס שכלל לא הזכירו בשלחן ערוך.

עוד הקשה השבות יעקב על עצמו מהמעיד על עצמו, וז"ל:

"והשורש השני שכתב שם מהרי"ט בתשובה וז"ל ואפי' תימא שאינו מוחזק בברי לכהן אצל אחרים מ"מ לעצמו מוחזק הוא דשויא אנפשו חתיכה דאיסורא אצל נשים הפסולת לכהונה וכדאיתא ברמב"ם פ"כ מהא"ב ובטור אבן העזר סי' ג' אף דלכאורה לפום ריהטא דעיונא היה בדעתי לומר דלא מצינו דמשויא נפשיה חתיכה דאיסורא גבי איסורא דרבנן ולכן כתב הטור והרמב"ם והש"ע מי שבא ואמר כהן אני אוסר עצמו בגרושה זונה וחללה ולא כתב ג"כ שאוסר עצמו בחלוצה וה"ה האומר לאשה קדשתיך דאוסר בקרובותיה לא כתב ג"כ דאסור בשניות איברא כד מעיינן שפיר נראה דהא לאו מילתא היא דה"ה דאוסר עצמו בשניות במה שאסרו חכמים אלא שכתבו מה דאסורה מדינ' דאוריית' וממילא נאסר במת שאסרו לחכמים משום סייג דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון [...] מ"מ בנדון דידן נראה ברור דלא משוי נפשיה חתיכה דאסירא כיון שהוא עצמו לא קים ליה שהיה כהן ע"פ כתב יחוסי רק מכח חזקתו וחזקת אביו הרעוע ג"כ בלי כתב יחוס רק מספיקא ככהני זמן הזה על כן לא משוי אנפשיה חתיכה דאיסורא במידי דרבנן."

שיטת השבות יעקב צ"ב, שלכאורה לא ביאר מדוע לוקה אם נטמא הרי אין כאן אלא ספק, והרי דעתו אינה מסכמת עם מה שכתב בשו"ת דבר שמואל למוהר"ש אבוהב (סי' קט): "כיון שרוב כהני זמן עולין עפ"י דיבורם למצות כהונה הרי שויו אנפשייהו חתיכא דאסורה כל הנשים האסורות לכהונה בין האסורות מדברי תורה בין האסורות מדברי סופרים", שכן מחלק בין דאורייתא לדרבנן. וצ"ל על דרך הדבר שמואל, שס"ל שספק דאורייתא אסור מהתורה ואם שויא אנפשיה עשאו ודאי, משא"כ בספק דרבנן שמותר מהתורה. עי' שו"ת מהר"י לבית לוי (כלל ו סימן לג) שנראה שדבריו מתפרשים על דרך זו.

דומה שדבריו דחוקים בתרתי בדעת מר"ן. לענ"ד, לעניין הלכה יש לנקוט כפי שעולה מדברי מר"ן שהובאו לעיל.

כ"כ בשו"ת זכרון יוסף (אבן העזר סימן ג), וז"ל:

"הדרן לכללן דאף כהני זמן הזה כופין להוציא ובפרט שבשו"ת שבות יעקב הנ"ל מסיק וז"ל אני לא אסמוך עלי למעשה עד שיסכימו עמי איזה גדולי' חקרי לב ובעל כנסת יחזקאל העיד כי כמה רבני' מחו לי' בעוכלי וכתב שאל יהי' חלקו עמה' כו' ודאי יש לסמוך עליו לכוף כאגמון ראש הכהן שנשא חלוצה וליסרו בשוטי' עד שיאמר רוצה אני להוציאה וכפשטות דברי הרי"ף והרמב"ם והטור והש"ע וב"ח וח"מ ושארי אחרונים שלא חילקו בין כהנים מיוחסים לכהני זמן הזה ולא אישתמיט חד מינייהו להזכיר דבר זה. ובפרט שהרמב"ם בפ' י"ז ופ' כ' מהלכו' א"ב והטור והש"ע סי' ב' ג' כתבו החילוקי' שבין כהנים המיוחסי' לכהני זמן הזה ואלו הי' נראה להם כדברי השבות יעקב לא הוי שתקי כולי האי."

נראה שאין ספק ביאור השבות יעקב בדעת מר"ן כדאי להוציא מוודאו של הזכרון יוסף.

ועוד לשיטת השבות יעקב מה שאין עד אחד נאמן לעניין תרומה דאורייתא אינו בהכרח משום שעדות על כהונה אינה כאיסורים, שלא נזכר דבר זה בתשובתו, אלא משום הריעותא שיש במה שאין לכהני זמננו כתבי ייחוס, וכמו שכתב גם בשו"ת בית אפרים (אורח חיים סימן ו) בדרך הראשונה, וז"ל:

"דבאיסורא דאורייתא לא שבקינן להו דספיקא הוי כיון שלא מצאו כתבם המתייחסים וכ"כ הרמב"ם פ"ך מהל' א"ב וז"ל הכהנים בזה"ז בחזקה הם כהנים ואין אוכלים אלא בקדשי הגבול והוא שתהיה תרומה של דבריהם."

נראה שאף לדברי השבות יעקב והבית אפרים לא מצאנו כל סיבה לומר שעד אחד אינו נאמן לכהונה, ועד המעיד על אדם שהוא כהן נאמן לעשותו ככהני זמננו שכהני ספק הם, ונאסר מספק דאורייתא בנשים האסורות לכהן.

בשו"ת שאילת יעבץ (חלק א סימן קנה) שהוא מקור דברי החת"ס לפי שיטה זו, כתב שטוב שינהגו הכהנים להחזיר דמי הפדיון:

"בכהני חזקה בעלמא כי האידנא. אף על גב דלחומרא אזלינן בהו לכל מילי ופרקינן בכורים על ידייהו, משום דלא אפשר באחריני מיהא להקל לא, דהיינו להוציא ממון האב מספק, נראה שאין כחן יפה להפקיע ממון בחזקתן הגרוע'. וכמעט שאני אומר דמדינא צריכין להחזיר, ולפחות כל כהן יחוש לעצמו לפרוש מספק גזל שמא אינו כהן."

נראה שאין הכרח שכוונתו לומר שספק כהונתם הוא שקול אלא שהרוב הבא מכח חזקה זו אין בו די כדי להוציא ממון, ולעולם כהני חזקה הם ואם נטמאו לוקים.

כך מבואר בסוף דבריו, שם דן אם בן הכהן חייב בפדיון, וכתב: "אבל בן הכהן נ"ל שאינו נפדה גם בזה"ז. שלא יבוא להקל בקדושתו ולהתירו בגרושה ולטמא למת ודוק". ואם ספק הוא מנא לן למגזר גזרה מדעתנו, אלא נראה כנ"ל. כך נראה מדבריו בשו"ת שאילת יעבץ (ח"ב סימן קעז), שם כתב לאסור לכהן להטמא מספק ולא עלה על דעתו להתיר מספק ספיקא שמא אינו כהן, אף שבתשובה זו עצמה התיר להטמא מספק ספיקא. ע"ע מור וקציעה (סימן קכח) מה שחידש בעניין נשיאת כפיים בזמן הזה.

אף אם נבאר משום מה שס"ל שכהני חזקה הם כהני ספק, מ"מ אינם כהני דרבנן, ולא מצאנו כל מקור בדבריו שעד אחד נאמן לתרומה דרבנן משום שהימנוהו רבנן בדרבנן.

אליבא דאמת לא מצאנו מאן דאמר שכהני זמננו הם כהני דרבנן, אלא מה שהביא בשדי חמד (פאת השדה מערכת הכף כלל ח) בשם האדר"ת שכהני הזמן הזה הוי כהני דרבנן, ומה שנושאים כפיים הוא מדרבנן ומברכים על נשיאת כפים דאף על מצות דרבנן מברכים, אמנם האדר"ת עצמו דחה שיטה זו במסקנת דבריו.

סוף דבר, לא מצאנו מקור וסברה לומר שעד אחד נאמן מדרבנן בלבד והכהן שעליו הוא מעיד דינו ככהן מדרבנן.

שיטת הפנ"י
הפני יהושע (מסכת כתובות דף כג ע"ב) ביאר דברי הרמב"ם באופן אחר, וז"ל:

"וכתב הרמב"ם ז"ל [פ"כ מהל' אסו"ב ה"ט] דהא דעד אחד נאמן היינו בתרומה דרבנן אבל בדאורייתא צריך שני עדים. ותמה עליו הר"ן בשמעתין דהא קי"ל עד אחד נאמן באיסורין. ולענ"ד משום הא לא איריא דהא דעד אחד נאמן באיסורין היינו דוקא היכא דלא איתחזק איסורא משא"כ באיתחזק בעינן שנים. וקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף והכא נמי רובא דעלמא לאו כהנים נינהו וכל דפריש מרובא פריש, כן נראה לי טעם הרמב"ם."

לטעמו של הפני יהושע, אף שעדות על כהונה היא כאיסורים, מ"מ אין עד אחד נאמן בה משום שהוא כנגד רוב. לשיטתו מיושב שלוקה אדם על פי עצמו, משום ששויא אנפשיה כנגד רוב אמרינן, אך עד אחד לא נאמן כנגד רוב. דו"ק שאין בדברי הפנ"י זכר לכך שכהני דידן גריעי לדעת הרמב"ם, או לכך שכהונה היא עניין שאינו נידון כאיסורים, וכל טעמו הוא משום שאין עד אחד נאמן כנגד רוב.

לשיטת הפנ"י אכן לא יהיה עד אחד נאמן להעיד על אדם שהוא כהן.

הדברים עתיקים, ונראה שבעניין זה רוב ככל הפוסקים חולקים על דברי הפנ"י, עי' בשו"ת יביע אומר (ח"ז אה"ע סימן א אותיות ה-ו). וכך עולה מכל הנך קמאי שהובאו לעיל.

שיטת השב שמעתתא
בשב שמעתתא (שמעתתא ו פרק טז) ביאר דברי הרמב"ם באופן אחר, שהטעם שאין עד אחד נאמן לדעת הרמב"ם הוא משום שהוא כנגד איתחזק, וז"ל:

"ובזה נראה ליישב דברי הרמב"ם פרק כ' מהל' איסורי ביאה [ה"ד] דאין ע"א נאמן להאכיל בתרומה ולהעיד שהוא כהן אלא בתרומה דרבנן אבל לא בדאורייתא ע"ש, ותמה עליו הר"ן פרק ב' דכתובות [י, ב מדפי הרי"ף] ובדאורייתא אמאי אינו נאמן דהא קיי"ל ע"א נאמן באיסורין ע"ש, ולפמ"ש ניחא דכיון דע"א אינו נאמן אלא בחתיכה ספק חלב ספק שומן דלא אתחזק איסורא, אבל היכא דאתחזק איסורא אינו נאמן, וכן הוא דעת תוס' והרא"ש פרק האומר, [סה, ב ד"ה נטמאו] ועיין בטור וש"ע סי' קכ"ז בי"ד, וכיון דחזקת זרות דבמעי אמו ודאי זר היה מוקי בחזקתו דעדיין הוא זר ואין ע"א נאמן במקום חזקה, ואפילו היכא דאתרמי במעיד על חבירו שהוא כהן ואמו כהנת דכהאי גוונא במעי אמו כהן הוא, דדוקא במעי זרה זר הוא מוקי ליה בחזקה דאבוה דזר היה, דאי אפשר שלא יהיה לאבותיו עד אהרן הכהן חזקת זרות אם היתה אמה זרה, ומוקי לזה בחזקת אבהתי' דזר הוא ודוק, והש"ך שכתב בי"ד סי' קכ"ז [סקט"ז] בשיטת הרמב"ם דס"ל דע"א נאמן באיסור אפילו נגד חזקה ע"ש, אינו מוכרח."

גם בדברי הש"ש אין זכר לכך שכהונה אינה כאיסורים, ושחזקת כהני זמננו גריעא. אכן לשיטתו אין ע"א נאמן לכהונה מהתורה משום שהוא כנגד איתחזק, וה"ה בנידון דידן, אך נראה שלעיקר הדין יש לנקוט כדעת רוב מנין ובנין של הפוסקים.

נמצינו למדים שנאמרו כמה דרכים בביאור דברי הרמב"ם:
א. מעלין לכהונה על פי עד אחד אלא שמעלה עשו ביוחסין – כ"כ המגיד משנה (הלכות איסורי ביאה פרק כ הלכה א), בשו"ת מהרי"ט (חלק א סימן פה וסימן קמ"ט), בשו"ת חוט השני (סימן יז), הבית שמואל (סימן ג ס"ק ב), החתם סופר בחידושיו (מסכת כתובות דף כה ע"ב) ובשו"ת חתם סופר (קובץ תשובות סימן ס), בספר עצי ארזים (אה"ע סימן ג ס"ק ב), בשו"ת חקרי לב (אה"ע סימן ב), החזון איש (אה"ע סימן ג ס"ק יז), שו"ת יביע אומר (חלק ז - אבן העזר סימן א אות ו), ועוד.

ב. אין מעלין לתרומה על פי עד אחד מעיקר הדין – בדרך זו דרכו כמה אחרונים, אך יש ביניהם חילוק גדול. הצפנת פענח חילק בין עדות לעניין איסור שנאמן בה עד אחד, לבין "להעיד על גוף האיש", שבה צריך שני עדים. לדידו אכן עדות על תרומה היא כדבר שבערוה. הפני יהושע (מסכת כתובות דף כג ע"ב) כתב שעד אחד נאמן בתרומה, אך להעיד על אדם שכהן הוא היא עדות כנגד רוב ואין עד אחד נאמן כנגד רוב. והשב שמעתתא ביאר שהוא כנגד איתחזק. גם לדידו תרומה היא ככל איסורים, אלא שאין עד אחד נאמן במקום איתחזק איסורא.

כל דיון זה אינו נוגע לשאלה אם הרמב"ם ס"ל שכהני חזקה הם כהני ספק או כהני ודאי, כי ודאי אינם כהני דרבנן. לא מצאנו מי שאמר שכהני חזקה הם כהני דרבנן, זולתי מה שהביא בשדי חמד (פאת השדה מערכת הכף כלל ח) בשם האדר"ת, והאדר"ת עצמו דחה שיטה זו במסקנת דבריו.

אם כן לא מצאנו כל מקור בדברי הרמב"ם שעד אחד נאמן לתרומה דרבנן משום שהימנוהו רבנן בדרבנן.

שיטת הג"ר זלמן נחמיה גולדברג שליט"א
חזות קשה ראיתי בדברי הג"ר זלמן נחמיה גולדברג שליט"א, הובאו דבריו בספר אבני משפט (סימן ג), וז"ל:

"ובפשטות שהרמב"ם סובר שעדות על כהונה נידון כדבר שבערוה וצריך שני עדים מן התורה ולכן הוזקק ה"ה להסביר שזה שאומר על עצמו כהן שאסור בגרושה הוא מטעם שויא אנפשיא חתיכה דאיסורא ואפשר לפי מה שהעלה בש"ש ש"ז פט"ו שלהעיד על אחד שהוא בן גרושה כיון דפסולו בגופו והוא מפסולי כהונה וכיון דהוא מפסולי קהל כהונה זהו דבעי שנים וכמו להעיד על אחד שהוא ממזר דודאי בעי שנים לפוסלו לקהל ישראל דהא האב דנאמן לזמר בני זה ממזר יליף לה מדכתיב יכיר וכמו כן להעיד שהוא בן גרושה מדכתיב יכיר וא"כ מוכח דלית ביה משום נאמנות עד אחד באיסורין דלא אמרו עד אחד נאמן באיסורין אלא להעיד על דבר שנתהוה במקרה כמו להעיד אשה זו גרושה או זונה לאוסרה לכהן דזה הו"ל כמעיד נתנסך יינך אבל להעיד על פסולי קהל בתולדה הן להעיד ממזר או בן גרושה דהוא חלל בתולדה ולפוסלו מקהל כהונה או מקהל ישראל אין עד אחד נאמן אלא האב מדכתיב ביה יכיר וכו' עכ"ל ונראה לענ"ד שכן הוא להעיד על אחד שהוא כשר בתולדה או גם המעיד שהוא כהן ובא לאוסרו בגרושה וגם זה בתולדה צריך שני עדים וביותר נראה שגם הר"ן החולק על הרמב"ם וסובר שעד אחד נאמן להעיד על אחד שהוא כהן להאכילו בתרומה דאורייתא מודה גם כן שאינו נאמן מן התורה להעיד על אחד שהוא כהן לאוסרו בגרושה שדוקא תרומה נגדר כאיסור ועד אחד נאמן באיסורים אבל לאוסרו בגרושה זהו גדר פסול או מעלה באדם בתולדה בזה הר"ן מודה שצריך שני עדים אמנם צ"ע בזה."

מה שכתב בדעת הר"ן הוא חידוש פלא, שלפי דבריו יוצא שיהא אדם שיוכל לאכול בתרומה דאורייתא ולאידך גיסא יהא מותר בגרושה ולהטמא למתים, ונראה שלכן נותר בצ"ע בענין זה. לענ"ד כשם שבדברי הר"ן אין לחלק, ה"ה בדברי הרמב"ם אין לחלק.

דברי הספרי
ז"ל הספרי (דברים פרשת שופטים פיסקא קפח):

"לא יקום עד אחד באיש. אין לי אלא לדיני נפשות, לדיני ממונות מנין? תלמוד לומר לכל עון. לקרבנות מנין? תלמוד לומר ולכל חטאת. למכות מנין? תלמוד לומר בכל חטא אשר יחטא. להעלות לכהונה ולהוריד מן הכהונה מנין? תלמוד לומר לכל עון ולכל חטאת. אין לי אלא לעדות איש, לעדות אשה מנין? תלמוד לומר לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא."

מדברי הספרי יש שרצו להביא ראיה שעד אחד אינו נאמן להעלות לכהונה. והנה אפשר שזהו מקור הצפנת פענח והדברי יחזקאל. אף על פי כן, קשה הדבר לשווי כל הנך קמאי טועים בדבר משנה. אמנם, בדברי הספרי יל"ע. בסוף דבריו כתב: "אין לי אלא לעדות איש לעדות אשה מנין תלמוד לומר לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא." הדברים עתיקים וידועים שמכאן מצא הנודע ביהודה (מהדו"ק אבן העזר סימן לג) מקור לכך שנאמנות אשה לומר שמת בעלה היא מהתורה, אך לא כך עולה מדברי הראשונים בסוגיה יבמות (דף פח ע"א), ועל כרחך שאסמכתא היא. כך נאמר גם בעניין העלאה לכהונה על פי עד אחד, ואין בכך כל דוחק. כ"כ הרש"ר הירש על פסוק זה בדעת החולקים על הרמב"ם.

עוד מצאנו בפירוש הראב"ד לספרי שפירש דברי הספרי באופן אחר, וז"ל:

"להעלות לכהונה - כגון אם בא עד אחד ואמר שהוא בן גרושה ואחתיניה ובא עד ואמר דכהן הוא אין מעלין אותו על פי עד אחד."

מדברי הראב"ד עולה שגם הספרי סובר שמעלין לכהונה על פי עד אחד, ולא נאמרו דברי הספרי אלא באופן שקדם עד אחד והעיד שבן גרושה הוא ושוב בא עד אחד והעיד שכהן הוא. הרב המהדיר שם התקשה מדוע לא פירש הראב"ד דברי הספרי כפשוטו. לדידי הדבר פשוט, שס"ל לראב"ד שעד אחד נאמן להעלות לכהונה ככל שאר קמאי שהובאו דבריהם לעיל.

ע"ע אמרי בינה (דיני עדות סימן ג), שכתב:

"ועיין ספרי פרשת שופטים ע"פ לא יקום ע"א להעלות לכהונה ולהוריד מן הכהונה מניין ת"ל לכל עון ולכל חטאת דמשמע מדאורייתא א"נ ואולי שם איירי נגד קול וכדומה."

וכיון לדברי הראב"ד.

והנה הראב"ד (פ"כ מהלכות איסורי ביאה) לא חלק על שיטת הרמב"ם בעניין עד אחד לתרומה, אף שאין הכרח שכך היא דעתו, מ"מ פשטות הדברים היא שלדעתו יש לפרש דברי הספרי גם לדעת הרמב"ם כפי שפירש הראב"ד.

פירוש הראב"ד על הספרי נדפס לראשונה בשנת תשס"ח ולא היה לעיני האחרונים, ויש בהחלט מקום לומר שאם היו רואים דבריו הוו הדרי בהו.

עוד מצאנו בפסיקתא זוטרתא על פסוק זה דברים הפוכים מדברי הספרי, וז"ל:

"לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת הוא דלא קם אבל קם הוא לעדות אשה להשיאה וקם הוא לשבועה שכן אמרו עד אחד מחייבו שבועה ונשבע ונוטל. לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא להעלות ולהוריד לכהונה על פי עד אחד."

פסיקתא זוטרתא הלא הוא ספר לקח טוב, ואינו מדרש קדמון אלא ליקוט מדרשים. והנה לנו מדרש החולק על דברי הספרי אם לא נפרשם כנ"ל.

באופן אחר פירש בחידושי הגר"ח (מסכת יבמות דף קיז ע"ב):

"בספרי פ' שופטים (פי' מה) לא יקום ע"א באיש אין לי אלא לד"נ וכו', לקרבנות מנין ת"ל לכל חטאת, להעלות לכהונה ולהוריד מן הכהונה מנין ת"ל לכל חטא, ע"כ. וצ"ע באיזה העלאה והורדה איירי, אי לתרומה ע"א מהימן מדאורייתא כדאיתא בר"ן בכתובות (י ע"ב מדפי הרי"ף), ואי ליוחסין הא בעינן לזה שנים. והנראה דהיכא דע"א נאמן אשה יכולה להכחישו, כן איתא להדיא ביבמות (דף פח ע"ב), ואף דאשה פסולה היא ואין לה תורת עדות בהגדתה ורק דין נאמנות אית לה, יכולה להכחיש את העד, ואם הי' להעד כשר תורת עדות ורק דהכא סגי באחד איך היתה האשה יכולה להכחישו, וזהו דאמר הספרי להעלותו לכהונה והיינו לתרומה, ואף דנאמן אבל אין זה בתורת עדות רק בתורת נאמנות נאמן לתרומה ואשה יכולה להכחישו."

גם לפירוש זה אין כל ראיה מהספרי.

ע"ע פירוש נוסף מבעל אבני נזר בספר אגודת אזוב (עניין עד אחד באיסורים אות מט).

ראיתי מ"ש בספר שאילת דוד קונטרס דרישת ציון וירושלים (מאמר ב), והמעיין בדבריו יראה שלא סבר לחלוטין שאין עד אחד נאמן להעלות לכהונה, ודוק.

והנה יש להאריך בדברים עוד כהנה וכהנה, אך מה תוסיף האריכות כאשר דברי רוב ככל הראשונים והפוסקים פשוטים שע"א נאמן לכהונה ואף דעת הרמב"ם כך היא, ודברי הפנ"י והש"ש אינם עולים לכלל ספק אלא לצירוף בלבד.

ו. העלאה לכהונה על פי עצמו מדין עד אחד באיסורים
כתב הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כ הלכה יג):

"מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו ולא יאכל בקדשי הגבול עד שיהיה לו עד אחד, אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה, והנבעלת לו ספק חללה."

כ"כ מר"ן (אה"ע סימן ג סעיף א):

"מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן. ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו ולא יאכל בקדשי הגבול עד שיהיה לו עד אחד. אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים, ואם נשא או נטמא לוקה."

נאמרו מספר דרכים בביאור דברי הרמב"ם, ולכאורה יש להוכיח מהן לנידון דידן. יש שפירשו דברי הרמב"ם שנאמנות האדם על עצמו היא מדין עד אחד באיסורים. לשיטתם עולה שנאמן עד אחד להעלות לכהונה אף לעניין דאורייתא. יש שפירשו דברי הרמב"ם מטעם אחר, ואפשר שסוברים שע"א אינו נאמן להעלות לכהונה, שלא כמו שכתבנו לעיל.

והנה המפרשים דעת הרמב"ם מדין עד אחד, הלא הם: אמרי בינה (עדות סי' ג); חזו"א (סי' ב ס"ק ז); שער"י (שער ו פ"ח); דברי יחזקאל (סי' כא ס"ק ב), ועוד.

אמנם, הפוסקים פירשו מה שכתב הרמב"ם: "אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה", הוא מדין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. כ"כ המ"מ בהלכות איסורי ביאה, והגר"א (סימן ג).

לשיטתם, יש לדון מדוע לא פירשו שנאמן על עצמו משום עד אחד באיסורים? והנה באו בעניין זה מספר ביאורים.

שיטת הקובץ שיעורים היא שאף שאדם נאמן על עצמו כעד אחד, בעל דין אינו נאמן. כ"כ בקוב"ש (כתובות אות כב):

"בנדה דאין בה שום פסול אלא איסור גרידא, ולענין איסור ליכא בע"ד כלל, אבל אילו היה שייך בע"ד גם באיסורין לא היה נאמן, ואף דכל הפסולין נאמנין, מ"מ בע"ד גרע מעד פסול, דוגמת מ"ש הרא"ש ספ"ק דמכות בשם הראב"ד, לענין עדות שבטלה מקצתה דבע"ד אין שם עד עליו כלל ואפילו עד פסול לא מיקרי."

וע"ע מש"כ בקובץ שיעורים שם (אות לא).

כשיטת הקובץ שיעורים מבואר בשיטה מקובצת (כתובות כז ע"ב ד"ה לא זזה).

לשיטה זו אין אדם נאמן להעיד על עצמו שכהן הוא משום שבעל דין איו נאמן בתורת עד אחד, ואין ללמוד כלל מדברי הרמב"ם שאין עד אחד נאמן להעלות לכהונה או שכהונה אין דינה כאיסורים.

הרא"ש במסכת גיטין (פ"ה סימן יב) כתב באופן אחר, וז"ל:

"אינו נאמן לומר כהן אני להאכילו בתרומה כדאמרי' בכתובות (דף כג ב) דאפילו ע"א אינו נאמן להאכילו בתרומה היכא דאיכא למיחש לגומלין כ"ש דהוא עצמו אינו נאמן ואף על גב דעביד לאגלויי והיינו טעמא משום דהוי שבח כהונה וריוח מתנות כהונה לו ולזרעו לדורותיו."

כפי שהובא לעיל, מקור דברי הרא"ש בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס לבוב סימן שסב אות י), וז"ל:

"אינו נאמן אדם לומר כהן אני להאכילו בתרומה, כדאמר בכתובות [כג, ב] דאפילו עד אחד אינו נאמן היכא דאיכא למיחש לגומלין, וכל שכן דהוא עצמו אינו נאמן, אף על גב דעד אחד נאמן באיסורין ואף על גב דעבידי לאגלויי. ועוד אמר בפרק עד כמה [בכורות לא, א] שואלין על טהרותיהם, מפ' בגמ' משום דחזי [ליה בימי] טומאה. והיינו טעמא משום דחשיד כהני טפי מישראל משום דהוי שבח יוחסין וריוח מתנות כהונה לו ולזרעו אחריו ולדורותיו."

הובאה תשובת מהר"ם מרוטנבורג זו גם בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן תתלז) ובמרדכי (מסכת יבמות פרק האשה רבה רמז עג אות י).

דברי הרא"ש מפורשים, שמה שאין האדם נאמן על עצמו אינו משום שאין אדם נאמן על עצמו מדין עד אחד באיסורים, אלא משום "דהוי שבח כהונה וריוח מתנות כהונה לו ולזרעו לדורותיו".

בשו"ת אחיעזר (ח"א אבן העזר סימן יד אות ד) ביאר דעת הרא"ש שהוא חומרא דרבנן.

עוד י"ל שחשש משקר זה הוא מהתורה, ולכן לא יהיה נאמן האדם על עצמו מדין עד אחד.

בשערי יושר (שער ו פרק ח) יישב דברי הרמב"ם שנאמנותו על עצמו היא מדין עד אחד באיסורים, וכל מקום שעד אחד נאמן באיסורים גם בעל דין נאמן. ומה שאינו נאמן על עצמו גם ביחס לעולם הוא משום חשש משקר. חשש זה אינו פוסל לגמרי את העדות, לכן אם מעיד על עצמו שהוא כהן נאמן מדין עד אחד באיסורים לענין שיוחזק האיסור על ידו,

"אבל לגבי הנבעלת שהוא רק מדין עד אחד הוא רק דין ספק, היינו שלא פסלו לגמרי עדותו לגבי אחרים, רק שלא האמינו מחמת חשש משקר, ומשו"ה פסק הרמב"ם דנעשית ספק חללה."

והנה י"ל שרק בפרט זה נחלקו הפוסקים על סברת השערי יושר, וס"ל שחשש המשקר הוא מהתורה ואין עד אחד נאמן כאשר עדותו מסופקת.

עי' מ"ש בעניין זה הגרמ"מ פרבשטיין בפד"ר (כרך טז עמוד 112 ואילך).

נמצינו למדים בעניין נאמנות אדם על עצמו לומר שכהן הוא – באמרי בינה (עדות סי' ג); חזו"א (סי' ב ס"ק ז); שער"י (שער ו פ"ח); דברי יחזקאל (סי' כא ס"ק ב), ועוד, פירשו בדעת הרמב"ם שנאמן אדם על עצמו מדין עד אחד.

מי שלא פירש כך דברי הרמב"ם אינו משום שסובר שאין עד אחד נאמן להעלות לכהונה, אלא ס"ל בבעל דין אינו נאמן על עצמו כעד אחד, עי' קוב"ש (כתובות אות כב) ושטמ"ק (כתובות כז ע"ב ד"ה לא זזה).

הרא"ש במסכת גיטין (פ"ה סימן יב) כתב שאינו נאמן על עצמו מפני החשד.

בשו"ת אחיעזר (ח"א אבן העזר סימן יד אות ד) ביאר דעת הרא"ש שהוא חומרא דרבנן. כ"כ בהערות הגרי"ש אלישיב למסכת כתובות (דף כג ע"ב), וז"ל:

"הקשה הרא"ש בגיטין (פ"ה סי' ח' אות י') הא הוה כאיסורים דעד אחד נאמן בהו ולמה לא מהימנינן הכא על עצמו דהרי עד אחד נאמן באיסורים גם בשלו, ותי' הרא"ש דכיון דהוה חשיבות לו ולזרעו לכל הדורות אי הוה כהן וגם חשיב השתא לקבל מתנות כהונה לא הימנוהו הכי, ומשמע מלשונו דמדאורייתא הי' עד אחד נאמן ורק מדרבנן הפקיעו לנאמנותו."

בשערי יושר כתב שעדותו מסופקת ספק דאורייתא, וכך נראית דעת הפוסקים.

גם בעניין זה יש להאריך עוד כהנה וכהנה, ולא תועיל כל האריכות להוציא מפשטותם של דברים שעד אחד נאמן לכהונה מעיקר הדין.

ז. העלאה לכהונה על פי אשה
יש לדון האם מעלין לתרומה על פי עדות אשה. עוד יש לדון האם נאמנת אשה להעיד על אדם שכהן הוא ויאסר בנשים האסורות לכהונה ולהטמא למתים. והנה שני עניינים אלו לאו בחדא מחתא מחתינהו וכפי שיבואר לפנינו.

בתוספתא (מסכת כתובות פרק ב הלכה ג) מבואר שאשה נאמנת לעניין זה שיעלו לתרומה על פיה, וז"ל:

"רבן שמעון בן גמליאל אומר משם ר' שמעון בן הסגן מעלין לכהונה על פי עד אחד ולא על פי עד אחד אלא על פי אשה לא כשתבא אשה לבית דין אלא כשתאמר יתנו לו."

הנה מבואר בתוספתא שאשה נאמנת להעלות לכהונה. עוד מבואר שאין עדותה צריכה הגדה בבית, ודי שתאמר "יתנו לו" על מנת שיאכילוהו תרומה.

כדברי התוספתא כתב הריא"ז בפסקיו למסכת כתובות (פרק ב הלכה ה), וז"ל: "ומעלין לכהונה על פי עד אחד ואפי' על פי קרוב ואפילו על פי אשה."

אמנם בפסקי הרי"ד (כתובות דף כח ע"א) כתב שאין מעלין לכהונה על פי אשה, וז"ל:

"אבל הקטן אינו מעיד, שאע"ג שמעלין לכהונה על פי עד אחד דוקא גדול אבל קטן לא, ועבד ואשה לא תנן שיהו נאמנין בכהונה כדתנן גבי שבויה ואשת איש שמת בעלה, הילכך אין הקטן נאמן בכהונה [כפי] שהוא נאמן בשבויה ומת בעליך, ולא תימא כל מקום שעד אחד נאמן גם עבד ואשה נאמנין, שהרי במת בעליך יש תנא שהיה מכשיר עד אחד, ולא היה מכשיר אשה וקרוב, כדתנן בפר' בתרא דיבמות ר' אליעזר אומ' אין משיאין את האשה על פי עד אחד, ר' עקיבא אומר לא על פי אשה ולא על פי קרובים, אלמא אף על גב דפליג ר' עקיבא על ר' אליעזר ומכשר בעד אחד הוה אמר לא על פי אשה ולא על פי קרובים, אם כן אינו כלל להכשיר עבד ואשה במקום שעד אחד נאמן, אלא היכא דתנן תנן והיכא דלא תנן לא תנן."

דברי הרי"ד אינם עולים בקנה אחד עם האמור בתוספתא, והדבר צ"ב.

נראה שגם הרי"ד עצמו לא אמר דבריו אלא לתרומה בלבד, שלעניין זה החמירו והצריכו עד כשר, אך לא לעניין לאוסרו להטמא למתים שהוא ככל עדות באיסורים.

כך נראה מהשוואת הרי"ד לעד שאמר מת בעלך, שלדעת ר' עקיבא דוקא עד כשר נאמן ולא אשה. במת בעלך מעיקר הדין דבר שבערוה הוא, כמבואר בגמרא יבמות (דף פח ע"א) ומה שהקלו להאמין עד אחד יתכן שהוא דווקא בעד כשר, כדס"ל לר' עקיבא. כך יש לומר שכיון שהחמירו בכהונה דוקא עד כשר נאמן להעלות לתרומה.

מצאתי שכ"כ המאירי בחידושיו (כתובות דף יג), שם דן בדין המשנה ראוה שנתעברה אמרו לה מה טיבו של עובר זה ואמרה איש פלוני וכהן הוא שנאמנת להכשיר בתה לכהונה.

על דין זה כתב המאירי שאינה נאמנת לומר שהולד כהן הוא ולהאכילו בתרומה, "ואף לדעת האומר מעלין לכהנה על פי עד אחד על פי אשה מיהא לא אמרו וכל שכן על פי אמו". דבריו כדברי הרי"ד שאין מעלין לתרומה על פי עדות אשה.

שוב הוסיף וכתב המאירי: "ומכל מקום להחמיר כגון לאסרו לפסולי כהנה ולהזהירו מטומאה נאמנת כדי להחמיר עליו מספק". דברי המאירי מפורשים שגם אשה נאמנת לכהונה לעניין איסור בנשים האסורות לכהונה ולהטמא למתים. הסברה פשוטה וברורה. העלאה לתרומה החמירו בה, אך שאר דיני כהונה דינם כאיסורים. הדברים עולים בקנה אחד עם מה שכתב המאירי (כתובות דף כד ע"א):

"שאע"פ שזה מעיד שהוא כהן בדוק אינו נאמן להשיאו אשה בדוקה כדי להכשיר בתו בלא בדיקה ואף על פי שכל שאין שם חזקת איסור עד אחד נאמן באיסורין מעלה עשו ביוחסין."

כהונה דינה כאיסורים, ומעלה עשו ביוחסין. למאירי עשו מעלה גם בעדות עד אחד לתרומה, אך לטומאה נותר דינו שעד אחד נאמן בו.

עדיין יש לדון מדוע אמר המאירי שהאם נאמנת "כדי להחמיר עליו מספק". ומאי שנא מכל דין עד אחד באיסורים שהוא ודאי, כמבואר בגמרא יבמות (דף פח ע"א)? נראה טעמו של המאירי שיש לחוש שמא האם משקרת, וכמו שכתב בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס לבוב סימן שסב אות י): "משום דהוי שבח יוחסין וריוח מתנות כהונה לו ולזרעו אחריו ולדורותיו." וכ"כ הרא"ש (גיטין פרק ה סימן יב), בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן תתלז), ובמרדכי (יבמות פרק האשה רבה רמז עג אות י), הובאו דבריהם לעיל. אמנם חשש שקר זה אינו משום שהאם היא "אשה", אלא משום שהיא "קרוב", שגם הוא נאמן לעניין טומאה ופסולות לכהונה. למדנו הלכתא רבתא מדברי המאירי שגם עד קרוב נאמן לעניין טומאה ואיסור פסולות לכהונה, ונאמנותו עושה ספק, כמו שיתבאר לקמן.

מכללם של דברי המאירי למדנו שאשה נאמנת באיסורים כדין עד אחד באיסורים.

עי' מאירי (פסחים דף ד ע"א) שם דן במה שאמרה הגמרא שאשה נאמנת על בדיקת חמץ משום שהימנוה רבנן בדרבנן בלבד, ומשמע שאם היה חיוב בדיקת חמץ מהתורה לא היתה נאמנת כעד אחד באיסורים. והביא בעניין זה מספר שיטות. שיטה אחת שאינה נאמנת כעד אחד באיסורים, ומה שנדה נאמנת:

"שנאמר וספרה לה אלמא דוקא בנדה הוא שסומך עליה משום דכתיב וספרה לה הא בשאר איסורין לא."

שיטה שניה הביא:

"שבעבדים וקטנים הדין כן אבל נשים אף באיסור תורה נאמנות ולא הוצרכו לומר כאן הימנינהו רבנן בדרבנן אלא מפני עבדים וקטנים הא נשים נאמנות אף בשל תורה [...] וממקום שבאו ר"ל אותה שבכתובות שהם מפרשים אף במעשר וחלה אי דלא ידע מנא ידע כלומר שגלהו בהדיא בנדה מטעם וספרה לה והילכך נאמנת היא אף באיסור תורה בכל מקום שעד אחד נאמן בו."

שיטה שלישית הביא:

"שאף עבדים כנשים ואף הם פירשו שמה שהוצרכו לומר כאן הימנינהו רבנן בדרבנן אף מתורת נשים ועבדים כן ומפני שיש בבדיקת חמץ טורח יתר בבדיקת וחורים וסדקים ושהדבר קרוב לטעות ולומר חמץ בחורין וסדקין מהיכא ומתוך כך אלמלא שבדיקתו מדרבנן לא היינו סומכין עליהם."

שיטה רביעית הביא שכל שאינו יכול להכחישה אינה נאמנת:

"כגון בדיקת חמץ שאף אם מצא חמץ אין כאן הכחשה שאפשר שבדקה וחמץ לאחר כן בא או שלא בדקה יפה יפה ומתוך כך הוצרכנו בה לטעם הימנינהו רבנן בדרבנן אבל ניקור גיד וחלב הרי הכחשתה מצויה אם נשאר שם חלב וגיד."

שיטה חמישית הביא:

"שהאשה נאמנת באיסורין הרגילים כגון נקור בשר והפרשת חלה ומעשר ונדה אבל מה שאינו תדיר כגון בדיקת חמץ אלמלא שהוא מדרבנן אין נאמנות בו."

לשיטה הראשונה והחמישית, אין אשה נאמנת להעיד על אדם שכהן הוא, ואילו לשיטה השניה, השלישית והרביעית נאמנת, וזו מסקנת המאירי בכתובות (דף יג).

גם כאן הדברים עתיקים אם נאמנת אשה להיות עד אחד באיסורין, עי' שלחן ערוך ורמ"א (יורה דעה סימן קכז סעיף ג), בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק ב סימן מד), בשו"ת משנה הלכות (חלק טז סימן כג). ע"ע בספר ילקוט יוסף מצות התלויות בארץ (כרך ב-ג עמוד שנח) שהביא את השיטות השונות, וכתב שמעיקר הדין נאמנת אשה כעד אחד באיסורין.

נמצינו למדים שנחלקו אם מעלין לתרומה על פי עדות אשה. גם החולקים יודו שנאמנת אשה להעיד על אדם שכהן הוא ונאסר בנשים האסורות לכהונה ולהטמא למתים, משום שלהלכה נאמנת אשה כעד אחד באיסורים.

ח. עד אחד מעיד על חברו שכהן הוא והלה אומר איני יודע
המבקש אינו יודע אם הוא כהן, ויתר על כן אינו יודע כלל מהו כהן. המבקש חרש אלם, ואין כל פלא שאין לו שמץ של מושג אם הוא כהן ומהי כהונה.

יש לדון האם עד אחד נאמן להעלות לכהונה כשהלה אומר איני יודע.

בשו"ת מבי"ט (חלק א סימן ריט) כתב:

"דהא דתנן פ"ב דכתובות דעד אחד נאמן להעלות לכהונה אפילו היו גומלין היינו כשהוא עצמו אומר שהוא כהן דהא משוי אנפשיה איסור חומרי כהנים אבל אם הוא עצמו אינו יודע שהוא כהן לא יהא חייב לנהוג שום חומרא על פיו לא מבעיא כשהוא מכחיש אלא אפילו אומר איני יודע כדמוכח פ' הניזקין ואין עד אחד נאמן לאביי כשהוא בידו לטמא ולרבא כשהיה מתחלה בידו הא לאו הכי אינו נאמן דהא דאמרי' פ' האומר בקידושין דנאמן אפילו לא היה בידו תחלה היינו בשותק דכהודאה דמיא אבל מכחיש או אומר איני יודע לא כמו שכתב הרא"ש בשם ר"ת ז"ל. והכא נמי השתיקה הוא כאומר איני יודע אם אני כהן אם לאו ומה שהיה נוהג חומרא לא שיהיה מודה אלא חומרא משום ספק בעלמא לא הודאה דהא דאמרי' השתיקה היא כהודאה הוא כשאמרו לו נטמאו טהרותיך בפניך או ידעת דומיא דאכלת חלה בשתיקה כה"ג הוי הודאה אבל בענין אחר לא דהא דשתיק משום דלא ידע וכמו שכתבו בתוספות פ' האומר והרא"ש פ' הניזקין וביורה דעה סימן קכ"ז."

לשיטת המבי"ט בנידון דידן אין האחות נאמנת, משום שאחיה אומר שאינו יודע אם כהן הוא. ואף שאין ידוע לו כלל מהו כהן, מכל מקום אין כאן הודאה מצדו.

אמנם בשו"ת מבי"ט (חלק ב סימן מ) כתב שנאמן העד באופן זה, וז"ל:

"ונראה דמי שבא ואמר כהן אני ועד א' מעיד לאו דוקא שהוא אומר שהוא כהן אלא סתמא דמלתא שהוא אומר כן אבל בלאו הכי אם הוא לא היה יודע שהיה כהן ועד א' מעיד עליו שהוא כהן נאמן דהא אמרינן דמעלין ע"פ א' בסתם בין שהוא אומר שלא היה יודע והן כגומלין כל א' מעיד על חבירו ולא על עצמו."

דברי המבי"ט סתראי נינהו אם נאמן עד להעלות לכהונה כשהלה אומר איני יודע.

לבאר עניין זה יש צורך לדון במקור הדברים.

בגמרא קידושין (דף סה ע"ב) איתא:

"ואמר אביי: אמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך, והלה שותק - נאמן, ותנא תונא: עד אחד אומר נטמאו, והלה אומר לא נטמאו - פטור; טעמא דאמר לא, הא אישתיק מהימן."

בסוגיא זו מבואר שדוקא כששותק נאמן העד. עי' תוספות (ד"ה אמר לו) שכ' שבאומר "איני יודע" אינו נאמן. הרמב"ן (ד"ה והלה שותק) חלק וכתב שנאמן העד גם כשהלה אומר "איני יודע", וכ"כ הריטב"א (ד"ה ואמר אביי), ועוד. להלכה פסק השלחן ערוך כדעת תוספות, שכשאומר איני יודע אין העד נאמן.

לשיטת תוספות יש לדון כיצד יבואר הכלל הידוע שעד אחד נאמן באיסורים.

הבית יוסף (יורה דעה סימן קכז סעיף ג) הביא שתי דעות בעניין זה, וז"ל:

"מצאתי כתוב מה שפירש רבינו תם דעד אחד שאמר נתנסך יינך ומכחישו או שאומר איני יודע דאינו נאמן נראה דהיינו לבעל הבית ולבני ביתו דוקא שמפסיד ממון להם אינו נאמן אבל אחרים לא כל כמינייהו לסמוך על הכחשה דבעל הבית דעד אחד נאמן באיסורין ומורי הגבור אמר דעד אחד נאמן באיסורין אינו אלא להתיר היכא דלא איתחזק איסורא אבל לאסור דבר שבחזקת היתר לאו כל כמיניה כיון דמכחשי ליה לא מהימן כבי תרי וקשיא ליה דבפרק האומר (סו:) אמרינן מקוה פסולו ביחיד אם אמר עד אחד שחסר משום דעד אחד נאמן באיסורין כדפ"ה עכ"ל."

להלכה פסק השלחן ערוך כדעה השניה, וז"ל: "עד אחד נאמן באיסורים להתיר, אבל לא להחמיר". הש"ך ביאר שנאמנות העד באופן זה אינה תלויה בשתיקה, וז"ל:

"כלומר תמצא דעד א' נאמן באיסורים להתיר אפי' בלא שתיקת הבע"ד דתהוי כהודאה אבל להחמיר לא תמצא דהעד נאמן בלא שתיקת הבע"ד דממ"נ היכא דלא איתחזק לא איסור ולא היתר אסור מספק בלא העד והיכא דאיתחזק היתרא אין העד נאמן לאסור וכדלעיל ס"א."

נמצא פשר הדבר שהצורך בשתיקה הוא במקום שאין העד נאמן, כגון באיתחזק איסורא.

לפי דברי הש"ך יש לבאר את שתי הדעות שהובאו בדברי המבי"ט. טעם הדעה הסוברת שנאמן רק בשתיקה הוא משום שהעד מעיד כנגד רוב, ורוב עדיף מחזקה, ושורת הדין אין העד נאמן אלא אם כן שתק. לדעה הסוברת שנאמן העד גם כשהלה אומר איני יודע הוא משום שעד אחד נאמן גם כנגד רוב, משום שיש לחלק בין רובא דאיתא קמן לאיתחזק.

והנה לשון הש"ך מורה שדוקא במקום ספק נאמן, שכתב: "להחמיר לא תמצא דהעד נאמן בלא שתיקת הבע"ד", ולדברינו מצאנו שנאמן כגון שמעיד להחמיר כנגד רוב.

עי' דרכי תשובה (שם ס"ק מב) שהביא שכ"כ מהרא"ל צינץ בספר יין המשמח (ס"ק טז):

"די"ל נ"מ לענין תשע חנויות מוכרת בשר שחיטה וא' בשר נבילה דקיי"ל בנמצא הלך אחר הרוב כדלעיל סי' ק"י ואם העד אומר שהוא יודע שהוא מבשר נבילה נאמן לאסרו וכו' כן להתיר בתשע חנויות מוכרות בשר נבילה וא' בשר שחיטה דקיי"ל בנמצא הלך אחר רוב ואם ע"א אומר שהיא משחוטה נאמן ג"כ אפי' למ"ד דבאתחזק איסורא לא מהימן ע"א אבל לדינא אינו מחליט ומצדד לדחות דבריו בזה ועיי"ש בהגהותיו שבסוף הס' אות כ"ז שהעתיק דבריו שבפנים כנזכר וסיים שעדיין צריכין להתיישב בזה עיין שם."

עיינתי ביין המשמח וראיתי שהביא ראיה לדבריו מהסוגיא כתובות (דף כד ע"א) מעלין מתרומה ליוחסין על פי עד אחד אף שיש רוב כנגדו, וצידד שאפשר ששם הוא מילתא דעבידא לאיגלויי.

דבריו הם שלא כמו שכתב הפני יהושע בדעת הרמב"ם, הוב"ד לעיל, וז"ל:

"דהא דעד אחד נאמן באיסורין היינו דוקא היכא דלא איתחזק איסורא משא"כ באיתחזק בעינן שנים. וקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף והכא נמי רובא דעלמא לאו כהנים נינהו וכל דפריש מרובא פריש, כן נראה לי טעם הרמב"ם."

הדברים עתיקים, ונראה שבעניין זה רוב ככל הפוסקים חולקים על דברי הפנ"י. עי' בשו"ת יביע אומר (ח"ז אה"ע סימן א אותיות ה-ו) שהביא שכ"כ הפני יהושע בקידושין (דף סג ע"א) ובקונטרס אחרון (שם אות צ), בשו"ת נודע ביהודה קמא (חלק אבן העזר סוף סימן סט), בשו"ת משיבת נפש אבן העזר (סימן כ אות ח), בשו"ת באר יצחק (חלק יורה דעה סימן טז ענף ב), בשו"ת תורת חסד (חלק אורח חיים סימן לד אות ב), בספר תוספת ירושלים יורה דעה (סימן קכז), בשו"ת ספר יהושע (סימן צ דף עד סוף ע"א), בשו"ת נחלת יעקב (ח"ב דף מא ע"א), בשואל ומשיב תליתאה (חלק ג סימן לח), באמרי ברוך על השב שמעתתא (שמעתא ו פרק ז), .והביא דברי הפני יהושע כתובות והקשה מסתירת דבריו.

והנה אפשר שהמבי"ט (חלק א סימן ריט) ס"ל כמ"ש הפנ"י בכתובות, שעד אחד אינו נאמן כנגד רוב, ומה שנאמן עד אחד להעלות לתרומה הוא משום שמיירי כשהלה שותק.

אם הייתה ניתנת הרשות להכריע בין שתי סברות המבי"ט, נראה שיש לנקוט שמעלין לכהונה על פי עד אחד גם אם הלה אומר איני יודע, ובנדון דידן מטעם זה נאמנת האחות מעיקר הדין ואין לנו אלא צירוף בלבד.

שו"ר בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סימן קעח) שהכריע כמ"ש בשו"ת מבי"ט (חלק ב סימן מ), וכתב שנאמן העד גם כשהלה אומר איני יודע.

ט. נאמנות עד קרוב
העדה הינה אחותו של המבקש ויש לדון האם נאמן קרוב כעד אחד.

לכאורה סוגיה ערוכה היא בגמרא כתובות (דף כה ע"ב) שקרוב אינו נאמן להעלות לכהונה. ז"ל הגמרא:

"תסתיים דר' העלה בן ע"פ אביו לכהונה דתניא הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה, דברי רבי אמר לו ר' חייא אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה תאמינו להשיאו אשה, ואם אי אתה מאמינו להשיאו אשה לא תאמינו לאכול בתרומה א"ל אני מאמינו להאכילו בתרומה שבידו להאכילו בתרומה, ואיני מאמינו להשיאו אשה שאין בידו להשיאו אשה, תסתיים."

נראה שלא העלה רבי על פי האב אלא משום בידו, ואם לא כן לא היה האב נאמן משום שקרוב הוא, ומכאן שאין קרוב נאמן להעלות לכהונה.

כן מבואר בתוספות (ד"ה הרי) שהקשו מדוע לא יהיה נאמן האב במיגו דאי בעי אמר אינו בנו, ותירצו:

"דאע"ג דאיכא מגו לא מהימן דלדבריו קרוב הוא כדאמרינן בהחולץ (יבמות דף מז. ושם) לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי ואין אדם נאמן לפסול את בנו."

הרי לנו שאין מעלין לכהונה על פי קרוב.

כ"כ הרשב"א (ד"ה א"ר חייא):

"אב ודאי לאו מתורת עד אחד מהימנת ליה דהא קרוב הוא אצל בנו ולתרומה עד אחד כשר מיהא בעי."

בשו"ת שבות יעקב (חלק א סימן מד) דן בשוחט אחד שיש לו קבלה מאביו שהיה שוחט מומחה אי מהני, או נימא כלום יש אב שמעיד על בנו. הביא מהל' קטנות (ח"א סי' ל) שהסיק דכל מקום שהעידה תורה עד אחד אפי' אשה ואפ' קרובים נאמן באיסורים, וחלק עליו, וז"ל:

"ובאמת אין דבריו מוכרחים דהא להדיא איתא בפ"ב דכתובות דף כ"ג ע"ב מעלין לכהונה ע"פ עד אחד ואפ"ה פליגי אמוראי שם בגמרא דף כ"ה ע"ב אי מעלין לכהונה בן על פי אביו בתרומה דרבנן ואף על גב דקי"ל הלכתא כר' שהעלם בן על פי אביו היינו משום מיגו דבידו להאכילו בתרומה כדאיתא שם בש"ס ודעת הרמב"ן דאינו נאמן כשיודעין שהוא אביו וכמבואר ברמב"ם פ"ק מה' אסורי ביאה ובהמ"מ שם ועיין בא"ה סי' ובב"י שם וא"כ כל שכן לענין שחיטה דאוריית' שאין האב נאמן."

לדעת השבות יעקב הדין הוא שעד קרוב אינו נאמן להיות עד אחד באיסורים, ובנידון דידן אין האחות נאמנת.

ע' בספר עזרת נשים בשו"ת שבסוף הספר (סימן ב) שיישב קושיית השבות יעקב ונקט כדעת הלק"ט, ובמה שהשיגו בספר ערך השלחן (אה"ע סימן ג' ס"ק א).

הפני יהושע (על תוד"ה נאמן) כתב:

"ויש לדקדק אכתי מאי קאמר ר"ח דלמא דוקא בתרומה דסגי בעד אחד מש"ה מכשיר ר' אפילו בקרוב כמו בכל האיסורין דקי"ל עד אחד נאמן באיסורין לא שני לן בין קרוב לשאינו קרוב. משא"כ ביוחסין דבעינן שני עדים דהיינו עדות גמורה מש"ה לא מהני אפילו ע"י צירוף כמו בכל עדות דעלמא היכא דבעינן שני עדים מיפסל בקרובים וצ"ע."

לפנ"י פשיטא שכל מקום שנאמן עד אחד נאמן גם קרוב, ולא כדעת השבות יעקב. כך ראוי שיהיה עד אחד נאמן גם בתרומה, ולכן נותר בצ"ע.

נראה שלדרכו של הפנ"י פשיטא שיהיה עד אחד קרוב נאמן לאסור את קרובו להטמא למתים ולשאת נשים האסורות לכהונה. כל קושיית הפנ"י היא רק מנא לה לגמרא שתרומה חמירא וצריכה שני עדים, אך איסורי כהונה כיון שעד אחד נאמן בהם כך יהיה קרוב נאמן.

כ"כ המאירי בחידושיו לכתובות (דף יג) שהובאו לעיל שהאם אינה נאמנת לומר שוולדה כהן הוא ולהאכילו בתרומה, "ואף לדעת האומר מעלין לכהונה על פי עד אחד על פי אשה מיהא לא אמרו וכל שכן על פי אמו". דבריו הם כמפורש בסוגיא כתובות (דף כה ע"ב) שאין מעלין לכהונה על פי קרוב והאם קרובה היא אצל בנה ואינה נאמנת לומר שכהן הוא.

עוד כתב המאירי: "ומכל מקום להחמיר כגון לאסרו לפסולי כהנה ולהזהירו מטומאה נאמנת כדי להחמיר עליו מספק". הרי לנו שגם קרוב נאמן מדין עד אחד באיסורים להעיד על קרובו שכהן הוא ורק לתרומה וליוחסין אינו נאמן.

אמנם כתב המאירי שהאם נאמנת "כדי להחמיר עליו מספק", ולא ככל דין עד אחד באיסורים שהוא ודאי, כמבואר בגמרא יבמות (דף פח ע"א). לעיל כתבנו שנראה שטעמו של המאירי הוא שיש לחוש שמא האם משקרת, וכמו שכתב בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ורא"ש הנ"ל: "משום דהוי שבח יוחסין וריוח מתנות כהונה לו ולזרעו אחריו ולדורותיו." חשש שקר זה אינו משום שהאם היא "אשה" אלא משום שהיא "קרוב", שגם הוא נאמן לעניין טומאה ופסולות לכהונה.

והנה בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג והרא"ש הנ"ל הזכירו בתוך דבריהם שאין אדם נאמן על עצמו משום שחשוד הוא, ויש ללמוד מדבריהם שה"ה קרוב כמ"ש המאירי. ז"ל מהר"ם מרוטנבורג:

"אינו נאמן אדם לומר כהן אני להאכילו בתרומה, [כדאמר בכתובות [כג, ב] דאפילו עד אחד אינו נאמן] היכא דאיכא למיחש לגומלין, וכל שכן דהוא עצמו אינו נאמן, אף על גב דעד אחד נאמן באיסורין ואף על גב דעבידי לאגלויי. [...] והיינו טעמא משום דחשיד כהני טפי מישראל משום דהוי שבח יוחסין וריוח מתנות כהונה לו ולזרעו אחריו ולדורותיו."

שו"ר שכ"כ בספר ערך השלחן (אה"ע סימן ג ס"ק א) ויישב כך את קושיית השבות יעקב מהסוגיה בכתובות (דף כה ע"ב).

יצא לנו מדברי המאירי שהאחות תהיה נאמנת, אולם לעשותו ספק כהן בלבד, ובהצטרף ספק נוסף יש להקל מספק ספיקא.

בשו"ת דברי חיים (אבן העזר חלק א סימן י) דן באותו עניין שדן בו המאירי, האם נאמנת אם לומר על בנה שכהן הוא, וכתב:

"נראה דאינה נאמנת לומר שהוא כהן רק שהוא כשר משום חזקת האם אבל לא מטעם נאמנות אבל להעיד שהוא כהן אין האם נאמנת דהא אפילו האב אינו נאמן לומר בני זה כהן הוא רק מטעם מיגו דבידו להאכילו בתרומה [כמבואר בכתובות כ"ה ע"ב] אבל בלאו הכי אפילו אביו אינו נאמן. אך באמת קשה למה לא יהי' נאמן האב או האם כיון דקיימא לן בספק עד אחד נאמן באיסורין והכא לא הוי דבר שבערוה וכן הקשה הבית שמואל ז"ל כיוצא בזה על הר"נ ז"ל יעוין [באה"ע] בסי' ד' סעיף ל"ה [וב"ש ס"ק ס']: ובאמת נראה דמן התורה נאמן כעד אחד בכל התורה ואין חילוק בין אשה ובין קרוב בכל אופנים עד אחד נאמן באיסורין וכמו שכתב הפנ"י ז"ל [כתובות כ"ג ע"ב ד"ה וכן]."

ובמסקנת דבריו כתב:

"אם כן על כל פנים נראה מזה ברור דמן התורה נאמנת לומר מפלוני כהן הוא וגם האב באמת נאמן מן התורה ורק משום מעלת היוחסין אינה נאמנת ואם כן על כל פנים לאוסרו בגרושה שפיר נאמנת האם דלא גרע מעד דעלמא בשאר איסורין דמספיקא נאמנת."

כיון הדברי חיים למאירי, אף שלא כתב להדיא שנאמנות האם היא מספק.

בשו"ת פנים מאירות (חלק ב סימן ג) דן בשאלה זהה לשאלה שנשאל בשו"ת שבות יעקב, וכתב שעד קרוב נאמן באיסורין. לפי שיטתו כתב בספר ערך השלחן (אבן העזר סימן ג ס"ק א) שעד קרוב נאמן גם לעניין כהונה, וגם זה על דרך הרב המאירי, וגם הוא לא חילק בין נאמנות ודאי לנאמנות ספק.

והנה באו בזה עוד דברים באחרונים.

בשערי ישר (שער ו פרק ט) הביא קושיית הפני יהושע בסוגיה בכתובות (דף כה ע"ב), ויישב שאף שעד קרוב נאמן באיסורים, לא יהיה נאמן לעניין תרומה משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וז"ל:

"ואם אי אפשר לקבל עדותו לענין יוחסין משום דקרוב הוא, בטלה עדותו גם לענין תרומה, אף שדין זה הוא כדין איסורים, כלומר אף דלא מצינו לענין איסורים גלוי בתורה שיהיו דין נמצא אחד קרוב ופסול לבטל עדות הכשרים, ומה דדרשינן משפט אחד הוא ג"כ רק בדיני ממונות ודבר שבערוה ונפשות, אבל ענין זה י"ל דידעינן ממה שגילתה תורה שאם מתערב בהגדת עדים איזה פסול שפסלה תורה, שלא נתנה תורה כח נאמנות להאמינם אף לדברים שמצד עצמם ראוי להאמינם, כמו כן יש ללמוד דאם נמצא בהגדת עדים שמעידים על ענין ממון וגם ענין איסורים, ונמצא פסול לענין דיני ממון, שנטל מהם גם כח הנאמנות גם לענין איסור."

עצם דברי הגרש"ש צ"ב, שלכאורה ס"ל שעד אחד אינו נאמן מהתורה ליוחסין, ומהראשונים מפורש שלא כך ורק בדעת הרמב"ם דנו בזה. אולם גם לשיטתו, בנידון דידן יהיה הקרוב נאמן, שכן לא אמר דבריו אלא כשהעיד הקרוב בבית דין, אולם האחות אמרה דבריה כמה פעמים עוד קודם שהעידה בבית דיננו וכבר הייתה נאמנת. ז"ל השערי יושר שם:

"וכן יש לחלק גם לענין קרוב, דאם העיד לפני בית דין שאינם כשרים לדון דיני ממונות ודבר שבערוה וכשרים לדון איסור והיתר, שלא יוגרע בזה דין נאמנות לענין איסורים, דכיון דלענין דיני ממונות אין הגדתו בתורת הגדה כלל ואינו בתורת פסול לבטל שאר עניני נאמנות."

בקובץ הערות (סימן סה) הלך בדרך אחרת, ולענ"ד גם לשיטתו י"ל שקרוב יהיה נאמן לענין טומאה ואיסור בנשים האסורות לכהן, וכמ"ש המאירי.

נמצינו למדים שקרוב נאמן מדין עד אחד באיסורים להעיד על קרובו שכהן הוא, ורק לתרומה וליוחסין אינו נאמן. נאמנות הקרוב היא מספק כמ"ש המאירי. בנידון דידן תהיה האחות נאמנת לעשותו ספק כהן בלבד, ובהצטרף ספק נוסף יש להקל מספק.

בספר אשרי האיש, פסקי הגרי"ש אלישיב זצ"ל בענייני אבן העזר (עמוד פט) הובאה שאלה שהיא ממש כנדון דידן, ותשובת הגרי"ש אלישיב זצ"ל היתה כמסקנתנו.

השאלה הייתה: "אביו וסבו היו חילוניים ושמעו מהאח של הסבא שהסבא רבה לא נכנס לבית הקברות כי היה כהן ואין ראיות אחרות". אחי הסבא הוא ראשון בשלישי, שלדעת הרמ"א (חו"מ סי' לג סעיף ב) פסול לעדות. אולם, כאן מעיד אחי הסב על עצמו שהוא כהן, וכן על אחיו שהוא כהן, ואם כן לכולי עלמא עד פסול הוא. לכאורה, לאמור בסוגיה בכתובות (דף כה ע"ב) אליבא דהרמב"ם (איסורי ביאה פ"כ ה"י) יש להאמינו רק לתרומה דרבנן, והשו"ע (סימן ג סעיף ב) פסק כדעת הרמב"ם.

תשובת הגרי"ש אלישיב זצ"ל הייתה: "לחומרא ודאי יש להחמיר, וכן יש לו לישא כפיים שבזה"ז אין תרומה דאורייתא ולא יוחסין."

"לחומרא" היינו שאסור להטמא למתים ולישא האסורות לכהונה. עניין זה היה פשוט לגרי"ש אלישיב זצ"ל. לענ"ד הדברים מחוורים כשלמה כמ"ש המאירי שהוב"ד לעיל, שקרוב נאמן מדין עד אחד באיסורים להעיד על קרובו שכהן הוא גם אם אין בידו להאכילו בתרומה, ורק לתרומה וליוחסין אינו נאמן. נאמנות הקרוב היא מספק כמ"ש המאירי, ואלו דברי הגרי"ש אלישיב זצ"ל.

בשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק ד סימן לט) דן באדם שנשא נכרית וחזר בתשובה, ואמר לו אביו שאינו שומר תורה, שהוא כהן. וכתב שאין האב נאמן משום שהוא רשע גמור שנספח לקומוניסטים, ו"ל:

"גם ברצון לענין הרשעות, אף לענין בין אדם לחברו וכ"ש לענין כפירה בהשי"ת ובתורתו, ומכיון שלא חנך את בנו אף במקצת הדברים הוא עצמו ודאי היה מהם ובא כבר רשע גמור לכאן, וא"כ אין לו שום נאמנות לומר שהוא כהן."

ולא עלה על דעתו לומר שאין האב נאמן משום שקרוב הוא. כאמור לעיל, דבריו פשוטים שיש לחלק בין נאמנות לעניין לאסרו להטמא למתים ובנשים האסורות לכהונה לבין נאמנותו לעניין תרומה.

לדינא, נראה כאמור לעיל, שקרוב נאמן מעיקר הדין מדין עד אחד באיסורים להעיד על קרובו שכהן הוא, ורק לתרומה וליוחסין אינו נאמן. מפני החשד נאמנות הקרוב היא מספק כמ"ש המאירי. בנידון דידן, תהיה האחות נאמנת לעשותו ספק כהן בלבד, ובהצטרף ספק נוסף יש להקל מספק.

י. עד שמעיד על אדם שאביו הוא כהן
כתב הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כ הלכה טו):

"מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני ועד אחד מעיד לו שאני יודע שאביו של זה כהן אין מעלין אותו לכהונה בעדות זה שמא חלל הוא, עד שיעיד שזה כהן הוא, אבל אם הוחזק אביו כהן, או שבאו שנים והעידו שאביו של זה כהן הרי הוא בחזקת אביו."

לכאורה על פי דברי הרמב"ם הללו יש לומר שאין האחות נאמנת להעיד על אחיה שכהן הוא, משום שאינה מעידה עליו אלא על אביו ויש לחוש שמא המבקש חלל.

המגיד משנה (שם) הביא מקור לשיטת הרמב"ם, וז"ל:

"נראה שיצא לו ממה שאמרו שם מעשר ראשון חזקה לכהונה והקשו ודילמא לוי הוא ותירץ רב חסדא הב"ע כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה הוא וחלקו ליה לדידיה מעשר בבית הגרנות דלספוקי בלוי א"א אלמא משמע דוקא דנפק עליה קלא דפסול הא לא"ה לא היינו צריכין לחלוק המעשר וזה ברור אבל בעד אחד כיון שהעד אינו מעיד ודאי בבן זה לא אמרינן אוקמיה אחזקת אבהתיה דהא לא ידעינן מי הוי אביו אלא ע"פ עד אחד."

דברי המ"מ ברור מללו שהחשש הוא משום שאין ידוע לנו מיהו אביו אלא על פי עד אחד, אולם אם היה העד מעיד גם על אמו היה נאמן. וסברה פשוטה היא, מה לי עד אחד המעיד שאדם זה נשא כפיו, ומה לי עד אחד המעיד שאביו כהן ואמו כשרה לכהונה. בנדון דידן העידה האחות שהאב הוחזק ככהן ושהאם יהודיה כשרה שנישאה לאביה בלבד ומעולם לא התגרשה, ויש לנו כאן עדות עד אחד ככל עד אחד שמעיד על פלוני שכהן הוא.

בשלחן ערוך (אה"ע סימן ג סעיף ב) כתב שאב נאמן להעיד על בנו שכהן הוא. הב"ח שם הקשה:

"ואיכא לתמוה דמשמע דאפילו מכירין שהוא אביו נאמן וכ"כ הרב המגיד בפ"ב מהלכות איסורי ביאה ומביאו ב"י ואמאי נאמן הלא איכא למיחש דבן אחת מן הפסולות הוא ואביו שהוא קרוב לו אינו נאמן עליו וכמ"ש גם הרב המגיד לשם בשם הרמב"ם ומביאו ב"י וי"ל דהכא מיירי שהעידו שנים על אביו שהוא כהן א"נ הוחזק אביו בכהן אבל הבן אין מי שמכיר את אמו אם כשרה לכהונה אלא שאביו מעיד עליו שהוא כהן כשר מעלין אותו לכהונה ע"פ אביו ואין חוששין שמא בן א' מן הפסולות הוא אלא הרי הוא בחזקת אביו כמ"ש בסמוך אבל אם הוחזק אביו בכהן וכו' אלא דלשם מדבר שאין אביו מעיד עליו שמת אביו וכאן מדבר בשאביו קיים ומעיד עליו ולא זו אף זו נקט."

גם דבריו ברור מללו שכל מה שחוששים שמא הבן חלל הוא רק כשאין "מי" שמכיר את אמו.

בספר ערוך השולחן (אה"ע סימן ג סעיף יב) כתב:

"כתב הרמב"ם ז"ל מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני ועד אחד מעיד לו שאני יודע שאביו של זה כהן אין מעלין אותו לכהונה בעדות זה שמא חלל הוא עד שיעיד שזה כהן הוא אבל אם הוחזק אביו כהן או שבאו שנים והעידו שאביו של זה כהן הרי הוא בחזקת אביו עכ"ל ביאור דבריו שהמעלה שעשו בכהונה לבלי יהיה נאמן על עצמו ובעד אחד נאמן זהו כשהעד העיד על עצמו אבל לא כשהעיד על אביו דמעלה עשו ביוחסין לחוש בהעדאת עד אחד על האב שמא נשא חללה."

גם דבריו ברורים שכל דין זה הוא מעלה ביוחסין ולא מעיקר הדין. מסתבר אם כן, שכשהעד מעיד על האם לא עשו מעלה זו. אף אם לא נאמר כך, כיון שמעלה היא ליוחסין מעיקר הדין נאמן העד לאוסרו בגרושה.

בדברי חיים (הלכות אישות סימן ג) יישב שיטת הרמב"ם:

"דאף במקום דע"א נאמן היינו היכא דמעיד על דבר ברור אבל היכא אף דאם יהיה הע"א נאמן מ"מ מהגדתו בלבד לא ידענו עוד דבר ברור ונצרך עוד לדון ע"י הגדת העד אח"כ לחזקה לא סמכינן בכה"ג על ע"א."

גם מדבריו מבואר שאם העיד העד על אמו שכשרה היא – נאמן.

הרה"ג אברהם הרוש שליט"א הביא משו"ת היכל יצחק (אבן העזר ח"א סימן יא) שביאר באופן אחר, וז"ל:

"ולענין החילוק בין העיד ע"א והעידו שנים שאביו של זה היה כהן, נ"ל שקל הוא שהקילו ז"ל בתרומה בזמן הזה ואין קולא זו לענין תרומה בזה"ז אלא במדת המסגרת של עדותו, היינו שזה כהן כשר, אבל כשמעיד על אביו, צריך אתה להוסיף דבר שהוא אינו מעיד עליו, שהרי הוא אינו מעיד שאביו לא בא על פסולה לכהונה, משא"כ כששנים מעידים על אביו שהיה כהן כשר ושוב אין לך לחוש שמא נשא גרושה וכו' שלא נחשדו זרע אהרן על כך."

דבריו ברורים שכל דברי הרמב"ם נאמרו רק כאשר אין העד מעיד על האם.

כתב מר"ן בשלחן ערוך (סימן ג סעיף ג): "אם יעיד אחד מהאנוסים שאחד מהם מוחזק בכהונה, מעלין אותו לקרות בתורה ואין חוששין שמא אמו עובדת כוכבים". הח"מ (ס"ק ז) הקשה שדברי מר"ן אלו סותרים את דבריו (סעיף ו), שם פסק כרמב"ם שאין די בעדות על אביו, ותירץ: "ואפשר דלקרות בתורה אף הרמב"ם מודה דלאו איסורא הוא ובסעיף ו' לא מיירי אלא מנשיאות כפים ואכילת תרומה דהם דברי איסור לזרים". הב"ש (ס"ק י) הביא תירוץ זה בלשון ודאי:

"ותירץ בח"מ כאן איירי לענין שיעלה לתורה לכהן אז אפילו לא העיד עליו רק על אביו לא חיישי' שהוא בן גרושה וחלוצה אלא ה"א הואיל והיה בין העכו"ם רגילין לישא עכו"ם קמ"ל דאין דרך לישא לעכו"ם ומחזיקים אותו לכהן לעלות לס"ת."

וכ"כ הבאר היטב (ס"ק ט) והאבני מילואים (ס"ק ו) כתירוצו השני של הח"מ.

הדברים פשוטים בתכלית כמ"ש ערוך השלחן, שכל הלכה זו היא מעלה ביוחסין ולא עשאוה אלא לעניין נשיאות כפים ואכילת תרומה.

עי' בספר בית משה [אפשטיין] על שו"ע אה"ע (סימן ג סעיף ג) שמבואר בדבריו שאם יעיד העד על אמו שכשרה לכהונה היא, יהיה נאמן להעיד על הבן שכהן הוא, וזה כמו שכתבנו וכפי שהוא בנדון דידן.

בשו"ת מבי"ט (חלק ב סימן מ) נשאל:

"העיד ר' יצחק בן אלעזר שאמר לו אביו שאביו של כ"ר יצחק פומאר היה נשוי עם בתולה בת אחות אשתו שהיתה מהאנוסים מבני בינוינישט ושהיה כהן מבני ארדוט."

אם כן לפנינו עד אחד שמעיד על האב ועל האם. השיב המבי"ט:

"ממתני' דפ' האשה שנתארמל' דתנן וכן שני אנשים זה אומ' כהן אני וכו' משמע דמעלין לכהונה על פי עד א' בדליכ' עוררין והרמב"ם פר' ב' מהלכות איסורי ביאה כתב מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני ועד א' מעיד לו שאני יודע שאביו של זה כהן אין מעלין אותו לכהונ' בעדות זה שמא חלל הוא עד שיעיד שזה כהן הוא אבל אם הוחזק אביו כהן או שבאו שנים והעידו שאביו של זה כהן הרי הוא בחזק' אביו ע"כ משמע שאם הוחזק אביו כהן לא אמרי' שמא חלל הוא ולמעלה מזה כתב מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן וכו' עד שיהיה לו עד א' ע"כ משמע דבעד א' מחזקי' ליה בכהן אף על גב דלא הוחזק אלא ע"פ עד זה וצריך לומר דהכא שהוא מעיד על זה שהוא כהן לא אמרינן שמא חלל הוא והתם שהעד אינו מעיד עליו אלא על אביו צריך שיהיה לאביו חזק' או שני עדים כדי שיהיה בחזקת אביו וכן כתב בטור א"ה אבל אם עד א' מעיד עליו נאמן להאכילו בתרומה וכו' ואפי' אביו נאמן ע"כ והשתא בנדון דידן עדות ר' יצחק שאמר לו אביו על אביו של זה שהיה כהן לא מהני כיון שהו' עצמו לא ידענו אם היה אומר על עצמו שהיה כהן וכמו שכתוב למעלה מי שבא וכו' ואמר כהן אני ועד א' מעיד לו וכו' שאני יודע שאביו של זה וכו' עד שיעיד שזה כהן הוא וכאן לא העיד על הבן. ואפי' על אביו אינו נאמן אפי' שהוא מעיד עליו כיון שהוא ג"כ לא ידענו אם יאמר על עצמו שהו' כהן כדאמר ונרא' דמי שבא ואמר כהן אני ועד א' מעיד לאו דוקא שהוא אומר שהוא כהן אלא סתמא דמלתא שהוא אומר כן אבל בלאו הכי אם הוא לא היה יודע שהיה כהן ועד א' מעיד עליו שהוא כהן נאמן דהא אמרי' דמעלין ע"פ א' בסתם בין שהוא אומר שלא היה יודע והן כגומלין כל א' מעיד על חבירו ולא על עצמו."

הראת לדעת שאף שרק עד אחד העיד על אמו העלה לכהונה על פיו, וזה כמו שכתבנו לעיל.

בשו"ת מהרי"ט (חלק א סימן קמט) התקשה בדברי הרמב"ם:

"מה ראה הרב לחלק בין הוחזק אביו בעדים דאוקמיניה אחזקת אבוה ובין היכא דהעיד עליו עד אחד למה לא נעמידהו בחזקת אבותיו."

ויישב לשיטתו שהובאה לעיל, שטעם נאמנות עד אחד הוא משום מילתא דעבידא לאיגלויי:

"הלכך היכא שהעד מעיד על זה שהוא כהן דלא אפשר ליה לאשתמוטי אי משקר מהימן דגילוי מלתא בעלמא הוא אבל היכא שמעיד על אביו שמת שהיה כהן לא מקרי עבידי לגלויי שאביו כבר נשכח זכרו."

לסברת המהרי"ט נאמנת האחות להעיד על אחיה שכן לא נשכח זכרו של אביה, ועדיין יש בעולם יוצאי עירו ובני משפחתו המכירים אותו.

ע"ע בספר בית משה על שו"ע אה"ע (שם) שחלק ע"ד הח"מ, אך נראה שלא חלק אלא לעניין קריאת התורה שיש לחשוש שיעלו ממנה לתרומה דרבנן, אך לא לעניין איסור להנשא לפסולות לכהונה, וכמש"כ שם שחשש חללות הבן בע"א המעיד על אביו "הוא חשש קצת רחוק".

אמנם מדברי המהרי"ט (חלק א סימן קמט) הנ"ל נראה שכשאין אמו ידועה מותר לישא גרושה וחללה.

המהרי"ט דן במי שהוחזק הוא ואביו בכהונה, "היינו עלו לספר לקרוא ראשון ונשאו את כפיהם וחתמו אגרותיהם בשם כהן בכל מקום שהיו עומדים שם מהיום הנז'". כעבור זמן, "קדש גרושה זקנה עשירה בצינעא אחרי שהוגד לאביו שהיא גרושה ואינו יכול לקדשה ולישא אותה ואחר שקדשה ונאמרו לו שאינו יכול לקיימה אמר שאינו כהן ורוצה להחזיקה". המהרי"ט כתב שכיון שהוחזק ככהן נאסר בגרושה. שוב הקשה על עצמו:

"ואיכא לעיוני ולמידק במה שכ' הרמב"ם ז"ל בפרק עשרים מהלכות א"ב מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני וע"א מעיד לו שאני יודע שאביו של זה כהן אין מעלין אותו לכהונה בעדות זה שמא חללה וכו' עד שיעיד שזה כהן אבל אם הוחזק אביו כהן או שבאו שנים והעידו שאביו של זה כהן הרי הוא בחזקת אביו עד כאן. והדבר תמוה מה ראה הרב לחלק בין הוחזק אביו בעדים דאוקמיניה אחזקת אבוה ובין היכא דהעיד עליו עד אחד למה לא נעמידהו בחזקת אבותיו."

נראה מדברי המהרי"ט שבאופן זה יהא מותר אותו אדם שאין אמו ידועה לישא גרושה, ולא כמו שכתבנו.

שמא רק לעניין להוציאה ממנו לאחר שכבר נשא אותה אמר המהרי"ט דבריו, ולא שס"ל שבאופן שאין אמו ידועה אינו כהן כלל.

חזות קשה ראיתי בדברי הגר"נ גורטלר שליט"א בשורת הדין (כרך ה עמוד צט-ק), וז"ל:

"ולהאמור לעיל שמדאורייתא צריך ב' עדים להעיד על אדם שהוא כהן ולדברים דרבנן מועיל עד אחד יובנו דברי הרמב"ם שם פ' כ' הלכה טו' וז"ל:

"מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני, ועד אחד מעיד לו שאני יודע באביו של זה שהוא כהן. אין מעלין אותו לכהונה בעדות זו, שמא חלל הוא, עד שיעיד שזה כהן. אבל אם הוחזק אביו כהן, או שבאו שנים והעידו שאביו של זה כהן, הרי הוא בחזקת אביו". עכ"ל.

ולכאורה דברי הרמב"ם תמוהים מה ההבדל בין הרישא לסיפא?! הרי הרמב"ם מדבר להחזיק אדם ככהן על פי עד אחד לדברים שמספיק עד אחד. ומה ההבדל בין אם הוחזק אביו לכהן לבין עד אחד המעיד שאביו כהן. הרי בשניהם השאלה מה היתה האם, ועל כך לא אומרת החזקה ולא העד דבר. ומדוע חילק הרמב"ם בין המקרים.

ונ"ל שהרמב"ם הולך לשיטתו, שמדין תורה אין נאמנות כלל לעד אחד בעדות כהונה. אלא דחז"ל האמינו עד אחד לדברים דרבנן וכן להחמיר עליו. והאמינו לעד רק כשמעיד עדות גמורה על אדם שהוא כהן. אבל אם יש ספק בעדותו, לא האמינוהו כלל. אולם כאשר הוחזק האב לכהן הרי הבן בחזקת האב, לתרומה דרבנן, (עיין הלכה ז') כיון שאין לחשוש שאביו נשא פסולה. ועוד, שרוב נשים אינם פסולות ועיין במ"מ שפירש כן."

ביאורו ברמב"ם הוא לשיטתו שנאמנות עד אחד היא מדרבנן. לענ"ד אין זה פשט הרמב"ם, והדברים מונחים לפני המעיין.

נמצא, שכיון שהעידה האחות שהאב הוחזק ככהן ושהאם יהודיה כשרה שנישאה לאביה בלבד ומעולם לא התגרשה, נאמנת האחות מדין עד אחד ככל עד אחד שמעיד על פלוני שכהן הוא ואין לפסול עדותה מהטעם שאינה מעידה עליו אלא על אביו. אמנם, כיון שקרובה היא נאמנת מספק.

יא. נאמנות פסול לעדות עד אחד
האחות העידה על עצמה שהיא מחללת שבת.

מחלל שבת נאמן מעיקר הדין להיות עד אחד באיסורים כל שאינו חשוד על הדבר. רק מחלל שבת בפרהסיא שדינו כמומר אינו נאמן.

כ"כ הרשב"א בתשובה (חלק א סימן תל), וז"ל:

"שאלת מי שהוא מפורסם חשוד באחת מן העבירות שבתורה אם נאמן באיסורין אם לאו. תשובה נאמן הוא בשאר האיסורין דהא קיי"ל בפר' קמא דחולין (דף ה') דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה. זולתי מומר לעבודה זרה ולחלל שבתות בפרהסיא דהוי כמומר לכל התורה."

וכן פסק בשלחן ערוך (יו"ד קיט סעיף ז).

וכ"כ בשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק ד סימן לט) הנ"ל:

"בדבר אחד שנעשה בעל תשובה אחרי שכבר נשא נכרית ע"י השפעת חברי חב"ד והוא ממשפחה הבאה מזלאטאפאלא [...] שמשלו שם כבר הקאמוניסטן זה חמש שנים ונספחו להם גם ברצון לענין הרשעות, אף לענין בין אדם לחברו וכ"ש לענין כפירה בהשי"ת ובתורתו, ומכיון שלא חנך את בנו אף במקצת הדברים הוא עצמו ודאי היה מהם ובא כבר רשע גמור לכאן, וא"כ אין לו שום נאמנות לומר שהוא כהן."

זהו גם פירוש האמור בשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק ד סימן יא):

"בדבר אחד שהחזיק עצמו לכהן ונתברר שכל ידיעתו היא מאביו שבעת שקראו אותו לשמחת הבר מצוה אמר שהוא כהן אבל אביו אינו שומר תורה כלל וגם שברח מבית אביו בילדותו מצד מרדו באביו שלפי הדעת לא היה לו לידע כל כך דבר כזה שלכן אין לו שום נאמנות לזה שהוא כהן."

עי' בשו"ת יביע אומר (חי"א אבן העזר סימן כו) שהביא מ"ש בשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק ד סימן לט) ונראה שלא חילק בזה בין פסול למומר, וצ"ב.

אף שככל הנראה האחות אמרה דבריה כמסיחה לפי תומה לפני מספר שנים, עי' בפר"ח (יו"ד סי' סט ס"ק מ) שכתב שגוי אינו נאמן במסל"ת, וה"ה מומר.

אמנם חלילה לנו להחפז ולפסוק דינה של אשה זו שלא בפניה ועל סמך דבריה כאשר אין בכלל דבריה שהיא מחללת שבת בפרהסיא. אם באנו לבטל דבריה ולהתיר את אחיה וכל בני משפחתה לשאת פסולות לכהונה מצד עובדה זו בלבד שהיא מחללת שבת בפרהסיא עלינו לבררה ולזמן עדים שיעידו עליה שאכן מחללת שבת בפרהסיא היא לכל דיניו. אם ימצאו כל העדים המעידים עליה שגם הם פסולים או אז נמלך בדבר. חלילה לנו, חולין הוא לנו לזלזל בקדושת הכהונה עד כדי כך שלא נלבן עניין זה לעומק. כשם שנסע כל בית דיננו הרחק מחוץ למקום מושבו כדי לגבות עדות מפיה ומפי האח הנוסף כך יש לנו להוסיף וללבן עניין זה לעומק.

יש לזכור שלמשפחה זו ענפים נוספים שהאחות אינה עמם בקשר ולאט לנו להכריע הכרעה הנוגעת להם בלא שנברר עניין זה לאשורו.

יב. צירוף חזקת כהונה בכהני זמננו
אם באנו לפסוק דין זה על פי האמור עד כאן, הרי שכל עוד שלא התברר שהאחות מחללת שבת בפרהסיא נאמנת היא לעשותו ספק כהן. יש לצרף לצירופא בעלמא את שיטת הפנ"י והש"ש הנ"ל בדעת הרמב"ם שמצד עצמם אינם עולים לכלל ספק אלא לצירוף בלבד, וכן מ"ש בשו"ת מבי"ט (חלק א סימן ריט) שאין עד אחד נאמן להעלות לכהונה כשהלה אומר איני יודע, וגם זה לצירופא בעלמא, כי מעיקר הדין נאמן עד אחד גם כשומר הלה איני יודע.

היה מקום לצרף לספק זה ולשני הצירופים הנ"ל את עניין כהני זמננו. הדברים עתיקים ומפורסמים. לאחרונה נדפס שו"ת יביע אומר חי"א, ושם נראה שנטה הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל לצרף השיטה שכהני זמננו אינם כהנים גמורים, עי' שם (אה"ע סימנים כה, כו, כז, כט, ל, לג, לד).

ע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ו (חאו"ח סי' כב אות ה), ח"ט (חאה"ע סימן ה אות ז), ח"י (חאה"ע סימן י' ד"ה ברם), ח"ז (חאה"ע סימן י אות ד), ובשו"ת יחוה דעת (ח"ב סי' יב עמוד נד). ע"ע במה שכתב הראש"ל הגר"י יוסף שליט"א בשו"ת הראשון לציון (ח"א אה"ע סי' יב-יג) ובילקוט יוסף (או"ח סי' קכח עמוד רמה).

כמו כן מצאנו תשובה בכתב יד של מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל שהובאה בפסק דין ביה"ד הגדול (1035847/1), וז"ל:

"הנה ראיתי מ"ש מעכ"ת, והעלה בכחא דהיתרא להתירם להנשא זל"ז, ובאחד הנימוקים שכתב, הסתמך על מ"ש החזון איש, שהכהנים שבזמנינו אינם נידונים אלא כספק כהנים, ולא כהני ודאי. והנה אמרתי להרחיב הדיבור בזה, מאשר כתבתי במקום אחר בנוגע לכהנים בזמן הזה שאין להם כתב היחס, האם יש להם דין כהני ודאי או ספק כהנים הם. הנה הריב"ש בתשובה (סי' צד) כתב, שהכהנים בזמן הזה שאין להם כתב היחס, ורק מפני חזקתם נהגו לשאת כפיהם ולקרות בתורה בראשונה, ומה שהמנהג שהכהן עולה ראשון לקרות בתורה, אינו אלא מנהג בעלמא, שהרי אין להם כתב היחס. והביאו בשו"ת מהרשד"ם (חאה"ע סי' רלה), וכתב לסמוך על זה להתיר שבויה לכהן, דהוי איסור דרבנן, וספיקא דרבנן לקולא, מפני שכהני זמנינו אינם כהני ודאי. ע"ש. גם הרמ"א בדרכי משה א"ח (סי' תנז אות ד) הביא דברי מהרי"ו (סי' קצג) שאין נותנים בזה"ז הלה לשום כהן קטן, משום דלא מחזקינן בזמן הזה לשום כהן ככהן ודאי. ע"כ. וכ"מ מהרש"ל בספר ים של שלמה (חולין פרק כל הבשר סוף סי' ד), והש"ך יורה דעה (סי' שכב סק"ט). ע"ש. ואף על פי שבשו"ת מהרימ"ט ח"א (סי' קמז), ובשו"ת חוט השני (סי' יז), כתבו לדחות דברי מהרשד"ם. וכ"כ בשו"ת כנסת יחזקאל (סוף סי' נו). מ"מ בשו"ת שבות יעקב ח"א (סי' צג) כתב להחזיק בסברא זו, וכתב להתיר חלוצה שנישאת לכהן, מפני שאין איסורה אלא מדרבנן (קידושין עח) וכהנים שבזמנינו אינם כהנים בודאי, אלא רק ספק כהנים, וספיקא דרבנן לקולא. וכן כתב בשאילת יעב"ץ ח"א (סי' קנה), שיש לפקפק בכהני זמנינו שאינם כהנים בודאי. וכ"כ בספרו מור וקציעה (סי' כח) ע"ש. וכן כתבו בשו"ת יד אליהו מלובלין (סימן סח) ובשו"ת בית אפרים (חלק או"ח סימן ו). וע"ע בשו"ת אגרות משה (חיו"ד סי' רל) ע"ש. ובשו"ת שבות יעקב ח"ג (סי' קכ) חזר וכתב, ובכהני דידן אין להחמיר, כיון דריעא חזקתייהו, מפני שאין להם כתב היחס לכהונה. וכמ"ש המהרשד"ם (חאה"ע סימן קלה) וסיים, ולא נעלם ממני שבתשובת מהרימ"ט (סי' קמז), וכן בשו"ת חוט השני (סי' יז) חלקו על דברי מהרשד"ם, מ"מ בספרי שבות יעקב ח"א (סי' צג) דחיתי כל דבריהם באורך ע"פ סוגיית הש"ס והפוסקים וכו'. ע"ש. ובשו"ת בני משה שלטון (סימן ל דף סה ע"ד), אחר שכתב להסתמך ע"ד הריב"ש ומהרשד"ם להקל, כתב, שאף שהמהר"י הלוי בתשובה (סי' ל) פליג על דברי מהרשד"ם, הנה מצאנו ראינו לכת מרבוותא רבני גאוני ויניציא, אשר הובאו דבריהם בשו"ת מהרימ"ט (סי' קמה) דס"ל כדברי המהרשד"ם להקל בכהני זמנינו. וכן הובאו דבריו בשו"ת מים החיים (חאו"ח סי ח) ע"ש, ובשו"ת רב פעלים ח"ב (חאו"ח סי' לט) בד"ה ברם, הביא מ"ש החקרי לב (חאה"ע סי' ב דף ד ע"ד), שאף שמהרימ"ט והרב חוט השני חלקו על מ"ש המהרשד"ם, שכהני זמנינו הם כהני ספק, מ"מ מהרשד"ם הכריע כן מדברי הריב"ש, שאין בידם לחלוק עליו. ושו"ר למהרח"ש ח"ג (סי' נד) שפירש דברי הריב"ש באופן אחר וכו'. ע"ש. וכתב ע"ז הרב פעלים, אך באמת קשה לפרש כן דברי הריב"ש כאשר יראה הרואה. עכ"ל. וע' בחזון איש (אה"ע סי' ג) שהביא מ"ש הש"ך יו"ד (סי' שכב) והמג"א (סי' תנז) בשם מהרי"ל, שהטעם למנהגינו שאין נותנים חלת חו"ל לכהן שטבל לקריו, או לכהן קטן, שמשום שאין לנו כהן ודאי. [וכן כתב בשו"ת מהרי"ו סי' קצג], והיינו משום שאין לנו בית דין המדקדקים שלא יעלה לנשיאות כפים ולתורה, ע"פ עדות עצמו. ומן הדין אין מעלים לכהונה אלא על פי עדים בפני בית דין, שכך תיקנו חכמים שתהיה עדות בפני בית דין, וצריך דקדוקא יתירה. אלא שאין בידינו להעמיד הדת על תלה, לכן ראוי שלא לתת להם חלה ע"פ עדות עצמם. וכיון שכבר חלפו דורות רבים שעלו הכהנים על פי עדות עצמם, וכן נוהגים עכשיו, אין ראוי לתת להם חלה, ע"ש. אולם האמת יורה דרכו, שיש סמך גדול למה שכתב המהרשד"ם מדברי ר"י החסיד בספר חסידים ומקיצי נרדמים סוף סימן תר"ל בענין המעשה ברב האי גאון שהיה מקיף כל שנה את הר הזיתים בעם רב של כהנים ואחריהם העם ונגלה אליו אליהו ואמר לו שמכל הכהנים שהיו שם אין שום אחד מהם כהן, רק אחד שהולך בבגדים קרועים והוא חיגר ברגלו אחת וחסר עין אחת זהו כהן אמת מזרע אהרן, ועי' עוד בס' בן יהוידע פסחים מט. ד"ה במתניתא תנא ובשו"ת חמדת שלמה סי' פ"ז."

כמו כן, היה מי שרצה לומר שאף אם חזקת כהונה לא איתרע, חזקת כהני העיר [א'] שבאוזבקיסטן איתרע. לענ"ד, מדוע נחוב מפני דחקו של אדם זה לבני עירו ולכל כהני עלמא, כל עוד הדבר יכול להתברר.

אכן לאחר חיפוש מחיפוש התברר שהאחות מוכחשת מאנשי אותה העיר, וברוך הי"ת שזיכנו להגיע לבירור עניין זה בלא להשליך על כהני עירו וכהני עלמא.

יג. הבירור העובדתי שנעשה בעיר [א'] עד אחד בהכחשה
כאמור לעיל, בית דיננו סבר שקודם מתן פסק דין יש למצות את הבירור העובדתי של נידון פרטי זה ככל האפשר. לשם כך פנינו לרב הלל חיימוב שליט"א, נשיא ארגון רבני בוכרה שיברר עבורנו את העניין באופן מקיף.

הרב שוחח עם זקני יוצאי העיר, ובכלל זאת עם יהודים המתגוררים כיום בעיר זו, והתברר כי אין ספק שהאב ואחיו הוחזקו כישראלים ולא ככהנים. היהודים איתם שוחח זכרו אדם בעל שם זהה שהיו לו בנים חרשים אילמים. מדובר באדם נכבד ואין כל חשש בקהילה קטנה כגון זו לתרי יוסף בן שמעון שלשניהם בנים חרשים אילמים. כמו כן זכרו את אחיו שגם הוא הוחזק כישראל.

האחות עומדת על דעתה ולא חזרה בה. דברי אנשי העיר נמסרו לנו על ידי הרב הלל חיימוב שליט"א לאחר שהתקבלה עדות האחות. נמצא שיש לפנינו עד אחד בהכחשה לאחר שהתקבלה עדות האחות, ולכאורה חזרנו לכלל כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים.

אמנם מדובר בעדות באיסורים, ונחלקו קמאי בעניין זה. הריטב"א במסכת יבמות (דף פח ע"ב ד"ה והא אמר עולא) כתב:

"נראין הדברים כדברי ר"י ז"ל דדוקא בעדות דבר שבערוה דבעי שנים שהאמינוהו לזה כשנים, אבל באיסורין דעלמא דסגי בחד כיון שלא האמינהו אלא כחד כי אתא אחרינא ואכחשיה הויא הכחשה כחד לגבי חד."

המהרי"ק (שורש לג) פסק שגם באיסורים נאמר כלל זה, וכ"פ מר"ן בשלחן ערוך (יו"ד סימן א סעיף יד) וכן ביאר הגר"א (שם ס"ק מב) [ודברי הש"ש (שמעתתא ו פרק כ) לע"ע לא התבארו לי]. אמנם בשלחן ערוך (יו"ד סי' לט סעי' יז) נראה שדוקא בעד המעיד בבית דין נאמר כלל זה, כ"כ הט"ז (ס"ק כב) והש"ך (ס"ק מא), וציין לדבריו (סימן קכז ס"ק יד) שגם מהם עולה כנ"ל.

בפתחי תשובה (יורה דעה סימן לט ס"ק יז) חלק על דברי הט"ז והש"ך, וכתב:

"ונראה לי דהאי ב"ד לאו דוקא ודי ביחיד וכ"כ החלקת מחוקק באה"ע סי' י"ג ס"ק ע"ח גבי עדות אשה ואף הב"ש שם שחולק עליו היינו מטעמא כיון דלפעמים איכא נמי דיני ממונות לענין הכתובה ע"ש אבל כאן כ"ע מודו."

אם נאמר שדוקא בעד שהעיד בבית דין נאמר כל מקום וכו' י"ל שלא נאמר דין זה בפסול לעדות, עי' דרכי תשובה (יו"ד סימן קכז ס"ק טו) שהביא שכ"כ בספר מקור מים חיים בדעת הרמב"ם (בספר מקור מים חיים הובאו הדברים בחידושיו ליו"ד קכז דף עט ע"א).

אמנם, בר מן דין, האחות העידה על עצמה שמחללת שבת היא, ועדיין מוטל עלינו לברר עניין זה. נראה פשוט ומוסבר שבאופן זה עדיין לא התקבלה עדותה לחלוטין, ולא אמרינן כל מקום שאמרה תורה עד אחד הרי כאן שנים.

הדברים הם על דרך מה שכתב בתשובות חדשות לרבי עקיבא איגר (אה"ע סימן ו), וז"ל:

"דדברי הבית מאיר [שגם כשנאמרו הדברים בבית דין מהני אמתלא – א.א.א.] רק היכי דדבורו לא מהימן מדין עדות לאחרים רק לגבי נפשיה מדין שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא בזה מהני אמתלא כמו בטמאה אני לך משא"כ הכא בנ"ד דדיבור אינו בני נאמנו להבית דין בתורת עדות דרחמנא הימני' להפקיע ירושתו, א"כ לגבי זה העדות נתקבלו דבריו ואינו חוזר ומגיד באמתלא."

בר מן דין, לעיל (אות ט) הובאו דברי המאירי בחידושיו לכתובות (דף יג) שכתב שאם נאמנת לומר שבנה כהן הוא "להחמיר כגון לאסרו לפסולי כהנה ולהזהירו מטומאה נאמנת כדי להחמיר עליו מספק". כיון שכל נאמנותה מספק היא, לא שייך שיאמר עליה כל מקום שאמרה תורה עד אחד הרי כאן שנים, ודינו של האדם שמעידה עליו הוא כספק כהן וכך נותרה עדותה מסופקת. משבא עד אחד לאחר זמן, ודאי נאמן להכחישה לעדיפה עדותו שהיא ודאית על עדותה המסופקת.

יד. איסור כהן חרש בנשים האסורות לכהונה
ההיתר האמור לעיל נלענ"ד מרווח. כיון שכך לא הוצרכנו לדון בדין ספינן ליה בידיים בחרש ולואי שלא יבא לידינו.

טו. מסקנת הדברים
א. עד אחד נאמן מעיקר הדין להעיד על אדם שכהן הוא, ככל עדות באיסורים. כ"כ רש"י, הרא"ה, המהר"ם מרוטנבורג, הרא"ש, המאירי, הר"ן, המגיד משנה, הריא"ז, והמהרי"ט, וכ"כ כמה וכמה אחרונים. (אות ב)

ב. סוגיין דשמעתתא היא שלא נחלקו הרמב"ם וש"ר בתוקף נאמנות עד אחד אלא במעלה ביוחסין בלבד, שלדעת הרמב"ם אין עד אחד נאמן להעלות לתרומה דאורייתא משום מעלה ביוחסין. (התבארו הדברים באות ג)

ג. כך נראית גם מר"ן באה"ע (סימן ג סעיפים א-ב). (אות ד)

ד. בביאור דברי הרמב"ם נאמרו כמה דרכים:

מעלין לכהונה על פי עד אחד אלא שמעלה עשו ביוחסין – כ"כ המגיד משנה (הלכות איסורי ביאה פ"כ ה"א), בשו"ת מהרי"ט (חלק א סימן פה וסימן קמט), בשו"ת חוט השני (סימן יז), הבית שמואל (סימן ג ס"ק ב), החתם סופר בחידושיו למסכת כתובות (דף כה ע"ב) ובשו"ת חתם סופר (קובץ תשובות סימן ס), בספר עצי ארזים (אה"ע סימן ג ס"ק ב), בשו"ת חקרי לב (אה"ע סימן ב), החזון איש (אה"ע סימן ג ס"ק יז), שו"ת יביע אומר (ח"ז אה"ע סימן א אות ו), ועוד.

אין מעלין לתרומה על פי עד אחד מעיקר הדין – בדרך זו דרכו כמה אחרונים, אך יש ביניהם חילוק גדול. הצפנת פענח חילק בין עדות לעניין איסור שנאמן בה עד אחד לבין "להעיד על גוף האיש", שבה צריך שני עדים. לדידו, אכן עדות על תרומה היא כדבר שבערוה. הפני יהושע (מסכת כתובות דף כג ע"ב) כתב שעד אחד נאמן בתרומה, אך להעיד על אדם שכהן הוא היא עדות כנגד רוב ואין עד אחד נאמן כנגד רוב. והשב שמעתתא ביאר שהוא כנגד איתחזק. גם לדידו תרומה היא ככל איסורים, אלא שאין עד אחד נאמן במקום איתחזק איסורא.

להלכה, דברי רוב ככל הראשונים והפוסקים פשוטים שע"א נאמן לכהונה, ואף דעת הרמב"ם כך היא, ודברי הפנ"י והש"ש אינם עולים לכלל ספק אלא לצירוף בלבד. (אות ה)

ה. נאמנות אדם על עצמו לומר שכהן הוא – באמרי בינה (עדות סי' ג), חזו"א (סי' ב ס"ק ז), שערי ישר (שער ו פ"ח), דברי יחזקאל (סי' כא ס"ק ב), ועוד, פירשו בדעת הרמב"ם שנאמן אדם על עצמו מדין עד אחד.

מי שלא פירש כך דברי הרמב"ם אינו משום שסובר שאין עד אחד נאמן להעלות לכהונה, אלא ס"ל בבעל דין אינו נאמן על עצמו כעד אחד, כמש"כ קוב"ש (כתובות אות כב) ושטמ"ק (כתובות כז ע"ב ד"ה לא זזה).

הרא"ש במסכת גיטין (פ"ה סימן יב) כתב שאינו נאמן על עצמו מפני החשד.

בשו"ת אחיעזר (חלק א אבן העזר סימן יד אות ד) ביאר דעת הרא"ש שהוא חומרא דרבנן.

בשערי יושר כתב שעדותו מסופקת, וכך נראית דעת הפוסקים. (אות ו)

ו. נאמנות אשה להעיד על אדם שכהן הוא – נחלקו ראשונים אם מעלין לתרומה על פי עדות אשה. גם החולקים יודו שנאמנת אשה להעיד על אדם שכהן הוא ונאסר בנשים האסורות לכהונה ולהטמא למתים, משום שלהלכה נאמנת אשה כעד אחד באיסורים. (אות ז)

ז. עד אחד מעיד על חברו שכהן הוא והלה אומר איני יודע – להלכה נראה שמעלין לכהונה על פי עד אחד גם אם הלה אומר איני יודע. כ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סימן קעח) והכריע כמ"ש בשו"ת מבי"ט (חלק ב סימן מ). בנדון דידן, מטעם זה נאמנת האחות מעיקר הדין, ואין לנו אלא צירוף בלבד. (אות ח)

ח. העלאה לכהונה על פי קרוב – קרוב נאמן מדין עד אחד באיסורים להעיד על קרובו שכהן הוא, ורק לתרומה וליוחסין אינו נאמן. נאמנות הקרוב היא מספק, כ"כ המאירי: "ומכל מקום להחמיר כגון לאסרו לפסולי כהנה ולהזהירו מטומאה נאמנת כדי להחמיר עליו מספק".

בנידון דידן תהיה האחות נאמנת לעשותו ספק כהן בלבד, ובהצטרף ספק נוסף יש להקל מספק ספיקא. (אות ט)

ט. עד המעיד על אדם שאביו כהן ואמו כשרה לכהונה נאמן להחזיקו בחזקת אביו. (אות י)

י. עד מחלל שבת נאמן מעיקר הדין להיות עד אחד באיסורים כל שאינו חשוד על הדבר. אולם מומר לע"ז, ובכלל זאת מחלל שבת בפרהסיא שדינו כמומר, אינו נאמן. (אות יא)

יא. קודם שֶיַטה בית הדין לצרף צירופים שונים שאפשר שדחוקים הם, מוטלת עליו החובה לברר מקרה פרטי זה לאשורו, ולא לדונו על דרך ההכללה. (אות יב).

יב. לאחר שהעידה האחות בבית דין, הוכחשה על ידי עד אחד שהעיד מפי רבים שלא הוחזק אביה ככהן ועד עצם היום הזה אינו מוחזק ככהן בעיר הולדתו.

העד נאמן להכחישה מארבע סיבות: האחת – דברי האחות לא התקבלו לחלוטין בבית הדין כיון שלדבריה היא מחללת שבת. מסתבר שכל שלא נאמנו דבריה לבית דין לא אמרינן כל מקום שהאמינה וכו' והרי עדותה מוכחשת. השניה – נאמנות האם היא מספק כמ"ש המאירי (כתובות דף יג) ולא שייך שיאמר עליה כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים. השלישית – י"א שבעד פסול לא נאמר כלל זה. הרביעית – י"א שבאיסורים לא נאמר כלל זה. (אות יג)

קם דינא, שהמבקש נותר בחזקת ישראל כפי שהוחזק אביו בעירו, ומותר לשאת נשים האסורות לכהונה.

הרב אליהו אריאל אדרי – אב"ד

נמוקי הגר"א הרוש
ראיתי את דברי כב' האב"ד הרה"ג אדרי שליט"א, אשר סובר שבעקרון אחות המבקש היתה נאמנת בעדותה לאסור אותו בגרושה כספק כהן, ובנה את עיקר היתירו למעשה על הכחשת הרב חיימוב לדבריה, כדין ע"א בהחכשה.

אף אני מסכים להתיר למעשה, אך לא מטעמו. אדרבה, לדעתי ברור שאין האחות נאמנת כלל לאסור את אחיה ככהן אף מספק כאשר אינו נוהג כלל במנהגי כהונה, כפי שאבאר באורך בס"ד, וככל שאחות היתה נאמנת, לענ"ד אין בדברי הרב חיימוב בכדי לסותרן. אציין שאריכות דברי לקמן נכתבו מראש כפס"ד (אף טרם פנה ביה"ד לרב חיימוב), ולכן אין בהם התייחסות לדבריו היקרים של האב"ד, אשר נכתבו לאחר מכן. בסיום הנימוקים אוסיף תגובה נפרדת לדברי הרה"ג אדרי שליט"א, וכן התייחסות לדברי הרב חיימוב.

רקע עובדתי
לפני בית הדין בקשה להיתר נישואין עם אשה שהיתה נשואה אזרחית לנכרי בעבר, כאשר לדברי אחות המבקש הוא כהן.

המבקשים, עולי רוסיה, הינם חרשים אלמים, אשר מתקשרים בשפת הסימנים. לשניהם אישור יהדות. בדיון ביום כ"ד באייר תשע"ט (29.05.2019) אמר המבקש שאינו יודע כלל בענין כהונה:

"ביה"ד: עכשיו עלתה שאלה אם מר איסקוב הוא כהן או לוי. האם הוא יודע מה זה כהן או לוי?
המבקש: אין לי מושג.

ביה"ד: יש לו אחות מה שמה?
המבקש: [ל'].

ביה"ד: היא אמרה שהוא כהן?
המבקש: אני לא מבין מה זה. שם המשפחה שלי הוא [...].

ביה"ד: יש יהודים שלא נכנסים לבית קברות שמעת על זה?
המבקש: לא.

ביה"ד: הוא עצמו הולך לבית קברות אם יש לוויה?
המבקש: כן, היה לנו הלוויה במשפחה ואני הלכתי."

אחות המבקש, העידה בביה"ד בדיון ביום ל' בסיון תשע"ט (03.07.2019) כדלהלן:

"ביה"ד: אחיך [פלוני] רוצה להתחתן עם [פלונית]. בפעם הקודמת שהם היו פה מישהו אמר שאת אמרת שאבא שלכם היה כהן?
אחות המבקש: כן.

ביה"ד: את יודעת מה זה כהן?
אחות המבקש: כן הוא יותר קרוב לא-לוהים.

ביה"ד: איך את יודעת שהוא כהן?
אחות המבקש: דיברו על זה בבית.

ביה"ד: במה זה התבטא שהוא כהן?
אחות המבקש: הוא הלך לבית כנסת לבית עלמין הוא לא נכנס הוא עמד מאחורה. הוא היה אומר שהוא כהן ולכן הוא לא נכנס לבית קברות. כשהוא היה חוזר מבית עלמין הוא היה אמור להתקלח.

ביה"ד: איפה הוא קבור?
אחות המבקש: באוזבקיסטאן. על המצבה כתוב שמו [ע']. ראיתי את המצבה בשנת 99'.

ביה"ד: היה ציור על המצבה?
אחות המבקש: היה מגן דוד והיה כיתוב בעברית ואני חושבת שהיה גם כתוב כהן.

ביה"ד: כשאבא היה בבית כנסת האם יצא לך להיות איתו?
אחות המבקש: בית הכנסת היה צמוד לבית שלנו.

ביה"ד: האם ראית משהו בבית כנסת?
אחות המבקש: הוא קרא משהו.

ביה"ד: [פלוני] לא הלך אף פעם אם אבא לבית כנסת?
אחות המבקש: לא [...]

ביה"ד: מה הקשר שלך עם אחיך?
אחות המבקש: אני בקשר טוב עם אחי וגם עם בת זוגתו, היה להם קשה למצוא אחד את השני אבל אני לא יכולה לשקר. היינו בשיחה עם רב והייתה איתנו אחיינית שלנו [ב'] והיא אמרה לרב שהיא יודעת שאבא שלה כהן וגם אחיו [פלוני] הוא כהן.

ביה"ד: איך [ב'] יודעת שאבא שלה כהן?
אחות המבקש: היא סיפרה שהיתה בטשקנט וסבא – אבא של אבא היה מגיע אליה לביקור והוא אמר לה שהוא כהן. במשפחה שלי דיברו על זה כל הזמן שהם כוהנים."

בחוו"ד של מברר יהדות, הרב יהודה שטיימן, מיום 15.9.2019, כתב שהאחות נולדה כאשר האמא היתה בגיל 23, ובתנאי יהודים בוכרים מסתבר שלא היה לה קשר קודם עם גוי. עוד מסר, שלא הצליח לאתר צילומים מביה"ק בעיר [א'], בו קבור אבי המבקש. המליץ לבדוק עם יהודים מאותה עיר, כיון שהקהילה היהודית מנתה רק כמה אלפי תושבים, כך שכולם הכירו את כולם.

בדיון ביום ט"ו במרחשון תש"פ (13.11.2019) אמרו המבקשים שגרים יחד כבר כשנתיים, אך רוצים להתחתן פורמלי. המתרגמת מסרה בשם המבקשת שהאחות מתנגדת לנישואין, ולכן היא עוינת:

"המתרגמת: המבקשת אומרת ש[ל'] אחות המבקש היתה נגד היחסים ביניהם ולכן היא עוינת.

ביה"ד: מי קרא ל[ל'] לרבנות?
המתרגמת: אף אחד לא קרא לה. הוא הביא מסמכים לרבנות והרב אמר שחסר מסמכים והמבקש אמר שלאחותו יש מסמכים על היהדות שלהם והרב ביקש ממני להתקשר ל[ל'] ו[ל'] אמרה לי להגיד לרב שהוא כהן ואני אמרתי. המבקש שאל את אחיו [מ'] אם הוא יודע משהו על כהנים והוא אמר שאין לו מושג."

בדיון ביום ל' במרחשון תש"פ (28.11.2019) פירטה האחות את דבריה קצת יותר. האח [מ'] מסר שגם הוא לא שמע על הכהונה מאביו, שהתקשה להתקשר איתם כיון שלא ידע שפת סימנים:

"ההורים רגילים עם שלושה ילדים עם לקויות שמיעה ודיבור מלבד הבת [ל']. השם המקורי לא [...] הסבא רבה אימץ לעצמו. קראו לו [...] והוא הפך שם זה לשם משפחה. הם לא יודעים את השם המקורי של המשפחה [...]

[ל']: אבא שלנו היה כהן. במשפחה כל הזמן דיברו על זה שהם כהנים. האחים היו בפנימיה. אבא לא היה נכנס לבית קברות תמיד היה בצד. מאז שאני גדולה אני יודעת שהוא כהן. יודעת שהוא כהן אחרי ש[מ'] נולד. הסבירו לה שכהנים הם אנשים שיותר קרובים לאלוקים. לא ידוע לה על בני משפחה שהיו כהנים.

[ה'] עלה בשנת 90'. [ה'] גם לא ידע שהוא כהן. בשנת 99' [ל'] עלתה לארץ. הבנים לא ידעו שהאבא כהן עד שנפטר. לפני 3 שנים נפטר האח הגדול ואז גילו לילדים שהוא כהן. [ל'] אמרה לבנים של [ה'] שהם כוהנים. ל[פלוני] לא אמרה וגם ל[מ'].... בכתובה של [ל'] לא כתוב שהאב כהן ולא כתוב שם משפחה. האב קבור ב[א'] ולא זוכרת שכתוב כהן על המצבה או שיש סימן. יש לה יחסים טובים עם [פלוני] ועם [פלונית].
[...]
ביה"ד: שוחחנו עם [ס'] אשר אומר שהוא יודע מ[ל'] שהוא כהן כך אמרה לו לפני כ-3 שנים. איך [ל'] חשבה להגיד ברבנות ש[פלוני] אחיה כהן.

יוליה [המתרגמת]: ישבנו אצל רב חב"ד בב"ש הוא ניסה לעזור להם להתקדם עם החופה ואמר להם ש[פלוני] צריך להוכיח שהוא יהודי. הוא אמר שהכל נמצא אצל [ל']. יוליה התקשרה ל[ל'] ו[ל'] אמרה לי שיש לה אבל תגידי לרב שהוא כהן. היא אמרה את זה כדי לחזק את העניין שידעו ש[פלוני] כהן. ההורים של [ל'] ו[פלוני] יהודים נישואין ראשונים.

[מ']: נולדתי ב[א'] לא הלכתי עם לביה"כ למדתי בפנימיה מגיל 7. היה חוזר הביתה בחופשות הוא עבר מ[א'] לטשקנט הוא היה בן 24. לא הייתי בלוויה עם אבא. היה בהלוויה של אבא. היו אחים של אבא. אבא לא אמר לנו שהוא כהן. האבא לא היה בקשר עם הילדים גם כי לא ידע שפת סימנים.

[ל']: לאבא שלי היו 4 אחים ו-5 אחיות. אין ל[ל'] קשר עם בני דודים.

[מ']: היה פעם אחת על קבר האב ולא זוכר מה היה כתוב. הוא לא זוכר היכן בבית הקברות היה קבור אם באמצע או בקצה. שם האב [ע']."

נמצא, שאין לנו מידע כלל על כהונת המשפחה אלא מפיה של האחות, אשר לדבריה שמעה כן מאביה, והיא זו שמסרה את הדברים לחלק מאחיה, אך להם אין כל מידע אישי, בפרט המבקש.

דיון והכרעה
נידון זה שהגיע לפתחו של ביה"ד מאלץ אותנו להיכנס לעובי הקורה בכל ענייני הכהונה, ומאחר וכל מציאות הכהונה כיום נשענת על חזקת כהונה, ואין כמעט אף משפחת כהנים שיש לה כתב יחוס קדמון המיחס אותה לאהרון הכהן, הרי שמנקודת מבט זו יש לנו להתבונן על מעמד הכהונה כיום ומה גדרה ההלכתית של חזקה זו.

פוסק הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כ הלכה א), וז"ל:

"כל כהנים בזמן הזה בחזקה הם כהנים ואין אוכלין אלא בקדשי הגבול, והוא שתהיה תרומה של דבריהם אבל תרומה של תורה וחלה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס."

שני דגשים יש ברמב"ם בהלכה זו. הראשון, כפי שפתחנו, שכל הכהנים בזמן הזה כהני חזקה הם. הרמב"ם בפתיחה זו נאמן לדברי הגמ' בכתובות (דף כד ע" ) העוסקת בכהונה, שכל עניינה הוא חזקת כהונה והאם מעלין מתרומה ליוחסין או מנשיאות כפיים וכו', ועוד נאמר שם גדולה חזקה וכו'.

דגש נוסף יש ברמב"ם, ואף הוא בא ללמדינו, שכהני חזקה יכולים לאכול רק בתרומה דרבנן ולא בתרומה מה"ת. כאן כבר ישנו חידוש גדול, שכן אם כהני החזקה הינם כהנים לכל דבר, מה לו לרמב"ם לחלק בין תרומה דאורייתא לתרומה דרבנן? ואכן, על חידוש זה של הרמב"ם, חלוק הר"ן בכתובות (דף י ע"ב מדפי הרי"ף), ולקמן נרחיב אי"ה היריעה בחידוש זה.

אין ספק שיש קשר רציף בין שני חידושים אלו.

כהני זמנינו
נחלקו האחרונים בכהני זמנינו הנחשבים כהני חזקה, האם הוו כהני ודאי או שמא כהנים מספק, והנפק"מ הם רבות לעניין מתנות כהונה ולעניין איסורי כהונה. יעויין בדרכי משה (או"ח סימן תנז) שהביא את דברי מהר"י וויל דעכשיו אין נותנים חלת חו"ל לכהן קטן, ובש"ך (יו"ד סימן שכב ס"ק ט) ובמג"א (סוף סימן תנז) ביארו דבריו, משום דלא מחזיקינן ליה כהן ודאי. וכ"כ המג"א (או"ח סימן רא ס"ק ד), ובזה ביאר מדוע אין העולם נזהר להקדים כהן לכל דבר שבקדושה, והרי דין דאורייתא הוא. וכן הביא הבאר היטב (אבן העזר סימן ו ס"ק ב) משם המהרשד"ם (סימן רלה) שאין כופין להוציא משבויה בכהני זמן הזה דכהני ספק נינהו, והמעיין שם יראה שמביא זאת בשם הריב"ש (סימן צד).

וכן פסק ביש"ש (ב"ק פ"ה סימן לה), וז"ל:

"ועוד נראה, שראוי להחמיר ולאסור חרמים בזמן הזה, אפי' פירש לכהן, והכהן כבר קיבל. מאחר שבעו"ה אין לנו היחוס, כמו שהיה בזמן הבית. או אפילו אחר החורבן, בימי התנאים והאמוראים. שהיו עדיין נזהרים בתרומות ובטהרות, והיה קרוב מימי הבית. ועדיין היה יחוסיהם בידיהם. ובעונותינו מרוב אריכות הגלות וגזירות וגירושים נתבלבלו. והלואי שלא יהא נתבלבל זרע קדש בחול. אבל זרע כהנים ולוים קרוב לודאי שנתבלבלו. ואם לא כולו, הרוב נתבלבל, כמעשה דאליהו ז"ל עם הלוים, הידוע בדברי רז"ל. ואם לא הרוב, בודאי קרוב למחצה נתבלבלו. וא"כ ניתי לידי תקלה, שמא יתן לכהן שאינו כהן. ויהיה עדיין כהקדש ממש, ומשום הכי ג"כ נהגו האידנא שלא ליתן החלה אף לכהן קטן, או לכהן שטבל לקירויו. משום דלא מחזיקנן בזמן הזה לכהן ודאי. וכן כתב זקן מורה הוראה מהררי"ו."

עיין בשאילת יעב"ץ (חלק א סימן קנה), הביאו בפת"ש (יו"ד סימן שה ס"ק יב), שכתב:

"ראיתי להזכיר בענין מה שנוהגים הרבה כהנים להחזיר הפדיון שנכון הוא בעיני. וטוב וישר לנהוג כן תמיד, אף על פי שכתבו ז"ל שלא יהא הכהן רגיל בכך הני מילי בכהנים מיוחסים דידהו. אבל בכהני חזקה בעלמא כי האידנא. אף על גב דלחומרא אזלינן בהו לכל מילי ופרקינן בכורים על ידייהו, משום דלא אפשר באחריני מיהא להקל לא, דהיינו להוציא ממון האב מספק, נראה שאין כחן יפה להפקיע ממון בחזקתן הגרוע'. וכמעט שאני אומר דמדינא צריכין להחזיר, ולפחות כל כהן יחוש לעצמו לפרוש מספק גזל שמא אינו כהן. ומשום ה"ט נראה דשפיר אית למעבד עובדא האידנא לפדות בעל מנת להחזיר לכתחל'. גם נ"ל שלצאת ידי כל ספק האפשרי יש ג"כ על הרב לפדות בכורו מכל כהנים שיוכל למצוא דילמא מתרמי ליה כהן מיוחס ודאי (דוגמא וזכר לדבר חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין) ומה"ט נמי בן הכהנת ולויה יש לפדותו עכשיו מספק, דמ"ש מכל ספקא דאורייתא. דכל מאי דאפשר לתקוני מתקנינן לצאת ידי ספק בכל טצדקי דאיכא למעבד, (אבל בן הכהן נ"ל שאינו נפדה גם בזה"ז. שלא יבוא להקל בקדושתו ולהתירו בגרושה ולטמא למת ודוק)."

ועיין עוד בפת"ש (יו"ד סימן שכב ס"ק ג) שהביא עוד אחרונים שדנים בשאלה זו. ועיין במנ"ח (סימן שנז) שג"כ אזיל בדרך זו שכהני זה"ז הם ספק כהנים ולפיכך חרמי כהנים אין להם תקנה, וחידש שאם רוצה לצאת ידי חובת מצות פדיון הבן בשלימות, יזכה ע"י אחר את הכסף למי שהוא כהן אמיתי, ואף שאין הכהן יכול להוציא ממנו, דשמא אין הוא כהן ומה זכות היא זו, מ"מ הזכות היא שנעשה המצוה בשלימות. והניף ידו שנית (מצוה רסג) שהעיר מדוע השמיט הטור הדין של כהן בא"י שאסור להיכנס לתוך מדור של עכו"ם, וביאר בזה על פי הרשד"ם (סימן רלה) שכיון דכהני זמנינו כהני חזקה הוו ומדור העכום אינו אסור אלא מספק, חשיב ספק ספיקא, וכמו שהתיר הרשד"ם לכהן בזה"ז לישא שבויה. ואמנם יש לעיין על ראיה זו מהמהרשד"ם, שכן הרשד"ם לא התיר להכניס עצמו לזה לכתחילה, אלא שאם נשא שבויה לא יוציא.

ועיין בפלתי (סימן סא ס"ק ו) שמקשה מדוע לא נותנים לכהן מתנות כהונה, מאחר ופוסק שו"ע שמצוה זו נוהגת גם היום וגם בחו"ל, וז"ל:

"ובאמת לא ידעתי אנשי מעשה המחמירין בכמה דקדוקי מצות וחומרות, למה אינם מהדרים לקיים מצוות עשה של תורה, אשר לדעת רוב מחברים נוהג בחוץ לארץ, ורוב חז"ל בש"ס שנהגו בו. ואפשר הואיל אין לנו בעו"ה כהן ידוע מיוחס רק כהני חזקות. (ועיין תשובת ח"י (עי' בשו"ת חוט השני סי' י"ז ובשו"ת חות יאיר סי' צ"ג) ומ"ש במקום אחר (עי' תומים סי' ט"ו ס"ק ג') בדין זה). ובאמת חתני הרב החסיד המפורסם לרבים מהור"ר בנימן וואלף פרענקיל ז"ל כשעשה פדיון הבן לבנו הילד ה' יאריך ימיו הבחור המופלא ומעולה כהר"ר זעליג יצ"ו, לקח אז בהמה משלו, ומסרו לטבח ליקח הימנו בשר לסעודה, והוא רצה לתתם לכהן שפודה ממנו ילד הנ"ל, ואמר מה איחוש [אולי] הוא רק כהן חזקה, הלא אני פודה בני ממנו."

ועיין עוד בשו"ת שבות יעקב (ח"א סימן צג) שהחזיק גם כדברי המהרשד"ם שכהני זמנינו הם כהני ספק, וכן הכריע הרב בית אפרים בשני מקומות (או"ח סימן ו ואה"ע סימן קכב), ולקמן נביא דבריו.

וכנגד סיעה זו שהבאנו עומדת סיעה אחרת, הסוברת דלית דינא הכי דכהני זמנינו כהני ספק הם, אלא כהני ודאי הוו. ראש המדברים הוא המהרי"ט (חלק א סימן פה), וז"ל:

"ומרגלא בפי ההמון שאומרים לכהן הבא ראיה שאתה כהן וטול וכן ללוי וזה טעות שהכהן והלוי בחזקתן הן עומדי' כדאמרי' בפרק שני דכתובות גדולה חזקה שנאמר ומבני הכהנים בני אביה בני הקוץ וכולי ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכל מקדשי הקדשים עד עמוד כהן לאורים ותומים אמר להם הרי אתם בחזקתכם דמה הייתם אוכלים בגולה בקדשי גבול אף כאן בקדשי הגבול ועוד תניא התם חזק' לכהונה נשיאות כפים וחילוק גרנות בא"י ובסוריא וכולי ואוקימנא מאי חזקה לכהונ' לחלה דמסקינן מנשיאות כפים ומתרומה דרבנן לחלה דאורייתא דמוקמינן ליה אחזקתיה ואם לחלה דאורייתא שהיא בעון מיתה סמכינן אחזקתיה שהוא בחזקת כהן שנושא את כפיו כל שכן לענין מעשרותיו שראוי ליתן שאנו מחוייבין ליתנם משום גזל השבט ואף על פי שהרמב"ם ז"ל פסק בפרק עשרים מהלכות איסורי ביאה דלא מסקינן אלא לתרומה דרבנן משמע דלתרומה דאורייתא לא היינו לפי שהוא ז"ל פוסק כמאן דאמר תרומה וחלה בזמן הזה דרבנן אבל הוא הדין דלמאן דאמר אין מעלין מתרומה ליוחסין אפי' תימא דתרומה וחלה בזמן הזה דאורייתא היו אוכלין בחזקה אלא שגם בזה פוסק הרב ז"ל כמאן דאמר מעלין מתרומה וחלה דאורייתא ליוחסין לכך כתב שלא היו אוכלין אלא בתרומה דרבנן אבל בתרומה דאורייתא אם היתה בזמן הזה מן התורה לא היו אוכלין ולא משום חשש ספק אלא כדי שלא יעלו ממנה ליוחסין דמעלה גדולה עשו בהם שיהיה צריך בדיקה גדולה שיהא (בהן)[כהן] מיוחס ראוי לגבי מזבח ותו בפרק עשרה יוחסין אמרינן זו דברי רבי מאיר אבל חכמים אומרים כל המשפחות בחזקת כשרות הם עומדות ותנן בסוף עדיות אין אליהו בא לא לקרב ולא לרחק אלא להשוות את המחלוקת כלומ' שכל המשפחות בחזקתן הן עומדות והכהן והלוי בחזקתו הוא עומד. ותימא על עצמם היאך הם נותנים חמש סלעים לכהן בפדיון הבן והיאך נותנים המתנות הזרוע והלחיים והקבה לכהן ואין אנו מצריכין אותו להביא ראיה על יחוסו אלא הך מילתא בורכא היא."

ועוד כתב בזה המהרי"ט (סימן קמח), ואף החריף דבריו וכתב (סימן קמט):

"ואותם זחוחי הלב התוקעים עצמם בדבר הלכה וינאמו נאם שהכהנים שבזמנינו אין להם חזקה והביאו ממה שכתב הריב"ש ז"ל סימן צ"ד וחלילה לרב ז"ל שבא להפקיע חזקת כהונתם במה שהחזיקום עד עתה בכהנים דהא אפילו במשפחות שבישראל מהני בהו חזקה דהא איפסקא הלכתא בעשר' יוחסין דכל המשפחות בחזקת כשרו' עומדות וסתמן כפירושן וכל שכן כהנים שנוהגים מנהג כהונה דמדמחזקינן להו בסתמן בכהנים."

וכ"כ אביו המבי"ט בספרו קרית ספר (הלכות איסורי ביאה פרק כ):

"מן התורה כל שהוא מוחזק בבני אהרן הכהנים הוא כהן לכל הדברים דהא סוקלין ושורפין על החזקות דחזקה מדאוריתא כדילפינן מבית המנוגע ואוכל תרומה וחלה של תורה ומשמש על גבי המזבח בזמן בית המקדש כיון דהוחזק שהוא מזרע אהרן כדאמר מהניא ליה חזקתיה לכל הדברים אף על גב דאכתי לא שמש ובהאי חזקה היו ב"ד הגדול מניחין אותו לעבוד ונראה דאפילו בזמן הזה כל מי שהוחזקה משפחתו בכהונה ולא קרא עליו ערעור הוי כהן לכל הדברים דמהניא ליה חזקתו מן התורה ומדרבנן הוא דצריך בדיקה עד כהן ששימש על גב המזבח אף על גב דאית ליה חזקה דמדאוריתא בחזקה לחודה סגי כדאמרינן והנהו כהני דבימי עזרא דלא אהניא להו חזקתן אלא לתרומה דרבנן ולא לתרומה דאוריתא היינו משום דריע חזקתייהו שהיו מיחסים אותם אחר בני ברזילי שהיה ישראל אבל כל דאית להו חזקת משפחת כהונה ולא ריע חזקתייהו נראה דאפילו בזמן הזה מדאוריתא מהניא להו חזקתייהו אפילו למידי דהוי דאוריתא דהא סמכינן עלייהו בפדיון בכור דהוי דאוריתא בכל זמן אלא דבתרומה וחלה של תורה דאית בהו חיוב מיתה לזר חשו רבנן טפי לאצרוכי בדיקה."

וכ"כ בספר כנסת יחזקאל (סוף סימן נו):

"נשתקע הדבר ולא נאמר, להוציא לעז על יחוסי כהונה, ושיהיו כל בכורי ישראל מבלי פדויים כד"ת ושאר דברים, אל יהי חלקי עמהם להיות ח"ו אף סניף לדעתם."

ועיין בשו"ת זיכרון יוסף (אהע"ז סימן ג) שגם יצא נחרצות כנגד השבות יעקב וענה על כל ספקותיו, והוכיח שהני כהני ודאי נינהו.

וכן הכריע החת"ס בשו"ת (יו"ד סימן רצא), ועיין עוד בדברי חיים [צאנז] (ח"א סוף סימן י) שכך מכריע.

וכן הביא ברכי יוסף (אבן העזר סימן ו), וז"ל:

"כהן בזמנינו שלא ידע שאשה חלוצה היא ונשאה, חייב להוציא. כ"כ האחרונים. ודלא כהרב שבות יעקב ח"א סימן צ"ג. וכן הסכים בשו"ת זכרון יוסף הנדפס חדש ממש בא"ה סימן ג'. ע"ש באורך."

וכן האריך בזה בספר חזקה רבה (או"ח סימן מב) והוכיח כסיעה זו, וכן הוכיח הרב חקרי לב [חזן] (אהע"ז סימן ב), ועיין עוד בשו"ת שם אריה (אהע"ז סי' נג), והאריך בזה בשדי חמד (מערכת כ כלל צב), עיי"ש.

ועוד יש עמי בזה, אבל לא אמנה כרוכל כיון שהדברים חוזרים על עצמם בעיקר הענין.

ונתתי ליבי לדרוש ולחקור במחלוקת זו, ובעיקר מנין הגיע הסיעה הראשונה הנזכרת לגדר זה של כהני ספק על אף דברי הגמ' והרמב"ם הנזכרים שגדולה החזקה, וספק זה מניין צמח?

וכן הקשה החת"ס בחידושיו (מסכת כתובות דף כה עמוד ב), וז"ל:

"אבל באמת תמה אני מאין לנו זה הספק. ועמ"ש ש"ך יו"ד סוף סי' שכ"ב ומג"א תנ"ז שחיישינן שמא נתחללו א' מאמותיו דקשה מה"ת לחוש לזה והא קיי"ל כרבנן שכל המשפחות בחזקת כשירים הם. ומשמע אפי' בחשש חלולין שאין מכירים מ"מ הכל בחזקתן ועמ"ש שעה"מ פ"ב מא"ב. והא דאיצטרך עזרא כתב המתייחס היינו משום שיצא עליהם עירעור שנשאו להם נשים נכריות בגולה וכמו שפירש"י לעיל כ"ד ע"ב ד"ה בקשו כתבם כו' שמלשונו יש ללמוד דאי לאו דנתחללו בעמי הארץ לא היו צריכין כתב יחוס כלל. וא"כ השתא הכא למאי ניחוש. וצ"ל דכל החשש הוא משום שנתערבו בו עתה אותם הכהנים מבני ברזילי בין כהנים המיוחסים ואין אנו יודעים להפריש מ"מ קשה דאפי' נימא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי מ"מ מידי הרבה ספיקות לא נפקא שמא ממיוחסת הוא. ואת"ל מן בני ברזילי שמא הם עצמם לא נתחללו. ואם יש בהן חילולין מאן לימא לנו שכולם חלולים. ותו כיון דפריש ובא לפנינו לפדות בנינו נימא מרוב כשירים פריש."

נמוקי סיעת הסוברים שכהני היום כהני ספק ודחייתם
למתבונן בנימוקי הפוסקים שמעלים ספק על כהני זמנינו נראה שישנם מספר נימוקים:

א. טילטול הגלויות
הנימוק הראשון הוא של היש"ש, שמחמת גודל טילטול הגלות נתערבו הכהנים והלויים רוב או מחצה, ואף נוספו לזה חללים וכו'. נימוק זה הינו מציאותי, הבוחן את המציאות שלאחר הגלות ואת סיבוכי הגלות ומציב קושי לשמור על מסורת הכהונה בהעדר רישום מדוייק של כתב יחס.

על נימוק זה כותב החזו"א (שביעית סימן ה סוף אות ד), וז"ל:

"ודברי מהרש"ל [...] צ"ע דלמה נחוש כל כך והרי מברכים על מצות נשיאת כפים ופדיון בכור, לכן נראה שמה"ת הם בחזקתם לכל דבר, ורק משום מעלת כהונה שלא להעלות על פי עצמו יש לדון בזה."

וכן יעויין לעיל מה שהבאנו מהחתם סופר שדחה סברא זו.

ב. אין כתב יוחסין
נימוק נוסף שכותב השבות יעקב, שכתב על השגתו של המהרי"ט הנזכר שגדולה חזקה, וז"ל:

"כי עיקר שורש ועיקר מטרין שלהם בהשגתם מהא דאמרינן גדולה חזקה במה הייתם אוכלים בגולה בקדשי הגבול וכו' מהא דהחזיק עצמו בכהונה ושויא אנפשיה חתיכה דאיסורא לפסול כפסולי כהונה כמבואר בא"ה סי' ג' ע"ש דבריהם באורך ובאמת אין לדבריהם יסוד כלל כי השורש הראשון מהא דגדול' חזקה המעיין בש"ס דכתובת דף כ"ד כ"ה ובקדושין דף ס"ט שאני הכא דריע חזקייהו ופי' תוספ' כיון שלא מצאו כתבים המתיחסי' איתרע חזקתייהו וא"כ ה"ה בנדון דידן בכהני זמן הזה שאין להם כתבים המתיחסים איתרע חזקתייהו והוי רק ספק ובדרבנן להקל."

מבאר השבו"י שכיון שאין כתב יחוס לכהנים הוי ריעותא, וגם היום שאין לאף אחד כתב יחוס מהוי הדבר ריעותא.

על נימוק זה של השבות יעקב ניתן להשיב כפי שהשיב הזכרון יוסף הנזכר, וז"ל:

"זאת ועוד אחרת נלפענ"ד הרזה והדלה השפלה והקלה כתלמיד הדן לפני רבותיו ע"ג קרקע דלא אמרי' ריע חזקיי' מפאת העדר כתב יחוסם אלא היכא דלשארי הכהנים יש להם כתב יחוס כמו בימי עזרא ונחמי' משא"כ בזמן הזה שאין לשום כהן במדינותינו כתב יחוס אין זה ריעותא כלל וכמ"ש בשו"ת חוט השני סוף סי' י"ז ע"ש."

וכן האריך בשו"ת חקרי לב הנ"ל שבליכא כלל כתב יוחסין הרי שליכא ריעותא שמצביע עליה הגמ' לפי ביאור תוס', ועוד רש"י בסוגיין מבאר להדיא שהחשש הינו אחר, יעויי"ש. וכן הביא השם אריה לדחות בזה סברת השבות יעקב.

ג. נאמנות לתרומה דרבנן
אמנם לענ"ד סיעה זו דסברי דכהני הזמה"ז כהני ספק הם, סמכו על לשון הרמב"ם המוזכרת בריש דברינו, וכך כתב החת"ס בחידושיו (מסכת כתובות דף כה עמוד ב):

"נ"ל דאזלי כולם בשיטת הרמב"ם שם ריש הפרק שכ' שכל הכהנים בזה"ז הם ס' כהנים ואין מאכילן אלא בקדשי הגבול והוא שתהי' התרומה של דבריהם כו' וא"כ בלא"ה אין אנו יוצאים י"ח בברור בפדיון הבכורים שלנו. וכן מצאתי להדיא בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קנ"ה ע"ש."

וכבר רמזה המהרי"ט בתשובותיו, שסמכי על מה שפוסק הרמב"ם שלא הועילה החזקה אלא לדין דרבנן, ובזה גם מבארים את פתיחתו של הרמב"ם על כהני זמה"ז דהוי כהני חזקה, רוצה לומר ואין הם כהני ודאי. ויש שמבארים בזה דברי תוס' במסכת כתובות (דף עה ע"ב ד"ה אבל) שהביא שחזקת פנויה מול חזקת הגוף אינה חזקה, היינו דחזקת פנויה הוי חזקה קלושה וחזקה דרבנן, וכך מצינו אף ברוב, יעויין במסכת כתובות (דף ט ע"א) שכתבו תוס' (ד"ה ואי):

"ואומר ר"י דהאי רובא דברצון אינו רוב גמור אלא הוי מדרבנן והלכך במקום ספק ספיקא שרי ובמקום חד ספיקא חשבי רבנן רצון לגבי אונס רובא ואשכחן כי האי גוונא גבי תינוק שנמצא בצד העיסה (קדושין דף פ.) דלא הוי רובא אלא מדרבנן."

גם שם מצינו מושג כזה רוב דרבנן.

ועיין בשדי חמד (ח"ח פאת השדה מערכת הכף כלל ח) שהביא בשם האדר"ת שכהני הזמן הזה הוי כהני דרבנן, ומה שנושאים כפיים הוא מדרבנן, ומברכים על נשיאת כפים דאף על מצות דרבנן מברכים. ולפי"ז, כל גדר הכהנים בזמן הזה הינו גדר דרבנן שבספק נאמר ספק דרבנן לקולא.

עוד רצו להוכיח מהרמב"ם עניין זה של כהני הזמן הזה כהני ספיקא, וכן הוכיח במישור הבית אפרים (אורח חיים סימן ו), בענין מנהג האשכנזים בחו"ל לשאת כפים ביו"ט בלבד, וז"ל:

"ובהיותי מעיין בזה אנהירינהו לעיינין מן שמיא ודייקנא ואשכחנא טעמא רבא למנהגא והגדולים שנדחקו קצת בטעם המנהג מקום הניחו לי להתגדר בו כאשר אבאר בעזה"י טעמא רויחא בלי גמגום ופקפוק כלל והוא עפ"י מה דאמרינן בכתובות דף כ"ד איבעיא להו מהו להעלות מנ"כ ליוחסין כו' ואב"א השתא נמי בתרומה דרבנן אכול בתרומה דאורייתא לא אכול כו' הא קמן דבאיסורא דאורייתא לא שבקינן להו דספיקא הוי כיון שלא מצאו כתבם המתייחסים וכ"כ הרמב"ם פ"ך מהל' א"ב וז"ל הכהנים בזה"ז בחזקה הם כהנים ואין אוכלים אלא בקדשי הגבול והוא שתהיה תרומה של דבריהם."

וכן מובא בשו"ת צמח צדק [לובאוויטש] (אבן העזר סימן יא) שדן בגמ' בפסחים (מט ע"א) גבי נישואי ת"ח לבת כהן, והסיק שעתה דכהנים דעכשיו אינן בחזקת כהנים מיוחסים גמורים, אם כן אין לחוש שמא אין התלמיד חכם תלמיד חכם כדבעי, ונסמך על מה שהביא דברי הרמב"ם, וז"ל:

"יש לומר כיון דכהנים האידנא אין אוכלין בתרומה דאורייתא כמו שכתב הרמב"ם רפ"כ מהא"ב. לכן אין להחמיר כל כך בהתלמיד חכם שיהיה ממדרגה הגדולה. רק כל שיודע מסכת אחת."

ואכן, כמו שהעלנו בפתיחת דברינו על דברי הרמב"ם הללו, יש לעיין בשני הגדרים: בגדר החזקה, ובחילוק בין תרומה דאורייתא ותרומה דרבנן.

כפי שהבאנו לעיל, כבר חש לזה המהרי"ט (סימן קמט) וכתב ליישב שיטתו שכהני זה"ז כהני ודאי הם אף לדברי הרמב"ם, וז"ל:

"מ"מ ילפינן דכיון דליכא למיחש ליוחסין מסקינן להו לתרומה דאורייתא כדמסי' ואלא מאי גדולה חזקה דמעיקרא אכול בתרומה דרבנן והשתא אכול בתרומה דאורייתא וללישנא בתרא דהשתא נמי לא אכול אלא בתרומה דרבנן היינו משום דלא ליתי לאסוקינהו מתרומה של תורה ליוחסין אבל משום תרומה של תורה עצמה לא חשו אף על פי שיש בה עון מיתה ומתרי מתנייתא דמייתי בפרק שני דכתובות מוכח להדיא דמעלין מתרומה דרבנן לחלה דאורייתא או מחלה דרבנן לתרומה דאורייתא וסמכינן אחזקה להקל בשל תורה אלא שהרמב"ם ז"ל פסק בין בחלה בין בתרומה שהם בזמן הזה דרבנן כדכתב המגיד משנה פרק עשירי מהלכות א"ב ומיהו מהתם שמעינן דאפילו למאן דאמר תרומה דאורייתא שרי למיכל ומה שכתב הרב אבל בתרומה וחלה של תורה אינו אוכל דהיינו כשיבנה מהרה ב"ה משום דפסק כלישנא בתרא דלא אכלי בתרומה דאורייתא משום דלא ליתי לאסוקינהו ליוחסין ומכל מקום עדיין צריך עיון לפי שטתו של הרמב"ם ז"ל בכל אותה סוגי' דפרק שני דכתובת ופרק עשרה יוחסין אתיא דלא כהלכתא וכבר הארכתי בחידושי ליישב הנך שמעתא אפי' למ"ד חלה ותרומה בזמן הזה דרבנן ואין לי להאריך כאן מכל מקום שמעינן דגדולה חזקה אפילו להקל באיסור תרומה אפילו למ"ד שהיא של תורה ובעון מיתה כל שכן דמהני שלא ישא פסולה ומפקינן לה מיניה."

הרי שלמד שמדין החזקה ניתן לאכול אף בתרומה דאורייתא, וכל מה שאסר הרמב"ם תרומה דאורייתא הוא רק מפני החשש שיעלו אותו מתרומה ליוחסין.

וכן מסיק בשו"ת זכרון יוסף (אבן העזר סימן ג), וז"ל:

"אלא ודאי ס"ל כמ"ש בשו"ת מהרי"ט [ח"א סי' קמ"ט] שהביא הש"י הנ"ל וחוט השני סוף סי' י"ז וכ"י הנ"ל וסיעתם דלאו ספק כהנים נינהו כלל דודאי מוקמינן להו אחזקת כהנים לחומרא ורק מעלה בעלמא עשו חכמים ביוחסין ותרומה דאורייתא ודכוותי' דמסקי' מינייהו ליוחסין כמו לענין תרי רובא (כדאמרי' בכתובות דף ט"ו ע"א ושארי דוכתי) דלא לאוקימנהו בחזקת כהנים למישתרי להו דבר האסור לזרים אבל מדינא כהנים גמורים הם לכל דבר שבקדושה ולנ"כ ולפדיון בכורים דגדולה חזקה כו' כדאיתא בש"ס הנ"ל. ואם לקולא אמרי' גדולה חזקה אפי' היכא דריעא חזקיי' למיכל בתרומה דאורייתא ללישנא קמא כ"ש לחומרא למיסר להו חלוצה. ואפי' ללישנא בתרא דהתם דהשתא נמי בתרומה דרבנן דוקא הוי אכלי מ"מ משמע אילו הוי אכלי מעיקרא בתרומה דאורייתא השתא נמי הוי אכלי ולא הוי מחית להו נחמי' מחזקיי' דלמאי שהוחזקו הוחזקו ולא מחתי' להו אפי' בדריעא חזקיי' ומדהוי שבקינן להו למיכל בתרומה דאורייתא אילו הוי אכלי מעיקרא ש"מ דכהני ודאי נינהו ולית בהו ספיקא כלל אפי' ללישנא בתרא דהתם ורק לקדשי מזבח וליוחסין לא מסקינן להו משום מעלה בעלמא."

עד אחד לכהונה – מחלוקת הרמב"ם והר"ן
מדברי הרמב"ם יוצא לנו דין נוסף, שאם יבא ע"א ויעיד על רעהו שהוא כהן, אינו נאמן אלא בדינים דרבנן, וכפי שכתב הרמב"ם גבי החזקה שאין היא מועלת לגבי תרומה מדאורייתא אלא לדין תרומה דרבנן.

הר"ן (כתובות דף י ע"ב מדפי הרי"ף) הביא את דברי הרמב"ם הללו וחולק עליו, וז"ל:

"ולענין הלכה משמע לי דאין מעלין מתרומה ליוחסין הילכך נהי דליוחסין בעינן ב' עדים בתרומה בעד א' סגי חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דסתם מתני' כוותייהו דתנן ובזמן שהם מעידים זה על זה הרי אלו נאמנים אלמא לתרומה בעד אחד סגי והיינו טעמא משום דעד אחד נאמן באיסורין וכ"ש במילתא דעבידא לאיגלויי הילכך אפילו בתרומה דאורייתא עד אחד נאמן זהו שנראה לי מפשט הסוגיא אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"כ מהלכות איסורי ביאה דלתרומה דאורייתא בעי ב' עדים ולפיכך כתב שמעלין ממנה ליוחסין ונראה שהוא סובר דסוגיין דפשיטא לן דלתרומה בעד א' סגי היינו דוקא בתרומה דרבנן ולא ידעתי מי הזקיקו לכך דנהי דודאי עובדא דאמרינן בגמרא [דף כו א] מעשה באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר זכור אני כשהייתי תינוק ומורכב אני על כתיפו של אבא והוציאוני מבית הספר והפשיטוני את כתנתי והטבילוני לאכול בתרומה לערב והעלהו רבי לכהונה על פיו מוקמינן לה בפרק הגוזל ומאכיל (דף קיד ב) בתרומה דרבנן אפ"ה מתניתין וברייתא דקתני נאמן להאכילו בתרומה סתמא בתרומה דאורייתא משמע ועוד דהא אמרינן דטעמיה דר' יהודה דאמר אף אינו נאמן להאכילו בתרומה היינו משום דס"ל דמעלין מתרומה ליוחסין ובגמ' [דף כה א] מסקינן דאפילו למ"ד דמעלין מתרומה ליוחסין דוקא מתרומה דאורייתא אבל מתרומה דרבנן לא מסקינן אלמא ברייתא בתרומה דאורייתא היא וקאמרי רבנן דעד אחד נאמן להאכילו בתרומה דאי בתרומה דרבנן היא אפילו לר' יהודה אין מעלין ממנה ליוחסין ואמאי בעינן ב' לתרומה אלא ודאי אפילו לתרומה דאורייתא בעד אחד סגי לרבנן דאמרי אין מעלין מתרומה ליוחסין ולפיכך לא נתחוורו לי דברי הרמב"ם ז"ל בכאן."

דעת הר"ן ברורה, שסובר שעד אחד נאמן להאכילו תרומה מדאורייתא כיון שהוא עדות איסורין רגילה וע"א נאמן באיסורין, כל שכן כאן דהוי מילתא דהוי לאיגלויי. מכח זה תמה על הרמב"ם, מדוע הרמב"ם פוסק שכל נאמנות הע"א מועילה רק בתרומה מדרבנן? עוד נראה מדברי הר"ן שהבין בדעת הרמב"ם דבתרומה דאורייתא לכו"ע בענין שני עדים מדינא, ולכו"ע מעלין ממנה ליוחסין, ופלוגתא דמעלין מתרומה ליוחסין היא בתרומה דרבנן, ופסק דאין מעלין מתרומה ליוחסין, הילכך נהי דליוחסין בעינן שני עדים, בתרומה (דרבנן) בע"א סגי.

נמצא א"כ, שביאורו של המהרי"ט ברמב"ם אינה כדברי הר"ן. ואכן, הבית אפרים (אבן העזר סימן קכב) חולק על המהרי"ט בביאור דברי הרמב"ם, וז"ל:

"והנה במהרי"ט שם כתב דללישנא בתרא דלא אכיל רק בתרומה דרבנן היינו משום דלא ליתי לאסקינהו מתרומה של תורה ליוחסין אבל משום תרומה של תורה עצמה לא חשו אעפ"י שיש בה עון מיתה לענ"ד תימה חדא שהרי התו' שם כתבו דל"ג וכי מסקינן כנ"ל ואף לרש"י דגריס ליה אינו רק לתרץ דלא תיקשי למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין אבל עיקר דפסלינהו למיכל בתרומה הוא כיון שלא מצאו כתבם ומספיקא דילמא לאו כהני נינהו וחזקה דידהו לא מהני רק בדרבנן לבד והך דגדולה חזקה היינו דלא נגזר אטו דאורייתא דאי תימא דהותרו אף בדאורייתא כגון נ"כ במקדש טפי הו"ל לומר דגדולה חזקתם דאף בדאורייתא לא מחינן להו א"ו דבנ"כ במקדש באמת נאסרו להך תירוצא ולא הותרה רק בתרומה דרבנן (ואפשר דמ"מ בנ"כ שרי כמש"ל כיון דאומרים ברי לגבי נפשיה מהימן) ואפילו בתרומה דרבנן הוי גזרינן אי לאו משום דגדולה חזקה ומ"ש מהרי"ט ראיה מהא דמפרשינן הברייתות דמעלין מתרומה דרבנן לחלה דאורייתא או להיפוך אלא שהרמב"ם פוסק דשניהם דרבנן מיהו מהתם מוכח דאפילו למ"ד תרומה דאורייתא שרי למיכל נלענ"ד דאין זה ראיה ורש"י נשמר מזה שכ' ד"ה מסקינן כו' דאי לאו כהן הוא לא הוי ספי ליה חלה גזירה משום תרומה ר"ל דהנך ברייתות ס"ל דשפיר גזרינן דרבנן אטו דאורייתא וא"כ מעלין מדרבנן לדאורייתא דאל"כ אפילו דרבנן לא הוי ספינן ליה ומ"מ אין מעלין מינה ליוחסין וגם מנ"כ פשיטא דאין מעלין ליוחסין דאין בין בצנעה לפרהסי' ועיין בדף כ"ו ע"ב בתוס' ד"ה נאמן ובמ"ש אא"ז מהרש"א ז"ל שם ואין להאריך."

שתי דעות אלו של המהרי"ט והבית אפרים בדעת הרמב"ם, מופיעים ברב המגיד כשני ביאורים אפשריים ברמב"ם. ביאור ראשון כותב הרב המגיד, דהרמב"ם סובר דלתרומה דאורייתא לא סגי בע"א אלא בשני עדים כשרים, ומאי דאמרינן בסוגיין תיבעי למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין ה"מ תרומה דאית ביה עון מיתה, ה"פ דכיון דאית ביה עון מיתה ודאי בעינן תרי, וכיון דאיכא תרי מעלין ממנה ליוחסין. ביאור שני הביא הרב המגיד, ויש מפרשים שע"פ ע"א הוה מוחזק בתרומה דאורייתא, דע"א נאמן באיסורין וכ"ש במילתא דעבידא לאיגלויי, ומ"מ אין מעלין אותו ליוחסין אלא בתרי, ולמ"ד מעלין מתרומה ליוחסין, ודאי בעינן תרי מפני מעלת היוחסין וכו', ואפשר מפני שרבינו סובר שמעלין מתרומה דאורייתא ליוחסין, וכמ"ש בהל' ד, כתב כאן שאינו אוכל בתרומה וחלה של תורה אלא כהן מיוחס ואינו מתייחס אלא בשנים.

כביאורו הראשון של הרב המגיד סוברים הרמב"ן (כתובות דף כד ע"ב ד"ה מהו), והריטב"א בשם ר"ת, וכתבו דסברא זו של עון מיתה הוא טעם על עיקר הדין דלהאכילו בתרומה בעינן שני עדים, דכיון דעון מיתה הוא צריך שנים, וממילא שמעינן דמעלין ממנה ליוחסין, כיון שע"פ שנים העלוהו לתרומה.

לענ"ד סידור ההלכות ברמב"ם מורה כביאור הראשון, שבתחילה כתב שתרומה של תורה אוכל רק כהן מיוחס, ואח"כ כתב דמעלין מתרומה של תורה ליוחסין, ומשמע שיש דין בתרומה עצמה דבעינן שני עדים, שאם יסוד הדין הוא משום מעלת יוחסין, היה לו בתחילה לומר שמעלין מתרומה ליוחסין ואח"כ לומר דבעינן שני עדים לאכילת תרומה משום שמעלין ממנה ליוחסין.

מחלוקת הר"ן והרמב"ם
יש לעיין בעיקר שיטת הר"ן ברמב"ם, וכן הבאנו מעוד ראשונים, אמאי ע"א לא נאמן להאכילו תרומה של תורה? והרי הוי איסורין, וע"א נאמן באיסורין ובודאי במילתא דעבידא לאיגלויי, וכפי שאכן התקשה הר"ן בדברי הרמב"ם.

ע"א מול רוב – שיטת הפנ"י
הפנ"י על המשנה (כתובות כג ע"ב) וכן בקונטרס אחרון (אות פב) כתב ליישב, דהא דע"א נאמן באיסורין, היינו דוקא היכא דלא איתחזק איסורא, אבל באיתחזק איסורא בעינן שני עדים לדעת רבים מהראשונים, יעויין בתוס' (קידושין סה ע"ב ד"ה נטמאו), רא"ש (גיטין פ"ה סימן ח), ובמרדכי (ריש פרק האישה רבה, יבמות סי' עג), וקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף, והכא נמי רובא דעלמא לאו כהנים נינהו וכל דפריש מרובא פריש, ועל כן אין ע"א נאמן בתרומה.

ובבית אפרים (אבהע"ז סימן קכב) הביא את דברי הפנ"י, ומעיר שהפנ"י סותר דברי עצמו במש"כ (קידושין סג ע"ב) דע"א נאמן מול הרוב כיון דאיכא מיעוטא המסייע לדברי העד ואינו אלא כמברר המיעוט מתוך הרוב, וגרע מחזקה גמורה דלא איתרע, דלא נאמן כנגדה. ובזה ביאר הפנ"י (שם) הא דלוקחים בשר מן המרקולין ע"פ עדות הטבח, אע"פ שידוע שיש לו בשר טריפה מרובה מבשר כשר, ואף שהנודע ביהודה (אהע"ז תנינא סי' סט) הסתפק בזה עיי"ש. ולפיז' גם בנידון דידן אמאי לא יהא נאמן ע"א, כיון דאיכא מיעוטא כהנים ואינו אלא כמברר המיעוט מתוך הרוב?

ובחתם סופר בחידושיו (כתובות דף כד ע"א) כתב ליישב דברוב טריפות במקולין וכן בקידשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני קידשתיה, דידעינן בוודאי דאיכא מיעוטא בעולם ואין אנו מכירים את המיעוט וצריכים עכ"פ לברר מי הוא, בכה"ג מהימן, וז"ל:

"וכן ברוב טריפות במקולין דעכ"פ ידעינן דאיכא שם מיעוט כשירות וצריך מי שיבררם מהימן הטבח וכמ"ש פ"י שם. משא"כ הכא דהכא נהי דהרוב דעלמא ישראל ומיעוט כהנים מ"מ מאן לימא לך דאיכא שום כהן בעולם יותר מאותו המיעוט המבוררים לנו בעדים וראיות ברורות. ומה"ת לומר שגם זה הוא כהן ואין לו עדים ומשו"ה ס"ל להרמב"ם דהו"ל כמעיד נגד הרוב."

ועיין ביביע אומר (חלק ז אבהע"ז סימן א אות ו) שנתקשה בתירוצו של החת"ס, דמי יימר לו דכל כהני עולם מבוררים, עיי"ש. ולמעשה, בשו"ת יד אלעזר (סימן טז) תירץ בטוב, וכן הביא להקשות בעקבי חיים [קלאפהאלץ] (סימן מז אות ב) ויישב הדברים, והרב יביע אומר ציין לעיין בהם, עיי"ש ואכמ"ל.

כך היא סברת הפנ"י בדעת הרמב"ם.

ע"א מול חזקת זרות – שיטת השב שמעתתא
אולם בשב שמעתתא (שמעתתא ו פרק טז) כתב סברא אחרת ליישב דברי הרמב"ם, שכל ולד במעי אימו בחזקת ישראל, דעובר במעי אימו זר הוא, ועל כן אין ע"א נאמן כנגד החזקה, וכך לשונו:

"ובזה נראה ליישב דברי הרמב"ם פרק כ' מהל' איסורי ביאה [ה"ד] דאין ע"א נאמן להאכיל בתרומה ולהעיד שהוא כהן אלא בתרומה דרבנן אבל לא בדאורייתא ע"ש, ותמה עליו הר"ן פרק ב' דכתובות [י, ב מדפי הרי"ף] ובדאורייתא אמאי אינו נאמן דהא קיי"ל ע"א נאמן באיסורין ע"ש, ולפמ"ש ניחא דכיון דע"א אינו נאמן אלא בחתיכה ספק חלב ספק שומן דלא אתחזק איסורא, אבל היכא דאתחזק איסורא אינו נאמן, וכן הוא דעת תוס' והרא"ש פרק האומר, [סה, ב ד"ה נטמאו] ועיין בטור וש"ע סי' קכ"ז בי"ד, וכיון דחזקת זרות דבמעי אמו ודאי זר היה מוקי בחזקתו דעדיין הוא זר ואין ע"א נאמן במקום חזקה, ואפילו היכא דאתרמי במעיד על חבירו שהוא כהן ואמו כהנת דכהאי גוונא במעי אמו כהן הוא, דדוקא במעי זרה זר הוא מוקי ליה בחזקה דאבוה דזר היה, דאי אפשר שלא יהיה לאבותיו עד אהרן הכהן חזקת זרות אם היתה אמה זרה, ומוקי לזה בחזקת אבהתי' דזר הוא ודוק, והש"ך שכתב בי"ד סי' קכ"ז [סקט"ז] בשיטת הרמב"ם דס"ל דע"א נאמן באיסור אפילו נגד חזקה ע"ש, אינו מוכרח."

ועיין בדברי חיים [אויירבעך] (יו"ד סימן כג) שהלך בדרכו של הש"ש והוסיף חזקה דמעיקרא, שכיון שהיה קטן לא התחייב במצוות, הרי אף שגדל לא ניתן להחיל עליו מצוות כהונה, ויש להותירו בחזקתו הראשונה שלא חלים עליו מצוות כהונה.

נמצא א"כ, שע"א אינו נאמן לענייני כהונה להרמב"ם כיון שהוא נגד הרוב לפנ"י או כנגד החזקה לש"ש, ועל כן כדי להחשיבו לכהן נצטרך שני עדים.

גדרי יוחסין מצריך שני עדים
למעשה, כבר בספרי פרשת שופטים (פר' יט פסוק טו) מבואר להדיא כרמב"ם, וז"ל:

"לא יקום ע"א באיש, אין לי אלא לדיני נפשות, למכות מנין, ת"ל לכל חטאת, להעלות לכהונה ולהוריד מכהונה מנין, ת"ל לכל חטא."

הרי שעדות זו אינה כשאר איסורין שע"א נאמן עליה, וצריך דוקא שני עדים. וכך ראיתי שמבאר דברי הספרי בשו"ת שאילת דוד (קונטרס דרישת ציון וירושלים מאמר ב), וז"ל:

"דע דאף דקיי"ל דעד אחד נאמן באיסורין להיתר ר"ל לברר ההיתר מן האיסור כל זמן שאינו מוציא הדבר מהחזקה שנתחזקה בזה הדבר בעצמו וכ"מ שהאחד נאמן גם האשה וקרוב נאמנים [כאשר הארכתי בחידושי פ"ה שלי לבאר אלו העיקרים שרשם ומקורם מן הבבלי והירושלמי] עכ"ז להעלות לכהונה שאין אנו יודעים אם הוא כהן או לא אף שאין עוקרים בזה שום חזקה רק מבררים שזה האיש הוא כהן צריך שני עדים דוקא ומבואר אמרו בספרי פ' שופטים."

וכן ביאר הדברי יחזקאל (סימן כא אות ב) את דברי הספרי.

אמנם, יעויין באמרי בינה (הלכות דיינים סימן ג) שביאר שאולי הספרי עוסק כשיש רוב כנגד הע"א ועל כן אינו נאמן, ודוחק הוא.

כספרי זה פוסק הרמב"ם (פרק כ מהל' אסורי ביאה הלכה ב), וז"ל:

"אי זהו כהן מיוחס כל שהעידו לו שני עדים שהוא כהן בן פלוני הכהן ופלוני בן פלוני הכהן עד איש שאינו צריך בדיקה והוא הכהן ששימש על גבי המזבח, שאילו לא בדקו בית דין הגדול אחריו לא היו מניחין אותו לעבוד."

הרב המגיד ושאר המפרשים לא הראו מקור לדבריו של הרמב"ם, מדוע צריך שני עדים לכהונה? ואולם, לדברינו, מקור הדברים הוא הספרי.

הצורך בשני עדים ליוחסין – סברת הספרי
ובסברת הספרי יש לומר, שעדות על כהונה אינה רק להתירו או לאוסרו בתרומה, שהוא ענין איסורין, שהרי עדותו שכהן הוא מחייבו ואוסרו באיסורי כהונה, וכן הוא בהורדה מכהונה שמתירין לו בדברים שכהן אסור בהן. נמצא שעדות כהונה היא על האיש עצמו אם הוא כשר לכהונה או לפסול לכהונה, וכל שהעדות היא באיש בעינן שני עדים, וכמו שצריך שני עדים כשמעיד שבן גרושה ובן חלוצה הוא, כדמוכח בקידושין (דף סו ע"א) שבן גרושה ובן חלוצה פסולו בשנים. יעויין בש"ש (שמעתא ו פרק טו) שישב בזה דברי הרמב"ם, שמחד פוסק הרמב"ם (פרק טו מהל' סנהדרין הלכה ו) שע"א יכול להעיד על אישה שהיא גרושה או זונה וכל מי שיבא עליה לאחר עדותו לוקה על פי זה, ומפורסמים דברי הרמב"ם האלו בחידושו שעל פי הע"א יוחזק העניין, ואילו בגמ' בקידושין הנ"ל מוכרח שעדות על בן גרושה וחלוצה צריך ב' עדים. מכח זה ביאר הש"ש דברי התוס' רי"ד, שכותב דעדות על אשה שנשביתה ואסורה לכהונה צריך ב' עדים, כיון שאף איסורי כהונה כדבר שבערוה הוי וצריך שני עדים, וכפי המבואר בגמ' בקידושין, ואולם על הרמב"ם קשה?

ביאור מחלוקת התוס' רי"ד והרמב"ם לפי השב שמעתתא
תירץ הש"ש, שכל מה שהגמ' אוסרת בעדות גרושה וחלוצה שצריך שני עדים, כי הם מעידים על שאישה זו נעשית גרושה או חלוצה, משא"כ להעיד על מציאות האדם ודינו, בזה צריך שניים. וראיה לדבר זה הביא הש"ש מדין יכיר, שלולי נאמנות מיוחדת שנתנה תורה לאב לא היה נאמן אדם לומר אדם זה ממזר, כיון שזו עדות על האדם. וכך הוא לשונו של הש"ש:

"והא דבן גרושה ובן חלוצה פסולו בשנים נראה דלאו משום דבר שבערוה דא"כ הו"ל אשה זונה או גרושה נמי דבר שבערוה וכמ"ש בתוס' רי"ד, והנה לפנינו דעת הרמב"ם דגרושה או זונה לאו דבר שבערוה הוא וע"א נאמן בה וכמו שאר איסורין הוא, אלא דבן גרושה ובן חלוצה כיון דפסולו בגופו והוא מפסולי כהונה, וכיון דהוא מפסולי קהל כהונה זה הוא דבעי שנים, וכמו להעיד על אחד שהוא ממזר דודאי בעי שנים לפוסלו לקהל ישראל, דהא האב דנאמן לומר בני זה ממזר יליף לה מדכתיב יכיר וכמו כן להעיד שהוא בן גרושה וחלוצה מדכתיב יכיר כדאיתא בפרק עשרה יוחסין דף עח ב, א"כ מוכח דלית ביה משום נאמנות ע"א באיסורין, דלא אמרו ע"א נאמן באיסורין אלא להעיד על דבר שנתהוה במקרה כמו להעיד אשה זו נעשית גרושה או זונה דזה הו"ל כמו נתנסך יינך, אבל להעיד על פסולי קהל בתולדה הן להעיד ממזר או בן גרושה וחלוצה, דהוא חלל בתולדה ולפוסלו מקהל כהונה או קהל ישראל בזה אין ע"א נאמן אלא האב מדכתיב ביה יכיר יכירנו לאחרים כדאיתא פרק עשרה יוחסין."

יעויין בקהילות יעקב (כתובות סי' יד) איך שביאר דברי הש"ש, וכן הגאון ר' שלמה זלמן אויירבך על הש"ש הוסיף נופך מדיליה.

יעויין במחנה אפרים (הלכות עדות סימן ג) שגם כתב כן, שדוקא היכא שמעיד על דבר לאוסרו לאחרים כגון חלב הוא זה או גרושה היא זו, שמעיד על הדבר כדי שלא יוכלו אחרים לאוכלו או לבעול אותה, אבל להעיד על האדם כדי לפוסלו אין ע"א נאמן. והניף ידו שנית (יט) לומר שאע"ג שעד אחד נאמן באיסורין להעיד אפילו אם הוא חשוד, היינו להעיד על גוף הדבר, אבל להעיד על האדם שהוא כשר אין עד אחד נאמן וצריך שני עדים, כדמוכח בר"ה (דף כב) אם אינן מכירין אותו, עיי"ש.

ביאור נוסף בדברי התוס' רי"ד והרמב"ם
עיין בשערי ישר (שער ו פרק ג) שחידש שאין מחלוקת בין תוס' רי"ד לרמב"ם, ולעולם להעיד על פסולי כהונה אין ע"א נאמן, אלא עיקר הדבר הוא האם בא העד אחד לשנות את הידוע לנו, שאז אינו נאמן. וכל מה שהרמב"ם דיבר הוא היכא שלא ידוע לנו דינה של אישה זו, אז ע"א נאמן לגלות לנו על מציאותה כיון שאין היא הוחזקה לפנינו, ואילו התוס' רי"ד איירי שאשה זו הוחזקה בפנינו בחזקת כשרות לכהונה והוא רוצה לשנות דינה, ועל כן אין ע"א נאמן ואינו יכול לשנות דינה ולומר עליה שנשבית או התגרשה ולאוסרה על כהן, ועיין במחנה אפרים (הבאנו דבריו לעיל) שביאר כאופן זה בהסברו השני.

ראיתי בספר אבני משפט (סי' ג) שהביא דברים שכתב הגרז"נ גולדברג שליט"א, ושם כתב כדברינו. והוסיף לומר שאף הר"ן – החולק על הרמב"ם וסובר שע"א נאמן להאכילו אף תרומה מה"ת – מודה גם כן שאינו נאמן מן התורה להעיד על אחד שהוא כהן לאוסרו בגרושה, שדוקא תרומה נגדר כאיסור ועד אחד נאמן באיסורין, אבל לאוסרו בגרושה זה גדר פסול או הוספת מעלה באדם בתולדה, בזה הר"ן מודה שצריך שני עדים.

הבנה נוספת בספרי
אמנם יעויין בחדושי ר' שמעון שקאפ (כתובות סי' יד) שמבאר אחרת, וסובר שרק לפסול אדם לקהל וכהונה חשיב דבר שבערוה הצריך שני עדים, וכההיא דבן גרושה וחלוצה דפסולו בשניים, לפי שפוסל גם את זרעו, אבל להכשיר אדם לכהונה או לבא בקהל לא חשיב דבר שבערוה. ולפי"ז מבאר הוא את הרמב"ם (פרק טו מאיסורי ביאה הל' יא-יב), שהאם נאמנת להכשיר את בנה כשאומרת שמכשר נתעברה ולא לפוסלו, דלהכשיר את בנה נאמנת מדין עדות, אבל לפסול אינה נאמנת כיון דהוי דבר שבערוה וצריך שני עדים. דברי ר' שמעון נסתרים מהספרי שהבאנו לעיל, וכן פוסק הרמב"ם כספרי, והוא מעצמו מעיר שביאורו בנאמנות האם אינו כביאור הרב המגיד שנקטו כדבריו הפוסקים, הב"ש (סימן ד) וכו'. ועוד הגרש"ש עצמו כותב אחרת בספרו שערי ישר, ונביא דבריו להלן.

ביאור מחלוקת הר"ן והרמב"ם
נמצא לדברינו ברמב"ם, הרי שאין נאמנות ע"א יכולה להועיל לכהונה, ומה שנאמן ע"א לתרומה אין זה מדיני כהונה אלא מדיני איסורין, לומר שאדם זה יכול לאכול בתרומה מדרבנן. ובש"ש שהבאנו לעיל מוכרח לומר כן, שאל"כ בזה שכתב שע"א אינו נאמן בכהונה כיון שהוא כנגד חזקת זרות, ובזה בא לבאר שיטת הרמב"ם שנאמן ע"א רק לתרומה מדרבנן, וצ"ב מה תירוץ יש כאן, כיון שסוף סוף לתרומה מדרבנן נאמן ע"א, ועל כרחך כדברינו שהוא דין באכילת תרומה מדיני איסורין ולא בכהונה, שלזה אין ע"א נאמן כאמור. ואולם לפי"ז צריך עיון, מדוע אינו נאמן לתרומה אף מדאורייתא, ומדיני איסורין ולא מדיני כהונה, כיון שיסוד זה שע"א נאמן באיסורין יסוד דאורייתא הוא, ומדוע אינו נאמן אף לתרומה מה"ת? ואם נאמר שיש כנגד הע"א חזקה, א"כ אמאי נאמן כלל אף לתרומה מדרבנן?

נראה לענ"ד לומר שאכילת תרומה מדאורייתא הינה חלק מהיותו כהן, וכיון שאינו נאמן על מציאות הכהונה, הרי שאף על אכילת תרומה מדאורייתא אינו נאמן, ורק בתרומה מדרבנן נאמן אף שאנו נאמן על הכהונה, וכחלק מקולי תרומה מדרבנן. אולי אפשר להטעים בזה הסבר על פי מש"כ המפרשים שאיסור דרבנן אינו בחפצא, אלא בגברא לומר שמותר או אסור, עיין בשערי ישר ש"א פ"י ובתורת חסד ח"א סי' לא ועל פי זה מבארים פסיקת הנתיבות חו"מ סימן רלד ס"ק ג שבשוגג דרבנן אין עבירה, וה"נ המדובר הוא רק האם מותר או אסור לו לאכול אוכל זה, אך לא לקבוע בגוף האדם.

דוגמא לזה יש להביא ממה שמובא בקידושין (דף מו ע"ב) שאדם שתרם תרומה מעציץ נקוב על שאינו נקוב תרומתו תרומה, ואינה נאכלת עד שיתרום עליה ממקום אחר. כך הוא כלפי העציץ הנקוב, שחיוב תרומתו מן התורה ולכן צריך לתקנו ממקום אחר. ברם כלפי העציץ הלא נקוב כותבים תוספות (שם) דכיון שאין עליו חיוב תרומה אלא מדרבנן, הם אמרו דאין צריך תיקון אחר לשאינו נקוב. הרי לנו קולא בדין דרבנן שפטור מחיוב תרומה אף במקרה שבדין דאורייתא הצריכו תרומה.

ביאור נוסף במחלוקת הר"ן והרמב"ם
אחר הדברים הללו ראיתי ביאור דומה לדברינו שכתב הגאון ר' שמעון שקאפ בשערי ישר (שער ו סוף פרק יג), ונביא תמצית הדברים. סובר השערי ישר שהרמב"ם והר"ן חולקים לשיטתם, דהנה הרמב"ם המפורסם (פרק טז מהל' סנהדרין הלכה ו) כתב שאין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק, ואם אמר עד אחד חלב כליות הוא זה, ואכל בעדים אחר שהתרה בו, הרי זה לוקה אף על פי שעיקר האיסור הוחזק בעד אחד. למדנו מדבריו שלא מחלקים את נאמנותו של ע"א שיהא נאמן לגבי האיסורין ולא לגבי העונש, וכיון שבשעה שהעיד היה נוגע הדבר רק לאיסור, נאמן ג"כ לגבי עונשו אח"כ. ולפי"ז נראה שהיכא כבר בשעת עדותו נוגע הדבר אף לעונש, לרמב"ם לא יהא נאמן אף לאיסור, וכפי שמסיים הרמב"ם הלכה זו, דנאמנות שלמה היא, ואם אפשר להאמינו על הכל – נאמן, ואם לאו – אינו נאמן כלל.

ואולם מצינו שהראשונים חלוקים על הרמב"ם ביסוד זה, דבקידושין (דף סג ע"ב) מובאת ברייתא כדעת רב חסדא: "בני זה בן יג שנה ויום אחד, בתי זאת בת יב שנה ויום אחד, נאמן לנדרים ולחרמים ולהקדשות ולערכין, אבל לא למכות ועונשין", וכתבו שם התוס' (סד ע"א ד"ה נאמן) דנאמנות האב היא מדין ע"א נאמן באיסורין, וכ"כ שם הרשב"א והריטב"א. וכתב שם הרשב"א שהוא הדין עד אחר ולאו דוקא האב, והא שנקט אב הוא לרבותא, על אף שהוא קרוב נאמן. הרי להדיא שנאמנות ע"א ניתן לחלקה בין עונשים ובין עיקר האיסור. ואולם הרמב"ם (פ"ב מהל' אישות הל' כב-כג) חולק ע"ז להדיא, וסובר שרק האב נאמן להעיד על מניין שני בנו, וז"ל:

"אין סומכין על הנשים במנין השנים ולא על הקרובים אלא על פי שני עדים כשרים להעיד. האב שאמר בני זה בן תשע שנים ויום אחד בתי זו בת שלש שנים ויום אחד נאמן לקרבן אבל לא למכות ולא לעונשים, בני זה בן שלש עשרה שנה ויום אחד בתי זו בת שתים עשרה שנה ויום אחד נאמן לנדרים ולערכין ולחרמים ולהקדשות אבל לא למכות ולא לעונשים."

מבואר מדבריו דעדות זו להחזיק את האדם בגדלות הוי כדבר שבערוה וצריך שני עדים דוקא, ונאמנות האב הינה מדין יכיר, שהתורה האמינתו בכך. לכן, דוקא כאן מסכים הרמב"ם שמתחלקת נאמנות האב בין האיסור לעונש, דנאמנות יכיר הינה חידוש ואין לך בו אלא חידושו, והיינו מה שמפורש בתורה ולא על העונש, וכמש"כ שם הר"ן שהאב אינו נאמן במיגו. מכל מקום, דעת הרמב"ם מבואר שבעדות ע"א לא ניתן לחלק בנאמנות.

ולפי"ז מובנת שיטת הרמב"ם, שכיון שעדות העד שאדם זה כהן הוא נוגעת ג"כ לאיסורי יוחסין, ולזה לא ניתן להאמינו משום שעל זה צריך שני עדים, וכאמור לעיל, ממילא אינו נאמן ג"כ לאכילת תרומה, דאין נאמנות לחצאין. משו"ה פסק הרמב"ם שאין ע"א נאמן להאכילו בתרומה דאורייתא, אלא בתרומה מדרבנן בלבד. אבל הר"ן, הסובר כשאר הראשונים בביאור הגמ' בקידושין, למד שאף בע"א ניתן לחלק את נאמנותו, ונאמן רק לגבי האיסור ולא לגבי עונשים. ממילא נאמר אף כאן, שאינו נאמן לגבי יוחסי כהונה, אבל נאמן הוא להאכילו בתרומה מן התורה. ודפח"ח.

ועיין בצפנת פענח (הל' איסורי ביאה פרק כ הלכה א) שביאר את דברי הרמב"ם, כדברינו וז"ל:

"עיין בה"ה, אם לתרומה דאורייתא בעי שני עדים או עד אחד. אך באמת זה תליא אם הך דתרומה הוא משום גדר איסור דאסור לזר לאוכלה או משום גדר מצות כהונה דאז שוב לבד האיסור הוי זה כמו עדות על האיש ונ"מ ג"כ דהא גבי תרומה יש מצות נתינה כמבואר ב"מ ד' י"א ע"ב וחולין ד' קל"ד ע"ב וא"כ כך דלענין איסור די בעד אחד אבל לענין להעיד על גוף האיש צריך דוקא ב' עדים כמבואר בר"ה ד' כ"ב ובירושלמי דמאי פ"ג דאין עד אחד נאמן להעיד על איש שהוא נאמן, וזהו בעצם הטעם דאין חולקין תרומה לעבד דעיין בירושלמי פ"ה דמעשר שני ה"ה דאמר שם דע"י שליח של כהן אין נותנים להם מתנות כהונה דאתם כתיב ע"ש."

חוקר הרוגוצובר האם תרומה לכהן הוא חלק מהגדרת כהונתו או שמא הוא גדר איסורי, ובזה תלויה השאלה האם ע"א נאמן להעיד אף בתרומה מה"ת, וברוך שכיונו.

פסיקת השו"ע במחלוקת זו
פסיקת מרן שו"ע הינה כדעת הרמב"ם ודלא כהר"ן, וכל נאמנות ע"א היא רק לתרומה דרבנן, עיין שו"ע (אהע"ז סימן ג סעיף ב)שכתב: "היה עד אחד מעיד עליו, נאמן להאכילו בתרומה בזמן הזה ולקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו", ועיין שם באבני מילואים (ס"ק א) שמסיק כן.

דין ע"א בכהני חזקה
אמנם, יש להעיר שכל מה שדיברנו הוא על כהני יוחסין, שפסיקת הרמב"ם הינה שלהעלות לכהונה צריך שני עדים, ודעת הר"ן שע"א נאמן. גם בדבריו, נטיית ליבנו לומר שנחלק רק על דין תרומה מדאורייתא ולא על מעלת היוחסין. ואולם, על כהני החזקה שהן כהני הזמן הזה, פסיקת הרמב"ם (פרק כ מהל' איסורי ביאה הלכה ט) היא, וז"ל:

"אין מעלין משטרות לכהונה, כיצד הרי שהיה כתוב בשטר פלוני כהן לוה מפלוני והלוהו כך וכך והעדים מלמטה אין מחזיקין בהם כהן זה שהוא מיוחס שמא לא העידו אלא על המלוה, בד"א לענין ייחוס אבל לחזקה שיהיה כהן ככהני זמן זה ויאכל תרומה וחלה של דברי סופרים ובשאר קדשי הגבול מעלין מן השטרות וע"פ עד אחד ומנשיאות כפים ומקריאה בתורה ראשון."

הרי שע"א נאמן בעדות על כהונה בכהני חזקה. אולם ראיתי בספר אבני משפט (סי' ג) שהביא דברים שכתב הגרז"נ גולדברג והבאנו דבריו לעיל, ובדבריו ישנו חידוש נוסף על דברינו לעיל, שע"א אינו נאמן לעניין איסורי כהונה אף בכהני חזקה. ואמנם כותב הרמב"ם שבכהני חזקה ע"א נאמן לתרומה, מחדש הגרז"נ גולדברג שכך הוא רק לתרומה מדיני ע"א נאמן באיסורין, שהוא רק על אכילת תרומה. ברם, לאוסרו בגרושה - זה עדות על האדם, ובזה אין ע"א נאמן, ואין הבדל בזה בין כהן מיוחס לכהן חזקה.

ולפי ביאור זה, הרי שבנידון דנן שהאיש הוחזק בחזקת ישראל היכול להינשא לגרושה ושאר איסורי כהונה, הרי שאין ביד הע"א לשנות דינו ואינו נאמן עליו.

בא ואמר כהן אני
הביא לזה הגאון הנ"ל ראיה ממה שמצינו ברמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כ הלכה יג), וז"ל:

"מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו ולא יאכל בקדשי הגבול עד שיהיה לו עד אחד, אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה, והנבעלת (לו) ספק חללה."

מצינו שלש שיטות בפירוש דברי הרמב"ם, מדוע נאסר באיסורי הכהונה ולוקה ע"פ עצמו:
א. מצד נאמנות על עצמו, מדין "שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא".
ב. מצד נאמנות בתורת עד אחד.
ג. מתורת "הוחזק" לכהן.

שויא אנפשיא בכהונה
השיטה הראשונה סוברת שנאסר באיסורי כהונה מדין "שויא אנפשיה חד"א", וז"ל המ"מ (שם):

"מבואר במשנה שאינו נאמן ע"פ עצמו [...] ופשוט שאינו נאמן בשום דבר ע"פ עצמו [...] אבל אוסר את עצמו וכו' זה פשוט משום דשוינהו לכל פסולי כהונה אנפשיה חתיכה דאיסורא."

ויתחדש לפי"ז, דאדם לוקה על פי עצמו כשאסר על עצמו מדין שויא אנפשיה חד"א.

לטעם זה, מכיון שכל נאמנותו היא מדין שויא אנפשיה, לא היה צריך להיות נאמן למלקות כלפי אחרים, לא כלפי אשתו ולא כלפי בניו. ואכן, כ"כ שם עוד המ"מ:

"ואם נשא או נטמא לוקה. והטעם שכיון שהחזיק עצמו בכהן, מעיקרא כשהם מתרין בו אינה קרויה התראת ספק לגבי נפשיה, שכבר נאסר בודאי על פיו שהוא נאמן על עצמו להחמיר, אבל האשה אינה לוקה על פיו [...] היא ספק חללה וזרעה ספק."

לפירוש זה ברמב"ם, דטעם נאמנותו הוא מדין שויא אנפשיה חד"א, הסכימו רבים מן האחרונים, וכן כתב המהרי"ט (סי' קמט):

"אפילו תימא שאינו מוחזק בברי לכהן אצל אחרים מכל מקום לעצמו מוחזק הוא דשוי נפשיה חתיכה דאיסורא אצל נשים האסורות בכהונה [...] ולכן כתב הרמב"ם מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני [...] ואם נשא או נטמא לוקה, ומאחר שהוא לוקה אלמא מחזקינן ליה בתורת כהן ודאי לא ספק וכמו שכתב המ"מ [... ]והנבעלת לו ספק חללה לפי שהוא אינו נאמן לגבי דידה [...] אבל בהודאת עצמו אף על גב דשוי נפשיה חתיכה דאיסורה אין אחרים לוקים על ידו."

וכן פי' את הרמב"ם הגר"א (אה"ע סי' ג ס"ק יב), וכתב דמה דאיתא "הוחזקה נדה וכו' בעלה לוקה" ולא קאמר דהיא לוקה, משום דלגבי עצמה אין צריכים לחזקה, דלוקה על פי אמירתה בלבד, דשויא אנפשא חד"א. וכ"כ בתבואות שור (חי' בכור שור סוף קדושין), וכן כתב הב"ח (סי' יט) דנענש ע"פ עצמו. ועוד הרבה אחרונים פרשו כן את הרמב"ם, דנאמן על עצמו מדין "שויא אנפשיה" [חקרי לב (יו"ד סי' ב); נתיבות לשבת (סי' ג ס"ק ב), בית אפרים (אהע"ז סי' נט וסי' קכב); ברית אברהם (אהע"ז סי' צד ס"ק ה); עמק שאלה (אהע"ז סי' י); חלקת יואב (יו"ד סי' י); קובץ שיעורים (כתובות סי' נח); ועי' קרן אורה יבמות (דף פז ע"א)].

אמנם רבים מן האחרונים תמהו על שיטה זו, דלוקה כאשר כל איסורו הוא רק מדין שויא אנפשיה, שהרי מבואר (פ"א מהל' איסו"ב הל' כג ) דאין סוקלין על פיו אם לא הוחזק [מל"מ (פ"כ איסו"ב); סד"ט (יו"ד סי' קפה ס"ק א); חזו"א (סי' ב ס"ק יז, וסי' כ ס"ק כ), ועי' קרן אורה יבמות פז ע"א, וכ"ה בעוד אחרונים], ויש שהאריכו ליישב ולחלק בין סקילה למלקות, ועוד תירוצים שונים, ואכ"מ להאריך בזה.

ראיית הגרז"נ ודחייתה
מקשה הגרז"נ על שיטה זו, מדוע לא פירשו נאמנות האדם על עצמו מדין ע"א נאמן באיסורין? והרי נאמנות ע"א באיסורין הוא אפילו על עצמו, וכפי שלומדים תוס' מ"וספרה לה" שהאשה נאמנת על טהרתה. ומכאן הוכיח הגרז"נ שיטתו לומר שבכוונה מיאנו פוסקים אלו מלפרש דברי הרמב"ם מדין נאמנות ע"א, שכן ע"א אינו נאמן להגדיר אדם ככהן או בכל גדר אחר הפוסלו מלישא אשה בעקבות דברי העד, ויש לזה גדר כשל ערוה וכפי ביאור הש"ש, ועל כן כתבו רוב הפוסקים שעל כרחך לומר שנאמנות זו היא מדין שויא אנפשיא חתיכה דאיסורא.

אחר בקשת המחילה מדברי הגרז"נ, לענ"ד קשה להלום הבנה זו ברמב"ם, שכן לדבריו נאמנות ע"א הוא לנשיאת כפים, ואולם לשאת גרושה יהיה מותר לו? זה ודאי קשה לומר. ועוד, לשונו של הרמב"ם שהבאנו לעיל ברורה, שעל פי ע"א מעלין לכהונה. ואף שמלשון השו"ע (אה"ע סי' ג סעי' ב) הנ"ל דייקא כדברי הגרז"נ, שרק כתב את שלושת הדינים שנאמן ע"א עליהם: לעלות ראשון, לשאת כפים, ולאכול בתרומה בזמה"ז – הרי שניתן לומר שרק באלה ע"א נאמן ולא להגדירו ככהן מכהני חזקה – לענ"ד גם במר"ן יש בו מן הדוחק וקשה להלום הבנה זו. ואמנם לענ"ד הוכחתו של הגרז"נ יפה לגדרי יוחסין, לומר שצריך בדוקא שני עדים ליוחסין, ועל כן בכונה מיאנו הרב המגיד ורבים מהאחרונים לבאר את הרמב"ם מדין ע"א, שהרי ליוחסין צריך שני עדים, ועל כן נאמנות האדם האומר על עצמו שהוא כהן ואם בא על הגרושה אף לוקה על זה – זה אינו אלא מדין שויא, ואכן יעויין לקמן שיש שביארו דברי הרמב"ם הללו בכהן מיוחס, מכל מקום לכהני חזקה יהא נאמן אף ע"א.

אלא שקושיית הגרז"נ תחזור, שכן לפי השב שמעתתא עדות על אדם צריך שני עדים, וכפי שהארכנו לעיל, וכשם שלעניין יוחסין צריך שני עדים, הוא הדין לאסור את הכהן על גרושה, שכן זה אינו גדר איסורי וכאכילת תרומה [ואף לאכילת תרומה דאורייתא דעת הרמב"ם שע"א אינו נאמן בכהני חזקה], אלא איסור הנובע מחמת היותו כהן. ועל כן לענ"ד צריך לומר שנאמנות זו של ע"א הינה חלק ממעלת יוחסין, שתיקנו חכמים ותועיל לדברים מדרבנן כתרומה וכו', ואף לנשיאות כפים זה יועיל מדין החזקה, וכדלקמן.

לשמחתי, ביאור זה מצאתי בדברי הגר"נ גוטלר (שורת הדין כרך ה עמוד צז), והוכיח זאת מהלכה נוספת ברמב"ם שכל גדרי נאמנות של ע"א בכהני חזקה הינם גדרי דרבנן, לקמן נעסוק אף בהלכה זו, ונזכיר שם את הדברים.

יש להעיר דבר נוסף בגדרי השויא. לשיטה זו, דטעם נאמנותו על עצמו הוא רק מדין "שויא אנפשיה", א"כ לגבי אחרים לא היה צריך להיות נאמן אף ליצור ספק. ולא כן כתב הרמב"ם, שהרי כתב שהנבעלת לו ספק חללה, ובמ"מ שם הוסיף שאף הבן ספק הוא.

אמנם הגר"א (שם) תמה דמ"ט כתב הרמב"ם שהאשה ספק חללה, דהפוסל עצמו אינו נאמן כלל לגבי אחרים, ואפילו ספק אין כאן. והוכיח כן הגר"א מסוגיא יבמות (דף מז ע"א) דמבואר שם שבני בניו אינם אפילו ספק פסולים, וכ"כ תוס' (ד"ה נאמן אתה לפסול עצמך) שאשתו אינה נפסלת. וכן הוכיח מהא דאדם האומר על עצמו שהוא פסול לעדות אינו נאמן כלל כלפי אחרים, דאמרינן אדם קרוב אצל עצמו (כדאיתא בסנהדרין ט ע"א), "אלמא כל לאחרים אף על פי שפוסל עצמו אינו אפילו ספק, שהרי קטלינן על פיו אף על פי שאומר על עצמו שהוא פסול", והניח הגר"א בצ"ע.

וכן תמה החקרי לב (אה"ע סי' ד). וכעי"ז תמה בעמק שאלה (שם) מב"ש (סי' ד' ס"ק נג) שהעתיק התוס' דהאומר ע"ע שהוא ממזר אינו פוסל אשה בביאתו, ואינה אפילו ספק. ועיין בספר אור לציון לגרב"צ אבא שאול בשו"ת אור לציון (אהע"ז סימן ג) שהאריך מאוד בגדר זה.

נאמנות האב על בניו מדין שויא יוצרת רק איסור דרבנן
מכח קושיא זו ראיתי בפד"ר (כרך טז עמ' 116) שהרב אפשטיין חידש שאמנם מן התורה אין מאמינים כלל לאומר כהן אני – אלא לגבי עצמו ומשום שויא אנפשיה – אבל מדרבנן חיישינן לדבריו מספק אף כלפי אחרים. והמשיך לומר:

"אמנם אף שלדרך זו עצם דינו של הרמב"ם מבואר, אבל נעלם מעינינו מקורו של הרמב"ם, היכן מצא שיש גזירת חז"ל לסמוך לחומרא על אדם שאומר על עצמו שהוא כהן, וצ"ב."

לענ"ד גם גדר זה הינו גדר דרבנן, וכחלק ממעלת יוחסין בכהונה.

הבנה זו ברמב"ם יש בא כדי להועיל לנו שכן האחות במקרה שלנו אומרת לביה"ד שאביה אמר להם שהם כהנים, הרי שלאמירה זו ביחס לבנים ישנו גדר דרבנן לפי הרב אפשטיין, ובספק יש להקל וככל ספק דרבנן.

נאמנות על עצמו מדיני ע"א נאמן באיסורין
אולם יש שביארו את הרמב"ם מדין נאמנות עד אחד באיסורין. סוברים פוסקים אלו שמדין תורה עד אחד כשר להעיד על אדם שהוא כהן, דעדות על כהונה היא כעדות על איסורים, ובמקום שמספיק עד אחד, יכול גם אדם להעיד על עצמו, כדאשכחן בנדה שנאמנת על עצמה, ומטעם זה נאמן על עצמו שכהן הוא להלקותו ולחומרא. וכן נקטו בביאור הרמב"ם כמה אחרונים [אמרי בינה (עדות סי' ג); חזו"א (סי' ב ס"ק ז); שערי ישר (שער ו' פ"ח); דברי יחזקאל (סי' כא ס"ק ב), ועי' מחנ"א (איסו"ב שם)].

ואף על פי שלהלקותו ולחומרא נאמן, מ"מ אין מעלין אדם לכהונה ע"פ עצמו לאכילת תרומה וכיו"ב. טעמו של דבר כתב הרא"ש (גיטין פ"ה סי' יב):

"דאפילו עד אחד אינו נאמן להאכילו בתרומה היכא דאיכא למיחש לגומלין, כש"כ דהוא עצמו אינו נאמן, ואף על גב דעביד לאיגלויא, והיינו טעמא משום דהוי שבח כהונה וריוח מתנות כהונה לו ולזרעו לדורות."

ואמנם נחלקו אחרונים האם החשש שיעיד שקר הוא מדאורייתא, או אינו אלא מדרבנן.

נאמנות ע"א על עצמו – שיטת הדברי יחזקאל ודחייתה
יש מהאחרונים שכתבו שהחשש שיעיד שקר משום שבח כהונה הוא חשש מדאורייתא, ומדאורייתא אין מעלין לכהונה ע"פ עצמו, אבל מ"מ כאשר אין חשש זה קיים, נאמן אדם על עצמו שהוא כהן. ולפיכך בנידון הרמב"ם, כיון שזה שבא ואומר על עצמו שהוא כהן אינו נאמן על כהונתו לגבי שבח כהונה, ואין מעלים אותו אפילו לתורה כמש"כ הרמב"ם, נמצא שחשש זה אינו קיים, ונאמן כעד אחד לגבי איסורי כהונה שהוא כהן. ושיטת הרמב"ם דאיסור שהוחזק ע"פ עד אחד לוקים על פיו (עי' הל' סנהדרין פט"ז ה"ז), ולפיכך זה שהעיד על עצמו שהוא כהן לוקה ע"פ עצמו [דברי יחזקאל (סי' כא) וחזו"א (שם)].

לשיטה זו לא התבאר מ"ט אין האשה לוקה על פיו, ומ"ט אין בניו חללים ודאי, והרי איסור שהוחזק ע"פ ע"א כ"ע לוקים על ידו, וברמב"ם הרי מפורש שאינה אלא ספק חללה, ועל כן קשה יהיה לומר כשיטה זו (וכבר העיר על כך בחזו"א שם), ועיין עוד בספר משכנות הרועים (כתובות פרק ב אות תשסג) שגם דחה שיטה זו.

נאמנות ע"א על עצמו – שיטת השערי ישר והגדרתה
אחרונים אחרים נקטו שהחשש שישקר משום שבח כהונה אינו אלא מדרבנן. לפיכך, באופן ששויא אנפשיה חד"א דנאסר באיסורי כהונה, והרי גם מדרבנן נאמן לאסור את עצמו מדין שאחד"א, לא החמירו בזה חכמים לענין איסורים, וחזר כח הדין של דין תורה להאמינו מדין ע"א נאמן באיסורים וללקות על פיו [שערי ישר (שער ו' פ"ח); ועי' חזו"א (סי' ב' ס"ק יז); אמרי בינה (עדות סי' ג)]. אבל לענין לפסול הנבעלת כחללה, בזה נשאר חשש משקר מדרבנן, ואינה חללה ודאית (שער"י שם; ועי"ש הטעם שהיא ספק: או מפני שרבנן לא פסלו אותו לגמרי אלא החשיבוהו לספק עד, או שאף אם פסלוהו לגמרי והיה צריך לדון ולומר הלך אחר רוב, ורוב אינם כהנים, הרי הוא ספק מדין קבוע מדרבנן).

ולשיטה זו מקשה הרב אפשטיין, שהרי לשיטתם אין הנבעלת ספק חללה, אלא חללה גמורה מדאורייתא, ולחומרא מדרבנן נדונית כספק. והרמב"ם היה לו לפרש, שהרי ספק חללה יש בו גם קולא, וכגון אם בנה מכהן יעבוד עבודה עבודתו רק ספק פסולה, ולאחרונים הנ"ל היא פסולה ודאי מדאורייתא, ורק לחומרא אינה פסולה. וצ"ע.

שיטת הרמב"ם שנאמנות על עצמו הוא מדין ע"א לא הולמת את שיטתו בדין ע"א בכהונה
עוד יש להעיר, שלפי דברינו לעיל כל דרך זו לפרש שנאמנותו היא בתורת עד אחד, אינה אלא לדעת הסוברים שאף לשיטת הרמב"ם ע"א נאמן מדין תורה להעלות לכהונה, אבל לדעת הר"ן (כתובות כה ע"א) והמ"מ בפי' אחד (פ"כ איסו"ב ה"ב) שלדעת הרמב"ם מדין תורה אין עד אחד נאמן להעלות לכהונה, אי אפשר לפרש כן ברמב"ם.

וכן מצאתי שהעיר בדברי חיים [אוירבאך] (סימן כג) על דברי המחנה אפרים, וכן העיר הרב אפשטיין.

אף לסוברים שאדם על עצמו נאמן מדין ע"א, האשה והילדים יאסרו מדרבנן מדין מעלה ביוחסין
אף לשיטה זו מעיר הרב אפשטיין, וז"ל:

"ונראה שבין לשיטות שנאמן על עצמו מדין שויא אנפשיה חד"א, ובין לשיטות שנאמן על עצמו משום עד אחד, אי אפשר לפרש בדעת הרמב"ם והשו"ע שהאשה היא ספק חללה מדאורייתא, וכן הבן ספק כהן מדאורייתא, ולפרש שטעם הספק הוא משום שמדאורייתא האומר על עצמו שהוא כהן, הוא ספק עד שמא מעיד כן משום שבח כהונה (עי' בשו"ת לב אריה שם שפי' כן את דברי הרמב"ם), ואי אפשר לפרש כן, דלא מצינו ספק עד בכה"ג, שהרי אם החשש שיעיד שקר משום שבח כהונה הוא חשש מדאורייתא, העד הוא ודאי פסול לעדות זו, ואינו ספק פסול, וכל סוגית פסולי עדות מחמת נגיעת ממון אינה אלא מחשש בלבד, ומ"מ עדות עד שיש בו חשש נגיעה אינה מועילה אף להחזיק. ועי' נמו"י (ב"ב מ"ג ע"ב) שכתב "ולאו דוקא דידעינן דיהודה קשה מלוי, אלא לעולם יש לנו לחוש שאולי כן הוא, שאין לנו להכשיר שום עדות אם לאו דפשיטא לן שאינו נוגע בעדות כלל" (ומש"כ תוס' בב"ק ע"ב ע"ב דלר"ח בתו"ת העד הוא ספק עד ומהני רק להחזיק, ע"כ היינו רק בתו"ת כשהספק הוא שמא נפסל מחמת הכחשה בעדות אחרת, ואנו דנים אם הוא עד פסול ורק כתוצאה מכך אנו מניחים שאי אפשר לסמוך על עדות פסול. וע"ע עליות דר"י בב"ב שם שדן בספיקא דדינא אם חשיב נגיעה להכשיר העד להחזיק, ויש עוד להאריך בזה ואיכ"מ).

על כן בהכרח שנידון הרמב"ם שהאישה וכן הבן הם ספק, הספק הוא ספק דרבנן."

והיינו (לדרך השני שם) שמן התורה הוא ודאי עד פסול ורבנן חששו והחשיבוהו לספק עד, ונמצא לפי"ז דהאשה היא אינה חללה, ורק מדרבנן חששו והחשיבוה לספק חללה; וה"ה הבן, הוא אינו כהן מן התורה, ומדרבנן החמירו להחשיבו רק לספק כהן. עי' לעיל דהבאנו שכך אכן כותב השערי ישר.

דברי הרמב"ם מחודשים ודי לנו להיאחז בדברים המפורשים
ובאופן אחר כותב הרב דיכובסקי בפד"ר (כרך טז עמוד 126), וז"ל:

"בדברים מעין אלו, כאשר סוגיות מפורשות בש"ס הן בניגוד לנפסק בהלכה. ואין בידינו ליישבן, הכלל הוא שאמנם אין בכוחינו לדחות את פסקי הרמב"ם והשו"ע, אבל מאידך, אין לך בו אלא חידושו, ויש לצמצם את חידושו של הרמב"ם לגבי האמור שם בלבד.

ההלכה האמורה ברמב"ם, היא ביחס לנבעלת לו שהיא ספק חללה. הרמב"ם אינו כותב זאת לגבי בנו, ויש מקום לחלק ביניהם."

שיטה שלישית הינה שלוקה מדין החזקה, ולהלן נדון בגדר החזקה ונביא שיטה זו.

נאמנות ע"א על השויא של מישהו אחר
נמצא לדרכנו, איך שלא נבאר את דברי הרמב"ם – הן מצד שויא הן מצד ע"א – הרי שנאמנותו על אשתו ועל הבן אינה אלא מדרבנן, וכפי שביארו האחרונים, ועל כן בהצטרף ספק נוסף יש בידינו להקל.

זאת ועוד, לענ"ד שויא הינו חידוש גדול, ובודאי במקרה זה שהשויא אף מועיל על הבן וחידוש זה אינו יכול להיאמר אלא מצד אמירת האב על בנו, וזהו כל החידוש בשויא שאדם יכול ליצור איסור על עצמו, והכא אחות המבקש היא זאת המעידה שאביה אמר כך לפניהם. הרי אף אם נאמין לה, לענ"ד לא יהא לה כח להעיד על יצירת האיסור מצד השויא, שעל זה ודאי צריך שני עדים וע"א לא מועיל. ובמילים פשוטות עדות על השויא מצריכה בירור של שני עדים כשרים ולא מדין ע"א נאמן באיסורים, ואף שלענ"ד דבר פשוט הוא, אביא לכך ראיה.

וז"ל הגמ' בקידושין (דף יב ע"ב):

"לאו היינו דיהודית דביתהו דרבי חייא, דהוית לה צער לידה, אמרה ליה, אמרה לי אם: קיבל ביך אבוך קידושי כי זוטרת! אמר לה: לאו כל כמינה דאימך דאסרת ליך עילואי."

עוסקת הגמ' באם שסיפרה לבתה שבהיותה קטנה אביה קיבל קידושין עבורה מאדם אחר, ובת זו מקודשת כעת לרב חייא. אם האב היה טוען כך לפנינו בעודה קטנה נאמן, וכפי המשנה בקידושין (דף סד ע"א), והאם מעידה שכך אביה אמר, ואומרת הגמ' שהאם אינה נאמנת. ואמנם זה פשוט לגמ' וזה לא החידוש, וכל חידושה של הגמ' הוא אף שהאמינה הבת לאם והיא אמרה כן, מ"מ אין הבת נאמנת, וכפי ביאור הריטב"א, וז"ל:

"והא דאמרינן היינו דיהודית ולא אייתי לה מהא דתנן הוא אומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא בתי שהוא מותר בקרובות [בתה ובתה] מותרת בקרוביו, דאלמא אין האם נאמנת לאסור בתה ולא קרובותיה על אחרים, משום דשאני התם (שאף) [שאין] הבת מודה לדברי האם ומשום הכי איצטריך להא דיהודית, כן נראה לי."

הרי שלפי הריטב"א זה עצמו החידוש בסוגיא, שאף שהבת מודה לדברי האם והיה מקום לומר שבעצם הודאתה לאמה יש בזה שויא נפשיא חתיכא דאיסורא ותיאסר מכח מה שהיא מודה לדברי האם, קמ"ל שאין היא יכולה לאסור עצמה. ובשאלה מדוע אינה נאמנת לאסור עצמה מכח הודאה מדין שויא, נחלקו הפוסקים.

הפנ"י על אתר מבאר שהבת לא ידעה כלום אם נתקדשה בקטנותה כי אם על פי אמה, על כן אמר לה רבי חייא שאינה צריכה להאמין לאמה כדי שתאסר עליו. ואף על גב דבעלמא אמרינן אי מהימן ליה עד אחד כבי תרי מחוייב להאמינו, מ"מ שאני הכא שיש אמתלא דמחמת צער לידת בתו אמרה כן.

הרי לן לפי הפנ"י, שלא מיבעי שאין האם נאמנת, אלא אף היא לא צריכה להאמין לה אם זה אוסרה, והוא הדין האח אין צריך להאמין לאחותו אם זה אוסרו בגרושה.

ואמנם המקנה מקשה על הפנ"י, דאם זו הסיבה, איך מביאה הגמ' ראיה למעשה לפני כן שאמרה אם שהיה בקידושין שוי פרוטה ולא האמינוה, ושם אין אמתלא? אלא תירץ המקנה שאין הבת נאמנת ליצור שויא מחמת השיעבוד שלה לבעלה, וכפי ביאור הר"ן בנדרים (צ ע"א) גבי טמאה אני לך דאינה נאמנת למשנה אחרונה, וכ"ש כאן דלא אמרה בודאי אלא שחוששת לדברי אמה. והיינו דמייתי רב חסדא ראיה מדביתהו דר"ח, אף על גב דמלתא דפשיטא היא דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה, אלא דעיקר מייתי ראי' דלא נימא דשווי' אנפשה חתיכה דאיסורא. כפי פירוש זה מובא בתוספות רי"ד, ועיין בשו"ת המהרי"ט (ח"א סימן צב) שמתקשה בביאור זה של התוס' רי"ד, ואכמ"ל.

הסבר נוסף ישנו בביאור דברי הגמ', ואף בו יש כדי ללמדנו דבר בנידונינו. שער המלך (פ"ט מהל' מאישות הל' טו) מבאר שהטעם מדוע לא אמרינן שויא אנפשיא ח"ד על אף שהבת אומרת כן ומאמינה לאמא, משום שעד כאן לא אמרינן שויא אנפשיא אלא דווקא בטוענת בעצמה, כפי המשנה בקידושין שהיא אומרת קידשתני דקים לה דודאי קידשה, משא"כ בסוגיין דלא קים לה דודאי קידשה אביה אלא שאמא אמרה לה כן. ואע"ג שלא מכחישה דברי האם, מ"מ לא ברור לה הדבר, ובכה"ג לא אמרינן שויא אנפשיא חתיכא דאיסורא. עיין שם שבכך מבאר את דברי הריטב"א הנזכרים לעיל, שכוונתו שאין הבת מתנגדת לדברי האם ומיהו אינה מודה להם, כיון דלא ברירה לה אלא רק סבורה היא שאומרת אמת ועדיין לא נימא שויא, עיי"ש.

חילוק זה של שער המלך ראשיתו בדברי הב"י (אהע"ז בסוף סימן מו) שמביא תשובת הרא"ש (כלל לה סימן ג) שנשאל על אדם שקידש אלמנה אחת, ובא אדם אחר ואמר אני קידשתיה תחלה. אמרו לו: היכן העדים? אמר: איני זוכר אותם, לכשאצטרך אביא אותם. בתוך הדברים מזכיר הרא"ש שאם האשה מודה לדבריו, אין בזה כדי לפגוע באיש השני שקידש, אלא שהיא צריכה גט מדין שויא. ומקשה הב"י מסוגיין, וז"ל:

"יש לתמוה מדאיתא בפרק קמא דקידושין (יב:) יהודית דביתהו דרבי חייא הוה לה צער לידה אמרה ליה אמרה לי אם קביל ביך אבוך קידושי כי זוטרת אמר לה לאו כל כמינה דאימיך דאסרה ליך עילואי ואיפשר שיש לחלק בין כשהיא עצמה מודה לכשאומרת כן בשם אחרים."

הרי לנו שאף כלפי האדם שחל עליו דין שויא, ישנו הבדל בין אם ברור לו הדבר ומחמת כן מקבלם, ובין אם רק שומע מפי אחר ולא מכחישו, וזאת רק במקרה בו האדם מקבל דברי הע"א. ברם, ודאי לא יתכן שיהא ע"א נאמן על השויא, דא"כ הדר קושיא לדוכתיה מדוע אין האם נאמנת על הבת? הרי על כרחך שאין ביד ע"א להעיד על שויא, ככל שהדבר נוגע לאדם אחר. ובסוגיא שהבאנו אף נתחדש שאם האדם מקבל דברי הע"א, עדיין אין זה מחייבו אם לא ברור לו דבר זה ומאמין לגמרי לעדות הע"א.

בשולי הדברים, נזכיר את השבו"י והבית אפרים הנזכרים בראשית דברינו, שסוברים שכהני הזמן הזה כהני ספק הם, והתקשו מדברי הרמב"ם שאם אדם אמר על עצמו כהן אני לוקה על זה אם בא על הגרושה, ואם זה רק מספק האיך לוקים? מיישבים הם שהרמב"ם עוסק באדם שאומר על עצמו שהוא כהן מיוחס, שאז ברור לו שהוא כהן ועל כן לוקה. ומוכיח זאת הבית אפרים ממה שכתוב "לוקה", והרי מלקות בזמן הזה לא שייכא, ועל כרחך עוסק הרמב"ם בכהן מיוחס. והשבות יעקב סובר שהיום אדם שיאמר על עצמו שהוא כהן, ודאי לא ילקה, כיון שכל שויא הוא כשהדבר ברור, ואמנם כל מציאות כהני החזקה זה מספק, ועל כן לא יהא שויא. חילו של השבות יעקב הוא מהגמ' בכתובות (דף ט ע"א) בסוגיית פתח פתוח, שנאמן והוא מדין שויא, מכל מקום אם אינו בקי אין אנו מקבלים דבריו, עיי"ש.

ולענ"ד, ניתן להוכיח כדברינו מתשובת הרא"ש, שתוך כדי דבריו כותב (כלל לב סי' א):

"אם יש עדים ששמעו מפי האשה שאמרה קדשני ראובן בפני ב' עדים והלכו למדינת הים נאסרת בקרובי ראובן על פי דבורה. אבל אם אמרה קדשני בסתם ולא אמרה בפני ב' עדים אין בדבורה כלום, דקדושין שלא בפני עדים לאו קידושין נינהו."

ועיין בב"י (אהע"ז סימן טו וסוף סימן מז) שמזכיר דברי הרא"ש הללו ומסיים על דבריו, "ופשוט הוא". ואף שנראה שמכוין לסיפא של דבריו, נראה שגם דבריו הראשונים פשוטים שרק אם יש שני עדים ששמעו את האישה, אשה זו תיאסר מדין שויא, אבל ע"א לא יועיל לכלום אף לא ליצור ספק.

ולהלן, אי"ה נעיר מדברי הרמ"א (סימן ג) על מהלך זה.

תפקיד החזקה בכהני הזמן הזה
אולם, בזה לא ביארנו את עניין החזקה ברמב"ם. שכן, אם אין מציאות לכהונה אלא על פי שני עדים, הרי מה יהני החזקה? ומוכח בסוגיא שמכח החזקה מתייחסים אל אדם זה הנוהג ככהן לכהן, ומאפשרים לו לאכול בתרומה דרבנן, ועולה לתורה ראשון, ואף בדבר מן התורה נוהג בזה שנושא כפים. ואכן, קושיא זו שואלים כל הני דחולקים על הסוברים שכהני הזמן הזה כהני ספק הם, יעויין במהרי"ט (ח"א סי' קמט) וכן התקשה בחוט השני (סימן יז) הזכרון יוסף (סימן ג) וכו', וכן התקשה הגאון על הרמ"א (או"ח סימן תנז סעי' ב) שאין מאכילין חלה בזה"ז לקטן, ומבאר דבריו המג"א שהוא משום ספק כהונה, וכותב הגר"א (שם): "וצ"ע דהא בתרומה דרבנן סמכינן אחזקה וכמ"ש בפ"ב בכתובות הרי אתם בחזקתכם וכו'".

דברי התומים בריעותא בחזקה ודחייתם
יעויין בתומים שכתב ליישב, שיש ריעותא בחזקה זו, שמבואר בקידושין (דף ע ע"ב) דארבעת אלפים עבדים היו לו לפשחור בן אימר, וכולם נטמעו בכהונה, וממילא איתרע החזקה דהא ודאי נתערבו בהם אנשים שאינם מהוגנים. וכן משמע בבית אפרים שביאר שכהני הזמן הזה מיגרע גרעי, עיי"ש. ואמנם דרך זו העלינו לעיל, ולא ניתן לדחותה בנקל, אבל נראה שגם בזמן חז"ל היתה ריעותא, ובכל אופן בסוגיא ניזכר שגדולה החזקה. ועיין עוד בשו"ת להורות נתן (חלק ד סימן צו) במש"כ.

ביאור החזקה והנפק"מ היוצא מביאור זה
על כרחינו לומר שחזקה זו המובאת בגמ', ועליה מימר אמרינן "גדולה חזקה", אינה כשאר החזקות הנהוגות בש"ס, אלא חזקה חדשה, וכפי שמבואר להדיא בדברי התבואות שור (יו"ד סימן יח ס"ק כט), וז"ל:

"אמרינן בכתובות דף כד א"ר יוסי גדולה חזקה וכו', הרי אתם בחזקתכם במה הייתם אוכלים בקדשי הגבול, ופרש"י ז"ל גדולה חזקה שאין ביה"ד יכולים להוציא דבר מחזקתו, עכ"ד וחזקה זו אינה כשאר חזקות שבגמ' כגון סכין שנבדק ומקוה שנמדד שברור כשרותן בשעה שנתחזקו דהא הכא לא ברור כשרותן מעולם ולא נתיחסו כלל, רק הכי קאמר שא"א לשנות דבר שנוהגין בו היתר לנהוג בו איסור כ"א בראיה ברורה והיתה מהני להם חזקה לפלגא לתרומה שלא אסרום בתרומה, מפני שכבר נהגו בו היתר ואסרום לקודש שלא נהגו בו היתר ואף על גב דהא בהא תליא ותרומה חמורה לזר כקודש ויותר, מכל מקום מה דאחזיק אחזיק."

ועיין בבית אפרים (אהע"ז סי' קכב) שהביא את דבריו של התבואות שור. ובזה מבאר את הגמ' בכתובות, שאף אם החזקה הועילה רק לתרומה מדרבנן לחד מ"ד, מכל מקום לנשיאת כפים הועילה אף שהוא דבר מה"ת, וזה פלא? לולי שנאמר שבמה שהחזיקו מהני ולא לדבר אחר, ובנשיאות כפיים שהחזיקו הועיל אף שהוא מה"ת, ולתרומה החזיקו רק בתרומה מדרבנן, עיי"ש.

ובזה גם מיישב בשו"ת מהרש"ם (חלק ה סימן עב) את הקושיא שהבאנו מהגאון על דברי המג"א, מדוע לא נותנים חלה לכהן קטן מדין החזקה, כותב המהרש"ם, וז"ל:

"אבל לענ"ד עיקר הטעם לפמ"ש התב"ש סי' י"ח סקכ"ט להוכיח דחזקה שאנו מחזיקים בו אף שאינו ברור מ"מ גדולה חזקה וא"א לשנות והוכיח מהש"ס דכתובות כ"ד דהוי מהני החזקה לפלגא שלא אסרום בתרומה מפני שנהגו בהם ואסרו להם קדשים שעדיין לא נהגו בו היתר אף על גב דהא בהא תליא ותרומה חמירא לזר כקודש ויותר מ"מ במאי דאחזיק אחזיק ובמאי דלא אחזיק לא אחזיק ע"ש ובזה מובנים דברי המג"א סי' ר"א שכתב ליישב הא דלא נהגו להקדים לכל דבר דאפשר משום שאין בקיאין ביחוס וקשה דא"כ אמאי מקדימי' אותם לקרה"ת וע' במג"א סי' קל"ה בשם מהרי"ק בדין מקום שנהגו שהכהן יוצא וכמה כרכורים כרכרו בזה והא אין בקיאי' ביחוס ובע"כ דכיון דהחזיקו בזה גדולה חזקה ובשאר דברים שלא נהגו להקדימם הרי לא החזיקו ושפיר י"ל טעמא דאין בקיאי' ביחוס וכן בהא דחלה כתב מהרי"ו שלא נהגו ליתן לכהן וע"ז כ' הטעם דאפשר משום שאין בקיאים ביחוס והיינו דכיון דלא נהגו בזה לא אחזיק בהא אבל בבכור אדם ובהמה שכ' מהרי"ט להדיא דאחזיקי בהו כיון דאחזיק אחזיק, וזהו נראה טעם דברי הרמב"ם בפ"ז מהל' תרומות הל' ט' שכ' דהמצורע בזה"ז אינו טמא עד שיטמא אותו כהן מיוחס דוקא והיינו משום דכהני חזקה לא החזיקו בזה כלל."

בשו"ת שבות יעקב (סי' צג) הביא סברא זו מדעתיה, ולא הזכיר שיש בית אב לסברא זו, וז"ל:

" מבואר שם בש"ס דדוקא למה שהוחזק החזיק היינו לענין נשיאת כפי' ותרומ' דרבנן אבל לא לשאר כל מילי ספיקא לכן אינו אוכל בתרומה דאוריית' וקדשי קדשים וא"כ ג"כ אין בנו כח לכפות אותו ואותה על הגט בחליצה דרבנן."

ביאור הגמ' האם ניתן מכח החזקה לאכול בתרומה דרבנן או אף מדאורייתא.
אם נעמיק בגדר זה של החזקה, הרי שיש לשאול במה נחלקו שני הלשונות בהא ד"גדולה החזקה", האם אף בתרומה מה"ת הותרו או רק בתרומה מדרבנן? שכן אין האיסור וחומרתו היא זו המונעת אותן מלנהוג כן, שהרי מוכיח הבית אפרים שאף ללישנא בתרא שהותרו רק בתרומה דרבנן מכח החזקה מ"מ נשאו כפים, ואיסור נשיאת כפים לאדם שאינו כהן הינו איסור מה"ת, וא"כ מה יסוד החילוק בין תרומה דרבנן ותרומה מדאורייתא? מבאר באגרות משה (חלק א יו"ד סימן רל), וז"ל:

"שודאי צריך לומר שסובר דתרומה דרבנן לא מיקרי קדש דלא תיקנו בה קדושה אלא איסורא בעלמא לדיני תרומה ולכן אף שהתיר להם לאכול תרומה דרבנן שפיר אמר שלא יאכלו מקדש משום שרק תרומה דאורייתא מיקרי קדש. ונמצא לפ"ז שתרומה דאורייתא הוא ענין אחר מתרומה דרבנן שהיא קדש וממילא לא היה להו חזקה לתרומה דאורייתא כמו שלא היה להו חזקה לקדשים. ולישנא קמא סובר דגם תרומה דרבנן איקרי קדש דתיקנו בה גם קדושה כעין דאורייתא לגמרי, ולכן כשא"ר יוסי גדולה חזקה שאכלו תרומה א"א לפרש הקרא דלא יאכלו מקדש הקדשים שהם שני דברים וקדש הוא תרומה דא"כ גם תרומה דרבנן לא יאכלו, אלא צריך לומר דמפרש ר' יוסי דקדש הקדשים הוא דבר אחד שלא יאכלו קדשי המקדש אבל תרומה יאכלו אף תרומה דאורייתא, ולכן הוא ענין אחד עם תרומה דרבנן והויא החזקה גם על דאורייתא. ואב"א סובר דתרומה דרבנן לא איקרי קדש והויא תרומה דאורייתא ענין אחר ולכן לא היה להם חזקה על דאורייתא."

נמצא, שגם להאב"א אם היו ענין אחד, היתה אכילתם בתרומה דרבנן חזקה גם לתרומה דאורייתא, אף שלדאורייתא צריך שיהיה כהן יותר ברור מלדרבנן. והוא מטעם דכיון שהם אכלו הדרבנן בחזקת כהנים ודאים, ולא היו נמנעים גם מתרומה דאורייתא אם היה, אז נחשבו מוחזקין בדין כהנים ודאין לאכילת תרומה, אף שלא הוצרכו לאכילתם הדרבנן לודאות כזה.

ומוטעמים עד מאוד דברי הגמ' שתלתה זאת בשאלה האם תרומה מקרי קדש או לא.

מקומות נוספים המתבארים על בסיס ההבנה בחזקה זו
עיין עוד בש"ש (שמעתא ו פרק ז) המבאר את מה שכתוב בגמ' גיטין (דף נד ע"ב):

"ההוא דאתא לקמיה דר' אמי אמר ליה ספר תורה שכתבתי לפלוני אזכרות שלו לא כתבתים לשמן, א"ל ס"ת ביד מי א"ל ביד לוקח א"ל נאמן אתה להפסיד שכרך ואין אתה נאמן להפסיד ס"ת."

ומתקשה הש"ש, מדוע אין הסופר נאמן, והרי לדברי העד מעולם לא היתה ס"ת כשרה, ולדבריו אינו מוציא מחזקה קמא?

מבאר הש"ש שיש תרי גווני חזקה:

"ולכן נראה דתרי גווני חזקה איכא, אחד חזקה קמא שהיתה עד עתה אסורה או מותרת והוא חזקת איסור או חזקת היתר, השני חזקה שהוחזק לפנינו, וכהאי דאמרו בפרק עשרה יוחסין [דף פ, א] סוקלין ושורפין על החזקות ע"ש, בנה כרוך אחריה והוחזקה נדה בשכנותיה דלוקין עליה וזה מקרי חזקה שהוחזק לפנינו בכך וחזקה זו אלימא טפי מחזקה קמא, מש"ה בס"ת שהוחזקה לפנינו בחזקת כשרות כיון דכל הסופרים כותבין ספריהם לשמו, ומש"ה הוחזקה הס"ת בחזקת כשרות, מש"ה אין ע"א נאמן להוציא מחזקה."

וכחילוק זה בגדר ע"א כנגד החזקה כותב גם הנוב"י (אהע"ז סימן נד), עיי"ש.

ויש להתקשות בדברי הש"ש טובא, שכן מה שמביא ראיה מהא דסוקלים אחזקה, כך הוא במציאות בה אין אנו יודעים אם זה בנה או לא, וזה שהילד כרוך אחריה במשך ל' יום יוצר אצלינו מציאות בה אנו מניחים שהיא אמו. ברם הכא בסופר, כל מה שהחזקנו הוא בטעות, שכן הסופר עצמו בא ואומר שלא כתב שמות לשמן?

ובשו"ת אחיעזר (חלק א סימן ה) כתב לבאר דברי הש"ש, וז"ל:

"ובגוף דברי הש"ש דזה שהוחזק בטעות חשוב ג"כ חזקה ואין ע"א נאמן להוציא מיד חזקה זו ובכה"ג כתב גם התבו"ש סי' כ"ח אות כ"ט דמה שיצא בהיתר חשוב חזקה והביא ראי' לזה מכתובות כ"ד דקאמר גדולה חזקה וכו' הרי אתם בחזקתכם אף שלא נתברר כשרותם מ"מ א"א להוציאם מחזקתם."

חידושים היוצאים מביאור חזקה באופן הזה
שני חידושים נאמרו על ידי רבותינו האחרונים בגדר זה של החזקה. היסוד ראשון מבאר הבית אפרים (או"ח סימן ו), שהולך בשיטתו של התבואות שור, והוא שלא רק שאפשר לחלק את הנהגת הכהונה מדבר לדבר – דהיינו שמעמידין אותן בחזקת כהונתן לקדשי הגבול, ולא לגבי קדשי מזבח, או בין תרומה דאורייתא לתרומה דרבנן, וכפי המבואר בגמ' – אלא אפילו באותו דבר עצמו שנהגו בו יש לומר דמה שנהגו בו נהגו ולא להוסיף ע"ז. ולכן כתב דלגבי נשיאות כפים בחו"ל, אין להוסיף על מה שנהגו דהיינו במוספי חג ולא יותר, והטעם שכך החזיקו במנהגם, ולא ניתן להרחיב לימי החול שעל זה אינם מוחזקים, וזה חידוש גדול יותר ממה דאיתא בגמ'.

חזקה פרטנית ולא על הכלל
יסוד נוסף חידש לן האגרות משה (יורה דעה חלק א סימן רל) שהחזקה צריכה להיות על כל כהן וכהן ביחוד, דהא יש בכהנים גם אלו שהם כהנים ממש, ואין זה ספק אחד על כל הכהנים דבזה"ז לומר שיהיו תלוין זב"ז, אלא על כל אחד מהכהנים הוא ספק אחר, דאף אם האחרים הם כהנים אפשר שכהן זה אינו כהן. ולכן, אין מה שכלל הכהנים נוהגין באיסורי אישות דכהונה נחשב לומר שהוא חזקה על כל כהן וכהן, אלא צריך שיהיה חזקה על כל כהן ביחוד. ובזה מבאר את המהרשד"ם שהיקל גבי איסור שבויה, מפני שלא שייך באיסורי אישות לומר שהחזיק כהן זה באיסור, דהא הוא רק פעם אחת או שני פעמים בחייו שאפשר שלא נזדמן לו כלל אשה פסולה שנמנע בשביל כהונתו. ואף אם נזדמן ונמנע בשביל כהונתו אין זה חזקה בפעם אחד, ובכל אופן אין זו חזקה הניכרת לעלמא, שלכן אף אם אירע שנזדמן לאחד הרבה פעמים אין כאן חזקה. ונשאר רק מה שיש לאסור מעצם הדין, שהוא רק שיש לאסור מדין ספק, שלכן בשבויה דהיא רק אסורה מדרבנן וגם יש ס"ס, יש מקום להתיר. אבל בטומאת מת שהוא דבר המזדמן לכל אחד פעמים הרבה ונזהר מזה, הויא זה חזקה לאיסור בדין ודאי, ואין להתיר להם אף טומאה דרבנן, ולא לצרף לס"ס אף להריב"ש והרשד"ם.

קושיא על האגרות משה בביאור החזקה וישובו
לפי דברי האגרות משה, יש לשאול מהא דאיתא בסוגיית הגמ' כתובות (דף כה ע"ב):

"עדות הבאה מכח חזקה כחזקה; כי ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי, א"ל: מוחזקני בזה שהוא כהן, א"ל: מה ראית? אמר ליה: שקרא ראשון בבית הכנסת; בחזקת שהוא כהן או בחזקת שהוא גדול? שקרא אחריו לוי, והעלהו ר' אמי לכהונה על פיו."

והתמיה עולה מאליה, האיך העלהו לכהונה על פיו והרשהו לאכול בתרומה מכח מה שראו שהעלו אותו לראשון, אולי הוחזק רק לעליה לתורה ולא לשאר דברים? לולי דברי האג"מ היה מקום לומר שעניין החזקה היא כללית על כלל הכהנים, וכיון שהוחזקו לענייני הכהונה הרי שנניח אותם לדברים אלו, ודברים חדשים לא נחיל עליהם כיון שלא נהגי כהני הזמן הזה. בכך תבואר הגמ', שכיון שיש עדות חזקה עליו שעולה לתורה ראשון, הרי שנחיל עליו מציאות זו של כהני חזקה לכל הדברים הנוהגים בכהני הזמן הזה, ואף לאכול בתרומה דרבנן, ואולם לאג"מ תיהדר קושיין?

והנראה ליישב על פי דברי הריטב"א על אתר, שנתקשה האיך מתירין אותו לאכול בתרומה על פי מה שמעלין אותו לתורה, והרי לעלות לתורה אין זה נעשה אלא על פיו, ומה בכך להוכיח שהוא כהן? ויישב הריטב"א, וז"ל:

"ושמעינן משמעתין שאין לקרוא אדם בתורת כהן או בתורת לוי עד שיביא ראיה, שאילו היה הוא נאמן לכך בלא ראיה היאך מעלין אותו לכהונה בחזקה זו להאכילו בתרומה כדפרש"י ז"ל אלא ודאי כדאמרן, ומיהו מסתברא דבעד אחד סגי ליה דומיא דתרומה, שכשם שאין מעלין מתרומה ליוחסין כך אין מעלין בזה ובנשיאות כפים הוא דאפליגו אבל בהא כו"ע מודו."

מיישב הריטב"א שעניין העליה לתורה הוא לא עדות חזקה רגילה, אלא אדם שעולה לתורה טרם העלוהו לתורה ביררו את עניין כהונתו, ועל כן כל אדם שעולה לתורה ניתן להחיל עליו את כל ענייני הכהונה הנוהגים בכהני החזקה, כיון שנעשה בירור אודותיו טרם העלוהו לתורה.

ביאור מחלוקת כהני ספק או כהני ודאי בעניין החזקה
אולם יש להעיר, שאנו ביארנו את יסודות החזקה לפי השיטה הסוברת שכהני חזקה הוא ספק, וביארו את החזקה כפי דברי התבואות שור, וכך הוא בבית אפרים ובשבות יעקב שהבאנו לעיל. ואמנם, מה יאמרו החולקים וסוברים שכהני הזמן הזה כהני ודאי הם, האיך הם יבארו את החזקה?

סבורני שהם לא יחלקו על ביאור החזקה איך שמבארו התבואות שור, אלא גם הם מבארים שאכן החזקה היא להניח את הכהנים במנהגי הכהונה אשר נהגו. אולם, בניגוד לשיטה הראשונה הסוברת שחזקה זו מטרתה להניח אותם במנהגם מספק, שיטה זו סוברת שיש לחזקה זו כח בירורי. דהנה הבאנו עיקר תמיהת האחרונים הסוברים שכהני הזה"ז כהני ודאי, ועיקר תמיהתם הוא איך לא מתחשבים בחזקה, ומכוונים הם לחזקה שמצינו בקידושין (דף פ ע"א):

"אמר ר"י סמכינן אחזקה אפילו ליוחסין ואזדא ר"י לטעמיה דאמ' ר' חייא אר"י מלקין על החזקות סוקלין ושורפין על החזקות."

ופירש"י ז"ל: "מלקין על החזקות. על דבר שאנו מחזיקין כן ואפי' אין עדות ברורה בדבר סוקלין ושורפין".

והרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' איסורי ביאה הל' כ) פסק כר"י, וז"ל:

"מי שהחוזק בשאר בשר דנין בו ע"פ החזקה ואף על פי שאין שם ראי' ברורה איש ואשה שבאו ממדינות הים הוא אומר זו אשתי והיא אומרת זה בעלי אם הוחזקו בעיר שלשים יום שהיא אשתו הורגים עליה אבל פחות משלשים יום אין הורגין עליה משום א"א."

וכן פסק נמי השו"ע (אהע"ז סי' יט סעי' א-ב), וז"ל: "מי שהוחזק בשאר בשר וכו' מלקין ושורפין על החזקה" וכו, עד סוף הסימן.

דיברו אודות חזקה זו רבות. יעויין בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סימן רמה/אלף ושטז) למד שחזקה זו היא כמו חזקה דמעיקרא, והגיונה של חזקה זו הוא להניח דבר על חזקתו הקודמת ומבלי לשנות. וכן מוכח מדברי הקרית ספר (איסורי ביאה פרק א), הבאנו דבריו לעיל, וכן משמע בב"ש (ס"ק א) שתמה מדוע לא למדו דין חזקה דמעיקרא ממכה אביו [דהירושלמי והרמב"ם למדו שמכה אביו זה מכח החזקה].

אולם יעויין בספר עצי ארזים (סימן יט) שכתב שאינה דומה חזקה זו לחזקה דמעיקרא, שהרי מעולם לא התברר שזו אשתו או שזה אביו, שהדבר ספק שמא לא היתה אשתו מעולם, או שמא אינו אביו. אלא מדין מכה אביו ואמו למדים שכל שהוחזק בעיר שהדבר הוא כך, שסומכים על חזקה זו, וכפי שהבאנו מרש"י (שם). וכן הוא בשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן שלח; אהע"ז סימן עו-עז). ויעויין בבית מאיר (סימן יט) שכתב שחזקה זו באה מכח הרוב, שכל דבר שבא מכח רוב התנהגות האנשים כך הוא, מוחזק לאמת.

הטיב להגדיר זאת הגאון ר' יוסף כהן בדברי יוסף (סימן נג, ענף א), וז"ל:

"ההבדל בין חזקה דמעיקרא לחזקה זו שמהותה של חזקה דמעיקרא היא כשאנו דנים אם הדבר נשתנה מכפי שהיה מקודם, והחזקה לא באה לברר את המצב שהיה בתחילה, שעל זה אין ספק, ובאה רק לברר שהמצב לא השתנה, ולעומת זאת לענין הוחזק הדיון הוא על המצב בתחילתו, ואדרבה על זה שלא נשתנה אין ספק דמה שהוחזק בתחילתו קיים ומתחזק על פי התנהגותם, ואם הוחזק בעיר שהדבר כך סומכים על חזקה זו."

כותב הרמ"א (אה"ע סימן ג סעיף ו): "בכל דבר הולכין אחר החזקה, שהרי שורפין וסוקלין על החזקה", וכונתו על חזקת כהונה שיש לאדם. והגר"א (שם) הביא מקור דבר זה מהגמ' בכתובות (כד ע"ב) גדולה החזקה וכו'. ובזה מובנת תמיהת הגר"א באו"ח (סימן תנז) על דברי המג"א שלא מפרישים חלת חו"ל לכהן קטן כיון דהוי כהן ספק, ומעיר עליו הגר"א מהא דגדולה החזקה. והגר"א לשיטתו שכחה של החזקה הוא כודאי, שכן חד דינה יש לחזקה שסוקלים על ידה והא דגדולה החזקה והוחזקו הכהנים.

ואולם, לפי"ז צריך לומר שהחולקים סוברים שחזקה זו אינה מבררת, אלא רק מחזיקה את המצב כמות שהוא מבלי לשנות, אבל אין היא באה לברר, ועל כן נשאר הדבר בספק. וכן מוכרח מדברי הש"ש שהבאנו לעיל, שכתב שיסוד דין החזקה הוא שאין לשנות, וכך הוא מהא דסוקלין ושורפים על החזקות, ואולם התבואת שור הנזכר הביא מקור לזה מהא דגדולה החזקה. ולדברינו אין מחלוקת בינהם, והא דגדולה החזקה הוא עצמו מיסוד הדין של סוקלין ושורפים על החזקה, וכבר חיבר בינהם האחיעזר (ח"א סימן ה), הבאנו דבריו.

וקדמני בזה השערי ישר, דהנה על דברי הרמב"ם (פרק כ מהל' איסורי ביאה הל' יג), שחידש שאדם שבא ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלים אותו לכהונה על פי עצמו, ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו ולא יאכל בקדשי גבול עד שיהיה לו ע"א אבל אוסר עצמו בגרושה זונה וחללה ואינו מטמא למתים, ואם נשא או נטמא לוקה, והנבעלת לו ספק חללה.

ותמהו רבים, מה יסוד נאמנותו לאסור עצמו בגרושה? ואם הוא מחמת השויא אנפשיא חתיכא דאיסורא, וכפי המבואר שם במגיד משנה, מכל מקום חידוש הוא לומר שלוקים על פי שויא אנפשיא, שכן אין נאמנותו נוגעת לביה"ד. והבאנו לעיל מספר דרכים בביאור דברי הרמב"ם. המשנה למלך (שם) ביאר שהרמב"ם עוסק שהוחזק זה לכהן על פי עצמו, וכמש"כ הרמב"ם (פ"א מאיסורי ביאה ה"כ): "מי שהוחזק בשאר בשר דנים בו על פי החזקה" וכו', ומכח חזקה זו לוקה האיש, והרמב"ם סומך על מה שכתב לעיל, ואיירי הכא שהוחזק שלושים יום. והטעם שהאשה אינה לוקה הוא משום דכיון שהוחזק רק על פי עצמו, לא מועילה חזקה זו לגבי האשה.

ולשיטה זו הסכים הש"ש (שמעתתא ו פרקים י-יא). והוסיף ביאור בזה, שאין האשה לוקה –בשונה מאיש ואשה שבאו ממדינת הים, שמועיל מה שאמרו זו אשתי וזה בעלי כלפי כל העולם, והורגים את הבא עליה כיון דכבר הוחזקה אצל כל העולם בחזקת אשת איש – אבל כהן המחזיק עצמו בכהונה, כיון שאין מעלין לכהונה על פיו ואין קורא בתורה ראשון, ואינו אוכל בקדשי גבול, ואדרבה אצל העולם הוא בחזקת ישראל והוא מובדל מקהל כהונה, לכן אין בו משום חזקה אלא לגבי נפשיה דכיון דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. אבל לגבי אחרים, כיון שאין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו לא הוי חזקה, ומשום הכי אשה הנבעלת לו אינה לוקה. אבל באיש ואשה שהוחזקו, הוי ליה חזקה נמי לעלמא, משום הכי הורגין הבא עליה.

הביא דבריו בשערי ישר (שער ו פרק ח) וחלק עליו בגדרי החזקה, וז"ל:

"והנה בעיקר ענין החזקה כנראה מפרש הגאון בעל ש"ש שהוא ענין חזקה שהוחזק אצל העולם כעין איתחזק איסורא האמור בגמרא, ומהאי טעמא יש מקום קצת לומר דלא אתחזק האיסור רק לגבי דידיה שנתחזק לענין הנהגה שאסור ליה ולא לאחריני, אבל מדברי הרמב"ם שם בפרק א' מהלכות איסורי ביאה הלכה כ' שכתב להוכיח על מעלת חזקה ממכה אביו, והוא על פי דברי הירושלמי בקדושין פרק עשרה יוחסין, דלכאורה הוא נגד הש"ס דידן פרק קמא דחולין דילפינן מזה דאזלינן בתר רוב. אלא נראה דהרמב"ם מפרש שהירושלמי ותלמוד דידן אינם חלוקים בזה, והכל מטעם אחד הוא, וכמו דמצינו בגמרא חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו וחזקה שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה שהוא ענין הוכחת רוב ואנן סהדי, שעל פי הרגיל מוכח הענין שכך וכך הוא, הוא רובא דליתא קמן, ורוב מעליא כזה מועיל גם להוציא ממון, ומזה נראה לי דהיכא דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא דלא הוחזק הענין בתורת ודאי, רק דאסור עליו לחוד דליכא שום הוכחה על עצם האיסור אין לוקים עליו, ואף אם נאמר כיון דנתחזק הענין אז אין לנו לדון על סיבת הדבר, ע"י איזה ענין נולדה הך חזקה, אבל כיון דמתחילה הי' שוברה עמה שלא הוחזק רק לגבי דידיה לחוד, איך יתכן שנחלק אח"כ לומר דלגבי דידיה מחזיקינן לודאי שיהי' לוקה ע"י זה, ולגבי אחרים יהיו היתר, ענין כזה הוא רחוק מן הדעת, ולא מצאנו כענין זה בש"ס ובפוסקים."

הרי שביאר השערי ישר שהש"ש למד את החזקה, שהוחזקה אצלינו כפי הנהגת החזקות שבש"ס דאיתחזק איסורא. ואם זו ההבנה, הרי שניתן לחלק בין מציאות החזקה שאנו מחזיקים את האיש על פי דבריו והנהגתו, ובין האישה שהחזקה לא נוהגת כלפיה ואין היא מונהגת על פיה. והשערי ישר חלוק על הש"ש, וסובר שחזקה זו גידרה כגדר בירורי של אנן סהדי ועל כן לא ניתן לחלק בין האיש לאשה. והוכיח זאת מדברי הרמב"ם שחיבר בין הירושלמי והבבלי, שבבלי חולין (דף יא ע"ב) לומדים ממכה אביו גדר של רובא דליתא קמן, ואילו בירושלמי לומדים זאת ממה שהוחזק בעינינו כאביו. הרמב"ם הביא את הירושלמי וסובר שאין מחלוקת ביניהם, שבא ללמדינו על כחה של חזקה זו כאל רובא דליתא קמן, והכל עניין אחד דחזקה זו היא עניין בירורי והוכחה שעל פי הרגיל מוכח שהוא אביו, וזה עצמו הוא דין רובא דליתא קמן, שלומדים ממקלל אביו ואימו שהוא גם כן הוכחה ובירור.

ביאור זה בש"ש שלמד שחזקה זו היא כעין איתחזק לפנינו ולא מגדרי החזקה, יש להוכיח מדברי הש"ש אף במקום אחר. דהנה בחמדת שלמה (א"ע סי' נו) תמה על הש"ש שפירש דברי הרמב"ם שהאיסור עצמו מוחזק עפ"י ע"א והעובר עליו אח"כ לוקה, שהמדובר כשהוחזק ל' יום. ותמה שם:

"דבשלמא מתי שאתחזק ע"י הבעלים בעצמם היא ראיה על אמיתות הדבר. משא"כ מה שהוחזק על עדות העד, החזקה נעשית בע"כ ואין ראי' על אמיתות הדבר".

מבאר הגר"ש ישראלי במשפטי שאול (סי' ג) שנוקט החמדת שלמה שענין הוחזק הוא מגדר ראיה ובירור, שכיון שנהג בדרך זו, כגון איש ואשה שבמשך ל' יום ראינום נוהגים כדרך איש ואשה נשואים זל"ז, זה מוכיח שאכן הם נשואים.

אולם הש"ש מפרש שחזקה זו היא לא מגדרי בירור, אלא מעין חזקה דמעיקרא, שאינה בירור, אלא קובעת מציאות הלכתית. והא דצריך התנהגות מעין זו במשך ל' יום אין הפירוש שעי"ז אנו משתכנעים באמיתות הדברים, אלא מפני שאם אין התנהגות כזו, הר"ז סותר את מה שאנו באים להניח עפ"י דיבורם או התנהגותם הראשונה.

הרי לנו שנחלקו בכחה של חזקה זו, האם כח בירורי לה או שמא להעמיד דבר על חזקתו וכהנהגה. ומכל מקום לענ"ד כולם יודו שבחזקת כהונה עיקר העניין הוא להמשיך מנהגי החזקה ולא לשנות, וכהונתו נימדדת במה שהחזיק עצמו, וכל קוטב המחלוקת האם החזקה רק מנהיגה אותנו אבל בעיקר העניין ישנו ספק, או דילמא שהספק הוכרע מכח החזקה כיון שעיקרה של חזקה זו הוא הבירור שבה.

שבתי וראיתי מה שכתב בשו"ת משנה הלכות (חלק יג סימן קח), והלך הוא בדרך דומה לדברינו, וכך לשונו:

"ומעתה בכהנים מוחזקים בזה"ז שאין לנו חזקה מבררת שזה היה כהן ודאי מעולם שהרי אנן מסופקין בעצם לידתו דילמא אביו נמי לאו כהן הי' וכיון דאנחנו מסופקים על עצם לידתו אם נולד כהן מאביו כהן וגם לא נשא אביו או אבי זקנו גרושה וכיוצא בזה ולא דמי למי שאביו ודאי כהן ואנן מסופקים אי נשא זה גרושה ונתחלל ע"י אלא מסופקים על עצם לידתו שנולד חלל או מישראל אין כאן חזקה המבררת ואף על האב והאם נמי הגם שהיו בחזקת כשרות מ"מ חזקתם נמי לא היתה מבוררת אלא מחזקה ושמא גם אצלם כבר הי' ספק זה וכתב הבי"ש ז"ל בכהן בחזקה שאינה מבררת שהוי רק ספק אלא שאנו מניחין הדבר על כמות שהיה מספק אסור לעייל נפשיה לספיקא מה"ת ואין ליתן לכהן כזה קרבן להקריב כדי שיסמוך על החזקה וכיון דאין מוסרין לו קרבן להקריב לכתחילה אלהבא שוב לא נשאר הדבר כמות שהי' בשום אופן ולא יצא הדבר בהיתר ושוב בטלה החזקה לגמרי והתם לגבי ספק בן גרושה הביא מר"ש פ"ב דמקואות ובכה"ג אפי' בדיעבד עבודתו פסולה ולדידן אפי' נימא דבדיעבד יהיה עבודתו כשרה אבל לכתחילה ודאי אין מוסרין לו קרבן עד שיבדקו אחריו ויבררו החזקה כיון שחל עליו חיוב לבדוק לכתחילה ולכן הביא מרמב"ן ז"ל דכהן זה בחזקת כשר עומד ומספק אתה בא לפוסלו אל תפסילהו מספק למפרע מיהת פי' דלמפרע מהני עכ"פ אפילו לא הוה חזקה המבררת אבל מכאן ולהבא להחזיקו צריך חזקה מבררת והטעם דאלמפרע לא שייך לדון לענין לכתחילה ממילא נשאר בחזקתו וכל מה שהקריב עד השתא כשר אבל על להבא לא ע"ש.

לפ"ז נלפענ"ד לחדש בדידן כיון דכהנים רק כהני חזקה נינהו ולדאורייתא לא מהני חזקה זו כמבואר בגמ' עד שיעמדו לאורים ותומים וב"ד היו בודקים ביחוס כהנים אפילו בזמן הבית א"כ לכתחילה ליתן לו מתנות כהונה אין ליתן כמו שאין ליתן לו קרבן להקריב לכתחילה עד שיברר חזקתו שהוא כהן ודאי הכ"נ לענין שאר מתנות כהונה ואולי זה כוונת הפלתי שכתב מפני שכהני חזקה נינהו וממילא ליתן להם בתור כהן ודאי כמו שאין ליתן להם קרבן להקריב לכתחילה בלי בירור הכ"נ לענין מתנות כהונה ואתי שפיר דלא נהגו להפריש מתנות כהונה וליתנם לכהנים."

ההבדל בין כהני חזקה לכהני יוחסין ברמב"ם
הנה כי כן מבואר ברמב"ם ששני סוגי כהן הם: הראשון, כהן מיוחס שיש בירור על כהונתו על פי שני עדים ובירור זה מגיע עד כהן שישמש ע"ג המזבח, ועוד סוג כהן אחר כהן חזקה (כהני זמנינו), שאע"פ שאין בירור על יחוסו, קוראים לו כהן ונוהג ככהן. איש כזה הוא בחזקת כהן עד שיבורר פיסולו וצריך "דין תורה" לנהוג הנהגותיו כגון לשאת כפים, ולא ליטמא למתים. וכיון שתואר זה של כהני זמנינו אינו מצד יחוסו באמת, אלא מצד ההנהגה והמוחזקות, לענין חלק מדיני הכהונה, מעלין לכהונה זו על פי ע"א ולא צריך את כל משפטי העדות, וכוחו של הע"א אינו מברר שהוא כהן ומחוייב בכל דיני כהונה, אלא מעיד שיש לו דין לנהוג ככהן. כמובן, שאם הבעל דין מכחיש את העד, העד לא נאמן.

יוצא א"כ לדברינו שקוטב הגמ' סובב על מציאות הפוכה ממה שמונח לפנינו. בגמ' עסקינן באופן כזה, בה יש שאלה גדולה על כל מציאות הכהונה כבר בזמן חז"ל, וחידשו לנו חז"ל חידוש גדול בגדר זה של החזקה שמעמידים את הכהנים בחזקתם על אף הספיקות שעלו בזמן חז"ל, וכ"ש אחרי שבר הגדול בעת האחרונה בה העידו היש"ש והבית אפרים שהדברים החמירו. ובזמנינו יהא מקרה זהה לשאלת הגמ' באדם שיש עליו עדות שנוהג ככהן או שבא לפנינו אדם ומבקש לנהוג בכהונה כפי שנהג במקומו ויש לו עד אחד ע"ז, אנחנו מכריעים שגדול כחה של חזקה להמשיך במנהגי הכהונה שנהג בהן ולא מורידים אותו מכהונתו וממנהגי הכהונה שנהג, והמנהגים שנהג הם אלה הנותנים לו דין כהן חזקה. ואכן יעויין במהרי"ט שנשאל במקרה שאדם נהג במנהגי כהונה 15 שנה ולאחר מכן מבקש באחת לשאת גרושה, ע"ז ודאי לא שייך להטיל ספק על עצם מציאות הכהונה כיום ולהתירו בגרושה, ומה שנהג במנהגי כהונה עומד כנגדו. וכך כותב במפורש בקרית ספר, הבאנו דבריו לעיל, שחולק על הני דסברי דכהני זמנינו ספק, מכל מקום כותב כך:

"מי שהוא מוחזק בן פלוני כהן אף על פי שלא אמר אביו בני הוא הוי כהן מדאורייתא ואם אינו מוחזק אף על פי שאמר אביו בני הוא אינו נאמן להיות כהן על פיו עד שיעידו עליו עדים שהוא כהן דבחזקה או בעדות הוי כהן מדאוריתא ונראה דכהן שאינו מוחזק אין מעלין אותו מדאוריתא משטרות לכהונה דשמא אמנה שבשטר לחוד הוא דקא מסהדי והוו ספק דאוריתא ולחומרא. עד א' שאמר על מי שלא הוחזק לכהונה שראה אותו נושא כפיו או אוכל תרומה או חולק על הגורן או קורא בתורה ראשון ואחריו לוי נראה דאין מחזיקין אותו לכהונה על פיו מן התורה אף על גב דהוי עדות הבא מכח חזקה עד דאיכא שני עדים כדאמרינן ולא האמינו אותו חכמים אלא בתרומה דרבנן או במידי דליכא ביה מיתה."

הרי שעוסק באחד שלא הוחזק בכהונה לפנינו, ומ"מ הוא עצמו נוהג כמנהגי כהונה, וכך הוא על פי עדותו של ע"א, מכריע המבי"ט שאין אנו מחזיקין אותו לכהונה על פי ע"א אלא רק מניחין אותו להמשיך במנהגו, ככל שהדבר נוגע לדיני דרבנן או בנשיאות כפים הנוהגת אף מה"ת.

מציאות הכהונה ללא החזקה בפועל זקוקה לתימוכין גבוהין יותר מע"א
ברם אצלינו המקרה שונה, אדם זה לא נהג לעולם במנהגי כהונה ואף לא שמע דבר על היותו משוייך לזרע הכהונה לא הוא ולא אביו. א"כ חוזרים אנו לכלל הבסיסי שחזקתו בישראל הוא, או מכח הרוב כפי הבנת הפנ"י, ואין ביד ע"א להעלותו לכהונה אף לכהני חזקה כיון דהוי ע"א כנגד החזקה או הרוב.

וכל מה שביארנו לעיל שע"א נאמן בכהני חזקה, ואף אם הוא כנגד הרוב או החזקה, הוא מדיני דרבנן מצד יוחסי כהונה. ואמנם כך הוא כאשר החזקה תומכת את הנהגתו בפועל ככהן או את משפחתו כמשפחה מוחזקת בכהונה, וכך הוא ביאור החזקה בכהונה שמניחים אותו בחזקתו. ואולם כאן, פרט לעדה שאומרת על אחיה שאביה אמר שהם כהנים, אין שום חזקה ברקע לא של המבקש ולא אחיו ואף לא ידועה חזקת משפחתו. זאת ועוד, הרי שהבאנו לעיל מהש"ש והמחנה אפרים שעדות על האדם ויצירת איסור על אדם אין ע"א נאמן, ובשערי ישר הסכים לזה בצירוף השאלה האיך הוחזק לפנינו אדם זה, והאם ע"א משנה דינו. והכא הוחזק לפנינו אדם זה כישראל ומותר בגרושה, וע"א בא לשנות דינו ולאוסרו על גרושה ולהנהיגו באיסורי כהונה, וזאת אין יכול הע"א לעשות ובשביל כן צריך שני עדים. ואמנם סבורים אנו שע"א נאמן בכהני חזקה להעמידו בכהונה, וממילא לאוסרו בגרושה, ודלא כאופן שהביא לעיל הגרז"נ, ואולם כאמור זאת בתנאי שעדות זו נתמכת בחזקת כהונה או של הנטען או של משפחתו.

וכדברים הללו ניתן לדייק מהכנסת גדולה (הגהות בית יוסף אבן העזר סימן ו אות יב), וז"ל:

"כתב הריב"ש ז"ל סימן שמ"ח, אשת כהן שיש בה ריח הגט כו'. נ"ב: אמר המאסף: שם כתב דאפילו בגרושה דרבנן כופין אותו להוציא. וכתב מהר"ר יפה בספר יפה מראה פ"ח ממס' ברכות סימן ב', וז"ל, אין לשום כהן להקל בשום ספק איסור כהונה, דמאחר שהוא מחזיק עצמו לכהן יש לו לנהוג כל דיני חומר כהונה דאזלינן בתר חזקתו לחומרא, והוצרכתי לכתוב זה מפני שראיתי מי שרצה ללמוד מדברי הריב"ש סימן ש"י להקל לכהן בספק איסור, וליתא שהרי הריב"ש ז"ל החמיר בסימן שמ"ח אפילו בגרושה דרבנן לכהן להוציאה, ואי חשיב ליה ספק כהן לא היה לו להצריכו להוציא דה"ל ספיקא דרבנן."

מדוקדק מלשונו שאנו נותנים לו כל חומר החזקה של כהונה רק באופן זה שהוא מחזיק את עצמו לכהן, ואולם באדם שלא מחזיק עצמו לכהן, הרי שבכה"ג לא ניתן לו כל חומרי כהונה, וכך הוא בנידון דידן. ולענ"ד לא יהני עדות ע"א במציאות זו להחיל עליו שם כהן, ואף לא כהן חזקה, וע"ז נצטרך להגיע לגדר זה של שני עדים.

וכעין זה מצאתי באג"מ בשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קלא שדן לגבי אישה שהוחזקה בת ישראל ולאחר מותה יצא קול שהיא גויה ואף יש ע"ז עדות שהיא גויה כותב ע"ז ר' משה וז"ל:

הנה בדבר האשה שמוחזקת לישראלית שנתגדלה בתור יהודית וניסת ליהודי אצל רב כשר ונולדו להם שתי בנות ובן ועתה כשמתה יצא הקול אחר שעשו אנשי הח"ק הטהרה כדין יצא קול שאמה היתה נכרית וכתר"ה כותב שדרש והנה הוא אמת אך אחד אומר שהאם נתגיירה והרבה אומרים שאינו אמת. הנה מכיון שיש לה בנים והיתה מוחזקת כל הימים שהיא ישראלית הרי צריך עדות ברורה שלא היתה ישראלית משני עדים כשרים לעדות שאמה היתה נכרית שלא נתגיירה, ואף אביה כשיאמר שהיא בת נכרית לא יהיה נאמן מדין יכיר מכיון שיש לה בנים כמפורש ביבמות דף מ"ז ומפורש בתוד"ה ואין שכשיש לו בני בנים אינו נאמן לפסול אפילו את בניו וכן איפסק בש"ע אה"ע סימן ד' סעיף כ"ט עיין שם.

ולכן אם אין שני עדים כשרים שמעידין בפני ב"ד שאמה היתה נכרית ולא נתגיירה היא כשרה ובניה כשרים ואין לחוש להאנשים שאמרו שהיא בת נכרית,

הרי לנו ככל והוחזקה לפנינו כיהודיה הרי שכעת להוציאה מחזקה זו נצטרך שני עדים כשרים שיעידו בפני ב"ד, ולענ"ד הוא הדין הכא שכדי להוציאו ממה שהוחזק בעיננו כישראל ולאוסרו בגרושה נצטרך שני עדים, והכא יותר פשוט לומר כן שכן יש רוב כנגד הע"א וכמו כן חזקה וכאמור לעיל, ועל כן לכו"ע נצטרך שני עדים.

ביאור דברי רש"י לפי הדברים שהבאנו לעיל
לדברינו יובנו עד מאוד דברי רש"י. כתוב במשנה כתובות (דף כג ע"ב): "וכן שני אנשים, זה אומר כהן אני וזה אומר כהן אני - אינן נאמנין, ובזמן שהן מעידין זה את זה - הרי אלו נאמנין". כותב רש"י (ד"ה ובזמן שמעידין זה את זה): "שכל אחד אומר אני וחברי כהן".

הקושי בדברי רש"י מבואר. מדוע הוצרך רש"י לכתוב שאומר על עצמו שכהן הוא, הרי לדין המשנה שע"א נאמן לומר עליו שכהן הוא מספיק אף אם אינו אומר על עצמו שהוא כהן.

יעויין ביפה עינים (כד ע"ב ד"ה חייש לגומלין) ובפנ"י על דברי רש"י אלו שתירצו שרש"י רוצה להזכיר כאן חשש גומלין, ולחדש דלדעת חכמים לא חוששין לגומלין. ועיין בחזו"א (אהע"ז סימן ב אות כב) שמתקשה ברש"י שהעלה חשש גומלין מהמשך הסוגיא.

ברש"ש מבואר שחידושו של רש"י הוא דאם אינו יודע בעצמו שהוא כהן, אין ע"א נאמן להעיד עליו שהוא כהן, ועל כן נקט רש"י שכל אחד אומר על עצמו שכהן הוא.

בשו"ת שבט הלוי (חלק ג סימן קעח) כתב להסתפק אם הא דע"א נאמן להעיד שכהן הוא דוקא כה"ג שגם הוא מחזיק עצמו בכהונה או דילמא גם אם מי שהעידו עליו מסתפק, מ"מ נאמן הע"א ככל עדות ע"א היכא דנאמן. ומביא תשובת המבי"ט (ח"ב סי' מ) שכתב בפשיטות דגם היכא שהוא אינו יודע נאמן הע"א. וסיים, שלדינא דברי המבי"ט מסתברים, ודברי רש"י יש ליישב.

ולדידנו, דברי רש"י מסתברים עד מאוד, שכן כל עניין הכהונה שנאמן ע"א לגביה הוא מכח החזקה, וכיון שהוא לא נוהג במנהגי כהונה והוא אף לא יודע על כך כלום, לזה ניזדקק לשני עדים שיעידו שהוא מזרע כהונה, דע"א אינו נאמן להחזיקו ככהן כאשר זה נגד רובא דעלמא ישראל וכנגד חזקת זרות. ואולי אף יותר מזה, כל מציאות החזקה הינה מכח החזקה שהוא מחזיק עצמו לכהונה, והשתא שאינו נוהג כן הרי שע"א אינו יכול ליצור חזקה זו.

ביאור הדברים כך הוא לפי מה שראינו עד עתה, שלדעת הרמב"ם וכן לשון הספרי והמשנה בכתובות (דף כג ע"ב), כדי להחיל על אדם שם כהן צריך שני עדים לדיני כהונה, וע"א לא מהני כיון שהוא נגד הרוב והחזקה. וכל מה שמחדש הרמב"ם שע"א נאמן בכהונה הוא רק לכהני חזקה, וכל נאמנותו בתרומה היא מדרבנן, וכאן לא צריך שני עדים כיון שזה מדרבנן, וכמו כן זה נתמך ע"י מציאות החזקה שממשיך אותה, וע"א נאמן לומר שאדם זה מתנהג ככהן. וכמובן עדותו לא הופכתו לכהן ממש, אלא רק להמשיך את המנהגים שנהג בהן ככהן, וכפי ביאור החזקה המחודש בסוגיין, שהרי זה עצמו הביאור בחזקה, שאין אנו מפסיקים את המנהג שנוהג בהן ככהן. ברם אם אין חזקה התומכת לע"א, הרי שחוזר הדין שע"א לא נאמן אף להחזיקו לכהן, כיון שזה נגד הרוב או החזקה.

הוכחה מרצף ההלכות ברמב"ם ובשו"ע לשיטה זו
המעיין ברמב"ם (פ"כ מהל' איסורי ביאה), וברצף ההלכות המופיעות ברמב"ם ובשו"ע, יראה שכל אימת שהביא נאמנות ע"א זה מצטרף לאמירת הכהן עצמו שכהן הוא. וכך הוא לשון הרמב"ם (הלכה יא):

"שנים שבאו למדינה זה אומר אני וחבירי כהן וזה אומר אני וחבירי כהן אף על פי שנראין כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנין ושניהם בחזקת כהנים, וכן עד שאמר ראיתי זה שנשא כפיו או שאכל בתרומה או שחלק על הגורן או שקרא בתורה ראשון וקרא אחריו לוי מחזיקין אותו בכהונה על פיו, וכן אם העיד שזה קרא שני בתורה אחר כהן מחזיקין אותו בלויה."

וכן הוא בהמשך רמב"ם (הלכה יג):

"מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו ולא יאכל בקדשי הגבול עד שיהיה לו עד אחד."

וכך ממשיך הרמב"ם (הלכה טו):

"מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני ועד אחד מעיד לו שאני יודע שאביו של זה כהן אין מעלין אותו לכהונה בעדות זה שמא חלל הוא, עד שיעיד שזה כהן הוא, אבל אם הוחזק אביו כהן, או שבאו שנים והעידו שאביו של זה כהן הרי הוא בחזקת אביו."

יעויין לקמן בביאור הלכה זו האחרונה שעל בסיס הלכה זו ישנו הכרח לדין זה שאנו אומרים שכל ואין נוהג הככהן במנהגי כהונה או שלא מוחזק לן משפחתו כמשפחת כהנים הרי שיצטרך שני עדים על כהונתו.

א. היתר מובהק במציאות לפנינו על בסיס חוסר החזקה
נמצא א"כ לדברינו, שאין אף לא מציאות אחת בה הביא הרמב"ם נאמנות ע"א מבלי שסמך לזה אמירת הכהן עצמו שהוא כהן או נהג ככהן, ולדברינו מבוארים הדברים מאוד.

הרי שבנידון דנן, שהנטען על הכהונה לפי עדותה של אחותו אינו נוהג במנהגי כהונה ואף אינו יודע כלום אודות הכהונה, במציאות זו עדות האחות היא נגד החזקה ועדות זו אינה נתמכת בחזקה, ועל כן במציאות זו צריך שני עדים להעמיד את הנטען בכהונה, וכפי שהארכנו בביאור עניינה של חזקה זו.

מציאות החזקה באדם שאינו שומר מצוות
אמנם בדברים אלו שהעלנו יש מקום לעיון, כיון שיש היום רבים שאינם נוהגים במנהגי כהונה ולא מחמת זה שאינם כוהנים אלא לדאבון ליבנו מחמת זה שאינם מקיימים מצוות, וא"כ מניין לנו לתלות את עיקר העניין בחזקה? לענ"ד יש לחלק חילוק גדול בין מציאות בה משפחתו ידועה כמשפחת כהנים, שאז לא מהני מה שאינו נוהג במנהגי כהונה כדי לערער את כהונתו, ובין מציאות בה אין לו חזקת משפחת כהונה, וחילוק זה לקוח מדברי רבותינו הקדמונים.

דהנה, על דברי הרמב"ם שמי שבא ואמר כהן אני שאינו נאמן, מקשה הב"ח: בסימן ב' התבאר דלדברי הרמב"ם אפילו ליוחסי כהונה לא צריך בדיקה ואין לנו לחוש לפסול חללות, וכך הוא גם דעת ר"ת, ואילו כאן אנו חוששין מן הסתם שלא לקרות בתורה ראשון וכו' אף על גב דליכא חששא דאיסורא דאורייתא כל עיקר?

ומיישב הב"ח, דדוקא במי שיש לו חזקת משפחה התם הוא דאין חוששין לשום איסור, דכל המשפחות בחזקת כשרות הן. אבל איש נכרי שבא ואמר כהן אני, דאין לו חזקת משפחה, אינו נאמן. והיינו כדברי הרמ"ה ופירש"י בסימן הקודם, ודלא כדברי הטור, וכן פסיקת הב"ח כדברי הרמ"ה ופרש"י.

על זה מקשה הב"ש (סימן ג ס"ק א) שדברי הב"ח תמוהים, שאם כדברי הב"ח איך יובנו דברי הטור שפסק כדברי הרמב"ם שמי שאומר על עצמו כהן אני אינו נאמן? והרי לדברי הב"ח, הטור חולק על הרמ"ה וסובר שכל המשפחות בחזקת כשרות אפילו אין משפחתו ידועה, וא"כ לתירוץ הב"ח יהא נאמן לומר כהן אני. ועל כן כתב הב"ש דקושיית הב"ח מעיקרא ליתא, ואפילו למאן דאמר לא חיישינן דפסול הוא, מ"מ חיישינן שמא לאו כהן הוא וישראל כשר הוא. וכן מסיקים תוס' בכתובות (דף כד ד"ה אבל אינו נאמן) להדיא דאפילו לרבנן דאמרי כל המשפחות בחזקת כשרות הן, אבל להכשיר עצמו לעבודה צריך עדות, דלאו בחזקת כהונה הם עומדים. ועיין בדברי המגיה על הט"ז (ס"קא א) שגם כתב כן, וז"ל:

"אין קושייתו קושיא כלל דדוקא מן הסתם אמרינן כל המשפחה בחזקת כשרות ואף לדין חללה לא חיישינן דמן הסתם הם בחזקת כשרות אף שאין ידוע לנו המשפחה ואין לו חזקת כשרות ואפשר דאזלינן בתר רובא דכשרים הם אבל להיות מחזיקין להם מן הסתם שאין ידוע לנו המשפחה בחזקת כהנים זה ודאי אינו דהא רובא דעלמא לאו כהנים הם א"כ גם על פי דבריו לא מהימן אפילו לקרות בתורה ראשון כי דבריו אינו מועיל בשום דבר להיות נעשית פעולה על פיו אבל אם יש להם חזקת כהנים אף שאין משפחתו ידוע לנו כתב באמת הרמב"ם ריש פ"ב מהל' איסורי ביאה דמאכילין אותו תרומה דרבנן ולכך לא מחלק בשו"ע סי' ב' ס"ק ב' בין יש לו חזקת כשרות או לא וכתב התם כל המשפחות בחזקת כשרות דמשמע אף שאין לו חזקת כשרות וגם רמ"א לא הגיה כלום משמע דהכי ס"ל."

וכן מכריע ערוך השולחן, וז"ל:

"כבר נתבאר בסי' ב' דכל המשפחות בחזקת כשירות עומדות ונתבאר שם בסעי' י"ב דלהרבה מהפוסקים אין זה רק לענין פסולי קהל ולא לכהונה ולכן כהן הנושא אשה צריך לבדוק במשפחתה ע"ש אמנם זהו לכל הפוסקים דחזקת כהונה אינו דומה לחזקת ישראל דלכשרות ישראל יש חזקה לכולם אבל לכהונה אין שום חזקה בסתמא אא"כ מוחזק בחזקה ודאית וכך אמרו חז"ל מכירין ישראל ממזרין שביניהן ואין מכירין חללין שביניהם דממזר אסור לבא בקהל והכל בורחים מלהתחתן בו לפיכך הוא מפורסם אבל החלל כשר הוא לקהל ופסולו אינו אלא לכהונה ואין במה להתפרסם פסולו כיון שישראל כשר הוא ככל בית ישראל ועוד דעיקר עבודת הכהונה היתה במקדש והסנהדרין היו בודקין תמיד יחוסי הכהנים וכל כהן שנמצא בו שמץ פסול היו מרחיקין אותו מעבודה ולכן בזמן הבית היתה החזקה הגמורה לכהונה מי שהיה עובד בבהמ"ק וכך אמרו חז"ל [קידושין ע"ו] אין בודקין מן המזבח ולמעלה ולא מן הדוכן שבמקדש ולמעלה ולא מן הסנהדרין ולמעלה שאין ממנין בכל זה רק כהנים מיוחסים למזבח ולוים מיוחסים לדוכן וישראלים מיוחסין לסנהדרין."

עיין פרחי כהונה (אהע"ז סימנים ז-ט) שכך משמע ממנו לגבי ישראל שבא ואמר ישראל אני, שהתנהגותו לא כשל ישראל אין בה כדי להפריע לחזקות אלו, וכמו כן הכא, עיי"ש.

נמצא א"כ שחילוק זה שאנו אומרים ברור הוא לכל משכיל, ואם נטען לגבי אדם שהוא כהן ואין משפחתו ידועה כמשפחת כהונה, הרי שזה ריעותא גדולה וצריך שני עדים שיעידו על כהונתו ולא סגי בע"א.

חקירה בדין חזקת הכהונה האם מצד הכהן הנוהג או מצד הציבור
במקרה דנן, אחות האיש מעידה שני דברים כאמור בפרוטוקול, דבר ראשון מעידה שאביה אמר להם שהם כהנים, וכמו"כ מעידה שאביה נזהר מלהיכנס לבית הקברות, מה שמעיד לשיטתה שהם כהנים.

הבאנו לעיל דברי הגמ' וכן פוסק הרמב"ם שע"א שמעיד על החזקה נאמן להעמידו ככהן חזקה, וא"כ יש כאן לכאורה עדות על האב שנהג מנהגי כהונה. ואמנם, יש מקום לברר מה משמעות מנהגים אלו שעל פיהם אנו מתייחסים אליו ככהן חזקה? האם עליה לתורה היא מעשה שמראה שמחזיק בעצמו ככהן וזה עצמו מועיל, או דילמא כאשר עולה לתורה נקודת המוצא היא שהציבור בדק את היותו כהן ונתן תוקף למציאות זו של הכהונה? בגמ' בכתובות (דף כה ע"א) איתא: "חזקה לכהונה נשיאות כפים בבבל", וכותב רש"י:

"הרואהו נושא כפיו בבבל מעיד עליו בכל מקום שהוא כהן ומקבלין הימנו לפי שיש שם ישיבה וב"ד קבוע בודקין אחר נושאי כפים אבל אכילת חלה ותרומה אינה חזקה דחוצה לארץ לאו דאורייתא תרומה דיליה ולא קפדי כולי האי."

שיטת הראשונים בעניין החזקה, קושיא על שיטתם וישוב
מבאר רש"י שעיקר עניין החזקה הוא בעיני הציבור, היינו שהציבור נותן תוקף למציאות זו של החזקה על ידי בירור שהוא מקדים לזה, ולא מחמת מה שהוא מחזיק את עצמו. עיין בפני יהושע שהקשה על פירושו של רש"י מדברי הגמ' לעיל, ששואלת הסוגיא האם מעלין מנשיאות כפים ליוחסין, והסיבה לעשות כן הוא מחמת זה שהוא עושה כן בפרהסיה וכולי האי לא מחציף איניש, ואם נאמר שזה מחמת בדיקת הציבור מה שייך חציפותו? מיישב הפנ"י שיסוד הסברא של לא חציף איניש נשען על זה שיש ב"ד קבוע באותו מקום שבודק אותו, ועל כן מניחים שאם הוא עולה כשהוא אינו כהן, הרי שיש בזה חציפות. משא"כ כאשר אין כאן ב"ד קבוע, אז ודאי לא שייך לדבר על חציפות, וממילא לא תהא כאן חזקה על ידי נשיאות כפים.

וכן הבאנו לעיל דברי הריטב"א, שביאר כך את מה שהעלהו רבי יהושע בן לוי לכהונה על פי מה שעלה לתורה כהן. מבאר הריטב"א שמכאן יש להוכיח שטרם עליה לתורה כהן בודקין אותו הקהל, שאל"כ לא ניתן לעלות אותו לכהונה על פי זה.

והכא בנידון דנן, כל מה שמספרת אחות של נידון דנן שאביה לא הלך לבית הקברות ולא ניטמא למתים, ובזה רוצה להחזיקו ככהן. ולענ"ד על פי מה שביארנו, לא ניתן להתחשב בזה כחזקה, כיון שאדם הנוהג לא להיטמא למתים הרי זו הנהגה שהוא עושה כלפי עצמו ואין הכרה של הציבור בזה כמו בעליה לתורה או נשיאות כפיים, ובכה"ג לא ניקרא חזקה. ובודאי במציאות כזו שניתן להסיק ממנה שאי הליכתו לבית הקברות נובע ממנהגים אחרים שלא קשורים לכהונה, דיש נהגו כגאון לא ללכת לבתי קברות, ויש מנהגי עדות שהקפידו בזה לכלל האנשים.

ראיה לשיטה זו מהגמ' בחולין
ראיה לדברים אלו נלע"ד להביא מגמ' מפורשת, וז"ל הגמ' בחולין (דף קלג ע"א):

"אמר אביי: מריש הוה חטיפנא מתנתא, אמינא - חבובי קא מחביבנא מצוה, כיון דשמענא להא ונתן - ולא שיטול מעצמו, מיחטף לא חטיפנא, מימר אמרי הבו לי וכיון דשמענא להא דתניא: ויטו אחרי הבצע, ר' מאיר אומר: בני שמואל חלקם שאלו בפיהם, מימר נמי לא אמינא, ואי יהבו לי שקילנא; כיון דשמענא להא דתניא: הצנועים מושכין את ידיהם, והגרגרנים חולקים משקל נמי לא שקילנא, לבר ממעלי יומא דכיפורי - לאחזוקי נפשאי בכהני; ולפרוס ידיה? אנסיה ליה עידניה."

מבארת הגמ' שאביי נמנע מליטול מתנות כהונה כיון שהצנועים מושכין ידיהם מליטול, פרט ליום כיפור שכולם נוטלים שאז אם הציבור יראה שאביי לא נוטל ממתנות כהונה אזי ישכחו שאביי כהן. שואלת הגמ', שיכול אביי לעלות לנשיאת כפיים ובזה יחזיק עצמו לכהונה? מיישבת הגמ' שאביי היה אנוס, עיי"ש ברש"י איזה אונס הוא. ובריטב"א מביא פירוש נוסף, עיי"ש. ויש לתמוה מדוע לא הביאה הגמ' ראיה שאביי כהן ממציאות זו שאביי לא ניטמא למתים, ובודאי נפטרו רבותיו שחייב במצות קבורה, וכפי הגמ' בכתובות (דף יז ע"א) שמבטלין תלמוד תורה ללויית המת. ונראה שלדרכינו אתי שפיר, כיון שלא להיטמא למתים אינו מהוה ראיה על היותו כהן כיון שהדבר תלוי רק בו, ואינו מקבל תוקף למנהגו על פי הציבור, ולא גרע מאומר על עצמו כהן אני שאינו נאמן, עיין ברמב"ם וכן פוסק שו"ע (אהע"ז סימן ג סעיף א).

ועיין עוד בחזו"א (שביעית סי' ה סוף אות ד; אהע"ז סי' ג) שביאר בזה שכיום שכהנים עולים על פי עצמם, מטעם זה שורפים חלת חו"ל ואין נותנים תרומה לכהן בא"י, כיון שעולים על פי עצמם. וכן אין חייבים ליתן ללוי מעשר ראשון, כיון שהלויים עולים על פי עצמם הרי שיש לערער על כל מציאות החזקה אף בהוחזק בעליה לתורה, שמא עולה על פי עצמו ואינו נבדק טרם עלייתו לתורה, וכבר רמז לזה המהרי"ט בתשובה (סי' קמט), עיי"ש.

קושיא על מהלך זה מהמל"מ
אמנם, יש להקשות על מהלך זה שהבאנו, מדברי המשנה למלך והש"ש שהבאנו לעיל, שם משמע מדבריהם שאדם האומר על עצמו שכהן הוא, הרי אף שלא האמננו לדבריו וכלפינו מעולם לא הוחזק ככהן, מכל מקום הוחזק ביחס לעצמו שלושים יום ככהן ולוקה על פי זה. ולדברינו קשה לומר כן, כיון שעיקר החזקה היא מצד מה שהוחזק בעיני הציבור ואז אנחנו צריכים להתנהג כמותה, וא"כ מדברי המשנה למלך והש"ש שהזכרנו לעיל נראה לא כדברינו. ואכן יעויין בשערי ישר, הבאנו דבריו לעיל, שנתקשה עד מאוד באופן זה של חזקה, האיך ניתן לומר חזקה זו נחשבת אף בעינינו, מאחר ומעולם לא האמנו לו שכהן הוא. הרי חזקה זו שוברה עמה, ומה לנו להתנהג כמותה, ובודאי באופן זה שנחלק בין האיש לאשה שכלפיה לא הוחזקה, וזה קשה להלום. ועיין במחנה אפרים שמבאר שלא ניתן לומר ברמב"ם שהמדובר שהוחזק, שאם הוחזק אזי מדוע האשה לא לוקה? וממשיך לומר שאפילו אם הוחזק אין זה נחשב חזקה, כיון שמעולם לא האמנו לו לעלות לתורה ככהן ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו, הרי שזה לא נחשב חזקה כדי שהאשה תלקה עליה. ומה שהוא לוקה, כותב המחנ"א שהוא מדין ע"א, עיי"ש. הרי שכותב המחנה אפרים כנגד חזקה זו, ולא ניתן לומר הבנה זו בחזקת כהונה שראשיתה ידועה לנו ושוברה בצידה, ואחר שלושים יום יהפך דינה לחזקה המחייבת גם אותנו.

ועיין בהגהות הגרש"ז לש"ש (שמעתתא ו פרק יא אות ס) שמכח קושיא זו דחה הבנה זו של המל"מ שהרמב"ם עוסק בהוחזק, שכמו שלאחרים לא חשיב כהוחזק לכהן הואיל ואין מעלין אותו לכהונה על פיו וגם אינו קורא בתורה ראשון, הרי שגם לעצמו לא תועיל החזקה ל' יום, הואיל ובכל אותם הימים לא החזקנוהו לכהן וא"כ לא ילקה על פי זה.

דחיית יסודו של המל"מ מדברי הרמב"ם
הבאנו לעיל את השערי ישר שביאר את הרמב"ם, מדוע הביא את הירושלמי שבן לוקה על אביו מדין החזקה, ולא הביא את הבבלי שהוא מדין רובא דליתא קמן. יעויין בדברי יחזקאל (סימן כא בהערה) שביאר אחרת דברי הרמב"ם, דבאמת צריכים לשני הדינים במקלל אביו. דבתחילה צריכים אנו לדון על זה שנולד, אם נולד מאדם זה או מאדם אחר, ועל זה לא שייך חזקה, שהרי הדבר בספק משעת לידתו אם הוא אביו, וע"ז צריך להכריע מכח רוב בעילות אחר הבעל שהוא האב. ואולם כשגדל, יש להסתפק שמא הוא הלך ובא אחר במקומו והוא זה שכרוך אחר אביו, וזהו שהוכיח הירושלמי דכיון שכרוך אחריו ומתנהג כבן עם אביו הוה חזקה וראיה שהוא בנו, ומוכח שסוקלין על החזקות. ועיין עוד בדברי יוסף (סימן ג) שגם ביאר כך ברמב"ם, ועיין עוד בסדרי טהרה (יו"ד סימן קפה ס"ק א) מש"כ בישוב קושיא זו.

ישוב זה ברמב"ם יש בו כדי לקבוע גדר בחזקה זו שאנו מתבססים עליה, והלימוד הוא שהיא צריכה להיות מבוססת כבר מראשיתה, שאל"כ לא ניתן להשתמש בה אף לאחר מכן.

וכדברים הללו כותב הגר"ש ישראלי במשפטי שאול (סימן ג), וז"ל:

"אך לכשנעיין נראה שאין הדבר כן. כי אין חזקה מועילה להחזיק הדבר על פיה, אלא כשאין ידוע לנו מקור החזקה וסיבתה, אז החזקה קובעת ודאות על הדבר שהוחזק. כגון, שהוחזקה נדה בשכנותיה, שזה מכוח התנהגות האשה שודאי יודעת מה מעמדה, ומתוך התנהגותה שופטות השכנות שהיא נדה, וכן באיש ואשה שהוחזקו כבעל ואשה, שהם יודעים זאת בבירור, והתנהגותם מוכיחה בעיני הבריות על מעמדם, שהם בעל ואשה וכל כיו"ב."

ובכך מיישב את הרמב"ם, וז"ל:

"ועפ"י דבריו אלה מבואר יפה מה שעמדו האחרונים (עי' חוט השני סי' י"ז ועוד ועוד) בסתירה שבין ש"ס דילן לירושלמי. שבגמרא דילן (חולין הנ"ל) מוכיח ממכה אביו דאזלינן בת"ר [=בתר רובא], ואילו הירוש' (פ"ד מקידושין ה"י) יליף מזה דהורגין על החזקות, והיינו מצד שהוחזק שזה בנו. והביא הרמב"ם ג"כ האי ירושלמי. אכן עפ"י הש"ש שני הדברים נצרכים ומשלימים זא"ז, שמכוח רוב לחוד לא היינו הורגים, דאין הולכים בדי"נ אחה"ר. אלא שזה מהני אם החזקה שהוחזק אח"כ תחשב כחזקה מעליתא, שאילו לא היינו הולכים אחה"ר, כי אז מה שהחזיקו בו כבנו היה נחשב כחזקה בטעות, ולא היה שמה חזקה.

א"כ שמענו מדבריו יסוד הנ"ל, שרק חזקה שהיא כדין נחשבת לחזקה. אבל חזקה שאנו יודעים שמקורה בטעות, אעפ"י שבעיני אנשים הוחזק, אין ע"ז תורת חזקה."

ואולם, לפי זה יש לעיין במה שהבאנו לעיל מדברי האחיעזר, שהוכיח מהש"ש שאף חזקה שהוחזקה בטעות חשיבה חזקה מהא דגיטין (דף נד ע"ב) שאמר הסופר ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שבהן לא כתבתי לשמן, דאינו נאמן להפסיד ס"ת. ולדברינו הכא, שמענו מהרמב"ם לא כך?

יש לחלק דבגיטין החזקה הוחזקה כטובה עד שהסופר אמר דבריו, ולהיפך, מה שכעת הוא אומר זה עצמו נגד מה שמוחזק שעובד עושה עבודתו. יעויין בקידושין (דף סה ע"ב) ובראשונים שם, שבפועל יש חזקה שפועל עושה פעולתו כדין, וכיון שכן על אף דברי הפועל החזקה טובה, ועיין משנת יעקב (הלכות איסורי ביאה פרק כ הלכה א).

יש להעיר שודאי יכולה להיוצר חזקה אף מדין שויא ומאמירתו, אבל גבולות החזקה יהיו כשל דין השויא, רק יכול וילקה על זה אם לא יביא אמתלא לדבריו, שכן אחר החזקה יחזיק הדבר לכולנו. עיין שו"ת הרמ"א (סימן ב) ושו"ע אהע"ז (סימן יט) וביו"ד (סימן קפה) ושם בנושאי כלים ובסדרי טהרה. אולם הכא הקושיא על הש"ש היא, אם החזקה הוחזקה רק עליו ולא על האישה, האיך ניתן ליחס זאת כחזקה אף ביחס אליו.

ועוד יש לצרף לזה את דברי בעל נתיבות לשבת (סימן ג ס"ק ב), הובא באוצה"פ (שם אות י), שכתב כי לא אמרו כי החזקה מועילה אלא רק לאחר שבא לביה"ד ואמר כהן אני, אבל בלאו הכי כיון שאינו נאמן עפ"י עצמו לומר כהן אני וכדעת הרמב"ם הנ"ל, אם כן כל החזקה נופלת, שהרי אין היא באה אלא עפ"י מה שאמר בעצמו, והוא הרי אינו נאמן.

ב. היתר נוסף לדברים הנ"ל, אין חזקת האב בחוסר היטמאותו למתים מהוה חזקה.
נמצא א"כ שכיון שכל החזקה היא מה שהאב החזיק את עצמו לכהן על פי עדותה של בתו, הרי שחוסר היטמאותו למתים אין בה כדי להוסיף כיון שלא הוחזקה בעיני הציבור, ועל כן אין בעדות זו כדי להחזיק את בנו בכהונה. ודאי לשיטת הנתיבות לשבת שחזקה זו מועילה בצירוף אמירת כהן אני בביה"ד, וכאן זה לא היה. ואמנם ראיתי באחרונים שהביאו שאדם שלא נטמא למתים הוי עדות לכהני חזקה, ולדברינו לענ"ד אין זה הדין.

קושיא על מהלך הדברים הנ"ל וישובה, והסבר דברי הרמ"א סימן ג
הראנו לדעת שלא יועיל ע"א על דין השויא, כמו כן חזקה שנוצרת רק על אמירתו מבלי שהציבור נתן לזה תוקף כל היחס אליה הוא כאל שויא ולא מדין החזקה. יש להתבונן בדעת הרמ"א (אה"ע סימן ג) שמפסיקתו יש להעיר על דברינו.

הבאנו לעיל את דברי הרמב"ם והשו"ע (סימן ג סעי' א) שלא מעלים לס"ת אדם האומר על עצמו שהוא כהן, וכן גבי נשיאות כפים. ואולם יעויין במגיד משנה על הרמב"ם וכן בר"ן על הרי"ף (כתובות י ע"ב) שהביאו דעת הרמ"ך, שסובר שכיום שאין תרומה מה"ת המנהג להעלותו לתורה ואין שום איסור מלהעלותו לתורה ראשון. הרב המגיד כתב שהמנהג הוא מנהג טעות, ומ"מ כותב שכיום שאף מדרבנן לא נותנים לכהן תרומה ניתן להעלותו לתורה על פי דבריו, ומ"מ ראוי לעשות כפי דברי הרמב"ם, וכן מסיק הר"ן. להלכה פוסק הרמ"א כפי מסקנת הרב המגיד, שנאמן להעלותו לתורה בזמן הזה שאין תרומה, וכמו כן הוסיף שנאמן אף לנשיאות כפיים. ותמה עליו הח"מ (שם ס"ק ז) שבנשיאות כפיים אם אינו כהן עובר על עשה, ומכח זה חולק על הרמ"א לעניין נשיאות כפיים, יעויין בפרי מגדים (או"ח סימן קכח בהקדמה לאשל אברהם שם) מש"כ בדעת הרמ"א. מכל מקום, הכרעת הרמ"א להעלות אדם לתורה ונשיאות כפיים על פי עצמו.

לאחר מכן מביא מרן (סעיף ב) שאם יבוא ע"א ויעיד שהוא עולה לתורה ראשון מעלים לכהונה על פי עדותו, והרמ"א לא חולק על זה. וקשה טובא, דניחא לדעת הרמב"ם והשו"ע שאין הוא נאמן על עצמו לעלות לתורה, הרי שאם ראינו שעולה לתורה ראשון ראיה שהציבור בדק וראה שהוא כהן. אולם לרמ"א, שאין זה מחמת נאמנותו, אלא אין בזה שום איסור למונעו מזה, הרי שכעת מעלים אותו לכהונה על פי ע"א שמעיד שעלה לתורה, ובעליה זו לא מוכח מידי. ועל כרחך הפשט הוא שלעלות לתורה ראשון וכן לנשיאות כפיים לא חש הרמ"א, וכך הוא על פי ע"א. וכמו כן, לאוסרו בגרושה אין כלל בעיה שכן אדם נאסר בגרושה על פי עצמו, וכפי הביאור בסעיף א', וזה אף לדעת הרמב"ם. ונמצא לפי"ז, שע"א יהיה נאמן לאוסרו על גרושה מכח סעיף א' העוסק בשויא, שכן אין לו שום נאמנות על היותו כהן מכח העליה לתורה, ומצאנו כאן מקום שע"א נאמן על השויא, וזה מפורש היפך דברינו למעלה.

לענ"ד התשובה לזה פשוטה, מאחר וסעיף ב' עוסק שהוחזק עולה לתורה וזה שונה, שכן על פי החזקה אנחנו מגדירים אותו לכהן. ואמנם, כפי שהגדרנו לעיל בש"ש גם זה קשה, שכן הוחזק על פי עצמו, וחזקה זו לא יוצרת אותו ככהן מאחר ולא נתנו לו נאמנות לגמרי אלא כלפי עצמו. וא"כ, כפי שראינו דעת מר"ן לעיל שכלפי האישה היא רק ספק חללה, וכמו כן הבן ספק חלל, ותמהנו מאוד על אופן יצירת החזקה באופן זה. זאת ועוד, בסעיף ב' אין הגבלה זו כלפי האישה והיא תיאסר לגמרי כיון שע"א מעיד עליו, ועל כרחך שזה לא הביאור, שכך הוא מחמת החזקה. אלא לענ"ד הביאור ברמ"א אחר, כמו שכבר הבאנו דעת הרמ"א דלא כרמ"ך לחלק בין תרומה מה"ת או מדרבנן, אלא שנאמן רק היכא שאין כלל תרומה כיום, והב"ש (ס"ק ב) מקשה קושיית הח"מ מהא דבנשיאות כפיים הוא עובר על עשה ומניין להאמינו לזה, מיישב הב"ש, וז"ל:

"אלא ודאי כל דבר שאין לו הנאה לא חיישינן שיעשה איסור ואין לו הנאה מזה משום הכי לא חיישינן לשום דבר אלא שמא יאכל בתרומה אבל אין חשש משום נשיאת כפים."

ולענ"ד הביאור בדברי הב"ש הוא כפי השערי ישר שהבאנו לעיל, שהחשש שישקר משום שבח כהונה אינו אלא מדרבנן, וחשש זה קיים רק היכן שיש נגיעת ממון, ובזה"ז אין תרומה כלל כדברי הב"ש. לפיכך, באופן ששויא אנפשיה חד"א דנאסר באיסורי כהונה, והרי גם מדרבנן נאמן לאסור את עצמו מדין שאחד"א, שוב לא החמירו בזה חכמים לענין איסורים, וחזר כח הדין של דין תורה להאמינו מדין ע"א נאמן באיסורים וללקות על פיו, שנאמנות האדם על עצמו הוא מדין ע"א, ואין זה פוגע בנאמנותו מאחר ולאסור על עצמו הוא נאמן מדין השויא, אזי חוזר הדין לע"א לא מפריע נגיעתו בדבר. ולפי"ז אתי שפיר דברי הרמ"א, מאחר ונאמנות האדם על עצמו היא כשל ע"א, הרי שנאמנות זו מועילה לעלות על פיו לתורה. ולפי"ז, אם מעיד ע"ז עד אחר, הרי שהוא נאמן.

יעויין בחוות דעת (סימן קפ"ה ס"ק ה) שעושה הבחנה בין הוחזק על פי ע"א לבין הוחזק על פי השויא.

עדות על האב אינה מספיקה להעלות את הבן לכהונה.
יסוד נוסף שעל פיו נלע"ד להקל הוא על פי דברי הרמב"ם (פרק כ מאיסורי ביאה הל' טו), וז"ל:

"מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני ועד אחד מעיד לו שאני יודע שאביו של זה כהן אין מעלין אותו לכהונה בעדות זה שמא חלל הוא, עד שיעיד שזה כהן הוא, אבל אם הוחזק אביו כהן, או שבאו שנים והעידו שאביו של זה כהן הרי הוא בחזקת אביו."

מקור לשיטת הרמב"ם המחודשת
ביאר המ"מ שיש לרמב"ם שיטה חדשה בסוגיא זו. בדין "מעשר ראשון חזקה לכהונה" מעמידים בגמ' (כתובות כו ע"א) בבן כהן שיצא עליו קול של בן גרושה, אך בדין "החולק תרומה עם אחיו בנכסי אביו", לא הוזכר בגמ' (שם) שהמדובר ביצא עליו קול של בן גרושה. על כן מחלק הרמב"ם בין מציאות שמוחזק בעדים שאביו כהן, ובין מציאות בה אינו מוחזק בעדים אלא יש רק ע"א המעיד שהוא כהן. היכן שמוחזק לנו על פי עדים שאביו כהן, לא צריך כלל ראיה על הבן, אלא א"כ יצא עליו קול של בן גרושה, ובכך מדובר בגמ' גבי מעשר ראשון חזקה לכהונה. אבל במקרה של החולק עם אחיו בנכסי אביו, מדובר כשלא מוחזק לנו שאביו כהן, ויש רק ע"א המעיד שראהו חולק בתרומה עם אחיו, וכמו שכתב הרמב"ם (הלכה יב): "העיד שראה זה שחלק עם אחיו בבית דין תרומה שהניח אביהם הכהן, אין מעלים אותו לכהונה בעדות זו שמא חלל הוא ולקח חלק מירושתו למוכרה". ולכן לא סגי בעדות זו, דאף שאביו כהן, מכל מקום חיישינן שמא אדם זה חלל, אבל אם העידו שנים שראוהו חולק בתרומה בתורת ירושה עם אחיו, כל שלא יצא קול פסול, מעמידים אותו בחזקת אביו שכהן הוא.

מכאן הוציא הרמב"ם את הדין שכתב בהלכה טו הנזכרת. ועיין בביאור הגר"א שהיתה לרמב"ם גירסא אחרת בגמ', עיי"ש. וכתב על גירסא זו הגרי"א הרצוג (שו"ת היכל יצחק אה"ע ח"א סימן יא):

"אני לא מצאתי המקור לגירסא זו - אבל מכאן ראיה שהגר"א ז"ל ראתה עינו משו"ת וחידושיו של הרמב"ם ז"ל יותר מהידוע לנו. ומכאן מקור לחוקרים לחפש בכת"י הרמב"ם ז"ל בשו"ת וחידושים על הש"ס ואפשר שימצאו."

ובאור שמח על אתר מביא מקור מהירושלמי לדברי הרמב"ם.

סברת הרמב"ם
ובטעם הדבר נראה לומר על פי מה שהבאנו לעיל בהרחבה, דע"א נאמן להעיד בכהונה בזה"ז אינו מדין נאמנותו על היחוס, דלהעלותו לכהונה מתורת יחוס צריך שנים, ורק נאמן להאכילו בתרומה מדין איסורין דע"א נאמן, אחרי שלדבריו של העד כהן הוא הרי נאמן לאכול בתרומה על פיו. ואם מכח איסורין הוא, הרי זה ברור שצריך שהעדאתו של העד תהיה עליו ולא מועיל מה שהכיר את אביו שהיה כהן, דעדיין אינו מעיד עליו להאכילו. ואחר זמן ראיתי סברא זו מוזכרת בשו"ת היכל יצחק (שם), בשם ת"ח חשוב באותו הדור תלמיד הגרא"ז מלצר והנאני מאוד, וברוך שכיונו.

ובמהרי"ט (ח"א סימן קמט) ביאר טעם הדבר, שמה שסגי בע"א לתרומה בזמן הזה הוא משום דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי, ורק בתרומה דאורייתא החמירו דלא סגי בע"א משום שלא יעלוהו ליוחסין. ולכן, כל זה הוא כשמעיד עליו בעצמו שכהן הוא, שלא אפשר לו לאישתמוטי אם אין הדבר אמת. אבל כשמעיד על אביו שמת שהיה כהן, לא מיקרי עביד לאיגלויי שאביו כבר נשכח זיכרו, והבן אם לא יחזיקוהו העולם בכהן, יכול להישמט ולומר שהאב היה כהן אלא שנשא גרושה וחילל בנו, ולכן אין ע"א נאמן בזה. ורק כששנים מעידים שאביו כהן היה, שמועיל עדותם מן הדין, מעמידים את הבן בחזקת כהונה. הביא דבריו בשו"ת ברית אברהם (סימן ד אות יג).

ג. היתר נוסף לנידון דנן. עדות ע"א על כהונת האב כשאינו לפנינו ומשפחתו אינה מוחזקת לכהונה אינה מעלה את הבן לכהונה.
העולה מזה שאף לפי המהרי"ט דשיטתו שכהני הזמה"ז ודאי הוו, הרי ככל שהדיון על הבן ואין האב לפנינו, לא יועיל ע"א להעיד שהאב היה כהן, ואין מעלין אותו אף לכהני חזקה על פיו.

נמצא א"כ, שבנידון דידן אף אם אחות האיש מעידה שאביהם נהג במנהגי הכהונה [מה שהטלנו ספק בזה], מכל מקום אין בזה משום עדות על הבן, שכיון שאביו לא הוחזק לכהונה הרי שאין ביד ע"א להעיד על בנו שהוא כהן, דילמא אביו נשא גרושה ועל כן אין הבן כהן, וכלשונו של הרמב"ם הנזכר.

ביאור נוסף ניתן לומר בהלכה זו לפי דברי הנתיבות (חו"מ סימן מו ס"ק ו), דאין ע"א נאמן היכן שצריך לצרף לעדותו חזקה שיודעים אותה רק על פיו, דחזקה הנעשית על פי ע"א לאו כלום היא, ולכן בשטר שנתקיים רק ע"י ע"א והלוה טוען פרוע, לא אומרים מתוך שאינו יכול להישבע משלם, כיון שצריך כאן לצרף חזקת שטרך בידי מאי בעי עם עדותו. וכך הוא גם כאן, כשמעיד ע"א שאביו כהן היה, לא מספיק בזה, אלא צריך לצרף לזה חזקה שאביו מוחזק לכהונה, וזאת אינננו יודעים אלא על פי הע"א.

וביאור דומה מצאתי בשו"ת היכל יצחק (שם), וז"ל:

"ולענין החילוק בין העיד ע"א והעידו שנים שאביו של זה היה כהן, נ"ל שקל הוא שהקילו ז"ל בתרומה בזמן הזה ואין קולא זו לענין תרומה בזה"ז אלא במדת המסגרת של עדותו, היינו שזה כהן כשר, אבל כשמעיד על אביו, צריך אתה להוסיף דבר שהוא אינו מעיד עליו, שהרי הוא אינו מעיד שאביו לא בא על פסולה לכהונה, משא"כ כששנים מעידים על אביו שהיה כהן כשר ושוב אין לך לחוש שמא נשא גרושה וכו' שלא נחשדו זרע אהרן על כך."

הוכחה נוספת ליסוד זה שכהני חזקה ונאמנות על פי ע"א הוא מדרבנן
ומהלכה זו הוכיח הגר"נ גוטלר (שורת הדין כרך ה בעמוד צה) שדעת הרמב"ם שעדות על כהונה אוסרתו לענייני כהונה מדין דרבנן, וז"ל:

"ולכאורה דברי הרמב"ם תמוהים מה ההבדל בין הרישא לסיפא?! הרי הרמב"ם מדבר להחזיק אדם ככהן על פי עד אחד לדברים שמספיק עד אחד. ומה ההבדל בין אם הוחזק אביו לכהן לבין עד אחד המעיד שאביו כהן. הרי בשניהם השאלה מה היתה האם, ועל כך לא אומרת החזקה ולא העד דבר. ומדוע חילק הרמב"ם בין המקרים.

ונ"ל שהרמב"ם הולך לשיטתו, שמדין תורה אין נאמנות כלל לעד אחד בעדות כהונה. אלא דחז"ל האמינו עד אחד לדברים דרבנן וכן להחמיר עליו. והאמינו לעד רק כשמעיד עדות גמורה על אדם שהוא כהן. אבל אם יש ספק בעדותו, לא האמינוהו כלל. אולם כאשר הוחזק האב לכהן הרי הבן בחזקת האב, לתרומה דרבנן (עיין הלכה ז'), כיון שאין לחשוש שאביו נשא פסולה. ועוד, שרוב נשים אינם פסולות ועיין במ"מ שפירש כן."

ומקרה זה לפנינו אין העדה נאמנת על אחיה מדין מה שאומרת על אביה, כיון שצריך לצרף לדבריה שאביה מוחזק לכהונה, וזאת אין בידינו, כ"ש שדבריה על אביה לוקים בחוסר הבנה מהי הכהונה ואיזה איסורים כרוכים בכך.

הוכחה ליסוד שהזכרנו בתחילת דברינו מדברי הרמב"ם הללו.

לעיל הזכרנו יסוד שכל ואין העומד לפנינו נוהג במנהגי כהונה ואינו מוחזק במשפחתו כמשפחת כהנים הרי שבזה לא יועיל ע"א לומר עליו שכהן הוא ויצטרכו שני עדים להגדירו ככהן, וביארנו מס' נימוקים להלכה זו הנימוק היסודי הינו שעניין החזקה בכהונה הוא לתת תוקף להמשך מנהגי הכהונה וכאשר אין את החזקת כהונה הרי שעיקר חסר כדי להגדירו ככהן וכך מגדיר זאת הרמב"ם כהני זמנינו כהני חזקה, זאת ועוד שהש"ש ביאר שלאסור האיש בגרושה מכח היותו כהן זה גדר דבר שבערוה שצריך שני עדים, ועוד הוי ע"א מול רוב ישראל ועל כן ע"א לא נאמן ועוד כנגד חזקת זרות, עיין לעיל שביארנו יסוד זה בהרחבה, מכל מקום לענ"ד מדברי הרמב"ם הללו [וכן פוסק השו"ע וכלדהלן] ישנה הוכחה ברורה ליסוד זה שכן כותב הרמב"ם:

"מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני ועד אחד מעיד לו שאני יודע שאביו של זה כהן אין מעלין אותו לכהונה בעדות זה שמא חלל הוא, עד שיעיד שזה כהן הוא, אבל אם הוחזק אביו כהן, או שבאו שנים והעידו שאביו של זה כהן הרי הוא בחזקת אביו."

וכותב הרמב"ם שאם יבא ויאמר עליו שכהן הוא הרי שיוחזק ככהן על פי עדות זו, ויש לשאול מה תוכנה של עדות זו איך יודע לב"ד שכהן הוא ועל כרחך הכוונה שהוא נוהג במנהגי כהונה שאל"כ במה יודע איפוא שכהן הוא שאם נאמר שיעיד שאביו כהן הוא לרמב"ם עדות זו לא תועיל כאמור לעיל, ואם יאמר שמשפחתו משפחת כהונה ולא הוחזק לנו במשפחתו שמשפחת כהונה הרי שגם זה לא יועיל על פי עדות ע"א ועל כרחך שהביאור היחידי שמועיל על פי ע"א הוא אחת משני עובדות או שהוא נוהג במנהגי כהונה או שהוא ממשפחה המוחזקת בעיננו כמשפחת כהונה אופן אחר לא יתכן אלא על פי שני עדים, וברמב"ם זה ישנו חידוש גדול יותר שאף שהנטען לכהונה מודה שכהן הוא לא יועיל להחזיקו ככהן, נמצא א"כ שמדברי הרמב"ם הללו הוכחה נמרצת לדברים שהעלינו לעיל ודו"ק בזה.

בירור דעת השו"ע בהלכה זו
יעויין בשו"ע (אה"ע סימן ג סעיף ו) שפוסק כדברי הרמב"ם הנ"ל. ואמנם יעויין בח"מ (ס"ק ז) שהעלה סתירה בדברי מר"ן מדבריו לעיל (סעיף ג), וז"ל השו"ע: "אם יעיד אחד מהאנוסים שאחד מהם מוחזק בכהונה, מעלין אותו לקרות בתורה ואין חוששין שמא אמו עובדת כוכבים". מקור הדברים הוא הרשב"ש, מביאו הב"י (ועי' שו"ת מהר"י בירב סימן לט שמביא לשון בנו הרב צמח בן ה"ר שלמה), וחידושו של הרשב"ש הוא שעל פי רוב אין האנוסים נישאים לגויות. ושואל הח"מ: באיזה מקרה עוסק הרשב"ש? אם במקרה בו מעיד ע"א על האיש העומד לפנינו שכהן הוא, הרי ברור שאין אימו גויה. ואם מעיד על אביו שנוהג במנהגי כהונה, הרי שלפי סעיף ו הניזכר לא מספיק שאין אמו גויה ואין האנוסים נישאים לגויים, עדיין שמא אימו גרושה והבן פסול לכהונה? מיישב בח"מ בשתי אפשרויות: הראשונה, שאכן סעיף ג' חולק על סעיף ו', והרשב"ש אינו מקבל את פסיקת הרמב"ם. דבר זה יש בו מן הדוחק, אחר שמרן פוסק כשניהם. השניה, "אפשר דלקרות בתורה אף הרמב"ם מודה, דלאו איסורא הוא, ובסעיף ו' לא מיירי אלא מנשיאות כפים ואכילת תרומה דהם דברי איסור לזרים".

דיון בתירוצי הח"מ והנפק"מ
הרי לן שלדברי הח"מ בתירוץ ראשון לא פשוט שמר"ן הכריע כדברי הרמב"ם, כיון שהביא בסעיף ג' שיטת החולקים, ולא ניתן להסיק כפסיקת הרמב"ם. ולפי תירוצו השני של הח"מ, הרי שאף הרמב"ם יודה לעניין שנחוש לכהונתו היכא שאין כאן שום איסור, משא"כ נשיאת כפים ואכילת תרומה שיש בהן איסור לא תועיל עדות ע"א על האב. נמצא לדרך זו, שבמקרה דנן יקשה לן לסמוך על פסיקת מר"ן, שכן לעניין איסורו לגרושה וזונה תועיל עדות הע"א על אביו לדעת מר"ן השו"ע.

אמנם לענ"ד קשה יהיה ללכת אף אחר תירוצו השני של הח"מ, דהנה מקשה באבני מילואים (ס"ק ו) על תירוץ זה, הביאו בספר מחצית השקל, שאם כן שלענין להעלותו לתורה אנו הולכים אחר חזקת אביו, אזי למה הוצרך הרשב"ש לטעם שנזהרין מלהתחתן עם הכותים?

מיישב האבני מילואים שדוקא בספק בן גרושה וחלוצה כיון דאביו הוא מוקמינן לי' בחזקת אביו, אבל אם אנו מסופקין שמא בן כותית הוא וא"כ אינו אביו כלל, דישראל הבא על הכותית הולד כמותה, לא שייך בי' חזקת אבהתי'. לזה הוצרך הרשב"ץ לטעמא דלא חיישינן לספק זה, דרוב האנוסין נזהרין בזה, אבל בן גרושה דאביו הוא מוקי לי' בחזקת אביו דהוא כהן.

יעויין בדרישת ארי (סימן ג ס"ק ה) שהקשה קושיא נוספת על אפשרות זו, דאם כן קשה איך פסק מר"ן השו"ע בסעיף ב דמעלין מקריאת התורה להיות כהן ככהני הזמן הזה דהיינו לתרומה מדרבנן, וליחוש שהעיד ע"א על אביו שהוא כהן שעולה לתורה ראשון, אבל חיישינן שמא חלל לעניין אכילת תרומה?

ועוד הרי הבאנו לעיל סברת המהרי"ט בביאור דעת הרמב"ם, שסובר עיקר הנאמנות של ע"א אינה קיימת כיון דהאב אינו לפנינו לא הוי מילתא דעבידא לאיגלויי, ועל כן לא יהא נאמן כלל?

ועל כן ברור שהלכה ו' הלקוחה מדברי הרמב"ם שרירה וקיימת, ועדות על האב אינה מועלת לבן שמא אמו גרושה או זונה, ולא מעלין את הבן לכהונה על פי זה. ובדבר הקושיא מסעיף ג, לענ"ד יש ליישב על פי דברינו, שכל עדותו שכהן הוא זה על פי התנהגותו ככהן, שהרי אין מציאות כזאת שמעיד ע"א על פלוני שהוא כהן, שכן מה הופכו לכהן ומנליה לומר שהוא כהן? על כרחך מעיד שנוהג פלוני במנהגי כהונה, ומכח זה בא לומר שהוא כהן, וכפי דברי השו"ע שהבאנו בסעיף ב' שמעיד על אדם שקורא בתורה נאמן לעניין כהני חזקה. וא"כ מה יהא הדין שאנוסים שנמצאים בין העכו"ם? היה מקום לומר שנחוש שחזקתו בטעות ואימו גויה, קמ"ל שאין הם רגילים לשאת גויות, ועל כן אין רוב האנשים שהם נכרים מכריע, אלא הולכים אחר הרוב שנישאים, ורוב האנוסים נזהרין מלהתחתן בגוים, עיין בב"ש (ס"ק י).

סתימת הפוסקים דלא כח"מ
יעויין בלבוש (אה"ע סי' ג) שכך מבאר, דז"ל:

"אם אחד מהאנוסים מעיד על חבירו האנוס שהוא מוחזק בכהונה, מעלין אותו לקרות בתורה ראשון ולישא כפיו, ואין חוששין שמא אמו גויה, דחזקה הוא אצלינו שכל האנוסים או רובם נזהרים במדינתן להתחתן בגוים ולא חיישינן למיעוטן, דכל דפריש וחזר לדתו מרובה קפריש."

הרי שסובר שהע"א מעיד על חבירו שהוא מוחזק לכהונה, ולקמן מביא אף את דברי הרמב"ם כלשונם וכלשונו של מרן, הרי שלא ראה סתירה בינהם ולא הלך בעקבות הח"מ.

עיין עוד בבית משה (ס"ק י) שביאר שהעד מעיד על האדם ולא על אביו, ומעמיד שמעיד סתם, ולא בעינן לשואלו דילמא מעיד על אביו ואז לא יהני עדותו, ועיקר חידושו של הרשב"ש שלא שואלים אותו על אמו שמא היא נכרית., ועיין עוד בעצי ארזים (ס"ק יא) שגם העמיד שמעיד עליו ולא על אביו, ועיקר חידושו של הרשב"ש הוא על דורי דורות למעלה הימנו שמא יש גויה, קמ"ל שלא.

עיין עוד בפני משה (ס"ק ו) שגם העמיד שמעיד עליו ולא על אביו ועיי"ש מה שתירץ וכן העמיד באבני משפט ס"ק ו', הרי לנו שרבים מהפוסקים לא קיבלו חילוקו של הח"מ.

עוד יעויין בערוך השולחן (סימן ג סעיף יב) שהביא שיש חולקים על הרמב"ם בזה, והביא דברי הרב המגיד על סעיף יב ברמב"ם שמזכיר דעה החולקת, ומסיים ערוך השולחן: "ורבינו הב"י פסק בסעי' ו' כהרמב"ם ולא הביא דעה אחרת כלל [עי' ח"מ סק"ז]".

שוב מצאתי שבתשו' המבי"ט (חלק ב סימן מ) ג"כ הביא את הדברים, ושם סיים: "ולגרושה לא חיישי' שאין קידושיהן בחק העכו"ם קידושין ולא גירושיהן גירושין", ובכך ניחא שגם חשש חלל ליכא באנוסים. וזהו א"כ חידושו של השו"ע כלפי האנוסים ואין בזה כדי לסתור את סעיף ו בשם הרמב"ם ודו"ק בזה.

וכדעת הרמב"ם סתמו המהרי"ט (ח"א סי' קמט) והמבי"ט (ח"ב סימן מ), וכן סתם בשו"ת עונג יו"ט (סימן קנז), ועיין עוד שו"ת באר משה (בנין ירושלים סימן א).

עדות קרוב בכהונה
זאת ועוד, יש להעיר על עדותה של אחותו של האיש, שאין לקבל עדות זו מאחר ובעדות על כהונה מבואר בסוגיא בכתובות (דף כה ע"ב) שקרוב פסול לעדות זו. וכך הוא לשון הסוגיא:

"הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא - נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה, דברי רבי; אמר לו ר' חייא: אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה - תאמינו להשיאו אשה, ואם אי אתה מאמינו להשיאו אשה - לא תאמינו לאכול בתרומה! א"ל: אני מאמינו להאכילו בתרומה - שבידו להאכילו בתרומה, ואיני מאמינו להשיאו אשה - שאין בידו להשיאו אשה."

וכתבו התוס' (ד"ה נאמן) דהכי קאמר, נאמן להאכילו בתרומה אפילו האב לבדו, דרבי סבר אין מעלין מתרומה ליוחסין וסגי בע"א להאכילו בתרומה, ואין נאמן להשיאו אשה אפילו בצירוף אחר עמו כיון שהוא קרוב, וליוחסין צריך שני עדים כשרים.

מקשה הפנ"י (שם) שאם כן מה קשה לו לרבי חייא, אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה תאמינו להשיאו אשה? שמא דוקא בתרומה מכשיר רבי קרוב, וכמו בכל עדות איסורין שפסולים כשרין בה, אבל ליוחסין שצריך שני עדים, דהיינו עדות גמורה, לא מועיל בקרוב, וכמו בכל עדות דעלמא שאם אחד מהן קרוב עדות פסולה היא.

ביאור הטעמים של פסול קורבה בעדות איסורין
כותב בקובץ הערות (סימן סה) ונראה מוכרח מזה דקרוב פסול לגבי איסורין, אלא דבכל האיסורין לא אפשר לאשכוחי כלל פסולא דקרוב, דלא מיקרי קרוב אלא אם הוא קרוב לבע"ד, ובאיסורין ליכא בע"ד כלל, שהדבר נוגע לכל ישראל בשוה. ומשו"ה נדה נאמנת על עצמה, דלענין האיסור איננה בע"ד יותר מכל ישראל, וא"כ לא הויא קרובה. אבל אם דנין על האדם אם הוא כהן או אם הוא פסול, ע"ז שפיר הוי בע"ד, וע"כ קרוביו הם קרובין לבע"ד, ופסולין להעיד עליו.

וכן מסיק הפנ"י, נביא דבריו להלן. ובטעם הדבר מדוע חלוק פסול קרוב משאר הפסולים הנאמנים לאיסור, מבאר בקובץ הערות דבכל הפסולין לעדות אין מאמינין להגדתן, אבל בקרוב אין אומרין שאינו נאמן להעיד על קרובו, שהרי אין מקבלין עדותו אפילו מעיד על אחר שאינו קרובו, אלא דאין אח נהרג על ידי אחיו. ואפשר שזהו ביאור הגמ' ס"פ מי שמת (ב"ב קנט ע"א) דקרובים לאו משום דלא מהימני, דאטו משה ואהרן מי לא מהימני, אלא דגזירת מלך היא, והיינו דקרובים אינן פסולין כלל, אלא דגזירת מלך היא שלא יהא האח נהרג ע"י אחיו. וזה מדוקדק בלשון המשנה (מכות ה ע"ב) נמצא אחד מהן קרוב או פסול, ולכאורה לישנא יתירא הוא, דהא קרוב הוא בכלל פסול, ול"ל למיתני קרוב בפני עצמו? אבל לפי הנ"ל הוא בדקדוק גדול, דאין קרוב בכלל פסול, אלא דינא אחרינא הוא, דאין ממיתין ע"י קרוב אפילו כשאינו מעיד על קרובו.

ובזה מובן טעם החילוק בין קרוב לשאר פסולין לענין איסורין, דבמקום שהאמינה תורה ע"א אין כאן תורת עדות, ופסולין נאמנין ככשרין, וכמו שכתב רש"י ביבמות (דף פח ע"ב ד"ה וכדר' נחמיה) דכל מקום שהאמינה תורה ע"א אין דין עדות בדבר, מדעד אחד נאמן בה, ופסולים נאמנים ככשרים. וזה אינו שייך אלא לענין פסולין, דהגריעותא שלהן שאין מאמינין אותן, אבל באיסורין הן נאמנין. אמנם לענין קרובים, דפסולן אינו מטעם שאין מאמינין אותן, אלא שא"א להמית אח ע"י אחיו, וא"כ ה"ה לפסול אח ע"י אחיו או להעלותו לכהונה ע"י אחיו.

על הסבר זה של הקובץ הערות יש להקשות, מניין לנו בכלל לחדש פסול קרוב בעדות איסורין? הרי פסול קורבא נלמד בסנהדרין (דף כז ע"ב) מדכתיב לא יומתו אבות על בנים, דקאי בדיני נפשות, ודיני ממונות ילפינן שם (דף כח ע"א) מנפשות, מקרא דמשפט אחד, משפט השוה לכולכם. וא"כ באיסורין, דלא כתיב קרא, מנין לפסול קרוב, וצ"ע.

עוד יש להקשות, דהא דאינו נאמן לומר "כהן אני" הטעם משום דקרוב פסול, הנה ברא"ש פ' הניזקין (גיטין פ"ה סימן יב) וכן הוא במרדכי (ר"פ האשה רבא) הביאו משו"ת הר"מ מרוטנברג דהטעם שהוא עצמו אינו נאמן לומר "כהן אני" הוא משום שבח כהונה וריוח מתנות כהונה לו ולזרעו ולדורותיו, הרי שהטעם הוא משום חשש משקר. ואכן על טעם זה מקשה הקוב"ש (אות סו), דהא מבואר בגמ' דגם קרוב אינו נאמן ובקרוב הרי ליכא חשש משקר, כמבואר בגמ' ב"ב (דף קנט ע"א) גבי היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו, וצ"ע.

סיבה נוספת לחוסר נאמנות קרוב בכהונה
אמנם ניתן להביא כאן סיבה נוספת לחוסר נאמנות ע"א קרוב לכהונה, והוא על פי יסוד בעדות, שכל אימת שהדבר נוגע לענין ממוני צריך שיהא עד כשר. ויש להוכיח זאת מהגמ' בב"ק (דף קיד ע"ב) דנאמנת אשה לומר וקטן לומר "מכאן יצא נחיל זה". ומקשה הגמ': אשה וקטן לאו בני עדות נינהו? והרי שם נאמן לדעת הר"ן הואיל שכל ואין מוחזקות נאמן ע"א, וכגון באבידה, ואפ"ה מקשה הגמ' על אשה וקטן דלאו בני עדות נינהו. על כרחך שכל דבר שיש בו ממון, על אף שע"א נאמן צריך שיהא עד כשר, ואשה אינה נאמנת וה"ה קרוב, דבדבר שבממון חשדינן לאשה וקרוב. ובזה מבאר הגר"א גורדון בשו"ת (סימן כה-כז), את דברי הרמב"ם (פ"ה מהל' עדות הלכה ג) שפוסק שכל מקום שע"א מועיל אשה ופסול כמו כן מעידים, חוץ מע"א בשבועה, שאין מחייבים שבועה אלא בעדות כשר הראוי להצטרף עם אחר ויתחייב זה הנשבע ממון על פיו. ומקשה הכס"מ דמניין לו לרמב"ם דין זה, דשונה עדות שבועה מעדות איסורין? ולפי מה שכתבנו מבואר, שכן כל דבר המעורב בו חיוב ממון צריך ע"א כשר.

ובזה גם ניתן לבאר דברי הנוב"י (אבה"ע סימן לג) שכתב שלדעת הרמב"ם ע"א שמעיד על אדם שמת נאמן מדאורייתא, דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי, ומ"מ כתב שמה"ת צריך דוקא עד כשר.

גם מדברי רע"א בשו"ת (מהדורא תניינא סי' סז) מוכח שסובר שאין האם נאמנת לומר שבנה כהן ואפי' להחמיר, ואין נאמנות האשה מדין עד אחד נאמן איסורין, אלא דהאשה נאמנת לומר לכשר נבעלתי, משום שיש לה חזקת כשרות עם ברי שלה שלכשר נבעלה. ועיין גם בקהלת יעקב (אה"ע סי' ד' סעי' כו ד"ה אין שכתב) שאין נאמנות האם משום עד אחד נאמן באיסורין.

וכיוונו לדברי הריטב"א בפרק קמא דכתובות (דף יג ע"א) על המשנה: "ראוה מדברת עם אחד ואמרו לה מה טיבו של איש זה? איש פלוני וכהן הוא, רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת". כותב הריטב"א שם, וז"ל:

"אבל אינה נאמנת שהוא אותו פלוני לא לכהונה אפילו לתרומה ולא לירושה, דהא לית לה שום חזקה להאמינה וכולה הימנותא דידה לר"ג משום חזקה דגופא היא."

וכן כותב להדיא בפסקי רי"ד (שם), וז"ל: "ולאו דוקא כהן, שאינה נאמנת להחזיק העובר בחזקת כהן אלא בחזקת כשר".

ולפי"ז כיון שכהונה היא שבח ממון וריוח מתנות כהונה, וכמ"ש הרא"ש הניזכר, הרי שאשה וקרוב פסולים לעדות זו. ומובן קושיית ר' חייא לרבי, דאם אתה מאמינו לקרוב להאכילו תרומה, אף שיש הנאת ממון, הרי ששונה עדות כהונה מכל מקום אחר המעורב בו ממון, וא"כ תאמינו אף ליוחסין להצטרף עם אחר להשיאו אשה.

ויסוד דבר זה מפורש בשו"ת רבי אליעזר מטלז (סימן כז), וכן כתב בשו"ת אחיעזר (ח"א סימן יד אות ד), רק לא ביאר שהחשש הוא משום חשש משקר אלא ביאר שיסוד מוסד הוא שכל היכן שיש תערובת ממון אין נאמנות ע"א בקרוב.

עיין בפנ"י שהרגיש בסברות אלו שאמרנו, וכתב דפשיטא לן טובא דע"א קרוב אינו נאמן לא בתרומה ולא במעשר, אי משום מעלת יוחסין, אי משום דענין תרומה ומעשר מיקרי איסורא דאית ביה ממון, שיש כאן גזל השבט לכהנים וללויים.

חקירת הפסול קורבה בעדות כהונה וביאור מחלוקת הראשונים על פיה
על פי חקירה זו של הפנ"י ניתן לבאר מחלוקת תוס' ורמב"ן. דהנה כתוב בתשובת רבי לרבי חייא אני מאמינו לאכול בתרומה שבידו להאכילו בתרומה, ונחלקו הראשונים בביאור המיגו. רש"י מפרש כפשוטו, שבידו להאכילו תרומה, דכיון שהמעיד כהן והכל חולקין לו בתרומה, יש ביד העד להאכילו בתרומה למי שמעיד עליו, וכ"כ תוס' (בד"ה שבידו). והקשו על זה הראשונים מספר קושיות, והוסיף על זה רע"א קושיא נוספת, וז"ל:

"ובתוס' תירצו דמש"ה לא מהימן במגו דלדבריו קרוב הוא, וכמו דאמרינן בהחולץ, לדבריך נכרי אתה ואין עדות לעכו"ם. ובעניי איני מבין, דהתם מדין עדות באנו להאמינו מדין יכיר שפיר אמרינן לדבריך וכו' אבל הכא דמטעם מגו באנו להאמינו, מה בכך דהוא קרוב, אטו קרוב אינו נאמן במגו, וצלע"ג."

ומכח זה ביאר הרמב"ן דלא כרש"י ותוס', וביאר שיש כאן מיגו מעין הפה שאסר, היינו יכול היה האב לומר סתם "כהן הוא", וזה בתנאי שאיננו יודעים שהוא אביו והיה נאמן מדין ע"א לתרומה, וכיון שכך עומדת לו לאב נאמנות מכח מיגו ונאמן אביו להאכילו בתרומה,. ועל פי זה מיישב הרמב"ן את הסתירה לגמ' זו מהמשנה בקידושין בפ' עשרה יוחסין (דף עט ע"ב): "מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים ובא הוא ואשתו ובניו ואמר אשה שיצתה עמי למדינת הים הרי היא זו ואלו בניה אין צריך להביא ראיה לא על האשה ולא על הבנים", ואוקימנא לה בגמ': "בקטנים וכרוכים אחריה אבל גדולים א"נ קטנים ואין כרוכים אחריה צריך להביא ראיה על הבנים". ואתמר עלה בגמ': "אמר ר' שמעון בן לקיש לא שאנו אלא בקדשי הגבול אבל ליוחסין לא", כלומר אף בכרוכין אחריה. משמע מכאן שאף לקדשי הגבול כשאינן כרוכין אחריה אינו נאמן, ולפי הרמב"ן מיושב שהגמ' בקידושין עוסקת כאשר ידוע על פי עדים שהוא אביו.

כותב הגאון ר' נחום גוטלר (שורת הדין כרך ה, פס"ד המתחיל בעמוד צה), וז"ל:

"נראה בעליל שהם נחלקו בשני תרוצי הפני יהושע. שהתוס' סוברים שכדי להעיד על אדם שהוא כהן צריך עד אחד כשר [כיון שמעורב בו ממונא - א.ה.] ואף שיש לאב מיגו שהיה יכול לומר שאינו אביו אינו נאמן. וכפי שכל עד קרוב אינו נאמן להעיד אף שיש לו מיגו שיכל לומר איני קרוב.

והרמב"ן סובר שעדות זו היא כעדות איסורין, וצריך עד אחד. ומעיקר הדין כנראה לא צריך עד כשר, דגם קרוב ואשה נאמנים ככל עדות איסורין, אלא דעשו מעלה ביוחסין שצריך עד כשר. ובמקום שיש לעד מיגו מהימנינן ליה גם אם הוא קרוב."

ועיין בשערי ישר (חלק ו פרק ט) שמביא סיבה נוספת על פסול קירבה בעדות כהונה, ואין כאן המקום להרחיב.

הרי שמסקנת האי דינא דעדות קרוב פסולה לעדות כהונה, ומהאי טעמא שציינו. ואמנם, יעויין בשו"ת דברי חיים [צאנז] (ח"א אהע"ז סימן י) שמסיק שהאי דינא פליגי בה ראשונים, ומסיק שאף לכהונה נאמנת אשה לחומרה. אולם, לענ"ד קשה להלום דבריו, ולא הביא אף לא ראיה אחת לנידון זה, רק הקשה בסברא. ואנן הבאנו שתי סיבות לחילוק בין עד כהונה ובין עד לאיסורין.

אמנם, מצינו בשדי חמד (מערכת העי"ן) שהביא מחלוקת הפוסקים בענין עד אחד נאמן באיסורין, אם אפילו קרוב נאמן. דעת בעל הלכות קטנות (חלק א סי' ל) שעד אחד אפילו קרוב נאמן באיסורין, ועמו חבל אחרונים הפוסקים כמותו. ולעומתו, בעל שבות יעקב (חלק א סי' מד) כתב שאין דבריו מוכרחים, והקשה עליו ממה ששנינו בכתובות (דף כה ע"ב) בברייתא:

"הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא, נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה, דברי רבי, אמר לו רבי חייא, אם אתה נאמן להאכילו בתרומה תאמינו להשיאו אשה, ואם אי אתה מאמינו להשיאו אשה לא תאמינו לאכול בתרומה. אמר לו אני מאמינו להאכילו בתרומה שבידו להאכילו בתרומה, ואיני מאמינו להשיאו אשה שאין בידו להשיאו אשה."

ופסק הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כ הלכה י) כרבי, שהאב נאמן על בנו להאכילו בתרומה. הרי מפורש בברייתא שם, שהטעם שהאב נאמן עליו בנו הוא מטעם מגו, אבל בלי מגו לא היה נאמן עליו. ואילו לדעת בעל הלכות קטנות הנ"ל, הרי עד אחד ואפילו קרוב נאמן באיסורין, ומדוע לא יהא האב נאמן על בנו אפילו בלא מיגו? מכאן, שעד אחד נאמן באיסורין דוקא כשאינו קרוב, ולא האמינוהו בברייתא שם אלא מטעם מגו שבידו להאכילו בתרומה, וכנ"ל.

לענ"ד, אחר המחילה מהשבות יעקב, אין ראיה ממה שמצינו שאין ע"א נאמן לגבי כהונה, שכן הכא מנינו שתי סיבות לחוסר נאמנות ע"א, הן מצד מעלת יוחסין הן מצד דפתיך בה ממונא. וכיון שעדות זו בכוהני חזקה הוי מדרבנן, הרי שאף כל ענייני הכהונה אינם נאמנים ואף להחמיר עליו. וכל דברי ההלכות קטנות אינם אלא בגדר ע"א נאמן בשאר איסורין, ודו"ק בזה.

ויש שהביאו ראיה משיטה שהזכיר המאירי (כתובות כה ע"ב) שיש נאמנות ע"א בקרוב אף לכהונה, וז"ל:

"זה שכתבנו שמעלין לכהנה על פי עד אחד מיהא באכילת תרומה לא סוף דבר עד אחד דעלמא אלא אפילו על פי קרוב אפילו בן על פי אביו ר"ל שאם בא כהן הידוע או הבדוק לנו ואמר על אחד שאינו מוחזק בבנו בני הוא וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה אבל לא ליוחסין וכל שכן בשאר קרובים ויש אומרים דוקא אם בבנו משום דכתיב יכיר יכירנו לאחרים הא שאר קרובים לא."

לענ"ד אין שיטה כזאת, שכן למעיין במאירי רוצה לומר שיש שמקבלין ע"א קרוב אבל הוא כגדרי נאמנות של אביו עליו, היינו בהצטרף אליו מיגו דלאו אביו הוא וכדברי הרמב"ן, ויש שאף עם מיגו זה פוסלים קרובים וכשיטה שפוסלת קרובים אף בעדות איסורין, אבל בכהונה ללא המיגו אין אף שיטה אחת שמעלה כהונה על פי ע"א קרוב וכגמ'.

ואולם מה אעשה שעומד כנגדי שיטת ריא"ז בשני מקומות, בכתובות (דף יג ע"א) וביתר הרחבה שם (כה ע"א) שמעלה לכהונה ע"פ ע"א קרוב. וצ"ע האיך לבאר את הסוגיא, וכפי ביאור הראשונים וכקושיית השבות יעקב? וכך הוא להדיא בתוספתא (סוף פרק ב בכתובות). ואמנם על התוספתא ניתן לומר שסוגיין לא כמותה, ברם על שיטת הריא"ז יש לעיין.

ד. היתר נוסף, עדות הכהונה היתה מפי אחות המבקש.
א"כ לדברינו, אין בעדותה של אחות המבקש להחשיבו ככהן מאחר והיא אחותו, ועדות קרוב פסולה להעלות לכהונה על פיה.

עד אחד בהכחשה, ובגדר איני יודע האם נחשב כהכחשה
לענ"ד, די במה שכתבנו כדי לפסול עדות אחות המבקש, ואולם, למעלה מהצורך, נוסיף טעם נוסף כדי לפסול עדות זו. בדיון נשאל המשיב האם הוא יודע משהו אודות כהונתו ואמירת אביו שהוא כהן, ואמר המשיב שאינו יודע כלום, ואף אינו יודע מה זה כהן.

ובגדר זה של אמירת "איני יודע" האם זה מהוי הכחשה, נחלקו קמאי, ויסוד הדין בגמ' בקידושין (דף סה ע"ב), וז"ל:

"אמר אביי: אמר לו עד אחד אכלת חלב, והלה שותק - נאמן, ותנא תונא: אמר לו עד אחד אכלת חלב, והלה אומר לא אכלתי - פטור; טעמא דאמר לא, הא אישתיק מהימן. ואמר אביי: אמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך, והלה שותק - נאמן, ותנא תונא: עד אחד אומר נטמאו, והלה אומר לא נטמאו - פטור; טעמא דאמר לא, הא אישתיק מהימן. ואמר אביי: אמר לו עד אחד שורך נרבע, והלה שותק - נאמן, ותנא תונא: ושנעבדה בו עבירה, ושהמית על פי עד אחד או ע"פ הבעלים - נאמן; האי ע"פ עד אחד היכי דמי? אי דקא מודו בעלים, היינו ע"פ הבעלים! אלא לאו דשתיק."

ונחלקו מהי סיבת הנאמנות של העד. שיטת התוס' (ד"ה אמר לו) דזהו מצד דתלינן דשתיקתו של בעל הדין כהודאה דמיא, ויש כאן הודאת בע"ד שחייב קרבן, אבל אם יאמר איני יודע לא יתחייב קרבן עפ"י ע"א. וכן מפרשין התוס' מ"ש בסמוך ע"א אומר לו נטמאו טהרותיך, דזהו מצד שתיקה כהודאה, ולכך כתבו התוס' דצ"ל דאיירי שא"ל העד בפניך נטמאו, דאל"כ ל"ש לומר בזה שתהא השתיקה כהודאה. ועל דרך זו צ"ל גבי ע"א שא"ל שורך נרבע דאיירי באופן שהבעלים יכולין לידע, דאל"כ אין שתיקתו כהודאה. וכן מבאר הרא"ש (גיטין פ"ה סימן ח), והמרדכי (ריש פרק האישה רבה, יבמות סי' עג).

ומה שמצינו שאמר אביי בפרק הנזקין (גיטין דף נד ע"ב) שצריך שיהא בידו של העד על מנת שיהא נאמן, מדובר באופן שמכחישו. הר"ן (קידושין כה ע"ב בדפי הרי"ף) ושאר הראשונים ג"כ כתבו כן בשם ר"ת, אולם את הגמ' בהנזקין מעמידים אף באמירת איני יודע, שהרי הטהרות ברשות הפועל נטמאו, ואפילו שתק הו"ל כמו איני יודע. ואף תוס' בגיטין כתבו שניהם, היינו במכחישו או אמר איני יודע.

הרמב"ן קידושין (שם) וכן הרשב"א והריטב"א הקשו על התוס' ממ"ש במשנה דהע"א "נאמן", ולפי התוס' אין זה כלל מצד תורת "נאמנות" של העד, אלא מצד שתיקה כהודאה. וכתב הר"ן ליישב שיטת הר"ת, דהנה גבי ממונות בכה"ג לא יתחייב בשתיקתו, הרי דאין זה נחשב כהודאה מוחלטת. ואפילו גבי חלב, אם הע"א הוא חשוד או גזלן לא יתחייב קרבן ע"פ שתיקתו, דכדי לחייבו מצד דין שתיקה כהודאה, צריך להגיע לתורת הנאמנות שיש להעד, ולכך ל"מ כשהעד גזלן. ולכך ל"מ בממונות. ולפ"ז מיושב שפיר לשון "נאמן" האמור במשנה, דאלמלא תורת ה"נאמנות" שיש להע"א בזה, לא היה בזה הדין של שתיקה כהודאה, דאין זה הודאה גמורה. אלא זהו חידוש שחידשה תורה באסורין מקרא דאו הודע, שתהא שתיקתו של בעל דבר במקום ע"א נחשבת כהודאה, עי"ש בר"ן.

הראשונים הנ"ל חולקים על התוס', ומבארים דע"א נאמן לחייבו קרבן גם כשאומר איני יודע, דנתחדש דלענין חיוב קרבן סגי בנאמנות של ע"א, וכן בנטמאו טהרותיך ובשורך נרבע.

והנה בעלמא ע"א אינו נאמן נגד חזקה אא"כ זה בידו, ואילו בשמעתין מבואר דנאמן לומר נטמאו טהרותיך. ובשלמא לתוס' איירי בשותק דווקא, ומצד שתיקה כהודאה. אך לרשב"א צ"ב מ"ט נאמן הע"א, והרי זה נגד חזקה.

והבאור לפי הרשב"א הוא, דכל שזה נוגע לבעלים, והבעלים לפנינו ולא הכחישו את העד, בזה הדין דע"א נאמן נגד חזקה. והגם דאם הבעלים היו במדינת הים או שהבעלים היה שוטה, אז לא היה נאסר עפ"י העד, מ"מ כשהבעלים לפנינו ואין מכחישין את העד [דגם שזהו מחמת חוסר ידיעת הבעלים ולא מחמת שתיקה כהודאה], בזה נאמן הע"א לאסור.

אופן נוסף נאמר, שדעת הראשונים החולקים על תוס' וסיעתו אכן סוברים שמכאן מוכח שע"א נאמן אף כנגד החזקה, וכמו שכתבו להדיא בחידושי הרמב"ן (יבמות פח ע"א). וכן כתבו בחידושי הרשב"א והריטב"א שם. וראה עוד בתשובת הרשב"א (סימן שעו), וכן כתב המאירי יבמות (שם), וכן דעת הרשב"ץ בתשובה, וכמו שכתב הש"ך יורה דעה (סימן קכז ס"ק טז).

להלכה, פוסק מר"ן שו"ע (יורה דעה סימן קכז סעיף א) כדעת התוס' וסיעתו, שאמירת איני יודע מהוי הכחשת בעל דין להעד והעד אינו נאמן, וכן מסקנת הרמ"א שם. אמנם בש"ך (שם ס"ק טז) מסיק כרמב"ן וסיעתו, מכל מקום סתימת מרן אינו כך.

א. היתר נוסף, הכחשת בעל דין ע"י אמירת איני יודע לדעת מרן שו"ע.
בנידון דידן, שתגובת המשיב היא שאינו יודע על מה מדברת האחות שאומרה שאביהם אמר שהוא כהן, וכן אינו יודע מה זה כהן, הרי שלפי השו"ע אמירת איני יודע מהוי הכחשת העד, ובכה"ג אף אם נאמר שבעדות כהונה עד אחד נאמן בכוהני חזקה, מ"מ כאשר ישנה הכחשה שב הדין להיות שאין האחות נאמנת להוציאו מחזקת ישראל [יעויין לעיל בש"ש שסובר שיש חזקת זרות].

איני יודע בהיה עליו לדעת לסברת החולקים
עוד נראה לענ"ד, שכאן אף החולקים יודו שאמירת איני יודע זה הכחשה, כיון שכנגד אמירת האחות שאביהם אמר שהם כוהנים אומר המשיב שאינו יודע ואף אינו יודע מה זה כהן, הרי שכוונתו לומר שמה שאומרת אחותו אינו נכון, והוא מעולם לא שמע את אביהם אומר כן, אחרת היה לו מושג על מה היא מדברת. ואף שמהתוס' רי"ד בסוגיא בקידושין משמע לא כך, מ"מ לענ"ד ניתן ליישב דבריו עם דברינו, ואכמ"ל.

וכן נראה לי מוכרח מתשובת המבי"ט (חלק א סימן ריט), וז"ל:

"תשובה נראה דהא דתנן פ"ב דכתובות דעד אחד נאמן להעלות לכהונה אפי' היו גומלין היינו כשהוא עצמו אומר שהוא כהן דהא משוי אנפשיה איסור חומרי כהנים אבל אם הוא עצמו אינו יודע שהוא כהן לא יהא חייב לנהוג שום חומרא על פיו לא מבעיא כשהוא מכחיש אלא אפילו אומר איני יודע כדמוכח פ' הניזקין ואין עד אחד נאמן לאביי כשהוא בידו לטמא ולרבא כשהיה מתחלה בידו הא לאו הכי אינו נאמן דהא דאמרי' פ' האומר בקידושין דנאמן אפילו לא היה בידו תחלה היינו בשותק דכהודאה דמיא אבל מכחיש או אומר איני יודע לא כמו שכתב הרא"ש בשם ר"ת ז"ל. והכא נמי השתיקה הוא כאומר איני יודע אם אני כהן אם לאו ומה שהיה נוהג חומרא לא שיהיה מודה אלא חומרא משום ספק בעלמא לא הודאה דהא דאמרי' השתיקה היא כהודאה הוא כשאמרו לו נטמאו טהרותיך בפניך או ידעת דומיא דאכלת חלה בשתיקה כה"ג הוי הודאה אבל בענין אחר לא דהא דשתיק משום דלא ידע וכמו שכתבו בתוספות פ' האומר והרא"ש פ' הניזקין וביורה דעה סימן קכ"ז והאי דהיה מחמיר על עצמו לא הוי הודאה כדאמר' שהרי יכול לחזור בו מהשתיקה ולהכחיש אם אמר מה ששתקתי שהייתי מחשב לדעת אם הוא אמת ונאמן כמו שכתב שם יורה דעה ומסתמא כשהיה שותק לא היה אוכל או שותה הטהרות שאמרו לו שנטמאו או היין שאמרו לו שנתנסך והיה מחמיר על עצמו ואפילו כשמכחיש אחר כך נאמן ונפקא מינה שאפי' היה מחמיר כה"ג נאמן להכחיש."

המבי"ט עוסק בנידון שהנטען לגביו אף נהג כמנהגי כהונה, ואמנם עשה כן לחומרא כיון שאמרו לו שכהן הוא ושם משפחתו כמשפחת כהנים. ופוסק המבי"ט שאין הוא כהן, דס"ל דאין ע"א נאמן אלא בדבר שהוא בידו או כאשר יש הודאת בע"ד. וכיון שא"י לא נחשב הודאה, ואין הכהונה בידו של העד, ממילא אינו נאמן, וא"צ לומר שיש כאן הכחשה של העד, כיון שאמירת העד אף אם הייתה כזאת יש כנגדה הכחשה בדמות איני יודע, ואף שנהג בחומרא, אין זה מחמת זה שהוא מאמין לע"א, אלא שעשה זאת מחומרא, עיי"ש.

סתירה בדברי המבי"ט וישובה
פסיקת המבי"ט הינה פשוטה וראיה לדברינו. מ"מ יש לתמוה על דבריו ממקום אחר, שהוא עצמו כתב (חלק ב סימן מ), והבאנו דבריו לעיל, שהע"א נאמן אף אם הנטען שהוא כהן אומר איני יודע, וזה היפך דבריו הנ"ל (סימן ריט). לפי החילוק שהבאנו נראה לומר שאמירת איני יודע היכן שהוא אמור לדעת ואומר איני יודע, זה עצמו מהוי הכחשה, משא"כ כאשר הוא לא אמור לדעת הרי אמירת איני יודע הינה בתמימות דעים, וע"ז לא ניתן לומר שזה הכחשה. ואולם, לענ"ד חילוק זה ניתן להיאמר בדעת הרמב"ן וסיעתו שהע"א הוא עצמו נאמן, שאז ניתן לומר שישנה הבחנה אם היה יכול וצריך לדעת או לא, שאז אם היה צריך לדעת ואומר איני יודע זה מהוי הכחשה. ברם לשיטת ר"ת וסיעתו ששתיקת הבע"ד היא המחייבת, הרי שהסברא היא להיפך, שאם לא היה צריך לדעת הרי שאף השתיקה אינה מחייבת, ובודאי אם אומר איני יודע,ברם ורק אם היה צריך לדעת, הרי שהשתיקה כהודאה, ומ"מ ישנו חידוש שאמירת איני יודע מהוי הכחשה כיון שהוא לא שותק.

לפי"ז, קצת קשה ליישב בכך דברי המבי"ט, שכן הוא הולך לשיטת תוס', וצ"ע.

ואחר העיון, נלע"ד ליישב דברי המבי"ט, ששני תשובות אלו עוסקות בנקודה אחרת. בתשובה בח"ב (סימן מ) שולל המבי"ט את האפשרות שכל נאמנות ע"א בכהונה הוא רק בתנאי שהמשנה עוסקת, כאשר מצטרפת לעדות הע"א אמירת האדם על עצמו שכהן הוא [ואכן מה שהוא שולל, זה עצמו מה שרצינו לומר, והבאנו לזה ראיה מרש"י ומהרמב"ם, עיין לעיל]. ואשר על כן כותב המבי"ט שעקרונית, אף אם הנטען לכהונה אינו יודע על היותו כהן, הרי מגדרי ע"א בכהונה נאמן הע"א שהוא כהן. ואולם בתשובה בחלק א (סימן ריט) עוסק המבי"ט בגדר עדות שבאיסורין, ולא מצד גדרי כהונה, ופוסק המבי"ט כר"ת וסיעתו שע"א מול בעל דין שאומר איני יודע אין ע"א נאמן, כיון שאמירת איני יודע היא הכחשה ואין ע"א נאמן בהכחשה. כך נראה לי האמת, ואולם קצת קשה, מאחר שלפי דבריו באמירת איני יודע אין זה הודאה ואין ע"א אמור להיות נאמן על זה, הרי שדבריו בח"ב סימן מ אינם מדוייקים להלכה, שכן אף שם אם אומר הנטען איני יודע הוי הכחשה, וצ"ע.

מכל מקום, סברא זו שאמרנו עומדת לנו בכאן לומר שישנה כאן הכחשה של הנטען כנגד אחותו, ואין ע"א נאמן במקום הכחשת בעל דין, וכפסיקת מר"ן השו"ע, וכך דברי המבי"ט (חלק א סימן ריט). ועיין בכנסת הגדולה (הגהות על הטור אות ב) שמביא דברי המבי"ט הללו להלכה.

ובמחלוקת הראשונים באיני יודע האם הוי הכחשה עיין בחזו"א (אהע"ז סימן נט אות טז) שכתב להכריע, וכותב: "ולענין הלכה נראה להחמיר כדעת הר"ן וריא"ז כמכריעים לאיסור בכל שותק ולהתיר במשיב איני יודע". הרי דשבאומר איני יודע יש להתיר.

ה. היתר נוסף, עדות מומר באיסורין.
לפסיקה זו יש לצרף הלכה נוספת מהלכות עדות באיסורין, כיון שכאמור כל המציאות אליה נקלענו נשענת רק על עדות האחות שאומר שאביהם אמר להן שכהן הוא ואף נהג ככהן, ולדאבוננו עדה זו אינה מוחזקת לשומרת תורה ומצוות, וידיעותיה יעידו כאלף עדים על רמתה הדתית. אשר על כן ניתן לצרף להיתר את פסיקת השו"ע (יורה דעה סימן קיט סעיף ז), וז"ל: "מי שהוא מפורסם באחד מעבירות שבתורה, חוץ מעבודת כוכבים וחלול שבת בפרהסיא, או שאינו מאמין בדברי רבותינו ז"ל, נאמן בשאר איסורים. ובשל אחרים נאמן, אפילו על אותו דבר, לומר מותר הוא."

וכן פוסק האגרות משה (אבן העזר חלק ד סימן יא) כלפי נידון זה עצמו, וז"ל:

"בדבר אחד שהחזיק עצמו לכהן ונתברר שכל ידיעתו היא מאביו שבעת שקראו אותו לשמחת הבר מצוה אמר שהוא כהן אבל אביו אינו שומר תורה כלל וגם שברח מבית אביו בילדותו מצד מרדו באביו שלפי הדעת לא היה לו לידע כל כך דבר כזה שלכן אין לו שום נאמנות לזה שהוא כהן, וגם אשה אחת שהיתה בת אחי אבי אבא שהיא שני בשני עם אביו הנזכר אמרה איך אפשר שאתה כהן מאחר שאבי שהוא אחי אביך אינו כהן שלכן אין לחוש למה שאמר אביו, ומצד אמירתו לאוסרו בפסולי כהונה מדין שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אין לאוסרו מכיון שהחזקת עצמו לכהן הוא ע"פ אמירת אביו שאין לו נאמנות לכן אינו צריך לגרש את אשתו הגיורת שהיא גיורת בצדק וזהירה בכל דיני התורה ורשאי לחיות עמה כמו כל ישראל בגיורת כי איננו כהן."

וכן מצאתי בשו"ת בית אבי (סימן קלד) על נאמנות אדם שאינו שומר תורה ומצוות על כהונה שאינו נאמן, עיי"ש.

ועל אף שניתן לחלוק על יסוד זה מכח דברי הבנין ציון החדשות [סי' כג] שחידש שפושעי ישראל בזמנינו יש לדון האם יש להם דין אומר מותר והוי שוגג קרוב למזיד, ועיין בשו"ת יביע אומר ח"א יו"ד סימן יא אותיות יב-כ שדן בארוכה בדבריו והביא סיעת פוסקים שהסכימו עימו, וא"כ לפיז' לא ניתן לפסול מטעם זה עדות האחות, מ"מ הכא לפי הדברים שהעליתי לעיל שדי בזה כדי להכריע שהנטען אינו כהן בכגון זה ניתן לצרף את דברי היד אבי והאג"מ כסניף לדברים.

יכיר בכהונה
נידון אחרון שיש לדון בו הוא האם אב שאומר על בנו, או אף על עצמו, שהוא כהן, האם בנו כהן מדין יכיר? ובמקרה דנן, על פי דברי אחות המבקש האב אומר על עצמו שהוא כהן, ולפי"ז נמצא שאם יש יכיר בכהונה הרי שאף בנו כהן.

יעויין ברשב"א (כתובות כה ע"ב) שמוכח מפירושו לסוגיין שאין יכיר בכהונה, וכן כותב שם הריטב"א. ואמנם בקצוה"ח (סימן רעז ס"ק ב) תמה מדוע אין יכיר בכהונה להני ראשונים הסוברים שיש דין יכיר אף על בן שלא מוחזק כבנו, וכשם שנאמן לומר בני זה בן גרושה וחלוצה לפוסלו אע"פ שאינו מוחזק בבנו? על קושיא זו יש מספר הסברים, ונביא חלקם שכבר עסקנו בהם.

יעויין בספר טבעת החושן על קצוה"ח (שם) שסובר שכשם דבעדות איסורין קרוב כשר, ומ"מ בכהונה מצינו שפסול, ופירטנו לעיל את הטעמים לאסור – או משום רווח כהונה או משום מעלה ביוחסין, הרי הני טעמי יהיו אף כאן. עוד נוסיף לומר שכותב הבית משה, מובא באוצר הפוסקים (סימן ג) שכשם שאדם כלפי עצמו אינו נאמן, הרי שגם כלפי בנו הוא מדין שויא, ועל כן ככל שויא נאמנות על אחר היא מצד הספק, ועל כן הבן ספק. ומוכח כן מדברי השו"ע (סימן ד סעיף ל) והרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק טו), וז"ל:

"והאומר על עצמו שהוא ממזר נאמן לאסור עצמו בבת ישראל, ואסור בממזרת עד שיודע ודאי שהוא ממזר ובנו כמוהו, ואם יש לו בני בנים אינו נאמן לפסול בני בניו ולא יפסול אלא עצמו."

הרי שכשם שהוא עצמו ספק אף בנו ספק כמוהו, וא"כ כך הוא אף בשויא, יעויין בפרישה שם שכך ביאר.

ואמנם הכא שלא אמר על בנו אלא על עצמו, יעויין בתשובת מקור ברוך (ח"א סימן מ) שפשוט לו שאין בזה דין יכיר, וביאר שכיון שכל אמירתו על עצמו הוא מדין שויא, ממילא אינו נאמן על הבנים מדין יכיר. ואמנם יעויין בשב שמעתתא (שמעתתא ו פרק יא) ושם ברווחא דשמעתתא (אות לג) שדחה דבריו מדברי הרמב"ם הנזכרים לעיל, שמפורש יוצא שאומר על עצמו שהוא ממזר, בנו כמוהו, מ"מ כך הוא מספק. ועיין עוד בחידושי ר' שמעון שקאפ (כתובות סימן כח).

נמצא שבדין יכיר יש ספק בפוסקים האם יש יכיר בכהונה, ואף לסוברים שיש יכיר אומרים שזה לא גדול מנאמנותו על עצמו, וכשם שבשויא דין הבן ספק כך הוא אף מדין יכיר. ואולם הכא, כפי שכבר הערנו לעיל גבי דין שויא, הרי אין האב לפנינו, וכל חידוש השויא הוא כשאומר על עצמו בפנינו, ולא כאשר מישהו אחר אומר שהאב אמר כהן אני, וע"א אינו נאמן לגבי זה ובפרט קרוב וכו', עם כל הדברים הנזכרים לעיל. וכך הוא ביחס ליכיר, שאין לך בו אלא חידושו, שצריך שיאמר הוא על עצמו או על בנו ולא מפי ע"א.

על כן לית דין צריך בשש, שאין במקרה זה שום דין יכיר על בנו, מבקש דנן.

סיכום הדברים
מכל מה שכתבתי יוצא ברור שהמבקש מותר להינשא לאישה זו שחיה עם גוי ונפרדה ממנו, ואינו מוגדר ככהן האסור באישה זו, ונימוקי מוזכרים לעיל בהרחבה וכך הם מסקנות הדין במקרה זה:
א. אדם שאינו נוהג במנהגי כהונה ואף אינו יודע כלום אודות הכהונה, ואף משפחתו אינה מוחזקת כמשפחת כהונה, במציאות זו עדות ע"א היא כנגד חזקת זרות, ועדות זו אינה נתמכת בחזקת כהונה, ועל כן במציאות זו צריך שני עדים להעמיד את הנטען בכהונה, וכפי שהארכנו בביאור עניינה של חזקה זו. לדברינו, אין אף לא מציאות אחת בה הביא הרמב"ם נאמנות ע"א מבלי שסמך לזה אמירת הכהן עצמו שהוא כהן או נהג ככהן, ולדברינו מבוארים הדברים מאוד.

ב. אין חזקת האב בחוסר היטמאותו למתים מהוה חזקה, כיון שלא הוחזקה בעיני הציבור. ובמקרה דנן, כיון שכל החזקה היא מה שהאב החזיק את עצמו לכהן על פי עדותה של בתו, הרי שחוסר היטמאותו למתים אין בה כדי להוסיף יותר מאשר אמר על עצמו שהוא כהן, ועל כן אין בעדות זו כדי להחזיק את בנו בכהונה, ודאי לשיטת הנתיבות לשבת שחזקה זו מועילה בצירוף אמירת כהן אני בביה"ד, וכאן זה לא היה.

ג. כשהאב אינו לפנינו ומשפחתו אינה מוחזקת לכהונה, עדות ע"א על האב אינה מעלה את הבן לכהונה. נמצא א"כ שבנידון דידן אף אם אחות האיש מעידה שאביהם נהג במנהגי הכהונה [מה שהטלנו ספק בזה], מכל מקום אין בזה משום עדות על הבן, שכיון שאביו לא הוחזק לכהונה הרי שאין ביד ע"א להעיד על בנו שהוא כהן, דילמא אביו נשא גרושה ועל כן אין הבן כהן, וכלשונו של הרמב"ם הנזכר. וגם מהלכה זו מוכרח היסוד שכתבנו באות א' שלא ניתן לקבל עדות ע"א על כהונה אלא רק שמעיד שהוא נוהג או נהג במנהגי כהונה או לחילופין הוא בן למשפחה המוחזקת בעיננו כמשפחת כהונה, ובאופן אחר לא ניתן לקבל עדות ע"א אם מעיד שאביו כהן לא מועיל ואם מעיד שמשפחתו משפחת כהונה גם לא מועיל, וצריך ע"ז שני עדים.

ד. ע"א קרוב פסול מלהעלות לכהונה על פיו, ובמקרה דנן כיון שכל עניין הכהונה נשען על אחות המבקש, אין ביד זה להגדירו ככהן ואף לא כהן מספק.

ה. אין דין יכיר בכהונה, במקרה כזה שנודע על כך לא מפי האב אלא מפי ע"א.

הרב אברהם הר וש >

נמוקי הג"מ שפנייר
ראיתי את דברי עמיתיי הרה"ג שליט"א, אשר האריכו בטוב טעם ודעת, ואף אני לאחר התייעצות הלכתית עם כמה מגדולי הדיינים שליט"א מצטרף עמהם להתיר מהטעמים שכתבו. עובדות המקרה מתוארות בדבריהם ולא באתי אלא להוסיף עוד כמה מקורות בכמה עניינים שדנו בהם.

שלא להקל ראש בקדושת הכהונה
שני פסקי דין בעבר עסקו בעניינים דומים, ראו פד"ר (כרך יא עמ' 282 וכרך יח עמ' 187).

א. כשבאים לדון בענייני נישואי איסור לכהן או בהתייחסות לאדם אם הוא כהן, צריך שיעמדו לנגד עינינו דברי גדולי גאוני האחרונים שהזהירו מאד מלהקל ראש בקדושת הכהונה. שהרי אף שדעת המהרשד"ם (סי' רלה) המפורסמת והמבי"ט ועוד אחרונים כמו השבות יעקב (ח"א סי' צג) שנראה מדבריהם שיש לכהני זמנינו דין ספק כהן או חזקת כהן באופן שניתן להקל בדינים שונים, מכל מקום גדולי האחרונים דחו שיטה זו, והובאו דבריהם בספרי אחרוני זמנינו:

בערוך השולחן העתיד (הלכות תרומות סימן עא סעיף טז) כתב:

"רע עלי המעשה שראיתי לאיזה גדולים שכתבו בספריהם דכהני זמן הזה אינם כהנים ברורים וסומכים על דברי הרמב"ם אלו וחלילה לומר כן וע"י זה יש קלקולים רבים שמקילים בטומאת כהן ובנשואין ולא ניחא למרייהו דאמרת עלייהו הכי."

הכנסת יחזקאל (סי' נו) כתב:

"עוד ראיתי בקצת תשובות וגם אני שמעתי כמה רבנים רוצים להקל, מחמת כהנים בזמן הזה ספק כהונה. וחס לי לומר כן, כי כבר מחו להו במאה עוכלי דבי רב גוברין יהודאין להתשובות שהזכירו דבר זה ונשתקע הדבר ולא נאמר, להוציא לעז על יוחסי כהונה ושיהיו ח"ו כל בכורי ישראל מבלי פדויים כד"ת ושאר דברים, אל יהי חלקי עמם להיות ח"ו אף סניף לדעתם. וגם אחר שבבית שני, עזרא בדקם ובחורבן בית שני לא נתבלבלו המשפחות."

ובחקרי לב (ח"ד אה"ע סי' ב) מאריך לדחות את דעת השבות יעקב שכתב שכהני זמן זה כהני ספק הם:

"כי יהיבנא כל דיליה דכהני זמנינו איתרע חזקתייהו, אכתי כהני ודאי הם. דקיי"ל בכל התורה כולה דאזלינן בתר חזקה אף בחזקה דאיתרע [...] ובר מן דין נ"ל דלא חשיב ריעות שאבדו כתב הייחוס כי אם בימי עזרא שהיה לכל הכהנים כתב יחוס זולת קצת כהנים שלא נמצא להם כתב, בכי האי חשיב ריעות אולי פסולים או זרים הם. אבל בזמנינו שמרוב הגלות והטלטול לא נשאר לשום כהן כתב יחוס זולת במה שהוחזקו לכהנים לנשיאת כפים ולדיני כהונה הנהוגים, לא בטלה הכהונה משום שאין להם כתב. דמי גזר שיהיה כתב יחוס לכהונה כדי שנאמר איתרע חזקתייהו, והרי קיי"ל כל המשפחות בחזקת כשרות בלי כתב יחוס ואף לכהונה, דהרמב"ם ור"ת הצריכו בדיקה והטור אה"ע סי' ב כתב דאין צריך. נראה דלכו"ע הך בדיקה אינו אלא דרבנן, דמדין תורה כהנים גמורים הם מכח חזקה ואיך נפקיע קדושת כהנים לעשותם ספק כהנים מלא דבר."

וכן כתב בשו"ת זכרון יוסף (סי' ג), שהביאוהו חבריי בדבריהם. גם הוא דוחה את דברי השבות יעקב, ובתוך דבריו בענין כהן שנשא חלוצה שצריך לכפותו להוציאה, כתב:

"וכפשטות דברי הרי"ף והרמב"ם והטור והש"ע וב"ח וח"מ ושארי אחרונים שלא חילקו בין כהנים מיוחסים לכהני זמן הזה ולא אישתמיט חד מינייהו להזכיר דבר זה. ובפרט שהרמב"ם בפ' י"ז ופ' כ' מהלכו' א"ב והטור והש"ע סי' ב' ג' כתבו החילוקי' שבין כהנים המיוחסי' לכהני זמן הזה ואלו הי' נראה להם כדברי השבות יעקב לא הוי שתקי כולי האי וכו' אבל מדינא כהנים גמורים הם לכל דבר שבקדושה ולנשיאת כפים ולפדיון בכורים דגדולה חזקה."

דברים אלה כתב על כהן באיסור דרבנן של חלוצה, עאכ"ו שצריך זהירות יתירה בבואנו לדון על איסור דאורייתא של גרושה או זונה לכהן.

המהר"ץ חיות בספרו מנחת קנאות (דף ט) דחה בשתי ידים את דברי השבות יעקב:

"ישתקע הדבר ולא יאמר וכו' אבל בזה"ז דלא נמצא שום כתב יחוס לכהן, א"כ לא שייך ריע חזקתייהו, ודברי השבות יעקב אין לצרפם אפילו לסניף לעלמא."

גם בשו"ת שם אריה (אה"ע סי' נג) הסכים עם הכנסת יחזקאל שאין לצרף את דברי השבות יעקב אף לסניף.

וכן הגר"ש קלוגר בחכמת שלמה (אה"ע סי' ו ס"ק ח) כתב שאין לצרף את דעת המהרשד"ם אף לסניף מאחר והיא דחויה ורוב הפוסקים חלקו עליו. ומלבד זה המהרשד"ם ודעימיה דברו רק בנשא חלוצה דהוי ודאי דרבנן ובזה סמך להקל.

וכן החת"ס בכתובות (דף כה ע"ב) כתב שמשפחות המוחזקות לכהונה הם כהנים גמורים לכל דיני תורה.

גם ידוע שאחרונים רבים חלקו על דעתו של היעב"ץ שחשש שכהנים דידן כהני ספק, ולכן לדעתו הכהן יחזיר את כסף פדיון הבן שנתן לו הישראל.

האם פסולי כהונה בכלל "איסור" או "ערוה"
ב. במה שהאריכו עמיתיי בענין האם פסולי כהונה הינו דבר שבערוה או ענין של איסור.

הגמרא בקידושין (דף סו ע"א) דנה לגבי אמו של ינאי המלך שנשבית, האם היו שני עדים לכך או עד אחד, והגמ' אומרת שמדובר בעד אחד שהעיד שנשבית. וכתבו הריטב"א והתוס' רי"ד (שם) שמוכח מהסוגיה שעד אחד לא נאמן להעיד על אשה שנשבית לפוסלה מכהונה משום שזה נחשב דבר שבערוה. כמו כן להעיד שהיא גרושה או זונה גם אינו נאמן, לפי דברי הגמרא (שם ע"ב) שלהעיד על בן גרושה ובן חלוצה צריך שני עדים.

וכדבריהם כתבו גם התוס' בכתובות (כו ע"א ד"ה והאמר) והתוס' בב"ב (לב ע"א ד"ה והאמר).

אך דעת הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק טז הלכה ו) שעד אחד נאמן לפסול אשה לכהונה ואין זה נחשב דבר שבערוה. והשב שמעתתא (שמעתתא ו פרק טו) תמה עליו, שכמו שעד אחד אינו נאמן להעיד על בן גרושה, כמבואר בסוגיה בקידושין שם, הוא הדין שלא נאמן לפסול את האשה עצמה לכהונה. וכן קשה מעדות שבויה שמבואר שם בגמרא שאין עד אחד נאמן.

וביאר השב שמעתתא, שהסיבה שאין עד אחד נאמן להעיד על בן גרושה וחלוצה, אינו משום שזה דבר שבערוה וצריך שני עדים. אלא הסיבה היא שכל עדות על פסולי קהל שיש לה השלכה על הילדים שיוולדו, צריך לזה עדות של שנים. כי נאמנות של עד אחד היא רק על דבר שנתהווה במקרה כמו להעיד על אשה שהתגרשה, אך לא להעיד על פסולי קהל שעדות זו תפסול גם את הזרע היוצא מהפסול. ראו בחזון איש (אה"ע סי' כ ס"ק טז) ובחידושי הגר"ש שקופ (כתובות סי' יד) מה שתמהו על הש"ש בזה, וראו באמרי בינה (יו"ד דיני שחיטה סי' ד).

הגר"ש שקופ זצ"ל כתב שם לבאר את דעת הרמב"ם, שכל עדות לפסול אדם לכהונה או לעדות נחשבת כמו עדות על דבר שבממון שצריך שני עדים. כי כמו שלגרוע מאדם זכות ממונית צריך שני עדים, הוא הדין לגרוע זכות אחרת כמו נישואין צריך שני עדים. לכן, בעדות על גרושה וחלוצה שאין זה פסול באשה שהרי זרעה כשר לכהונה ונמצא שאין בגופה שום חלות דין שנגרע זכותה לכהונה, אלא זהו רק דין הנהגה עליה שאסורה לכהונה ובזה לא צריך שני עדים, אבל בעדות על בן גרושה וחלוצה שגם זרעו פסול לכהונה, זאת עדות שיוצרת חלות פסול בגופו וזה לא רק איסור ולכן צריך שני עדים. כן כתב גם המחנה אפרים (הלכות עדות סי' יג).

עוד כתב שם הגר"ש שקופ, שאין מחלוקת בין התוס' רי"ד לרמב"ם. כי הרמב"ם מדבר באשה שלא הוחזקה לנו בכשרות או בפסול ומיד שבאה לפנינו העיד עליה עד אחד שהיא פסולה לכהונה, בזה כתב הרמב"ם שעד אחד נאמן. והטעם הוא משום שאינו מעיד על שינוי מצב אלא רק מברר לנו שאשה זו היא מן הפסולות לכהונה. אבל התוס' רי"ד מדבר באשה שהוחזקה לפנינו ככשרה לכהונה ובא עד אחד להוציאה מחזקתה ולפוסלה מכהונה, זאת עדות לשנות ולהוציא מחזקה ולכן צריך לזה שני עדים. עיי"ש בגרש"ש שהביא חילוק זה מדברי התוס' רי"ד בעצמו בכתובות (דף כג ע"א) וראה גם בשערי יושר (שער ו פרק ג).

באבני נזר (אה"ע סי' כא ס"ק כג) כתב שאין מחלוקת בין הרמב"ם לתוס' רי"ד, ולכו"ע חייבי לאוין אינם דבר שבערוה, אלא שלתוס' רי"ד לא נאמן עד אחד, משום דס"ל דבפסולי כהונה אם בעל ולא קידש לוקה משום לא יחלל זרעו, על כן המעיד על האשה שהיא מפסולי כהונה ואוסרה לכהן הרי הוא כמעיד מעתה על הזרע שיוולד שיהיו חללים, ופסול משפחה הוא ובעינן שני עדים.

באבני מילואים (סי' מו ס"ק ה) כתב שכל דברי הרמב"ם שעד אחד נאמן הם דווקא לפני שנשאת לכהן ובא ע"א והעיד שאסורה לכהן, אבל לאחר שכבר נשואה לכהן ובא להעיד שאסורה משום גרושה או זונה להוציאה מבעלה, אינו נאמן מאחר ולהוציאה מבעלה הוי דבר שבערוה וצריך עדות של שנים. גם זה כתב המחנה אפרים (שם) ודחה זאת.

בקהילות יעקב (יבמות סי' לג) באר שכשבא להעיד ולאסור אשה על בעלה זה כעין עדות על הפקעת ממון, שהרי אם היא אסורה לו פוקעים כל שעבודי האישות שיש להם זה על זה, ולכן הוי דבר שבערוה וצריך שני עדים.

ראה בפני יהושע בקידושין (דף סג ע"ב) שגם בלי דברי העד הורעה חזקת האשה, כגון בגרושה שידוע לכל שהתגרשה וזרק לה הבעל גט, אלא שהיה ספק קרוב לו או ספק קרוב לה והעיד עד אחד שהיה קרוב לה. במקרה כזה סובר הרמב"ם שעד אחד נאמן מעיקר הדין כיון שממילא הורעה חזקת אשת איש שהיתה לה ע"י הגט, והוי כמו ספק חלב וספק שומן שעד אחד נאמן מדינא. וראה שם גם בקונטרס אחרון ובמלבושי יו"ט (ח"ב יו"ד סי' ו).

וראה בחידושי הגר"ח הלוי על הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פ"א) שלרמב"ם זונה הוי דבר שבערוה. וראה גם בישועת דוד (אה"ע סי' י).

האחרונים האריכו רבות בדברי הרמב"ם הללו.

והיוצא מהדברים דגם לרמב"ם, עכ"פ לחלק מביאורי האחרונים, עדות לפסולי כהונה הוי עדות שבאיסורין.

כך גם כתבו בקרן אורה (יבמות פז ע"א) דלרמב"ם עד אחד שאומר שהיא גרושה או זונה הרי זה כשאר איסורין ונאמן, ורק להתירה או לאוסרה על בעלה או להתירה לעלמא ילפינן דבר דבר מממון דבעינן שני עדים, אבל האיסורים הנ"ל אינם דבר שבערוה. וכן הוא באבני נזר (אה"ע סי' רא אות יח) דלרמב"ם חייבי לאוין אינם דבר שבערוה ולעיל (סי' כא אות כב) כתב שכבר כתב על זה קונטרס מיוחד להוכיח בראיות שחייבי לאוין לא מיקרי דבר שבערוה. ראה גם בבית יעקב (כתובות ט ע"א) שהביא מהתוס' (יבמות ג ע"א) דערוה הוי רק באלה שכתוב בהם טומאה וכן הוא בחמדת שלמה (קידושין סה ע"ב).

ראו גם ברשימות שיעורים על יבמות (דף יא ע"א) שהביא את ביאורו של רבי חיים מבריסק בדעת הרמב"ם במקום אחר שיש בו נפקות לדידן.

דבהלכות איסו"ב (פרק א הלכה כב) כתב הרמב"ם:

"המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאת והיה בעלה כהן ובא עליה אח"כ, הרי זה לוקה עליה משום זונה. אעפ"י שעיקר העדות בעד אחד – כבר הוחזקה בזונה."

והשיג עליו הראב"ד:

"אינו כן, דאינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה, דכל אונס בעד אחד לא קרינן ביה זונה אלא משום טומאה."

ובביאור מחלוקתם אמר הגר"ח דפליגי בזה: דלרמב"ם, אין ע"א נאמן בסוטה להעיד שזינתה אלא רק כדי למנוע את השקאת המים, ולפיכך אינו נאמן עליה לאוסרה על בעלה בלאו של טומאה, ואילו לגבי האיסור דזונה לכהן ע"א נאמן דשאני איסור זונה לכהן מאיסור טומאה דבעל.

והיינו, דאיסור טומאה לבעל הוא דבר שבערוה שצריך שני עדים, וגזירת הכתוב להאמין לע"א בסוטה מועלת רק כדי שלא להשקותה ולא כדי להאמינו בנוגע ללאו דטומאה דהוי דבר שבערוה שאין עד אחד נאמן בו.

מאידך, האיסור דזונה לכהן אינו חלות שם איסור דבר שבערוה, אלא חלות שם איסור בעלמא ולכן חל בו דין ע"א נאמן באיסורין, ולכן ע"א שהעיד שזינתה נאמן באיסור זונה לכהן.

מבואר שאיסור זונה לכהן הוא איסור ככל האיסורין בהם ע"א נאמן ולא הוי דבר שבערוה.

ג. עמיתיי הביאו את דברי הרמב"ם (הלכות איסו"ב פ"כ הי"ג) שנפסקו בשו"ע (ריש סי' ג) שמבואר בדבריו שלמרות שאינו נאמן לומר על עצמו שהוא כהן, זה רק בדברים שאינם כלפי דיני איסור על עצמו, אבל לגבי דיני איסור על עצמו הוא נאמן לגמרי ולוקה כדין כהן.

וכתב המגיד משנה שכלפי עצמו נאמן ולוקה מדין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. המשנה למלך הוסיף שרק כאשר הוחזק שלושים יום ככהן על פי עצמו לוקה על כך. אך הדברי יחזקאל (סי' כא אות ב) והשערי יושר (ש"ו פ"ה) כתבו שהכהן נאמן לגבי איסורי כהונה מדין עד אחד נאמן באיסורים, ונאמנות זו היא גם לגבי עצמו ואיסורי כהונה נחשבם דיני איסור ולאחר שנאמן על עצמו לוקה גם על נאמנות זו. אמנם בשב שמעתתא מבואר על פי הרמב"ם שבשביל ללקות צריך שיוחזק ככהן לפחות שלושים יום.

ד. עוד הביאו עמיתיי את דברי האחרונים (מחנה אפרים ועוד) לחלק בין היכא שהעד מעיד על האיסור עצמו, שאז נאמן, לבין היכא שהעידו על האדם עצמו להכשירו או לפוסלו.

ובאמת יסוד זה מופיע כבר בראשונים. הריטב"א (עבודה זרה לט ע"ב) גבי אין לוקחין יין מן המומחה כתב שבמסכת דמאי (פ"ג מ"ו) מוכח דכל שהוא בחזקת חשוד צריך שני עדים להכשירו, שלא אמרו עד אחד נאמן באיסורין אלא במעיד על החתיכה. וראה בחקרי לב (יו"ד סי' קצג) שדברי הריטב"א הם דברי רבו הרא"ה בבדק הבית (בית ד שער ב דף קכ), וכן הוא בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תרנא ופר"ח יו"ד סי' קט ס"ק יז).

עדות קרובים בכהונה
ה. כאן בנידון דידן אחות המבקש היא קרובתו, ויש לדון האם קרוב נאמן.

לגבי אביו מבואר בגמרא בכתובות (דף כה ע"ב) שמי שבא ואמר על בנו "בני זה וכהן הוא", רבי אומר שנאמן להאכילו בתרומה למרות שאינו נאמן לענין יוחסין להשיאו אשה, זאת משום שבידו להאכילו תרומה. והראשונים שם נחלקו בדין זה. הרמב"ן שם פירש שהוא נאמן דווקא כשלא היה ידוע שהוא בנו מיגו שהיה אומר סתם שהוא כהן, אבל במוחזק כבנו אינו נאמן לומר שאמו כשרה להאכילו בתרומה שהרי הוא קרוב ופסול להעיד עליו. ושיטת הרמב"ם שנאמן אף על בנו הידוע לנו ומעיד עליו שאמו כשרה להאכילו בתרומה שהרי בידו להאכילו תרומה משלו. וראה בחזון איש (אה"ע סי' ב ס"ק י) שביאר שמה שאמרו שבידו להאכילו תרומה, הכוונה שמן הדין האב נאמן על בנו כדין ע"א נאמן באיסורים אלא שלענין יוחסין החמירו שלא להאמינו, אך לענין תרומה לא ראו חכמים לגזור להחמיר עליו כמו ביוחסין כיון שהאב ברי לו שבנו כהן הוא ובידו להאכילו תרומה וקשה לכופו על כך.

וכל זה לגבי אביו, אך לגבי עד קרוב, נחלקו הראשונים. המאירי בכתובות (שם) ופסקי ריא"ז (שם פ"ב ה"ה) פסקו שמעלים על פי קרוב. והיש אומרים שם במאירי כתבו שאין מעלים. ולמרות שעד אחד נאמן באיסורים אפילו הוא פסול, מ"מ לענין תרומה החמירו שלא להעלות על פי קרוב, כמו שכתב הפני יהושע (שם), מטעם שיש בדבר רווח ממון ליטול תרומה חששו שמא מחמת קורבתו הוא משקר, וכן כתב בשו"ת רבי אליעזר גורדון ראש ישיבת טלז (סי' כג).

והשדי חמד (מערכת עין) הביא בזה מחלוקת הפוסקים אם ע"א קרוב נאמן באיסורים, שדעת הלכות קטנות (ח"א סי' ל) שאפילו קרוב נאמן באיסורים והביא עוד פוסקים הסוברים כך. אך בעל השבות יעקב (ח"א סי' מד) סובר שע"א נאמן באיסורים דווקא אם אינו קרוב. וראייתו מדברי הרמב"ם שנפסקו בשו"ע (סי' ג סעיף ב) שדווקא אביו נאמן עליו מטעם בידו כמ"ש הרמב"ם או משום מיגו כדכתב הרמב"ן אבל שאר קרובים אינם נאמנים.

אך בקובץ הערות (יבמות סי' סה), כתב שאיסורי כהונה שאני ולכו"ע קרובים אינם נאמנים. כי מה שנאמן להעיד על שאר איסורים זה משום שבשאר איסורים לא אסורים רק לאותו אדם אלא לכל ישראל כמו בחתיכת בשר, וקרובו של בעל הבשר יהיה אסור בה כמו כל ישראל, לכן נדה נאמנת לספור ז' נקיים מפני שלענין איסור זה אינה בעל דבר יותר מכל אדם מישראל וא"כ אינה נחשבת קרובה. אבל בכהונה שיש נפק"מ על האדם עצמו אם חלים עליו דינים מסוימים או לא, ואם אינו כהן אז רק לו אסור לאכול בתרומה ולוקה ואין שאר הכהנים מושפעים מהדין החל עליו, כאן שייך לומר שיש קרוב לבעל הדבר ואז יש לפסול עדות של קרובים. וראה עוד בקובץ שיעורים (אות כב).

ולענין עדות אשה, הראתי לידידיי את התוספתא (כתובות פ"ב ה"ט), אשר הביאוה בדבריהם, שמעלים על פי עדות אשה לתרומה, וכן פסק הריא"ז שם. וגם עד מפי עד כשר, שכל מקום שאשה כשרה גם עד מפי עד כשר. אמנם במאירי ותוס' רי"ד (כתובות יג ע"ב) כתבו שאין מעלים, ויש לעיין מה יענו לדברי התוספתא.

והנה בתוספתא מבואר שאפילו אם האשה העידה שלא בבית דין על אדם שהוא כהן יתנו לו תרומה, ומזה נלמד שגם בעד מפי עד כשר בכה"ג לפי התוספתא אם לא הועד בביה"ד, ולכן גם הרב חיימוב שלא הועד בביה"ד והוי עד מפי עד נאמן בבירורו לומר על משפחת המבקש שאינם כהנים.

הב"ש (סי' ד ס"ק ס) על דברי השו"ע שם (סעיף לה) שכתב שנאמנת החיה לומר על כל ילד מי כהן או לוי או ישראל או ממזר זה דוקא שאין מי שיכחיש אותה אבל אם יש מי שיכחיש אותה אינה נאמנת. דין זה מקורו בגמרא בקידושין (דף עב ע"ב). והקשה הר"ן, הרי כל מקום שהאמינה התורה עד אחד הרי הוא כשנים וכיצד עד אחר יכול להכחישה. ותירץ שרק במילתא דעבידי לגלויי עד אחד נחשב כשנים אבל במיילדת שנאמנת רק כי על פי הרוב אי אפשר לדעת מי הוא בנה של כל אחת, כאן עד אחד יכול להכחישה. הב"ש ביאר בדעתו שאשה אינה נאמנת אפילו בדבר שאין לו חזקה להיתר או לאיסור אלא רק במילתא דעבידי לגלויי, ותמה דאינו יודע מנא ליה לר"ן דין זה.

עכ"פ מדברי הר"ן נראה כי מאחר וכל אחי המבקש, כולל המבקש עצמו, הינם חרשים אילמים ואין מי שיכחיש את האחות, בכה"ג אין לה כח כשני עדים ואפילו עד מפי עד יוכל להכחישה.

בדין ע"א נאמן באיסורין בקרוב, פסול ואשה יש מחלוקת ראשונים גדולה אם נאמנים. יש ראשונים הסוברים שנאמנים: שו"ת רשב"א (ח"א סי' תל), רמב"ן המובא בר"ן (קידושין סג ע"ב בד"ה ונימא חזקה), הגהות מרדכי (קידושין אות תקמח), ריטב"א (כתובות עב ע"ב בד"ה ומשמשתו), מאירי (יבמות פח, א). ויש סוברים שאינם נאמנים: ריטב"א (שם) בשם יש מדקדקין, שו"ת ריב"ש (סי' קנה), תוס' (עירובין נט ע"ב ד"ה ותחומין).

האחרונים תלו מחלוקתם בחקירה האם עד אחד נאמן באיסורים הוא דין בנאמנות, ואז יש להכשיר אף פסולין, או שהוא בגדר עדות שאז אין דין זה שונה משאר דיני עדות וקרובים פסולים. ורוב מנין ובנין של ראשונים ופוסקים סוברים שזה דיני נאמנות וכשרים הם.

ו. פסק דינו של בעל שבט הלוי זצ"ל

לידיו של בעל שבט הלוי זצ"ל הגיע מקרה כזה ממש של אדם שאולי הוא כהן שנישא לאשה שחיה עם גוי (שם מדובר שכבר נישא, ובנידון דידן מדובר שחי איתה כבר תקופה ומבקש להינשא לה כדמו"י), וכתב כדברים הבאים בשו"ת שבט הלוי (חלק י סימן רכה):

"אזכיר עכ"פ נקודה החשובה שנקט כב' שכהן זה אינו כהן עפ"י הלכה ולזה דעתי העני' מסכים, דמש"כ הטור שיש לו חזקה, או מי שמעיד עליו עכ"פ עד א' כמש"כ הפרישה, לא כן מי שאינו יודע כלום, ואעפ"י שמבואר שם ריש סי' ג', דעכ"פ אם מחזיק בעצמו בלי עדות, ובלי חזקה מכבר נהי דאינו נאמן להחמיר לענין פסולי נשואין וכדומה, היינו מי שעכ"פ מחזיק עצמו מדין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, אבל מי שאינו יודע כלום, ולא נהג כהונה לעולם, ואין לו עדות על עצמו, אפילו יהי' כאן עד א' שמעיד על אביו או זקנו שיהי' כהן, הלא מבואר בשו"ע אה"ע סי' ג' ס"ו מי שבא ואמר כהן אני, ועד א' מעיד באביו שהוא כהן אין מעלין אותו לכהונה על פיו שמא חלל הוא עד שיעיד שזה כהן והוא מרמב"ם פ"כ הט"ו מאיס"ב יעש"ה בהה"מ, וגם שם בודאי להחמיר שאחד"א.

אבל כשגם בעצמו אינו יודע כלום ומעולם לא נהג כהונה לא הוא ולא אביו, רק ראו על מצבה ישנה שזה משפחת כהנים, שאין כאן חזקה ואין כאן עדות, וכמש"כ כיו"ב בתשובת מבי"ט ח"א סי' רי"ט שהעיר גם כ"ת, א"כ פשיטא שא"צ להתחשב בזה, ועדיפא כ' מבי"ט שם שאפילו סיפר לו אחד שהוא כהן כל זמן שלא נתקבל עדות זו בפני בי"ד אין חוששין לו אפילו להחמיר עכ"פ דיעבד.

ועתה לענין עצם הכהונה של אנשים כאלה, גם לו יהי' נכון שהם באים ממשפחת כהנים, הנה כבר כתבתי בעניי בשו"ת שבט הלוי ח"ג סי' ק"ס בענין מחלוקת הקדמונים ביחוסי כהונה בזה"ז אם חזקה גמורה היא כדעת כת הקדמונים שס"ל כן, או רק בגדר ספק בעלמא כדעת מהרשד"ם והשבו"י ועש"ה הבירורים בזה, ובסו"ד הבאתי דברי רבינו המהרש"ל ב"ק פ"ה סי' ל"ה, וכ"כ עוד ביש"ש חולין פ"ח דזרע כהנים קרוב לודאי שנתבלבלו ואם לא כולו רובו נתבלבל ואם לא רוב קרוב למחצה נתבלבל, ובתשובת בית אפרים או"ח סי' ו' הביא דברי מהרש"ל ג"כ וחיזק אותם, אלא דרצה לחלק בין יושבי חו"ל לכהנים יושבי א"י דעכ"פ כהני חזקה הם, וכבר כתבתי שם ועוד מקומות דזה לא שייך לפי מציאות דורינו בא"י דרוב רובם של כהנים שבא"י באו מחו"ל, ואם על כהני חו"ל ע"י שעבר עליהם כוס התרעלה של גליות והגזירות נחליט דכמעט רובם נתבלבלו ה"נ בכהנים יושבי א"י, אבל כמובן אין זה סיבה ח"ו להקל ראש בדיני כהונה כמובן, ומה דהוחזקו הוחזקו בין לזכות, בין לחיוב ואיסור."

ז. עמיתיי התייחסו לסתירה שיש לכאורה בין שתי תשובות המבי"ט. והנה לענ"ד אמירת איני יודע כנגד עד אחד שפסק המבי"ט שאין העד נאמן, מדובר, שהעד מודע לייחוס משפחתו ויודע שלא אביו ולא סבו ולא דודיו או אחר מבני משפחתו הקרובה נהג במנהגי כהונה. וכאילו שאומר לעד איני יודע מה אתה סח, לא הוחזקנו ככהנים ואיננו נוהגים מנהגי כהנים. משא"כ בנידון דידן שהמבקש שהוא חרש אילם ואביו לא לקחו מעולם אתו לבית הכנסת ובגיל צעיר מאד נשלח לפנימיה מרוחקת מהבית, לא היה אמור לדעת כלל ממנהגי כהונה של אביו, אם היו כאלה, וממילא לא על זה כתב המבי"ט שהעד נאמן ואין בכך כדי לפסוק על פי עדות אחותו ואינה נאמנת.

כדברים האלה ראיתי גם במכתבו של הגרש"מ עמאר שליט"א בספר רץ כצבי על עניני יוחסין ופוריות (עמ' תפו), הובאו גם בשו"ת שמע שלמה (ח"ו אה"ע סי' א).

עוד יש לציין שהתשובה בחלק א (סי' ריט) עוסקת בענין נאמנות עד אחד באיסורין כנגד איני יודע. ואילו התשובה בחלק ב (סי' מ) עוסקת בענין עדות לכהונה ובשאלה שם לא כתוב מה אומר זה שמעידים עליו.

האם חרש-אילם האידנא חשיב כאינו בר דעת
ח. ברצוני להוסיף נקודה נוספת, שלא התייחסו אליה עמיתיי, והיא מעמד המבקש המדובר אשר הינו חרש-אלם מלידה, אשר למד לתקשר בשפת הסימנים. בכך, יש לדון האם צריכים למונעו מנישואין עם אשה המוגדרת הלכתית כ"זונה" לאור מערכת הנישואין האזרחית שלה עם נכרי, ומאידך, האם אפשר לערוך בשבילם נישואין דרך הרבנות?

כידוע, חרש שאינו מדבר ואינו שומע מוגדר הלכתית כ"שוטה", אשר אינו בר דעת ואינו חייב מן הדין במצוות, כמבואר בגמרא חגיגה (דף ב ע"ב) ובשו"ע (אה"ע סימן קכא סעיף ו). אולם, תקנו חכמים קידושין מדרבנן לחרש, כמבואר בגמ' יבמות (דף קיב ע"ב) ובשו"ע (אה"ע סי' מד סעיף א).

בדין חרש בימינו אשר יודע לדבר בשפת הסימנים נחלקו הפוסקים, האם דינו עדיין כלאו בר דעת, או שדינו כפיקח וחייב במצוות. עיין תמצית הדברים ומקורות לכך באנציקלופדיה הלכתית רפואית (כרך ג ערך חרש, עמ' 588-589, ובהערות שם בהרחבה מכל האחרונים שעסקו בכך), שהביא מספר שיטות בדין זה:
1. יש שכתבו שהוא כפיקח לכל דבריו.
2. יש שכתבו שיש ספק בדינו אך במצוות דרבנן יש לחייבו.
3. יש מי שכתב שכשמדבר בשפת הסימנים דינו כגדול העומד על גביו. ויש שהסתפקו בכך מאחר והסימנים מובנים רק למי שרגיל לדבר איתו ולא לאחרים.
4. יש שחייבוהו בכל המצוות מלבד גיטין, קידושין וקניינים שצריך רצון ברור.
5. יש שכתבו שדינו לא משתנה ודינו כדין חרש לכל דבריו המבואר בגמרא.

וכבר נידונו הדברים בפד"ר (כרך ז עמ' 95-96), בפס"ד מאת הרה"ג גולדשמידט, לופז ומילצקי זצ"ל, עיי"ש שכתבו:

"והנה בנ"ד היבם החרש גילה חכמה ותבונה, וכשהגישו לו כתב התחייבות בשפה הצרפתית, קרא אותו במהירות והבין במה המדובר, וכ"כ חתם את שמו אחרי כן בצרפתית כדרך המדברים, ונוסף לזאת ידע להשמיע קטעי מלים, ויש לדון כאן מתרי טעמי:

א) אם מחמת הבנתו וחכמתו ישתנה דינו?
ב) אם מחמת דיבורו בשפה העלגת יהיה דינו כחרש המדבר ואינו שומע?

והנה לבעיה הראשונה יש להוכיח מהגמ' בגיטין דף ע"א ע"א דאף שיכול לדבר מתוך הכתב וחזינא ליה דחריף, בכל זאת לא מהני הגט.

אמנם עפ"י דברי הברטנורא המובא בפמ"ג ליו"ד סימן א' מבואר דהטעם דחשבינן לחרשים לאינם בני דעה, הוא משום שאין בידם ללמוד, היינו דכיון שאינם שומעים ואינם מדברים, הרי אינם לומדים דעת בני אדם ואינם יודעים שום דבר על בוריו, וא"כ בניד"ד דהם מבינים הכל, יש לומר דלא נאמר עליהם מה שאמרו חז"ל קים להו לרבנן דחרש שאינו שומע ואינו מדבר דלאו בני דעה נינהו. אבל כבר דחה הפמ"ג את דבריו מהא דפיקח ונתחרש. ועיין בד"ח ובשו"ת הלק"ט ח"ב סימן ל"ח ותשובת צ"צ סי' ע"ז דאף שהחרש פיקח בכ"ז דינו ככל חרש דלא פלוג. ועיין בתשובות מהר"ם שיק סי' ע"ט שהסכים לזה.

אך מה דיש לנו לדון הוא מהטעם השני ע"ד דיבורו הנלעג, אם נחשב בזה כמדבר."

וראה גם דבריו של הרה"ג דיכובסקי שליט"א בפד"ר (כרך י' עמ' 203-209) שסיכם דעתו כדלהלן:

" העולה מן האמור שישנם ארבעה סוגי חרש - אילם:

(א) חרש אילם אשר למד לדבר כאחד האדם, דיבור שלם ותקין - דינו כפיקח לכל דבר [...]

(ב) חרש אילם המדבר בתנועות ידים ובקול עילג - לדעת דברי חיים, מהרש"ם ושני בעלי מלאכת חרש - דינו כפיקח. לדעת נאות דשא דינו כשוטה.

(ג) חרש אילם המדבר בתנועות ידים בלבד - אינו בר מעשה לפי המתבאר בסוגיא בגיטין שאין מקבלים את דבריו מתוך הכתב אף על פי שחזינא ליה דחריף. ובשו"ת הלכות קטנות נסתפק בדבר.

(ד) חרש אילם שאינו מדבר אף בתנועות ידים, הוא החרש מתוך חרש שוטה וקטן, ודינו כשוטה לכל דבר."

ועוד דנו בזה בפס"ד מביה"ד באר שבע (תיק 1008762/1‏) מיום ד' באדר התשע"ה (23.02.2015) וביה"ד ירושלים (תיק 1058373/1) מיום כ"ח באדר התשע"ז (26.03.2017), ובערעור שהתקבל נגדה בביה"ד הגדול (תיק 1122894/1) מיום ה' בניסן התשע"ח (21.3.2018).

וכן דן בזה הגרא"ז וייס שליט"א במנחת אשר (ח"ב סי' פו), ומסיק שם:

"ונראה עיקר להלכה דיש להחמיר בזה לכל צד, מחד גיסא לנהוג בהם דין פקח לכל דבר ולחייבם במצוות התורה, ומאידך להחמיר בהם כמסורת ההלכה דור דור כיון שהלכה זו עמומה ורפויה היא בידינו [...]

ועוד חוכך אני בענין זה דאפשר דחרש המתקשר עם בנ"א באופן שוטף ותדיר בשפת הסימנים, חשיב כחרש המדבר ואינו שומע, דאטו בנדר ושבועה עסקינן דבעינן דוקא ביטוי שפתיים וקול היוצא מגרונו, ומה לן אם מדבר בהשמעת קול או בתנועות שפתיים ותנועת ידיים כל שמתקשר באופן שוטף ומשתמש בשפה, ועדיף מכתיבה דלא מהני, דלעולם אין הכתיבה משמשת כאמצעי תקשורת רציף ושוטף בין בנ"א ולא מצינו בגמ ובפוסקים אלא דלא מהני כאשר חרש עונה לשאלות בכתב על הן הן ועל לאו לאו, אבל כל שמתקשר בשפה כלשהי הוי כמדבר."

ועי' בספר תחומין מספר מאמרים בנושא, ביניהם נציין: הרב אלישע אנצ'לביץ', "מעמד החרש במציאות זמננו", כרך כא תשס"א; ד"ר ישראל ברמה "השתל הקוכלארי והגדרת החרש בהלכה", כרך כד תשס"ד; הרב יעקב אריאל, "נישואי חרש בימינו", כרך לה תשע"ה.

ואמנם, אין בידינו להכריע בין הפוסקים במחלוקת זו, ומ"מ מידי ספק לא יצאנו. א"כ אפשר לצרף ספק זו לספק בכהונתו והו"ל ס"ס: שמא אינו כהן, ושמא אם הוא כהן דינו כחרש לאו בר דעת, כדעת הסוברים כן, ואין ביה"ד מצווים להפרישו מאיסורי כהונה. ואמנם, אילו היו בגיל לידה, היה מקום קצת לדון האם יש להפרישם שלא לגרום לחילול הילדים. אך המבקשים הם כבר בגיל אשר אין מצוי בדרך הטבע שיולידו עוד, כך שהשאלה המעשית המונחת בפנינו היא כלפי איסור הביאה בלבד.

[ועכ"פ יש לצרף את שיטת הסוברים שאף אם דינם כבני דעת לענין חיוב במצוות, אין קידושיהן מן התורה, ולדעת הרמב"ם (פי"ז מהל' איסורי ביאה ה"ב) לוקין על איסורי כהונה מה"ת רק כאשר קידש אותה ובעל. אך הראב"ד (שם) החולק עליו.]

ומ"מ אף לדעות אלו שגם בימינו חרש אלם נחשב לאו בר דעת, האשה נעשתה "זונה" בנישואיה עם הנכרי, עי' פמ"ג (פתיחה כוללת ח"ב אות ב).

איסור ספיה בידים וחיוב להפריש מאיסור
אולם, יש לדון עוד, שגם אם נצרף את הדעות שסוברים שהמבקשים כלאו בני דעת, כך שאין ביה"ד מצווה להפרישם מאיסור, הרי גם חש"ו אסור לספות להם בידים, כפי שציין (שם) באינציקלופדיה הלכתית רפואית מאחרונים רבים.

עיי"ש בהע' 58 שציין לדברי השדי חמד (ח"א מערכת חי"ת כלל קטו) שהאריך בזה. ושם הביא דעת הבנין ציון (סי' ד) שחולק, וציין לדברי פתח הדביר (ח"ג סי' שמג אות ז) שהשיב על כל דבריו. ויש לדון האם להשיאם ע"י הרבנות הוא בגדר להאכילו איסור בידים?

ועי' בשו"ת חתם סופר (חלק א (אורח חיים) סימן פג) שדן האם אפשר למסור ילד לבית חינוך אשר יאכילו אותו שם אוכל לא כשר. ובתחילת התשובה הניח שהמסירה לבית החינוך הוי כמיספי איסור בידים, אך שוב כתב:

"אך לפע"ד אין כאן ספי בידים, וכ"כ להדיא הסמ"ג בשם רבינו ברוך והביאו ים של שלמה ס"פ חרש בפשיטות, דמותר לומר לנכרי לסוכו בחלב ולהאכילו דברים האסורים, אלא דבנ"י [...] לכאורה משמע [...] דזה מקרי ספי בידים במה שמוסרו למינקת נכרית [...] ומ"מ נ"ל דוקא להניק דמצווה להדיא להניקו, אבל למסרו לגוי ויאכילהו וישקהו ואינו אומר לו להאכילו דברים האסורים שרי לכ"ע, וכ"כ להדיא חי' הרשב"א ביבמות [שם ד"ה רבי יוחנן] דאפשר דמותר להעמידו אצל נבילה כדי שיטול ויאכל דומיא דעובדא דר' יצחק דאירכס לי'."

וכך מסיק שם שלרוה"פ מה שמעמידו אצל הנכרים אינו כמאכילו בידים, ועי' גם במהר"ם שיק (יבמות דף קיד ע"א) שדן בדבריו. ומ"מ נראה שלהשיאם זה לזה גרע טפי מלהעמידם אצל נכרי, ודמי למצווה להאכילם.

אולם, בנידו"ד בני הזוג כבר גרים יחד בפועל וחיים חיי אישות, רק מבקשים למסד את חייהם בצורה רשמי, כך שמסתבר שאין בסידור הקידושין כשלעצמו משום ספינן בידים. רק לדעת הרמב"ם הנ"ל שהאיסור הוא רק דרך קידושין, יש לדון בסידור הקידושין גדר של ספינן, כיון שבלי זה ביאת זנות אין לוקין עליו.

ואמנם, אילו התברר שהמבקש הוא כהן, חלילה להקל בכך מצד היותו חרש אלם, אך מכיון שהדעת נוטה שאין לדון אותו ככהן, וכמו שכתבו עמיתיי, יש לצרף כסניף את דעת הסוברים שחרש ואינו מדבר אף בלשון עלגים, אלא בתנועות ידים בלבד, דינו כלאו בר דעת. וכיון שבין כה הם גרים יחד וחיים חיי אישות, אין ביה"ד מצווים להפרישם ואין צורך להמנע מלסדר חופה וקידושין.

ואמנם במקרה דומה ששאלו את מרן הגרי"ש אלישיב (הובא בספר אשרי האיש חלק אה"ע) אמר שמספק ינהג ככהן, אך כאן מלבד עדות האחות, ביה"ד ביקש מהרב חיימוב שליט"א רבה הראשי של יהדות בוכרה שיבדוק אצל זקני אנדיג'אן האם האב הוחזק ככהן. הרב חיימוב בירר אצל זקנים שהכירו את האב היטב ואמרו שהוחזק כישראל.

א"כ כנגד עדותה של האחות עומדים דברי זקני אנדיג'אן, ולכן במצב זה כשמדובר בדיני איסור והיתר, יש לומר שהמבקש הוא מהרוב שהם ישראל.

לכן אני מצטרף לנימוקי ההיתר של עמיתיי.

הרב אבידן משה שפנייר

המשך נימוקי הגר"א הרוש
כאמור לעיל, כדרכה של תורה רואה אני צורך להגיב לדבריו היקרים של האב"ד הגר"א אדרי שליט"א, שנכתבו לאחר שהעליתי את אריכות דברי הנ"ל. אבהיר שוב את עמדתי, אך לא אאריך בחזרה על הדברים, רק בקצירת האומר וכמסת הפנאי.

א. שיטת שאר הראשונים
עמיתי האריך בהבאת שאר הראשונים ודעתם נגד האמור בשיטת הרמב"ם. יישר חיליה, ואף אני מסכים עמו בזה, אבל כאמור לא בזה דנתי. בעיקר דנתי בגדר הדברים המודגשים ברמב"ם, שישנה הבחנה החוזרת על עצמה לאורך כל הפרק בין כהני חזקה לכהנים מיוחסין. לזה לא תועיל האריכות בשאר הראשונים כיון שלא התברר בדעתם האם מודים לחלוקה זאת, ועוד שדברי הרמב"ם הובאו להלכה בשו"ע והתקבלו להלכה.

ב. שיטת הרמב"ם
בדעת הרמב"ם הראנו פנים לומר שמה שכתב שכהני חזקה מועיל לתרומה דרבנן, רוצה לומר שכהני חזקה הינו רק גדר כהונה דרבנן. כך אומר האדר"ת, ובזה מבאר שמברכים על נשיאת כפיים כמו על כל מצוה מדרבנן. דברי האדר"ת הללו הובאו בהערה ליביע אומר, כבא לומר שיש לצרפם. ואמנם מסיים האדר"ת שזה אינו הכרח, כוונתו לענ"ד שזה תלוי בשני ההסברים שברב המגיד, שבהחלט ניתן לומר שאכילת תרומה דרבנן בלבד היא משום מעלין ליוחסין, ואזלה לה הראיה מלשון זו.

כהבנה זו ברמב"ם שכהני חזקה הינם מדרבנן, מביא החת"ס, ואמנם חולק עליה אבל כך למד שיטה זו. וכן כותב המבי"ט בקרית ספר, הבאנו דבריו בפס"ד שלדין דאורייתא צריכים שני עדים או שמוחזק לכהונה, ואילו ע"א אינו נאמן להעלות לענייני כהונה אלא מדרבנן, וכן מסיק בדעת הרמב"ם הדברי חיים (אה"ע ח"א סי' ט) ומביא ראיה לדבריו, עיי"ש. לכך ניתן למצוא סימוכין מהספרי שכדי להעלות לכהונה צריך שני עדים, נמצא שמה שמצינו שמעלין לכהונה על פי ע"א הוי דין דרבנן, וכפי שלמדו בדבריו השאילת דוד והדברי יחזקאל. וכך לענ"ד פשט דברי ספרי, אף שהבאתי מי שטוען אחרת בדבריו [ראו באמרי בינה ובגר"ש שקאפ שהבאתי מה שביארו, והרב שליט"א הוסיף את דברי הראב"ד]. עוד הבאנו את דברי הרב גורטלר שליט"א בשורת הדין שכך מבאר ברמב"ם, והוכיח זאת מהסברא המחודשת ברמב"ם לחלק בין עדות ע"א על היות האב כהן ובין עדות שני עדים, שבע"א אינו נאמן שמא חלל הוא, אף שבשני עדים אינם מוסיפים לחשש זה שום דבר. מבאר הרב גוטלר שחלוקה מחודשת זו אינה יכולה שתיאמר, אלא אם נאמר שעדות ע"א בכהונה הינו דין דרבנן, וכבר קדמו לרב גורטלר האבני נזר (אהע"ז סימן רט), יעוין שם.

אמנם, אף אלו שלא ביארו שזה גדר דרבנן אלא מצד הספק, הרי שדעת הרמב"ם בחיבורו הגדול בכמה מקומות (פ"ט מהל' טומאת מת הי"ב; פ"י מהל' כלאים הכ"ז) דספק דאורייתא אינו לחומרא אלא מדברי סופרים, ודבר תורה כל הספיקות שריא, וכן דעת הראב"ד (הל' כלאים שם) שספיקא מדרבנן. נמצא שגם לשיטתם חוזר הדין של איסור גרושה וזונה לספק כהן להיות דרבנן. ואכן כך כותב הבית אפרים, שדין זה ברמב"ם שנאמן רק לתרומה דרבנן היא זו שמטה את הכף לומר שהוא דין ספיקא, וכך הבאנו בשם הצמח צדק. יעויין בשדי חמד, שאף הוא ביאר שדברי הרמב"ם יש בהם כדי להכריע, ואמנם הביא שאם נבאר כאופן השני ברב המגיד שנאמנות לתרומה דרבנן מפני החשש שמא יעלו מתרומה ליוחסין, הרי שלא ניתן להוכיח מהלכה זו. ואכן החולקים ומבארים שכהני חזקה כהני ודאי, נתפסים להבנה השניה ברב המגיד, כמפורש במהרי"ט. נמצא עיקרן של דברים תלוי בשני תירוצי הרב המגיד, וכך אכן מבאר הבית אפרים הנזכר, שדוחה את דברי המהרי"ט שנתפס להבנה אחת במגיד, והוכיח כהבנה האחרת. הבאנו שהרמב"ן והריטב"א, וכך שיטת ר"ת וכך הר"ן, נוקטים כהבנה הראשונה של הרב המגיד, שמדינא צריך שניים לתרומה ועל כרחך לכל ענייני כהונה, ובארנו שתרומה דאורייתא גידרה הוא כחלק מגדר הכהונה ולא כאיסורים בעלמא ועל כן צריך שני עדים, וכך הבאנו בשם הרוגוצ'ובר.

דברי הרה"ג אדרי שליט"א בביאור שני התירוצים קשים לענ"ד, שכן לא מצאנו מעלה בתרומה יותר מאשר בכל שאר מעלות הכהונה, ורק מה שמצאנו הוא מעלה ביוחסין, ובמהרי"ט עצמו מבואר שלא כך. וכך בכל האחרונים שכותבים שכוהני חזקה הוא גדר ודאי, נתפסים להבנה השניה ברב המגיד, כיון שברור שאם כהבנה הראשונה, הרי שזה לא רק עניין של תרומה אלא של כל ענייני הכהונה.

ואף ביאורו ברוגוצ'ובר קשה לענ"ד, וזאת מפני שעל מציאות האדם שהוא כהן, זו עדות שצריכה לעמוד בגדרי עדות רגילה, יותר מאשר להעיד באיסורין שיכול לאכול בתרומה. וזה עצמו מה שחוקר הרוגוצ'ובר, האם אכילת תרומה הינו גדר באיסורין או דילמא גדר בכהונה, שבגין זה צריך שני עדים. ואף בזה אמרנו שבתרומה מדאורייתא אכן ישנה התאמה בין שאלת זהותו ככהן ובין היכולת שלו לאכול בתרומה דאורייתא, משא"כ בתרומה מדרבנן, ניתן לחלק ולהתירו לאכול בתרומה מדרבנן אף שאין קובעים ייחוסו ככהן, וזאת מפני חשיבות ענין הכהונה להאמין לעדות ע"א בדרבנן. מכל מקום, כלפי איסורין הנוגעים ליוחסין לא ניתן לעשות חלוקה זו, והינם פועל יוצא של כהונה, ואם ניתן לומר איסורין זה רק על תרומה. ואכן, כדברים הללו כותב הגרז"נ.

להבנה זו ברמב"ם שעד אחד אינו נאמן אלא לתרומה מדרבנן ולא בדברים הנוגעים לכלל הכהונה, מצאנו בשב שמעתא שזה מפני שהעד אחד הוא כנגד החזקה, וביאר שהיינו חזקת זרות, רוצה לומר שהאיש הלזה הינו בחזקת זר ועדות הע"א היא רק על אכילת תרומה מדרבנן. להבנה זו ברמב"ם שותף הפנ"י, שביאר שהרמב"ם כתב שנאמנות הע"א הינה בתרומה דרבנן מפני שזה סותר לרוב, והרוב הינו רוב ישראל. גם מכאן נשמע היסוד של ההבנה ברמב"ם שאדם זה אוכל בתרומה מדרבנן, ולא מפני היותו כהן, כיון שיש רוב ישראל שהכריע אודותיו שהינו ישראל. כך גם הביאור במבי"ט ששתיקה של איני יודע חשיב הכחשה, וזה נאמר רק היכא שזה נגד חזקה, ועל כן צריך שתיקה כהודאה, עיין בדברינו. ואף הרה"ג אדרי שליט"א הודה לביאור זה במבי"ט (ח"א סימן ריט), ולקמן ארחיב קצת בתשובת המבי"ט הזאת.

עוד הבאנו את ביאור השערי ישר במחלוקת הר"ן והרמב"ם, ואף ממנו נשמע שדברי הרמב"ם שכוהני חזקה אוכלים בתרומה דרבנן בלבד אינם רק לענין תרומה, אלא נאמרו לכל ענייני הכהונה. עוד ניתן להביא את הרב דברי חיים [אוירבך] והרב אפשטיין והגרז"נ, וכך מצאתי במשכנות הרועים, שביארו שכל מי שביאר את הרמב"ם דוקא באמר "כהן אני" ומצד שויא, מונח בדברים שע"א אינו נאמן, ומונה אותן הרב אפשטיין כרוב מנין ובניין, עיינו בדבריו.

הבאתי עוד את הש"ש בביאור מחלוקת התוס' רי"ד והרמב"ם, שכל עדות על אדם ושינוי דינו צריך שניים וכו', ועל כן בכהונה צריך שני עדים, וכך באר המחנה אפרים את דברי הרמב"ם. נמצא א"כ לדעת כל הני, שדעת הרמב"ם היא שאין ע"א נאמן להחזיק לכהונה מה"ת, ומכח זה הכריח הגרז"נ שאין ע"א נאמן להופכו לכהן.

אמנם, בצדק יש להעיר, שגם אם נאמר שכך היא דעת הרמב"ם, הרי שראשונים אחרים חולקים, ולא נעלם ממני שאף ברמב"ם ניתן להיאחז בדברי הרב המגיד בתירוצו השני. על כן לא הסתפקתי בכל הני, ומה שהבאתי את דבריהם זה לצירוף ההגדרה שבגינה הנני חושב שאין כלל מקום לאסור בעד אחד, כדלקמן.

עיקר סברתי, שהיכא שהאדם אינו מחזיק את עצמו ככהן, הרי שגם החולקים וסוברים שמועיל ע"א בכהונה יודו שצריך שניים. הארכתי מאוד בביאור חזקת כהונה, שכל עניינה הוא להחזיק את עצמו ככהן בפועל דרך מנהגי כהונה שנוהג, ואף אם אין רצף של מסורת לכהונתו ואין לנו ודאות על חזקה זו, מכל מקום אנחנו נותנים תוקף לחזקה זו. זה ביאור הגמ' בכתובות, וכן הביא הבית אפרים בביאור החזקה. הגדיל לעשות האג"מ, וביאר שחזקה זו הינה חזקה פרטנית על כל אדם ולא על כלל הכהנים, רוצה לומר שאם אדם זה אינו נוהג במנהגי כהונה הרי שנכון יהיה להתייחס אליו כאל ישראל, יעויין בהרחבת הדברים שהבאנו בנידון זה. שוב חזיתי בעטרת דבורה (סימן ג) שגם סבר כן, שהיכא שאדם לא מחזיק עצמו במנהגי כהונה, ואף משפחתו אינה מוחזקת בכהונה, הרי שקושיית האחרונים על הסוברים שכהני חזקה הם מספק מגדולה חזקה הוסרה כיון שאין כאן חזקה, וחוזר הדין להיות ספק. ובמקום שאין חזקת כהונה במציאות, אין מה שיבסס את מציאותו ככהן ואין הוא משוייך לגדר זה של כהני חזקה, אלא א"כ הוא מוגדר בעינינו ככהן ורק הוא מעצמו אינו נוהג ככהן. ואולם, אם אדם זה אינו מוכר ככהן, לא הוא ולא משפחתו, שוב חוזר הדין של ספק, והתנהגותו כישראל יוצרת מציאות הפוכה המחזיקה אותו כישראל, ובמצב זה לענ"ד צריך שני עדים.

כאן לענ"ד אף החולקים על הפנ"י והש"ש יודו שבהעדר חזקת כהונה בכהן ובמשפחתו חוזר להיות דינו שנכריע על פי רוב ישראל, או לפי הש"ש תכריע חזקת זרות, וע"א לא יועיל. יעויין במהרי"ק (סימן פז) שכתב באופן פשוט שכל מציאות המוחזקת לפנינו צריך שני עדים לסותרו ולא מועיל ע"א, וכן הבאנו מה שפסק בשו"ת אג"מ גבי הוחזקה כיהודיה ובא ע"א ואמר שהיא גויה שאין נשמעים דבריו, וכל היכא שהוחזקה לפנינו כיהודיה צריכים שני עדים, ואף שנראה שהע"א דובר אמת. ועיין בגר"ש שקאפ בשערי ישר שכך ביאר את מחלוקת התוס' רי"ד והרמב"ם הנזכרים לעיל בגדרי פסולי כהונה האם הוי דבר שבערוה, שאין מחלוקת בין הרמב"ם והתוס' רי"ד, אלא כל אחד עוסק במקרה אחר והשאלה היא איך הוחזק לפנינו. וכך הבאתי שביאר המחנה אפרים.

נמצא לפי זה, שבמקרה דנן מר איסקוב לא נהג במנהגי כהונה, והוחזק לישראל, צריך שני עדים כשרים להוציאו מחזקתו זו, ולא מספיק בעדות אחותו להגדירו ככהן.

כך ביארתי את רש"י שצריך שיאמר האדם על עצמו שכהן הוא, ורק אז יהני ע"א להעיד עליו שכהן הוא, וביארתי כנ"ל שזה מצד מה שאדם מחזיק את עצמו לכהן ורק אז מהני ע"א, וכך דקדק הרש"ש ברש"י. ואף שהרב וואזנר זצ"ל שהבאתי דבריו נוקט כמבי"ט (ח"ב סי' מ) שע"א מועיל אף באומר באיני יודע, והרי זה לכאורה אינו כרש"י, לענ"ד הביאור שלנו יש בו כדי ליישב את המבי"ט שלא יהא סותר את דברי רש"י, כיון שבעובדא של המבי"ט המשפחה הוחזקה לכהונה. דקדקתי מלשון הרמב"ם, שגם הביא אמירה זו שיאמר על עצמו שהוא כהן. ואמנם ברמב"ם אין הכרח לדקדוק זה, אבל הוכחתי כהבנה זו ברמב"ם ממקום אחר, יעויין בדברי בפנים. עוד הבאתי פוסקים אחרים שניתן לדקדק מהן כדברים הללו, יעויין שם.

נמצא א"כ למדקדק בדברי, שכל פתיחת הדברים שכתבתי הינה כדי לבסס את ההגדרה הזאת, שבאדם שלא מחזיק עצמו ככהן, ומשפחתו אינה מוכרת לנו כמשפחת כהונה, בדבר זה לא תהא מחלוקת שצריך שני עדים, עיין במסקנת הדברים, וגם "בהיתר" הראשון כתבתי שעל זה אני נסמך. כמדומני, שכלפי סברא זו אין התייחסות בדברי הרה"ג אדרי שליט"א לסתור דברי, אף שזה עיקר העניין, ולענ"ד סברא זו נכונה מאוד, בודאי בהצטרף כל הנ"ל (שב שמעתתא, פנ"י הגרז"נ ועוד) שכאמור אמרו את דבריהם מבלי לצרף שום דבר, ונאחזו לגמרי בדבריהם. אני לא נסמכתי על זה בלבד, ולכן מיאנתי לקבל את דברי הגרז"נ, יעויין בדברי בפנים.

ג. הבנת מנהגי הכהונה המחזיקים אותו ככהן
הדבר השני שנסמכתי עליו הינו בהקדמת חקירה בדין חזקת כהונה הנותנת תוקף להיותו כהן, האם זה מחמת מה שהוא נוהג בפנינו או מחמת זה שהציבור נותן תוקף להנהגה זו. הבאנו בראשונים שעיקר החזקה היא מצד מה שהציבור נותן תוקף לחזקה זו ובוחן דבר זה לפני שהוא נותן לה תוקף. הדוגמאות בגמ' לחזקה זו אכן עומדים בגדר זה, כגון עליה לתורה ראשון שהציבור בוחן זאת קודם עלותו לס"ת, וכן חלוקת תרומה וכו'. על פי זה ביארנו שהימנעות מלהיטמא למתים אינה יכולה להוות חזקה להעלותו לכהונה, כיון שבכך רק הוא מחזיק את עצמו ולא הציבור. סברא זו חזקה היא בעיני ואף מבוארת בראשונים להדיא, והבאנו לזה ראיה מגמ' מפורשת בחולין.

נראה לענ"ד שבעדות האחות במקרה דנן סברא זו אף חזקה יותר, שכן האחות אינה יודעת מהו כהן, ואמירתה שהאב אינו מיטמא למתים יכולה לנבוע מסיבות אחרות. בצירוף לעיקר סברא הנ"ל שאמרתי, אני מתקשה לראות איך יש בהתנהגות זו חזקת כהונה, הנותנת לזה משקל של היותו כהן ולאסור את אחיה בגרושה. ואמנם לא אכחש שראיתי שיש שהביאו שחוסר היטמאות למתים יש בה התנהגות של כהן, ועל כן היתר זה לא נכתב אלא כצירוף.

ד. פסיקת הרמב"ם והשו"ע בעדות על אביו
הדבר השלישי שנסמכתי עליו זו פסיקת הרמב"ם והשו"ע בעדות ע"א על אביו, וכיון שהלכה זו הינה יסודית מאד במסגרת הדברים שכתבתי עד עכשיו, אאריך קצת. להבנת הלכה זו ברמב"ם ישנו משנה תוקף, ונלמדים ממנו שני דברים: הדבר הראשון, מהלכה זו לבד ניתן להקל במסגרת מקרה זה. הדבר השני: לענ"ד מהלכה זו ניתן להוכיח מהרמב"ם את הסברא שהבאתי בהיתר הראשון. למעשה כבר כתבנו דבר זה לעיל, אבל נראה שיש צורך להאריך, ואבאר דברי עוד.

כתב הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פרק כ הלכה טו), וז"ל:

"מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני ועד אחד מעיד לו שאני יודע שאביו של זה כהן אין מעלין אותו לכהונה בעדות זה שמא חלל הוא, עד שיעיד שזה כהן הוא, אבל אם הוחזק אביו כהן, או שבאו שנים והעידו שאביו של זה כהן הרי הוא בחזקת אביו."

הלכה זו הינה תמוהה עד מאוד, שכן לא נמצא יתרון לשני עדים על פני עד אחד בשאלה מיהי אמו, והחשש שמא הוא חלל עולה אף בעדות שני אנשים שאביו כהן.

יעויין בב"ש שהביא את דברי הרב המגיד שלכאורה כך יוצא מהגמ', ואין להוסיף על מה שכתוב בגמ'. רוצה לומר, שעל אף חוסר ההבנה העולה מהלכה זו, המקור האמור בגמ' אינו מוסיף יותר. עיין עוד בחזו"א (אהע"ז סימן ב ס"ק ו), שכתב שדין זה אינו מובן לו. תמיהה זו הביאה את הרב גורטלר שליט"א במאמר בשורת הדין, וכן בספרו בכורי גושן (סימן ו), לומר ששיטת הרמב"ם היא שמדין תורה אין נאמנות כלל לעד אחד בעדות כהונה, אלא שחז"ל האמינו עד אחד לדברים דרבנן וכן להחמיר עליו, ועל כן בכה"ג שאין עדות גמורה יוצאת מפי הע"א לא האמינוהו כלל. וכאופן זה כבר קדם לכתוב הגאון אבני נזר (אהע"ז סימן רט) שסברא זו הינה מדרבנן.

באופן דומה הבאנו משו"ת היכל יצחק (ח"א סימן יא). יש להעיר שבסברא זו מונח היסוד שקולא היא בכהני הזמן הזה, ועל כרחך מפני שכל נאמנותו היא מדיני דרבנן, ועל כן חכמים שקיבלו עדות זו הגדירו שזה בתנאי שאין צריך להוסיף שום דבר על עדותו. גם במה שרצה להוציא מדברי ההיכל יצחק, במחכ"ת איני סבור כמותו, וכדלקמן.

טרם ניגש לשאלה מה הדין בנידון שלנו כאשר האחות מעידה על האם, כאן המקום להזכיר את מה שכתבתי בתוך דברי להוכיח את דברינו ביסוד הראשון, ואוסיף נידבך נוסף שיש בו כדי להאיר לדברים הנ"ל. הנה, יש להסתפק היכא שידוע על פי שני עדים שפלוני שהוא כהן, ובא עד אחד ומעיד שראובן הוא בנו של אותו פלוני כהן, האם גם באופן זה נחוש שמא חלל הוא? באוצר הפוסקים (סי' ג ס"ק לב) הובא שיש בזה מחלוקת: הבית משה (ס"ק יד) נוטה לפרש שגם בכה"ג נחוש שמא חלל הוא, אך דעת העצי ארזים (סימן ג ס"ק יד) בפשיטות שבכה"ג שהאב מוחזק על פי חזקה גמורה או על פי שני עדים כשרים, וע"א מעיד על פלוני שהוא בנו, אין חוששין שמא חלל הוא.

יסוד הספק תלוי בביאור דברי הרמב"ם. אם נבאר שכל ואין מעידים על גופו של הבן שהוא מוחזק לכהן אלא העדות מכח חזקת אבהתיה, והיכא שהבירור הוא מכח ע"א חיישינן שמא הבן חלל ולא מהני חזקת אבהתיה – לפי"ז אין חילוק אם העד מעיד על אביו שהוא כהן, או שמעיד על כהן מוחזק שהוא אביו של פלוני, דכל שהעדות על הבן שהוא כהן כשר היא מכח עד אחד לא סמכינן אחזקת אבהתיה ויש בזה חשש חללות.

אך אם נפרש שעיקר טעמו של הרמב"ם הוא משום שעד אחד לא יכול לעשות חזקת אבהתיה, היינו, במציאות שיש כהן כשר שיש לו בן אמרינן דבנו כמוהו, ומדינא דחזקת אבהתיה כמבואר בכתובות (דף כו ע"א) ומחמת חזקה זו שבנו כמוהו לא חיישינן שנשא חללה – א"כ יש לומר דחזקה זו היא דוקא כשישנו בירור מוחלט לפנינו שהאב כהן, בזה יש לו חזקת אבוה. ברם, כל שיש רק ע"א שהאב מוחזק ואין בירור גמור לפנינו על דין כהונתו של האב, לא אמרינו דאלים בירור עד אחד לעשות חזקת אבהתיה. נמצא א"כ, כאשר נתברר בשני עדים שהאב כהן והעד אחד מעיד שבנו הוא פלוני, הנה בזה ישנו כאן גילוי מילתא על היותו בנו, וממילא איכא חזקת אבוה, וחזקה זו נעשתה על ידי שני עדים, וכל מי שיתברר שהוא בנו וממשפחת אותו אב, הרי הוא ודאי כהן כשר מחמת הבירור שישנו על האב.

מדברי הרב המגיד יש להוכיח כאופן הראשון, והיינו שאף באופן שמוחזק לן דאבוה כהן אין ע"א נאמן להעיד שהוא אביו ולהחזיקו בכהונה, וגם בזה נימא שמא חלל הוא. שהנה, כתב הרב המגיד לפרש את דברי הרמב"ם (פ"כ מהל' איסורי ביאה הלכה יב): "העיד שראה זה שחלק עם אחיו בבית דין תרומה שהניח להן אביהן הכהן אין מעלין אותו לכהונה בעדות זו, שמא חלל הוא ולקח חלק ירושתו מתרומה למכרה". מקור הדברים מהגמ' בכתובות (דף כו ע"א), וכבר הקשו הראשונים שכיון שירש עם אחיו הכהנים ויש בזה עדות שאביו כהן, איזה חשש יש בבן זה, עיי"ש ברשב"א. מפרש הרב המגיד (על הלכה טו) שיש כאן ע"א שחלק עם האחים, ובמצב זה חיישינן שמא חלל הוא, וכדברי הרמב"ם הנ"ל. הרי לנו שאף שאביו מוחזק לכהונה, ואף האחים, מכל מקום כיון שישנה כאן רק עדות ע"א שהוא בנו חיישינן שמא חלל הוא. ואולם, אם שנים היו מעידים שירש עם אחיו בתורת ירושה בתרומה זו, היו מעלין אותו לכהונה על פי זה, מוכח מדברי הרב המגיד כהצד הראשון שהבאנו.

יעויין בבית משה שהזכרנו לעיל שהוכיח מהח"מ והב"ש כאופן הראשון שהבאנו, שאם מוחזק לנו האב שהוא כהן ויבוא ע"א ויאמר על פלוני שהוא בנו לא יועיל להעלותו לכהונה על פיו, אך לפני שנבאר הוכחתו נביא את פסק השו"ע.

בדברינו בפסה"ד לעיל הבאנו שישנה סתירה בדברי השו"ע, עליה מצביעים הח"מ (ס"ק ז) והב"ש (ס"ק י). פוסק מר"ן השו"ע (סי' ג סעיף ג), וז"ל:

"אם יעיד אחד מהאנוסים שאחד מהם מוחזק בכהונה, מעלין אותו לקרות בתורה ואין חוששין שמא אמו עובדת כוכבים."

בטעם הדבר כתב התשב"ץ, שהוא מקור דין זה, שרוב האנוסים נזהרים מלהתחתן בגוים.

יש להקשות בדברי השו"ע, באיזה מקרה מדובר? אם בא ע"א ואומר שהוא כהן, הרי הוא ודאי אינו נכרי, ולמה לי טעם זה שרוב האנוסים נזהרים מלהתחתן בהם, והרי ע"א המעיד עליו שכהן הוא מעלים אותו לכהונה על פי זה. ואם מעידים שאביו כהן ואינו מעיד עליו, אם כן יש לחוש שמא בן גרושה או בן חלוצה הוא, וכפי המבואר ברמב"ם הנ"ל, והשו"ע פוסקו (סעיף ו), דכל שמעיד על אביו שהוא כהן, אין מעלין אותו לכהונה על פי זה שמא חלל הוא.

ולפי מה שנתבאר, יש לומר שהמדובר שהעד מעיד שאדם זה הוא בן למשפחת כהנים ידועה ומיוחסת, ובאופן זה סובר התשב"ץ שלא חיישינן שמא בן גרושה וחלוצה הוא, וכפי שהבאנו לעיל בשם עצי ארזים, ולכן כתב שגם אין לחוש שמא אמו גויה. ואכן, למעיין במקור הדברים יראה שכך הוא. בשו"ת יכין ובועז (חלק ב סימן ג) מביא בשם הרשב"ש, וז"ל:

"ולפיכך מי שבא מאלו האנוסים וטוען שהוא כהן ויעיד לו עד אחד שהוא מאותן המוחזקים בכהונה או ב' עדים שיעידו על אביו שהוא מהמוחזקין בכהונה עולה וקורא ראשון בתורה ואין לחוש לשום דבר ואין צריך שיעידו שהוא כהן מיוחס אלא שהוא מהמוחזקין שהם כהנים כי כל הכהנים שבזמן הזה אין בהם כהן מיוחס והכהן המיוחס הוא שיעידו שני עדים שהוא איש כהן בן איש פ' כהן בן איש פ' כהן עד האב ששמש על גבי המזבח ומן המזבח ולמעלה אין בודקין כך מבואר במסכת קדושין בפ' עשרה יוחסין והכהנים שבזמן הזה אין להם יחס זה ואינם כהני' כי אם בחזקה בלבד ולפיכך אלו הבעלי תשובה מי שיטעון מהם שהוא כהן ויעיד לו עד אחד שהוא אצלם בחזקת כהן הרי אנו מחזיקין אותו בכהן לפי שכל האנוסים בקיאים קצתם בקצתם ומכירים כל א' משפחתו ויחסו ואומרים זה ממשפחה פלוני' וזה ממשפחה פ' וגם יודעים ומכירים לאותם שהם מתיחסי' אל הכהונ' והם אצלם בחזקת כהנים ולפיכך אין לעכב על יד מי שיבא מהם מלקרות בתורה ראשון כשיעשה תשובה."

הרשב"ש עוסק במציאות של אנוסים שאינם מקיימים מצוות בפרהסיה, ועל כן אף אינם נוהגים במנהגי כהונה כגון נשיאות כפים ושאר ענייני כהונה, ובא אדם ואמר על עצמו שהוא כהן והעיד עליו עד אחד שהוא מאותן המוחזקים בכהונה. כוונתו, וכמו שמפרש והולך בסוף דבריו, שהאנוסים מכירים ביחוסי משפחותיהם מי מהן מתייחס לזרע כהונה והם אצלם בחזקת כהנים, ובא להעיד על פלוני שהוא מתיחס לאותה משפחת כהנים הידועה לכולם. ובאר הרשב"ש שעל פי עדות זו ניתן להעלותו לכהונה. ואם כן, זהו גם הביאור במה שפוסק השו"ע: "אם יעיד אחד מהאנוסים שאחד מהן מוחזק בכהונה מעלין אותו לקרות בתורה". נמצא א"כ שלפי זה מפורשים הדברים בשו"ע, שאם ע"א מעיד על אביו שאינו מוחזק לנו ככהן שהוא כהן, בזה באמת ע"א לא מהני וחיישינן שמא חלל הוא, אולם אם מעיד הע"א שפלוני ממשפחה ידועה ומוכרת שהיא ממשפחת כהנים מיוחסת, הרי שבזה סגי כדי להעלותו לכהונה, וכפי פסיקת העצי ארזים, ובזה מודה הרמב"ם שלא צריך שני עדים.

וכן מבואר שם להדיא בהמשך מדברי הרשב"ש, וז"ל:

"ואני מעיד במה שאני זוכר שבימי אדוני אבי מורי הרב ר' שלמה ז"ל באה לכאן מארץ אדום א' מאנוסי הזמן ועשה תשובה והיה שמו נסים בן אלבאלג והיה או' שהוא ממשפח' כהנים ועל פי מי שהעיד שהיה מבני אותן שמוחזקין בכהנים הניח אותו א"א הרב ז"ל לעלות ולקרות ראשון בתורה ולא חש לשום דבר."

הנה כי כן מפורש בדבריו שהמדובר שמעיד העד אחד שהוא מבני אותן אלו שמוחזקים לכהונה, ולא היתה שום עדות על חזקת כהונה כגון שנשא כפיו או עלה לתורה ראשון, אלא כל העדות היתה שהוא ממשפחה מיוחסת המוחזקת לכהונה.

עוד נעיר להשלמת העניין שמה שכתב הרשב"ש בהמשך הדברים: "דאין לחוש שאמו נכרית משום רוב האנוסים לא מתערבים עם עכו"ם", ולכאורה לדברינו קשה מדוע צריכים לזה אם מעיד עליו שהוא ממשפחת כוהנים, והרי יש לו חזקת אבהתיה, דבר זה ביאר לנו האבני מילואים (ס"ק ו) שכל ואנו מסופקים שמא אימו נכרית, א"כ אינו אביו כלל, דישראל הבא על הנכרית הולד כמותה ונעקרה חזקת אבהתיה, ועל כן הוצרך הרשב"ש לטעמא דרוב האנוסים נזהרין בזה.

העולה מדברינו עד עתה, שכל וישנה משפחה המוחזקת לפנינו כמשפחת כהנים כשרים, ומעיד עליו ע"א שהוא שייך למשפחה זו המוחזקת לפנינו כמשפחת כהנים, הרי שאין בזה חשש שמא הבן חלל הוא, ויש כאן חזקת אבהתיה שאותו בן כשר וכפי אביו. כך היא פסיקת השו"ע היוצאת מדברי הרשב"ש, וכך היא הכרעת עצי ארזים בפשיטות. אמנם הבית משה סובר שמתמיהת הח"מ והב"ש על הסתירה בשו"ע ומיאנו בחילוק זה, נראה שלמדו ברמב"ם שאף באופן זה שמשפחתו מוחזקת לנו כמשפחת כוהנים, עדיין לא יועיל ע"א להעלותו לכהונה ויהא החשש שמא חלל הוא, וכן נוטה דעתו של הבית משה.

אך לענ"ד מהב"ש (ס"ק יא) נראה לא כדברי הבית משה, יעויין שם ואכמ"ל.

שוב ראיתי באור שמח (פרק כ הלכה טו) שפשוט לו שלא יהני חזקת משפחתו כדי להועיל להעלותו לכהן על פי ע"א, וגם כשמשפחתו מוחזקת למשפחת כהונה לא יהני ע"א וחיישינן שמא חלל הוא, וז"ל:

"נראה מובן דבריו גם באופן זה, כשבא אחד ואמר אני כהן, ואין אנו מכירים אותו, ובא עד ואמר פלוני זה הוא בן כהן מוחזק במקומו בבבל או בסוריא, בכל זה אין אנו מחזיקים אותו לכהן מכהני חזקה שמעלין ע"פ עד אחד, דחיישינן שמא בן גרושה הוא, וזה כוונת רבינו שכתב ועד אחד מעיד לו שאני יודע שאביו של זה כהן, שהוא בן פלוני כהן המוחזק, וגם זה אמת, אם איש אחד שמכירין אותו ואת אביו, ויודעין אנו שהוא בן פלוני, רק שאין ידוע אם אביו פלוני הוא כהן, ובא עד אחד ואמר שפלוני שמעון הידוע לנו לאבי ראובן הוא כהן, גם בזה אין אנו מחזיקין הבן של שמעון לכהן, מפני החשש שמא בן גרושה הוא, אמנם שניהם כאחד נכללין בלשון רבינו, בין שידוע לנו שהוא בן פלוני, רק שהעד אמר שאביו הוא כהן, בין שידוע לנו שפלוני הוא כהן מוחזק, רק שהעד אמר שפלוני הוא בן פלוני הכהן, חיישינן שמא אביו נשא גרושה ומפסולות לכהונה, ודוק."

והוכיח כן האור שמח מהירושלמי, עיי"ש.

נמצא שמידי מחלוקת לא יצאנו.

כאן המקום להעיר את פסיקת שו"ע (אבן העזר סימן ו סעיף ו), וז"ל:

"כהן שנשא אחת מהפסולות, מחרימין אותם ומחרימין כל הנושא ונותן עמהן וכיוצא בחומרות אלו, עד שיגרשנה."

מקור הלכה זו בארחות חיים (הל' אסו"ב אות יז) וכן מביא הב"י מתשובת הרמב"ם (סימן קנ), וברמב"ם משמע דאף את האישה מחרימין ומנדים, וכך דייקא לשון השו"ע.

וכפי פסיקה זו פוסק השו"ע עוד באורח חיים (סימן קכח סעיף מ), וז"ל:

"כהן שנשא גרושה, לא ישא כפיו ואין נוהגין בו קדושה אפילו לקרות בתורה ראשון; ואפילו גירשה או מתה, פסול עד שידור הנאה על דעת רבים, מהנשים שהוא אסור בהם."

ובגדר חרם זה כותב האג"מ (אורח חיים חלק ב סימן לג):

"דרבנן עשו לכהן שנושא נשים שפסולות לכהונה כדין חלל וחלל אין לו קדושת כהונה ולויה אלא הוא כזר אף שהוא עכ"פ משבט לוי, דכהן שנפסל בחללות אין לו גם קדושת לויה."

נמצא א"כ לדעת הבית משה והאור שמח וסיעתם, הרי ידעינן באביו שכהן הוא ומוחזק לכהונה ובא ע"א והעיד שפלוני בנו, ואף בכה"ג פוסק הרמב"ם שלא נעלהו לכהונה שמא חלל הוא, אף שלדברי פסיקת שו"ע הנזכרת אם אביו מוחזק לכהונה חזקה שלא נשא גרושה כיון שלא היינו נותנים לו לנהוג ככהן וכפסול שוינהו. ואם הוא מוחזק לכהונה, הרי על כרחך ממילא יש כעין עדות אף על אמו מכח הפסיקה הנזכרת ועדיין חיישינן שמא חלל הוא, ולדעה זו נראה שלא יועיל שהוא מעיד על אמו שאינה גרושה.

ה. דעת המבי"ט
המבי"ט (חלק ב סימן מ) דן בשאלה על אדם שיש ע"א המעיד על אביו שהוא כהן וכן העיד על אמו שנישאה לאב בעודה בתולה; וכן יש עוד שני עדים המעידים על בן דוד של אדם זה שהינו כהן מוחזק ומשפחתו מוחזקת לכהנים; ואותו בן דוד מעיד שאביו של אדם זה הינו אחיו של אביו, ולפי"ז יוצא שגם הוא כהן.

כלפי עדותו של הע"א המעיד על אביו שהוא כהן, הביא המבי"ט את דברי הרמב"ם דעסקינן בו, והכריע שלא ניתן להעלות אדם זה לכהונה על פי הע"א כיון דחיישינן שמא חלל הוא, על אף שהעד מעיד גם על האם שהיא בתולה. לאחר מכן עובר המבי"ט לעסוק האם עדות הע"א יכולה להועיל עכ"פ לאביו של אותו אדם, ובזה נעסוק לקמן. והשלב הבא אומר המבי"ט שכיון שיש שני עדים על בן דוד שלו שהוא מוחזק לכהן ואכן משפחה זו מוחזקת כמשפחת כהנים, והבן דוד מעיד על אביו של אדם זה הוא דוד שלו, הרי שעל פי דבריו אביו מוחזק לן לכהן, ומכח זה ניתן לומר שאף בנו הוא כהן.

שלושה חידושים יוצאים לנו מדברי המבי"ט:
החידוש הראשון, הנוגע לענייננו, יוצא ברור מדברי המבי"ט שעל אף העדות שמעיד הע"א על אביו של הנידון ועל אמו, לא מתייחס לזה המבי"ט, ודוחה עדות זאת מכח דברי הרמב"ם שכל שמעיד על אביו אין הדבר מועיל להעלותו לכהונה דחיישינן שמא חלל הוא, על אף שאומר שאמו בתולה לא מהני. בזה סרה תלונת האב"ד מעלינו, מאחר והמבי"ט מכריע הוא, וכן סובר המהרי"ט מסברא נוספת, ואין אנו צריכים להיכנס להשערות בדעת פוסקים אחרים וסברות בהילכתא דא.

החידוש השני הוא: לאחר העלאת הספק האם חזקת משפחה של בן דוד מועילה, או שגם שם חיישינן לחללות וכמו במעיד ע"א על האב, יעויין בבאר היטב (סי' ג ס"ק יא) שהביא ספק זה של המבי"ט, הכריע המבי"ט כאופן זה שמועילה חזקת משפחה לבן ומכח זה העלה את הנידון לכהונה. יוצא א"כ שהרב המבי"ט נוקט כהבנה שהבאנו לעיל בדעת עצי ארזים, וכן בדעת השו"ע אליבא דבית משה.

ובחידוש השלישי נעסוק בהמשך.

ומכאן לנידון דידן, אף האב"ד כתב שבמהרי"ט יוצא מבואר שלא יועיל עדות על האם כדי לכסות על הספק שמא חלל הוא, ועל כן אין צורך להוסיף על זה, אך בדברי המבי"ט טען שמועיל. אך מה אעשה, שמהמבי"ט יוצא ממש להיפך! שהרי בשאלה עסק באופן כזה שמעיד על האם, ובכל זאת בתשובתו הכריע שעדות הע"א לא מועיל, ומה שהכריע להעלותו לכהונה זה מכח עדות הבן דוד וכאמור.

בערוך השולחן אין שום איזכור שחולק על זה לומר שעדות גם על האם תועיל, ואף בדברי ההיכל יצחק שהזכרתי לענ"ד אין ראיה, שכן בא לבאר סברא שלא ניתן לקבל עדות ע"א בצירוף חזקה, וחזקת אבוה לא ניתן לצרף על פי ע"א, ועל כן גם לפי זה לא יהני עדות על האם. ואף אם האב"ד יפרש אחרת בדברי ההיכל יצחק, לענ"ד מאחר ואין הכרח לזה, והפוסקים הקדמונים המהרי"ט, הברית אברהם והמבי"ט נוקטים ברמב"ם שלא מהני עדות על האם, הרי שזו ההכרעה. כ"ש לחולקים ואומרים ברמב"ם שאף חזקת משפחה לא יכולה להועיל, הרי שוודאי לא יהני עדות על האם.

הערנו שמהלכה זו ברמב"ם ניתן להסיק דבר נוסף, ולשיטתנו דבר זה הינו יסודי מאוד בהבנת מהלך הדברים שהבאנו, והארכנו בו מאוד:

לדברי הרמב"ם ישנו חילוק יסודי בין אם הע"א מעיד על האדם שהוא כהן, ובין אם מעיד על אביו או משפחתו שהם כהנים.

כעת נתבונן כשאדם בא לפני ביה"ד ומעיד שפלוני כהן, והרמב"ם יאמר שמעלין לכהן על פי זה, לכאורה ישאל אותו ביה"ד על מה נסמכת עדות זו? [לא נעלמו מעיני דברי הבית משה (סי' ג סוס"ק י) שסובר שאין צריך לחקור את העד, כיון שחשש חללות הוא חשש קצת רחוק, ובזה אף מיישב את הקושיא מדברי השו"ע בענין האנוסים. אך דבריו לענ"ד הם חידוש גדול, וכבר יישבנו לעיל את הקושיא מהאנוסים. ואפשר שדברי הבית משה על דרך ערוה"ש (סי' ג סעי' יב) שבאר בדברי הרמב"ם שחיישינן בע"א על אביו שמא אמו חלל משום מעלת יוחסין בלבד, ומן הדין אית לן למיזל בתר חזקה, עיי"ש. דברי ערוה"ש עצמו צ"ע טובא, ולענ"ד משמעות הפוסקים שהבאתי, לא משמע כן ברמב"ם, ואכמ"ל.]

ויש לזה שלוש תשובות:
הראשונה, מעיד הע"א שראה אותו עולה לתורה ונוהג בעצמו מנהגי כהונה. הרי שבמצב זה ודאי נעלה אותו לכהונה על פי עדות זו, וכפי המבואר בש"ס וכן פסיקת הרמב"ם (הלכה יא):

"וכן ע"א שאמר ראיתי זה שנשא כפיו או שאכל בתרומה או או שחלק על הגורן או שקרא בתורה ראשון וקרא אחריו לוי מחזיקין אותו לכהונה על פיו."

האופן השני, שמעיד הע"א שמשפחתו מוחזקת למשפחת כהנים, ואמנם הע"א אינו יודע האם זה שמעיד עליו נוהג במנהגי כהונה. במציאות זו נחלקו האחרונים בביאור דברי הרמב"ם, האם תועיל חזקת משפחתו להעלותו לכהונה על פי ע"א, ובכלל מחלוקת זו אף אם אביו מוחזק לנו לכהן, יש מחלוקת ברמב"ם האם מועיל ע"א לומר שזהו בנו וממילא הוא כהן, ואולי אף באופן זה לא נעמיד אותו בחזקת אבהתיה ונחשוש שמא חלל הוא.

אופן שליש, והוא ברור ברמב"ם ואין עליו מחלוקת, אם מעיד הע"א על אביו שכהן הוא, ובמבי"ט ובמהרי"ט הנ"ל התבאר שאף אם מעיד שאמו כשרה לא יועיל להעלותו לכהונה על פי זה שמא חלל הוא. הרי שאין מועיל ע"א באופן זה.

מהלך זה ברמב"ם מוביל אותנו לומר שאכן להעיד על אדם להעלותו לכהונה צריך שהאדם עצמו ינהג במנהגי כהונה ויחזיק עצמו לכהן, ועל זה נאמר "גדולה חזקה". אנחנו בתחילת דברינו הפרזנו לומר שגם אם משפחתו מוחזקת למשפחת כהנים, אין בזה חיסרון אם ע"א מעיד שהוא מאותה משפחה, אך כעת מתברר שזה עצמו מחלוקת גדולה בדברי הרמב"ם, ויש סוברים שגם אז לא מעלין לכהונה ע"י הע"א, וברור שלהעיד על אביו בלבד שהוא כהן לא יועיל.

לפי מהלך זה, נראה שסברת הרמב"ם בהלכה זו נשענת על הגדרתו בכהני חזקה, והיינו שעל כל כהן ללא כתב יוחסין ישנו ספק האם הוא ממשפחת כהונה, ואף אם כן, ישנו ספק נוסף שמא הוא חלל. ועל כן, כאשר ישנה לנו עדות על האב שהינו כהן, הרי שכלפי אביו אף שקיים ספק כנ"ל, מכל מקום יועיל חזקת האב להמשיך לנהוג ככהן, ואף נאמר שהוא נחשב כהן ודאי מחמת החזקה. ברם, כלפי הבן שאין חזקתו נמצאת לפנינו, הרי שעדות ע"א על האב לא יועיל להעלותו לכהונה שמא חלל הוא, שהרי אף אביו היה ספק לולי חזקתו וחזקה זו לא מועילה לבנו, שאין היא אלא ממשיכה את התנהגות כהונה שנוהג בו האב. על כן מדגיש הרמב"ם שצריך עדות על הבן עצמו שכהן הוא, ולדברינו הכוונה שהוא נוהג במנהגי כהונה, או שיש שני עדים שאביו מוחזק לכהונה והוא בנו, ואז מועיל לו חזקת אביו.

הרי שהלכה זו יוצאת בהינומה ברה כחמה, בה כל יסודות דברינו בתחילת פסק הדין יוצאים ברור מהלכה זו ברמב"ם, שאין להעלות אדם לכהונה בלתי אם מוחזק לפנינו כהן זה ככהן הנוהג במנהגי כהונה על פי ע"א, וכדברי בתחילת פסק הדין. גם השתא מוכן אני לומר שאף אם משפחתו מוחזקת לנו כמשפחת כהנים, הרי שע"א יוכל להעיד עליו שהינו בן לאותה משפחת כהונה, ואף שבזה יש מחלוקת וכאמור לעיל. ברם, אם משפחתו אינה מוחזקת לפנינו כמשפחת כהנים ואף הוא לא נוהג במנהגי כהונה, כ"ש כשאינו יודע כלום אודות זה, וכמקרה דנן, הרי שבזה צריך שני עדים להעלותו לכהונה.

חידוש שלישי יוצא מדברי המבי"ט בתשובתו הנ"ל. מעלה המבי"ט תהייה שאולי על אף שהע"א שמעיד על אביו לא מועיל לבנו שמא חלל הוא, האם לאביו עצמו עדות זו תועיל להתייחס אליו כאל כהן? מיד מעיר המבי"ט שמלשון הרמב"ם נראה שאף זה לא יועיל, כיון שמצב זה האב אינו לפנינו והרי שהוא לא אומר על עצמו שהוא כהן, והמדקדק ברמב"ם יראה שמדבר באופן זה של אדם אומר על עצמו "כהן אני" ולאחר מכן מגיע ע"א ומעיד עליו שכהן הוא. הרי שחסרה כאן אמירת האב על עצמו "כהן אני", ולא ניתן להתייחס לעדות העד אף כלפי אביו. בזה טוען המבי"ט שאמירת האדם על עצמו "כהן אני" אינה בדוקא, ואין זה מעכב לקבל את עדות הע"א. במסגרת המקרה המדובר בתשובת המבי"ט שמשפחת האב מוחזקת לכהונה, אומר המבי"ט אף יותר מזה, שאף אם האב אינו יודע על היותו כהן אין זה פוגע בעדות הע"א עליו. ואמנם נאמר ברורות, שכל שהרב המבי"ט שלל הוא אמירה דווקאית של האדם הנטען ככהן שיאמר על עצמו "כהן אני" כצירוף לעדות העד. ברם לא דיבר המבי"ט במציאות בה משפחתו אינה מוחזקת כמשפחת כהונה, והוא עצמו לא רק שאינו אומר "כהן אני" אלא אף לא יודע כלום על כהונה זו, בזה ודאי לא נעלהו לכהונה על פי זה.

ו. ביאור דברי הרה"ג ואזנר זצ"ל
הבאנו בפס"ד את דברי רש"י שצירף לעדות הע"א אמירת האדם על עצמו שהוא כהן, ודקדק מזה הרש"ש שאף הכהן צריך לומר על עצמו שהוא כהן. הזכרנו את דברי הרב ואזנר זצ"ל שהביא את המבי"ט דנוקט דלא כהבנת הרש"ש ברש"י והכריע כמבי"ט, מפני שדבריו מסתברים. טענתינו הייתה שאם נבין את דברי רש"י כפי המהלך שהבאנו, שאין צריך אמירה דווקאית של הכהן על עצמו כהן אני, אלא כוונת הדברים שהוא נוהג כפי מנהג הכהנים בעירו רק כאן לא מכירים אותו ורוצה הוא להמשיך לנהוג ככהן אף בעיר זו, ולזה מביא ע"א, וזו עומק הדברים שאומר על עצמו שכהן הוא. בזה דברי רש"י כפי שהבינם הרש"ש מסתברים, וליכא פלוגתא בין המבי"ט לרש"י, וכל שהמבי"ט שלל היא אמירה דווקנית של האדם על עצמו כהן אני, וזה פשוט שאינו נצרך, כיון שאין כאן דין באמירה זו.

וראיתי שהאב"ד הגר"א אדרי שליט"א חזר על דברי הרב ואזנר כמכריע כדברי המבי"ט הללו, ולא כפי דברי המבי"ט בתשובה (חלק א סי' ריט). ולענ"ד אין זה כך, מאחר ולפי דברינו כעת י"ל שאין סתירה בין שני התשובות הללו, שכן כל ששלל המבי"ט היא שא"צ אמירה מפורשת על עצמו ככהן, ובמסגרת התשובה שלו שם הוסיף לכתוב שהאב הזה שאינו לפנינו אף אם לא היה יודע על היותו כהן הייתה מועילה העדות של הע"א, ועל כרחך מפני ששם משפחתו מוחזקת לפנינו כמשפחת כהנים, וכפי המבואר בתשובה. ואילו המבי"ט (ח"א סימן ריט) עוסק בנידון שהאדם שנטען עליו עצמו שהוא כהן אינו יודע כלל שהוא כהן, ולא רק שחסר באמירת הכהן על עצמו שהוא כהן, אלא באמת הוא אינו יודע על עצמו שהוא כהן וכן משפחתו אינה מוחזקת בעיננו כמשפחת כהנים, ועל זה כותב המבי"ט שעדות הע"א אינה מועילה כאשר הוא אינו יודע, והוסיף לומר שאמירת איני יודע אף היא הכחשה כפי ר"ת וסיעתו.

נמצא א"כ ששתי התשובות עוסקות בנידון אחר. התשובה בח"ב עוסקת באבי הנטען שהוא אינו לפנינו, וע"ז הסיק שנוכחותו אינה נצרכת וכמו גם אמירת כהן אני על עצמו, ואילו בתשובה בח"א הנטען עצמו אינו יודע על היותו כהן ואין משפחתו מוחזקת, הרי שאין בעדות זו של הע"א שום דבר.

הרי שעל אף שבתחילת פסה"ד התקשינו ליישב את התשובות האחת עם רעותה, הרי שכעת לאחר עיון נוסף זכינו לישב את שתי התשובות, ויש להוכיח שאף הרב ואזנר למד כן כדברינו מדבריו בתשובה אחרת בשו"ת שבט הלוי (חלק י סימן רכה), וז"ל:

"מכ"מ אזכיר עכ"פ נקודה החשובה שנקט כב' שכהן זה אינו כהן עפ"י הלכה ולזה דעתי העני' מסכים, דמש"כ הטור שיש לו חזקה, או מי שמעיד עליו עכ"פ עד א' כמש"כ הפרישה, לא כן מי שאינו יודע כלום, ואעפ"י שמבואר שם ריש סי' ג', דעכ"פ אם מחזיק בעצמו בלי עדות, ובלי חזקה מכבר נהי דאינו נאמן [נדצ"ל "נהי דנאמן" או "נהי דאיהו נאמן" – א.ה.] להחמיר לענין פסולי נשואין וכדומה, היינו מי שעכ"פ מחזיק עצמו מדין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, אבל מי שאינו יודע כלום, ולא נהג כהונה לעולם, ואין לו עדות על עצמו, אפילו יהי' כאן עד א' שמעיד על אביו או זקנו שיהי' כהן, הלא מבואר בשו"ע אה"ע סי' ג' ס"ו מי שבא ואמר כהן אני, ועד א' מעיד באביו שהוא כהן אין מעלין אותו לכהונה על פיו שמא חלל הוא עד שיעיד שזה כהן והוא מרמב"ם פ"כ הט"ו מאיס"ב יעש"ה בהה"מ, וגם שם בודאי להחמיר שאחד"א.

אבל כשגם בעצמו אינו יודע כלום ומעולם לא נהג כהונה לא הוא ולא אביו, רק ראו על מצבה ישנה שזה משפחת כהנים, שאין כאן חזקה ואין כאן עדות, וכמש"כ כיו"ב בתשובת מבי"ט ח"א סי' רי"ט שהעיר גם כ"ת, א"כ פשיטא שא"צ להתחשב בזה, ועדיפא כ' מבי"ט שם שאפילו סיפר לו אחד שהוא כהן כל זמן שלא נתקבל עדות זו בפני בי"ד אין חוששין לו אפילו להחמיר עכ"פ דיעבד."

מבואר יוצא שנוקט הרב ואזנר כדברי המבי"ט בח"א (סימן ריט), ולא חש לזה שהוא עצמו הכריע כדברי המבי"ט האחרים בחלק ב (סימן מ), ועל כרחך שלא ראה שיש סתירה בין הדברים, ובדיוק כפי שהערנו.

זאת ועוד, ניתן לענ"ד לדקדק בדברי הרב ואזנר הללו שכל ואין האדם מחזיק את עצמו ככהן הרי שלא יהני ע"א בודאי במציאות שאינו יודע, ואף אם יהיה עדות על האב שהוא כהן.

נמצא א"כ שמסקנתינו בפס"ד דנן שרירה וקיימת, שאין בעדות האחות על אביה שהוא כהן – ואף אם מעידה שאמה כשרה – כדי להעלות את אחיה לכהונה, וכדברי הרמב"ם הללו, וכפי שפוסק השו"ע (סעיף ו). עוד אמרנו שיש בהלכה זו חיזוק משמעותי למהלך הדברים שהבאנו בראשית דברינו בפסה"ד.

ז. עדות קרוב בכהונה
לגבי עדות קרוב כתבתי באריכות בפס"ד, והערנו שפשט הסוגיא הוא שפסול, וכך ביארו הראשונים על אתר, ומכח סוגיא זו התקשה בשבות יעקב על החולקים בכל עדות קרוב באיסורין. כמו כן הבאנו את דברי הקובץ הערות שכך סבר, והערנו שאף אם לא נקבל דבריהם לגבי שאר איסורין ונכשיר ע"א קרוב, מיהא יש להודות שלגבי כהן אינו נאמן, וכפי פשט הסוגיא. הארכנו מדוע בכהן יהא הדין שונה משאר איסורין, מדברי הפנ"י שהולך ומונה שתי סיבות: הראשונה, מפני שמעורב בו ממונא, וכדברי הרא"ש בגיטין. וסיבה שניה, מפני מעלת יוחסין, ובחקירה זו תלינו מחלוקת תוס' והרמב"ן, עיי"ש ואכמ"ל.

וכדברים אלו הבאנו בראשונים להדיא. כך כתב הריטב"א בריש כתובות והרשב"א, וכן הביא בפסקי רי"ד שם, וכן פוסק רבינו ירוחם (נתיב כא חלק ד), שעד כהונה קרוב פסול, וכשר רק ע"י מסל"ת. ועיין עוד מהר"ח אור זרוע (סימן צא) שכתב שקרוב "לעדות הוא פסול מגזירת מלך שהתורה פסלה קרובים, ואדם קרוב אצל עצמו ואמו", ואף הביא ראיה מעדות להתיר שבויה לכהן.

הבאנו שכן פוסק רע"א בתשובה (סימן סז) והביא כן מתשובת ריב"ש (סימן רלא) בעדות אישה ליוחסין, עיי"ש.

וכן פוסק להדיא בשו"ת ר"א מטלז (סימן כז) וביארנו סברתו, וכן פוסק להדיא באחיעזר (ח"א סימן יד אות ד).

ואמנם הערנו מפסקי ריא"ז שלא פוסק כן, וכן הבאנו שהדברי חיים (אהע"ז סימן י) מסיק לא כדברינו, ותמהנו מדוע מאן בפשיטותה של הסוגיא ודוחק בה טובא כדי להאמין אשה לחומרא בכהונה, זאת ועוד נראה שדבריו בתשובה זו סותרים דבריו במה שכתב תשובה לפני והבאנו לעיל תשובה זו עיי"ש.

ואף במאירי בכתובות (דף כה ע"ב) טענתי שסובר כפי הראשונים שהבאתי, שלגבי כהונה אין ע"א נאמן אלא בצירוף מיגו וכמו באב על בנו, עיין בדברינו. וכן מצאתי שכתב המאירי גופיה בקידושין (דף עט ע"א) להכריע שקרוב פסול בכהונה, והוכיח מהסוגיא שם נגד הרמב"ם שלא כתב שבנאמנות אב על בנו בעינן מיגו או מסל"ת, עיי"ש. [ואמנם בשיטת הרמב"ם עצמו האם נאמן קרוב בלא מיגו יל"ע, ונחלקו ראשונים ואחרונים בהבנת דבריו, ואכמ"ל.] אולם, ראיתי את דברי כבוד האב"ד שהוסיף להביא מהמאירי בשני מקומות בכתובות (דף יג) שמסיק ממנו שנאמנת להחמיר מספק, וכן הביא מאירי בפסחים (דף ד) מיגוון השיטות בנידון זה והביא חמש שיטות.

ומכל הדברים הללו, נוטה הגר"א אדרי שליט"א להכריע מדעתו הגדולה כדברי המאירי הנ"ל להחמיר מספק.

הכרעה זו, נדמה שאף אינה כדברי הדברי חיים, שסובר להחמיר בתורת ודאי שאסור לו לשאת גרושה בעדות קרוב. אמנם, אפשר שהרב אדרי שליט"א העדיף שיטה זו במאירי שיש להחמיר רק מספק, לאור שדברי כל הראשונים והאחרונים הנזכרים שפסלו עד קרוב לכהונה. לדעתו, הכרעה זו מספק אף יכולה לגרום לקולא במקרה דנן, שאין מחשיבים את דברי העדה לשניים ולכן יש לראות את עדות הרב חיימוב כעדות מכחישה. לענ"ד, זה אף המאירי לא התכווין, שכן כל הכרעה הנובעת מספק יש להחמיר בה, ולחוש לשיטה שנאמנת כשתים. ואף אם במאירי ניתן לומר לא כך, צ"ע מדוע ביכר הרב אדרי שליט"א שיטה זו להקל על פיו למעשה, היפך הדברי חיים שהביא.

ח. הכחשה ע"י איני יודע
עוד הבאנו את יסודות הדין בהכחשה של ע"א, והבאנו את הסוגיא בקידושין (דף סה ע"ב) ודברי הראשונים עליה, והבאנו הכרעת מרן השו"ע (יו"ד סי' קכז סעי' ב) שכל אמירת איני יודע נחשבת הכחשה מול ע"א ואין הע"א נאמן באיסורין, וכך הכריע החזו"א. כאן כנגד עדות האחות ישנה הכחשה של האח, באומרו שהוא לא יודע אם הוא כהן והוא אף לא יודע מה זה כהן. אמנם, כתבנו שכדי לנקוט בזה כדברי שו"ע צריך להיות מוחזק אחרת, כיון ששיטות אלו סוברים שצריך שתיקת בעל דין בנוסף לעדות הע"א, ועל כן "איני יודע" אינה יכולה להיחשב כשתיקה. אך זאת רק להוציא מחזקה, כיון שמבלי להוציא מחזקה איננו צריכים שתיקת בעל דבר כדי לקבל עדות ע"א באיסורין. מכח זה הערנו שהחזקה כאן היא כדברי הש"ש חזקת זרות, ועוד כפנ"י מול רוב ישראל, ונראה שאף אלו שלא הודו לדבריהם יודו כאן מכח מה שהאח מוחזק לפנינו כישראל. והבאנו שהרב המבי"ט (ח"א בסימן ריט) נוקט כן להדיא לגבי כהונה, שאם אומר "איני יודע" הרי זו הכחשה כנגד הע"א וע"כ גם למד שיש כאן חזקה, ועיין לעיל (אות ה-ו) מה שהארכנו בדברי המבי"ט.

על כל פנים, עיקר מה שהבאנו את הצירוף הזה הוא לומר שגם לדברי הש"ש שאף מול חזקה נאמינו לע"א במילתא מדרבנן כתרומה, מכל מקום לפי השו"ע אם אומר איני יודע הוי הכחשה ובטלה עדות האחות לגמרי. אלא, שמהש"ך (יו"ד סי' קכז ס"ק טו) נראה שאין הכרעה במחלוקות הראשונים שהבאנו בדין איני יודע אי הוי כהכחשה, ועל כן הבאנו זאת רק כצירוף. הרב אדרי שליט"א האריך בפרק זה, ורוב הדברים כבר נזכרו במה שכתבנו.

ט. מומר לחילול שבת בגדרי עדותו
יעויין במה שכתבנו, ואין מה להאריך עוד בגדר זה. הבאנו את הספיקות בהלכה זו, ועל כן לא ראינו לסמוך על זה אלא בצירוף.

י. דברי הרב חיימוב
בעת כתיבת הדברים בפס"ד, טרם נשמעו דברי הרב חיימוב. רק לאחר שכתבתי את הדברים, עמיתי אב"ד הגר"א אדרי שליט"א פנה לרב חיימוב שיבדוק בעיר המגורים של האחים הנ"ל, ויברר האם הם משפחת כהנים. אודה, שגם לאחר ששמעתי על הדברים שמסר הרב חיימוב, הסתפקתי איזה משקל יש לתת לדברים אלו, ואפרש דברי.

ראשית, מדובר על תקופה של שלושים שנה אחורה, עת נפטר אבי המשפחה, וקשה לדעת מה בדיוק זוכרים בריחוק כל כך גדול של הזמן. הבן המדובר הינו בן 64 ועלה לארץ לפני עשרות שנים, ואיך נייחס חשיבות לדברים אלו אל מול קולה הצלול של אחותו. עוד יש להעיר, הנה כל פס"ד זה נשען על דברי האחות, ובדברי האחות יש שני פרטים: האחד שאביה אמר להן שהוא כהן, וכלפי פרט זה לא יועילו כל הדברים שאמר הרב חיימוב, שכן האב נאסר מדין שויא אנפשיא, ושויא נאסר אף מול מאה עדים, וכדברי המל"מ (פ"ט מהל' אישות הט"ו) שהאריך בזה, והביא תשובות רבות ברשב"א שכך כותבים.

פרט נוסף שאומרת האחות, שאביה לא ניטמא למתים ובזה הוחזק לכהונה. ראשית לכל, אם אכן נאמר שהימנעות מלהיטמא למתים נחשב מעשה שמכחו ניתן להעלות לכהונה וכפי כל העניינים הנוהגים בכהן, הרי שקשה לדעת בבירור דבר זה, ודוקא האחות יודעת על פרט זה יותר מאנשי העיר. גם אם אמרו אנשי המקום שהאב לא נהג במנהגי כהונה אחרים כלפי הקהילה, דבר זה יש לבודקו ביתר פירוט, כיון שאיננו יודעים האם האב היה אדם דתי שהלך לבית הכנסת וכו'.

אמנם, לשוות לדברים אלו הכחשה לדברי האחות, לענ"ד איני יכול לקבל, ואמנה כאן ג' סיבות:

ראשית, יש להעיר שגדר זה של הדברים שנאמרו ע"י הרב חיימוב הם בגדר עד מפי עד. אמנם, רוב ככל הפוסקים סוברים שבאיסורין מהני עד מפי עד, וכך פסיקת מרן שו"ע ביו"ד (סימן שיד סעיף ה) לגבי בכור, וכן מביא האבני מילואים (סימן מו סעיף ה) לגבי כהן, וכן משמעות דברי המבי"ט שהבאנו. הרי שיש לזה תורת נאמנות, אמנם יש לתהות על מציאות של הכחשה של עד מפי עד אל מול עד, האם יש בזה תורת הכחשה לבטל דברי האחות.

זאת ועוד, כתוב בתוספתא סנהדרין (פרק ו ה"ו), וזה לשונה:

"העדים יכולין לחזור בהם עד שתחקר עדותן בב"ד, נחקרה עדותן בב"ד אין יכולין לחזור בהם, וזהו כללו של דבר עדים שהעידו לטמא ולטהר לרחק ולקרב לאסור ולהתיר לפטור ולחיוב, עד שלא נחקרה עדותן אמרו מבודים אנו הרי אלו נאמנים, משנחקרה עדותן ואמרו מבודין אנו אין נאמנין."

נמצא שעל פי תוספתא זו, ישנו דין של דרישה וחקירה על ידי ב"ד אף בנאמנות של ע"א. מקשה על תוספתא זאת בספר שב שמעתתא (שמעתתא ו פרק יג), וז"ל:

"ולא הבנתי דרישה וחקירה מאי בעי באיסור והיתר או בטומאה וטהרה הא אין הגדתן צריך ב"ד כלל, וכמ"ש לעיל פ"ח בשם התשב"ץ, וכיון דאין צריך ב"ד מה לי אומרם בב"ד בחקירה ודרישה או לא וצ"ע."

ומביא ליישב על פי תשובת הר"ן, וכך המשך דבריו:

"שוב ראיתי בשו"ת הר"ן סי' מ"ז שכתב וז"ל, תחלה אני דן על מה שאמר העד הראשון בתחלה חוץ לב"ד שהיתה זקוקה ליבם אם יש לסמוך עליו במה שהעיד בב"ד ששמע זה זמן רב שמת, מי אמרינן כיון דבעדות אשה אינו צריך שיעיד העד בב"ד וכי היכי דבעדות שנתקבל לפני ב"ד אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וה"נ בעדות זה כיון שהגיד חוץ לב"ד שוב אינו חוזר ומגיד אפילו לב"ד, או דלמא אפ"ה כל שלא העיד בב"ד חוזר ומגיד בב"ד אעפ"י שמכחיש דבריו הראשונים לפי שאין אדם מדקדק בדבריו במה שאומר חוץ לב"ד, ומסתברא דהכי קושטא דמלתא שאפילו בעדות אשה אף על פי שהגיד חוץ לב"ד חוזר ומגיד בב"ד, אעפ"י שמכחיש דבריו הראשונים, ויש ראיה לזה מאותה ששנינו העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לאיסור בין להיתר בין לזכות בין לחיוב, אם עד שלא נחקרה עדות בב"ד אמרו מבודין היינו הרי אלו נאמנים, אם משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו אין נאמנין, הרי שכללו כאן כל מיני עדויות אפילו אותן שאין צריכין שיהיו נעשין בפני ב"ד, שהרי שנינו בין לאיסור בין להיתר ואפ"ה אמרינן שאעפ"י שהעידו בב"ד כל שלא נחקרה עדותן יכולין לומר מבודין אנו, לפי שאין העדים מעידים עד שעת גמר עדותן בב"ד, וזו ראיה שאין עליה תשובה עכ"ל הר"ן ע"ש, ומבואר דעת הר"ן דאפילו באיסור והיתר דלא בעי ב"ד אפ"ה חוזר ומגיד בב"ד, וכדמוכח לה מהתוספתא."

מבין הש"ש בדברי הר"ן הללו שאפילו בעדות של איסור והיתר יש סברא גדולה לחלק בין מעיד בפני בית דין ובין מעיד חוץ לבית דין. ואע"פ שמן הדין אין עדותו צריכה ב"ד, מכל מקום כל שמעיד חוץ לב"ד אינו מדקדק כל כך בדבריו, ולפיכך יכול לחזור בו מעדותו כאשר יגיע לביה"ד. ודוקא כשמעיד בפני ב"ד הוא דגלי קרא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, לפי כשמעיד בפני ב"ד מדקדק היטב בדבריו ומסתמא מכוין עדותו יפה, ומדוייקים דברי התוספתא דרישה וחקירה, והכוונה לפי ביאור הר"ן כעין דרישה וחקירה שב"ד עומד על תורפה של עדות זו. ואכן עדות האחות הושמעה לב"ד לא פעם אחת, וב"ד דקדק מאוד בדבריה והוסיף לחוקרה, ואילו כאן אין אנו יודעים כלום על הדברים שנאמרו לרב חיימוב, פרט לדברים שהזכיר עמיתי בדבריו.

על כן אני מתקשה להעמיד את דברי הרב חיימוב בשם אנשי העיר כשווים אל האחות ולהגדירם כהכחשה.

ושלישית, פוסק מרן השו"ע (חושן משפט סימן כט סעיף א), וז"ל:

"וכן בכל טעות שהעדים מצויים לטעות בו, נאמנים הם בעצמם, ואין בזה משום חוזר ומגיד. וכן אם אינו סותר עיקר דבריו הראשונים, כגון שהדברים סתומים וסובלים ביאור אחד משני ענייני משמעות, אחד קרוב ואחד רחוק, כל שאנו יכולים לכוין דברי העד כדי שלא תהא עדותו מוכחשת, יש לנו לכוין דבריו, כשם שיש לנו לתרץ דברי שני עדים הנראים מכחישים זה את זה, כדי שתהא עדות מכוונת."

השו"ע בסימן זה עוסק בדיני 'כיון שהגיד' של עדים, ומגדיר שאם אמר העד דברים שבמבט ראשון נראים כסותרים, אך יש להעמיק בדבריו ולהכניס דבריו הסותרים לכדי מציאות שלא תהא סותרת דבריו הראשונים, הרי שאין בזה חזרה ויש על ביה"ד לעשות זאת ולכוין דבריו כך שלא יהו סותרים. עוד מוסיף השו"ע שכך הוא אם יש הכחשה לכאורה בין שני העדים, שנראים כמכחישים אחד את השני, יש על ביה"ד לנסות וליישב דיברהם כך שלא יהו מכחישים זה את זה. לא נאריך בגדר זה ונעסוק במקורותיו. מכל מקום, נראה פשוט שכל היכן שיש סתירה בעדות הבאה לפני ביה"ד, על ביה"ד מוטלת החובה לברר את שתי העדויות ולנסות ליישב דבריהם טרם הוא מכריז על הכחשה ביניהם. על כן פשוט בעיני שטרם שביה"ד חקר את אנשי העיר ובירר האם ישנה כאן סתירה, לא ניתן לראות את דברי הרב חיימוב בשמם לכדי סתירת עדות האחות.

אפשר להציע הבנה כזו בדברי בני העיר, כך שלא יהיו סותרים לאחות. אולי אנשי העיר אמרו רק שלא ידוע להם על משפחה זו כמשפחת כהנים, ואמירה זו לא עומדת בסתירה לדברי האחות שהיא מעידה שמשפחתה הנהיגה עצמה כמשפחת כהנים, ולאחות ידוע ולהם לא ידוע.

דבר נוסף שהתייחס אליו עמיתי הוא, שכיון שדברי האחות התקבלו כעדות, הרי שדבריה כשניים ואין ע"א נאמן כבר על זה, וכן פסיקת מר"ן השו"ע (יו"ד סימן א וסימן לט). דברי הריטב"א שהזכיר עמיתי סותרים את מה שכתב בכתובות (דף כב) וכפי שהעיר הש"ך (יו"ד סימן קכז ס"ק יד), יעויין בתומים (סימן מו ס"ק מה) שהביא שהכרעת מר"ן פשוטה, וצירף לזה ראשונים נוספים.

מה שיישב עמיתי הרה"ג אדרי שליט"א בזה יש בו מן הדוחק לענ"ד, וכבר הערתי בזה באות ז

יא. סיכום
לסיכום, נאמר שיסודות ההיתר שהבאתי בעינם עומדים לענ"ד, ואנוכי על משמרתי אעמודה. עוד אעיר שאם דברי האחות היו מתקבלים בעיני, לולי הדברים שכתבתי, הרי שלא יכולתי לסמוך על דברי הרב חיימוב מפני הסיבות שהבאתי לעיל.

הרב אברהם הרוש

ראיתי מה שכתב עמיתי הרה"ג אברהם הרוש שליט"א ראשונות ושניות מדברי סופרים.

למעשה, בנדון שלפנינו דעת שנינו מסכמת להיתר, אם כי מסיבות שונות. אכן לנימוקי ההיתר יש נפקא מינא למקומות אחרים, והארכתי בזה על מנת שהדברים יהיו לפני המעיינים ולא יבואו חלילה ללמוד מדברי להקל במקומות אחרים. לגופם של דברים כתב כמו"ר הגר"ש משאש שליט"א בשו"ת תבואות שמ"ש (חלק א סימן נו) שדרכם של ראשונים הייתה שלא להשיב שנית בדבר שגילו בו דעתם כבר והאמת עד לעצמו עכת"ד. הנה הדברים ערוכים לפני המעיינים, ישוטטו רבים ותרבה הדעת.

הרב אליהו אריאל אדרי – אב"ד

פסה"ד ונימוקים אלו מותרים לפרסום בהשמטת פרטי הזיהוי של הצדדים ובני משפחתם.

ניתן ביום כ"ב בניסן התש"פ (16.04.2020).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה