בפני בית הדין הופיעו הצדדים, אלמנת המנוח וילדיו ובאי כוחם.

הצדדים טענו טענותיהם.

בית הדין ערך גם ישיבה לצורכי משא ומתן והגעה להסכמות אך הדבר לא צלח.

הצדדים הגישו סיכומים.

יצוין שאף שבית הדין קבע בקצרה בהחלטותיו שעקרונית הסמכות בתביעה זו נתונה לו, הרי שהדבר חוזר ועלה בסיכומים ובית הדין יתייחס בהחלטה גם לנקודה זו.

תמצית העובדות
המנוח והאלמנה חיו יחדיו משנת תשנ"ז, המנוח היה גרוש ואב לשלושה ילדים, האלמנה בשלב זה הייתה עדיין לא יהודייה, גרושה ואם לילד.

בשנת תשע"ב החלו הצדדים לקדם הליך נישואין, לקראת גיורה של האלמנה, הצדדים ערכו ב-4/1/12 אצל עורך דין הסכם ממון מפורט ואישרו אותו בבית המשפט למשפחה ביום 12/1/12. בנוסף בו ביום ט' טבת ה'תשע"ב (4/1/12) ערך הבעל צוואה אצל אותו עורך דין התואמת להסכם הממון.

ביום ב' שבט תשע"ב (25/1/12) התגיירה האישה וביום ג' שבט תשע"ב (26/1/12) הצדדים נישאו כדת משה וישראל.

הבעל נפטר ביום ה' בסיון תשע"ח (19/5/18) וביום כ"ד אב תשע"ח (5/8/18) הוצא צו קיום צוואה אצל רשם הירושות.

הסכם הממון כלל התייחסות מפורטת לענייני הרכוש וביניהם לעניין מגורי האישה בדירת הבעל לאחר הפטירה ונקבע בו שהדבר יוסדר בצוואה ואף נקבע מפורשות שהצוואה היא הקובעת. הצוואה אכן נכתבה בו ביום, ובה נקבע שהאלמנה תגור בדירה שנה לאחר הפטירה, לאחר מכן היא תקבל עשרה אחוזים מערכה של הדירה.

טענות האלמנה
הבעל כתב לאשתו כתובה, אחד מתנאי כתובה הוא מגורים בדירת הבעל לאחר פטירתו. תנאי זה תקף גם אם לא נכתב במפורש בכתובה. ואף שנכתב הסכם, ובעקבותיו צוואה ולפיה האישה לא תקבל יותר משנת מגורים הרי שבכתובה שנכתבה לאחר מכן נאמר במפורש שהבעל לא יגרום לאשה למחול על כתובתה.

נטען גם שקיימת הקלטה של אחות המנוח שהבעל המנוח אמר לה שהוא ירשום את הבית על שם האלמנה.

הסכם הממון נחתם גם כדי לרצות את הילדים, האישה חתמה רק "למראית עין".

הכתובה נכתבה רק לאחר ההסכם ונכתב בה כאמור סעיף המונע מחילה. גם בהסכם לא הוזכרה כלל הכתובה.

נוספו עוד טענות והוכחות בדבר רצונם של הילדים לפגוע באלמנה.

הודגש שהצדדים חיו ביחד כעשרים שנה והאישה טיפלה בבעל במסירות ובנאמנות גם בימי מחלתו.

טענות היורשים
היורשים טוענים שאינם צד בסכסוך, הם זכו בדירה מכח הצוואה ואין לבית הדין סמכות להתערב בעניינם מכח הכתובה והיות והיורשים לא הסכימו לסמכות בית הדין לדון בסכסוך הרי שרק בית המשפט למשפחה יכול לדון בשאלה זו.

האלמנה גם חתמה על הסכם ממון והשתתפה באישורו בבית המשפט, לא מנעה את קיומה של הצוואה שנעשתה על פיו, והייתה מודעת היטב למשמעות של הדברים, רק כאשר מגוריה בדירה הסתיימו לפי האמור בהסכם ובצוואה, החלה להעלות טענות כנגד הצוואה וההסכם ולנסות לשפר עמדות.

לטענת ב"כ המשיבים הגיור והנישואין שנעשו בשנים האחרונות לחייהם המשותפים של הצדדים היו למטרת קבלת הפנסיה של הבעל המנוח בלבד, ולא למטרות אחרות.

כמו כן הועלה טענות כנגד גיורה של האישה. לטענת היורשים, אם היה ידוע לבעל התנהגותה כיום בוודאי לא היה נותן לה מגורים ועשרה אחוזים משווי הדירה.

חוזר ומדגיש שהצדדים נישאו בגיל מבוגר ולא היו להם ילדים משותפים.

לגבי ההסכם לטענתו אין ספק שהיה זה הסכם לקראת נישואין ונקבע בו במפורש (בסעיף 5) שלא תהיה כל תביעה הנובעת מהנישואין.

האלמנה הייתה מודעת לצוואה שנכתבה בדיוק לפי האמור להסכם ואינה יכולה להתנער מכך.

הוא גם מוסיף ומתייחס לפסקי הדין שצירפה בא כח התובעת ומוצא חילוקים בינם לבין המקרה דנן.

דיון והכרעה
סמכות
ראשית עולה שאלת הסמכות לדון בתביעה זו. נושא זה כבר נידון רבות בפסקי דין, אין לנו אלא לצטט מקודמינו.

כבר בכרכי הפסקי דין רבניים בחלק ב' עמוד 278 פסק דינם של בית הדין בתל אביב בעניין הסמכות לדון במדור אלמנה. בהרכב הגר"א גולדשמידט זצ"ל כאב"ד ועמו הגר"י קוליץ והגר"ש מזרחי זצ"ל, היורש טוען שאין לבית הדין סמכות בדיוק כפי טענת היורשים דידן ובית הדין מכריע לאחר בירור מקיף שבית הדין מוסמך לדון במדור אלמנה ודוחה את טענת חוסר הסמכות.

בפסק דין מפורט נוסף של בית הדין הגדול משנת תשס"ח (תיק 9309-22-1) האריך הגר"ש דיכובסקי שליט"א בסוגיה זו, אליו הצטרפו הגר"א שרמן והגר"צ בוארון, וקבע מסמרות בסמכותם הייחודית של בית הדין לעסוק בסוגיית מדור אלמנה. נצטט מספר קטעים מהפסק:

"עניני נישואין" שעל פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים נתפרשו בפסיקה ככוללים גם את התוצאות הממוניות של הנישואין. תנאי הכתובה הינם במובהק ענין של נישואין. בבג"ץ 2621/00 הנ"ל אמר הנשיא ברק כי הוא נוטה לדעה כי זכויות האישה כלפי בעלה על-פי הכתובה נכללות בגדר "עניני נישואין וגירושין". לאחרונה נקבע כך במפורש ובאופן החלטי על ידי בית המשפט העליון, מפי השופטת עדנה ארבל ובהסכמת השופטת איילה פרוקצ'יה, ב- בע"ם 9692/02 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם)(פיסקה 19 לפסק הדין):

...הדין העברי רואה את הכתובה לא רק כחיוב ממוני אלא כדין מדיני האישות, בעל זיקה לנישואין עצמם, עד אשר נקבע שאסור לקיים את הנישואין ללא כתובה. יתכן שמסיבה זו רואים את הכתובה כ"ענייני נישואין" במובן סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 (להלן: חשבד"ר) (ראו את דברי הנשיא ברק בעניין לוי בעמוד 814). סעיף 2 לחשבד"ר קובע, כי "נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה". ואמנם, מאחר והחוק מחיל את הדין העברי על נישואין בין יהודים, ודין זה מחייב את הבעל ליטול על עצמו את חיובי הכתובה, נראה שיש לסווג את הכתובה כחוב מכוח הדין – סעיף 2 לחשבד"ר – אשר מפנה לדין העברי. כאמור, סעיף 104(א)(4) לחוק הירושה קובע במפורש שהכתובה הינה "עילה הנובעת מקשר האישות.

נראה כי עמדה זו תואמת לעמדת בית הדין הרבני בתל אביב בתיק 4273/תשי"ז הנ"ל, לפיו תנאי כתובה מסורים לסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני, על פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. אם נמשיך קו זה הלאה, הרי גם אם דין המדור הספציפי של האלמנה אינו חלק מדיני המזונות הרגילים אלא מדין תנאי כתובה, מסורה לבית הדין הרבני סמכות ייחודית לדון בתביעה שבפנינו מכוח סעיף 1 הנ"ל, אף ללא הסכמת הנתבע.

וסיכם:
התוצאה היא כי בית הדין הרבני מוסמך לדון בתביעת המשיבה למזונותיה ובמסגרת זו לדון בבקשתה למדור ספציפי. בית הדין ידון באלו על פי דין תורה.
עד כאן דבריו.

לנוכח זאת הדבר ברור שבית הדין מוסמך לדון בשאלת מדור אלמנה.

כעת ניגש לגופו של עניין. הצדדים מעלים טענות רבות חלקן אינן רלוונטיות כלל.

בית הדין לא יעסוק במשך הנישואין שכן לא נקבע בהלכה שיעור מינימלי, בוודאי כשיש למעלה מחמש שנים, הסכם הממון אושר וקיבל תוקף פסק דין בבית המשפט בוודאי אין אנו הכתובת לבטלו, וגם לא נעסוק בכשרות הצוואה שכבר אושרה וקיבלה תוקף. מטרת הגיור והנישואין גם אינה מענייננו ולא הוכחה כל כוונה מסוימת בדברים.

בנוסף נפלו מספר אי דיוקים בטענות הצדדים:

באת כח האלמנה כתבה בכתב התביעה שהאלמנה הופתעה לגלות את הצוואה. הדברים אינם מתקבלים על הדעת. הצוואה נכתבה באותו היום בו הוכן הסכם הממון, ועל ידי אותו עורך דין שהכין את ההסכם, כאשר בהסכם הממון נכתב במפורש שהצדדים יכינו צוואה. קשה להאמין שהאישה לא הייתה מודעת לכך שעורך הדין הכין את הצוואה באותו יום ומן הסתם באותו משרד.

בא כח היורשים טען שבהסכם הממון נכתב במפורש שיסולקו כל התביעות הנובעות מהנישואין והפנה לסעיף 5 בהסכם, אך לא כך הוא הדבר, בסעיף זה נכתב שלא תהיינה תביעות מהפרת הבטחת הנישואין כלומר שאין לצדדים התחייבות להתחתן, לא נאמר דבר בעניין ההתחייבויות הנובעות מהנישואין.

לנוכח העובדה שבהסכם הממון נקבע שהוא אינו בתוקף כלל לגבי ענייני הצדדים לאחר הפטירה, והדבר יוסדר אך ורק על ידי הצוואות, בית הדין לא יעסוק כלל בהסכם הממון (נציין גם שהוא נכתב טרם גיורה), והעניין העיקרי הוא השפעתה של הצוואה בעניין מדור אלמנה.

נתמקד בשאלות העיקריות הנוגעות לנידון דידן:
1. חיוב מדור אלמנה כאשר הדירה ניתנה בצוואה.
2. האפשרות לסילוק זכות המדור על ידי תשלום.

חיוב מדור כאשר הדירה ניתנה בצוואה
היסוד לחיוב מדור הוא כאשר קיים מדור בבעלותו של הבעל בשעת הפטירה.

כך כתב הרשב"א בתשובה (ב,קסה הובאה בב"י אבן העזר, סימן צד ובנושאי כלי השולחן ערוך, סימן צד, סעיף ד):

אם מכר הבעל או נתן במתנת בריא מדורו מה שעשה עשוי. אבל אם נתנו במתנת שכיב מרע לא גרע כחה אצל מתנה זו שהיא דרבנן, ממה שיש לה אצל ירושה והילכך הרי זו משתמשת כדרך שנשתמשה בחיי בעלה.

וכן כתב הריטב"א בתשובה (קצה). אמנם הב"ש (צד,ח) העלה אפשרות לתלות דין זה במחלוקת ראשונים אך למסקנה דחה זאת וכך גם נקטו עוד מגדולי האחרונים (הפלאה, בני אהובה אישות יח,ב).

בנידון דידן נכתבה צוואה, בסעיף 3 נאמר שהצוואה היא על פי דיני ישראל, בפועל לא נכתב בה לשון קניין כלל אלא רק "אני מצוה".

בנידון צוואה שנאמר בה נוסח של הקנאה מהיום ולאחר מיתה או שעה לפני מות המצווה, כותב הגרצ"י בן יעקב שליט"א (משפטיך ליעקב ז,ד,ה) שהיא כמתנת שכיב מרע. כך גם נקט הגר"ש דיכובסקי (פסק דין בית הדין הגדול 768888/1).

מאידך בהרבה פסקי דין (ראה הגרח"ג צימבליסט שורת הדין ג', עמוד קמד ואילך, הגר"י אליעזרוב פסקי דין רבניים יח, עמוד 354 ואילך ועוד) צוינה מחלוקת הראשונים המובאת על ידי הבית יוסף בחושן משפט (סי' רנ"ב) בין רבי יהודה בן הרא"ש לרבי אברהם בן איסמעל תלמיד הרא"ש, והכרעת הדרכי משה ש"מהיום ולאחר מיתה" היא כמתנת בריא, וכך גם נחזית לכאורה הכרעת השולחן ערוך, וראה מקורות נוספים בעניין זה בפסקי הדין שצוינו.

אמנם בצוואה דנן לא נאמר "מהיום" או "כשעה לפני מותי" רק נאמר לשון ציווי המותנה ב"אם לא אחזור בי". ולכאורה אין לסוג זה של צוואה יסוד בהלכה, גם לא נעשה כל קנין. עצם הלשון שהצואה נעשית על פי דיני ישראל לא די בה בכדי לתקן את כל הדברים הללו.

בעניין צוואה שנכתבה שלא על פי דין- בית הדין הרבני בתל אביב (תיק מספר 1029854/1) בהרכב הרה"ג הרב זבדיה כהן, הרב מרדכי מזרחי בר אור והרב דוד שני כתבו שאם ניתן הבית בצוואה של "משעה לפני מותי" שלא נעשה בה קניין, היות ויש פוסקים שהצוואה תקיפה, הרי שהבית ניתן במתנת בריא ואין בו דין מדור אלמנה. אולם מהמשך דבריהם עולה שהדבר ספק בידם, וצירפו עוד נימוקים לפסיקתם.

אכן נראה שיש מקום לפקפק בחידוש זה שכן גם אם הצוואה בת תוקף כפי הכרעת חלק מהפוסקים הרי שהדבר הוא משום דינא דמלכותא דינא או מטעמים אחרים, שאינם יוצרים חלות קנין מחיים בבירור, ועל כן אין להם תוקף יותר מאשר מתנת שכיב מרע שאינה מפקיעה מזכויות האלמנה. לדינא באותו הפסק צורף ספק זה לספקות אחרים.

סוף דבר צוואה דנן אינה מפקיעה את זכות האלמנה למדור.

יש עוד לציין בנידון דידן לדיונו של הגרח"ג צימבליסט (שורת הדין ג', עמוד קמה) בעניין מתנה ליורשים על בסיס דעת המרדכי שנפסקה ברמ"א שמתנה שניתנת ליורשי הבעל אינה מפקיעה מכתובה לחיוביה. ואף שלמעשה בפסק הדין הוא מכריע שזהו ספק היות ויש הרבה ראשונים שחולקים על כך, והיורשים יכולים לומר "קים לי" כחולקים, אולם שבנידון דידן שיש ספק בעצם חלות המתנה מחיים הרי שאין הדבר ברור מי הוא המוחזק. וראה הכרעתו של הגרי"ש אלישיב ועמו הגר"י הדס (פסקי דין רבניים חלק ד, עמוד 232 ואילך) שהאלמנה היא המוחזקת בספיקות, אם כי יש החולקים על כך גם הגרי"ב זולטי באותו פסק דין וכן ראה דברי הגר"ש בן שמעון (פסקי דין רבניים בית הדין הגדול, תיק מספר 768888/1) והגר"א דרשביץ (תיק מספר 5393-22-1).

האפשרות לסילוק זכות המדור על ידי תשלום
מרגע שהאלמנה תובעת כתובה או מקבלת כתובה, נפסקת הזכות המזונות והמדור של האלמנה. במשנה כבר הובאו שני מנהגים בדבר סילוק אלמנה על ידי היתומים האם הדבר נעשה ברצונה או שלא ברצונה, מנהג יהודה ומנהג גליל.

בשולחן ערוך (אבן העזר צג,ג) נפסק להלכה כאנשי גליל:

אלמנה ניזונית מנכסי יורשין כל זמן אלמנותה, אפילו אם לא נכתב בכתובתה, ואפילו אם צוה בשעת מיתה אל תיזון אלמנותי מנכסי, אין שומעין לו. ואין היורשים יכולין לפרוע לה כתובתה ולסלקה מהמזונות, אלא היא ניזונית על כרחם כל זמן שלא תתבע כתובתה, אא"כ התנו כן בפירוש שלא תזון אלמנתו מנכסיו, או שהיה מנהג המקום כן.

דהיינו היתומים אינם יכולים לסלק את האלמנה מחיוב המזונות על ידי פירעון הכתובה בעל כורחה. למעשה מופיע בפוסקים (ראה פתחי תשובה שם) מנהגם של מקומות רבים שבהם סילקו את האלמנה על ידי תשלום הכתובה, אמנם בחלק מהפוסקים מופיע חילוק בין סילוק ממזונות לסילוק ממדור שלגביו לא נהגו לסלק את האלמנה ממדורה. וקראו על כך דייני פרנקפורט (מובא בפתחי תשובה): "ואין לגרש נשי עמינו מבית תענוגיהם".

מצאנו מגדולי דייני דורנו שחיזקו מנהג זה להותיר מדור האלמנה, והם ניהו הגרי"ש אלישיב והגר"י הדס בפסק דינם המוזכר למעלה והצטרף אליהם הגרח"ג צימבליסט במאמרו המצויין לעיל.

בפסק דין בית הדין בירושלים (תיק 1165960/1) בהרכב: הרה"ג הרב אוריאל לביא, הרב דוד לבנון והרב שלמה תם הביא דיין א' את המקורות לעניין המדור בזיווג שני:

במאמרו הנזכר של הגאון רח"ג צימבליסט שליט"א בספר שורת הדין ח"ג עמוד קמ"ט כתב:

בשולי הדברים ראוי להוסיף את מה ששמעתי ממו"ר הגרי"ש אלישיב שליט"א ששמע מהגרצ"פ פראנק זצ"ל, שהמנהג הוא שבזיווג שני רשאים היורשים לשלם כתובתה ולהוציאה אף מן המדור, והעיר ע"ז הגרי"ש אלישיב (שליט"א) דאין לדבר שום מקור לחלק בין זיווג ראשון לשני, ואשר למנהג, בדבר שאינו מצוי לא שייך מנהג.

הרי שעדותו של הגרצ"פ פראנק זצ"ל היא לחלק בין זיווג ראשון לשני, אך הגרי"ש אלישיב זצ"ל העיר על חילוק זה. ואף שהגאון רי"ש אלישיב זצ"ל ראה בדיון בתביעת מזונות אלמנה בזיווג שני מן העיזבון, דבר שאינו מצוי, לא מצא לנכון לפקפק על כך שמטעם זה יש להימנע לנהוג כתקנה זו שתקנו בקהילות אשכנז כאנשי יהודה.

וכן הגאון רבי יעקב ניסן רוזנטל זצ"ל בספרו משנת יעקב הלכות אישות פרק י"ח ה"א כתב:

והנה פה בארץ לא ידוע בבירור מה המנהג בזה, אולם שמעתי מזקני גאוני ורבני ירושלים שנהוג שם שאלמנה מזיווג ראשון שיש לו בנים ממנה אין מסלקין אותה, אבל באלמנה מזיווג שני, שאין הבנים שלה, מסלקין אותה בסכום הנתון לשיקול דעת בית הדין.

וכן בפסק דין מבית הדין הגדול מיום י"ב אדר תשנ"ח (10.3.98) בתיק 768888/1 כתב הגר"ש דיכובסקי שליט"א:

למעשה, כבר כתבנו בפס"ד אחר, שהנוהג כיום בזווג שני, לאפשר ליורשים לסלק את האלמנה.

עד כאן דבריו.

הרי שיש יסוד של ממש למנהג בדבר סילוק האלמנה בנישואים שניים.

במקרה דנן לפי הצוואה האישה אמורה לקבל עשרה אחוזים מערך הדירה לאחר סיום שנת המגורים (וכן את כל תכולת הדירה).

כלל נקוט בבית הדין שאדם אינו יכול ליהנות משני העולמות גם זכויות בבית משפט וגם זכויות על פי הדין. כפי שמקובל בזכויות ממוניות בין בני זוג כידוע. אשר על כן אם לאשה יש זכויות עבור דירה זו בבית המשפט, היא לא יכולה ליהנות מזכויות על אותה דירה עצמה בבית הדין.

סוף דבר, בית הדין דוחה את תביעת האישה לזכויות האישה למדור בדירה הזו, מכח הכתובה.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ח במרחשון התש"פ (26/11/2019).