בפנינו בקשת האיש ובא כוחו לקזז מחיוב הכתובה שהתחייב האיש בהחלטת בית הדין, את סכום דמי המזונות שבית המשפט חייב את האיש.

בפסק הדין בעניין הכתובה מתאריך ג' באייר תש"פ (27.4.2020) נאמר:

"[...] משכך, האישה זכאית לכתובה בסך 180,000 ש"ח.

האיש יעביר לאישה את תשלום הכתובה תוך 30 יום.

במידה והאיש יחויב להעביר לאישה זכויות ממקום העבודה, סך הכתובה הנ"ל יקוזז מאיזון המשאבים."

בהחלטת בית המשפט בפני כבוד השופט בן ציון ברגר נכתב לגבי חיוב המזונות וזה לשונו:

"האב ישלם החל מתאריך 10.5.20 מזונות בסך 4,500 ש"ח לקטינים ועוד 2,250 ש"ח עבור הוצאות המדור."

עילת בקשתו של הבעל, הואיל ובפסק הדין בעניין הכתובה נאמר שאם האיש יחויב להעביר זכויות לאישה ממקום העבודה, סכום הכתובה יקוזז מאיזון המשאבים, יש לבצע קיזוז זה גם בעניין החלטת בית המשפט בעניין המזונות.

לטענת האיש ובא כוחו, בהסכם בין הצדדים נקבעה משמורת משותפת וחלוקה שוויונית של דמי המזונות. אך למרות האמור, קבע בית המשפט כי בשנה הראשונה כל חיוב המזונות יושת במלואו על הבעל, כשעילת הקביעה היא מצבה הכלכלי של האישה. משכך, יש לראות בקביעת בית המשפט לחיוב הבעל במזונות גבוהים מהמסוכם בין הצדדים, תחליף לאיזון זכויות, ועל כן יש לקזז את סך המזונות מחיוב הכתובה שנקבע.

בתגובת האישה ובאת כוחה מתאריך 25.5.2020 מבקשת האישה ובאת כוחה לדחות את בקשת האיש ובא כוחו לקיזוז.

לאחר העיון בדברי הצדדים, דעת בית הדין שיש לקבל את עמדת האישה ובאת כוחה ולדחות את בקשת האיש ובא כוחו ונבהיר דברינו.

בין הצדדים נחתם הסכם ממון, בו הסכימו הצדדים כי לא יתבצע איזון זכויות בין הצדדים, ואם כן פסיקת בית המשפט בעניין המזונות לא היתה תחליף לאיזון הזכויות.

בפסק הדין הרכושי אשר ניתן מבית המשפט לענייני משפחה על ידי השופט בן ציון ברגר דחה כב' השופט (עמוד 25-35 החל מסעיף 75 והלאה בארוכה ובפירוט רב) את תביעת האישה לביטול הסכם הממון, וקבע מפורשות שיש לשמור את ההפרדה הרכושית וזאת בהתאם להסכם הממון שנחתם בין הצדדים. בפסק הדין (סעיף 74) נכתב מפורשות, שהאישה אינה זכאית לקבל חלק מזכויות האיש בעבודתו, ולא משווי העסק, וכן לא תקבל חלק מהבית המפואר בב' השווה סכום רב, ואף לא חלק משווי הרכבים. ונצטט מהחלטת בית המשפט את הצריך לענייננו:

"אקדים את המאוחר ואציין שלא מצאתי לקבל את תביעתה של האם לביטול הסכם הממון, ראה דיון בהמשך, אני ער לתוצאה לפיה האם נותרה בלא רכוש בתום הנישואין (לא מודגש במקור), ואף לקביעה שלי, שלא מצאתי כי יש פערי השתכרות בין הצדדים, אף על פי כן, אני סבור שעל בית המשפט לנהוג בדרך שתאפשר לאם בחלוף 3 שנים ממועד תחילת ההליכים לשקם את עצמה, אומנם איני סבור שיש לפסוק לאם מזונות משקמים, בוודאי שלא להקנות לה חלק ברכושו של האב לאור הסכם הממון, (לא מודגש במקור), אך בהחלט ניתן לדחות את תחולת החיוב במזונות לאור האמור בסעיף 73 לעיל, למשך שנה מהיום, ולהחיל על האב את מלוא המזונות שנפסקו, דהיינו כל צרכי הילדים למרות המשמורת המשותפת, כך שבשנה הקרובה תוכל האם להפנות חלק מהכנסתה לייצוב מצבה הכלכלי.

על כן, ולמרות שהאם עובדת כיום למחייתה, יש להביא בחשבון את העובדה שהיא נותרה בלא קורת גג ואין לה חלק ברכוש שצבר האב (לא מודגש במקור), (ראו דיון בעניין ביטול הסכם הממון בהמשך), מעבר לכך, יש לזכור כי מדובר באם שחזרה למעגל העבודה לאחר שנים רבות בהם שהתה בבית עם הקטינים, דהיינו שהאם לא הספיקה לצבור לעצמה כמעט זכויות סוציאליות וכאמור בהתאם להסכם הממון אין לה כל חלק בזכויות שצבר האב (לא מודגש במקור), (ראה דיון בהמשך). ומאידך, יש להביא את הפוטנציאל המקצועי וההכשרה האקדמית שיש לאם".

מעיון בפסק הדין המובא לעיל עולה באופן ברור, שעקב הסכם הממון שנחתם בין הצדדים, לא בוצע איזון משאבים, והאישה לא קיבלה דבר מהזכויות הסוציאליות של האיש.

אמנם כבוד השופט קבע כי לאור מצבה הכלכלי של האישה, על האב לשלם מזונות מורחבים למשך שנה, אבל אין בכך אמירה שהדבר נקבע כתחליף לאיזון הזכויות, כפי שטוען האיש, והאמת ניתנה להיאמר, שמדברי כבוד השופט ברגר עולה באופן ברור ההיפך הגמור, היינו, שאין קשר בין שתי הסוגיות. כך נכתב בסעיף 68 וזה לשונו:

"מן המקובץ לעיל אני קובע שלצדדים יכולת כלכלית דומה ביחס של 1-1, אף על פי כן יש הבדל בין יכולת כלכלית להכנסה פנויה וכו', מכאן שההכנסה הפנויה של האם קטנה מההכנסה הפנויה של האב, ואף נתון זה יקבל את משקלו הראוי בעת קביעת סכום המזונות."

על דבריו אלו חוזר השופט גם בסעיף 70 להחלטה, כהקדמה לפסיקת המזונות, עיין שם.

ובסעיף 74 לפני ההחלטה על הגדלת סכום המזונות למשך שנה, החלטה שהובאה לעיל, מדגיש כבוד השופט שאין לקבוע לאם 'מזונות משקמים' וזאת למרות שלא קבלה חלק באיזון המשאבים.

כך שמהאמור עולה באופן ברור שהגדלת המזונות למשך שנה אינה תחליף לאיזון הזכויות, לו האישה אינה זכאית.

ברור לכל שאופן חלוקת הוצאות הילדים בין ההורים וקביעת מזונות הילדים נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, כאשר עליו מוטלת החובה לבחון את היקף הרכוש והיקף ההכנסה של כל אחד מההורים. כאשר ניכר שישנם פערי השתכרות ולחילופין הכנסה פנויה לאחד מהצדדים, ברור שהדבר יילקח בחשבון כאשר נקבע גובה המזונות.

הדבר נכון שבעתיים כאשר מדובר באב אשר עליו מוטל החיוב לזון את ילדיו, הן מדין תורה, כשמדובר בקטני קטנים, והן מדרבנן כשמדובר בגדולים יותר. כאשר ישנו חיוב מעיקר הדין לזון את הילדים ולאם אין את היכולת או שההתמודדות עם תשלום עבור צרכי הילדים תגרום לה למעמסה בלתי סבירה ובלתי מתקבלת על הדעת, כפי שמפרט כבוד השופט בפסק הדין, עיין שם, בעוד שהאב יכול לעמוד בכך בקלות יחסית, ברור שחיוב המזונות יוטל על האב, כך מעיקר הדין וללא קשר לאיזון הזכויות או לכתובה, וכעיקר התקנה כמובא לקמן.

הדבר ברור כי חובת האב לדאוג למזונות ילדיו היא אבסולוטית, ואין האם חייבת במזונות הילדים, וכפי שנקבע בשולחן ערוך (אבן העזר סימן פב סעיף ח):

"אם לא רצתה האם שיהיו בניה עמה אחר שגמלתן [...] הרשות בידה, ונותנת אותם לאביהם, או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב, והם מטפלים בהם, אחד זכרים ואחד נקבות".

הרי שאין האם חייבת כלל במזונות הילדים.

אכן, חוב האב במזונות ילדיו מדינא, אינו אלא בקטנים מתחת לגיל שש, אך מעבר לגיל זה אינו חייב לזון אותם אלא מכוח תקנת חכמים, עד שיגדלו (סימן עא סעיף א). ידועה תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד, שיש לחייב האב במזונות ילדיו מגיל שש ועד לגיל חמש עשרה.

ושוב תקנו מאוחר יותר (י"ג בסיון תש"ם) להאריך את מועד חיוב המזונות עד גיל שמונה עשרה. וראה עוד בתוקף תקנה זו בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ד אבן העזר סימן טו, וחלק ו סוף סימן לה) ובספר משנת הכתובה (פרק שלושים וארבעה סעיף מב).

נעתיק לשון תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד בדבר חיוב האב במזונות הילדים עד גיל חמש עשרה, וזה לשון התקנה:

"לפנים בישראל, אף על פי שמעצם הדין לא היו כופין את האב בממונו לזון את בניו ובנותיו הקטנים אלא עד הגיל של שש שנים, היו מכלימים אותו ומכריזים עליו כדי להכריחו לזונם עד שיגדלו. אך בזמנינו לא איכשר דרא לצערנו וכפיה מוסרית אין כוחה יפה כלל וכלל. החוק הממשלתי אינו נותן סמכות לרבנות בעניין מזונות הילדים אפילו למטה ממש, אלא שבתי המשפט הממשלתיים זקוקים בנידון לפסוק על פי דיני ישראל. ואירעו מקרים שהאב התאכזר מרוע לב בכדי להכריח את אשתו לקבל ממנו גט ובתי משפט הממשלתיים פטרו אותם על יסוד שהילדים היו למעלה משש. כשטענו מצד הילדים שבדיני ישראל כופין את האב מתורת צדקה אם הוא אמיד, באה התשובה שהחוק הממשלתי אינו יכול להתחשב עם טענה זו [...] כל המתבונן בצדק ישפוט שהמצב דורש תיקון מתאים. בימינו אלה אפילו ילדים מבוגרים קודם שהגיעו לגיל של חמש עשרה, סכנות מוסריות גדולות צפויות להם (לבנות וגם לבנים) אם פרנסתם לא תהיה מובטחת על יסוד משפטי. אין צריך להאריך בדבר המובן לכל מי שעיניו פקוחות על מצב ההווי. להנהיג לכתוב בכתובה שהבעל מתחייב לזון את בניו ובנותיו שיולדו לו עד שיגיעו לגיל של חמש עשרה שנה לא היה מספיק [...] אפילו אם ננהיג לכתוב שהבעל מתחייב כלפי האישה [...] גם בזה יהיה מי שימצא מקום לפקפק [...] ועל כל פנים הרי זה לא יועיל אלא על העתיד כשיתחילו לכתוב כך [...] כדי לצאת מכל המבוכות והסיבוכים יש לנו רק דרך אחת והיא לתקן תקנה כוללת שתחול על הכל. ולאחר שנקבעה תקנה זו על פי הרבנות הראשית לארץ ישראל ומועצתה המורחבת ועל פי בתי הדין הרבניים [...] יהא לתקנה זו כל תוקף ועוז כתקנות שו"מ [...] ויהא זה דין ממש, ועל פיה יפסקו בתי הדין של ישראל בכל ארצנו הקדושה, וממילא [...] יפסקו כך בתי המשפט של הממשלה [...] אי לזאת קבענו את התקנה [...] כשם שמאז ומעולם עד היום הזה היה כח בית דין [...] לחייב את האב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו וככל הכפיות האפשריות החוקיות לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של שש שנים – כך יהא מעתה ואילך כוחם יפה לחייב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו ובכל הכפיות האפשריות החוקיות לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של חמש עשרה שנה."

חיוב הכתובה הוא חיובו של הבעל כלפי אשתו וכפי שנקבע בפסק הדין הבעל חייב בו, ואין כאן המקום לחזור על הנאמר בפסק הדין. לעומת זאת חיוב המזונות הוא חיוב האב כלפי ילדיו. וגם אם לעיתים מקטינים או מבטלים את חיוב המזונות המוטל על האב מסיבות כאלו ואחרות, ומשיתים חלק מהחיוב על האם, בנידון דידן החליט השופט, בסמכות וברשות, שאין מקום לכך, ולא יעלה על הדעת שנתלה את חיוב המזונות בחיוב הכתובה ונפחית את הוספת המזונות מהכתובה.

החלטה מעין זו לא רק שאינה נכונה אלא אף פוגעת בזכותה של האישה לכתובה, כפי שנפסק בפסק הדין, וזכות הילדים להתקיים בכבוד בלי שהדבר יפגע באימם באופן בלתי הפיך. תליית שתי הסוגיות זו בזו תעקר את חיוב הכתובה ואת חיוב המזונות מהיסוד ותפגע באם ובילדים כאחד.

מסקנה
לאור האמור בית הדין דוחה את בקשת האיש ובא כוחו לקזז מחיוב הכתובה את תוספת המזונות שקיבלה האישה.

על האיש לשלם לאישה את סך הכתובה במלואו, כפי שנפסק בפסק הדין בעניין הכתובה מתאריך ג' באייר תש"פ (27.4.2020), בלי קשר לביצוע פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בעניין המזונות.

ניתן לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת השמות.

ניתן ביום כ"ט בסיון התש"פ (21/06/2020).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה