א. פסק הדין מושא הערעור ועיקרי ההליכים הקודמים
לפני בית הדין מונח ערעור על החלטת בית הדין האזורי הקובעת:

א. ברור לבית הדין כי דווקא ההסכם שבידי המבקשת הוא ההסכם אשר נערכו בו שינויים.

ב. מכיוון שהדירה נשוא התביעה רשומה בחלקים שווים על שם שני הצדדים, המבקשת היא בגדר המוציא מחברו שעליו מוטלת חובת הבאת הראיה.

הצדדים הופיעו לפנינו שטחו, באריכות את טענותיהם והפקידו בידינו מסמכים המוכיחים –לטענת כל אחד מהם את טיעונו.

נקדים תחילה את גלגולי תיק זה.

הצדדים הופיעו בבית הדין האזורי ביום י"ג בשבט תשס"ג (16.1.03) לאישור הסכם גירושין, הסכם זה נכתב בכתב יד ולדברי האישה את נוסח ההסכם כתב האיש. בית הדין אישר את ההסכם במועד זה ונתן לו תוקף של פסק דין.

בפועל הצדדים לא התגרשו והמשיכו לחיות יחד.

ביום ג' באב תשס"ז (18.7.07) פתחו הצדדים תיק נוסף לאישור הסכם גירושין, בתקופה זו תיקי בית הדין היו תיקים פיזיים ולא אלקטרוניים. על פי הודעת מזכירות בית הדין התיק משנת 2003 נשרף בשרפה שהתרחשה בבית הדין. הודעה זו אינה יכולה להוכיח באופן קטגורי שאכן התיק הספציפי של הצדדים אכן נשרף, שהרי הודעה זו היא טופס אישור מודפס שניתן לכל מי שביקש אישור על תיק שהתנהל בית הדין הרבני בתל אביב, שמשלא נמצא התיק בארכיון ההנחה הייתה שהתיק נשרף בשרפה האמורה, ועיין לקמן. מכל מקום התיק לא נמצא ולפיכך לא היה ניתן להציג את פסק הדין המקורי. עם זאת האיש הודיע לבית הדין ביום ד' באב תשס"ז (19.7.07) שהסכם הגירושין הנאמן למקור נמצא בידו.

על פי צילומי ההסכם שמסרו לנו שני הצדדים, ההסכם נתקבל בבית הדין במועד זה וצורף לתיק (כשכל אחד טוען שההסכם שהציג הוא ההסכם שצורף לתיק).

בהמשך לאמור ביקשו הצדדים מועד חדש לאישורו של ההסכם. הצדדים הופיעו בבית הדין ביום כ"ח בתשרי תשס"ח (10.10.07) ואמרו:

היה הסכם, ניסינו לסדר את העניינים, לא הסתדר. מבקשים לאשר את ההסכם הישן, לא חלו שום שינויים מאז – לא מסתדרים, מבקשים להתגרש, הכול כפי ההסכם הקודם.

בית הדין קבע בהחלטתו במועד זה:

בעבר אושר הסכם גירושין בבית הדין בתאריך י"ג בשבט תשס"ג (16.1.2003) וכיום מבקשים הצדדים להתגרש על פי אותו הסכם שאושר בעבר וקיבל תוקף פסק דין [...] הצדדים יתגרשו זה מזה כהסכמתם על פי ההסכם שאושר בעבר בבית הדין [...]

אין ספק שההסכם שנסרק במועד הנזכר והיה מצוי בתיק, הוא ההסכם שאושר.

בכפוף לאישור ההסכם התגרשו הצדדים ביום כ"ג בטבת תשס"ח (1.1.08).

ב. דרך תיוק המסמכים בתיקי בית הדין בעבר ובהווה, המצוי בתיק דנן והחסר בו
במסגרת ביעור התיקים הפיזיים ופתיחת תיקים אלקטרוניים חליפיהם נסרק התיק הפיזי משנת 2007 ביום כ"ג באדר תשע"ו (3.3.16) לתיק אלקטרוני חליפי. בתיק הסרוק נמצאים שני פסקי הדין המאשרים את ההסכם אך לא ההסכם עצמו, אף שוודאי שההסכם היה בתיק הפיזי, ומסתבר שההסכם הוצא ממנו על ידי מאן דהוא במשך השנים שבהם היה בארכיון בית הדין, ועל כל פנים במועד הסריקה הנזכר, ההסכם לא היה בתיק.

נזכיר ונסביר תחילה את הנוהל שנהג בבתי הדין בעבר לעומת הנוהל הנוהג כיום:

בתקופה שבה היו תיקים פיזיים היה אדם מגיש מסמך, מקבל חותמת "נתקבל", המסמך היה מתויק בתיק, והמגיש היה מקבל העתק החתום בחותמת "נתקבל". לתיק פיזי זה היו מצורפים במשך הזמן, החלטות ופסקי דין בין בכתב יד ובין מודפסים, הסכם שאושר היה מאושר בחתימת הדיין המאשר, מצורף לתיק והיה "המקור", בעלי הדין קיבלו את צילום ההסכם חתום בחותמת בית הדין ובחותמת "העתק מתאים למקור". התיק הפיזי היה שמור בארכיון בית הדין, עקרונית ועל פי ההוראות לא היה ניתן לאיש – ובכלל זה הצדדים ובאי כוחם – לעיין בתיק ללא נוכחות פקיד בית הדין, וזאת כדי שתימנע האפשרות להוסיף או להוציא מסמכים מן התיק. על פי הידוע לנו, בפועל, חוסר כוח אדם גרם לעיתים למסירת התיקים לבעלי הדין לעיון אף ללא השגחת פקיד בית הדין, או על כל פנים ללא השגחה צמודה. משכך מי שהיה מעוניין ונחוש – היה ביכולתו להוסיף מסמכים או להעלימם מהתיק, ולפעמים להעלים את כל התיק, מסתבר שבמקרה שלפנינו בעל עניין העלים את ההסכם מן התיק.

מעת כינון מערכת שיר"ה [המערכת הממוחשבת שמשמשת היום את בית הדין] לא מתנהלים עוד תיקים פיזיים, לפיכך אף מי שמעוניין להציג מסמך ולשומרו בתיק – אין אפשרות טכנית לעשות כן. עתה כל מסמך שמתקבל נסרק למערכת תוך ציון תאריך יצירה – הכנסה למערכת, "נוצר ע"י" – מי הוא פקיד בית הדין שסרק המסמך למערכת, תאריך עדכון אחרון, "עודכן ע"י" – מועד אחרון שבו עודכן המסמך או שנעשה עיון במסמך. כיום אף אחרי עיון של מאן דהוא בהחלטה ואף אחרי חתימתה, נרשם במחשב באיזה מועד קרה הדבר וכן מי הוא זה שעיין אחרון במסמך, אף אם הוא דיין או עובד בית הדין שאינו חלק מההרכב שטיפל בתיק. (כך במסמכים הסרוקים בתיק בית הדין האזורי, שבהם עיין הדיין החתום מטה, הדבר מצוין במערכת. אם כי איני יודע אם כל מי שיש לו גישה למערכת יכול לדעת מי עיין במסמך.) "הוגש ע"י" – מי הוא הגורם שהגיש המסמך לתיק. משכך לא נצרכת כיום חותמת "נתקבל" אלא כהוכחה למגיש, שהרי זמן הקבלה, זמן היצירה ועל ידי מי הייתה מעודכנים במערכת. לעומת זאת עדיין נצרכת חותמת "העתק מתאים למקור" להוכחת אמיתות מסמכים שנמצאים והיו, בין בתיקים הפיזיים ובין בתיקים האלקטרונים. יש לציין שבמשך השנים, מאז פועלת מערכת שיר"ה, התיקים שהיו פעם תיקים פיזיים הפכו לתיקים אלקטרונים: התיק הפיזי נמסר לחברה חיצונית שסרקה את כל תכולתו, והתיקים הסרוקים ניתנים לצפייה במערכת. יש לציין שהתיקים הפיזיים נמסרו לחברה זו מארכיוני בית הדין, לא נעשתה בדיקה פרטנית לגבי כל תיק, וכל תיק נסרק כולל כריכתו על ידי חברה זו, לאחר הסריקה נערך קובץ סגור שאין אפשרות להוציא ממנו מסמכים, והתיק הפיזי בועַר. בנסיבות התיק שבפנינו התיק נסרק ובוער בשנת 2016 ובפועל הסכם הגירושין שאושר לא היה מצוי בו.

ג. התנהלות הצדדים לאחר הגירושין, המחלוקת בעניינה והכרעתה
גם אחרי הגירושין הצדדים גרו באותו בית מפעם לפעם, לדברי האישה חיו חיי אישות, לדבריה האיש אף קידש אותה בשלב מסוים, האיש הכחיש שחי עימה חיי אישות, בתחילה טען שהאישה לא הייתה ראויה לחיי אישות עקב תאונה שעברה בשנת 80, לאחר מכן שינה טענתו ואמר שהיה אפשר לחיות חיי אישות על ידי לקיחת תרופות, אך חזר וטען שמשנת 2003 לא חי עימה. האישה אף ביקשה מבית הדין פעמים מספר להביא עדים להוכחת טענותיה, האיש התנגד, ובית הדין קבע שככל שיסרב האיש לסידור גט לחומרא, תיענה בקשת האישה להזמנת עדים. אין ספק שדברי האישה ומכתבי הרבנים המצורפים לתיק ובעיקר תצהירו של הרב בניאס מורים שהאישה צודקת בטענותיה והאמת אינה נר לרגליו של האיש. עקב החיים תחת קורת גג אחת ומכתבי הרבנים, סידר בית הדין האזורי גט פיטורין לצדדים ביום כ"ז במרחשוון תשע"ח (16.11.17).

ד. המחלוקת בעניינו של ההסכם ובהתאם לכך – בעניין הבעלות על דירת הצדדים
דירת הצדדים הייתה רשומה על שם צד ג' ורק ביום י"ט במרחשוון תש"ע (6.11.09) נרשמה הדירה על שם הצדדים.

ביום כ"ז באייר תשע"ז (23.5.17) במסגרת דיון שנערך בבית המשפט בתביעת האישה להוציא צו הרחקה כנגד האיש הציגו הצדדים הסכמי גירושין שונים בנוגע לבעלות על בית הצדדים.

ביום כ"ט באייר תשע"ז (25.5.17) פתח האיש תיק "עיון בתיק" שמספרו 1127169/1 וסרק לתוכו הסכם שלגביו טען שהוא ההסכם מיום י"ג בשבט תשס"ג (16.1.03) (להלן: הסכם 1). מסמך זה הוצג בדיון שנערך לפנינו ונמצא תחת ידינו, עליו שתי חותמות של בית הדין בתל אביב, חותמת "ההסכם אושר ב־16.1.03" וחותמת "העתק מתאים למקור" מיום 28.5.03. במקביל לפתיחת תיק העיון ותיוק ההסכם פתח האיש תיק צווים וביקש מבית הדין להוציא צו לפירוק השיתוף בדירת הצדדים, באופן שהדירה תתחלק בחלקים שווים. לבקשתו צירף האיש את המסמך הנזכר, על המסמך הסרוק בתיק ישנה חותמת נוספת "העתק מתאים למקור 25.5.17". יש להעיר שעל מסמך זה אין חותמת "נתקבל 19.7.07". בהסכם זה נכתב: "הדירה תימכר (כפנויה) תוך שלושה חודשים (מהיום) ותמורתה תחולק שווה בשווה." האותיות המודגשות נרשמו בהסכם במקור (לכאורה) והאותיות שאינן מודגשות והמצויות בסוגריים הוספו על ההסכם המקורי.

כאמור לעיל, בתיק אישור הסכם הגירושין השני נמצא התיק הסרוק של הצדדים משנת 2007, בתיק סרוק זה סרוק פסק הדין מ־2003 הפרוטוקול וההחלטה מ־2007 אך לא סרוק בו הסכם הגירושין שאושר במועד זה. ביום ז' בסיוון תשע"ז (1.6.17) נסרק לתיק זה פסק הדין לגירושין משנת 2003 שהופק ממחשב בית הדין ביום ד' בתמוז תשס"ז (19.7.07) – פסק דין ללא חותמות – וכן הסכם גירושין (להלן: הסכם 2), שעליו שלוש החותמות דלהלן: "ההסכם אושר ב־16.1.03" (לא אותה חותמת שבהסכם הקודם), חותמת "העתק נאמן למקור" מיום 23.1.05 וכן החותמת "נתקבל 19.7.07". יוצרת [היינו סורקת] המסמך בתיק בית הדין היא [מזכירת בית הדין ר'] בתיוק זה נערך עדכון ביום כ"ב בתמוז תשע"ז (16.7.17) על ידי [מזכירת בית הדין א'] – לא ברור מה עודכן אם עודכן, והמגיש הרשום הוא 'בית דין'. גם דבר זה אינו ברור שהרי באותה עת לא היו כלל הליכים בפני בית הדין.

גם הסכם זה נמסר לנו בדיון שנערך לפנינו. גם בהסכם זה נכתב: "הדירה תימכר (כפנויה) תוך שלשה חודשים (מהיום) ותמורתה תחולק שווה בשווה." האותיות המודגשות נרשמו בהסכם במקור (לכאורה) והאותיות שאינן מודגשות ושבסוגריים הוספו על ההסכם המקורי.

ביום כ"ח בסיוון תשע"ז (22.6.17) הגישה האישה בקשה לקבוע שהסכם הגירושין שאותו הציגה היא (להלן: הסכם 3) הוא ההסכם שאושר בין הצדדים בשנים 2003 ו־2007. בהסכם זה נכתב: "הדירה תועבר תוך שלושה חודשים ([מילה לא ברורה (ש"ש)]) (מקבלת הגט ועד שנה) ללא תמורה ל[פלונית] ותירשם על שמה." האותיות המודגשות נרשמו בהסכם במקור (לכאורה) והאותיות שאינן מודגשות ושבסוגריים הוספו על ההסכם המקורי.

על הסכם זה נמצאות כמה חותמות: חותמת "אושר וקיבל תוקף של פס"ד" ובכתב יד "בתיק [xxxx]/ס"ג 16.1.03" (מתאים לכתוב בכתב יד בהסכם שהכניס האיש לתיק אישור הסכם הגירושין השני (הסכם 2)) על חותמת זו חותמת נוספת "אושר וקיבל תוקף של פס"ד בתיק מס' [xxxx]/ס"ז" בראשו של ההסכם ישנה חותמת "נתקבל 19.7.07" מלבד זאת יש שלוש חותמות של "העתק מתאים למקור" – חותמת מיום 23.1.05, חותמת מיום 15.7.08 וחותמת מיום 27.4.17. מסמך זה נמסר לנו בדיון שהתקיים לפנינו, החותמת מיום 27.4.17 היא חותמת כחולה, ההסכם שנמסר לנו מהודק וצמוד לפסק הדין משנת 2003 ולהחלטה המאשרת ההסכם ב־2007. על שלושה מסמכים אלו ישנן שלוש חותמות כחולות כמניפה, המורות לכאורה ששלושת המסמכים ניתנו ואושרו על ידי מזכירות בית הדין.

החותמת "נאמן למקור" מ־27.4.17 מורה לכאורה שבמועד זה הסכם שכזה היה מצוי בתיק בית הדין. אומנם מסעיף 22 לכתב התביעה של האישה נראה שהאישה היא שהביאה את המסמך לבית הדין ביום זה (א' באייר תשע"ז – 27.4.17, בתקופה שבה התלוננה על אלימות האיש) וביקשה לסורקו לתיק.

בסעיף הנזכר טוענת האישה שיד נעלמה גרמה להוציא מהתיק מסמך שיש עליו חותמת "נתקבל 27.4.17", בפועל לא מצאנו בתיק מסמך שכזה. במסמך הנושא את החותמת ממועד זה כתוב "העתק מתאים למקור" – דבר המורה על מה שכתבנו, שלכאורה היה מקור בתיק. מנגד ישנה 'הודאת בעל דין' של האישה שלפיה לא היה מסמך בתיק - היא ביקשה לסורקו אך הוא לא נסרק. אילו היה לפנינו מסמך חתום עם חותמת "נתקבל", שאלתה אכן הייתה שאלה, אך כנראה ומשום מה ניתנה לה חותמת "העתק מתאים למקור", ולא חותמת "נתקבל" ובהתאם המסמך אכן לא התקבל ולא נסרק. מאידך גיסא על החותמת המוצגת לפנינו שלפיה המסמך מתאים למקור שבתיק אי אפשר לסמוך שהרי לפי הודאתה של האישה לא היה מקור בתיק, שהרי אין הסכם כלל בתיק הפיזי שנסרק למחשב בשנת 2016. באותה עת לא נסרקו עדיין אף ההסכמים שהוסיף האיש במועד מאוחר, ואם כן לאיזה 'מקור' נאמן הסכם זה?

בכתב תביעתה ביקשה האישה להוציא מהתיק את ההסכם שנסרק ביום כ"ט באייר תשע"ז (25.5.17), לדבריה הסכם זה שאין עליו חותמת "נתקבל 19.7.07" הוא הסכם מזויף. אין התייחסות בבקשתה זו למסמך שנסרק ביום ז' בסיוון תשע"ז (1.6.17). (לא ברור אם באותה עת לא ידעה על מסמך זה, אך מתוך סעיף 21 לבקשתה קצת משמע שנטען שהיא הכניסה הסכם זה – דבר המוכחש בדבריה, לדבריה אין היגיון שתגיש לתיק מסמך שיזיק לה.) האישה צירפה לכתב תביעתה חוות דעת גרפולוג (פיני זק) מיום י"ט בסיוון תשע"ז (13.6.17), חוות דעת המשווה בין המסמכים והקובעת שהמסמך המקורי הוא הסכם הגירושין שהגישה האישה וההסכם שהכניס האיש הוא מסמך מזויף שנוצר על ידי שינוי ההסכם המקורי. לטענת האישה, ההסכם שחתמו הצדדים ושאישר בית הדין הוא ההסכם שהגישה היא. לדבריה, הסכמתה למזונות הילד בסך 800 ש"ח בלבד, הייתה בתמורה להעברת הדירה על שמה. לפיכך ביקשה שבית הדין יקבע שההסכם שהציגה הקובע שהדירה תועבר לה במלואה הוא ההסכם שאושר.

ה. ההליך בבית הדין האזורי – העלאת התהיות לגבי ההסכם שהציג האיש ובקשת האישה לבירור טענת הזיוף
ביום ב' בתמוז תשע"ז (26.6.17) הגישה האישה תביעה לקביעת מעמדה האישי, כן הגישה בקשה לסעדים נוספים, צווי עיקול וצווי הרחקה. התקבלה תגובת האיש והתנגדותו לצו הרחקה, באותה עת לא התקבלה תגובתו בענייני המעמד האישי וההסכם.

חלקו הראשון של הדיון הראשון שנקבע ליום כ"ד בתמוז תשע"ז (18.7.17), עסק בטענות בעניין מעמדם האישי של הצדדים – דבר שאינו מעניינו של פסק דין זה. באמצעו של הדיון הועלתה הסתירה בין ההסכמים והוצגה עמדת האיש לגבי ההסכם, בפרוטוקול לא מוצגת (ואולי לא הוצגה) עמדת האישה בעניין זה. להלן החלקים הרלוונטיים לענייננו בדבריו של האיש:

האיש: ב־2005 [(כנראה צ"ל ב־2007 (ש"ש)] באנו לבית הדין ביקשנו לאשר את ההסכמים שיש לנו, אחד של 2007 ואחד של 2003, שניהם היו זהים [...] היה לה הסכם אחד ביד ולי היה אחד, אותו הסכם, היה הסכם אחד שקיבל תוקף ב־2003 והשני קיבל תוקף ב־2007, לא חדש, זה היה אותו הסכם, זה היה אותו הסכם שביקשנו לאשר אותו מחדש.

כתב היד הזה הוא של אחד הדיינים, את התוספות. גוף ההסכם כתב לנו איזה דתי אחד שאח שלה הביא.

האיש מקריא (ומסביר): "בבעלותנו דירה ללא משכנתה. הדירה תימכר" והתוספת "כפנויה" הדיין כתב. "תימכר תוך שלושה חדשים", הדיין הוסיף "מהיום"; "ותמורתה תחולק שווה בשווה". יש רווח, אחרי הרווח כתוב: "במשמורת ובחזקת", "מזונות הקטין".

בית הדין העיר:

בסוף השורה לאחר שכתוב "שווה בשווה" יש רווח. משום מה בהמשך השורה לאחר הרווח מופיעות המילים "במשמורת ובחזקת" ללא כל הסבר וללא כל קשר, המילים "במשמורת ובחזקת" שייכות למילה [צ"ל: לשורה] שמתחת.

העולה מהאמור: לדברי האיש ההסכם נכתב בידי אדם כלשהו, שלטענתו הובא על ידי אח האישה, והיו תוספות של שתי מילים "כפנויה" ו"מהיום" שכתב הדיין; ההסכם קבע את חלוקת הדירה. בית הדין תמה על הרווח בשורה השמינית במסמך, לאחר מכן ניסה לערוך משא־ומתן בין הצדדים, שלא צלח, בית הדין הציע לצדדים להמשיך במשא־ומתן ומשלא הגיעו להסכמה קבע מועד נוסף לדיון.

רק ביום כ"ה באב תשע"ז (17.8.17) הוגשה עמדת האיש שביקש את דחיית ומחיקת תביעת האישה על הסף. אין כאן המקום להתייחס לאמור בתגובתו המבקשת לדחות התביעה מטעמים לכאורה משפטיים שנוצרו אחרי אישור ההסכם, כמו כן אין להתייחס לתגובות ותגובות הנגד של באי כוח הצדדים המעלות לכאורה חשש שהאיש ובא כוחו ניסו ליצור 'מסך עשן' כדי למנוע מלברר את הספק האמיתי העומד לפנינו בתיק זה: מהו הסכם הגירושין המחייב בין הצדדים, ומי מהצדדים זייף את ההסכם שאושר וכנראה גם העלים את ההסכם המאושר מהתיק. טענות האיש בבקשותיו הן למנוע בירור לגופם של דברים, לעומתו האישה דרשה וחזרה ודרשה קביעת מועד לבירור הדברים לאשורם. בסופו של דבר נאלץ בית הדין לקבוע מועד לדיון ליום כ"ז במרחשוון תשע"ח (16.11.2017). בית הדין מנע מהאישה להביא עדים לדיון זה ובכללם הגרפולוג שנתן את חוות הדעת בנוגע להסכם.

ו. טענות הצדדים בדיון וראיותיהם בו בנוגע לזיהוי ולהבחנה – איזה הסכם אמיתי ואיזה מזויף
בדיון זה, שרוב הפרוטוקול ממנו צוטט בפסק דינו של בית הדין האזורי, טענו הצדדים את טענותיהם, נמקד תחילה את גרסאות הצדדים העולות מדבריהם בפרוטוקול, תוך הכנסת שאלות והערות בית הדין, המבהירות על מה מוסבים דברי הצדדים (וכדברי רש"י בשמות כח, ו לגבי עשיית האפוד), בהמשך דברינו להלן, נעתיק את דבריהם, טענותיהם וגרסאותיהם ונבדוק את אמינות הדברים.

מתוך הפרוטוקול עולה שבתחילה הציגה האישה את ההסכם שבידה, הסכם 3, והאיש הציג בפני בית הדין את ההסכם שסרק לתיק ביום ז' בסיוון תשע"ז (1.6.17), הסכם 2, ועליו החותמת "נתקבל 19.7.07" ולא את ההסכם שסרק לתיק ביום כ"ט באייר תשע"ז (25.5.17), הסכם 1. לאור טענת באת כוח האישה שההסכם המוצג מזויף והוספה עליו החותמת "נתקבל 19.7.07", הציג האיש את ההסכם הנוסף ללא החותמת וטען שהסכם נמצא ברשותו משנת 2003 והוא ההסכם המקורי.

האישה אמרה:

הגשנו הסכם גירושין ב־2003 וקיבל תוקף פסק דין, לא התגרשנו.

אחר כך הופענו ב2007 וביקשנו להתגרש על פי ההסכם מ־2003, והתגרשנו ב־1.1.2008. אני זוכרת שהצגנו את ההסכם – הסכם שהצגתי נושא חותמת "נתקבל, בית הדין תל אביב 19.7.2007". הוצאתי את זה מהתיק של הרבנות, היה לי מסמך אחד בבית מזמן הדיונים ב־2007 וגם ברבנות היה [...] כמה שזכור לי, הלכתי במטרה לקבל את ההנחה בארנונה, הייתי צריכה את המסמך הזה להנחה בארנונה.

באת כוחה הוסיפה:

מה שקרה זה שהדירה הייתה רשומה על שם אסולין יוסף [...] בשביל להעביר את זה על שם [פלוני] ו[פלונית] קודם זה צריך לעבור הרישום מאסולין לפי החוזה שנערך בזמנו בשנת אלף תשע מאות שמונים ומשהו, כל השטרות נחתמו אז [...]

ב־2009 יש את הרפורמה שעושים את העברה והרישום, זה העברה שעשה המִנהל מחכירה שהייתה לרישום בבעלות, על שמם. אחרי זה היה צריך לעשות את הרישום. משם היה צריך לעשות את ההעברה על שמה, לפי ההסכם.

חברי הטעה את בית הדין. למה נרשם הנכס על שם שניהם? כי זה היה הסדר של הדברים [...] יש פה הסכם שהדירה שלה [...]

האישה הוסיפה:

לא היה לי שום עורך דין. לא פעלתי בכלום, הכול הוא עשה לבד [...]

ובאת כוחה אמרה:

ההסכם קיבל תוקף פסק דין ב־2003, חזרו לחיות בבית עד 2007 ב־2007 הגיש את הבקשה לבית הדין להתגרש על פי אותו הסכם. הם התגרשו בבית הדין, הגירושין האלו לא אחזו יום כי הבעל חזר להתגורר איתה באותו בית באותו חדר היו יחסי אישות מלאים.

(לשאלה מדוע ישנה חותמת על חותמת, בדיוק אותו סוג של חותמות:) אין לי הסבר למה מופיעים שתי חותמות אבל זה חותמת של בית הדין מדובר בשתי החותמות "ההסכם אושר וקיבל תוקף פסק דין", מופיע מספר תיק עם התאריך 16.1.2003, לא יודעת למה יש שתי חותמות.

אני מבקשת לקבל לידי או לגרפולוג המומחה מטעמי את ההסכמים המקורים שהוצגו לבית הדין על ידי הבעל על מנת שהמומחה יוכל לבדוק את הכתוב ממתי נכתב ובאיזה עט נכתב את כל זה יכול הגרפולוג לבדוק אך ורק מהמסמך המקורי ולא מהצילום [...] מבקשים לקיים דיון הוכחות ולזמן את העדים מטעמינו, הגרפולוג, וכן את הרב אוירבך [הדיין שאישר לכאורה את ההסכם המקורי ושנטען כי הוסיף בו, בהסכמת הצדדים, בכתב ידו].

החותמת של בית הדין של 19.7. במסמך שהציג הבעל היא חותמת שהוספה על ידי הבעל או מי מטעמו בכל מקרה זויפה על ידי הבעל או מי מטעמו, משני טעמים:

אחד: הבעל הגיש לבית הדין ב־25.5.2017 בקשה לפירוק שיתוף לבקשה שלו לפירוק שיתוף הוא צירף את ההסכם שגם עליו מוטבע חותמת של 25.5.2017 ונעלם ממנה החותמת של 19.7.2007, משמעות הדבר שביום 25.5.2017. לא הייתה החותמת של 19.7.2007.

לא זאת אף זאת: בין הצדדים התקיים הליך בבית המשפט השלום בראשון לציון במאי 2017, במסגרת ההליך הבעל הציג את המסמך ונודע לראשונה לאישה על המסמך הזה [...] ביקשתי בסוף הדיון לצלם את המסמך שהוצג לבית המשפט צילמתי אותו ובמסמך שצילמתי לא היה חותמת 19.7.

לעומתה אמר האיש:

לא זכור לי אם הבאנו את ההסכם ב־2007 והצגנו אותו [...] יש לי את ההסכם מ־2007.

(על טענת באת כוח האישה שלפיה החותמת של בית הדין מיום 19.7.07 במסמך שהציג האיש היא חותמת שהוספה וזויפה בידי האיש או מי מטעמו:) המסמך המקורי היה בידי מרשי, כל הזמן שמר עליו, מה הסיבה שאדם יוותר על משהו [...] הסכם קודם זה זה.

אין מחלוקת שמה שמציגה האישה אינו מקורי, מי שרוצה להוציא משהו זה לא אנחנו מהם אלא הם מאיתנו והיא לא מוכיחה אלא מביאה צילום. המסמך שאנחנו מציגים הוא מקורי, בהחלטות נאמר מפורשות: היה הסכם, לא הסתדר, מבקשים לאשר הסכם ישן [...] לצד השני היה צילום ולנו יש מקור, ב־2007 אישרו את ההסכם. ב־2007 אחרי שקיבלו תוקף הלכו שני הצדדים וחתמו על שטר מכר שהדירה היא חצי חצי, כתוב מפורשות [פלוני] חצי, בנובמבר 2009 שנה וחצי לאחר מכן בנסח הטאבו נרשם בטאבו: הדירה 'חצי־חצי' [...]

במציאות אין מחלוקת שגרו שני הצדדים בדירה, היא והוא, שטר מכר – הוא והיא, בטאבו – הוא והיא. אין מול זה כלום, אין מצב שצד מוותר על משהו ואין כלום: אין הערת אזהרה, אין דיווח לרשות המס על ההסכם, בסופו של דבר מדברים על ראיות ואין לאישה כלום בעולם הראיות [...] לא הייתה לבד, היה לה עורך דין שהיה איתה. אחיה גם חתום על אחת הטיוטות, נכון שהוא לא חתום על הסכם, אך זה מראה שהוא היה מעורב [...]

בתחילת הדיון של היום בית הדין אמר: "אין מקום לגרפולוג", נניח שהוא יגיד שחסר מילה, יש פערים – זה לא מילה או אות. גם אם הוא יגיד זה לא רלבנטי, שני הסכמים שונים בבסיסם, אין מה לקיים הוכחות.

מי שצריך להוכיח את התביעה זה לא הבעל אלא האישה, היא לא הציגה ולו ראיה אחת, ומנסה 'לדוג דגים' [...] לא הבאת כלום את רוצה לעשות תיק בלי כלום, גם אם גרפולוג יגיד שהייתה פה תוספת של מילה או אות, אין לזה שום משמעות, זה שני הסכמים שונים.

בית הדין סיכם ואמר:

ב־10.10.2007 הצדדים היו בבית הדין. בפרוטוקול צוין מפורשות: היה הסכם, ניסינו לסדר את העניינים, לא הסתדר, מבקשים לאשר את ההסכם הישן, לא חלו שינויים מאז. מוסכם שהצדדים התגרשו על פי הסכם מתאריך 2003.

ז. סירוב האיש להגיש את המסמכים שבידו לבדיקת מומחה והימנעות בית דין קמא מלחייבו לעשות כן
בסופה של ההחלטה שניתנה בסוף הדיון נאמר:

על באי כוח הצדדים להמשיך בניהול המשא־ומתן תוך עשרים ואחד יום. במידה ולא יגיעו להסכם – יודיעו לבית הדין.

בית הדין מבהיר כי אם ייקבע מועד לדיון ויוברר כי הדיון היה דיון סרק, בית הדין יטיל חיוב בהוצאות.

אם יהא צורך לבקשת באת כוח התובעת בהגשת מסמך מקורי הנמצא בידי הנתבע לגרפולוג – על הנתבע להגישו לגרפולוג אישית ולקבלו חזרה לידיו.

ביום ב' בטבת תשע"ח (20.12.17) פנתה האישה לאיש בבקשה להעביר את המסמכים שהציג לבדיקת הגרפולוג. בתגובת בא כוח האיש לפנייה זו אין התייחסות עניינית לבקשה זו. ביום ו' בטבת תשע"ח (24.12.17) פנתה האישה לבית הדין פעם נוספת בשתי בקשות: 1. להורות לאיש להעביר המסמכים למומחה; 2. לקבוע מועד דיון להוכחות.

בית הדין קבע בהחלטתו מיום ח' בטבת תשע"ח (26.12.17):

בית הדין שוב מבהיר כי יש לנהל משא־ומתן להגעה להסכם.

במידה ויש צורך לבקשת באת כוח המבקשת בהגשת מסמך מקורי לגרפולוג הנמצא בידי המשיב – על המשיב להגישו לגרפולוג אישית ולקבלו חזרה לידיו. אין המשיב צריך לשולחו בניגוד לרצונו.

גם לאחר מכן ישנן תכתובות חוזרות שבהן מבקשת המערערת להורות לאיש להפקיד המסמכים שהציג בבית הדין אצל גרפולוג לצורך בדיקתם, לעומתה המשיב סירב להפקיד המסמכים ביד גרפולוג שלא תחת פיקוחו. הנ"ל הסכים לבדיקת גרפולוג בנוכחותו ובתנאי שהמסמכים יושבו לו ללא צורך בהפקדה.

בהחלטתו מיום ח' בשבט תשע"ח (24.1.18) קבע בית הדין: "על הצדדים להסכים ביניהם על גרפולוג שיבדוק את החומרים הנצרכים ויעשה זאת ללא צורך בהשארתם ברשותו."

ביום ל' בשבט תשע"ח (15.2.18) הגישה המערערת בקשה להמציא מסמכים ולהוציא צווים, בבקשה זו טענה המערערת: "המשיב הציג למומחה העתק צילומי, לא מקור עם חותמות אישור מ־2003."

בתגובת המשיב מיום ה' באדר תשע"ח (20.2.18) לבקשה זו, תגובה שכותרתה "בקשה למתן פסק דין ודחיית כל הבקשות", כתב הלה:

במעמד הבדיקה [...] הציג והגיש לגרפולוג את ההסכמים (החומרים) על פי החלטת בית הדין הנכבד [...] נקבע כי ההסכמים [...] מוטבעות בחותמות מקוריות עובר לחתימתן וכי ההסכמים נאמן למקור [...] ההסכם שהגישה המבקשת הינו צילום ממכונת פקס [...] ומוטבעות בו חותמות שאינן מקוריות [...] וכי למסמך זה אין כל נפקות משפטית ומשכך הגרפולוג אינו יכול לבודקו.

בתגובה זו אין מסמך כלשהו של הגרפולוג שיש בו בכדי לאשש האמור בה.

בתגובתה של האישה מיום י"א באדר תשע"ח (26.2.18) על הבקשה למתן פסק דין נכתב: "המשיב מטעה את בית הדין. מצורפת בזה תשובת המומחה לאחר שבחן את המסמכים [...] שום דבר מהנטען אין בתשובת המומחה."

בתשובת המומחה שצורפה לתגובה נאמר: "בהיעדר מסמכים מקוריים ולאחר ששקלתי שיקולים מקצועיים בעניין, לא אוכל לחוות דעה בתיק זה."

אין ספק שהמשיב לא רצה להציג ולא הציג לפני מומחה את המסמכים שהציג לפני בית הדין ושעליהם טען שהם מסמכים מקוריים. אין ספק שהמשיב עמד בכל תוקף על סירובו להעביר המסמכים לבדיקה מקצועית אמיתית של גרפולוג. כמו כן בית הדין לא נענה לבקשות החוזרות ונשנות של האישה לבדיקת מסמכי האיש על ידי מומחה. בנסיבות אלו הזמין בית הדין את הצדדים לדיון נוסף.

ח. סיום ההליך בבית דין קמא, פסק דינו והערעור עליו
בדיון שנערך ביום ג' בסיוון תשע"ח (17.5.18) דרשה האישה פעם נוספת להמשיך ולהעמיק הבדיקה של ההסכמים שהציג האיש, והעלתה כמה טענות:

1. הגשתי בקשה להוכיח את טענת הזיוף ושהגרסה של המשיב [פלוני] אינה אמת בקשתי מסמכים שיוצג הסכם עם חותמת בית הדין כחולה של אישור ההסכם מ־2007, זאת לפי טענתו בפני בית הדין שההסכם מ־2003 הוגש לאשרור בית הדין הרבני ב־2007 וקיבל תוקף בית הדין ב־2007 ועם המסמך הזה עשו פעולות אני מפנה לפרוטוקול 16.11.2017 [...] שם כתוב: "וחתמו על שטר מכר שהדירה היא חצי חצי, כתוב מפורשות [פלוני] חצי, בנובמבר 2009 – שנה וחצי לאחר מכן בנסח הטאבו נרשם בטאבו: הדירה חצי חצי."

2. אני מבקשת לקבל פרטים של הכונס שטיפל בפעולות הרכישה של הנכס שרכש בלוד ב־2009, התגרשו ב־2008 בפעם הראשונה, רוצה לראות מה המיסים ששילם ואיזה אישורים הגיש לצורך תשלום המיסים. ב־2009 הוא רכש את הדירה רוצה לראות איך הוא דיווח לרשות המיסים, לא יכולה להוציא את זה משם, אם השתמש בהסכם הזה שמעביר את הבית על שמה אז המיסים שולמו לפי דירה יחידה.

3. מבקשת לקבל דוגמאות חתימה של כתב יד של [פלוני] משנת 2007 ממסמכים שהגיש לביטוח לאומי להשוות כתב יד שלו מ־2003, כי הוא טוען שהוא לא כתב את ההסכם אלא איזה דיין. האישה טוענת שהוא כתב בכתב ידו, גם מצירוף של המסמכים, רואים שהכתב יד דומה, מבקשת מסמכים שהוגשו לרשויות מ־2003 לראות שזה לא הכתב יד שלו.

לעומתה אמר בא כוח האיש:

הצגנו בפני בית הדין את ההסכם שאושר בשנת 2003, הגרפולוג של חברתי לא סתר את האמור מפי הבעל.

חברתי לא סתרה, למרות ניסיונות רבים, את טענות הבעל. אף גרפולוג שהוצע מטעמה לא הצליח לאמת כל טענה מטענותיה של המבקשת [...]

על דברים אלו הגיבה באת כוח האישה:

מונחת בפני בית הדין חוות דעת של מומחה מטעם האישה שהמסמך, לפי השינויים שיש במסמך שמציג המשיב, מדובר שנעשו שינויים מאוחרים למועד כתיבת ההסכם, כתב היד הוא שונה, וזה לא נסתר מעולם.

לגבי מומחה שהתבקש מבית הדין – מומחה זה לא יכל לבדוק ולחוות דעה מאחר ויש למשיב רק צילום ואין מקור ואי אפשר ללמוד מצילום, וההסכם שלו לא יותר טוב מההסכם של האישה חותמת כחולה אפשר להציג [אולי: להשיג] בכל מקום [...]

הגישה האישה בקשה בתיק בבית הדין, והנה יש למשיב פתאום שני הסכמים: הסכם מ־2003 עם חותמות מ־2003 והסכם מ־2003 עם חותמת "נתקבל" מ־2007. אני רוצה להזכיר לבית הדין שכשהגיש המשיב בקשה לפירוק שיתוף במועד הראשוני שהגיש לבית הדין הוא לא צירף הסכם עם חותמת מ־2007 הוא צירף רק את ההסכם עם חותמת מ־2003.

בית הדין לא נענה לבקשות האישה להמשיך בבירורים ולהוציא צווים, הורה על הגשת סיכומים ולאחר הגשת הסיכומים הוציא בית הדין את פסק דינו המעורער לפנינו.

בפסק דינו ביאר בית הדין את חובת הבירור ב'דין מרומה' ואת היכולת לדון על פי אומדנה.

בית הדין דחה את חוות דעת המומחה שהציגה האישה, חוות דעת שקבעה שהמסמך המקורי הוא המסמך שבידי האישה והמסמך שזויף הוא ההסכם שמציג האיש. בפסק דינו קבע בית הדין שאין לסמוך על חוות דעת זו. הדברים נכתבו בלי שיבדוק בית הדין את מומחיותו ובלי שהציג בפניו שאלות וחקר על סמך מה קבע הגרפולוג עמדתו. בהמשך לכך החליט בית הדין איפכא, שהמסמך שהגיש האיש הוא המסמך המקורי והאישה היא שזייפה.

בית הדין קבע שמכיוון שהדירה רשומה על שם שני הצדדים בחלקים שווים אין להוציא מיד המוחזק.

כאמור לעיל, הצדדים הופיעו לפנינו, טענו את טענותיהם והציגו את מסמכיהם. ההסכמים שהציג האיש בבית הדין הופקדו תחת ידינו (למרות שהמשיב סירב להפקיד המסמכים ביד גרפולוג לצורך בדיקה) וכן ההסכם שהציגה האישה.

אין ספק שעיון במסמכים ובדיקתם יש בהם כדי לעזור לשפוך אור ולקבוע על איזה הסכם נוכל לסמוך, אפילו ללא בדיקת מומחה. וכפי שיתבאר להלן.

ט. חובת בירור הטענות מחשש רמאות
לפני שנפסוק למעשה בנידון דידן חובתנו לבאר את חובת ואת אופן התנהלות בית הדין בכל מקרה הבא לפניו ובפרט במקרים כגון דידן.

בשולחן ערוך (חושן משפט סימן עה סעיף א) איתא:

התובע את חבירו בבית דין "מנה לי בידך" – בית דין אומרים לו: "ברר דבריך: ממה חייב לך? הלוית אותו או הפקדת בידו או הזיק ממונך?" שאפשר שהוא חושב שחייב לו ואינו חייב לו. וכן הנתבע – אם משיב "אין לך בידי כלום" או "איני חייב לך כלום" – צריך לברר דבריו, דשמא טועה וסובר שאינו חייב לו, והוא חייב לו. ואפילו היה חכם גדול, אומרים לו: "אין לך הפסד שתשיב על טענתו ותודיענו כיצד אין אתה חייב לו."

הגה: ואם אינו רוצה לברר דבריו: אם נראה לדיין שיש רמאות בדבר, יפסיד. ואם לאו, אלא שנראה לדיין שאינו יכול לברר, וכיוצא בזה, אין מחייבים אותו משום שאינו מברר דבריו, דאין אומרים לו "ברר דבריך" אלא משום כדי להוציא הדין לאמיתו, משום דנפישי רמאים.

ועיין בחושן משפט (סימן ע סעיף ב) – חובת הנתבע לברר טענת פירעון. ועיין בסמ"ע (סימן עה ס"ק א) שכתב שני טעמים לחובה זו:

בעל דין בעצמו צריך לברר, שמא טועה וסובר שחייב לו [...] וכן חיישינן שהנתבע חייב לו באמת, אלא [...] סבר שבזה נפטר מחובו [...] כן מבואר ברמב"ם פרק ו דטוען [הלכה א] והמגיד משנה שם [...] ועיין בפרישה [דרישה] שם הוכחתי דהטור סבירא ליה דמוכח מדברי הרמב"ם דלאו משום טעות לחוד צריך לברר, אלא גם משום חשד שאנו חושדין אותו שתבע לו מה שאין לו בידו [...]

ומדבריו חזינן ששני טעמים נאמרו בדבר: חדא כדי לברר העובדות ואף במי שאינו רמאי ואינו מתכוון לרמות, דחיישינן שמא אחד מהם טועה, וטעם נוסף הוא מפני חשש רמאות שתובע מה שלא מגיע לו. והוא הדין (בסימן ע) גבי נתבע שרוצה לפטור עצמו ממה שאינו פטור. ובדברי הרמ"א איתא שאם נראה שאינו מברר הדברים מחמת רמאות יפסיד, ואם נראה שאינו מחמת רמאות לא יפסיד, דטעם הדבר דבעינן בירור עד כמה שאפשר הוא כדי להוציא הדין לאמיתו. ודין זה הוא במקום שיש ספק – שמא יש רמאי.

ועיין בשו"ת הרא"ש (כלל ע סימן ד וסימן ה) שכתב:

אף על גב דקיימא לן דאין אדם צריך לברר לא פרעון מתי פרע ובמה פרע ולא הלואה היאך הלוה – הכל לפי הענין להוציא דין אמת לאמתו. דע לך, בני שיחיה, כי נכון הדבר לברר מהיכן נתחייב לו משום דנפישי רמאי אולי מתוך דבריו תתברר רמאותו וימצא שקרן בדבריו, וכך אני נוהג לפסוק.

ועיין בטור (חושן משפט ריש סימן עה) ובבית יוסף ובמפרשי השולחן ערוך (שם) שהדברים האמורים שם הם מפני שרמאים מצויים, או במקום שיש לבית הדין רק חשש שמא מרמה, שאז חובה על בית הדין שלא יפעל ללא מיצוי הבירור. דין זה נכון בכל טענות ומענות הבאים בפני בית הדין מדי יום ביומו, שאין הכרח שאחד מן הצדדים מרמה, ואפילו הכי צריכים בית הדין למיחש ולברר הדברים היטב.

אך במקום שבו אין ספק שאחד מן הצדדים מרמה חלה חובה כפולה ומכופלת על בית הדין שלא יפסוק עד בירור הדברים.

י. חובת הבירור היתרה ב'דין מרומה' ויכולתו או חובתו להסתלק – אם לא הצליח לברר האמת בדרישה ובחקירה – או אף לפסוק לפי הנראה לו אמת, אף נגד הראיות הלכאוריות
חובה זו היא ההלכה של 'דין מרומה' הנזכר בש"ס בשני מקומות:

בסנהדרין (לב, א–ב) שנינו:

דיני ממונות מי בעינן דרישה וחקירה [...] רב פפא אמר: [...] כאן – בדין מרומה, כאן – בדין שאינו מרומה, כדריש לקיש, דריש לקיש רמי: כתיב "בצדק תשפט עמיתך" וכתיב "צדק צדק תרדף", הא כיצד? כאן – בדין מרומה, כאן – בדין שאין מרומה.

ופירש רש"י (שם): "מרומה – שבית דין מכירין בתובע זה שהוא רמאי, או מבינים טענת רמאי בדבריו."

לעומת זאת בשבועות (ל, ב) שנינו:

מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה, שלא יאמר "הואיל והעדים מעידין, אחתכנו, ויהא קולר תלוי בצואר עדים"? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק".

ופירש רש"י שם: "שהוא מרומה – שלמד מתוך דברי עדים שאין עדותם אמת."

ולכאורה סוגיות הגמרא סותרות: הגמרא בסנהדרין מטילה על הדן בדין מרומה חובת דרישה וחקירה, דהיינו עריכת פרוצדורה דיונית מעמיקה יותר, אך לאחריה חובת בית הדין לפסוק על פי מה שהעלה. לעומת זאת סוגיית הגמרא בשבועות אוסרת על הדיין לחתוך את הדין על פי מה שהועד לפניו, ואין הדיין יכול לומר "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", או – ונכון יותר לומר – מה שהראו לו, לפסוק את הדין על פי מה שהתברר לו ולומר כי אם יצא הדין מעוות הדבר תלוי בעדים ואין לדיין חטא בדבר, אלא אדרבה: אם הדין מרומה לא יפסוק.

והנה רש"י כתב שהגמרא בסנהדרין מדברת שהרמאות היא בטענות התובע שנראה שהתובע רמאי, או טענותיו טענות רמאות ובסוגיה בשבועות מיירי שנראה שהעדים רמאים. עם זאת לכאורה דבר זה לא יכול להיות סיבה להתנהלות שונה של בית הדין, דמה לי אם החיסרון והרמאות בדברי התובע או בדברי עדיו, סוף סוף הדיינים לא יפסקו דין אמת, ואיך התירו לו חז"ל לפסוק אחרי דרישה וחקירה.

והתוספות בסנהדרין (שם) תירצו: "לא שיודעים בו שהוא מרומה, דאם כן אין לדונו כלל כדדרשינן בפרק שבועות העדות (שבועות ל, ב – לא, א) 'מדבר שקר תרחק'." ופירוש הדברים דבסוגיא דסנהדרין מיירי שיש לו ספק שמא הדין מרומה, וכלשון תוספות הרא"ש (שם) "כגון שסבור שהוא מרומה", שאז יחקור עד שיסיר את חשש הרמאות ואז יוכל לדון, ולכן הצריכו דרישה וחקירה לצורך זה. אבל במקום שברור לדיין שהדין מרומה מצווה להסתלק מלדון. וכן מפורש בחידושי הר"ן שם:

ופירש רש"י ז"ל: "מרומה – שבית דין מכירין בתובע זה שהוא רמאי או שמכירין טענת רמאי בדבריו." ובכי האי גוונא סגי בדרישה וחקירה וחותכין הדין אחר כך. והא דאמרינן בפרק שבועות העדות (דף ל ע"ב) –

מניין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה, שלא יאמר "הואיל ועדים מעידים בפני, אחתכנו, ויהיה קולר תלוי בצואר העדים"? תלמוד לומר "מדבר שקר תרחק"

– דמשמע שאין לו לדיין להזקק לו כלל – התם מיירי שיודע שהעדים מעידים עדות שקר שהוא היה עמהם. ורש"י ז"ל פירש שם שהדיין למד מתוך דברי העדים שאין עדותן אמת. וכן נכון.

וביאור הדברים דסוגיא דסנהדרין מדברת כשיודעים באדם זה שהוא רמאי או שמתוך טענותיו משמע שהן ברמאות ולכן צריכים לדרוש ולחקור להוציא האמת לאור, אך בסוגיית הגמרא בשבועות מיירי שלבית הדין ידוע בוודאות שהעדים מעידים עדות שקר, וכפי שצייר הר"ן או באופן אחר (ועובדה הייתה פעם לפנינו בערעור שבעל הכחיש את קשריו עם אישה אחרת והדיין אמר: "הדברים דברי שקר ובעיניי ראיתיך עם אחרת"), שבכהאי גוונא חובה על הדיין שלא לדון כלל.

אומנם לכאורה במה דברים אמורים? כשהתובע מביא עדי שקר ומנסה להוציא על פיהם שבכהאי גוונא לא ידון כלל, אך בנתבע המביא עדי שקר – מדוע יסתלק הדיין ו'יאכל הלה וחדי'?

ובפשיטות יש לפרש דבריהם דמיירי דמסופק להם אם יש כאן רמאות ולכן חובתם לערוך דרישה וחקירה: אם על ידי הדרישה והחקירה סר חשש הרמאות אז יוכל לדון, אומנם כל עוד יש לו חשש לרמאות לא יפסוק. וסוגיית הגמרא בשבועות מיירי כשגם אחרי הדרישה וחקירה נשאר חשש זה. וכן כתב בחידושי הריטב"א (שבועות שם):

"אחתכנו" – פירוש: ואפילו אחר דרישה וחקירה, דאי לא – פשיטא, דהא קיימא לן דאפילו בדיני ממונות בעינן דרישה וחקירה בדין מרומה, כדאיתא בפרק דיני ממונות בתרא (סנהדרין לב, ב).

ומשמע שבמקום שעדיין יש חשש לדין מרומה לא יחתוך הדיין את הדין.

אך עיין בהלכות הרא"ש (סנהדרין פרק ד סימן א) שהביא דברי מהר"ם מרוטנבורג שכתב:

אמר רב פפא: לא קשיא כאן בדין מרומה וכאן בדין שאינו מרומה – והא דאמרינן פרק שבועת העדות (שבועות דף ל, ב) דדין מרומה אין לדונו כלל משום דכתיב "מדבר שקר תרחק" – תירץ רבינו מאיר דהיינו כשתובע טוען ברמאות – אז יסתלק הדיין ולא ישמע טענותיו, והכא מיירי שהנתבע טוען ברמאות – אין יכול הדיין להסתלק, שלא ישתכר הרמאי ברמאותו, אלא ידרוש ויחקור יפה לבטל רמאותו.

ומבואר מדבריו שלעולם לא יפסוק היכא שנראה לו שהדין מרומה, וסוגיית הגמרא בשבועות שנראה לו שהתובע רמאי או עדיו רמאים – אף שאינו יכול להוכיח בוודאות את רמאותו או רמאותם, אפילו הכי יסתלק מלדון ולא יוציא מיד המוחזק, אף על פי שבעלמא בטענות כאלו מוציאים מיד המוחזק. אומנם סוגיית הגמרא בסנהדרין מיירי שהדין מרומה הוא מצד הנתבע – המוחזק, ואם יסתלק הדיין – יחזיק הרמאי ברמאותו. משכך מוטל על הדיין לערוך דרישה וחקירה שמטרתן "לבטל רמאותו". בתוספות הרא"ש (סנהדרין שם) הביא את שתי הדעות. ודברי המהר"ם מרוטנבורג הובאו בדברי הרא"ש בתשובותיו פעמים מספר (ועיין לקמן).

והנה הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כד הלכה ג) כתב:

מנין לדיין שהוא יודע בדין שהוא מרומה, שלא יאמר "אחתכנו, ויהיה הקולר תלוי בצוארי העדים"? תלמוד לומר "מדבר שקר תרחק".

כיצד יעשה? ידרוש בו ויחקור הרבה בדרישה ובחקירה של דיני נפשות: אם נראה לו לפי דעתו [שאין בו רמאות – חותך את הדין על פי העדות, אבל אם היה לבו נוקפו] שיש בו רמאות או שאין דעתו סומכת על דברי העדים, אף על פי שאינו יכול לפסלן, או שדעתו נוטה שבעל דין זה רמאי ובעל ערמה והשיא את העדים – אף על פי שהם כשרים ולפי תומם העידו – וזה הטעם, או שנראה לו מכלל הדברים שיש שם דברים אחרים מסותרין ואינן רוצים לגלותם: כל אלו הדברים וכיוצא בהן – אסור לו לחתוך אותו הדין אלא יסלק עצמו מדין זה, וידיננו מי שלבו שלם בדבר. והרי הדברים מסורים ללב והכתוב אומר "כי המשפט לא-להים הוא".

ופשט דבריו מורה דסבר כדעת התוספות וכדברי הריטב"א דחובה עליו לחקור ולהגיע לשורשי הדברים, ואם חקר ועדיין הדין מרומה בעיניו – יסלק עצמו ולא יפסוק. הסתלקות זו היא מחוסר ידיעתו קושט דברי אמת ולכן סיים "וידיננו מי שלבו שלם בדבר", ומשמע שמי שלבו שלם אינו צריך להסתלק ורשאי לפסוק. ועיין בדברי הרדב"ז שם שהביא את שני הפירושים שהזכרנו, ועיין בדברי הב"ח (חושן משפט סימן טו). והוסיף הרדב"ז:

ודווקא שהוא יודע שהוא מרומה אבל לא נתברר אצלו שהוא שקר, אבל אם נתברר שטוען שקר והעידו שקר אינו רשאי להסתלק ממנו אלא ידון כפי שהוא האמת אפילו בזמן הזה.

כלומר: מאי דאמרינן שיסלק עצמו היינו היכא שהדין נראה לו מרומה ולבו נוקפו, אך כשברור לו שהנתבע משקר או עדים משקרים – ידון כפי האמת.

והנה דבר זה אינו מוסכם, דעיין במאירי (שבועות ל, ב) שכתב:

"מנין לדיין שהיה יודע בדין שהוא מרומה, שלא יאמר 'הואיל ועדים מעידים לפני, אחתכנו, ויהא קולר תלוי בצואר עדים'?" – אלא שיסלק עצמו ממנו – "תלמוד לומר: 'מדבר שקר תרחק'."

ולא סוף דבר "יודע" שכן בודאי, אלא כל שהוא מכיר בראיות הטענות או ברמאות הבעל דין. ומכל מקום אין לו להעביר עליו את דינו ולהטותו מתוך רמאותו, שאין לו לסמוך כל כך על דעתו, ולא אמרו 'קים ליה ביה' – מילתא היא אלא בסמך עד אחד שיודע בו שאינו משקר לו כמו שיתבאר בכתובות (פה, א) בעזרת ה'.

ומשמע דאף היכא שלפי דעתו אחד הצדדים משקר אין לו לסמוך על בינתו ולהפוך את הדין.

ונראה דלמעשה לא פליגי, והדבר תלוי בנסיבות העניין. ועיין סמ"ע (סימן טו ס"ק ט) שכתב שהראשונים פליגי בהך דינא ושהשולחן ערוך (בסעיף ג ובסעיף ד) הביא את שתי הדעות. ותמה הסמ"ע עליו היכי מזכי שטרא לבי תרי, וכבר דנו בזה מפרשי השולחן ערוך. ונראה לומר למעשה שאף שהראשונים פירשו סתירת הסוגיות זה בכה וזה בכה, לעניין הנהגה למעשה בעניינים אלו לא נחלקו, וכולי עלמא מודים שחובת הדיין להוציא הדין לאמיתו לפעמים על ידי הסתלקות ולפעמים על ידי דרישות וחקירות רבות.

וכן כתב כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף חושן משפט סימן טו אות ג):

התוספות שתרצו במסכת סנהדרין דבסנהדרין מיירי שאינו יודע הדיין שהדין הוא דין מרומה ובשבועות מיירי כשיודעים שהוא דין מרומה – לא פליג[י] אמהר"ם ז"ל, דהא דכתבו דכשהוא יודעין [צ"ל: יודע] שהוא דין מרומה אין לדונו כלל – בתובע מיירי ולא בנתבע מהטעם שכתב מהר"ם. וכן דנתי לפני מורי הרב ז"ל לפני גדולי הדור זה כ"ד שנה והודו לדברי.

וראיתי למורי הרב ז"ל [מהרי"ט] בתשובותיו (חלק א סימן קב [צ"ל: קיב]) כתב דמדברי הרמב"ם ז"ל מוכח כדמפרש להו תרויהו כשהתובע טוען ברמאות – דעתו ז"ל דהרמב"ם פליג אמהר"ם ז"ל, וכן נראה דעת מהרש"ח ז"ל בביאורו. ויראה שאף הרמב"ם לא פליג עם מהר"ם והתוספות ז"ל, וכן כתב ב"ח ואפשר שאף דעת מהרש"ח ומורי הרב ז"ל כן.

וכן כתב התומים (אורים סימן טו ס"ק יב):

אפשר דסבירא ליה למחבר דשניהם אמת בסברא, אף שאין לדין אחד מהם ראיה מקושיא הנ"ל, מכל מקום שניהם מסתברי בסברא.

אך מדברי כולם נראה שלכתחילה יש להציל עשוק מיד עושקו ובעיקר כשהנתבע רמאי ויש לחקור להגיע לחקר האמת. ויש להוסיף עוד במה שכתב התומים (שם ס"ק יא):

וכשהיה רואה הרא"ש וכו' – הקשה הסמ"ע (ס"ק יב): הא לעיל אמר וידון אותו מי שלבו שלם, ואיך כתב שאין לשום דיין להשתדל בזה? והטור (סעיף ג) באמת היה גירסא שלו ידונו מלכו של עולם, אבל לגירסת השולחן ערוך קשה.

ונראה לומר: אם דיין מומחה ומובהק בדורו מסתלק, מי הוא אשר יעיז ויאמר "לבבי יותר שלם וזך לברר האמת מהשקר וערמה"? והוא עזות וחוצפא ויוהרא, ולכך אין רשות לדיין לדון בזה. וזהו בענין הרא"ש שהיה שלם ומובהק בדורו ורב רבנן, ואם כן יפה היה כותב שאין רשות לדיין לדון.

אבל דיין פשוט שאין מפורסם ומובהק בדורו, אם מסלק עצמו, ובא רעהו הגדול ממנו וחקרו היטב ואומר "זך לבבי לדון בזה" – מהיכי תיתי לא ידון? ולכך נאמר: "והדבר מסור ללב" דהיינו מי שלבו יותר שלם יוכל לדון, ותלוי בזכות הלב ובחינת השכל.

ומשמעות הדברים היא שיכולת ההסתלקות היא רק בדיין פשוט שכשאינו יכול להכריע יסתלק וידון בו 'מי שליבו שלם'. אבל גדול הדור, שעליו להעמיד המשפט, וראה שאין אפשרות להכריע בדין מרומה – אינו יכול להסתלק בהסתלקות גרידא אלא חובה עליו להודיע שהדין דין מרומה ואין לאף בית דין אחר להזדקק בדבר.

ונראה לומר על פי זה להלכה למעשה, שמכיוון שדייני בתי הדין הם בית הדין הקבוע ורק בידם להעמיד משפט התורה בארצנו הקדושה (ולמעשה אין שום בית דין אחר בעולם שיש לו הכוח והסמכות לדון) אין בכוחם להסתלק ולא להכריע, אלא חובה עליהם לחקור ולדרוש עד שיגיעו למסקנה ויוציאו את פסק דינם. ועדיין מסופקני אם בית הדין האזורי יכול להסתלק מלדון בטענה שהדין מרומה ולומר "אין ביכולתי לדון בדין מרומה זה ואני מסתלק ובית הדין הגדול יכריע". אין כאן בעיה של סמכות חוקית, שבית הדין הגדול דן רק בערעורים, דבמקרה שכזה זוהי הכרעתם שלא להכריע, וידון בהם בית הדין הגדול, אך איכא למימר שבכהאי גוונא יועבר התיק להרכב אחר והוא יפסוק כדי שעל פסיקתו יתאפשר ערעור. וצריך עיון, ואין כאן מקומו.

יא. מהות הדרישה והחקירה ב'דין מרומה'
ובעניין הדרישה והחקירה דבעינן: פשט לשון הסוגיה והחילוק שחילקה בין דיני נפשות לדיני ממונות שבדיני ממונות לא בעינן 'שבע חקירות' כבדיני נפשות, ומשמע שבדין מרומה בדיני ממונות בעינן 'שבע חקירות' (מלבד הדרישות לבירור פרטי הפרטים החמורה יותר בדיני נפשות), ולכאורה בזה סגי. אך דבר זה יכול להיות כשיש ספק על נאמנות העדים שבזה נימא שהעמידו על דין תורה דבעינן 'דרישה וחקירה', אך כשיש לו ספק בדברי הצדדים – מה תועיל דרישה וחקירה זו? ועל כורחך דהתם עיקר הדרישה היא לדרוש את הדברים היטב, וכדאמר רב פפא דילפינן לה מ"צדק צדק" דבעינן 'צידוק 'מיוחד ולא סגי מה דכתיב "בצדק תשפוט עמיתך". וביאר הדברים היד רמ"ה (שם):

כי נפקא לן מדרבי חנינא נפקא לן דאמר: כי לא בעינן דרישה וחקירה – מדרבנן הוא, וכי תקון רבנן – בדין שאינו מרומה, אבל בדין מרומה – לא תקון רבנן.

ומשמע מדבריו דבדין מרומה אזלינן לעיקר דין תורה דבעי דרישה וחקירה ולא אזלינן בתר תקנתא דרבנן שביטלו 'דרישה וחקירה' והוא הדין 'דרישה היטב היטב', 'כדי שלא תנעול דלת בפני לווין'. אך עיין בחידושי הר"ן (סנהדרין שם) שכתב:

וכתב ה"ר דוד ז"ל דבמאי דאמרינן הכא דבדין מרומה בעינן דרישה וחקירה אין הכוונה שנצרך כל דיני דרישה וחקירה כמו בדיני נפשות לגמרי, אלא שאם הדיין חושש בענין זה צד רמאות – שהוא ידרוש ויחקור אותו צד רמאות שחושש בו, לא שיצטרך לחקור אותו צד דין שאין חושש בו. וכן נמי אף על פי שקבל הדיין עדות העדים, אם הדיין חושש בדבר, ואין בעל הדין יכול לטעון "הרי העידו עדותן". ומעתה אין הדרישה וחקירה בדין מרומה אלא לפי ענין הרמאות. ואם תאמר: ואי הכי כי מוקמינן מתניתן בדין מרומה ואמרינן "אין בין דיני ממונות לדיני נפשות" וכו' אם כן לא שוו דיני ממונות בדין מרומה לדיני נפשות כלל, דבדיני נפשות צריך לחקור כל צדדי הדרישות והחקירות ובדין מרומה אינו צריך לחקור וכדכתיבנא [...]

ומבואר מדבריו דהדרישה והחקירה הנצרכת היא רק בעניינים שיש בהם רמאות, אך לא בעניינים אחרים ועוד משמע דלאו ב'שבע חקירות' גרידא מיירי אלא בדרישות על פרטי המעשה, דברי הצדדים ודברי העדים בדברים שיש בהם חשש רמאות.

וכדבריו משמע בשו"ת הריב"ש (סימן רסו):

ואיברא דבדין מרומה אפילו בדיני ממונות צריך דרישה וחקירה, כדאיתא בפרק אחד דיני ממונות [...] אלא שנראה דבהודאות והלואות אפילו בדין מרומה לא בעי דרישה וחקירה כדיני נפשות ממש, אלא שצריך הדיין לחקור בו כל מה דאפשר – לא שאם אמר באחת מן החקירות "איני יודע" שתהא עדותן בטלה כדיני נפשות [...] אלא שיש לדיין לחקור בו ולדרוש בדין מרומה כל מאי דאפשר.

דברי הריב"ש הובאו ברמ"א (חושן משפט סימן טו סעיף ג), ובשו"ת רבי בצלאל אשכנזי (סימן ד) כתב דרוב הראשונים לא סברי כוותיה. ולכאורה הדבר תלוי במחלוקת הרמ"ה והר"ן שהזכרנו לעיל, אם בדין מרומה העמידו על דין תורה או דהוויא תקנה מיוחדת שחובה לברר הרמאות (ואולי תלוי במחלוקת אם בעינן דרישה וחקירה מדאורייתא בדיני ממונות, ואין כאן מקום להאריך, ועיין בזה בפד"ר כרך ד עמ' 37).

יב. ההתנהלות למעשה בדין מרומה – מתי יש להסתלק ומתי יש להכריע באומד?
והנה על כל פנים בזה לית מאן דפליג שחובה על הדיינים לחקור ולברר הדברים היטב כדי להוציא האמת לאור, ועיקר המטרה בחקירה בדין מרומה היא להציל עשוק מיד עושקו, וכדכתב מהר"ם מרוטנבורג. והדברים מפורשים בדברי הרא"ש בתשובתו (כלל קז סימן ו):

על אודות דברי ריבות שנתעצמו בהם, ועתה נתגלגל הדבר שבאו הלום בציר [כנראה צ"ל: בציווי] גבירתנו המלכה [...] והביאו לי כתבה שהיא צותה עלי שאקח כל שטרי הטענות שנעשו בזאת התביעה בפני המוקדמים ושאדון על פי טענותיהם הללו ממה שיראה לי מקו היושר והאמת.

עיין שם בתשובתו הארוכה שהביא את החקירות הרבות שנחקר ר' ישראל [הנתבע דהתם], את התחמקויותיו ותשובותיו הלא מספקות, שאינו זוכר ואינו חייב להשיב, שניכרים הדברים שהדין הוא דין מרומה. ועיין שם דבריו הנמרצים של הרא"ש המורים על חובת הדיין בדין מרומה ועל פי מה שביאר המהר"ם, וזו לשונו:

ודרשו ושאלו בכמה דברים שהיה ראוי שישיב רבי ישראל על כל שאלה ושאלה כדי שיתברר הדבר ויצא הדין לאמתו, והוא הסתיר במחשך מעשיו ודבריו ולא רצה להשיב על שאלותם, פן יתפס בדבריו ויתברר השקר.

ומן הדין היה לו להשיב על כל חקירות ודרישות שעשו, כדאמרינן בפרק קמא דסנהדרין (ז, א): "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל דיין שדן דין אמת לאמתו משרה שכינה בישראל שנאמר 'א-להים נצב בעדת אל'." ואמרינן [בתוספות מגילה טו, ב ועיין עוד בתוספות בבא בתרא ח, ב]: "לאמתו" – זהו דין מרומה, כשבא לפניו דין מרומה יש לו לדיין לחקור ולדרוש בכל מיני חקירות ודרישות עד שיצא הדין לאמתו.

והא דאמרינן בפרק שבועת העדות (שבועות ל, ב – לא, א) –

מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר "הואיל ועדים מעידין בפני, אחתכנו, ויהא קולר תלוי בצואר העדים"? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק" –

אלמא שיש לו לדיין להסתלק מדין מרומה שלא לדונו, ובפרק קמא דסנהדרין משמע שזכות תחשב לו, שהוא משרה שכינה בישראל אם הוא דן דין מרומה ודורש וחוקר כדי להוציאו לאמתו, ותירץ רבינו מאיר מרוטנבורג ז"ל דההיא דשבועות העדות מיירי כשהתובע טוען ברמאות – אז יסתלק הדיין, ויפסיד הרמאי ברמאותו שלא ימצא מי שישתדל בדינו לפסקו, והא דפרקא קמא דסנהדרין (ז, א) מיירי שהנתבע טוען ברמאות, ואם יסתלק הדיין מפני שהוא טוען ברמאות נמצא שהוא משתכר ברמאותו, שלא ימצא מי שישתדל בדין וישאר הגזל בידו, אלא מה יעשו הדיינים? יחקרו וידרשו בכל מיני חקירות ודרישות להוציא הדין לאמתו, כדאמרינן בריש סנהדרין (ב, ב):

אמר רבי חנינא: דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה, שנאמר "משפט אחד יהיה לכם". מה טעם אמרו: דיני ממונות לא בעי דרישה וחקירה? כדי שלא תנעול דלת בפני לוין.

נמצא: כשהנתבע טוען ברמאות לא שייך האי טעמא, ובעי דרישה וחקירה, וצריך הנתבע להשיב על כל מה שישאל הדיין. ואם אינו רוצה להשיב לדיין ומכסה ומעלים דבריו ומשיב תשובות גנובות כדי שלא יוכל הדיין לעמוד על אמתת הדין – מה יעשה הדיין? לזכותו אי אפשר מאחר שנראה לו דין מרומה, כדאיתא בפרק שבועות העדות, ואם יסתלק מן הדין – היינו זכות כי בזה יפטר אם שום דיין לא יזקק לדונו מפני שהוא טוען ברמאות ואינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות, ונמצא חוטא נשכר!

ואחר כך ביאר את אופן התנהלותו:

ועל זה ועל כיוצא בזה נאמר: אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. וכיון שנראה לדיין שאם היה זה משיב על שאלותיו היה הדבר מתברר, ומחמת שלא יתברר הוא כובש דבריו, ויעשה הדיין כאלו השיב ונתברר שקרו ויחייבנו מאומד הדעת אף על פי שאינו יכול לברר שקרו בביאור ובפירוש, מאחר שהעדר הביאור בא מחמת רמאותו שאינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות כדי שיתברר שקרו – אומדנא דמוכח הוא, ורשאי דיין מומחה לדון באומדנא דמוכח כזה. ואין זה נקרא 'דברים שבלב' מאחר שהיא סברא מוכחת, כההיא דפרק חזקת הבתים (בבא בתרא נח, א [לפנינו בשינויי לשון קלים]):

ההוא גברא דשמע לדביתהו דקא אמרה לברתה: "אמאי לא צניעת באיסורא? הך אתתא – עשרה בני אית לי, ולית לי מאבוך אלא חד." כי קא שכיב אמר: "כל נכסי לחד ברא". לא ידעי להי מיניהו, אתו לקמיה דרבי בנאה – אמר להו: "זילו וחבוטו ליה לקברא דאבוכון עד דקאי ומגלי לכון." כולהו אזיל, ההוא דבריה הוא לא אזל, אמר להו: "כולהו נכסי דדא, הוא בריה הוא."

אלמא כל דינא דלא איפשר לברורי לא אמרינן 'יהא מונח עד שיבא אליהו', אלא ידון הדיין לפי מה שעיניו רואות – אומד דעתו: בסברא מועטת שנראה לו שאותו שהיה בנו היתה יראתו תקועה בלבו וחלק כבוד לאביו, ונתן לו כל הנכסים, כל שכן בנדון זה שיש כמה ידים מוכיחות שלא פרע זה כאשר אבאר. ועוד דדין זה היה יכול להתברר אלו היה רוצה להשיב על שאלות הדיין, ומאחר שאינו רוצה להשיב כדי שלא יתברר הדבר הרי הוא כמודה במקצת שקרו, וראוי לדונו באומדנא דמוכח – כיון דחזינא דדבר שאין יכול להתברר כלל דן אותו רבי בנאה באומדנא דמוכח, כל שכן בנדון זה שהרמאי מונע ההתבררות והעדרת האמת, שראוי לדונו לפי אומד דעתו. והחכם רבי בנאה למד דין זה מאב החכמים במעשה שבא לפניו על שתים נשים זונות שדן אותן באומד הדעת, שנראה לו שרחמי האם נכמרו על בנה ונתן לה הילד החי, והופיעה רוח הקדש בבית דינו של שלמה ע"ה ואמרה "כי היא אמו" [כמבואר במכות כג, ב].

ולאחר מכן הביא ראיות רבות ליכולת הדיין וחובתו לדון על פי אומדנה וסיים:

והיינו טעמא, דכיון שבא הדין לפני הדיין והוא אינו יכול לברר הדבר – אינו רשאי למשוך ידו מן הדין ויריבו הבעלי דינין זה עם זה. וכתיב "אמת ומשפט שלום" וכו' כי על ידי המשפט יש שלום בעולם, ולכך נתנו כח לדיין לשפוט ולעשות מה שירצה אף בלא טעם וראיה כדי לתת שלום בעולם.

וכן כתב עוד בתשובתו (שם):

כל זה סברתי והארכתי להודיע שאין כח ורשות להוציא את הדין חלוק מתחת ידו שצריך לגמור ולהשלים את הדין כדי להטיל שלום בעולם. ולכך נתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו במקום שאין הדבר יכול להתברר בראיות ובעדויות – פעמים באומד הדעת ופעמים כמו שיראה הדיין בלא טעם ובלא ראיה ובלא אומד הדעת ופעמים על דרך פשרה. ובדין זה שהדבר ידוע שהנתבע טוען ברמאות כמו שאבאר: לזכותו אי אפשר כמו שאמרו רז"ל "מדבר שקר תרחק", להסתלק אי אפשר כמו שכתבתי, אם כן על כרחו זקוק הדיין לדונו לפי אומד דעתו.

ועיין שם שהוכיח את רמאותו של הלה ממה שהרבה לטעון דברים שלא היה צריך לומר. ועיין עוד במה שכתב (כלל עז סימנים ד וו) על מי שמוציא שטר ישן שיש לחשוש לרמאות:

ומה שכתבת אם יש לקבל דברי מי שאומר "פרוזבול היה לי ואבד" [...] וכשהיה בא אחד לפני והיה טוען "פרוזבול היה לי ואבד", הייתי שואל לו "מהו פרוזבול, ולמה כתבת אותו, ומי הוא שכתבו לך?" עד שהיה נתפס בשקרו. ומעולם לא זכה אדם בפני באשכנז בטענה זו, דדל מהכא טענת שביעית מיום באי הנה קראתי תגר על אלו השטרות הישנים שמוציאים בארץ הזאת כי אני חושש להם לרמאות דלמה ישהה אדם שטרו ימים רבים כאלה ואולי פרוע הוא או שטר אמנה או הברחה. וכשבאין לפני אני חוקר ודורש על השהייה: אם יאמר התובע סברא ואמתלא על השהייה שהיא מקובלת לי אני משתדל לדונו, ואם לאו אני אומר: "איני פוסל שטרך ואיני משתדל לדונו כי נראה לי דין מרומה והדיין מוזהר שלא לדון דין מרומה כדאיתא בשבועות (ל, ב – לא, א) לך בני [אצל] דיין אחר."

וכעין זה כתב גם (בכלל פה סימן י):

מה שטוענין יורשי הלוה להטיל חרם אם יש שיודע שהוא שטר אמנה – אם שטר ישן הוא, כמו שרגילין בארץ הזאת להוציא שטרות ישן נושן, לבי נוקף תמיד עליהם ואמתלאה גדולה היא: אם לא היה תחבולה, למה שמרו זה ימים רבים אם לא כדי שתשתקע ותשתכח התחבולה ואז יוציאנו? ומאחר שטוענין יורשי הלוה להטיל חרם ראוי לשמוע להם בדבר הזה כי מה הפסד יש לזה – ראוי לדיין בכל דין שיראה לו מרומה לרדוף צדק ולהוציאו לאמיתו.

ועיין עוד בשו"ת הרשב"א (חלק ב סימן קמח) במה שכתב בנוגע לחובת הדיין לנטות מהנוהל היבש כדי להוציא הדין לאמיתו:

והוו יודעים שכל הדברים שאמתתן ידועה לבית דין, אף על פי שבעלי הדין נוטין מדרך האמת מתוך טענותיהן ואין לבעל הדין עדים ידועים וראיה ברורה, צריך הבית דין לדון הדין לאמתו. ואין לדיין לומר "איני חותך אלא מתוך העדים והראיה, ויהא קולר תלוי בצואר בעלי הדין", אלא חותך על פי האמת, שלא נצטוינו אלא על דין האמת שנאמר "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". ואמרו ז"ל:

מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה, שלא יאמר "הואיל והעדים מעידים לפני, אחתכנו, ויהא קולר תלוי בצואר העדים"? תלמוד לומר "מדבר שקר תרחק".

ומרי בר איסק יוכיח, שאמר לו רב חסדא "הכי דיינא לך ולכל אלמי חברך". ובפרק הכותב אמרו: "תולה מעותיו בנכרי היה – הוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו לו שלא כהוגן." וזהו ההוגן וזה הדין האמת והצדק.

ועיין בשו"ת תשב"ץ (חלק א סימן פ) שהביא את התנהלותו של רב האי גאון בדין מרומה:

ומנלן דרבוותא ז"ל אזלי בממונא בתר אומדן דעתא ומנא להו ז"ל דעבדי הכי? הכי אשכחן ליה לרבינו האיי ז"ל דכתב בתשובה – זו לשונו:

סברא דילנא ודאבא מארי ז"ל ידיע בדיני מעולם למיזל בתר אומדנא, ומידק דייקנא לעולם בתר עקר מעשים שלא יהא בהם מרמה ועוֶל ולמיזל בתר קושטא דמעשיה ולגלויי כל מילי [וכו'] כדאמרינן (שבועות ל, ב – לא, א): "מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה?" וכו' ואמרינן: (בבא בתרא קלב ע"א): הלכתא כרבי שמעון בן מנסיא, דאמר "אין מתנתו קיימת, שאלו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן לאחרים [לפנינו: לא כתבן]" "ואמר רב רב נחמן: הלכה כרבי שמעון בן מנסיא" – דאזיל בתר אומדנא. ורבואתא דהות בהון יראת שמים הכי הות סוגייהון ומנהגן כדאמר רב חסדא למרי בר איסק "הכי דיינינא לך ולכלהו אלמי חברך" (בבא מציעא לט ע"ב).

עכ"ל תשובה זו. ובכיוצא בזה כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ב מהלכות הלואה:

כללו של דבר כל שיעשה הדיין מדברים אלו וכונתו לרדוף הצדק בלבד שנצטווינו לרדפו ולא לעבר הדין על אחד מבעלי דינין הרי זה מורשה לעשותו ומקבל שכר הוא והוא שיהיו מעשיו לשם שמים.

עכ"ל.

ולכאורה היה קשה קצת מה שכתב הגאון ז"ל בתשובה על מה שכתב הרי"ף ז"ל משמו בפרק הכותב דלית ליה לדיינא למימר "קים לי בהכי" וכו', והיאך הוא חוזר עתה לילך אחר אומדן דעתא. ובפרק אחד דיני ממונות אמרינן בהדיא דדיני ממונות שוין הן לדיני נפשות, שאין דנין בהם מאומד. ובמדרש קהלת לא הזכירו לשבח שלמה המלך שדן דין ב' נשים זונות מאומד, וכן במסכת ראש השנה פרק אם אינן מכירין (כא ע"ב) אמרינן: "בקש קהלת למצוא דברי חפץ" – ולדון שלא בעדים והתראה, ויצאה בת קול ואמרה "כתוב יושר דברי אמת" – "על פי שנים עדים יקום דבר".

ואינו קשה כלל, דהתם שהוא רוצה לסמוך לאורעי שטרא לאפוכי שבועתא על פי קרוב או אשה כשנים משום דאיהו קים ליה בגויה – האידנא לית לן למעבד הכי, אבל במאי דאמרי כולי עלמא דהכי הוא קושטא דמילתא – לית ליה לאמנועי מלמעבד הכי, אדרבא מחייב למרדף בתר קושטא להוציא דין לאמתו.

היינו שחילק בין אומדן דעת פרטי של הדיין דלא אזלינן בתריה, לאומדן דעת הברור לכולם דאזלינן בתריה. ושנה דבריו (שם בסימן פד) והביא ראיות רבות ועצומות לחובת הדיין לדון על פי אומדנה, באומדנה הברורה לכולי עלמא, להעמיד האמת על תילה ולמנוע מהרמאים להחזיק ברמאותם.

יג. תפקידו של בית הדין וחובתו ב'דין מרומה' הלכה למעשה
והנה לעניין הלכה למעשה איך יתנהג בית הדין בפועל כשבא לפניו דין מרומה, כבר האריך בשו"ת מהר"ם אלשיך (ריש סימן מ) – עיין שם בדבריו הנפלאים מה שכתב ויישב הסתירות לכאורה בין סוגיות הגמרא וכן הסתירות לכאורה בדברי הראשונים ובהנהגתם, ואחרי הבירור כתב שיש חמשה סוגים של דין מרומה:

חדא, דמספקא לדיינא אי הוא דין מרומה.

שנית, דברור ליה דמרומה הוא ממה שלמד מסברא מתוך דברי עדים באומדנא בלי שום ראיה.

שלישית, דאית בה ראיה דקא מהדר בזיופא אלא דלא ידעי אי האי שטרא דנפיק השתא ביה דינא אי מזוייף הוא אי לא דלא מסהדי אהאי שטרא בייחוד.

רביעית, דאיכא רעותא בהאי שטרא גופא או במאן דחייב שבועה אלא דלית ראיה אלא הוכחה על פומא דחד סהדא אף על גב שהוא מפי אשה דלאו בת עדות היא.

חמישית, היכא דעל ידי בדיקות ובירורין איתגלי דמזויף שטרא.

וסיים מהר"ם אלשיך שחובה על הדיין לדון בכל מקרה לאיזה מחמשת הסוגים של דין מרומה שייך הנידון הבא לפניו ולהתנהג בהתאם, לפעמים רק ידרוש ויחקור, לפעמים יסתלק ולפעמים אף יוציא ממון על פי אומדנה זו, וכדברי הראשונים שהבאנו לעיל. ועיין שם שהביא דברי תשובת הרשב"א (חלק א סימן אלף קמו) שכתב שיש יכולת לבית דין לקרוע שטר אם יודעים שהוא מזויף והביא שכן עשה הרמב"ן. עוד הביא מהר"ם אלשיך מדברי מהרי"ק (שורש יד) שכתב:

כי ידעת שביד הדיין לפעמים לעשות דבר יראה כנגד היושר אם יראה לו שהבעל דין דוחה או מרמה דבר זה תלוי בראות עיני הדיין רק שיעשה לשם שמים.

דברי מהר"ם אלשיך הובאו בכנסת הגדולה (סימן טו אות ז) ודברי הרשב"א והכנסת הגדולה הוזכרו גם בפסק הדין של בית הדין האזורי.

ההנהגה המעשית היוצאת מתוך האמור לעיל, מצריכה את בית הדין לנקוט כמה צעדים:

א. לברר אם הדין אכן 'מרומה' בספק או בוודאי.

ב. אם אכן הוא מרומה – לדרוש ולחקור היטב בכל האמצעים המצויים בידו להגיע לחקר האמת. הדבר כולל את בחינת התנהגות וטענות הצדדים באופן כללי ושיתוף פעולה שלהם עם האמצעים שמפעיל בית הדין לצורך גילוי האמת.

ג. בהתאם לחקירות אמור בית הדין להגיע למסקנה מי הוא הרמאי ובמה הוא מרמה, כתוצאה של מסקנה זו יקבע בית הדין איך להתייחס לטענותיו וראיותיו ובהתאם לכך יפסוק הדין לפעמים על פי ראיות הצד השני ולפעמים אף על פי אומדנה.

ד. במקרים אלו חובת בית הדין להכריע אם באומדנה זו סגי רק שלא להוציא ממון או שאפשר – כפי שהוא לפעמים – גם להוציא על פיה ממון.

יד. התנהלות בית דין קמא בפרשה זו
אחרי שביארנו באריכות את גדרי דין מרומה ואופן התנהלות הדיין, עלינו לבוא מן הכלל אל הפרט – נידון דידן.

בית הדין השתית את פסיקתו לקיים את ההסכם שהציג האיש ולהשאיר מחצית הדירה בחזקתו על שתי רגליים: חדא, שההסכם המזויף הוא ההסכם שהציגה האישה; ועוד, שהרי על פי הרישום האיש מוחזק במחצית הדירה, ואין להוציא מיד המוחזק.

ובאמת נידון דידן הוא המקרה שעליו דיבר מהר"ם מרוטנבורג שכשבאים להוציא מיד הנתבע בדין מרומה, חלה חובת הבירור ביתר שאת, שלא יחזיק במה שתפוס בו ובגלל תפיסתו יצא הדין מעוות. וזאת למודעי דלעניין זה של חובת דרישה וחקירה אין זה משנה מי הגיש התביעה בפועל, אלא המציאות, שאדם מחזיק בדבר אף אם הוא תובע להחזיקו בידו. וכן כתב בשו"ת מהר"ם מינץ (סימן עד (ב) אות עז, והובא בקצרה בכנסת הגדולה חושן משפט סימן טו הגהות הטור אות ט):

אף על גב דאיתא שם במרדכי דכתב מהר"ם וזו לשונו: דוקא היכא דהנתבע טוען טענת רמאות אז צריך דרישה וחקירה, אבל היכא דהתובע טוען רמאות לא ישתדל הדיין בדין זה, וכן היה עושה מהר"ם הלכה למעשה. מכל מקום הכא שיש לכל אחד תביעות על חברו, ורוצה להחזיק יוסף כל מה שבידו האי תובע נתבע הוא, לכן צריך האי דינא דרישה וחקירה.

ומעתה חובתנו לברר את העובדות ולבחון אם עשה בית הדין את המוטל עליו לפני שיוציא את פסק דינו. גם אם יתברר שבית הדין פעל כנדרש ממנו חובתנו לברר אם מסקנות בית הדין נכונות.

אין ספק שהמקרה שלפנינו הדין הוא דין מרומה בוודאי, שהרי אין ספק שיש רק הסכם אחד שאושר בבית הדין – הסכם שאושר בשנת 2003, הוצג בבית הדין בשנת 2007 וקיבל אישור שנית, שבעקבותיו התגרשו הצדדים ושהוא לבדו ההסכם המחייב. המחלוקת בין הצדדים היא מה היה רשום בהסכם – אם היה רשום שהאיש יעביר חלקו לאישה או שהדירה תתחלק בחלקים שווים, דברים אלו אינם פרשנות אלא נכתבו במפורש בהסכם, לפיכך אין ספק שאחד מן הצדדים זייף את ההסכם שאושר בבית הדין האזורי בשנת 2007 והציג הסכם מזויף לפני בית הדין עתה. לפיכך ודאי שנידוננו הוא 'דין מרומה' בוודאי ולא 'ספק דין מרומה', דהיינו רק חשש שמא אחד הצדדים מרמה. לכן חובה על בית הדין לחקור בכל החקירות האפשריות כמבואר בתשובת הרא"ש (כלל קז).

לפני שנמשיך בביאור הדברים נאמר כי אין ביכולתנו להבין את הוראות בית הדין פעמים מספר שעל הצדדים לנהל משא־ומתן להגיע להסכם כשמנגד האישה צווחת ככרוכיא פעם אחר פעם בבית הדין ובבקשותיה "אני רוצה להביא הוכחות". אין ספק שפשרה היא הדרך המועדפת כדאיתא בסנהדרין (ז, א) ובחושן משפט (סימן יב). אך דין זה הוא דווקא כשהצדדים שוכנעו ומוכנים לפשרה, מה שאין כן בנידון דידן שהאישה צווחת ככרוכיא שהאיש עשק אותה. ומלבד זאת, ידועים דבריו של הדברי מלכיאל בתשובתו (חלק ב סימן קלג), לגבי התנהלות בפשרה:

[...] דהנה בפשרה כזו יש שני דרכים: הדרך האחד לשום כמה שוה השבועה לאיש זה היינו כמה היה נותן כדי להיפטר ממנה, וזה תלוי בערך האיש המחויב השבועה ובערך השבועה – אם לפי אומדנא טענתו חזקה ויכול לישבע או לא; והדרך השני לפי הענין כי לפעמים ניכר שהוא דין מרומה והתביעה אין בה ממש או להיפוך שהנתבע כופר בשקר. ובדין – ההכרח לדון כפי טענות הבעלי דין וכמו שכתב הרמב"ם ובחושן משפט (סימן טו) שבזמן הזה אסור לדון על פי אומדנא. אבל כשהדיין מפשר ביניהם – אסור לו לחייב את הזכאי באמת, ומוטל עליו לתת להתובע רק דבר מועט בעד תביעתו אם נראה לדיין שאין בה ממש, או אם דברי הנתבע אין בהם ממש צריך לוותר לו רק דבר מועט מהתביעה [...] אבל העיקר נראה שאף באופן זה צריך לפשר באופן שיתנו להתובע דבר מועט לפי שזהו הדין האמיתי להציל עשוק מיד עושקו ולדון דין אמת לאמיתו [...]

ועל כגון זה בארתי בעזרת ה' הא דאיתא בסנהדרין (דף ו ע"ב):

רבי מאיר אומר: לא נאמר "בוצע" אלא כנגד יהודה, שנאמר "ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע" וגו' וכל המברך את יהודה הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר "בוצע ברך ניאץ ה'".

והוא תמוה דמה שייכות יהודה להא ד"בוצע ברך" ומה הכוונה בזה?

והנראה בזה דהנה ידוע דרך הדיינים שמצדדים תמיד לפשר בכל דבר אשר יבוא לפניהם. והנה כשיבוא אחד לפני בית דין ויתבע את אחד שגנב אצלו או גזלו בפרהסיא, והדבר ידוע שהאמת אתו, ורוצה שישיב לו את גזילתו, והדיין יאמר לעשות פשרה ביניהם – הלא כל השומע יצחק לו באמרו כי לא די שאין קונסין אותו בעד גניבתו ועל שציער את חבירו עוד רוצה הדיין שישאר מן הגזילה תחת ידו ויהא חוטא נשכר!

ופשרה שייכת רק היכא שכל אחד מהם חושב שהצדק אתו ואינו רוצה כלל לגזול את חבירו – בזה יש מקום לפשר ביניהם.

והנה השבטים חפצו להרוג את יוסף, וראובן אמר שישיבוהו לאביו, ובא יהודה ועשה פשרה ביניהם שימכרוהו לעבד. ופשרה כזו בודאי אין ראוי לעשות כי היה ראוי לו לעמוד כנגדם ביד חזקה ולעזור לראובן להשיבו אל אביו. וזהו שאמר רבי מאיר דהא דדרשינן מקרא ד"בוצע ברך" שאסור לעשות פשרה קאי על פשרה כעין של יהודה ועל פשרה כזו בודאי נקרא מנאץ.

ודנקיט לשון "מה בצע" אינו רק דרך רמז, משום דכתיב ביה לשון "בצע" לשון נופל על לשון, וגם בקרא ד"בוצע ברך" באמת אינו דורש "בוצע" לשון פשרה, רק עיקר כוונת הדרש הוא שמי שמברך הגזלן הרי הוא מנאץ שגורם להרבות גזלנים כיון שרואים שאין בזיון לגזול. וממילא הוא הדין במי שעושה פשרה בין גזלן גמור לנגדו. הרי זה מורה שגזילה אינו עול גדול בעיני הפשרן אחרי שנותן במקצת צדק לפעלו ועל ידי זה הוא מנאץ ומרבה גזלנים.

ומעתה: בשלמא במקום ששני הצדדים טוענים טענות שהם אמת על פי הבנתם, אלא שטועים בעובדות או בדין, או שבית הדין רואה שיש מקום לפשר כדי להביא שלום – בזה יכול בית הדין לומר "תערכו משא־ומתן ותתפשרו". אבל במקרה שלפנינו, שאין ספק שאחד מן הצדדים הוא זייפן ורוצה לגזול חצי דירה מחברו, מה המקום לקרוא להם לערוך משא־ומתן? במקום שכזה חובת בית הדין לדרוש ולחקור ככל יכולתו כדי לברר האמת.

בית דיננו תמה: מדוע לא נענה בית הדין האזורי לבקשת האישה להביא את הגרפולוג שנתן לה חוות דעת ולחוקרו, או להזמין גרפולוגים אחרים? מדוע בית הדין לא נענה לבקשתה להזמין מסמכים שיורו על הצדקת לפחות חלק מטענותיה כדי לברר מי מהצדדים אומר אמת ולגבי מי יוכח שהאמת אינה נר לרגליו, ויש דברים רבים שבהם שיקר לבית הדין?

אין ספק שבדיקת ההסכמים שהציג האיש ונתינתם למומחה לבדיקה ללא הגבלת זמן וללא דרישה שהאיש יהיה נוכח בעת הבדיקה היא תנאי ראשוני לבירור האמת ועיין לקמן. בית הדין סירב לקיים דיוני הוכחות וסירב להזמין עדים, בית הדין אמר לאישה בדיון האחרון לעניין החותמות "תבדקי במזכירות". בית דיננו תמה: האם עניין זה של זיוף חותמת בית הדין הוא רק עניינה של המערערת שלפנינו? האם אין זו חובתו של בית הדין למנוע תקלה ושימוש בחותמות מזויפות, וגם אם את מה שנעשה אין להשיב וכי אין זו חובתו למנוע תקלות בעתיד?

טו. ניתוח וקורותיו של ההסכם דנן שלפי הנטען עלה בעשן
מעתה נבוא לבחון את העובדות:
מכל מה שהזכרנו לעיל עולה שהצדדים הופיעו בבית הדין האזורי בתל אביב בשנת 2003 לאישור ההסכם. באותה תקופה התיקים היו תיקים פיזיים, בעת אישור הסכם אושר הסכם שהוא היה המקור והוא תויק בתיק בית הדין. הסכם זה הוא המקור והוא ההסכם המחייב, כל אחד מהצדדים קיבל צילום של הסכם זה, שעליו ניתנה חותמת "העתק מתאים למקור". צילום זה עם החותמת שימש את הצדדים לכל דבר שנצרכו לו. ואם נפל ספק, כגון מקרה הדומה לדידן שאחד הצדדים זייף ההסכם, הייתה נערכת השוואה עם ההסכם המקורי הנמצא בתיק בית הדין.

כעין זה מצינו בדברים רבה (פרשת וילך פרשה ט סימן ט):

רבנן אמרי: כיון שידע משה שהיה לו למות באותו היום, מה עשה? אמר רבי ינאי כתב י"ג תורות י"ב לי"ב שבטים ואחת הניח בארון, שאם יבקש לזייף דבר שיהיו מוצאים אותה שבארון.

משמעות הדברים שמשה חשש שמא לעתיד לבוא יעמוד אדם וינסה לזייף את הכתוב בתורה. לכן כתב ספר תורה נוסף שיהיה בארון הברית בבית קדשי הקדשים, במקום שכל אדם מנוע מלהיכנס אליו מלבד הכהן הגדול פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים, שאם יהיה מי שירצה לזייף יבדקו מה כתוב בספר המקורי.

על פי התקנות וההוראות לעיון בתיקים אין חשש שמאן דהוא יזייף את ההסכם שבתיק בית הדין או יעלימנו. בנידון דידן אין ספק שביום י"ד באייר תשס"ה (23.5.05) ההסכם המקורי שנכתב בכתב יד עדיין היה בתיק בית הדין וניתן לצדדים העתק מתאים למקור, אך מהו המקור אין אנו יודעים שהרי כל צד מחזיק בגרסתו. עם זאת למעשה, אישור ההסכם הנ"ל אינו רלוונטי לאחר שנשרף התיק, כפי שנטען, וההנחה הייתה שגם ההסכם נשרף. מעתה ההסכם היחיד המחייב הוא ההסכם שחזרו הצדדים והציגו לפני בית הדין בשנת 2007 – אותו אישר בית הדין שוב, והוא המחייב, ועלינו לברר מהו הסכם זה.

על אף האמור לעיל ובמסגרת חובתנו לבדוק עד תכלית הבדיקות בדין מרומה, ולאחר ששוחחתי עם הרב יצחק פרץ, מזכיר בית הדין הרבני בתל אביב באותה תקופה, מתעורר בעיניי ספק גדול אם תיק הצדדים אכן נשרף. לדברי הרב פרץ לא הייתה רשימה של תיקים ולא ידיעה ברורה על תיקים שוודאי נשרפו, ולכן הייתה הנחה שתיק שלא נמצא הוא מן התיקים הנשרפים (עוד אמר לי שהוא יודע שנלקחו ונגנבו הסכמים מתוך תיקי בית הדין). כפי שכתבנו לעיל בשנים אלו תיקי בתי הדין היו תיקים פיזיים. מספרו של התיק נקבע על פי ספרות ממספר הזהות של התובע [ולאחר לוכסן שנת פתיחת התיק, העברית, בשתי ספרות]. בנידון דידן [xxxx], ולכן התיק הראשון היה [xxxx]/ס"ג והשני [xxxx]/ס"ז. בעת פתיחת תיק הייתה המזכירות מדביקה על התיק מדבקה שבה רשום נושא התיק, התאריך והשעה המדויקת שבהם נפתח, שמות הצדדים, מספרי תעודות הזהות שלהם ומספר התיק והשנה. מדבקה זו הייתה מופקת בעת פתיחת התיק ושימשה אסמכתה לקביעת המועד המדויק להגשת התביעה, דבר שמכריע פעמים רבות את הסמכות לדון בתביעה. משכך לא הייתה אפשרות לשחזר מדבקה שבזו לאחר זמן ולהדביקה על תיק.

לאור האמור: מכיוון שהוצגה לפני בית הדין כריכת התיק (עם המדבקה הנ"ל), משמעות הדברים שהתיק קיים, שהרי אין שום תועלת והיגיון שמאן דהוא יצלם את כריכת התיק וישמרנה, ומעתה מכיוון שכריכת התיק קיימת מסתבר שגם התיק קיים (או היה קיים באותה עת שבה הוצג לבית הדין). משמעות הדברים שתיק זה לא היה מן התיקים שנשרפו. ועל כורחך שהמעוניין בדבר העלים את התיק כדי שיחשבו שהתיק נשרף ולא הסתפק בהוצאת ההסכם (או לא היה יכול להוציא ההסכם) – דבר שיעורר חשד. לפיכך משבא האיש לפתוח את התיק ב־2007 והתיק משנת 2003 לא נמצא, ההנחה של המזכירות הייתה שהתיק הוא מהתיקים השרופים ולכן ניתן לו אישור שהתיק נשרף (דבר שהועיל לו ופטרו מתשלום אגרה). אומנם עתה משהוצגה כריכת התיק המעידה שהתיק לא נשרף ומצד שני התיק לא נמצא, נראה שהוצא מהארכיון (בין לפני השרפה ובין לאחריה) על ידי בעל עניין.

ומעתה נחזי אנן מיהו זה שיש לו עניין בגניבת התיק. אם נאמר שבהסכם שהיה בתיק היה רשום שהדירה תתחלק בין הצדדים בחלקים שווים, איזו תועלת יכולה לצמוח לאיש מהעלמת ההסכם המעיד על זכויותיו הרשומות או האמורות להירשם בשווה לזכויות האישה? אך אם ההסכם היה ההסכם שהציגה האישה ובו נקבע שעל האיש להעביר את הדירה לאישה, ודאי שלאיש תהיה תועלת בהעלמתו. אף אי נימא שבהסכם היה רשום שהדירה תתחלק בחלקים שווים והאישה גנבה את התיק, איזו תועלת תצמח לה מגנבתו? ואם תאמר שגנבה את התיק כדי לשנות ההסכם, איזו תועלת תהיה לה מהסכם המורה על זכותה אך אינו בתיק? ואם תאמר שהגנבה הייתה כדי להעביר לעיריית לוד הסכם מזויף וכדי שהמיסים יירשמו על שמה – אין לה שום תועלת מצעד זה, שהרי ברור שהעירייה לא בודקת דבר כזה, ובזיוף גרידא ללא הוצאת ההסכם מהתיק סגי. אך באמת אף ללא מה שכתבנו: אם האישה הייתה גונבת את התיק המקורי משנת 2003 התיק היה צריך להיות תחת ידה, ואיך יגיע לידי האיש? ועל כורחך מכיוון שהאיש הוא שהציג את כריכת תיק זה, שהוא שכנראה לקח את התיק ממזכירות בית הדין כדי להעלים את ההסכם, שהיו בו תנאים לחובתו – העברת הדירה על שם האישה.

עם זאת כפי שכתבנו ההסכם המחייב בפועל הוא ההסכם שאושר בשנת 2007, הסכם שבית הדין בפסק דינו מעיד עליו שהוא ההסכם הקודם משנת 2003. והנה: תיק זה נפתח ביום ג' באב תשס"ז (18.7.07), בבקשת הצדדים נכתב: "בעבר אושר הסכם הגירושין שלנו, אנו מבקשים לאשרו מחדש עקב זה שנשרף התיק [...] הסכם גירושין נאמן למקור נמצא ברשותי, העתק בתיק." הדבר מורה שבידי הצדדים היה "העתק נאמן למקור" ולא המקור שהיה בתיק שכביכול נשרף, וש"העתק נאמן למקור" זה צורף לתיק בית הדין החדש. לטיעון שנטען שהתיק נשרף הייתה תועלת כדי לקבל פטור מאגרה. בית הדין קבע שהצדדים יתגרשו על פי ההסכם שאליו הגיעו בעבר ושצורף לתיק. כאמור גם הסכם זה הועלם מהתיק. אך ברור שההסכם התקבל לתיק במועד פתיחתו. ועל כל פנים החלטת בית הדין הקובעת שהצדדים יתגרשו על פי ההסכם שאושר ב־2003 ונמצא בתיק, היא הנותנת להסכם תוקף של פסק דין מחייב. בהמשך להסכם זה התגרשו הצדדים, וזוהי התובענה שבפנינו לקבוע מהו ההסכם שאכן אושר.

טז. הראיות מהתנהלות הצדדים והשימוש שנעשה בהסכם
עתה נעתיק עצמנו לדקדוק בטענות הצדדים ולבחינתן לפי הסדר הכרונולוגי כדי לנסות לברר מיהו הדובר אמת, כמצוותו של אדוננו הרא"ש. יש לציין שהצדדים האריכו בכתבי טענותיהם ובתגובותיהם בטענות ובהצגת עובדות שונות ומשונות, שחלקן ממין הטענה וחלקן הגדול שלא ממין הטענה. אין ספק שחלק מהמלל הרב והטענות הוא כדי ליצור מסך עשן וכדי להסתיר מבית הדין את העובדות, וחובתנו לבור את הבר מן התבן.

בכתבי הטענות ובדבריהם לפני בית הדין טענו שני הצדדים וציינו שההסכם, לטענת כל אחד מהם ההסכם שאושר לשיטתו, שימש אותם לצורך ביצוע פעולות משפטיות ואחרות – דבר המורה לטענת כל אחד מיחידי הצדדים, שההסכם אותו הוא מציג, הוא ההסכם האמיתי, שקיבל תוקף של פסק דין.

בדיון שנערך בבית הדין האזורי ביום כ"ז במרחשוון תשע"ח (16.11.17) טען האיש:

ב־2007, אחרי שקיבלו תוקף, הלכו שני הצדדים וחתמו על שטר מכר שהדירה היא חצי חצי, כתוב מפורשות: [פלוני] חצי. בנובמבר 2009, שנה וחצי לאחר מכן, בנסח הטאבו נרשם בטאבו: הדירה חצי חצי.

לעומתו טענה באת כוח האישה:

מה שקרה זה שהדירה הייתה רשומה על שם אסולין יוסף, זה גם כתוב בנסח הטאבו. בשביל להעביר את זה על שם [פלוני] ו[פלונית] קודם זה צריך לעבור הרישום מאסולין. לפי החוזה שנערך בזמנו בשנת אלף תשע מאות שמונים ומשהו, כל השטרות נחתמו אז.

אחר כך מה שקרה זה שב־2009 יש את הרפורמה שעושים את העברה והרישום, זה העברה שעשה המִנהל מחכירה שהייתה לרישום בבעלות על שמם. אחרי זה היה צריך לעשות את הרישום, האישה לא בדיוק בקו הבריאות ולא בקו הדעת, מי שהיה אחראי זה הוא – הוא רץ אחריה. מה שקרה שהוא עשה את ההעברה ב־2007 על שמם. משם היה צריך לעשות את ההעברה על שמה, לפי ההסכם.

חברי הטעה את בית הדין. למה נרשם הנכס על שם שניהם? כי זה היה הסדר של הדברים, הוא אמר לה שהוא יעשה את ההעברה ולא עשה.

לא מצאנו בטענות האיש הכתובות בפרוטוקול שהאיש טען שהרישום נעשה על פי ההסכם, אם כי מתוך דברי באת כוח האישה משמע שזו הייתה טענתו. מתוך הפרוטוקול משמע שעצם החתימה על שטר מכר שלפיו הדירה תירשם על שם שניהם והרישום שנעשה בעקבות כך ב־2009 אחרי גירושי הצדדים מוכיחים שזה מה שהיה רשום בהסכם.

תשובת באת כוח האישה מתארת את ההתנהלות ברישום הדירה. מסמכי לשכת רישום המקרקעין מוכיחים שהאמת כדבריה: אין ספק שהדירה הייתה רשומה עד אז על שם יוסף אסולין שמכר את הדירה לצדדים ביום י"ז באב תש"ם (30.7.80). האישור לרישום ניתן רק ביום ד' בתשרי תשס"ח (16.9.07), הצדדים חתמו על שטר העברת שכירות (חכירה מהמִנהל) ביום ו' בתשרי תשס"ח (18.9.07), והרישום כשוכרים היה ביום י"ג בתשרי תשס"ח (25.9.07). שלושה מועדים אלו הם לפני אישור ההסכם שנערך ביום כ"ח בתשרי תשס"ח (10.10.07) ובוודאי לפני מועד סידור הגט ביום כ"ג בטבת תשס"ח (1.1.08). ההעברה מחכירה לבעלות, שרשומה כמכר ללא תמורה, נעשתה ביום כ"א במרחשוון תש"ע (8.11.09), ואין לה קשר כלשהו להליך הגירושין. לא הוצג בפנינו שטר מכר כלשהו אחרי אישור ההסכם בבית הדין, ואף אם יש מסמך כזה אין ספק שהליך העברת הדירה מהמוכר לצדדים מחייב את רישום הדירה תחילה על שם שניהם. אין חולק שלפני הגירושין הדירה הייתה שייכת לשניהם, ובוודאי אין דררא דהודאה מרישום זה, שוודאי לא נערך על פי הסכם הגירושין.

הנידון לפנינו הוא מהו הסכם הגירושין המורה מה לעשות בדירה השייכת לשניהם עד הגירושין. לפיכך תליית הבעלות ברישום ודאי שאינה ראיה וודאי שמוכיחה על חוסר תום־לב וחוסר יושר, אך עדיין אין בדבר זה כשלעצמו כדי להוכיח את טענות האישה שההסכם שבידה הוא ההסכם האמיתי.

האישה מצידה השתמשה בהסכם שהציגה כדי לשנות את הרישום בנוגע לבעלות על הדירה בעיריית לוד (רישום שכנראה העניק לה הטבות), הגישה בקשה בשנת 2010 להנחה בארנונה, מספר המשלם בעירייה עבר ונותר על שמה משנת 2012 ועד 2017, אז העביר האיש את הרישומים בעירייה מחדש על שמו ועל שם האישה. לפי המסמכים המהימנים שהוצגו בפנינו מעיריית לוד אין ספק ששינוי הרישום נעשה על פי הסכם הגירושין שהציגה האישה בבית הדין, הסכם המורה על העברת חלקו של האיש אליה. אין ספק שהסכם זה היה בידי הרשויות שנים רבות לפני שהתעוררה המחלוקת לפני בית הדין. עם זאת עדיין אין בעובדה שהסכם זה הוצג בעיריית לוד בשנת 2012 או אף קודם כדי להורות שזהו ההסכם שאושר, שהרי כידוע רשות שלטונית שמוצג בפניה מסמך שאין מי שמתנגד לו – אין היא מעלה פקפוק על מהימנותו של המסמך. אומנם לדידן, שאנו צריכים לדון במהימנותו, ומכיוון שכבר ביארנו שאין ספק שאחד הצדדים זייף את ההסכם שהיה ברשותו, ייתכן שהזיוף נעשה מייד אחר אישורו, ושאחריו הגישה האישה את ההסכם המזויף לעיריית לוד לצורך קבלת זכויות.

עם זאת לכאורה יקשה: אם אכן האישה זייפה את ההסכם, מדוע לא השתמשה בו לדבר העיקרי העברת הדירה על שמה, ולמה השתמשה בו רק לדבר זניח יחסית של השגת הטבות? ואולי השתמשה בו רק למה שהיה נצרך לה באותה שעה, שהרי כפי שנתבאר הצדדים המשיכו לחיות באותו בית ואף ערכו נישואין פרטיים ולכן לא טרחה לרשום על שמה. בסברה זו נדחית גם טענת האיש, שהוזכרה בכתבי הטענות ובתשובתו לערעור, שלפיה אי־רישום הדירה על פי ההסכם מורה על שינוי או התיישנות ההסכם, אין ספק שטענה זו היא טענה שאין לה שחר. ההתחייבויות בהסכם לא מתבטלות אף אם הזוכה לא מימשן באופן מיידי, ההסכם הינו הסכם מכר, ומשקוים ההסכם וניתן לו תוקף של פסק דין אין אפשרות לחזור ממנו ללא ביטול מפורש. אי־רישום הדירה על פי ההסכם אין בו משום ויתור. מי שהוא ישר בהתנהגותו והתנהלותו, חושב כך בדרך כלל גם על אחרים ולכן אין הוא דחוף לבצע את הדברים עד שהדבר נצרך. לפיכך מכיוון שהאישה דרה בדירה בפועל, אף שחלק מהזמן האיש היה עימה והם אף נישאו בנישואין פרטיים, משכך רישום הדירה על שמה אינו דבר קריטי, ומדוע תחשוש שמי שרוצה בקרבתה אף אחרי הגירושין יחרוש עליה רעה כשהיא יושבת לבטח עימו? כפי הידוע לנו אנשים רבים (בדרך כלל מי שלא נתקלו ברמאות) אינם דחופים לערוך רישום באופן מיידי, ולכן אין בעובדה שלא רשמה הדירה על שמה משום ויתור.

אך כאמור אף שוויתור אין כאן גם ראיה אין כאן. ולפיכך צריכים אנו לדרוש ולחקור היטב בדין המרומה שבפנינו להיכן מורים דרכי הצדק והיושר.

יז. ניתוח מקוריותם ואמינותם של ההסכמים שהוגשו לבית הדין בהליכים האחרונים
חובה עלינו לבחון את הדברים החל מהמועד שבו הוצגו בפני הרשויות ההסכמים השונים והתעורר הספק מהו ההסכם האמיתי והמחייב:

בעקבות סכסוכים בין הצדדים במרץ ובמאי 2017 הגישה האישה בקשה לבית המשפט להוצאת צו הרחקה כנגד האיש.

ממסמכי וכתבי טענות האישה עולה שמשגילתה האישה בתקופה זו שהסכם הגירושין שאושר לטענתה בשנת 2007 לא נמצא בתיק הסרוק בבית הדין, הגישה האישה ביום א' באייר תשע"ז (27.4.17) הסכם זה למזכירות בית הדין וביקשה לסורקו לתיק בית הדין, יש לציין שעל ההסכם שהגישה (שלטענתה הוא ההסכם הנכון), מצויה חותמת כחולה של בית הדין מיום א' באייר תשע"ז (27.4.17) "העתק מתאים למקור", האמורה להעיד שמסמך כזה מצוי בתיק. מסמך שכזה לו היה מתקבל היה צריך להיות ניכר למעיין בתיק האלקטרוני על ידי יצירת מסמך חדש, המקביל לחותמת שהייתה בעבר "התקבל בתאריך..." אך בפועל בתיק בית הדין אין רמז שבאותה עת נתקבל ונסרק המסמך שהביאה לתיק בית הדין (להבדיל ממה שידוע לנו שביום ז' בסיוון תשע"ז – 1.6.17 נסרק הסכם לתיק). (יש להעיר שעצם היכולת להכניס מסמך לתיק אלקטרוני סגור אינה ברורה, שהרי לצורך הכנסתו צריך התיק להיפתח מחדש, שהרי רק באופן זה תהיה אפשרות לצרף מסמך לתיק, ומיהו זה ואיזה הוא שיוכל לפתוח תיק סגור – ובפרט תיק שנסגר לפני שנים רבות – ללא החלטה שיפוטית ולהוסיף בו מסמכים.)

דבר זה מעורר ספק: אם הביאה האישה את המסמך למזכירות וביקשה לסורקו, מדוע אין הוא סרוק? האם החותמת הכחולה לא מעידה שאכן הביאה המסמך וקיבלה ראיה על הצגת המסמך בחותמת זו, כפי שקיבל האיש בעת שביקש לסרוק את ההסכם שהציג ביום כ"ט באייר תשע"ז (25.5.17) שעליו קיבל חותמת זו כראיה? ואולי לאור האמור יש לדחות את טענתה שהגישה המסמך ולקבוע גם שזייפה את החותמת – דבר שאינו מסתבר שהרי ברור שבתקופה זו היה המסמך תחת ידה והוצג בבית המשפט, ואם כן מדוע לא תסרוק באמת את המסמך לתיק? ואולי נאמר שהאישה זייפה חותמת זו, וכחודשיים לאחר מכן הציגה את ההסכם עם החותמת כחיזוק לתביעתה, אף שלא ברור איזו תועלת תצמח לה מהצגת חותמת מזויפת [ובהעדר המקור בתיק, במקום לסרוק ולקבל אישור אמיתי מאותו מועד]? הדבר צריך ביאור ובירור ועל כל פנים מצריך חידוד נהלים במזכירויות בתי הדין.

הצדדים הופיעו בבית המשפט ביום כ"ז באייר תשע"ז (23.5.17) לדיון שבו ביקשה האישה את הרחקת האיש מהבית מכיוון שעל פי הסכם הגירושין הדירה תעבור לבעלותה. במעמד דיון זה הציג האיש הסכם גירושין אחר שבו נכתב שהדירה תחולק בחלקים שווים. באת כוח האישה בטענותיה בבית המשפט אמרה: "יש במסמך של חברי תיקונים והוספות בכתב יד בעט כחולה כשהמסמך מצולם בשחור." לא מצאתי בפרוטוקול בית המשפט תגובה לטענה זו, בפרוטוקול נכתב: "המשיב מפריע לטיעוני באת כוח המבקשת." בטיעוני בא כוח המשיב בהמשך הדיון אין התייחסות לטענה זו אלא אמירה "לי יש הסכם שאושר על ידי בית הדין הרבני", בית המשפט בהחלטתו לא הכריע ולא נדרש להכריע מהו ההסכם האמיתי.

כאמור לעיל, יומיים לאחר מכן ביום כ"ט באייר תשע"ז (25.5.17) פתח האיש תיק וסרק לתוכו הסכם שעליו טען שזהו ההסכם מיום י"ג בשבט תשס"ג (16.1.03) (הסכם 1). המסמך שהוגש הוא צילום לא צבעוני ואינו ההסכם המקורי, עליו שתי חותמות כחולות של בית הדין בתל אביב, חותמת "ההסכם אושר ב־16.1.03" וחותמת "העתק מתאים למקור" מיום 28.5.03. בנוסף לזה, בצד שמאל של הסכם זה יש שני חצאי חותמות שחציין השני אמור להיות על פסק הדין לאישור ההסכם. במקביל פתח האיש תיק צווים וביקש מבית הדין להוציא צו לפירוק השיתוף בדירת הצדדים באופן שהדירה תתחלק בחלקים שווים. לבקשתו צירף האיש את המסמך הנזכר, על המסמך הסרוק בתיק ישנה חותמת נוספת "העתק מתאים למקור 25.5.17". על מסמך זה אין חותמת "נתקבל 19.7.07" (כמו בהסכם השני שהציג).

הסכם זה נמצא תחת ידינו, יש לציין שההסכם שנמסר לנו הוא הסכם מצולם, אין עליו תיקונים בעט כחולה ככתוב בפרוטוקול בית המשפט ואולי הוא צילום של מה שהוצג בבית המשפט, או עותק אחר של ההסכם, ההסכם נמסר לנו ללא פסק הדין שאליו היה מצורף. האיש התבקש למסור לנו את פסק הדין אליו היה מצורף ההסכם, ומסר לנו פסק דין שהופק מדף מקורי של בית הדין (לא צילום) כותרתו כחולה והופק ממחשב בית הדין בתל אביב ביום י"ט בשבט תשס"ג (22.1.03) שבוע אחרי אישורו בבית הדין אך כארבעה חודשים לפני שהוטבעה על ההסכם חותמת העתק מתאים למקור, מסתבר שפסק דין זה הוא אכן פסק הדין המקורי שניתן בשנת 2003, אחרי אישור ההסכם ובסמוך לו, אך מסתבר מאוד שלא הסכם זה היה ההסכם שצמוד לו, משתי סיבות: פרישת שני המסמכים כמניפה מורה ששני חצאי החותמות אינם מתאימים, מלבד זאת בפסק הדין שני חורים שנעשו לצורך תיוקו בתיקיה, מה שאין כן במסמך שהאיש טוען שהוא ההסכם שבו לא נמצאים חורים אלו.

החותמת "מתאים למקור" מחודש מאי 2003 מורה לכאורה שביום שניתן לידי האיש פסק הדין, ביום י"ט בשבט תשס"ג (22.1.03), הסכם אחר היה מצורף לפסק הדין. ועל כל פנים משמעות הדברים שמסמך 1 שמציג האיש ונטען עליו שהוא ההסכם שניתן לצדדים, לא היה ההסכם המצורף לפסק הדין. ועיין לקמן מה שנכתוב עוד בעניין מהימנות מסמך זה והאפשרות להסתמך עליו.

יח. סריקת המסמכים לתיקי בית הדין והטענות והתלונות בנוגע לזיוף
כאמור לעיל בז' בסיוון תשע"ז (1.6.17) נוצר מסמך בתיק בית הדין, מסמך שהוגדר 'פסק דין והסכם גירושין', בתיק בית הדין סרוק ההסכם השני שהציג האיש (הסכם 2), במסמך שנוצר נמצא פסק הדין לגירושין משנת 2003 שהופק ממחשב בית הדין ביום ד' בתמוז תשס"ז (19.7.07) – פסק דין ללא חותמות – והסכם גירושין שעליו החותמות "ההסכם אושר ב־16.1.03" (לא אותה חותמת שבהסכם הקודם), מלבד זאת יש על מסמך זה חותמת "העתק נאמן למקור" מיום 23.1.05 וכן החותמת "נתקבל 19.7.07". יוצרת המסמך היא [מזכירת בית הדין ר'], בתיק יש עדכון ביום כ"ב בתמוז תשע"ז (16.7.17) על ידי [מזכירת בית הדין א'], לא ברור מה עודכן אם עודכן ולמה צריך להיות מעודכן, המגיש הרשום הוא 'בית דין', גם דבר זה אינו ברור שהרי באותה עת לא היו כלל הליכים בפני בית הדין. גם הסכם זה מסר לנו האיש בדיון שנערך לפנינו.

ביום י"ט בסיוון תשע"ז (13.6.17) הגישה האישה למשטרה תלונה כנגד האיש על זיוף מסמך, בתלונתה כתבה שהמסמך שהוגש לעיני בית המשפט בתביעתה לצו הרחקה כנזכר לעיל הינו הסכם מזויף ולא ההסכם שאושר לצדדים בבית הדין, האיש נחקר במשטרה על תלונה זו.

ביום כ"ח בסיוון תשע"ז (22.6.17) הגישה האישה בקשה לאישור הסכם שלא נמצא בתיק (הסכם 3). כפי שכתבנו לעיל האישה טענה בתביעתה שההסכם שהגישה לתיק לא נמצא בתיק ושלעומתו האיש הכניס הסכם מזויף שאינו ההסכם בין הצדדים. כפי שכתבנו, בעת הגשת תביעתה, לא ידעה האישה כנראה על ההסכם המצוי בתיק אישור הסכם הגירושין הסגור (הסכם 2) שלגביו נאמר שנסרק בז' בסיוון תשע"ז (1.6.17). ייתכן שבאותה עת המסמך המצוי כיום בתיק לא היה בו שהרי העדכון למסמך זה הוא ביום כ"ב בתמוז תשע"ז (16.7.17). (הדבר יצריך בדיקת מערכת המחשוב ומתן הוראות מפורטות.) התייחסות האישה בכתב תביעתה היא למסמך שנסרק ביום כ"ט באייר תשע"ז (25.5.17) ושלגביו ביקש האיש באותו מועד צו למכירת הדירה. כפי שיתבאר לאישה לא היה ידוע על הסכם נוסף זה שנסרק לתיק עד מועד הדיון השני שנערך ביום כ"ז במרחשוון תשע"ח (16.11.17). מטעם זה טענה שהאיש זייף הסכם שהרי בהסכם שהציג בבית המשפט ושסרק ביום כ"ט באייר תשע"ז (25.5.17) לתיק בית הדין אין חותמת "נתקבל" מיום 19.7.07 שהיא החותמת על הסכם שאושר בשנת תשס"ז.

יט. ראיות להיות האיש רמאי המשקר ביודעין ככלל ובנוגע להסכם דנן בפרט
והנה הרא"ש בתשובתו הארוכה (בכלל קז) המורה לדיינים איך ינהגו ב'דין מרומה', מרבה להתייחס לפרוטוקולי הדיון בערכאות שבהם נידונה אותה תביעה לפני שקיבל את בקשת המלכה לפסוק. והנה לעיל הבאנו דברי רש"י בסנהדרין בהגדרת 'דין מרומה', שכתב שהתובע רמאי או טוען טענות רמאות, והנה כבר כתב מהריב"ל שבדבר זה יש שני עניינים "התובע רמאי" – אף בעניינים אחרים ו"טוען רמאות" היינו באותה תביעה. עיון בתיק מורה שבהליך שלפנינו הוכח במקרים לא מעטים שהאיש רמאי או טוען טענות רמאות, לעומת זאת לא מצאנו טענות רמאות בדברי האישה.

נעתיק את מקצת הדברים שלגביהם לא אמר האיש אמת:

בדיון הראשון שנערך ביום כ"ד בתמוז תשע"ז (18.7.17) נאמר:

האיש: לא קיימנו יחסים אחרי הגט, היא עברה תאונת דרכים קשה והיא נפגעה במקום הזה, והיא לא במצב שיכולה להיות בתשמיש, עברה תאונה ב־1980, התגרשנו ב־2008, אבל מ־2001 מצב מאוד קשה של חיים לא נורמליים, לא היה חיי אישות מ־2003 עד היום, לא היה יחסי אישות [...]

בית הדין: מאיזה שנה היא לא יכולה לקיים יחסי אישות.
האיש: ב־1980 אף אחד לא יכל להתקרב אליה, לא יכלה לקיים יחסי אישות ב־1980, ב־1983 עם טיפול של רופאים יכלה לעשות משהו, מ־1983 יכלה עם טיפול לקיים יחסי אישות, רק בטיפול, היא צריכה טיפול של רופא, הייתה צריכה לקחת כדורים מסוימים שלא יהיה לה דליפת שתן, מ־1983 הייתה ראויה לקיים חיי אישות עם כדורים, איתי היא לא קיימה חיי אישות מ־1983.

בית הדין: אמרת שלא קיימת חיי אישות כי לא הייתה ראויה.
האיש: אם הייתה לוקחת תרופות יכולה לקיים.

בית הדין: למה אמרת שלא יכלה לקיים חיי אישות?
האיש: ב־2003 התחיל הקרע בינינו, אז לא נגעתי בה מ־2003.

אין ספק שהאיש שיקר ביודעין בעניינים אלו. לצדדים ילדים שנולדו זמן רב אחרי תאונה זו, ואכן לאור שאלות בית הדין הוא חזר מדבריו, ממכתבי הרבנים ושאר החומר שבתיק אין ספק שהצדדים המשיכו לחיות יחד כבעל ואישה לסירוגין במשך שנים רבות והנ"ל אף קידש את האישה בקידושין פרטיים.

עוד אמר שם: "גוף ההסכם כתב לנו איזה דתי אחד שאח שלה הביא [...] והתוספת 'כפנויה' הדיין כתב [...] הדיין הוסיף מהיום."

האיש הכחיש את טענות האישה שהוא שכתב את ההסכם בכתב ידו (במקרה שכזה, יכולתו לשנות דברים קלה יותר, שהרי הכול בכתב ידו), וטען שצד ג' כתב את ההסכם, גם בעניין זה הביטויים בהסכם שנכתב בו "בבעלותנו", "אני נותן לאשתי" מורים לכאורה שהאיש הוא שכתב ההסכם, עם זאת בהסכם יש גם לשון ניטרלית "והבעל מתחייב", ולא לשון "ואני". לפיכך לשונות ביטוי אלו כשלעצמן אינן ראיה מוכרחת שהאיש הוא שכתב את ההסכם, ועם זאת דבר זה מחזק את החשש לטענת רמאות המצריך את בית הדין לבדיקה מעמיקה.

בפרוטוקול כתוב שבית הדין אמר לאיש "זה ההסכם שהצגת", אך איננו יכולים לדעת באיזה הסכם מדובר, ההסכם שסרק ביום כ"ט באייר תשע"ז (25.5.17) או ההסכם שנסרק ביום ז' בסיוון תשע"ז (1.6.17) ועודכן ביום כ"ב בתמוז תשע"ז (16.7.17) (יומיים לפני הדיון). יש לציין עוד שגם בית הדין תמה על ההסכם שהציג האיש כדלהלן:

בסוף השורה לאחר שכתוב "שווה בשווה" יש רווח, משום מה בהמשך השורה לאחר הרווח מופיעות המילים "במשמורת ובחזקת" ללא כל הסבר וללא כל קשר. המילים "במשמורת ובחזקת" שייכות למילה [צ"ל: לשורה] שמתחת.

בית הדין האזורי תמה ויישב את תמיהתו. אכן בהסכם שהציגה האישה לא הייתה אפשרות לכתוב שינוי זה, אלא במקום שבו נכתב מפני שעד שם נכתב בשורה זו "תועבר ותירשם על שמה". כמו כן בפרוטוקול נכתב:

האיש: ב־2005 באנו לבית הדין ביקשנו לאשר את ההסכמים שיש לנו, אחד של 2007 ואחד של 2003, שניהם היו זהים.

בית הדין: למה זה שני הסכמים אם זה אותו הסכם?
האיש: היה לה הסכם אחד ביד ולי היה אחד, אותו הסכם, היה הסכם אחד שקיבל תוקף ב־2003 והשני קיבל תוקף ב־2007, לא חדש, זה היה אותו הסכם, זה היה אותו הסכם שביקשנו לאשר אותו מחדש.

הדברים אינם ברורים, האיש אומר שבשנת 2005 באו לאשר שני הסכמים שאחד מהם הוא הסכם של 2007 (שנתיים אחר כך), אולי זו טעות סופר של הקלדן וצריך היה להיכתב "ב־2007 באנו לבית הדין", ואולי ניסה להסביר מדוע יש חותמת "מתאים למקור" מ־2005, הדברים אינם ברורים אף שביכולתנו לתרץ (ואין כאן מקומו).

על אמירה זו שאל בית הדין על אתר: הרי זה אותו הסכם, ולכן חזר האיש ופירש את דבריו, שכוונתו באמירה שני ההסכמים אינה על שני הסכמים אלא עותק שבידו ועותק שביד האישה, שעל כורחך לא יכולים להיות המקור, אלא העתק מתאים למקור, והמשיך לומר שאחד קיבל תוקף ב־2003 משמע אז ולא ב־2007, וכוונתו להסכם שהראה בבית המשפט וסרק לתיק בית הדין ביום כ"ט באייר תשע"ז (25.5.17), וההסכם השני הוא הסכם שהצדדים ביקשו לאשר מחדש וקיבל תוקף ב־2007 (הסכם שלגביו חלוקים הצדדים) – הסכם שלטענתו היה ביד האישה, אך מתאים למה שבידו. ועל כל פנים הוצג והובא לאישורו של בית הדין בשנת 2007.

לעומת זאת בתחילת הדיון שנערך ביום 16.11.17 נאמר:

האיש: לא זכור לי אם הבאנו את ההסכם ב־2007 והצגנו אותו.

האישה: אני זוכרת שהצגנו את ההסכם.

האיש: לא זוכר.

בית הדין: יש הסכם שהציגה האישה, נושא חותמת "נתקבל, בית הדין תל אביב, 19.7.2007", מאיפה הבאת את המסמך הזה?

האישה: המסמך הזה הוצאתי את זה מהתיק של הרבנות, היה לי מסמך אחד בבית וגם ברבנות היה.

מדבריו שאינו זוכר אם הביאו את ההסכם לבית הדין בשנת 2007, וזה שלא כמו שאמר בדיון הקודם שהיה הסכם שני שקיבל תוקף בשנת 2007 ומשמע שהוצג הסכם, שאם לא כן איך בית הדין יכולים לתת תוקף למה שלא ראו. אין ספק שהאיש רצה להסתמך על ההסכם שהציג (הסכם 1) וטען שהוא ההסכם משנת 2003 ועל פיו ביקש שיוצא צו לחלוקת הרכוש.

בפועל לאחר שהוכח שהיה הסכם שהוכנס לתיק בית הדין בשנת 2007 שהוא שקיבל תוקף של פסק דין שנית והוא המחייב, שינה האיש את טעמו, אמר "יש לי את ההסכם מ־2007" והוציא מתחת ידו את ההסכם השני (הסכם 2) שנסרק לתיק בית הדין.

בתגובה אמר בית הדין:

יש לנו כאן שני העתקים של הסכם גירושין על שניהם יש חותמת של בית הדין נתקבל ב־19.7.2007, בית הדין מבהיר שבין ההסכמים יש הבדלים מהותיים, שהמרכזי בהם שבאחד כתוב שהדירה תחולק שווה בשווה ובשני כתוב שהדירה תועבר לרשות האישה.

גם באת כוח האישה שראתה הסכם נוסף זה, עתה לראשונה, הגיבה על אתר:

החותמת של בית הדין, של 19.7, במסמך שהציג הבעל היא חותמת שהוספה על ידי הבעל או מי מטעמו. בכל מקרה זויפה על ידי הבעל או מי מטעמו משני טעמים: אחד, הבעל הגיש לבית הדין ב־25.5.2017 בקשה לפירוק שיתוף, לבקשה שלו לפירוק שיתוף הוא צירף את ההסכם שגם עליו מוטבעת חותמת של 25.5.2017 ונעלמה ממנה החותמת של 19.7.2007, משמעות הדבר שביום 25.5.2017 לא הייתה החותמת של 19.7.2007. לא זאת אף זאת: בין הצדדים התקיים הליך בבית המשפט שלום בראשון לציון במאי 2017, במסגרת ההליך הבעל הציג את המסמך ונודע לראשונה לאישה על המסמך הזה אני עורכת הדין אסתר פז ביקשתי בסוף הדיון לצלם את המסמך שהוצג לבית המשפט צילמתי אותו ובמסמך שצילמתי לא הייתה חותמת 19.7.

משמעות הדברים שהסכם זה, הסכם 2, הוצג בפניה רק עתה והיא לא הייתה מודעת לו מפני שההסכם שהוצג בבית המשפט ושאותו צילמה היה ההסכם מ־2003, הסכם 1, ללא חותמת "נתקבל" המורה שלא היה בתיק מ־2007 מסיבה זו חשבה וטענה שהאיש זייף מסמך והוסיף לו את החותמת "נתקבל 19.7". בתגובה לדבריה אמר בא כוח האיש: "המסמך המקורי היה בידי מרשי כל הזמן, שמר עליו. מה הסיבה שאדם יוותר על משהו?"

בית הדין הבהיר את הדברים ואת התמונה שנפרשה בפניו ותיעד את הבהרתו בפרוטוקול:

הבעל הציג מסמך נוסף של הסכם גירושין לטענתו מהתאריך הנ"ל ובמסמך שהציג אין חותמת "נתקבל" מ־2007, למה באחד מהם יש את החותמת ובאחד לא?

בתגובה לדברים נרשם בפרוטוקול:

האיש: החותמות כחולות וזה מה שקיבלתי.

באת כוח האישה: במסמכים שהציג הבעל עם החותמת של 19.7. בית הדין יסכים איתי שתאריך של 2007 קודם ל־2005 [צ"ל להפך].

אני רוצה לברר למה, ואולי יש לבעל הסכם נוסף עם חותמת מקורית של בית הדין, אולי גם יש הסכם מקורי בידי הבעל כי הוא מציג פה כמה וכמה הסכמים ועליהם מוטבע. המסמך הזה שהוצא מהתיק ועליו חותמת בית הדין "נאמן למקור" מ־23.1.2005 שאותו מציגה האישה המשמעות שב־2005 המסמך הזה שמציגה האישה הוא ההסכם שהיה בתיק בית הדין.

בא כוח האיש: אין מחלוקת שמה שמציגה האישה אינו מקורי, מי שרוצה להוציא משהו זה לא אנחנו מהם אם הם מאיתנו והיא לא מוכיחה אלא מביאה צילום, המסמך שאנחנו מציגים הוא מקורי,

לכשנמצה את הטענות: משמעות טענתו של האיש היא שההסכם [הנחזה כהסכם] משנת 2003 הוא ההסכם המקורי, ראייתו נסמכת על חותמות כחולות ולטענתו הוא שמרו תחת ידו. (ולקמן נבאר שכנראה ההסכם המקורי שהוצא מתיק בית הדין היה תחת ידו, אך אין הוא מה שהציג.) מלבד זאת יש לו לטענתו מסמך שהוכנס לתיק בית הדין ב־2007, שאותו אישר בית הדין והמתאים להסכם המקורי מ־2003. באת כוח האישה העירה שמשהציג האיש שני הסכמים שונים יש לחשוש ולבדוק אולי יש בידו הסכמים נוספים כולל ההסכם המקורי שאושר לטענתה ב־2003, עוד טענה שמכיוון שבמה שהגישה האישה יש חותמת מ־2005 שלאחריה חותמת מ־2007 שמע מינה שההסכם שאושר והיא מציגה היה בתיק ב־2005, טענה זו נכונה לגבי ההסכם הראשון מ־2003 שהציג האיש (הסכם 1) שהרי הוא לא היה בתיק בשנת 2005. דא עקא, גם בהסכם השני (הסכם 2) שמציג האיש ישנן שתי חותמות, ולטענתו זה ההסכם שהיה בתיק בשנת 2005. כדי לחזק את טענת לקוחו אמר בא כוח האיש שהסכם האישה הוא צילום והמסמך שמציג האיש הוא מקורי. חובתנו להדגיש שדברים אלו אינם נכונים, הסכם זה אינו ההסכם המקורי, הוא צילום של הסכם שנטען שהוא ההסכם המקורי ויכול להיות לכל היותר העתק נאמן למקור, משכך אין הוא עדיף מצילום של מסמך של העתק מתאים למקור. כמו כן חותמות כחולות אינן ראיה שנחתמו על ידי המזכירות שהרי כל אחד יכול להשיג חותמות שכאלו.

עם זאת ההתרחשות שהייתה בבית הדין במועד זה, אחרי שבעבר הוצג רק ההסכם [הנחזה כהסכם] מ־2003 דומה למה ששנינו (סנהדרין לא, א): "ראה שמתחייב בדין ואמר: 'קרבו פלוני ופלוני ויעידוני', או שהוציא ראיה מתחת פונדתו – הרי זה אינו כלום."

אף בנידון דידן רצה האיש שבית הדין יערוך פירוק שיתוף על פי ההסכם שהציג משנת 2003 ושלא היה בפני בית הדין בשנת 2007 ולכך אמר בתחילה שאף אינו זוכר אם ההסכם הובא לבית הדין ב־2007, רק לאחר שהאישה הציגה את ההסכם שלה הנושא חותמת "התקבל" מ־2007 הוציא גם האיש מתחת ידו הסכם חתום בחותמת כזו.

כ. הדיון בבית דין קמא על ההסכמים, הראיות שהוצגו ודחיית בית הדין את הבקשה לבדיקה גרפולוגית
בהמשכו של דיון זה עמד בית הדין על ההבדל שיש בין שני ההסכמים שעליהם חותמת התקבל ב2007, וזו לשון הפרוטוקול:

בית הדין: בתחתית ההסכם שהציג הבעל מופיע חותמת ולפיה ההסכם אושר וקיבל תוקף פסק דין על החותמת יש מילוי חתימה של הפקידה בהסכם שמציגה האישה ישנה חותמת על חותמת, בדיוק אותו סוג של חותמות שלא ברור על איזה מי מהחותמות מוסב כתב היד של הפקידה.

באת כוח האישה: אין לי הסבר למה מופיעים שתי חותמות אבל זה חותמת של בית הדין מדובר בשתי החותמות "ההסכם אושר וקיבל תוקף פסק דין", מופיע מספר תיק עם התאריך 16.1.2003 לא יודעת למה יש שתי חותמות, יכול להיות שהיה קנוניה בין הבעל למזכירה.

חובתנו להסביר את הדברים: הנוהג של בית הדין היה שלאחר שאושר הסכם הוחתם בחותמת ההסכם "אושר וקיבל תוקף של פס"ד" ובכתב יד הוסיפו את מספר התיק ומועד האישור. בהסכם שהציג האיש ישנה חותמת זו וכתוב בתיק [xxxx]/ס"ג, לעומת זאת בהסכם שהציגה האישה ישנה חותמת נוספת על חותמת זו ובה הוסף בתיק [xxxx]/ס"ז. בית הדין כתב שלא ברור על איזו מהחותמות מוסבת חתימת הפקידה, אך העיון מראה שעל החותמת מתשס"ג יש חתימת פקיד אחד ועל החותמת מתשס"ז ישנה חותמת נוספת, באת כוח האישה לא ידעה לתרץ הדברים על אתר. ובאמת ההסבר להמצאות שתי החותמות ברור, ההסכם אושר לראשונה בשנת 2003, לצדדים נמסר באותה עת העתק מתאים למקור שעליו נמצאת גם החותמת לאישור ההסכם, משנעלם התיק הוצרכו הצדדים לאשר שנית את ההסכם הישן, העתק ההסכם הישן הוצג לבית הדין ב־2007, בית הדין אישר שנית את ההסכם, ומשכך הוצרך לתת חותמת נוספת שההסכם אושר בתיק [xxxx]/ס"ז וזוהי הסיבה לכפל החותמות.

בהמשכו של דיון זה אמר בא כוח האיש: "אחיה גם חתום על אחת הטיוטות, נכון שהוא לא חתום על הסכם, אך זה מראה שהוא היה מעורב." האיש צירף טיוטת הסכם זו לכתבי טענותיו, טיוטת ההסכם היא מיום כ"ד במרחשוון תשס"ג (30.10.02) ובה נכתב:

[...]
6. הצדדים מעוניינים להסדיר ביניהם את כל העניינים הקשורים לגירושין לרבות החזקת הקטין מזונותיו הסדרי ראיה והביקור.

7. חלוקת הרכוש המשותף ושאר החיובים והזכויות הממוניות שביניהם [...]

12. מוסכם בין הצדדים כי הקטין יישאר בחזקת האם ובמשמרתה.

13. בבעלותם המשותפת של הצדדים ובחלקים שווים ביניהם דירת המגורים שב[...] בלוד.

14. מוסכם על הצדדים כי כל הזכויות הנזקפות לזכותו של כל אחד מהם כמפורט יאוזנו באופן שווה בשווה בין הצדדים יחולקו בניהם במועד המוקדם ביותר [...]

אכן על טיוטה זו חתום האח, אך ברור שהסכם זה לא היה שלם – לא נקבעו מזונות, לא ברור אם הדירה תימכר ותחולק, שהרי סעיף 14 אינו מוסב בהכרח על סעיף 13. גם אם נקבל טענת האיש על מעורבות האח (שוודאי יעזור לאחותו), אין הכרח מהסכם זה לחלוקת הדירה ובפרט שלא נקצבו מזונות ומדור הבן ויש לומר דהא בהא תליא, ואף אם היו דברים מפורשים אין הכרח שההסכם שאושר מתאים לטיוטת הסכם זו שנכתבה בשלב מוקדם.

בסופו של דיון זה שטחו הצדדים את בקשותיהם:

באת כוח האישה: אני מבקשת לקבל לידי או לגרפולוג המומחה מטעמי את ההסכמים המקורים שהוצגו לבית הדין על ידי הבעל על מנת שהמומחה יוכל לבדוק את הכתובה ממתי נכתב ובאיזה עט נכתב. את כל זה יכול הגרפולוג לבדוק אך ורק מהמסמך המקורי ולא מהצילום.

וכן היה היום סידור גט בבית הדין.

מבקשים לקיים דיון הוכחות ולזמן את העדים מטעמינו, הגרפולוג, וכן את הרב אוירבך.

בא כוח האיש: מדובר בניסוי כלים, בניסיון סחיטה של האישה.

חברתי מנסה כל הזמן משהו כמו 'דייג', אין לזה מקום. בתחילת הדיון של היום בית הדין אמר: "אין מקום לגרפולוג". נניח שהוא יגיד שחסרה מילה, יש פערים – זה לא מילה או אות, גם אם הוא יגיד זה לא רלבנטי, שני הסכמים שונים בבסיסם, אין מה לקיים הוכחות.

מי שצריך להוכיח את התביעה זה לא הבעל אלא האישה. היא לא הציגה ולו ראיה אחת ומנסה 'לדוג דגים', אין לזה שום רלבנטיות.

דרישת האישה הייתה לקיים דיון הוכחות להמציא את המסמכים שהמציא האיש לגרפולוג ולהביא עדים נוספים. לעומתה טען האיש שגרפולוג לא יועיל ואין לקיים הוכחות. אין ספק שדרישתה של האישה וזכותה להביא הוכחות בין על ידי חוות דעת גרפולוג בין על ידי עדותו וחקירתו ובין על ידי עדים אחרים. טענת האיש כי אין מקום לשמוע גרפולוג ועל האישה להוכיח התביעה באופן אחר אין לה שחר, במקרה שלפנינו ברור שהיה הסכם שעל פיו נקבע מה יעשה בדירה, הסכם זה גובר על הרישום שאינו רלוונטי במקום הסכם. חובת בית הדין לשמוע עדים וראיות ולאחר מכן להכריע במהימנות עדים אלו, אין ספק שגרפולוג יכול לשפוך אור להעיד עדותו ולהצדיקה מקצועית, זכות כל אחד מהצדדים להביא עדות מטעמו לחקור על מנת לברר הדברים, וחובת בית הדין לקבוע מהימנות העדות ותוקף הדברים. הדברים נכונים לגבי כל תביעה שמתנהלת בבית הדין ובית הדין לא יכול למנוע הבאת עדויות אף אם הוא חושב שאין לעדותם ערך, אך עדיין חובתו לשמוע ולהבין, ורק לאחר מכן להכריע אם יש בדברים ממש. הדברים נכונים בכל תביעה וקל וחומר בנידון דידן שהדין מרומה, שבוודאי יש רמאי וזייפן שזו חובתו ואין הוא יכול להימלט מחובה זו.

כפי שתיארנו בסעיף ז' וח' לעיל, בית הדין דחה בהחלטותיו פעם אחר פעם את דרישות האישה לערוך בירור מעמיק אצל גרפולוג לקבל עדות גרפולוג ותלה את המצאת המסמכים לגרפולוג ברצונו של האיש ובתנאיו, האיש התחמק מהמצאת המסמכים וכמבואר בדברי הרא"ש בתשובה (כלל קז) הנזכרת שהנתבע השיב 'תשובות גנובות'. לא ברור לנו כלל איך לא קיים בית הדין את חובתו המינימלית ב'דין מרומה' (כפי שהבהיר בפסק הדין), ומדוע לא דרש את המצאת ההסכמים ללא תנאי לבדיקת מומחה. כמובן בית הדין אינו צריך לקבל חוות דעת שכזו 'כזה ראה וקדש', אך אין הוא יכול להתחמק מחובתו לבדיקת הדברים באופן הגיוני וסביר כשלאחר מכן הדברים ייבדקו בבית הדין. לא ברור מדוע התעלם בית הדין מבקשותיה – קריאותיה של האישה למצות את הדברים, כפי שהוא מחויב, הורה לצדדים להגיש סיכומים ונתן את החלטתו בלי שיברר את טענת הזיוף כפי המוטל עליו, ובפרט לאור מה שהארכנו שהחשש ל'דין מרומה' אינו רק בעניין ההסכם שוודאי זויף בידי אחד הצדדים, כשמלבד זאת התנהלות האיש היא ההתנהלות של 'דין מרומה' שלגביו אמרו חז"ל שלא יפסוק הדיין את הדין אלא לאחר דרישה וחקירה כדבעי, ולפעמים חובה עליו להסתלק מלפסוק כלל.

כא. בחינת המסמך – מתי וכיצד תיעשה בידי בית הדין ומתי וכיצד בידי גרפולוג?
לאחר שהארכנו בביאור הדברים והתמיהות, מדוע לא הכריח בית הדין את האיש להמציא את ההסכמים שהוגשו על ידו לבדיקת גרפולוג ללא תנאים נשאל גם:

מדוע לא נענה בית הדין לבקשת האישה לזמן לעדות את הגרפולוג שמסר חוות דעת על ההסכם (הסכם 2), שעליו טען האיש שהוא משנת תשס"ז? בית הדין יכול לקבל את חוות דעתו, יכול לצוות על המצאת חוות דעת אחרת, יכול להזמין הגרפולוג כבקשת האישה ולחוקרו על חוות דעתו, בכלל החקירה תעלה השאלה איך מסר חוות דעת למרות ששני גרפולוגים אמרו שאין ביכולתם להביע חוות דעתם על סמך צילומים – ייתכן שאכן אי אפשר ליתן חוות דעת על פי מסמכי צילום, עם זאת חובה על בית הדין להזמינו, לשואלו ולחוקרו, ורק אחר כך להכריע.

לא ברור מדוע בית הדין מתעלם מחוות הדעת היחידה המצויה בתיק. ויותר מזה בחר להכריע מסברת עצמו מי זייף וערך תיקון בהסכם שהוגש, בניגוד לחוות דעת המצויה בתיק. אתמהא.

לא גרפולוג אני ולא בן גרפולוג אני, אין ביכולתי לקבוע איזה אות הייתה במקור ואיזו זויפה, אך אי אפשר לכתוב בפסק דין "לאור העובדה שלבית הדין כלל לא ברורה מידת הכשרתו ומומחיותו של הנ"ל, בית הדין אינו רואה שניתן להסתמך על דבריו". אכן אין בליבנו ספק שלבית הדין לא ידועה מידת הכשרתו של הגרפולוג ולאמיתו של דבר גם לנו לא ידוע דבר זה. עם זאת הגרפולוג אינו 'בצד איסתן', הוא צריך להופיע בבית הדין כבקשת האישה ובית הדין יוכל על כל פנים להשתדל לעמוד על מידת הכשרתו או אי־הכשרתו, אך מהיכי תיתי לקבוע שלא ידועה מידת מומחיותו של הנ"ל מצד אחד, ומצד שני להביע דעה שאמורה להיות מקצועית, בעניינים שבית הדין לא הוסמך להם?

אכן על בית הדין מוטלת החובה לירד לגופם של דברים, ולדקדק בדברים וכפי שכתב בית הדין בפסק הדין:

ועל כן אין לבית הדין מנוס מלרדת בעצמו לגופם של דברים ולדקדק באותיות השטרות שהוצגו לפניו כפי שהורנו להלכה ולמעשה מרן השולחן ערוך (חושן משפט סימן מב סעיף ג):

ולפיכך כשיבא השטר לפני הדיין, צריך לעיין בכל אותיותיו, ולדמות אות לאות, ואם רואה בו שום שינוי לא יגבה בו עד שיבדוק הדבר היטיב. (וכל דבר שנוכל לתלות במחק, תלינן.) (נימוקי יוסף פרק גט פשוט).

אך הדקדוק שכתב השולחן ערוך צריך שייערך בגוף המסמך המוגש, דקדוק צריך שיעשה אחרי שהחקירה ב'דין המרומה' מוצתה ולא על סמך סברות בעלמא – סברות שיש להנדז בהן לכאן ולכאן, אך רק אחרי שמוצתה הדרישה והחקירה כל צורכה. ולכן משורת הדין היה צריך לבטל את פסק הדין ולהחזירו להרכב אחר שיחקור כנדרש ב'דין מרומה', ובעיקר יבדוק וידקדק בהסכמים שהוגשו על ידי הצדדים כדי לברר על איזה מהם נוכל לסמוך.

לצערנו בית הדין לא נענה לדרישת האישה למסירת המסמכים לבדיקת מומחה ללא הגבלות, ואף לא עיין ולא בחן כנדרש את המסמכים שהציג האיש, ומשכך איננו יכולים לקבל הכרעתו. לא בכדי דרשנו מהאיש שיציג לנו את ההסכמים ואכן משנמצאים ההסכמים בידינו אפשר לקבוע אם אפשר לסמוך עליהם ואם אפשר לקבוע מי עשה את השינוי ובאיזה מסמכים הוא נעשה. כפי שיתבאר בהסכמים שנמצאים בידינו יש די כדי להכריע איזה הסכם הוא ההסכם שאושר בשנת תשס"ז, כשלדברי שני הצדדים ההסכם שאושר בתשס"ז הוא ההסכם שאושר בתשס"ג. ומשכך צריכים לקבוע שבהסכם שאושר בתשס"ג היה כתוב מה שכתוב בהסכם שאושר בתשס"ז.

כב. ניתוחו של 'הסכם 1' שמציג האיש ואי־האפשרות להסתמך עליו
כאמור לעיל, שני ההסכמים שהציג האיש וההסכם שהציגה האישה אינם ההסכמים שהיו המקור בתיק בית הדין. ההסכם בשנת תשס"ג נכתב בכתב יד, הוא היה בתיק ולפנינו אין אלא צילום שיש עליו חותמת "נאמן למקור". ההסכם שאושר בשנת תשס"ז היה צילום של ההסכם בשנת תשס"ג, והוא היה למקור בתיק בשנת תשס"ז, החותמת שהייתה אמורה להינתן על הסכם זה היא "העתק מתאים למקור" משנת תשס"ז ואילך. גם המסמך שהמציאה האישה הוא צילום, שאומנם יש עליו כמה חותמות של "נאמן למקור", אך עדיין הננו ללא מקור שניתן להשוות לו, משכך איננו יכולים לומר שהאמור להיות נאמן למקור הוא אכן נאמן, אך אף אם אין ברור לנו שהוא נאמן איננו יכולים לקבוע שאינו נאמן. כפי שביארנו לעיל חותמות כחולות הנחזות להיות חותמות כחולות של בית הדין אין בכוחן להוות ראיה, מכיוון שכל מי שרוצה יוכל להיכנס לחנות חותמות ובסכום כסף קטן יוכל לקבל את כל החותמות הנמצאות במזכירות בית הדין ולהחתים מסמכים כאוות נפשו. לכן לא נוכל לסמוך על מסמך אם לא נדע שעין הדיינים שזפה אותו והם הורו שהוא המקור. (כמו כן ההתנהלות שהייתה בתיקים הפיזיים שבהם אדם יכול להוציא הסכם מהתיק ואף לשנות בו דברים, יכולה להעלות חשש על הסכמים שכאלו שהם דבר שניתן להזדייף, אומנם הסכם שיובא כיום – אף אם הוא בכתב יד – אם ייסרק בהוראת הדיינים באופן שתיעשה חתימה אלקטרונית שאי אפשר לפותחה יש לסמוך עליו, ואין כאן מקום להאריך).

ועתה נתאר את ההסכם משנת 2003 (הסכם 1) שעליו טוען האיש שהוא ההסכם המקורי. מסמך זה הוא צילום של מה שכנראה בבסיסו היה אכן ההסכם בשנת תשס"ג. הצילום הוא על נייר מהוה, חלק מהאותיות נמחקו, אך אף בצילום זה, ניכר שינוי במקומות שבהם היה אמור להיות דף (ויותר נכון: קטע) חלק, והמעיין היטב יראה שניכר שנעשו בו מחיקות, דבר המעלה חשש שעל הסכם המקור נעשו מחיקות בטיפקס או בחומר אחר ואחר כך נכתב נוסח אחר לנוחותו של הרוצה להציגו.

והנה בעלמא קיימא לן שאין לכתוב שטר על דבר הראוי להזדייף – עיין בגמרא בגיטין (כב, ב) וכפי שנפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן מב סעיף א):

אין כותבין שטר חוב על דבר שיכול להזדייף, ואם כתבו עליו, פסול אפילו לגבות בו לאלתר. ודוקא שטר חוב, אבל שטר אקנייתא, כשר (ר"ן פרק ב דגיטין).

ואף שהסכם גירושין הוא כ'שטר אקנייתא' שעל ידי אישורו חלו ההתחייבויות, אך מצד שני הוא ראיה להתחייבויות אלו – אם נוכל לסמוך על הראיה כגון באישור בית הדין להסכם. עם זאת הסכם זה שהוצג לפנינו, שאינו רק 'יכול להזדייף' אלא שניכר בו שנעשו מחיקות, הווי 'שטר' – הסכם שאי אפשר לפעול על פיו.

עם זאת כפי שכתבתי לעיל איני גרפולוג ואינני חוקר מז"פ המסוגל לגלות זיופים במסמכים ככלל ובצילום הסכם בפרט, ולכן אף שהתרשמות גרידא מהמסמך אינה רלוונטית, כדי לקבוע מסמרות, איננו יכולים להכשיר ולהכריע על פי מסמך המעורר ספקות ולא גרע מ'דין מרומה' שהדיין חייב להסתלק ממנו, והוא הדין לראיה מרומה, שאין לפסוק על פיה. ואף שעל המסמך יש כמה חותמות כחולות, "ההסכם אושר וקיבל תוקף של פס"ד [xxxx]/ס"ג", חותמת "העתק נאמן למקור" עם תאריך 28.5.03, חותמת מלאה של בית הדין האזורי ושתי חצאי חותמות כנ"ל, וכולן חותמות כחולות, אין ראיה שהן חותמות מקוריות של בית הדין.

האיש טען שהסכם זה היה תחת ידיו משנת 2003, אך אין ראיה כלשהי לדברים. מסמך זה לא היה לעיני הדיינים בשנת תשס"ז ולכן אין עליו חותמת נתקבל ב2007. והנה בין כך ובין כך ההסכם המחייב הוא ההסכם שאושר בשנת 2007 ולא ההסכם שאושר בשנת 2003, אף ששני הצדדים מודים שההסכם שאושר בשתי הפעמים דומה, מכיוון שהסכם זה ודאי לא היה בפני בית הדין בשנת 2007, איננו יודעים ואין ראיה מהחותמות שהוא ההסכם שהיה בשנת 2003. מלבד זאת כבר הערנו לעיל שהעובדה שהאיש הגיש את צילום כריכת התיק משנת תשס"ג מוכיחה שהתיק לא נשרף והוא היה תחת ידו, משכך גם ההסכם המקורי היה תחת ידו. במצב זה לא הייתה מניעה לאיש לצלם ההסכם הנ"ל למחוק בטיפקס ולכתוב דבר אחר או להניח נייר לבן לצלם ולכתוב כאוות נפשו, שהרי בסופו של דבר בפני בית הדין הוצג צילום ולא מקור, כטענת בא כוחו.

איננו יכולים לקבוע מסמרות שאכן כך עשה, עם זאת הסכם זה שהוצג תחילה לבית המשפט, ונסרק בתיקי בית הדין ביום כ"ט באייר תשע"ז (25.5.17) אינו יכול להוות ראיה כלשהי שזהו ההסכם שהיה בשנת 2003, שהרי הסכם זה לא הוצג לבית הדין בשנת 2007 ולא הוצא מתחת ידו של האיש רק לאחר כארבע־עשרה שנה (ועיין במה שכתב הרא"ש בתשובותיו שהובאו לעיל לגבי מציג שטרות ישנים), ומהיכי תיתי לסמוך על מסמך שכולו צילום?

לפיכך הסכם זה הווי 'על דבר שראוי להזדייף' ואינו ראיה כלל. אדרבה אם זה היה ההסכם שעליו חתמו הצדדים בשנת 2003, האיש היה מביאו לאישור בית הדין בשנת 2007 הייתה ניתנת עליו חותמת "נתקבל 2007" או "העתק מתאים למקור" מ־2007, אך כאמור בנסיבות עניינינו בית הדין אינו יכול להסתמך עליו כלל, מפני שוודאי שאינו העתק למסמך שמחייב ואושר ב־2007. כפי שכתבנו לעיל גם טענת האיש שפסק הדין משנת 2003 שהוגש לנו היה מחובר להסכם זה אינו נכון כפי שביארנו לעיל. לפיכך אין לסמוך את תביעתו לחלק הדירה בחלקים שווים על ההסכם זה משום דהווי 'דין מרומה' בטענה זו וניכר שאינו אומר בה אמת.

כג. מעמדו הרעוע של הסכם היוצא מתחת ידי מי שמוחזק ברמאות והמחזיק בעותקי הסכם שונים
לפני שנבוא לבאר מהימנות ההסכם השני, אין אנו יכולים שלא להרגיש חוסר נחת משימושו של בעל דין בעותקים שונים של הסכם, פעמים מציג אחד ופעמים השני, במיוחד כשלא ניתן הסבר סביר מדוע יש בידו שני הסכמים, הניסיון לערפל את אופן אישור ההסכם ב־2007 (אם אושר הסכם או לא אושר; אם כן, איזה הסכם? אם היה בידו או ביד האישה – עיין דבריו בפרוטוקולים).

ועיין בכתובות (כ, א) מה שאמרו לגבי קיום שטרות שאין מקיימים משטר היוצא מתחת ידו.

אמר רב שימי בר אשי: וביוצא מתחת יד אחר, אבל מיד עצמו - לא. מאי שנא תחת יד עצמו דלא? דלמא זיופי מזייף, מתחת ידי אחר נמי, דלמא אזל וחזא אתא וזייף! כולי האי לא מצי מכוין.

ועיין שם בראשונים שדנו אימתי חיישינן שמתכוון לזייף מתוך שטר הנמצא בידו.

ועיין עוד שם (לו, ב):

אמר רב פפא: שמע מינה: האי שטרא ריעא לא מגבינן ביה. היכי דמי? אילימא [...] אלא דאתו בי תרי ואמרי: לדידהו תבעתנהי באיסורא, דכוותה הכא דאתו בי תרי ואמרי: לדידהו אמר להו "זייפו לי"[...] כל ישראל מי הוחזקו? הכא נמי, כיון דקא מהדר אזיופא, אימר זיופי זייף וכתב.

וברש"י שם: "אימר זיופי זייף – הוא עצמו למד לכוין כתב הדומה לכתב ידי עדים שחתם בו."

ריבוי הסכמים אינו מורה על נאמנות יתר, אלא אדרבה מעורר חשש שמא טרח אזיופא, בפרט בהסכם זה שלכאורה הוא הסכם שנכתב בכתב ידו, דבר המאפשר לו לזייף. אך האיש מכחיש טענה זו ותולה כתיבת ההסכם בצד ג' עלום.

כד. ניתוח ההבדלים בין ההסכמים וההוכחות מהם, ומראיות נוספות, מי הוא הזייפן ואיזה הסכם הוא המזויף
ועתה נבוא לבאר מהימנות את ההסכם השני שהגיש האיש (הסכם 2) שעליו החותמת "נתקבל 2007". גם הסכם זה הוא צילום.

נקדים ונאמר: אין ספק שמקור צילום הסכם זה אינו מקור הצילום של ההסכם משנת 2003 (הסכם 1) שהגיש האיש, עם זאת מקורו זהה להסכם שהציגה האישה (הסכם 3):

מקור 'הסכם 1' שהגיש האיש הוא משנת 2003, עליו החותמות "קיבל תוקף של פס"ד" ו"העתק נאמן למקור" משנת 2003. בצידו הימני חותמת של בית הדין הרבני בתל אביב, ייתכן שמקורו של צילום ההסכם הראשון שהוצג הוא בהעתק המתאים למקור להסכם שהיה בתיק בית הדין משנת 2003, ואולי אף בהסכם עצמו שהיה בתיק בית הדין והועלם עם התיק. וזאת מבלי לקבוע בוודאות שזהו ההסכם שנחתם ואושר ככתבו וכלשונו, שהרי ייתכן שזויף, שכן ההסכם המקורי שהיה בתיק בית הדין משנת 2003 – אין באפשרותנו לאתרו, בין שנקבע שהתיק נשרף כטענת האיש, בין שנקבע שהתיק הועלם (וכן נראה לנו), מכיוון שאין לנו מקור להשוות אליו איננו יכולים לסמוך על הסכם זה כלל כדכתבנו.

לעומת זאת 'הסכם 2' שהגיש האיש ו'הסכם 3' שהגישה האישה הם צילומי ההסכם שנתקבל בבית הדין וצורף לתיק בשנת 2007, אלא שהספק הוא מהו ההסכם שאישר בית הדין ואיזה הסכם זויף. בחותמת "קיבל תוקף של פס"ד" שעל גבי הסכם זה, כתוב מועד קבלת תוקף פסק דין בשנת תשס"ג בכתב יד, באופן שונה מהכתוב בהסכם 1. כמו כן על צילומי הסכם אלו אין כלל חותמת "נאמן למקור" משנת 2003 אלא "העתק מתאים למקור" משנת 2005. מלבד זאת בצד ימין של ההסכם ישנה חותמת הפוכה של בית הדין. ועל כורחך שמקורו של הסכם זה שאושר ב־2007 הוא בעותק שניתן בשנת 2005 למי מן הצדדים, שנשא את החותמת "העתק מתאים למקור" ושהוא צילום של הסכם שהיה בתיק בית הדין באותה עת. (כאמור הנוסח המדויק של ההסכם שניתן היה מתאים להסכם שהיה באותה עת בתיק בית הדין.) צילום זה הכניס האיש לתיק שנפתח ב־2007, ועליו החותמת "נתקבל" מ־2007. יש לציין שעל ההסכם שהגיש האיש, הסכם 2, אין חותמת "העתק מתאים למקור" משנת 2007 ואילך וכמו כן אין חותמת של אישור ההסכם משנת 2007. לפיכך ייתכן שהאיש הביא לבית הדין העתק מתאים למקור משנת 2005 כדי לצרפו לתיק, ההסכם צורף וצילומו הנושא חותמת "נתקבל" מ־2007, נשארה בידו לראיה. ועדיין אין אנו יכולים לדעת מה באמת היה כתוב בו, שייתכן שנערך שינוי במה שתחת ידו של האיש, ואין אנו יכולים לדעת שזה ההסכם שאושר שהרי אין עליו חותמת "ניתן תוקף של פסק דין" מ־2007 ולא "נאמן למקור" אחרי מועד אישור ההסכם.

והנה אין ספק שההסכם בין הצדדים הוכנס לתיק החדש בשנת 2007, ההסכם אושר וקיבל תוקף של פסק דין והיה אמור להיות מתויק בתיק כמקור, הסכם זה שהוא במקורו העתק מתאים למקור משנת 2005, אינו כתוב בכתב יד אלא הוא צילום, אך כאמור גם צילום זה שהוא 'המקור החדש' הוצא מתיק בית הדין. והנה בהסכם הנמצא בתיק לא נצרכת הוספת חותמת של "קיבל תוקף של פס"ד" ושל "העתק מתאים למקור", ולפיכך מי שיוציא ההסכם מהתיק בגנבה יחזיק במקור (ואם הוא זייפן יוכל לזייפו), אך חותמות אישור ההסכם לא יהיו בידו. לא ידוע לנו מתי הוצא ההסכם מהתיק, אך יש לציין שביום י"ט בתמוז תש"ע (1.7.10) שלחה האישה מכתב לבית הדין ובו התלוננה שההסכם הוצא מהתיק, אם כי דבר זה לכשעצמו אינו מהווה ראיה מוכחת שהאיש הוציא את ההסכם – שמא האישה היא שהוציאה את ההסכם כדי לזייפו ושלחה מכתב שבו התלוננה שההסכם הוצא מן התיק, אך עדיין אין לנו הסבר מניין לאיש הסכם שאמור להיות בתיק, שלא יכול להיות שניתן לו כהעתק מתאים למקור אחרי האישור בשנת 2007. לפיכך גם הסכם 2 שהציג האיש אינו יכול להוות ראיה שזהו ההסכם שאושר, שהרי אין עליו אישור הסכם של בית הדין בתיק ס"ז, וגם לא חותמת "העתק נאמן למקור" אחרי האישור. לפיכך אין ראיה כלשהי לטענותיו מהחומר שהציג.

גם בעיון בהסכם זה הנמצא תחת ידינו ניכר שעל חלק מהמילים בהסכם נעשה ניסיון למחיקה, אך הראיה העיקרית מהסכם זה, ראיה שנעלמה מבית הדין – ואולי מפני שלא ראה את ההסכם אלא רק צילום שלו המצוי בתיק – שבהסכם שלפנינו כתובה המילה "תומכר" בוא"ו (הדירה תומכר כפנויה) ולא "תימכר" כפי המופיע בהסכמים הסרוקים האחרים שהמציא האיש אכן החלק העליון של הוא"ו בולט ונראה יו"ד אך המשכה של הוא"ו טרם נמחק. הוא"ו היא שריד של המילה "תועבר" לפיכך יש לקבוע שאת הזיוף עשה האיש כמוכח מהסכם זה שאות וא"ו לא קוצרה בו ליו"ד, וההסכם המחייב הוא ההסכם שהציגה האישה.

אומנם ההסכם שהציגה האישה גם הוא רק צילום של ההסכם, אך יש בו את החותמת "ניתן תוקף של פס"ד בתיק [xxxx]/ס"ז" ויש עליו חותמת "העתק מתאים למקור 15.7.08" אחרי אישורו, לפיכך מסתבר שהוא ההסכם שאישר בית הדין בשנת תשס"ז והוא מתאים להסכם שאושר בשנת תשס"ג.

מלבד זאת סכום מזונות הילד בהסכם הם 800 ש"ח בלבד, כשידוע שכבר משנת 2003 סכום המזונות הנצרך לילד שלא צריכים הוכחה עליו עמד על סך 1,150 ש"ח, סכום שעודכן והועלה במשך השנים, וזאת לבד מדמי מדור. במקרה שלפנינו נקצב סכום נמוך מאוד ולא נקבעו כלל דמי מדור, אם נקבל את טענתו של האב – האיש שבהסכם היה כתוב שהדירה תחולק בחלקים שווים, מהיכי תיתי שהאישה תסכים להסכם מקפח שבו הדירה נמכרת ומתחלקת בין הצדדים, והאב ישלם מזונות שאינם מספיקים ולא ישלם מדור והוצאות מדור כלל? ועל כורחך שטענת האישה – האם היא הצודקת. בהסכם נקבע שחלקו של האב יועבר לאם ולכן בתמורה לכך נקבעו מזונות נמוכים ולא נקבעו דמי מדור שהרי הבן ימשיך לגור עם האם בדירה שקיבלה.

הדברים לעיל נכתבו כבר לפני כמה חודשים. עם זאת גם לאחר שהגענו למסקנה, על פי החומר שבתיק ומה שהוצג בפנינו. ניסינו לאשש את קביעתנו, לבדוק את הדברים ולחזקם בחיזוקים נוספים לרווחא דמילתא, אף שהלכתית הדבר לא נצרך.

לפיכך נשלחו תחילה עותקי ההסכם לבדיקת מז"פ, כדי שחוק מז"פ יחווה דעתו מהו ההסכם המזויף. בתחילה התקבלה חוות דעת המז"פ שההסכמים המסומנים לעיל 1 ו־3 חתומים בחותמות זהות, ומקורם באותו הסכם. הסכם 3 הוא צילום של הסכם 1 או של צילום של הסכם זה. עם זאת לגבי התוכן לא ניתנה קביעת וחוות דעת המז"פ אם הסכם 1 שהציג האיש הוא ההסכם המקורי והזיוף נערך על ידי הוספות בהסכם 3 שהציגה האישה. או איפכא, המקור היה הסכם 1 שבתחילה היה כתוב בו המלל של הסכם 3 אלא שלאחר מכן נערך זיוף וההסכם המקורי שונה והוצג בפנינו אחרי הזיוף שנערך בו. בית הדין ערך דיון ממושך עם נציגי המז"פ שלא הצליחו בסופו של יום לקבוע איזה מסמך הוא המזויף.

לאחר הדיון פנה בית הדין למז"פ פעם נוספת ובה ביקש לבדוק אם יש ביכולתם לקבוע מי ערך את השינויים בהסכם וזו לשון פנייתנו:

[...] לצורך השלמת הבדיקה בית הדין מבקש מהמז"פ חוות דעת משלימה, שתיתן מענה לשאלות הבאות:
א. האם המסמכים א וב נכתבו כולם על ידי אדם אחד.
ב. אם לא, האם התוספות שנוספו בין השורות במסמך א ובמסמך ב הוספו כולם על ידי אדם אחד.
ג. אם יתברר שהתוספות במסמך ב לא נערכו על ידי אדם אחד, האם התוספות נעשו על ידי כותב ההסכם או על ידי אדם שלישי.
ד. מצורף בזה מספר החלטות בכתב ידו של הרב שאישר ההסכם בשנת תשס"ג ונטען שחלק מהשינויים נעשו על ידו. האם אפשר לאשש קביעה זו על ידי השוואת כתבי היד.

בתגובה לפנייה זו הודיעו חוקרי מז"פ שאיכות כתב היד שנשלח להם להשוואה אינה מאפשרת להם עריכת השוואה.

לפיכך קיבל בית הדין הסכמת הצדדים לעריכת בדיקת פוליגרף לצורך קבלת אינדיקציה נוספת, לפני מתן פסק דין סופי.

השאלות שנשאלו הצדדים במסגרת הבדיקה היו:

1. האם הסכם הגירושין שהצגת במסגרת תביעה זו, הוא ההסכם שאישר בית הדין בשנת תשס"ג?

2. האם ההסכם שהצגת בפני בית הדין במסגרת תביעה זו במסגרת תביעה זו הוא הסכם שזויף על ידך או בשליחותך?

שני הצדדים הופיעו בפני הבודק ונשאלו את השאלות הנזכרות. שני הצדדים ענו לשאלה הראשונה בחיוב ולשנייה בשלילה. ממצאי הבדיקה קבעו שאצל האיש אובחנו תגובות פיזיולוגיות המורות על אמירת שקר, ולעומתו התגובות הפיזיולוגיות של האישה הורו על אמירת אמת.

לאור האמור תוצאות בדיקת הפוליגרף מאששות את הקביעה שקבענו לעיל. שהאיש הוא שזייף את ההסכם. וההסכם המחייב הוא ההסכם שביד האישה.

הרב שלמה שפירא

קראתי את דברי עמיתי הגאון הרב שלמה שפירא שליט"א ואני מצטרף למסקנה העולה מדבריו שההסכם שיצא מתחת ידו של האיש הוא מזויף בוודאות, ואין מקום להחיל את כללי הספק בכהאי גוונא.

הרב ציון לוז־אילוז

כבר הארכנו במקום אחר בדיני פוליגרף. ואף על פי שאי אפשר להוציא ממון על סמך בדיקת פוליגרף, שאין הולכים בממון אחר הרוב, אבל מכל מקום הווי 'אומדנא דמוכח' ו'רגליים לדבר', בפרט שבפנינו שתי בדיקות פוליגרף דהווי רובא דרובא. ובצירוף כל הראיות המוצקות כברזל שהובאו והמשא־ומתן ההלכתי בדין מרומה אין ספק שיש לקבל את הערעור.

הרב אליעזר איגרא

לאור כל האמור בית הדין קובע:
א. אנו מקבלים את הערעור.
ב. הדירה הרשומה על שם הצדדים שייכת לאישה ותועבר על שמה.
ג. האיש ישלם לאישה בעבור הוצאותיה סך 50,000 ש"ח, הוצאות שנגרמו בשל זיופי האיש.
ד. האיש ישלם לאישה את עלות הוצאות בדיקת הפוליגרף שהוצרכה לעשות.
ה. פסק דין זה יועבר למנהל בתי הדין, ליועמ"ש בתי הדין ולמחלקת המחשוב כדי שייתנו מענה והוראות לפתור הכשלים שהתגלו במקרה שבפנינו ואפשרו להשתיל מסמכים כוזבים בתיקי בית הדין.
ו. ניתן לפרסום בהשמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום י"ב באייר התש"ף (6.5.2020).


עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה