הוגשה בפנינו בקשת רשות ערעור על ידי ב"כ האשה על החלטת כב' ביה"ד האיזורי תל אביב מיום א' בתמוז תשס"ז (17.6.07). בהחלטתו הנ"ל קבע ביה"ד האיזורי, כי הסמכות לדון בעניני הרכוש, מזונות האשה, משמורת הילדים ויתר הענינים שנכרכו בתביעת הגירושין מוקנית לביה"ד.

לאחר העיון בבקשה החלטנו לתת רשות ערעור ולדון בבבקשה כבערעור על סמך כתבי בית הדין שהוגשו על ידי ב"כ הצדדים.

עיקרי טענות ב"כ האשה-המערערת:

טעה בי"ד קמא כאשר קבע כי תביעת הגירושין כנה, בעוד העילה האמיתית לתביעת הגירושין של הבעל היא המאהבת הגויה שלו. הסרת המידע הזה מביה"ד מהווה 'חוסר תום לב'.

טעה בי"ד קמא שלא נתן משקל ראוי לחקירת הבעל בה התגלה שתביעת הגירושין מבוססת על אדני כזב, ואיננה חושפת את האמת. וגם ביה"ד קמא לא קיבל את הסברו של הבעל שהמדובר בבת של חברים. כמו כן היו תשובותיו מבולבלות, לא אמינות ולא אמת.

הקביעה שתביעת הגירושין של הבעל כנה, אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות המוסר, הצדק והיושר שבבסיס ההלכה היהודית.

טעה בי"ד קמא כשאישר לבעל להגיש כתב תביעה מתוקן ביום 20.4.06. וכן קובל ב"כ המערערת על אופן המצאת ההזמנות לדיון.

עוד הוא טוען כנגד כנות הכריכה של עניני הרכוש, ודרישת הבעל להחזיר חובות שלקחו לדבריו מאביו, אלא שכאן הוא גולש לטענות הרכושיות לגופן, וטענות בענין זה עדיין לא נשמעו ולא התבררו בפני ביה"ד קמא. לכן אין להן מקום בכתב ערעור.

על כך עונה ב"כ הבעל-המשיב:

הבעל הגיש תביעתו כדין בטרם פנתה האשה לביהמ"ש, וכרך עם תביעתו את עניני הרכוש ויתר הנושאים. למעשה עד היום לא הגישה האשה שום תביעה בעניני הרכוש בביהמ"ש. ורק מזונות נפסקו לה בסכומים אסטרונומיים.
ביה"ד קמא קבע בהחלטה מנומקת כי תביעת הגירושין כנה וכי הכריכה נעשתה בכנות וכדין.

מי שנוהג בחוסר תום לב היא האשה, אשר אינה מופיעה לדיונים בתואנות שוא, וגורמת לדחיית הדיונים על מנת להנציח את המצב. הוא מכחיש את קיומה של מאהבת.

בקשר לכתב התביעה המתוקן, הוא מסביר, שמדובר בתוספת על כתב התביעה הראשון. עוד הוסכם בביה"ד עם ב"כ הקודם של האשה (ביום 5.7.06), כי הדיון בענין הסמכות יהיה בביה"ד, והסכמה זו קבלה תוקף של פסק דין. כאשר ניסה ב"כ החדש של האשה להתכחש בביהמ"ש להסכמות אלה, התקיים דיון ארוך (3.12.06), ובסופו הכריע השופט פ. שטרק, שבית הדין הרבני הוא שיחליט במחלוקת בן הצדדים בענין הסמכות בענינים שנכרכו בתכיעת הגירושין. נמצא שהסמכות להכריע בענינן הסמכות נתונה לביה"ד הרבני ועל כך אין מחלוקת.

אשר לכנות תביעת הגירושין הוא טוען, שהבעל מעוניין בכנות להתגרש מן האשה, וזאת מן הטעמים שמנה בתביעת הגירושין. כנות התביעה נבחנת בשאלה האם באמת הוגשה התביעה מתוך כוונה להתגרש, גם אם אין בכתב התביעה עילה הלכתית לגירושין (בר"ע 1152/98 פס"ד של השופט יעקובי-שווילי). "כנות תביעת הגירושין עשויה ברוב המקרים להוות ראיה כמעט מכרעת לכנות הכריכה" (רוזן-צבי, דיני משפחה בישראל-בין קודש לחול, עמ' 55).

בענין פירוט הרכוש, הוא משיב, שלא נשמעה מפי האשה שום טענה על העדר פירוט של רכוש. הבעל גם הציע לחלק את כל הרכוש שוה בשוה, לאחר תשלום החובות.

גם האשה אינה רוצה שלום בית אלא בית, וטענתה בענין זה היא מטעמים טקטיים בלבד, להשגת השגים רכושיים בלבד.

בטרם נדון בטענות הצדדים ראוי לציין לשבח את ההחלטה המפורטת והמנומקת של כב' ביה"ד האיזורי, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה הלכתית ומשפטית. ביה"ד קיים שני דיונים בנוכחות הצדדים, ובחן היטב את כל הטענות ככל שהן נוגעות לשאלת הסמכות.

לגופו של ענין, לאחר העיון בכתבי הצדדים, בנספחים שצורפו על ידם ובהחלטה המנומקת של כב' ביה"ד, החלטנו לדחות את הערעור ולאשר את החלטת ביה"ד האיזורי. ונפרש את דברינו:

א. צדק כב' ביה"ד, כי ליושב ראש הרכב הסמכות לתת החלטות ביניים, וכי החלטה בענין סמכות היא במהותה 'החלטת ביניים'. הרחבנו את הנימוקים המשפטיים וההלכתיים בנושא זה בפסקי דין שניתנו על ידינו בתיקים אחרים, ואין צורך לחזור עליהם שנית.

ב. אשר לטענת ב"כ הערערת, שטעה בי"ד קמא כשאישר לבעל להגיש כתב תביעה מתוקן ביום 20.4.06. וכן הוא קובל על אופן המצאת ההזמנות לדיון.
יפה כתב כב' ביה"ד, שעל פי תקנות הדיון (תקנה סה) רשאי ביה"ד לקבל טענות בע"פ או לדחות את שמיעת המשפט כדי לאפשר לתובע לתקן את כתב תביעתו. וזה אפילו כאשר מצא אי-התאמה בין כתב התביעה ובין טענות התובע שבע"פ.

ביה"ד מסביר את הבסיס ההלכתי של תקנה זו, את משמעותם של כתבי תביעה במשפט העברי, ואת ההתייחסות השונה של המשפט האזרחי ושל המשפט העברי לכתבי טענות וכתבי הגנה.

קל וחומר, שרשאי ביה"ד לאפשר הגשת כתב תביעה מתוקן, כשהוא מהווה רק השלמה לכתב התביעה הראשון, ואינו סותר לו. ובמיוחד כאשר הדבר נעשה עוד בטרם החל הדיון לגופו, ויותר משבועיים לפני שהאשה הגישה תביעה כל שהיא לביהמ"ש. כמו שהוזכר למעלה, עד היום לא הגישה האשה שום תביעה בעניני הרכוש בביהמ"ש.

מעשים בכל יום, שבתי הדין מאפשרים להגיש כתב תביעה מתוקן, או כתב הגנה מתוקן, בלי שתהיה לכך התנגדות של הצד שכנגד. וגם דבר זה מעוגן בתקנה לב, המאפשרת הגשת תביעות אגב ותביעות נגד במהלך הדיון עצמו, ללא צורך בכתב תביעה, לפי שיקול דעת בית הדין.

ראוי לציין שגם בנידון שלפנינו, הגיש הבעל אישית את תביעת הגירושין בבית הדין האיזורי ביום 13.3.06. וביום 20.4.06 הגיש באמצעות ב"כ את כתב התביעה המתוקן. ביום הדיון (23.4.06) התקבלה בקשה לדחיית הדיון מאת באי כוחה הקודמים של המערערת. בין נימוקי הבקשה נאמר, שרק ביום 21.4.06 קיבלה האשה את כתב התביעה המתוקן, וכי לא היה לה זמן מספיק להכין את הגנתה ולדאוג לעצמה לייצוג הולם.

כלומר, לא רק שלא היתה שום התנגדות מצד האשה וב"כ להגשת כתב התביעה המתוקן, אלא אדרבה, הוא שימש אותם כעילה לבקשת הדחיה. ב"כ הבעל הסכים לבקשת הדחייה, וביה"ד נעתר לה ודחה את הדיון. כך שגם אם כתב התביעה המתוקן נמסר לידי האשה רק יומיים לפני מועד הדיון, בפועל לא התקיים הדיון באותו מועד, אלא כעבור למעלה מחדשיים. אח"כ התברר, שדחיית הדיון נועדה לתת לב"כ האשה את השהות להגיש לביהמ"ש לענ"מ את תביעת המזונות בטרם יתקיים דיון לגופו בביה"ד.

כאשר צד מאשים את הצד שכנגד ב'חוסר תום לב', עליו לבוא בעצמו בידים נקיות ולפעול בתום לב.

ג. צודק ב"כ הבעל בטענתו, שכנות התביעה נבחנת בשאלה, האם הוגשה התביעה מתוך כוונה להתגרש, גם אם אין בכתב התביעה עילה הלכתית. ובנדון דידן, אין חולק שהבעל רוצה להתגרש מן האשה, בין אם זה מן הטעמים שמנה בתביעת הגירושין, כטענתו, ובין אם מפני שיש לו מאהבת גויה, כטענת האשה.

יתר על כן, לטענת הבעל (ולא מצאנו הכחשה לטענה זו), התמונות שהוצגו בביה"ד על ידי האשה בהם הוא נראה עם אשה אחרת, הם מסוף שנת 2006, ואילו את התביעה לגירושין הגיש 8 חודשים קודם לכן, בחודש אפריל 2006, לכן אין לבוא אל הבעל בטענה על 'חוסר תום לב', על שלא הזכיר מאהבת (שלא הוכח קיומה באותה עת) בכתב התביעה.

גם ברמה העקרונית, כאשר יש לבעל מאהבת, אין בכך 'חוסר תום לב' אם לא הזכיר אותה בתביעתו. שכן במקרים אלה לרוב טענת הבעל היא, שהתנהגות האשה כלפיו וסירובה לחיות עמו חיי אישות, הם שגרמו לריחוק ביניהם ודחפו אותו לזרועותיה של האשה האחרת. בכגון זה, אם ימצא ביה"ד שטענתו נכונה, לא יפגום הדבר בעילת הגירושין שלו.

ביה"ד קמא כותב בנימוקיו (עמ' 6), כי למרות שהוא דוחה את הסבריו של הבעל על טיב הקשרים עם האשה שנראית עמו בתמונות, מכל מקום אין לקבוע שהתביעה אינה כנה. ולאחר שהוא מביא מדברי הבעל על מערכת היחסים בינו ובין אשתו, מוסיף ביה"ד:

"ואף מן הדברים שנאמרו על ידי האשה עצמה בבית הדין, עולה באופן ברור שקיים בין הצדדים סכסוך של ממש, המעיב על יכולתם לקיים חיי משפחה תקינים. אין בפנינו כעת ממיצאים אם קשריו של הבעל עם האשה הזרה הם אלו שהביאו למצב זה. אין בידינו כעת לדחות את תביעת הגירושין, אך ורק מכח הראיות שבפנינו על קשרים לא ראויים עם אשה זרה".

ובהמשך מצטט ביה"ד דברים מנימוקי פס"ד שנתן בתיק אחר, ומסקנתו, שבשלב של קביעת הכנות, אין בודקים את סיכוייה של התביעה, אלא מספיק כי נשתכנע כי הבעל באמת ובתמים מעונין להתגרש, וכי קיים משבר של ממש ביחסים שבין בני הזוג.

ד. אשר לטענת ב"כ המערערת כנגד כנות הכריכה, כבר כתבנו למעלה שבנושא זה גולש ב"כ המערערת לטענות הרכושיות לגופן, וטענות בענין זה עדיין לא נשמעו ולא התבררו בפני ביה"ד קמא. לכן אין להן מקום בכתב ערעור. אם באמת חייבים הצדדים כסף לאבי הבעל כטענת הבעל, בהחלט רשאי הבעל להעלות את הדבר בכתב התביעה, ומה לענין זה ולחוסר כנות?

אדרבה, אם הבעל לא היה מעלה את טענתו לקיומם של חובות בכתב התביעה, והיה מבקש להעלות זאת אח"כ במהלך הדיונים, היה ב"כ המערערת שואל, בצדק, למה לא הזכיר זאת בכתב התביעה? והיה משתמש בעובדה זו כראיה נגד טענת הבעל.

ביה"ד האזורי מציין, שבכתב התביעה המתוקן יש פירוט רב של עניני הרכוש התלוים ועומדים בין הצדדים, וכי הבעל מבקש לחלק את הזכויות בצורה שיווונית. במסגרת זו, זכותו של כל צד להעלות את כל טענותיו ולהוכיחן.
גם לענין שאלת מזונות האשה, מציין ביה"ד שהבעל הגיש תלושי שכר והביא בפני ביה"ד נתונים מספיקים לצורך קביעת המזונות, ואין לנו סיבה לפקפק בעובדות אלה.

ה. בשולי פסה"ד נעיר לכב' ביה"ד האיזורי, בנוגע לקביעה בסיפא של החלטתו, ש"תביעת הילדים למזונותיהם אינה כרוכה בתביעת הגירושין של הבעל".

הדברים אינם מדוייקים. סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג- 1953 קובע:

"הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי בני הזוג".

כלומר, החוק קובע בפירוש שניתן לכרוך את ענין מזונות הילדים בתביעת גירושין. אמנם ביהמ"ש העליון פסק בעבר, שכריכה כאמור אינה שוללת מן הילדים את הזכות לתבוע מזונות מאביהם בבית המשפט בשמם שלהם.

מכל מקום, גם על פי פסיקת ביהמ"ש שאין הכריכה שוללת את זכותם של הקטינים להגיש תביעה עצמאית, היא אינה שוללת את סמכות ביה"ד הקבועה בחוק.

בסעיף 25 לחוק ביהמ"ש לעניני משפחה 1995 (תיקון תשנ"ח, 'שמירת סמכויות') נאמר, כי: "בענין הנתון לסמכותו המקבילה של בית דין דתי, יהיה בית המשפט לעניני משפחה מוסמך לדון כל עוד אין בית הדין הדתי דן בו".

סעיף זה שם מחסום חוקי, ושולל את סמכותו של ביהמ"ש לדון בענין שהובא לפני ביה"ד הדתי. ואין חולק שבנידון שלנו, הוגשו תביעות הבעל לפני תביעת האשה. ומשהתבקש ביה"ד לדון בענין זה, מנוע ביהמ"ש לעניני משפחה על פי סעיף 25 הנ"ל לדון כל עוד דן בענין ביה"ד.

עוד יש להוסיף, שהתביעה לביהמ"ש לא הוגשה על ידי הילדים, שהרי הילדים לא חתמו על יפוי כח לב"כ האשה, ולא התחייבו לשלם לו שכר טירחה. הם גם לא יכולים לעשות זאת, בהיותם קטינים, מחוסרי כשרות משפטית. מי שהגיש את התביעה בשמם היא האשה כאפוטרופוס טבעי על ידי בא כוחה.

אבל ספק רב אם היא בכלל מוסמכת לעשות זאת בנידון דידן. חוק הכשרות המשפטית (בפרק שני: 'הורים וילדיהם הקטינים') קובע, שההורים הם האפוטרופסים הטבעיים (סעיף 14) מגדיר את תפקידי ההורים (סעיף 15) מטיל על ההורים חובה לשתף פעולה (סעיף 18) ובאין הסכמה תבוא הכרעת ביהמ"ש באותו ענין (סעיף 19).

כאשר אין הסכמה בין ההורים בענין הקשור בתפקידם כאפוטרופסים טבעיים, לדוגמה, סיפוק צרכי הקטין, חינוכו או משמורתו, יובא הדבר להכרעה משפטית.

ואכן כך נהג הבעל בתביעתו, כאשר הוא כרך בתביעת הגירושין גם את ענין המשמורת של הילדים, הסדרי ראיה ומזונותיהם.

נמצא שכל עוד לא קבע ביה"ד שמשמורת הילדים תהיה אצל האם, היא כלל אינה מוסמכת לתבוע את האב בשם הילדים כ"אפוטרופסית טבעית", שהרי גם הוא אפוטרופוס טבעי כמוה. ומי הסמיך אותה לתבוע אותו בשם הילדים? האם האב כאפוטרופוס טבעי אינו יכול להחליט לתת לילדים את צרכיהם כרצונו באופן ישיר, בלי תיווכה של האם? בנידון דידן המדובר בבנים, ואין לשלול את האפשרות שהמשמורת תהיה בידי האב.

לכן לא היה נכון לקבוע ש"תביעת הילדים למזונותיהם אינה כרוכה בתביעת הגירושין של הבעל".

אך למרות האמור, הואיל והמשיב עצמו לא ערער על החלטת ביה"ד בענין זה, אין אנו משנים ענין זה בהחלטת כב' ביה"ד האיזורי.

לאור האמור פסקנו:

א. דוחים את הערעור על החלטת כב' ביה"ד האיזורי מיום א' בתמוז תשס"ז (17.6.07).

ב. הואיל ולא קיימנו דיון במעמד הצדדים, אנו דוחים את תביעת ב"כ המשיב לחיוב המערערת בהוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו.
ניתן ביום כ"ב כסלו תשס"ח (02/12/2007)
(-) הרב חגי איזירר, דיין - יו"ר (-) הרב מנחם חשאי, (-) הרב אברהם שיינפלד,