בית הדין הגדול החליט לפני למעלה משנתיים (07/05) לדחות ערעור קודם של האשה על החלטת ביה"ד האזורי למנות כונסי נכסים. בית דיננו השאיר את המינוי של כונסי הנכסים בתוקפו אך המליץ לביה"ד האזורי לנסות ולפשר באופן שלאחר כיסוי החובות תקבל האשה 70% מהנותר, וכן שחובות שאינם כלולים בדף חשבון של הוצל"פ יוטלו על הבעל.

בהחלטתו הנוספת - נשואת ערעור זה, מציין כב' ביה"ד האזורי שהוא הלך בדרך הפשרה כפי שהמליץ ביה"ד הגדול אבל לא היתה הסכמה לכך.

בערעור הנוכחי הולך ב"כ המערערת בשלושה מסלולים:

א. ביה"ד האזורי לא קיבל את המלצת ביה"ד הגדול ולא מימש אותה. בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ בעניינם של הצדדים שבפנינו בתיק בג"ץ 10335/05, יצא מתוך הנחה שביה"ד האזורי ישמע ג"כ טענות של האשה ולא היה כן.

ב. יש לאשה טענות שהיא לא ידעה את היקף החובות בשעה שחתמה על ההסכם. כמו"כ היא טוענת שהיא כבר גייסה כספים מבני משפחתה ופרעה חצי מהחובות.

ג. טענת חוסר סמכות משום שמדובר בתביעה שנולדה אחרי הגרושין.

לאחר העיון בטענות ב"כ האשה, נראה לביה"ד שאין מקום לקבל אותן.

ההחלטה משנת תשס"ה (7/2005) היתה המלצה ולא פסיקה מחייבת. כמו"כ בהיותה המלצה לפשר בין הצדדים, הרי בצוע ההמלצה תלוי לא רק בביה"ד האזורי אלא גם בצדדים עצמם. ביה"ד האזורי קובע שלא היתה הסכמה לאותו פשר שביה"ד הגדול הציע.

הטענות של האשה שלא ידעה על היקף החובות, הן עילה לתבוע ביטול ההסכם, אבל לא מהוות עילה לתבוע דחיה של הבצוע, ביחוד שמדובר כאן בדחיה מתמשכת. ההתראה הראשונה של ביה"ד האזורי על אי פרעון חובות והזכות למינוי כונסי נכסים (בהתאם להסכם הגרושין), ניתנה ע"י ביה"ד האזורי כבר ביום ז' בכסלו תש"ס 16.11.99, לפני כ-8 שנים! כעבור 4 שנים נתן ביה"ד ארכה אחרונה של ששים יום, שלאחריה ימונו ב"כ הצדדים ככונסי נכסים.

עברו שנתיים נוספות של ערעור, דחיית ערעור ונסיון לפישור, ועדיין החובות לא נפרעו. גם אם נניח שהאשה לא שיערה את גודל החובות, הרי זה למעלה משש שנים היא יודעת בדיוק את היקפם.

לכן אנו חוזרים ואומרים: לו היתה באה בתביעה לבטול ההסכם, היה מקום לשקול את טענתה גם כיום. אבל כאשר היא רוצה לממש את ההסכם, לקבל את המשק, אבל למשוך את הפרעון משנת 1999 עד שנת 2007, אין שום בסיס להענות לבקשותיה. לו יכלה לגייס את הכספים היה לה זמן למכביר לעשות כן.

גם מיום הגשת הערעור וקבלת עכוב בצוע לאחרונה, ביום י"ט בכסלו תשס"ז 10.12.07, היו לה 8 חדשים נוספים לגייס את הכספים לפרעון יתרת החוב ולא הצליחה לגייס את הסכומים הנדרשים.

במצב כזה, אין שום סיבה הלכתית או חוקית, ואפילו לא סיבה רגשית, לתת לה ארכה נוספת. יש לזכור שהבעל סובל שנים רבות מהמצב של חדלות הפרעון והנושים מציקים ודוחקים בו.

גם טענת חוסר סמכות דינה להידחות. הסכם הגירושין נערך בפני בית הדין האזורי וביוזמתו הפעילה. פסק הדין שאישר את ההסכם לא היה בבחינת סוף פסוק, אלא אך שלב בחלוקת רכוש הצדדים.

גם ללא הסכמת הצדדים מוסמך בית הדין למנות כונס נכסים לצורך ביצוע פסק דין כאשר מתעורר צורך מיוחד לכך, וזאת בהתאם לסעיף 7ד לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז - 1956.

על אחת כמה וכמה, כאשר אפשרות זו נצפתה ע"י הצדדים בהסכם הגירושין ולציפיה זו ניתן תוקף של פסק דין. לפיכך, האסמכתא שהביאה העותרת מבג"צ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני (לא פורסם) אינה רלוונטית לענינינו. במקרה דנן מדובר בסמכות ראשונית של ביה"ד לעסוק בחלוקת רכוש הצדדים - מלאכה שטרם הסתיימה.

לאור הנ"ל הערעור נדחה.

אין צו להוצאות.

ניתן ביום ח' תשרי תשס"ח (20/09/2007)
(-) הרב אברהם שרמן, דיין - יו"ר (-) הרב חגי איזירר, (-) הרב נחום שיינין,