בפנינו תביעת כתובה של האישה בסך של 260,000$ (כ-850,000 ש"ח).

הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בנובמבר 2018, נישואין קצרים למדי ללא ילדים, כשדרכיהם נפרדו ששה חדשים לאחר מכן, באפריל 2019.

בתאריך כ"א בתמוז תשע"ט (24.07.19) הבעל פתח תיק ליישוב סכסוך.

בתאריך כ"ג בתשרי תש"פ (22.10.19) האישה פתחה תיק גירושין.

הצדדים התגרשו בתאריך ה' באב תש"פ (26.07.20), ובפנינו תביעת האישה לכתובתה, נשוא פסק דין זה.

התקיימו בפנינו שלשה דיונים וכן דיון חקירות כאשר כל צד מציג את טענותיו. מכתבי התביעה וההגנה גם יחד עולה כי שני הצדדים תמימי דעים כי בנקודת הזמן הנוכחית אין שום סיכוי לשלום בית, אלא שכל צד מטיל את אשמת הגירושין לפתח זולתו.

הצדדים נתנו את הסכמתם כי בית הדין ייתן את פסקו בעניין על בסיס שיקול דעת רחב.

עיקרי טענות הצדדים
טענת התובעת
התובעת תובעת את כתובתה לטענתה כי הבעל אשם בפירוק הנישואין. לדבריה, בעוד שהיא הייתה אישה טובה, לא בוגדת ולא מורדת, דאג הבעל להשפילה ולזלזל בה, ותמיד הזכיר לה את מוצאה ממשפחה איספהאנית (חבל ארץ באיראן הנחשב לטענתה נחות בקרב שאר תושבי ארץ זו) ואיננה מיוחסת כמוהו. עוד טוענת האשה כי הוא לא ענה לה לשיחות שהתקשרה אליו לטלפון הנייד.

עוד העלתה האישה כי הבעל היה נמנע מלבוא למשפחתה. הוא אף הגדיל עשות שלאחר שעזבה את הבית לבית הוריה והם סיכמו שיבוא לאכול עמה בליל שבת וישנו יחדיו באותו לילה בבית הוריה, היא המתינה לו לשווא והוא בחר להגיע מאוחר בלילה בשעה 00:30 לאחר הסעודה שאכל אצל סבתו. הוא רצה לקיים עמה יחסי אישות, אך היא סירבה לאחר שחשה מושפלת שלא הגיע לסעודה עצמה. לדבריה הבעל היה מתייחס אליה כמוסלמי המתייחס אל אשתו כמי שהיא חייבת לספק את הגבר ותו לא, ומבחינתה אם רק היא צריכה לשרת את הגבר - אלה אינם נישואין.

לדבריה היא ניסתה לשקם את הנישואין אך ללא הצלחה כי בעלה לא האמין בזה. עם זאת האישה הודתה כי היא זו שעזבה את בית הצדדים, אלא שכאמור לדבריה למעשה הוא זה שרצה את הגירושין ולא היא. מבחינתה הנתבע איננו בנוי למערכת זוגית כלל (פרוטוקול הנזכר).

לדבריה, ה"קש ששבר את גב הגמל" היה דווקא לאחר שעשו ניסיון לשלום בית. כשהיא חזרה הביתה, שמעה שיחת טלפון של הנתבע עם אחותו, כשזו נותנת לו הוראות מדויקות ו"עצות חולניות" (כלשונה בדיון החקירות מיום ט' בתמוז תש"פ - 01.07.20) כיצד להתעלל באשתו ולשלוט בה.

כמו"כ תיארה בפנינו (פרוטוקול הנזכר) מקרה של אלימות פיזית מצידו, בעקבותיו התלוננה במשטרה והוא הורחק ממנה.

כאן המקום לציין כי בשלב מאוחר יותר (באמצע הדיון השני שנועד לחקירות – בחקירה החוזרת של ב"כ האישה) העלתה האישה טענה נוספת, כי תוך כדי יחסי אישות הבעל אילץ אותה לעשות פעולות שאינן שכיחות בדרך כלל, למרות שהדבר השפיל אותה.

טענת הנתבע
הנתבע טוען כי האישה רצתה להתגרש ועזבה את הבית ועל כן לא מגיע לה כתובה.

לדבריו, הנתבעת ברחה מהבית פעמיים וככל שהוא ניסה לשדלה לחזור אליו היא סירבה. לדבריו (בסיכומים) הנתבעת סובלת ממאניה דפרסיה, וכנראה שמראש היא רצתה להינשא לו רק מחמת כספו, וכשהבחינה שמצבו הפיננסי בכי רע היא החליטה לפרק את החבילה.

יצוין כי בתגובה לדבריו טענה האישה כי היא ברחה מהבית כיון שלא הרגישה ביטחון נפשי (פרוטוקול דיון שני), אך גם לדבריה הם חזרו לקיום יחסי אישות מידי פעם אך לא באותו בית (פרוטוקול הנזכר).

הנתבע טען כי הוא ניסה לעשות הכול כדי להשיב את שלום הבית על כנו, כשלמגינת לבו האישה סירבה, ולא זו בלבד אלא הוציאה כנגדו צו הרחקה על לא עוול בכפו.

לגבי שיחת הטלפון עם אחותו אודות התובעת, השיב הנתבע כי הוא לא מצא לנכון להגן על כבוד אשתו כשאחותו והוא בלבד נמצאים על הקו ולא אחר, וכמו כן היה עסוק בעבודה עם לקוחות ובקושי שמע את מה שאחותו דברה עמו. כמובן שלאחר מכן הוא העמיד את אחותו במקום ומחה נמרצות על דבריה (פרוטוקול דיון שני). בכל מקרה טוען הנתבע כי אין בזה עילה לגירושין ולעזיבתה את הבית.

בתגובה לטענתה על קיום יחסי אישות עם דרישות חריגות מטעמו - הודה הנתבע במקצת, אך טען כי הדבר נעשה בהסכמה מלאה ולא חלילה נגד רצונה.

באשר לטענתה על אלימותו באותו ערב הסביר הבעל כי הוא שם יד על פיה כדי שלא תצעק אך חלילה הוא לא חנק אותה כמו שהיא טענה, לא היו על פניה כל סימני אלימות כפי שהעלה החוקר המשטרתי בדו"ח. לדברי הבעל האישה ניסתה לעשות הכול כדי למצא עילה לפירוק התא המשפחתי ולכן לא מגיעה לה כתובה.

עוד העלה הבעל בפנינו (פרוטוקול דיון שלישי מיום כ' תמוז תש"פ - 20.07.20) שאף כאישה נשואה (בשנת 2019) היא שוטטה באתרי הכרויות וזוהי הוכחה נוספת לכך שכל העת רצתה בגירושין ועל כן יש לפוטרו מכתובתה.

עוד טען הבעל כי הוא רצה לכתוב בכתובה סך 5,000 ש"ח בלבד, אך נתקל בסירוב מוחלט מצד האישה ואמה.

בשולי סיכומיו מעלה הנתבע דרישה לקבל את כל המתנות שנתן לאישה בעת הנישואין וצירף רשימה של המתנות שהעניק לאשתו תוך כדי הנישואין.

יעוץ נישואין
הצדדים הלכו ליעוץ נישואין אצל מר ע. א. עו"ס קליני, אך הדבר לא צלח. לדברי האישה הבעל כלל לא האמין ביעוץ והדרכה ולכן לא ראתה כל סיבה להמשיך בטיפול. לעומתה טוען הבעל כי הוא שיתף פעולה והתייצב לכל המפגשים, אך האישה היא זו שסירבה להמשיך את הטיפול, כפי שעולה מהדו"ח שכתב היועץ והוגש לבית הדין.

דיון והכרעה
בראשית הדברים ייאמר, כי לא בכדי ביקש בית הדין מהצדדים כי ייאותו לתת הסכמה לבית הדין בקניין שיינתן פסק דין בעניינם על בסיס שיקול דעת רחב, מאחר והדברים אינם בגדר 'שחור ולבן', אם כי מבחינה הלכתית גרידא התמונה ברורה למדי.

נבאר את הדברים.

הנה בבואנו לדון בחיוב כתובה - באופן ששני הצדדים חלוקים מן הקצה לקצה באשמת הנישואין - מי נחשב המוחזק ועל מי מוטלת חובת הראיה, הארכתי בסוגיה זו במספר פסקי דין ונציין כאן שניים מהם - תיק מספר 1061002/2 ותיק מספר 1065793/3 שניהם בבית הדין בחיפה - הרוצה יעיין שם. נביא כאן את עיקרי הדברים בלבד.

ממי יצאו הגירושין
הנה בדרך כלל חזינן שישנם שני פרמטרים ברורים כדי לקבוע זאת:

א. מי עזב את הבית.
ב. מי פתח תביעת גירושין ראשונה.

בדרך כלל מקובל להניח כי הצד שעזב את הבית הוא זה שגרם לפירוד, כאשר הצד השני נוכח לראות את אשר לפניו ולאחר שקרא היטב את המפה הוא נאלץ לפתוח תיק לגירושין. לכן במקרה שהאישה עזבה את הבית והבעל פתח בתביעת גירושין אין הוא חייב בכתובתה.

לפי זה במקרה דנן ששני הפרמטרים גם יחד נפגשו בצידה של האישה, היא גם עזבה את הבית וגם היא זו שפתחה את תביעת הגירושין, על פניו יש לדחות את התביעה.

יתירה מזאת, הנה ידועים דברי הטור באבן העזר סימן קי"ח שקבע יסוד גדול, שהמודד לגבי חיוב הכתובה איננו מצטמצם רק לגבי זהותו של התובע את הגירושין, אלא בעיקר מיהו זה שהגירושין יצאו הימנו, וז"ל:

"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבות זולתו וכו', ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת". עכ"ל.

כוונת דבריו שתביעת הגירושין איננה 'סיבה' אלא 'סימן'. היינו שאין אנו מסתכלים רק על התוצאה המעשית בשטח מי פתח את תיק הגירושין או מי עזב את הבית, אלא על השורש והגורם שמחמתו יצאו הגירושין. אלא שבד"כ הצד התובע את הגירושין הוא זה ה'אשם' בפירוד, אך במפורש לא תמיד, ייתכן עד מאד מקרה שבו האישה פתחה את תיק הגירושין ואף עזבה את הבית ואעפ"כ לא הפסידה את כתובתה, אם וכאשר בית הדין מתרשם כי הבעל הוא זה שהביא אותה למצב זה ו'הגירושין יצאו ממנו' כהגדרת הטור.

עקרון זה עולה גם מדבריו המפורסמים של התשב"ץ (ח"ב סי' ח'):

"עוד שאלת: אישה שבעלה מצער אותה הרבה, עד שמרוב הצער היא מואסת אותו, והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים, והיא אינה יכולה לבא לבית דין, מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה, שאם תשאל כתובתה בבית דין שתפסיד אותה. הודיענו מהו הדין בזה.

תשובה: קרוב הדבר בזה שיוציא וייתן כתובה, דקיימא לן לחיים ניתנה ולא לצער".

נמצאנו למדים שהאחראי והיוזם של הליך הפירוד וסיום הקשר, אינו יכול לזכות בהישגים כלכליים בכך ש"אילץ" או "הוביל" את הצד השני להיפרד או לדרוש את הפירוד.

יסוד זה מצינו גם לגבי המקללת את בעלה בפניו דקיי"ל (באבהע"ז סימן קט"ו סעיף ד') שיגרשנה והפסידה כתובתה, אך בגוונא שהוא מכה אותה או שמצערה הרבה אמרינן בזה שאין אדם נתפס על צערו ואינה מפסדת כתובתה, וכפי שהובא בבאר היטב שם וברמ"א בסימן קנ"ד סעיף ג' עיי"ש¹.

נמצאנו למדים כי לקביעה וההכרעה בשאלת האשם נודעת חשיבות רבה בכל הקשור לזכאותה של האישה לכתובה, אולם כאמור אין ספק שעצם עזיבת האישה את הבית אין בה בלבד כדי לקבוע מסמרות בנושא הכתובה. ברי כי אישה אשר נאלצה לעזוב את ביתה בשל התנהגותו הנוראה של בעלה כלפיה, אין דינה כאישה אשר עזבה את ביתה מרצונה, וכפי שמובא בהגהות אשרי (כתובות יג, ה) וז"ל:

"וכן מצאתי בתשובת רב פלטוי גאון וזה לשונו והיכא דארגילו קטטה אם היא מרגלת כמורדת הוי ואין לה כלום, ואם הוא מרגיל יש לה כל כתובה וכו'".

הדברים פשוטים וברורים.

נטל הראיה על מי
הנה אין ספק בכך כי ישנה חזקת חיוב בכתובה אא"כ ברור כי הגירושין יצאו ממנה. והנה בגוונא שהאישה עזבה את הבית ו/או שהיא זו שתובעת את גיטה, ברור כי נטל חובת הראיה עליה. היא אפוא חייבת להוכיח שכל מה שעזבה את הבית ו/או תובעת את גיטה זה באשמת הבעל ובהתנהגותו כלפיה. כל עוד שלא תוכיח כן ושזו אכן הייתה עילת עזיבתה את הבית הרי שידו של הבעל על העליונה ויש לפוטרו מכתובתה מחמת הספק. הארכתי בכל זה בפסקי דין הנזכרים ועוד, יעוין שם.

מהכלל אל הפרט
מעתה בנידוננו שהתובעת היא זו שעזבה את הבית ואף היא זו שפתחה תיק לתביעת גירושין, א"כ כל עוד שלא הוכיחה שהיא נאלצה לעשות כן מחמת התנהגותו של הבעל כלפיה אין היא זכאית לכתובתה.

אכן האישה טענה בפנינו כי היא נאלצה לעזוב את הבית עקב חששה מבעלה ושלא היה לה ביטחון נפשי. אך היא לא הצליחה להוכיח את העילה להרגשתה זו ואת האשמה של הבעל בכך בפרט.

אמנם כפי שצוין היה אירוע בתחילת חודש אפריל, אז האישה הגישה תלונה במשטרה והבעל הורחק בצו בית המשפט, אך עדיין קשה מאד להצביע על אירוע בודד ולהסיק מכך מסקנה שמדובר בבעל אלים.

לא זו בלבד, אלא אף האישה עצמה הודתה כי הם חזרו להיות ביחד וקיימו יחסי אישות אלא שלא חזרה לגור בבית. קצת קשה לקבל טענה זו של אלימות, כשמחד האישה חוששת מבעלה ומאידך מקיימת עמו יחסי אישות.

לא התרשמנו כי מדובר באדם שכזה שנוקט באופן תדיר באלימות, ואף באירוע הנקודתי הנטען, הצדדים חלוקים מה בדיוק אירע.

יתירה מכך, מעיון קל בדו"ח אירוע המשטרתי שהוצג בפנינו עולה שגם התובעת בעצמה לא טענה שיש לה בעל אלים, וכמו שהיא עצמה הודתה בפני החוקר משטרה על כך שעד אותו אירוע באישון ליל הבעל לא היה אלים כלפיה מעולם.

עוד יש לומר בזה כפי שהעלה ב"כ הנתבע בסיכומיו, שגם השופט כשנעתר לבקשת האישה למתן צו הרחקה לבעל בגין אותו אירוע, כתב כי 'לא בלי היסוס' הוא נעתר לבקשה. כמו"כ התיק במשטרה נסגר ולא הגיע לכדי תביעה. די בעובדה זאת כדי להצביע על כך כי לא בבעל אלים עסקינן וכפי שהתרשמנו. אין ספק כי האישה לא הצליחה להרים את נטל הראיה בטענתה על אלימות הנתבע.

נמצאנו למדים כי יש בפנינו בעל בחזקת אדם סביר שלא הוכח כי הוא אלים, ולכן טענת האישה בדבר אלימותו של הבעל נדחית.

טענה נוספת העלתה התובעת כנגד בעלה כי הוא אילץ אותה לקיים יחסי אישות בצורה שאיננה מקובלת ומשפילה ביותר. לדבריה שום אישה לא הייתה מוכנה לחיות עם בעל משפיל כל כך. מנגד כאמור הנתבע הודה בחלק מהנטען כלפיו בעניין זה אך לדבריו הדבר נעשה בהסכמתה.

גם בטענה זו האישה לא הוכיחה דבריה.

הן אמת שבכל כי האי גוונא שיש ויכוח בין הצדדים על מה שארע במציאות, ייתכן וישנה אמינות יתירה לאישה, וכפי שעולה מדברי הרמ"א באבהע"ז סימן קנ"ד סעיף ג' שכל הנשים בחזקת כשירות הן, אולם לענ"ד במקרה דנן הדבר שונה והאישה איבדה את נאמנותה בעניין מחמת הריעותא הקיימת בטענתה זו, וכפי שאפרט:

א. האישה טענה שהם חזרו להיות ביחד ולקיים יחסי אישות כשהיא חיה בבית הוריה. כיצד ניתן להסביר את העובדה שלמרות היותה 'מושפלת' לדבריה כנגד רצונה היא ממשיכה להיות עמו ולקיים יחסי אישות כבימים ימימה? ברור כי רק מחמת עובדה זו יש לדחות טענה זו לאלתר ולקבל את גרסת הנתבע כי הכול היה בהסכמה.

ב. עצם העובדה שהאישה לא מצאה לנכון לטעון זאת לא בתחילת הדיונים ואף לא הוזכר זאת ברמז בכתב התביעה הדבר אומר דרשני. תמוה עד מאד שבכתב התביעה וכן בדיון הראשון האישה טוענת כנגד הבעל (בסעיפים 5,7 לכתב התביעה) על דברים שונים שהפריעו לה, כמו שהוא רצה לקיים עמה יחסי אישות בעת נידותה, שנהג עמה בקמצנות יתר, היה מעשן ג'וינטים, ואף את עניין העובדה שלדבריה הוא כל העת מוסת כנגדה ע"י משפחתו, ולפתע בדיון השני והשלישי היא משנה כיוון ומתמקדת אך ורק באופן קיום יחסי האישות, כשלדבריה היה משפילה ומאלץ אותה לעשות דברים שאינם מקובלים עליה.

ג. גם בדו"ח יועץ הנישואין לא הוזכרה טענה זו של האישה, והרי ברור שאילו היה הדבר כן כפי שתיארה בפנינו, שבעלה אילץ אותה לעשות כן והיא הרגישה מושפלת, זה היה אמור להעלות במסגרת יעוץ הנישואין.

ד. מעבר לכך, לשאלת בית הדין את האישה מה בעיקר הפריע לה אצל בעלה, היא השיבה (דיון שני הנזכר מיום ט' בתמוז תש"פ - 01.07.20 שורות 52-53 לפרוטוקול) כי עקרונית עם הדבר הזה (אופן קיום יחסי האישות ביניהם) היא הייתה מסתדרת בדרך של יעוץ ומותירה את חיי הנישואין כמות שהם. אם כן מוכח מיניה וביה כי טענה זו אינה אמיתית ויש למחות על כך.

מכל האמור אנו מגיעים למסקנה כי סביר להניח שטענה זו אין בה ממש, וכנראה שהיא 'נרכשה' בשלב מאוחר יותר בדיונים תוך כדי קבלת עצה והדרכה זו או אחרת.

מורדת
מעבר לאמור יש לדון לפטור את הבעל מתשלום הכתובה לנוכח מרידתה בו.

כפי שהוזכר אין ספק בכך כי האישה עזבה את הבית, ומאחר והיא לא הצליחה להוכיח ולהצביע על עילה מוצדקת מדוע עשתה כן, הרי שאין בפנינו אלא אישה המורדת בבעלה ועל כן יש לה דין מורדת (דבעינא ליה ומצערנא ליה) המפסידה את כתובתה כדאיתא בשו"ע אבהע"ז סימן ע"ז סעיף ב'.

הכרזה טרם הפסד כתובה
ברם על פי ההלכה אין אישה מורדת מפסידה מיידית את כתובתה ויש צורך להכריז עליה ככזו.

מניעת חיי אישות היא פגיעה ברכיב מהותי מחיי הנישואין. בעל או אישה המונעים חיי אישות מבן הזוג עוברים איסור חמור ויש לכך השלכות של פגיעה בזכויות כולל הפסד הכתובה.

כדי להפסיד אישה המורדת מקיום יחסי אישות את כתובתה אין די בעצם המרידה. על פי קביעת חז"ל (בסוגיה בגמרא בכתובות ס"ג. - ס"ד.), יש לפעול בהליך מסוים שעל פיו ורק בסופו מפסידה האישה את כתובתה.

חכמים תקנו תקנות כיצד יש לפעול במקרה של מרידה מקיום יחסי אישות של אחד מבני הזוג כפי שמובא בשו"ע בסימן ע"ז. תכליתן של התקנות היא לנסות להחזיר את חיי הנישואין לתיקונם וזאת אף בסיוע הפעלת סנקציה כלכלית וחברתית. תקנות אלו עברו שינויים במהלך הדורות אבל העיקרון שבבסיסן נשמר.

ללא הליך זה שהוא בבחינת 'אין עונשין אלא אם כן מזהירין' אין האישה מפסדת כתובתה מעצם מרידתה, וכפי שפירט הרמב"ם בהלכות אישות פרק יד הלכה ט' - י' וז"ל:

"ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו ואמרה הריני מצערת אותו בכך מפני שעשה לי כך וכך (...) שולחים לה מבית דין ואומרין לה הוי יודעת שאם את עומדת במרדך אפילו כתובתך מאה מנה הפסדת אותה, ואחר כך מכריזין עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בכל יום ארבע שבתות זו אחר זו ואומרים פלונית מרדה על בעלה. ואחר ההכרזה שולחין לה פעם שנייה ואומרים לה אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתיך. אם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובתה ולא יהיה לה כתובה כלל, ואין נותנין לה גט עד שנים עשר חדש ואין לה מזונות כל שנים עשר חדש, ואם מתה קודם הגט בעלה יורשה".

ויעוין בטור אבן העזר (הלכות כתובות סימן עז) שתיאר את השתלשלות התקנות במורדת וז"ל:

והאישה שמרדה על בעלה מתשמיש הרבה תקנות תקנו בה. בתחילה תקנו בימי חכמי המשנה (...) ושוב תקנו שישלחו מבית דין שתחזור בה. לא חזרה בה, מכריזין עליה ד' פעמים בד' שבתות זו אחר זו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, פלונית מורדת על בעלה, כדי לביישה. לא חזרה בה שולחין לה הוי יודעת שאפילו כתובתך ק' מנה הפסדת ומגרשה. ושוב הוסיפו לתקן שימתינו לה י"ב חדש ואז יגרשנה אם ירצה בלא כתובה ובתוך השנה אם בא לגרשה צריך ליתן לה כתובה (...) וכשיוצאת לאחר השנה אין לה לא מנה ולא מאתים ולא תוספת.

חזינן ברורות שאילולי התהליך המקדים והניסיון העקבי של בית הדין להשיב את השלום על כנו ולהחזיר את האישה לחיי אישות ונישואין תקינים באמצעות הכרזתה כמורדת, המלכה בה והמתנת י"ב חודש עד לגירושיה כאמור, אין היא מפסידה כתובתה.

מעתה בנידוננו אף שהאישה הודתה בפנינו כי היא זו שעזבה את הבית ואכן מנעה את קיומן של יחסי האישות ביניהם, מכל מקום היה על הנתבע לפעול כאמור לעיל: לפנות לבית הדין בעת שהיו נשואים ולבקש את עזרתו בניסיון להשיב את האישה לקיום חיי משפחה תקינים ושיקום הנישואין. בית הדין היה מתרה באישה שאם היא תמשיך במִרדה תפסיד את כתובתה. משלא עשה כן הנתבע ובית הדין ולא הוכרז עליה כמורדת קודם לכן, לכאורה אין להפסידה כתובתה.

המתנת י"ב חודש כתחליף להכרזות
כפי שהבאנו מהפוסקים לכאורה יש צורך בכל התקנות הנזכרות ובטרם הכרזתה כמורדת. יש צורך להתרות בה שאם לא תחזור בה ממרידתה היא תפסיד את כתובתה, לאחר מכן ישנה הכרזה בפומבי במשך ארבע שבתות, התראתה פעם שניה שהיא תפסיד כתובתה, לאחר מכן שוב בית הדין נמלך בה ומייעץ לאישה לחזור בה, מבהיר לה את חומרת מעשיה ואף נותן לה זמן להימלך בדעתה. לאחר מכן ממתין י"ב חודש עד לגירושיה. בפשטות יש צורך שכל התהליך הזה ייעשה ע"י בית הדין מול האישה שינסה לשדלה לחזור בה ממרידתה באמצעות השלבים הנ"ל.

ובאמת שמעיון בלשון הטור יש מקום להסתפק בכך האם תקנת המתנת י"ב חודש מתווספת היא להכרזות כפי שתיארנו לעיל, או שמא יש לומר שחז"ל נתנו לבית הדין אופציה נוספת בדרכי שידול האישה להחזירה לבעלה והיא באה להחליף את עניין ההכרזות וכאמצעי לחץ חילופי על מנת שתחזור בה האישה ממרידתה.

הנה מצינו בזה מחלוקת הפוסקים:
לדעת הבית יוסף (אבן העזר סימן ע"ז אות ב - ג ד"ה האישה שמרדה) המתנת י"ב חודש היא השלמה והוספה לתקנת ההכרזה ארבע שבתות ולא באה במקומם להחליפם, וכפי שמשמע מלשון הטור הנ"ל שכתב 'ושוב הוסיפו לתקן', ואף בדברי הרמב"ם שהוזכרו לעיל משמע כן.

מאידך, בט"ז (אבן העזר סימן ע"ז סק"א) דן בארוכה בדברי הטור והרא"ש והסיק שלדעתם התקנה שצריך להמתין י"ב עד שיגרשה ביטלה את התקנה שצריך להכריז ארבע שבתות ולהימלך והוכיח זאת מלשון הטור, עיי"ש.

לדבריו של הט"ז בשיטת הטור והרא"ש עולה אפוא שאין צריך להכריז ולהימלך כל עוד חלפו י"ב חודש. במצב שכזה שהאישה עומדת במרדה מזה כשנה, הרי היא הפסידה את כתובתה אף ללא התראה. משמעות ההמתנה י"ב חודש מתאימה לעקרון שהסברנו לעיל שהאישה אינה מפסידה את כתובתה באופן מיידי מחמת עצם ההימנעות מחובת קיום יחסי האישות, אלא רק כאשר הדבר הוביל לפירוק חיי הנישואין באופן שמרידתה הארעית הפכה לקבועה ומתמשכת של שנה לפחות כפי שביאר הט"ז.

הלכה למעשה
הנה בפסקי דין רבניים (חלק ו' פס"ד עמוד 33) בהרכב הרבנים הגאונים זצ"ל הראשל"צ הרב יצחק נסים, הגר"ב ז'ולטי והרב אליעזר גולדשמידט, נטה הגר"ב זולטי כדעת יחיד להכריע כדעת הט"ז שבחלוף י"ב חודש מעת עזבה את הבית יש להפסידה כתובתה אף אם לא היה סדר ההכרזה כנגדה. מנגד, הגר"א גולדשמידט זצ"ל האריך לשלול את דעתו והסכים עמו הראשון לציון הרה"ג יצחק ניסים זצ"ל שאין להכריע כדעת הט"ז.

נצטט קמעא מדבריהם בפסק הדין ואת מה שהעלו שם בשם שו"ת זקן אהרן ומכוח זה הסיקו שם דלא כהר"ב ז'ולטי (שם כרך ו' עמ' 47 – 48) וז"ל:

"וכבר דחה את דברי הט"ז בפירושו ברא"ש בעל ה'חוט המשולש' בתשובותיו, כמובא בפסק דינו של הגר"ב זולטי. ולא מצאנו בכל הפוסקים, מהראשונים ועד אחרוני האחרונים, אשר יפסוק ויקבע דין מורדת בלי הכרזה והמלכה.

ועיין בספר תשובות זקן אהרן חלק ב' סימן פ"ט, הכותב: והנה כמעט כל הפוסקים הרמב"ם והרמב"ן ורשב"א סבירא להו שאין לה דין מורדת עד שיכריזו ד' שבתות. וגם להרא"ש והטור, אליבא דבית יוסף והב"ח, והבית - שמואל (...) וביאור הגר"א סק"ז, אין לה דין מורדת בלא הכרזת ד' שבתות, אלא שהרא"ש והטור ס"ל דבעינן נמי י"ב חודש, ורק הט"ז שם ס"ק א' ס"ל דאליבא דרא"ש וטור לא בעינן במורדת הכרזת ד' שבתות רק בשיהוי י"ב חודש (...) אם כן הלא הט"ז הוא רק יחיד (...) אם כן אין לצרף כלל דעת הט"ז, כיון שכמה גדולי הפוסקים הבאים אחריו הסכימו דלא כוותיה.
וגם לשיטת הט"ז, לפי הרא"ש, הרי צריך התראה אחת במרידה, כפי שפסק הרא"ש עצמו בתשובותיו, בכלל מ"ג סימן י' שכל מורדת גם מאיס עלי צריכה התראה (...) ועיין בתוספות רי"ד בכתובות דף ס"ג ע"ב הכותב במורדת מאיס עלי צריך להתרות בה ולהודיעה שהיא מפסדת הכתובה".

ובאמת שבבית שמואל שם בסימן ע"ז כתב במפורש בקיצור דיני מורד ומורדת שיש צורך בהתראה והכרזה ורק לאחר מיכן מפסידה כתובתה.

גם בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סימן נ"ה) ביאר את סדר ההכרזה והדגיש בדבריו שבלא זה אין היא מפסדת כתובתה, וז"ל:

(...) אז יכתבו לו עליה אגרת מרד כדין וכהלכה, ובלי שמירת כל הסדר הזה אינה מפסדת כלום, והני מילי נמי כשהקפיד הבעל וקבל לפנינו עליה².

מעבר לכך יש לומר שאף לדעת הט"ז בביאורו ברא"ש והטור דסגי בהמתנת י"ב חודש, מכל מקום התראה אחת בוודאי בעינן ורק לאחר מכן המתנת י"ב חודש.

זאת ועוד, כבר הזכרנו לעיל שכל התהליך חייב להתבצע ע"י בית הדין בעצמו אל מול האישה, לכן אף אם איירי שהבעל בעצמו התרה בה שבעקבות מרידתה בו היא מפסידה את כתובתה, לא מהני התראתו להפסידה.

ומצאתי כן בדברי הלבוש (אבן העזר סימן ע"ז) שביאר את משמעות ההתראה ותוקפה, ומדגיש בדבריו את הצורך שבית הדין בעצמו יתרה בה כדי להפסידה כתובתה, וז"ל:

"ואחר הכרזה שולחין לה בית דין פעם שנית אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתך, אם עמדה במרדה ולא חזרה בה נמלכין בה עוד פעם אחרת ותאבד כתובתה ולא יהיה לה כתובה כלל. ויש מפרשים דנמלכים בה פירוש דלא סגי כששולחין לה מבית דין לומר הוי יודעת כו', אלא הבית דין בעצמם שולחין אחריה ונמלכין בה קודם שיפסקו הדין להפסידה כתובתה, דבפני הבית דין תתבייש יותר ושמא תתרצה ותשמע להם, וכן עיקר".

הכרזת והתראת ודאי ולא ספק
עוד יש להוסיף ולומר כי ההתראה ההכרזה וההמלכה חייבים להיות בדרך של ודאי ולא כשיש לבית הדין ספק בעניין³, היינו לאחר שבית הדין דן בעובדות ושמע את טיעוני הצדדים וראיותיהם והסיק שיש בפניו מרידה של ממש מצדה של האישה, רק אז חייב בית הדין להתחיל את מסע התקנות הנזכרות בדמות ההכרזות ההתראות וההמלכה, ובלא זה אין להפסידה כתובתה.

ניתן לומר לסיכום, שההליך של התראה והכרזה ננקט כאשר הבעל קובל בפני בית הדין על הפרת שלום הבית והוא נועד לצורך קיום שלום הבית ולהחזיר את המורדת להתנהלות תקינה. אם המורדת אינה נענית להתראה היא מפסידה כתובתה, אך אין נוקטים צעדי ענישה כנגד האישה אלא אם כן מזהירים אותה תחילה.

מן הכלל אל הפרט
עתה נשוב לנידון דידן.

הנה בנידוננו לא הייתה הכרזה לא התראה ואף לא המלכה, אם כן לכאורה באנו בזה למחלוקת זו של הט"ז ושאר הפוסקים ומשמעות לשונם של הרמב"ם והטור.

משכך, מאחר שכתבו הפוסקים שיש להכריע דלא כהט"ז, אם כן בטרם נפסיד את כתובתה יש צורך בהכרזה והתראה - מה שלא היה במקרה דנן.

יתירה מכך, בנידוננו לא זו בלבד שלא הייתה הכרזה התראה והמלכה באישה, אלא שאף המתנת י"ב חודש לא הייתה בשלימותה, שכן הצדדים התגרשו בטרם מלאת שנה מעת עזיבת התובעת את הבית. בשל כך ייתכן שבנידוננו אף לדעת הט"ז הנתבעת לא הפסידה כתובה מדין מורדת.

מעבר לכך יש להוסיף ולומר שהיות והנתבע המבקש להפסידה כתובתה מחמת מרידתה לא פנה לבית הדין כלל בזה לנסות להשיבה אליו, ואפילו התראה אחת לא הייתה קודם המתנת י"ב חודש, לכן אף הט"ז יודה שבמקרה דנן אין להחיל עליה דין מורדת להפסידה כתובתה.

ניסיון הנתבע לשוב לשלו"ב וסירובה של התובעת
הנתבע תיאר בפנינו שלמרות שהאישה עזבה את הבית הוא ניסה לחזר אחריה והתחנן על נפשו שלא לפרק את חיי הנישואין אך האישה עמדה בסירובה.

לדבריו שש פעמים לפחות ניסה הוא את כוחו לשבות את ליבה של אשת נעוריו וכפי שתיאר ופירט זאת בסיכומיו (בסעיף 5) אך ללא הצלחה.

יצוין שאף האישה הודתה בכך עקרונית, אלא שלדבריה עמידתה בנחרצות לסירוב חזרה לבית הייתה בגין כך שהבינה שאין שום סיכוי לשינוי מצד הבעל וכי בעלה איננו בשל לחיי נישואין.

משכך ולאור האמור שהבעל רצה בשיקום חיי הנישואין ואף פנה לאישה והיא זו שסירבה בנחרצות, נמצא שמרידתה כשעזבה את הבית היא זו שהובילה לפירוק הנישואין. אם כן לאור העובדה שהאישה לא הצליחה להרים את נטל הראיה ולהוכיח עד כמה היה הנתבע בעל גרוע שלא היה שייך לדור במחיצתו ולכן עזבה את הבית, ולא הצליחה לתאר בפנינו לבאר ולהוכיח מדוע בעל זה איננו בשל לחיי נישואין כלל, נמצא אם כן שאשמת פירוק הבית והליך הגירושין מוטלת לפתחה. כאמור די בעובדה זו בלבד כדי לחזק את האמור כי הגירושין יצאו ממנה ויש להפסידה את כתובתה - אף אם ננקוט דלא כהט"ז הנזכר ולא נוכל להחיל עליה בנידוננו דין 'מורדת'.

חוות דעת יועץ הנישואין
התרשמותנו הנזכרת - כי הנתבע אכן רצה בכל מאודו לשוב לשלום בית ולנסות להציל את ספינת הנישואין שהחלה טובעת, והתובעת היא זו שהערימה קשיים וחיבלה במהלך זה - מקבלת חיזוק מחוו"ד יועץ הנישואין מר ע. א. שהוצגה בפנינו.

בחוות דעתו מיום ב' בחשון תש"פ (30.10.19) כותב היועץ הנזכר כדלהלן:

'(...) הזוג הגיע לניסיון שיקום הקשר הזוגי שהיה במשבר קשה. הזוג ממוצא איראני. יש לכך משמעות בשל התפיסה התרבותית המנטלית והמשפחתית.

הקשר הטיפולי היה קצר כשישה מפגשים בשל סירובה של ש' (האשה) להמשך טיפול.'

גם בהמשך דבריו כותב היועץ כדלהלן:

(...) במהלך המפגשים העביר ר' (הבעל) מסר מאד ברור ועקבי שהוא מעוניין בשיקום הקשר הזוגי ובליווי טיפולי בשיקום הקשר'.

אכן בהמשך הדברים היועץ מציין כי הוא התרשם שאף האשה ניסתה לשקם את הקשר אך כנראה לא מספיק.

בדיון שהתקיים בפנינו (דיון השני מיום 01.07.20) אמרה זאת האישה ברורות כי היא הפסיקה את הטיפול כי לא ראתה טעם להמשיכו, וכשנשאלה האישה בחקירות למה הפסיק היעוץ, השיבה האישה:

'ת. זה לא הביא לשום מקום, והוא לא השתנה. האם הוא היה מוכן שיעשו כך לאחותו'.

כאמור הדברים אינם עולים בקנה אחד עם הרושם שלנו ממה ששמענו וכפי שעולה מהדו"ח של יועץ הנישואין שכאמור מטיל את האשמה להפסק הייעוץ לפתחה של התובעת.

אכן ייתכן שמשפחתו של הנתבע התערבה יתר על המידה בחייהם של בני הזוג, אך לא הוכח בפנינו שמדובר היה באופן מוחץ ללא תקנה וככזה שמפריע לחיי נישואין תקינים. כפי שעולה מחוות הדעת, היועץ החל לטפל בנקודה זו והטיפול הופסק על ידי התובעת וכפי שמבהיר את דבריו:

'בנוסף טענה ש' (האשה) שהתנהלותו של ר' (הבעל) כלפיה ללא קשר למשפחה אינה מתאימה לה. נראה שש' (האשה) מרגישה פגועה ומתקשה להשתחרר מרגש זה'.

לאור האמור אין ביכולתנו לקבוע כי הייתה סיבה מוצדקת לתובעת לעזוב את ביתם המשותף, ובוודאי שלא להפסיק את הטיפול של היועץ. ייתכן עד מאד שצורת התבטאותה של האחות הייתה נוראית ויש למחות על כך בכל תוקף, אך בוודאי שאין בכך להוות עילה לגירושין, בפרט שלא מיצו הצדדים את הטיפול אצל היועץ. כמובן שזו זכותה של התובעת להחליט כן שאיננה מוכנה יותר לנסות ולהתמודד עם הקושי שבחיי נישואיה, אך בהתאם לכך יש לקבוע כי הגירושין יצאו ממנה, ובשל כך אין היא זכאית לכתובתה, בפרט אם הייתה אפשרות לשנות את המצב והתובע מוכן היה להירתם לכך ודווקא היא זו שהחליטה לשים קץ לחיי הנישואין.

חשש דין מרומה
בסיכומיו של הנתבע הוא מעלה שהאישה שיקרה בפנינו מספר פעמים באשר ל'חבלות' שהיו בראשה ובפניה כתוצאה מאלימותו של הנתבע באותו לילה.

יצוין שהנתבע וב"כ חיזרו אחר התובעת וב"כ להמציא לידם ולבית הדין את התמונות שלדבריה היא מחזיקה בהן כדי לאשש את טענתה זו, שאכן נחבלה האישה בפניה מאלימות הבעל באותו לילה, אך הדבר לא נעשה. כמו כן גם מהדו"ח המשטרתי של האירוע עולה כי לא ניכרו סימני אלימות על המתלוננת, ולשאלת השוטר השיבה שאין צורך להזמין מד"א.

כמו כן הנתבע מציין בסיכומיו כי בתאריך כ"ח באדר ב' תשע"ט (04.04.19) בבית המשפט - כשביקשה האישה צו הרחקה כנגד הבעל - לשאלת השופט האם היא רוצה להתגרש ממנו השיבה האישה בינתיים כן.

אם כן ייתכן שאף מעבר לאמור לעיל יש מקום להחיל על התובעת דנן 'דין מרומה' על כל המשתמע מכך ולדחות את טענותיה לכל דבר ועיקר.

רשלנות תורמת
על אף האמור לעיל חשוב לציין כי התרשמנו שגם הבעל איננו יכול לרחוץ בניקיון כפיו לאמור 'ידי לא שפכו את הדם הזה'. הרושם שעלה בפנינו כי גם לו חלק במצב עגום זה, וגם מחמתו הייתה רשלנות כלשהי שתרמה להרגשת הזלזול שחשה האישה ממנו כלפיה, הן באשר להתערבות משפחתו הקרובה כשהיא בוחשת ברמה זו או אחרת בחיי הנישואין של הצדדים וגורמת פגיעה בתובעת, והן באשר לסירובו לבוא לאכול עמה בליל שבת, עת היא הייתה בבית הוריה והמגמה הייתה שיחזרו זה לזה, וחבל שכך.

בכלל יש לציין כי התקשורת בין הצדדים הייתה לוקה בחסר וזו בלשון המעטה. די לנו במה ששמענו בדיונים בכדי לקבוע זאת כעובדה מוגמרת, שהיה מה לתקן וניתן היה לתקן אם רק שני הצדדים היו רוצים זאת בכל ליבם ומשתפים פעולה כנדרש, ובכל מקרה יש כאן רשלנות תורמת גם מצידו של הנתבע.

מסקנות
לאור האמור נמצאנו למדים כי התובעת דנן לא הוכיחה טענותיה ולא הציגה בפנינו עילה המתקבלת על הדעת ומצדיקה את עזיבתה את ביתם, וכפי שצוין ייתכן שאף בחלק מטענותיה כנגד בעלה היא הגזימה ואף שיקרה.

עם זאת כפי שנאמר גם לנתבע חלק ונחלה לתוצאה עגומה זו של פירוק בית בישראל, הגם שמבחינה הלכתית יש לדחות את תביעתה.

שיקול דעת רחב
לאור האמור ולאחר שהתרשמנו כי גם על הנתבע יש מן האשמה במקצת ורשלנות תורמת גם מצידו, ברור כי יש בקביעה זו השלכה מעשית להחלטה זו בפרט לאור קבלת הצדדים בקניין לתת לבית הדין שיקול דעת רחב בעניין.

בשל כך עניין ההכרזה על התובעת כמורדת כבר איננו רלוונטי, לאור העובדה שאנו סבורים שהנתבע גם כן אשם במידה מסוימת בפירוק הבית, ולכן יש לחייבו בוודאי בעיקר הכתובה ואף מעבר לכך כדלהלן, ומאחר וכל דיני מורדת והכרזתה אינם שייכים כי אם לגבי עיקר כתובתה ולא לגבי 'תוספת הכתובה' לכן בנידוננו נושא זה מתייתר כאמור.

בברפאל גלב

מצטרפים למסקנות.

יצחק מרוה                     שמעון לביא


פסק דין

לאור הדברים מחליט בית הדין כדלהלן:

א. ברמה העקרונית התביעה נדחית ויש לפטור את הנתבע מתשלום הכתובה ותוספתה.

ב. על אף האמור, לאחר שיקול דעת רחב ולאור תרומתו של הנתבע לערעור שלום הבית, אנו מחייבים את הבעל לשלם לתובעת סך 50,000 ש"ח בגין תביעת הכתובה והפיצוי, וזאת בתוך 30 יום.

ג. לגבי החזרת התכשיטים שנתן לתובעת (המפורטים בנספח ז' בסיכומיו) - על הנתבע לפתוח תיק רכוש, ולאחר הגשת תביעה ותגובת הצד שכנגד תינתן החלטה.

ד. ניתן לפרסם פס"ד זה בהשמטת פרטים כנדרש.

ניתן ביום ט"ו בטבת התשפ"א (30/12/2020).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה


1 שוב חזינן שהמודד בהגדרת הדברים איננו מה אירע בשורה האחרונה, אלא מהו המניע והגורם לפעולה האחרונה שנעשתה בשטח, ועל בסיס זה בלבד נקבע הדין.
ויעויין עוד בזה בפד"ר ח' עמוד 111 שהשתמשו ביסוד זה גם לגבי אישה שהוציאה על בעלה שם רע, דהיכא שבעלה עינה אותה ומירר את חייה אין אנו דנים אותה על כך, כי מסתכלים על השורש ולא רק על התוצאה. והם הם הדברים.
2 לקראת סוף התשובה יצא שם הרמ"ע מפאנו כנגד אחד מגדולי הדור שסבר שניתן להפסיד מורדת "שהתריסה כולי האי" וכו' אף ללא התראה וזה לשונו: "והנה ראיתי מגדולי הדור מי שחשב להפריז את המידה על העלובה הזאת, ואמר כי לאישה שמרדה על בעלה בשב ואל תעשה בלבד אולי יש תקוה שעל ידי התראה והכרזה תשוב ותתפייס, אבל כיון שהתריסה כולי האי ודאי לא תשמע לקול מוריה ואטרוחי בי דינא בכדי להכריז ולהתרות לא מטרחינן - ולנו בפשיטות תשובתו בצידו שזה כלל גדול בתורה אין עונשין אלא אם כן מתרין, ועוד דבריו אלה הנה הינם חידוש הלכה אחר סוף הוראה כי אין להם עיקר בגמרא ולא בתקנות הגאונים ולא בהסכמות הקהילות ולא בשום מנהג ואין גם אחד מן הפוסקים שזכר מכל זה כלום, ואם באנו להפסידה כתובתה באומדנא בעלמא ואנן הדיוטות אנן, האם עדיפנן אפילו מנשיא שבא"י שאין כוחו יפה אלא בקנסות המפורש בתורה ובגמרא? - לא תהא כזאת בישראל".
3 ויעויין בזה בדברי שו"ת חמדת שלמה באבהע"ז סימן נ"ח שכתב כן לגבי המלכה י"ב חודש שלא מהני אם עשו זאת כשהיה ספק לבית הדין בדבר דינה כמורדת והפסדתה את כתובתה. כמו"כ יעויין בדברי החזון איש בהלכות כתובות סימן ק"ז (מהדורה ב' בסימן ס"ט) ס"ק כ"ו שהסיק כן להדיא שאין התראת בית הדין והכרזתה כמורדת מספק.