ב"כ הצדדים הפליאו לעשות בבירור הלכתי מקיף של העובדות וההלכה בתיק זה. כבוד ראב"ד ביה"ד האזורי הגר"א עצור שליט"א כתב מחקר הלכתי מעמיק ורחב על כל הפרשה והמסתעף ממנה. פסה"ד בערעור התמהמה עקב רשלנותם של ב"כ הצדדים שנמנעו מלהגיב איש על דברי רעהו, למרות החלטתינו מיום ח' כסלו תשס"ג, ולא טרחו לידע את ביה"ד שאין בדעתם להגיב למרות הזכות שניתנה להם.

לגופם של דברים המנוח אלמוני היה נשוי לשתי נשים - המערערת היא גרושתו, והמשיבה היא אלמנתו. מן הראשונה נולדו לו 2 ילדים - כיום בגירים, ומן השניה נולד לו ילד אחד, שהתייתם מאביו בגיל שנתיים. בצוואה האחרונה שכתב הורה לחלק את רכושו בין שני בניו מאשתו הראשונה וכן צווה להעניק לגרושתו את דירת המגורים. את אשתו החוקית ואת בנה הפעוט הדיר מן העזבון, כמעט לחלוטין. צוואה זו נערכה כחודשיים לפני פטירתו (14.6.88).

שבועיים לפני פטירתו - היה חולה במחלה קשה - הגיש תביעת גירושין נגד אשתו, אולם תביעה זו לא נדונה כלל מאחר והוא נפטר בתאריך 17.8.88. בצוואתו ובכתב התביעה האשים את אשתו שעזבה אותו שנה וחצי קודם לכן. הצוואה אושרה בביהמ"ש ובביה"ד הרבני התבררה תביעת האלמנה לתשלום הכתובה בסך 100,000 דולר. ביה"ד האזורי קבע את החיוב לתשלום הכתובה, ועל כך ערעורה של גרושת המנוח ושני ילדיה.

המשיבה, אלמנת המנוח, ציינה כי נאלצה לעזוב את הבית, מאחר והגרושה נכנסה לבית, והיא לא יכלה לשכון עמה יחד. דברים אלו לא הוכחשו ע"י המערערת, אם כי קיימת מחלוקת ביניהן אם העזיבה של האלמנה קדמה לכניסת הגרושה לבית, או להיפך.

אומר גלויות: אילו הייתי אני יושב בבקשה לאישור הצוואה, לא הייתי מאשרה, ולא רק מחמת הנימוקים ההלכתיים שהעלה כבוד הראב"ד בפסק דינו. אינני מתערב בפסיקת ביהמ"ש בנידון לאישור הצוואה, אבל אני חייב להביע את תמיהתי הגדולה: אם אכן אשת המנוח זנחה אותו בתקופת מחלתו, ועל כן הדירה מנכסיו - מה חטא בנו הפעוט, שהיה בן שנתיים בעת פטירת אביו, ולמה חילק את עזבונו בין שני בניו הגדולים מאשתו הראשונה, ואת בנו התינוק זנח לאנחות (מחוץ לקופת גמל זעומה שבין כך היתה ע"ש הבן הקטן)? זו תמיהה רבתי שמטילה צל כבד על כל הענין. קשה לי לזכור תקדים של העדפת בנים גדולים לגרושה, על פני בן פעוט לאשה. ההסבר ההגיוני לכך ברור. גרושתו של המנוח ובניו הגדולים ניצלו את מחלתו הקשה והביאו אותו לסילוק אשתו וילדו גם יחד, בבחינת: שלח את האמה ואת בנה". לכן הדיר המנוח את אשתו ובנו הקטן גם יחד מן העזבון, וקיים: "שלח תשלח את האם יחד עם הבן". משום כך, גירסת המשיבה אמינה יותר בעיני.

אולם, היות ונושא הצוואה נדון בביהמ"ש, אתייחס לכתובה בלבד. ובכן, הכתובה חוקית, ויש לכבדה, כפי שפסק כבוד הראב"ד. אלו נימוקי.

א.עזיבת המשיבה את הבית אינה פוגעת בזכויותיה למזונות, ובודאי אינה מפסידה לה כתובה. ובפרט שיש לה אמתלה ברורה, ולהנחתי גם מוצדקת, לעזיבת הבית עקב הקשר המחודש יצר המנוח עם גרושתו.

ב.תביעת גרושין שלא התבררה, אינה פוגעת בזכויות. יתכן, ובמסגרת בירור התביעה - אילו היתה מגיעה לכלל דיון - היה המנוח חוזר בו, או שהיו מתבררים דברים המצדיקים את עמדת האשה.

ג.אין מקום לדון דין מורדת לאחר מות הבעל. כל מהות ההכרזות וההמלכות במורדת היא כדי להחזירה לבית. אחרי מות, אין טעם לכך.

ד.יש לי חשש כבד מאמיתותה של תביעת גירושין שהוגשה שבועיים לפני פטירת המנוח, כשבלי ספק מצבו הפיזי והנפשי היו ירודים. כמו"כ, יש לי ספק רב בצוואה שנערכה שלושה שבועות לפני פטירתו, במצב בריאותו הירוד. אני נוטה לומר שגם בצוואה וגם בתביעת הגירושין, לא קולו שלו נשמע, אלא קול גרושתו וילדיה שידעו היטב את מצבו ובקשו לשים יד על עזבונו.

ה.צוואת המנוח אינה תקפה לפי ההלכה, כפי שציין כבוד הראב"ד. גם אם היה תקפה לפי החוק, יש בה אך ורק צווי לאחר מיתה, ולא צווי מחיים. אין אפשרות להפקיע את הכתובה ע"י צוואה כזו, שכן שעבוד הכתובה קודם. אילו היה המנוח מקנה את נכסיו שעה אחת לפני מותו, אזי היה מקום להתמודד עם הטענה שברגע מותו היה חסר כל, וחיוב הכתובה הוא רק ברגע המיתה. אנו פטורים להתמודד עם שאלה זו, היות ומדובר בצוואה לאחר מיתה בלבד.

ו.הכתובה נכתבה כמנהג הספרדים. נאמר בה ביחס ל - 100,000 דולר כי: "הודה החתן שקבלם ובאו לידו ורשותו במושלם עד סוף פרוטה אחרונה, והעלם על עצמו כנכסי צאן ברזל". גם אם לא היו דברים מעולם, אבל מבחינת ההלכה מדובר באודיתא, שהיא הודאת בע"ד, ויש לראות את הסכום הנ"ל כנכסי צאן ברזל של האשה. אף אם נקבל את עמדת המערערת, הרי ברור שאין להפסיד למשיבה את נכסיה שלה, והסכום המדובר הוא נכסי צאן ברזל שהם שלה מימים ימימה.

לסיכום: פס"ד של כבוד הראב"ד שריר וקיים. הערעור נדחה.

לדעתי, יש מקום לחיוב בהוצאות, אם יסכימו חבירי.

(-)שלמה דיכובסקי

מצטרפים למסקנה שהערעור נדחה ללא חיוב בהוצאות.

(-)שלמה בן שמעון (-)עזרא בר שלום

לאור הנ"ל מחליטים:

א.הערעור נדחה.

ב.אין צו להוצאות.

ניתן ביום כ"ח אלול תשס"ד (14/09/2004)
(-) הרב שלמה דיכובסקי, דיין - יו"ר (-) הרב שלמה בן שמעון, (-) הרב עזרא בר שלום,