הקדמה
הגיע לפנינו לביה"ד ירושלים נדון של תביעת גירושין של האישה.

מדברי שניהם עולה כי הצדדים נשואים 17 שנה ולהם ארבעה ילדים. כבר שנתיים שהבעל מתגורר מחוץ לבית, ומזה כעשר שנים שהם חיים בפירוד. גם כשהם גרו בבית ביחד האישה לא הלכה למקווה ולא התקיימו ביניהם יחסים, אלא נתק מוחלט ללא כל שיח ודברים.

האשה אמרה שהיא מאסה בבעלה ופירטה את טענותיה, לדבריה הבעל אינו מגלה כל יחס של קרבה אליה, אינו נוגע בה, ואינו מדבר עמה כלל. היא תיארה שולחן שבת, שהם יושבים והבעל שותק. לדבריה הבעל מגלה יחס דומה גם כלפי הילדים, הוא אינו מדבר עמם כלל, וכתוצאה מכך אינם רוצים להיות עמו בקשר, ובגללו הבת הגדולה עזבה את הבית.

לשאלת ביה"ד, אמרה האישה שכבר מתחילת הנישואין לא היו להם יחסים טובים, היא מתארת אותו כאדם שהוא כמו "רובוט", מדבר איתה רק על דברים טכניים ללא כל רגשות. הוא קיים עמה יחסים ללא קשר אישי שהיו בעיניה כמו "אונס", אלא שמצבו של הבעל הלך והחמיר, והיא לא יכלה יותר להמשיך ולחיות עמו, וכבר 10 שנים שהיא לא הולכת למקווה.

לדבריה, ביוזמתה הם הלכו לייעוץ מספר פעמים, ובעלה לא רצה בכך והפסיק. בעקבות המצב המתואר, עברה משבר נפשי והיא מטופלת ע"י יועצת פסיכולוגית, ששמעה גם אותו ואמרה לה שכל עוד הם גרים באותו בית, היא עלולה לשוב ולהיות במצב קשה, והמליצה לה להתגרש.

ברור לה שבעלה אינו מתפקד, בגלל שיש לו בעיה נפשית, אולם הוא לא מוכן לקבל טיפול. מאחר שהוא מסרב לכל אבחון וטיפול, אין תקווה לתיקון יסודי של המצב.

לשאלת ביה"ד מדוע היא חכתה כ"כ הרבה שנים בתביעת הגירושין השיבה האישה שהיה לה פחד מגירושין, ולקח זמן עד שהיא אזרה אומץ והחליטה להתגרש.

כיום, לאחר שנים רבות של פירוד פיזי ורגשי, ולאחר שכבר כשנתיים הבעל אינו בבית, ולאור הרקע שהיא פירטה על מצבו הנפשי, היא רוצה להתגרש ומבקשת לחייב את הבעל בגירושין.

הבעל לא הכחיש את טענות האשה, ונראה שהוא מודה בעיקרי הטענות. בדיון הבעל התעקש שלא לומר דבר משמעותי ביחס לטענות האשה, הדבר חזר על עצמו גם בדיונים קודמים.

בגלל העובדה שהבעל סירב לדבר בכל הדיונים ולהסביר את עצמו, ביה"ד הציע לצדדים לשמוע אותם בנפרד כדי שיוכלו לדבר בחופשיות יותר, אולם גם במסגרת זו במשך שעה ארוכה הבעל לא דיבר לעניין, ואף לא הביע את רצונותיו לקרב או לרחק, ולא הציע דבר כדי להחזיר את שלום הבית. במסגרת זו האישה דברה ופנתה אל בעלה שישחרר אותה, אולם הוא לא הגיב על כך. התנהגותו זו בדיון ובמעמד הגישור מחזקת את התחושה שמה שהאישה אמרה על מצבו הנפשי ועל יחסו אליה הוא נכון.

ביה"ד קבל חו"ד מעו"ס יח"ס וגם חוו"ד מהמטפלת הפסיכותרפיסטית של האשה שפגשה אותו בניסיון לטפל גם בו, שהם אומרים שיש לאיש קושי לתקשר עם זולתו, וכדי לשנות זאת הוא צריך טיפול פסיכולוגי רגשי מתמשך. מאידך גיסא, כיום האשה השתקמה, עובדת ומתפקדת, ולפי המלצות שקבלה אסור לה לחזור לחיות עם הבעל הזה כאשר הוא ממשיך להיות כמו שהוא, כדי שמצבה הנפשי לא יתדרדר שנית.

התנהגותו של הבעל מוכחת ממעגלים נוספים בחייו. הוא לא בקשר טוב אפילו עם משפחתו, ולא בקשר טוב עם חבריו מאותה קהילה. כמו כן, הוא אינו עובד כבר שנים רבות ומקבל הבטחת הכנסה. כל זה מלמד על אישיותו של הבעל, וההשלכות של התנהגות זו על אשתו.

יצוין בזה, ביה"ד בהחלטה קודמת כתב:

"על כן מאחר שבית הדין נוכח בלא ספק שהאשה מאסה בבעלה ומהתרשמות בית הדין בדיונים, קיים יסוד לדבריה שהתנהלות הבעל בבית, אותה היא מגדירה "רובוטית" בלא יחס אנושי ורגש, אינה מאפשרת המשך החיים המשותפים."

על כן בית הדין קובע שמן הראוי ומן הנחוץ שהצדדים יתגרשו ללא דיחוי."

אולם לאחר מכן ביה"ד שב ועיין בתיק זה והגיע למסקנה שבפנינו עילות כבדות משקל לחייב את הבעל לתת גט לאשתו.

אך האיש סירב לקיים את פסק הדין. בהמשך הוטלו עליו הגבלות בהתאם להרחקות דר"ת האפשריות ע"פ החוק, דהיינו שלא יקבל את מלוא אבטחת ההכנסה המגיעה לו בגלל היותו מובטל. אולם הבעל המשיך בסירובו לתת את הגט, ושידר לנו שמצדו המצב הזה יכול להמשך כך ללא סוף והוא לא ייתן את הגט לעולם. הוא אינו מקשיב למצוקת האשה שחוזרת ואומרת שאינה יכולה לחיות עמו, ושהיא כבר פרודה ממנו למעלה מעשר שנים.

הבעל הוזמן מספר פעמים לביה"ד והובהר לו שהוא לא יכול לבקש שלום בית אם הוא אינו עושה דבר כדי להביא לכך, והובהר לו שעליו לקבל טיפול פסיכולוגי, וכן להתחיל לעבוד ולשלם מזונות, ואם לא יעשה כן אנו נכפה עליו לעשות זאת או לגרש בדרך ברירה. אולם הבעל עד היום לא עשה דבר וכאילו "עולם כמנהגו נוהג".

נראה שלא היה מנוס מלפעול בדרך הקשה ולכפות עליו בדרך ברירה את הגט, הואיל ומדובר בעיגון חמור של אשה צעירה שכבר למעלה מעשר שנים פרודה ממנו פיזית, ללא כל תקשורת ושיחה מינימאלית, וכבר למעלה משנתיים שהבעל לא נמצא בבית, ואינו משלם מזונות הילדים, וכבר כלו כל הקיצין ואי אפשר להמתין יותר, אלא לכפות על הבעל לתת את הגט.

ביום ד' באדר תשפ"א (16.2.2021) פסקנו כדלהלן:

"לסיכום: מאחר שביה"ד כבר פסק שהבעל חייב בגט, וכתב נימוקים על כך, ובנסיבות המתוארות עולה שבמציאות הנוכחיות אין סיכוי לשלום בית, וגם הבעל לא עשה דבר למען שלום בית כפי הוראת ביה"ד, כבר אין לו זכות לבקש שלום בית, וביה"ד כבר התרה בו שבהעדר פעולה מצדו יכפה עליו זאת בדרך ברירה באמצעות צו מעצר. לאור כל זאת, ביה"ד קובע מועד לדיון לסידור הגט, שיתקיים ביום י"ז אדר תשפ"א (1.3.21) בשעה 10:45."

בדיון שהתקיים ביום י"ז באדר המשיך האיש בסירובו למתן גט ומאידך גיסא בסירובו ללכת לטיפול, ואז החליט ביה"ד על פקודת מאסר שתתחיל מיום א' בניסן תשפ"א.

מייד עם היוודע הצו לאיש הוא התייצב בביה"ד ונתן גט לאשתו.

הרכב בית הדין החליט על חיוב וכפיית גט מחמת כמה וכמה נימוקים, אך במאמר זה ברצוני להתמקד בחלק מהם שמיוחדים למקרה הנ"ל ושיש בהם מן החידוש. אציין שנימוקים אלו לא נכתבו בפסק הדין, אך מצאתי לנכון להרחיב בהם כי לענ"ד יש בהם מהחידוש, ומן הראוי שיתפרסמו כדי ללבן ולברר את הדברים.

האומר "אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה" – והנלמד מזה על דברים שבינו לבינה
מובא בגמ' כתובות מ"ח ע"א ונפסק בשו"ע אבן העזר סימן עו סעיף יג:

"האומר: אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה, יוציא ויתן כתובה; וכ"ש אם אינו נזקק לה כלל. וכן היא אומרת: אי אפשי אלא אני בבגדי והוא בבגדו, תצא בלא כתובה (נ"י בשם הריטב"א)."

השו"ע משווה את האומר "אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה" למורד שאינו נזקק לה כלל.

המקור הוא ריטב"א בשיטה מקובצת שם, וז"ל:

"האומר אי אפשי אלא אני בבגדי וכו' יוציא ויתן כתובה. פירוש ואף על פי שעושה כן לצניעות וה"ה כשהיא אומרת כן מורדת מתשמיש חשיבא שאין דרך חיבה וכל שכן בשאינו נזקק לה כלל שיוציא ויתן כתובה וכדכתיבנא בשילהי נדרים. הריטב"א ז"ל."

שני חידושים למדנו מדבריו: א. גם אם עושה זאת לצניעות או מסיבה אחרת ולא משנאה יוציא וייתן כתובה. ב. דינו כמורד וכן היא דינה כמורדת, שעל זה נפסק בשו"ע סימן ע"ז ס"א שכופין אותו מיד להוציא ולתת גט. (עיי"ש ב"ש ס"ק ה: "כ"כ הטור משמע דאין נותנים לו ז' ימים אף על גב במדיר ממתינין ז' ימים כמ"ש בסי' ע"ד משום מדיר אי' טפי פת בסלו ממורד וכ"כ בפרישה, וכאן לכ"ע כופין אותו לגרש אותה כמ"ש בתו' והרא"ש" וכן כתב המהרש"א).

ויש עוד חידוש שלומד מכאן חלקת מחוקק סימן עו ס"ק כ שמרחיב זאת מבחינה רעיונית, וז"ל:

"האומר אי אפשי וכו'. וכ"ש אם אינו נזקק וכו' מפשט לשון זה משמע דאם אינו נזקק כלל ואומר אי אפשי אלא בבגדים דין אחד להם ודין מורד אית ליה וכן היא דין מורד' אית לה לכל דבר דהא ילפי' לה משארה זה קירוב בשר שלא ינהיג בה מנהג פרסיים וכאלו לא קיים עונה כלל... ופשוט בעיני כל שלא מתנהג עמה ע"פ הדין למעט מן העונות או בשאר דברים מורד מקרי וכן היא שאינה עושה לו רצונו מורדת מקרי מה לי כולה מה לי פלגא".

כלומר "אני בבגדי וכו'" מלמד שכל "שאר דברים" המקובלים בהקשר לקיום עונה בהתנהגות של חיבה וריצוי, וכל זה בכלל עונה, ואם אינו מתנהג עמה כדרך כל הארץ נקרא מורד, "מה לי כולה מה לי פלגא".

ונראה ללמוד מכאן למקרה דידן, שאם הבעל מקיים עונתו ללא כל תקשורת עם האשה באופן מנותק ממנה רגשית ובצורה קיצונית כמו במקרה דנן הרי זה שלא כדרך כל הארץ ונחשב למורד מתשמיש שכופין לגרש.

האם כופין לגרש במקרה שאומר "אני בבגדי וכו' "?
הח"מ שם תמה על הב"ח "ולא ידעתי מ"ש הב"ח דלעניין קריאת השם קורין אותה מורדת ולא שידונו בה דין התלמוד כמורדת כלל ולא ידעתי מי הכריחו לזה".

מה מתכוון הב"ח שלא ידונו בה דין התלמוד כמורדת? לצורך העיון בדברי הב"ח נצטט דבריו:

"ותימה למה פסק דבהיא אומרת כן מורדת מתשמיש חשיבה ומשמע דפוחתין מכתובתה ודינה כשאר מורדת מתשמיש, ובהוא אומר כן פסק דיוציא ויתן כתובה ואין לו דין מורד להוסיף לה על כתובתה, והאמת כך הוא שאין דין מורד ומורדת אלא בעושה כך מחמת שנאה וכעס, כדכתב במרדכי פרק אף על פי הבאתיו למעלה בסימן זה אבל באינו עושה כך אלא לצניעות או מחמת עצלות שלא להפשיט את הבגדים ולחזור ולהלבישן וכיוצא בזה אין זה מורד או מורדת. ולבי אומר לי שלא קאמר הריטב"א כשהיא אומרת כן מורדת מתשמיש חשיבה לענין שיהיו דנין בה בדינא דמורדת דהא ודאי ליתא, אלא דלפי שהאשה מחוייבת לשמוע לקול אישה וכל מה שרוצה לעשות באשתו עושה כדברי חכמים בספ"ב דנדרים (כ ב) וכדלעיל בסימן כ"ה (עמ' קלו) וכעובדא דההיא דאתאי לקמיה דרבי דאמרה ליה ערכתי לו שלחן והפכו אמר לה בתי התורה התירתך לו ולפיכך אף בזו דאומרת אני בבגדי ואתה בבגדך מורדת חשיבה לפי שמחויבת לעשות בענייני תשמיש כל מה שהבעל רוצה כדכתיב (בראשית ג טז) (ואליך תשוקתו) [ואל אישך תשוקתך] והוא ימשל בך ולענין קריאת השם בלבד אמר שיש לקרותה מורדת ולא שידונו בה דין התלמוד במורדת כלל ופשוט הוא."

נראה לענ"ד ברור שהב"ח מסכים שהאומר "אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה", דינו כמורד לעניין הכפייה על הגט, אולם לא דנים בו דין התלמוד במורד שקונסים אותו, משום שעושה כן לא מחמת שנאה אלא לצניעות יתר והוא כמו אנוס בדבר. ועל זה חולק הח"מ שנותנים לו כל דיני מורד שבתלמוד.

וכן מפורש בב"ח אבן העזר סימן עז:

"ומ"ש רבינו אם היא רוצה כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה. גם זה על פי דברי הרא"ש שפסק כרב דס"פ המדיר וחולקים בזה מקצת גאונים ופוסקים כשמואל דאין כופין אותו להוציא וכמו שיתבאר לקמן סימן קנ"ד בס"ד מיהו במורד מתשמיש אם היא רוצה יוציא מיד ויתן כתובה דאין סברא לומר שיוסיפו לה כתובתה והיא תתעגן כל ימיה כך כתבו התוספות (סג א ד"ה והאמר) והרא"ש (סי' לב) ולא מצינו בשום מחבר שחולק ע"ז גם ראיה ברורה מפרק נערה שנתפתתה (מח א) דאמר רב הונא אי איפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה וכל שכן מונע מתשמיש וכמ"ש הרא"ש וכ"כ הריטב"א (סג א ד"ה בשלמא) עיין בסוף סימן הקודם".

הרי לנו שכופין לגרש במקרה זה שאומר אי אפשי אלא אני בבגדי וכו' כמו במורד מתשמיש.

אולם נראה שהבית שמואל סימן עו ס"ק יט הבין אחרת בב"ח, וז"ל:

"האומר א"א אלא בבגדי כו'. ב"ח מדייק מל' הריטב"א שכתב יוציא ויתן כתובה משמע דהוא אינו מורד כשאומר א"א אלא בבגדי וכן היא ג"כ אינה מורדת ויש לדחות וי"ל הריטב"א לישנ' דש"ס נקיט ובש"ס מצינו באומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה אף על גב דהוא מורד כמ"ש בש"ס דף ס"ג אליב' דר"י וכן כתב בח"מ, אלא מיהו י"ל דין זה תלי' בפלוגת' דאית' בש"ס אם שארה דכתיב באוריית' פירושו קירוב בשר או אם פירושו מזונות ולרמב"ם ושאר פוסקים דסביר' להו דפירושו מזונות יש לומר משום קירוב בשר לאו מורד היא והריטב"א אפשר דס"ל דפירושו הוא קירוב בשר."

ב"ש תלה את המחלוקת אם נקרא מורד בשאלה אם שארה שכתוב בתורה פירושו קירוב בשר או אם פירושו מזונות, שאם שארה אינו קירוב בשר אין לו דין מורד. נראה שכוונתו שאין לו דין מורד מתשמיש לעניין כפייה על הגט.

אולם החזון איש בהלכות כתובות סימן ס"ט סק"כ דחה את דברי הב"ש, ולדעתו גם לשיטה ששארה הוא מזונות ולא קרוב בשר, כיון שעושה שלא כהוגן לכו"ע יוציא וממילא נחשב כמורד. אלא שלפי הב"ח אין מקום לקנוס אותו אם אומר אי אפשי, כיוון שחשיב כאנוס, וכפי שהעלינו לעיל.

יצוין בזה שהב"ש גם הוא תמה על הב"ח, וניסה ליישבו, אבל אין זה אומר שהסכים עמו להלכה, ומעיון בדברי הב"ח נראה ברור שדן רק ביחס לקנס של מורד, ולכן להלכה בוודאי כופין לגרש.

האומר "אני בבגדי והיא בבגדה" חמור יותר ממורד מתשמיש וכופין מיד לגרש
מצאתי בתשובות חכמי פרובינציה סימן עג, שיש סברא לחייב בגט במקרה של האומר "אני בבגדי והיא בבגדה" יותר ממורד מתשמיש, ויוציא מיד, וז"ל:

"וא"ת גם כן למ"ד מתשמיש מי ניחא והא רב הונא גופיה הוא דקאמר בפ' נערה שנתפתתה האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה וכ"ש מורד לגמרי, ויש מי שתרץ דהשתא הוה ס"ד אומר אני בבגדי והיא בבגדה גריע ממורד לגמרי משום דהתם לית ליה צערא ולדידה בלחוד הוא דאיכא צערא, לפיכך יוציא לאלתר אבל מורד דאית ליה נמי צערא וטפי מינה לא יוציא לאלתר אלא מוסיף והולך עד שיחזור ויתרצה לה".

כלומר במורד מתשמיש יש תקוה שיחזור בו כיון שגם הוא מצטער, ולכן לא כופין לגרש מיד, אבל באומר אני בבגדי שאינו מצטער יש חשש שיעגן אותה עולמית אם לא יכפוהו לגרש, ולכן כופין לגרש מיד.

וגם במקרה דידן האיש כלל לא מודע לצער שגורם לאשתו ומבחינתו אין לו כל בעיה להישאר כך לעולם, ולכן זה חמור יותר ממורד, ויש מקום כאן יותר לחייב לגרש מיד אפילו יותר ממורד מתשמיש.

קיום יחסים ללא רצון כדרך כל הארץ נחשב כמרידה
מצאתי ראיה מפורשת מב"ח שאם היחסים מתקיימים שלא מתוך רצון והתרצות כדרך כל הארץ נחשב כמורד שכופין לגרש. דבריו מוסבים על דברי הרמב"ם שהביא הטור אבן העזר סימן עז:

"כתב הרמב"ם איש ואשתו שבאו לפני ב"ד הוא אומר מורדת מתשמיש והיא אומרת כדרך כל הארץ אני עמו או היא אומרת שמורד הוא והוא אומר כדרך כל הארץ אני עמה מחרימין תחילה על מי שמורד ואינו מודה בב"ד ואם לא הודו אומרים להם להתייחד לפני עדים נתייחדו ועדיין הם טוענים מבקשין מן הנטען ועושין פשרה כפי כח הדיין אבל לבעול לפני עדים א"א שאסור לבעול לפני כל בריה".

הב"ח שם קונטרס אחרון דן בדברי הרמב"ם, ומפרש מהו "כדרך כל הארץ", וז"ל:

"ואיכא להקשות דלקמן סימן קנ"ד ס"ו (עמ' שט) כתב רבינו שאם טוענת שאין לו גבורת אנשים וכו' כופין אותו להוציא דנאמנת היא משום דחזקה אין אשה מעיזה בדבר שהבעל יודע אם הוא אמת אם לאו? ונ"ל דהכא מיירי בדבר שאין הבעל יודע כגון שטוענת שהוא מורד מתשמיש שאינו בא עליה אלא כמי שבא על השנואה ואינו משמש ברצון, או הוא טוען עליה שאינה מתרצית אלא בכפייה בא עליה לפי ששונאתו, שגם זו נקראת מורדת. ולכן פסק הרמב"ם דעושין פשרה ואין כופין ואפילו אינה שואלת כתובה כלל ודלא כמו שפירש מהרו"ך לקמן בסימן קנ"ד (דרישה אות טז) [עד כאן]".

נמצא, שגם אם הבעל בא עליה, אולם אינו בא עליה ברצון שאינה מרגישה חיבה, אלא שבא עליה כמי שבא על שנואה או שאינו מרצה אותה נחשב למורד. וכך מפרש הב"ח "כדרך כל הארץ" שמרצה אותה כפי שראוי לקיום עונתה. ולפי זה מיושב מה יוכלו העדים שעמם להעיד אם אסור לבעול בפניהם, אלא שהם רואים את ההתנהגות הכללית בבית אם יש ביניהם קשר של חיבה ושיחה נעימה, שאז סביר שגם בזמן קיום עונתה הוא מתנהג כלפיה בחום ובאהבה.

אומנם יש אחרונים (ב"ש סימן ע"ז ס"ק ל"ב ועוד) שפירשו "כדרך כל הארץ" היינו שבא עליה. אבל אפשר שגם הם יודו לעצם הרעיון הזה, שאם לא מרצה אותה נחשב כמורד.

מניעה מיחסי קרבה שלא בזמן קיום יחסים האם יש לדונו כמורד
הגר"א גולדשמידט זצ"ל בפד"ר א עמ' 345-344 דן האם מניעה מקרבה של חיבה שלא בזמן ביאה נחשבת כמרידה, כגון באשה שאסור לה לשמש.

והביא משו"ת כתב סופר אבן העזר סימן קב שדן במקרה שהתשמיש קשה לה, אבל הבעל נימנע גם מחיבוק ונישוק, או האשה מונעת זאת ממנו האם הם מורדים, וכותב שאם הבעל או האשה חוששים שיחסי הקרבה יגרו את יצרו ויבוא עליה, ואם זאת הסיבה מסתבר שלא יהיו כמורדים זה בזה.

והנה בסוף התשובה הנ"ל דן הכתב סופר במקום שאין סכנה אלא יש אסור ביאה לכתחילה, כגון היוצא לדרך שנפסק בשו"ע יורה דעה הלכות נדה סימן קפד: "הרוצה לצאת לדרך צריך לפקוד אשתו אפילו סמוך לווסתה. הגה: ואפילו בתשמיש שרי. ומ"מ המחמיר שלא לפקדה רק בדברים תע"ב, וכבר נתבאר דכל מיני קורבה ואהבה שרי, מלבד תשמיש". והאיש רוצה להחמיר על עצמו שלא לבוא עליה, וכן רוצה להימנע מכל קרבה מחשש שמא יבוא עליה, והשאלה היא האם הוא מורד, שכן גם אם יבוא על אשתו לא יעבור על אסור, ואפשר שאסור לו להחמיר במקרה זה שהוא יוצא לדרך וחייב לפקוד את אשתו?

וז"ל כתב סופר שם:

"אבל י"ל באופן שמותר מדינא לשמש עמה סמוך לוסתה, כגון ביוצא לדרך, ומ"מ מחמירין רק במיני קורבה לא תוכל למרוד בו, דאם יבוא לידי תשמיש ג"כ לא יעשו איסור שהרי התירו חכמים בכך. אבל י"ל שתוכל לומר כיון שהוא מן המחמירים שלא לשמש אינה רוצה לגרות יצרה ולכוף בע"כ ע"ד שמשלו חכמינו ז"ל ואפי' יחוד לאש בנעורת כו' וכל מה שכתבנו הוא ג"כ בהיפוך לענין מרד דידי' שאינו מחזיר לפוקדה במיני קרבות היכי דאין יוכל לשמש עמה רק ביוצא לדרך שמדינא מותר ואם רוצה להחמיר על עצמו בתשמיש עכ"פ צריך לקרב אצלה ולקיים שעבודו בשאר מיני קורבת וג"כ באופן שהיא תתרצה לו כשיגבר יצרו עליו וירצה לשמש כנ"ל לפום רהיטא וצריך עיון וחיפוש אחר כל הדברים האלו לפע"ד יש בו הרבה נפקותי' לדינא ומאפס הפנאי א"א לי כעת לירד ביותר לעומקן של הדברים ומעלתו נ"י ברוחב בינתו ואינו טרוד רק במלאכת שמים כרצונו ישים עין עיונו על זה ידידו אוה"נ, הק' אברהם שמואל בנימין סופר".

מכל הדיון הזה יש ללמוד שיש חיוב על הבעל לרצות את אשתו בעת הצורך אפילו אם לא יבוא עליה, ואם לא עושה כן יחשב כמורד, אלא אם כן הוא חושש להיכשל באיסור, עאכו"כ שיש על הבעל לרצות את אשתו בזמן קיום עונתה, שעיקר קיום עונתה הוא להביא אותה לסיפוק ושמחה, וכשלא עושה כן אינו מקיים המצווה, ויש לדון אותו כמורד.

אין מקום לכפות אדם לקיים יחסים כדרך כל הארץ אלא כופין לגרש
הנה במורד ממזונות אנו פוסקים כשמואל שאין כופין לגרש אלא לזון. אבל לא שייך לכפות את הבעל לקיים את יחסי האישות, ואם אומר אי אפשי אלא אני בבגדי אי אפשר לכפות אותו, ולכן כופין לגרש. וכך כותב עדות יעקב והובא בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק כא עמוד 231:

"ומסיק עוד העדות ביעקב דכיון דמהימנא יש לדון לכופו לגט ואין לומר שעד שאתה כופו לגט כופיהו לחזור, כדאמרינן גבי איני זן ואיני מפרנס עד שאתה כופה לגט כופיהו לפרנס, דזה נאמר רק לענין מזונות שיש בידינו לירד לנכסיו ולזון אותה ע"י אחרים וכיוצא. אבל לענין מעשים מכוערים באשה אשר עת עשייתם אותם הדברים אלה לה הוא בעת הזווג שעניה זו מסורה בידו ואין בידינו לעשות תקנה לדבר, לשים לו שומר על פתח כל היום וכל הלילה וכו' ובהא אפילו שמואל מודה דכופין אותו להוציא ויתן כתובה. ע"ש שהוכיח כן מהאומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה דיוציא ויתן כתובה. ופסקו כן כל הפוסקים, ואם איתא, נימא עד שאתה כופו לגט כפיהו שלא יעשה עוד זה, הוא בבגדו וכו' אלא ינהג כדרך כל הארץ, וע"כ דזה רק לענין מזונות שאפשר לנו לתקן ויש בידינו לעשות תקנה וכו'."

נמצא שבדבר התנהגותי אי אפשר לחנך אדם בכפיה ואם אינו משנה התנהגותו כופין אותו לגרש.

ונראה שסברא כזו נאמרה גם במזונות, במקום שאי אפשר לכפותו לזון כופין לגרש מיד. וכך נראה להסביר את ההלכה בשו"ע סימן קנד סעיף ג:

"האומר: איני זן ואיני מפרנס, כופין אותו לזון. ואם אין ב"ד יכולים לכופו לזון, כגון שאין לו במה לפרנס ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון, אם תרצה היא, כופין אותו להוציא מיד וליתן כתובה. וכן הדין למי שאינו רוצה לשמש."

לכאורה הרי השו"ע פסק כשמואל שכופין לזון ולא לגרש, ולמה כאן אין כופין אותו להשכיר את עצמו? וצריך לומר שזה בלתי אפשרי לכפות אדם להשכיר עצמו כשאינו רוצה בכך, כמו שזה בלתי אפשרי לכפות אותו לשמש ולכן כופין לגרש.

וה"ה שאי אפשר לכפות אדם שאומר אי אפשי אלא הוא בבגדו, או אדם שאינו מסוגל להתנהג בדרך ארץ מבחינה רגשית כלפי אשתו, כמו במקרה דידן, ולכן כופין לגרש.

מה הדין לפי ר"ח בפוגע באשתו שלא בדרך נדר
והנה ידועה שיטת ר"ח שהובאה בשו"ע סימן קנ"ד סכ"א שכל מקום שכתוב בגמ' "יוציא" היינו שחייב להוציא ולתת כתובה ושרי למיקרי עבריינא, אבל אין כופין לגרש. אומנם המחבר לא הביא זאת אלא כדעת יש אומרים, אולם הרמ"א הגיה וכתב "וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא, ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים, שלא יהא הגט מעושה". ואעפ"כ פסק השו"ע שמורד מתשמיש ומזונות (כשאינו רוצה להשכיר עצמו) כופין לגרש, וכך מקובל לפסוק. ובכלל זה "האומר "אני בבגדי וכו'", שכופין לגרש, וכפי שהעלינו לעיל ה"ה בהתנהגות חריגה בעניין האישות שלא כדרך הארץ שדינה כמורד מתשמיש וכופין לגרש.

ברצוני להעמיק בביאור שיטת ר"ח ולהבהיר את ההבדל בין מדיר מתשמיש או מדיר מדבר אחר שפוגע באשתו (כמבואר פרק המדיר), לבין מי שעושה כנגדה אותו דבר שלא בדרך נדר. ועל פי זה להסביר מדוע ב"מדיר" לפי ר"ח פסקו "יוציא ויתן כתובה" שחייב לגרש ושרי למיקרי עבריינא, אבל לא כופין אותו לגרש. והרי לכאורה אם האיש הזה חייב לגרש ואם אינו מגרש הוא עבריין, מדוע לא כופין אותו לתת את הגט?

נראה להסביר זאת ע"פ תוספות כתובות דף סג ע"ב שמבאר מדוע לא קנסו במדיר מתשמיש כמו במורד שקנסו אותו בתוספת על הכתובה, וז"ל תוס':

"אינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו' - ולעיל דגמר מדיר מנדה משום דמדיר הוי טפי פת בסלו ממורד שמא ימצא פתח לנדרו תדע דבמורד מוסיפין אבל לא במדיר."

וכנ"ל ניתן לחלק גם ביחס לכפיה על הגט, שבמדיר אין כופין לפי ר"ח מהטעם הזה שיש תקוה שימצא פתח לנדרו, משא"כ במורד שיכול לחזור בו ממרידתו ואינו חוזר ולכן כופין לגרש.

והנה התוספות נתן טעם לחלק בין מדיר למורד מצד תחושת האשה שיש לה פת בסלה. הר"ן על הרי"ף מסכת כתובות דף כו עמוד ב, הוסיף טעם נוסף לחלק בין מדיר למורד מצד פשיעת האיש, וז"ל:

"אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. איכא למידק דהאי לישנא נמי אמרינן [דף סב ב] גבי מדיר אלמא כשהאשה מורדת לאו פת בסלו איקרי וא"כ היה לו להוסיף על כתובתה כשם שמוסיפין במורד ותו קשיא היכי גמרי ב"ה מדיר מנדה והא אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו ונ"ל דהיינו טעמא דבמורד מוסיפין ובמדיר אין מוסיפין לפי שהמורד כל שעה ושעה עומד במרדו וכדי שיחזור ממרדו מוסיפין עליו כל שבת ושבת אבל מדיר מכיון שהדירה ואינו מוצא פתח לנדרו מה בידו לעשות ולפיכך אין מוסיפין על כתובתה כלום אלא יוציא ויתן כתובה לסוף שבוע אחד וכיון שהיא יודעת שלסוף שבוע אחד תפטר ממנו פת בסלה מיקרי ומש"ה גמרי לה ב"ה מנדה אבל כשהאיש או האשה מורדין מתשמיש כיון שאין למרדן קצבה לאו פת בסלו מקרי ומש"ה פוחתין או מוסיפין אפילו כשהיא נדה."

היינו, המורד עומד כל שעה במרדו ויש טעם לכפותו שיחזור בו ע"י שקונסים אותו כמורד, אבל המדיר מבקש לחזור בו ואינו מוצא פתח לנדרו ואין מקום לקונסו.

נראה שיש בטעם זה להסביר יותר מדוע במורד כופין לגרש מיד, כיון שהוא פושע כנגדה בכל שעה, ואם אינו חוזר בו יש לכפותו לגרש, אבל במדיר שמתחרט על נדרו, ומה בידו לעשות שאינו מוצא פתח לנדרו, ולכן אין כופין לגרש אולי ימצא פתח לנדרו.

מצאתי שבדרך זו מיישבים את הסתירה ברא"ש. הנה מדברי הרא"ש כתובות פרק ה סימן לה ניתן להבין לכאורה שמורד מתשמיש ומזונות אין כופין לגרש:

"הדין הוא דינא דמורדת דנהיגי בה רבנן דמתיבתא כמה שנין עד השתא ואפשר לפי שראו הקלקול בבנות ישראל וכי משהו להו תריסר ירחי שתא תולות עצמן בעובדי כוכבים ויוצאות לתרבות רעה בטלו שהייה ונתנו רשות לבעל לגרשה מיד בלא שהייה אבל לא שיכפוהו לגרשה דאף במונע ממנה תשמיש או מזונות אין כופין אותו להוציא כדאיתא בירושלמי אין מעשין אלא לפסולות כ"ש כשהיא מונעת לעצמה שלא תקנו להרבות ממזרין בישראל מוטב שבנות ישראל הרעות יתגרשו ולא שיוסיפו רעה על רעתן."

אולם אי אפשר לפרש זאת כך כפשוטו כי הרא"ש (כתובות פרק ה סימן לב) פוסק כרב שגם במורד ממזונות כופין לגרש, ואם כן ק"ו במורד מתשמיש שכופין לגרש!

מתרץ שו"ת גבורת אנשים סימן ט"ז שכוונת הרא"ש בסימן לה למדיר ממזונות ותשמיש, ובזה אין כופין לגרש כמו שכתב ר"ח על המדיר שיוציא בלא כפיה, ומכאן למד הרא"ש שכ"ש במורדת שהיא הגורמת הגירושין שאין כופין אותו לגרש ודלא כתקנת הגאונים, אבל במורד מתשמיש או מזונות בודאי שכופין לגרש, שמורד חמור ממדיר.

לפי זה נראה לומר שר"ח יודה בכל הדוגמאות שבפרק המדיר שפוגע באשתו ע"י נדר, שאם האיש יפגע באשתו באותם הדברים המנויים שם בלא נדר, כגון שבפועל ימנע מאשתו ללכת לבית אביה, ויתרו בו והוא לא יחזור בו, אין כל סיבה שנמתין עוד וכופין לגרש. ובוודאי שבאומר אי אפשי אלא אני בבגדי וכו' שאינו ע"י נדר ופוגע בחיי האישות שכופין לגרש.

"אין מעשין אלא לפסולין" – מה בא לאפוקי שאין כופין?
ר"ח למד את חידושו שהמדיר את אשתו בדברים האמורים בפרק "המדיר" יוציא בלא כפיה מהתלמוד הירושלמי (וילנא) מסכת גיטין פרק ט:

"שמואל אמר אין מעשין אלא לפסולין. שמואל אמר אין מעשין אלא אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. והתנינן שניות לא בגין דא אמר שמואל. והתנינן המדיר את אשתו מליהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס יותר מיכן יוציא ויתן כתובה. שמענו שהוא מוציא. שמענו שכופין. רב ירמיה בשם רב ישראל שעיסו במעשה עכו"ם פסול. ובאומר איני זן ומפרנס. תני רבי חייה ועכו"ם שעיסו במעשה ישראל כשר. אפילו אמר איני זן ומפרנס. אמר רבי יוסי מתניתא אמרה כן והעכו"ם אומרים לו וחובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומר לך. רבי חייה בר אשי בשם איסי האומר איני זן ומפרנס כופין אותו להוציא. רבי ירמיה בעא קומי רבי אבהו וכופין. אמר ליה ואדיין אית ליי אם מפני ריח רע כופין לא כל שכן מפני חיי נפש. אתא רבי חזקיה רבי יעקב בר אחא רבי יסא בשם רבי יוחנן האומר איני זן ואיני מפרנס אומרים לו או זן או פרנס או פטור."

ולכאורה דברי הירושלמי טעונים הסבר, איך אפשר לומר "אין מעשין אלא לפסולין"? הלא משנה ערוכה לפנינו שבמומים גדולים כריח הפה וכו' כופין לגרש? ועוד שבירושלמי שם באותו עמוד כתבו "האומר איני זן ומפרנס כופין אותו להוציא"?

מוכרחים לומר שהירושלמי בשם שמואל ממעט רק איסורים שאינם פסולין, ובהתחלה חשבה הגמ' שבא לאפוקי "שניות" ותירצה שגם שניות דרבנן בכלל פסולין. ולמסקנה בא לאפוקי "המדיר את אשתו" למרות שגם זה איסורים, שאינו דומה לפסולין, כיון שיכול להתיר את נדרו, ולכן חייב להוציא אבל אין כופין, "שמא ימצא פתח לנדרו". אבל פשיטא שבמומין שהאשה אינה יכולה לחיות עמו כופין לגרש. וכן באומר איני זן ואיני מפרנס כופין לגרש ולמדה הגמ' ק"ו "אם מפני ריח רע כופין לא כל שכן מפני חיי נפש".

וכך משמע גם בבבלי כתובות דף עז עמוד א-ב שהביא דברי שמואל ודן בדבריו אם פסולין כולל גם חיובי עשה של פריה ורביה. וכששאלה הגמ' הרי במומין כופין גם כן לגרש, אמרה הגמ' שזה לא דאורייתא, היינו שאין בזה איסורים, עיי"ש.

ולפי זה יוצא שאם אדם ימנע מאשתו את הדברים האמורים בפרק המדיר שלא בדרך נדר, כגון שימנע ממנה להגיע לבית אביה, ונתרה בו שיחזור בו, והוא ינעל את הדלת ולא ירשה לה להגיע לבית אביה, נכפה אותו לגרש, כיון שהוא פוגע באשתו. ורק במדיר את אשתו שכיום הוא מתחרט על נדרו אבל אינו מוצא לעת עתה פתח לנדרו שאז חייב לגרש אבל לא נכפה על הגט, שמא ימצא פתח לנדרו.

וכמו שכותב בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן קב:

"תשובה אין לבעל להכות ולענות אשתו. דלחיים ניתנה ולא לצער... (ומסיים) אלא גוערים אותו ומייסרין ומודיעין שאם יכה שלא כדין שיהא חייב להוציא וליתן כתובה. שאפילו על שאר דברים שאין לה כ"כ צער כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה או אפילו שלא תשאל נפה וכברה מחברותיה או שלא תשאיל להם הוא מוציא ונותן כתובה. כ"ש במכה ופוצע ומצערה בגופה."

למדנו מדבריו שגם בלי נדר אם מצער את אשתו בדברים שחמורים מדברים המנויים בפרק המדיר הדין כן, ואם לא חזר בו כופין לגרש. וכך פסק הרמ"א בסימן קנ"ד שמכה את אשתו כופין לגרש, אלא שמתרים בו תחילה. ואם עובר על ההתראה וממשיך להכותה כופין לגרש.

אומנם, ב"י אומר שהלכה למעשה אין לסמוך על רבינו שמחה והאגודה והרמב"ן לכפות במכה את אשתו. ואילולא דמסתפינא הייתי אומר שזה כאשר הוא מתחרט על מעשיו, ומבטיח שלא להכותה. וצ"ע.

האם לפי ר"ח לעולם לא נכפה אותו לגרש?
ומעודי תמהתי לפי שמואל שאומר (כתובות דף עז ע"א) "עד שכופין אותו להוציא, יכפוהו לזון", עד מתי האשה צריכה לסבול מבעל כזה שזן רק בגלל שכופין אותו לזון? ובמיוחד לפי התוספות כתובות דף סג ע"א:

"והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה - משמואל דפליג עליה דרב בסוף המדיר (לקמן דף עז.) דקאמר עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון לא מצי למפרך דלדידיה אתי שפיר דאע"פ שכופין אותו על כרחו לזונה מכל מקום מוסיפין כיון דאינו רוצה לזונה אלא על ידי כפיה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת אבל לרב שכופין אותו לגרשה מיד מה שייך תוספת."

ואם כן גם לשמואל האיש הזה שזן רק בכפיה הוא בבחינת נחש ואין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, וא"כ מדוע לפי שמואל האשה צריכה לסבול אותו כך לאורך ימים?

ומצאתי את שאהבה נפשי בערוך השולחן אבן העזר סימן קנד סעיף כ, וז"ל:

כתב הטור האומר איני זן ואיני מפרנס או שאינו רוצה לשמש כופין אותו ויוצא מיד ויתן כתובה אם תרצה היא עכ"ל אבל הרי"ף והרמב"ם פי"ב מאישות פסקו שכופין אותו לזון דעד שכופין אותו לגרש טוב יותר לכופו ליתן לה מזונות וכן פסקו בש"ע סעיף ג' אבל הרא"ש והטור ס"ל דאשה בושה לבא לב"ד בכל פעם לתבוע מזונותיה ואין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת וכן פסק בה"ג ושני הדעות הם בגמ' [ס"פ המדיר] והרא"ש ז"ל הביא מירושלמי [גיטין פ"ט ה"ט] שפוסק כן והכי איתא התם אם מפני ריח רע כופין מפני חיי נפש לא כ"ש עכ"ל ונלע"ד דהרי"ף והרמב"ם ז"ל לא חשו לזה כיון דבש"ס דילן איתא בלשון תמוה על האומר שכופין לגרש ע"ש ועוד נראה דגם הירושלמי סובר כן דאחר זה איתא שם בירושלמי ר' יסא בשם ר' יוחנן האומר איני זן ואיני מפרנס אומרים לו או זן ופרנס או פטור עכ"ל הרי שגם אח"כ מתרין בו שיזון ולא שכופין אותו מיד לגרש ואין לומר דזהו רק לאחר אמירתו כשלא עשה עדיין מעשה שלא לזונה דזהו מילתא דפשיטא דאמירה בעלמא לאו כלום הוא ועביד אינש דגזים ולא עביד אמנם האמת נ"ל דכל הדעות לא פליגי לדינא דבוודאי דבר תמוה הוא לומר שמיד בפעם הראשון כשלא נתן לה מזונות תיכף ומיד יכפוהו לגרש והדבר פשוט שרואין ומייסרין אותו ומדברים לו דברי כבושין ואם עומד במרדו כופין אותו לגרש וכוונת הרי"ף והרמב"ם לא שלעולם יכפוהו לזון אלא בראשית המרדו מנסין איזה פעמים לכפותו לזון ואם אינו מועיל כופין לגרש וגם כוונת הרא"ש פשיטא דלא בפעם הראשון כופין לגרש וגם בש"ס לא פליגי ורק שתמה על הלשון שאומר האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה דמשמע מיד דלא כן הוא אלא מתחלה נכפוהו לזון וכשלא יועיל נכפוהו להוציא וזהו כוונת הירושלמי ג"כ [כנלע"ד]".

ערוך השולחן חידש חידוש גדול שבאמת רב ושמואל אינם חולקים זה על זה אלא כל אחד מהם מדגיש דבר אחר, שמואל מדגיש את העובדה שצריך להתרות ולכפות אותו לזון ורב מדגיש שמצב כזה בלתי אפשרי וכופין לגרש.

ולכאורה גם לפי ערוך השולחן, יש מחלוקת קטנה ביניהם, שלפי שמואל מי שאומר איני זן מתחילים בכפיה שיזון, ואם אינו חוזר בו וזן מרצונו כופין לגרש, אבל לפי רב מתרין בו שיזון אבל אין כופין אותו לזון, ומיד לאחר התראה אם אינו שומע לנו כופין לגרש.

ולפי זה נראה לחדש שגם בכל הדוגמאות של פרק המדיר שלפי ר"ח יוציא בלא כפיה, זה מפני שהוא אנוס בנדרו ושמא ימצא פתח לנדרו, אבל אם הדברים ימשכו כך ללא שינוי, לא סביר שהאשה צריכה לחיות כך לעולם, ואם יראה לעיני הדיינים שהוא אינו מחפש פתח לנדרו ונוח לו המצב הזה, אזי כופין לגרש גם לפי ר"ח, ואין זה סותר את הכלל של שמואל שאין מעשין אלא לפסולין, מפני שבמקרה כזה הסיבה לגרש אינה בגלל האיסור שגרם הנדר אלא בגלל שהאיש פושע כנגדה שלא איכפת לו לפגוע בה, ובמקרה כזה כופין לגרש. וכ"ש באומר אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה, שאם זה לא בדרך נדר זה גרוע יותר והרי הוא מורד שכופין לגרש.

הלכה למעשה במקרה דידן
לפי האמור לעיל, כיון במקרה דידן שהאיש מתנהג כלפי אשתו בצורה קיצונית של שתיקה וחוסר תקשורת שאינה מאפשרת חיי אישות רגילים בין איש ואשה, בין שזה מרצונו ובין שזה באונס בגלל הפרעה אישיותית, דינו כמורד מחיי אישות שכופין לגרש, כמו "האומר אי אפשי אלא אני בבגדי" שכופין לגרש.

אומנם לא בכל מקרה של מניעת הבעל מריצוי וקרבה יחשב כמורד, ונראה שאם זה מפריע לאשה זו באופן סובייקטיבי ולא לאחרת לא נוכל לדון בו כמורד, אלא תהיה טענת "מאיס עלי". אבל כאשר מדובר באופן קיצוני כמו במקרה שלנו, שבוודאי יפריע לכל אישה, ושמוכח הדבר שכך התנהגותו בכל מעגלי חייו בנתק תקשורתי, במקרה כזה יש לדון אותו כמורד כמו "האומר אי אפשי אלא אני בבגדי וכו'" שכופין לגרש.

הרב דוד דוב לבנון דיין