בפנינו תביעת הכתובה של האישה.

תחילה נקדים את השתלשלות הענינים.

ביום י"ט בכסלו תשע"ז (19.12.16) הופיעו הצדדים בביה"ד במסגרת אישור הסכם הגירושין. כך נכתב בפרוטוקול (ציטוט):

"בית הדין עובר על הסכם הגירושין ומוודא שהצדדים מבינים את תוכנו ומשמעותו.

האישה מוחלת על הכתובה.

הצדדים מקבלים בקאג"ס."

בהסכם הנזכר הוסכם תשלום מזונות לבן [נ'] בסך 3,000 לחודש ואם יוולד ילד נוסף – 5,000 ש"ח לחודש.

בסעיף ד' להסכם נאמר:

"בהתאם לסכום המזונות שהוסכם בין הצדדים, [מ'] מתחייבת לא לדרוש סכום כסף נוסף ומוותרת על תביעת הכתובה על מזונות אישה ומוותרת על כל התחייבות כספית אחרת מ[ל']".

ואכן מאז אותו הסכם משלם הבעל – הנתבע מידי חודש בחודשו את הסך הנ"ל – שנקבע גם עבור תשלום הכתובה.

לאחר אישור ההסכם הצדדים ניסו שוב להגיע להבנות ולניסיון לשלום בית, כפי העולה מבקשתם מיום י"ט בשבט תשע"ז (15.02.17), אז ביקשו "לעצור את הסכם הגירושין".

אולם ביום כ"ה בתמוז תשע"ט (28.7.19) תבע הבעל תביעת גירושין.

ביום כ"א בשבט תש"פ (16.2.20) הופיעו הצדדים לדיון בתביעת הגירושין. בית הדין ניהל מו"מ בין הצדדים, בו אישר לאישה לתבוע תביעת כתובה, כך בפרוטוקול הדיון:

בית הדין: בנושא הכתובה היא זכאית לפתוח תיק ולא יעכב את סידור הגט.

ב"כ הבעל: אנחנו רוצים שתינתן חוות הדעת של הרב ש' ל' בעניין הגישור בכתב.

ב"כ האישה: אני מתנגד.

בית הדין: במידה ויתנהלו דיונים לכתובה יעלה הנושא.

וכך בהחלטת בית הדין - אישור ההסכם:

הופיעו הצדדים וב"כ.

בית הדין ניהל מו"מ ארוך בין הצדדים שבסופו גובש הסכם גירושין.

בית הדין עבר עם הצדדים על ההסכם, וקיבל קניינים כנדרש.

לאור האמור:

א. הצדדים יתגרשו זה מזה בגט פיטורין כהסכמתם.

ב. בית הדין מאשר את הסכם הגירושין מיום 16.02.2020 המכיל עמוד אחד, המצורף לתיק, ובית הדין נותן לו תוקף של פסק דין.

ג. כאמור בהסכם - האישה שומרת על זכותה להגיש תביעת כתובה, ובמידה ותוגש, בית הדין ידון בה לאחר הגירושין.

ד. מעבר לאמור אין לצדדים תביעות נוספות זה על זה.

פסק דין זה ניתן בדיין יחיד בהסכמת הצדדים לפי תקנות הדיינים התש"ן – 1990 1. (1) (ב).

אכן, האישה הגישה תביעת כתובה.

ביה"ד קיים דיון בתביעה ביום ג' באדר תשפ"א (15.2.21).

בדיון הציגו הצדדים את עמדותיהם:

טענת האישה לחיוב הבעל בכתובה. לטענתה, מכיון שהם שבו לשלום בית - הוויתור על הכתובה אינו רלוונטי. מאידך גיסא טען הבעל כי בעצם העובדה שהוא משלם מזונות ילדים כל העת, שתשלום זה כולל אף תשלום עבור הכתובה, אין לחייבו שהרי הוא שילם אותה.

לשאלת בית הדין את ב"כ האישה אודות טענות הבעל הגיב ב"כ האישה:

בית הדין: אבל מה אתה אומר על כך שהיא כתבה שהיא מוותרת על הכתובה חלף המזונות? דהיינו לדעתה המזונות היו גבוהים?

ב"כ האישה: צריך שתהיה פרופורציה, וחוץ מזה הם היו צריכים להתגרש. לכן הסעיף אינו רלוונטי.

בית הדין: אז לפי דבריך ההסכם מבוטל?

ב"כ האישה: יש כאן בעיה, כי רכיב המזונות הוא בתוקף. ונכון שהדברים דינמיים, אך במובן העקרוני עניין הגירושין והכתובה לא יכול להיקבע בהסכם לאחר החזרה לשלום בית. כי אדרבה העילה לכתובה התחדשה לאחר החזרה לשלום בית. ולכן אסור לקבל את הטענה המקדמית הזו.

כלומר, אין ויכוח שאת הכתובה עליה התחייב הבעל בעת נישואיהם בסך של 180,000 ש"ח – הוא שילם ומשלם כחלק מרכיב מזונות הילדים בסך 5,000 ש"ח מידי חודש בחודשו, אולם תביעת האישה מבוססת לדברי ב"כ על ג' טענות:
א. העובדה שבית הדין הרשה להם לתבוע תביעת כתובה מוכיחה, כי היא לא ויתרה על כתובתה.

ב. העובדה שהם שבו לשלום בית מחייבת את הבעל בכתובה.

ג. כל עוד ולא התגרשו הכתובה בתוקפה, שהרי כל וויתור על הכתובה הינו כפוף לסידור הגט - וזה לא נעשה.

אמנם לדבריו, אין בדעתו לבקש לבטל את הסכם הגירושין, שהרי הסך של 5,000 ש"ח שהאישה מקבלת כל חודש הוא פרי הסכם הגירושין, וסעיף זה אין בדעת האישה לבטל.

דיון והכרעה
בכדי להכריע בתביעה זו עלינו לברר את הנידונים הבאים:
א. האם אישה יכולה למחול על כתובתה בעודה תחת בעלה.

ב. ההבדל בין וויתור בכתיבה לבין מחילה בעל פה.

ג. האם יש הבדל בין אם התנה עמה לפני הנישואין לוותר על כתובתה לבין אם מחלה לאחר הנישואין.

ד. האם יש הבדל אם מחלה בעת פירודם לבין אם מחלה בעודה יושבת תחתיו.

ה. מה דין אישה המוכרת לבעלה את כתובתה.

ו. האם יש הבדל באישה שמחלה על כתובתה בין עיקר כתובה לבין תוספת כתובה.

ז. שבו לשלום בית, אם תוקף הכתובה קיים.

ח. אם הלשון: "מוותרת על תביעת הכתובה" שכתבה האישה נחשבת למחילה.

א. אישה הכותבת לבעלה "התקבלתי כתובתי" אם הפסידה כתובתה
מובא במשנה כתובות (נד ע"ב):

רבי יהודה אומר: אם רצה, כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת התקבלתי ממך מנה, ולאלמנה מנה והיא כותבת התקבלתי ממך חמשים זוז; רבי מאיר אומר: כל הפוחת לבתולה ממאתים, ולאלמנה ממנה - הרי זו בעילת זנות.

כלומר נחלקו ר"מ ור"י אם קיים מצב בו האישה חיה עם בעלה ללא שיש בידה כתובה תקפה על סך של לפחות מאתים זוז לבתולה, לדעת רבי יהודה - רק אם כתבה לו "התקבלתי", ולדעת רבי מאיר - אין אפשרות לנהל חיים משותפים ללא כתובה תקפה, שערכה הוא לפחות מאתים זוז.

בהמשך דנה גמרא במחלוקת זו של רבי יהודה ורבי מאיר בדף נו ע"א ומבארת, שדעת רבי יהודה שרק אם כתבה התקבלתי מועילה ההפחתה בכתובה, אולם אם אמירתה הייתה בעל פה - אין בוויתורה ובמחילתה כלום משום:

אמר אביי ודאי דדבריהם - עבדו רבנן חיזוק, ספק דדבריהם - לא עבדו רבנן חיזוק. רבא אמר, בדמאי הקילו.

כלומר, לאביי – תקנת כתובה היא תקנה וודאית וככזו – רבנן עשו חיזוק לתקנה שרק אם כתבה התקבלתי יכול לפחות לה מכתובתה, ולרבא – בכל תקנה רבנן עשו חיזוק מלבד תקנת דמאי שבה הקלו.

בהמשך מבארת הגמרא מדוע לרבי מאיר אפילו אם כתבה התקבלתי לא מועילה מחילתה:

רבי מאיר אומר: כל הפוחת וכו'. כל הפוחת אפי' בתנאה, אלמא קסבר תנאו בטל ואית לה, וכיון דאמר לה לית ליך אלא מנה לא סמכא דעתה, והויא לה בעילתו בעילת זנות, והא שמעינן ליה לרבי מאיר דאמר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, הא בדרבנן תנאו קיים? קסבר רבי מאיר כתובה דאורייתא.

ובהמשך לכאורה מכריעה הגמרא כדעת רבי מאיר:

אמר ליה אביי, והא אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כרבי מאיר בגזירותיו! אי הכי, זיל כתוב לה.

ופירש"י בד"ה בגזירותיו:

בדבר שהוא מחמיר על דבר תורה באיסור והיתר על ידי גזירת דבריהם

כלומר, שהיות ולרבי מאיר כתובה היא מהתורה, על כן חכמים גזרו על דבר תורה שלא יפחות בכל מצב מסך כתובתה גם אם תכתוב "התקבלתי".

והיות ועל פי הוראת רב נחמן הלכה כרבי מאיר, הכריע אביי שאף שוויתרה על כתובתה היה עליו לכתוב כתובה חדשה.

הגמרא מביאה דעה שלישית למחלוקת זו והיא דעת רבי יוסי. בשונה מרבי מאיר שסבר שאין כלל תוקף למחילת אישה לכתובתה, ובשונה מדעת רבי יהודה - שרק אם כתבה לו התקבלתי מועילה מחילתה, דעת רבי יוסי היא שאפילו בעל פה מועילה מחילתה על כתובתה, כך בברייתא:

תניא, רבי מאיר אומר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה - הרי זו בעילת זנות, רבי יוסי אומר – רשאי, רבי יהודה אומר רצה, כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת לו התקבלתי ממך מנה, ולאלמנה מנה והיא כותבת לו התקבלתי ממך חמשים זוז.

סברתו של רבי יוסי מבארת הגמרא שם (נו ע"ב):

הכי השתא, התם לא ידעה דתחיל, הכא ידעה וקא מחלה.

כלומר, סברותיהם של התנאים הם:

לרבי מאיר – כתובה דאורייתא ואין לפחות מכך.

לרבי יהודה – חיזוק עשו חכמים בתקנתם שלא לפחות ממה שקבעו, אלא אם כן היא כתבה "התקבלתי".

לרבי יוסי – כל מחילה מפורשת של האישה שידעה את משמעות מחילתה – מועילה, בין אם מחלה בכתב בין אם מחלה בעל פה.

ב. אם מחילה בעל פה גם מועילה
בהמשך הגמרא (דף נז ע"א) נחלקו, אם הדין שנחלקו בו רבי יוסי ורבי יהודה - אם צריכה לכתוב התקבלתי בכדי שמחילתה תועיל או אף בעל פה מועילה מחילתה - האם מדובר שהיה זה בתחילת נישואיהם או אף לאחריהם, וקיימות שתי גרסאות בדברי האמוראים:

כי אתא רב דימי, אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: מחלוקת - בתחלה, אבל בסוף - לדברי הכל אינה מוחלת; ורבי יוחנן אמר: בין בזו ובין בזו מחלוקת. אמר רבי אבהו: לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן, דאנא ורבי יהושע בן לוי לא פלגינן אהדדי, מאי בתחלה דקאמר רבי יהושע בן לוי? תחלת חופה, ומאי סוף? סוף ביאה, וכי קאמינא אנא בין בזו ובין בזו מחלוקת - תחלת חופה וסוף חופה דהיא תחילת ביאה. כי אתא רבין, אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: מחלוקת - לבסוף, אבל בתחלה - דברי הכל מוחלת; ורבי יוחנן אמר: בין בזו ובין בזו מחלוקת. אמר רבי אבהו: לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן, דאנא ורבי יהושע בן לוי לא פלגינן אהדדי, מאי לבסוף דאמר רבי יהושע בן לוי? סוף חופה, ומאי תחלה? תחלת חופה, וכי קאמינא אנא בין בזו בין בזו מחלוקת - תחלת ביאה וסוף ביאה.

כלומר, לדברי רב דימי אליבא דרבי אבהו – מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי היא בתחילת חופה ולאחריה קודם ביאה, לרבי יהודה רק על ידי כתיבת התקבלתי תועיל מחילתה, ולרבי יוסי אף על ידי מחילה בעל פה תועיל, אולם לאחר ביאה אין מחלוקת, ובוודאי תועיל מחילתה אף בעל פה.

לדברי רבין אליבא דרבי אבהו, מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי היא בעת הביאה בין בסוף ובין תחילתה, שלרבי יהודה רק על ידי כתיבה מוחלת, ולרבי יוסי אף על ידי מחילה בעל פה מוחלת, אך קודם ביאה לפי כל הדעות אינה מוחלת ולא מועילה מחילתה.

כלומר, אם פסקינן כדעת רבי מאיר - בכל מקרה אינה יכולה למחול בין כתיבה ובין בעל פה.

אם פסקינן כדעת רבי יהודה - לדעת הראשונה מועילה מחילתה בכתב קודם ביאה, ולאחר ביאה אף בעל פה, ולדעת רבי יוסי בכל מצב מועילה מחילתה בעל פה.

ולדעה השניה, אם פסקינן כדעת רבי יהודה - גם לאחר ביאה תועיל מחילתה רק בכתב, אך קודם לביאה לא תועיל המחילה אף לא בכתב, ולדעת רבי יוסי – רק בעת הביאה מועילה מחילתה בעל פה.

והרמב"ם (הלכות אישות פרק י"ב הלכה ח') פסק כדעת רבי מאיר, וזה לשונו:

"התנה עמה לפחות מעיקר כתובה או שכתב לה מאתים או מאה עיקר כתובה וכתבה לו שנתקבלה מהן כך וכך והיא לא נתקבלה תנאו בטל שכל הפוחת לבתולה ממאתיים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות."

על דברי הרמב"ם הקשו הראשונים כמה קושיות:
א. דברי הרמב"ם שלא מהני מחילה כלל, נסתרים מפסקו של הרמב"ם שפסק את דברי הגמרא בבבא קמא (פט ע"א) לפיה: "כל לגבי בעלה ודאי מחלה", משמע שמהני מחילה לבעלה על כתובתה.

ב. מדברי הרמב"ם עולה - כי הוא הכריע כדעת רבי מאיר, והרי טעמו של רבי מאיר הוא משום, שכתובה דאורייתא והרי הוא מתנה על מה שכתוב בתורה, והרי אנו סוברים שכתובה דרבנן.

ג. אף אם נאמר שהרמב"ם הכריע כדעת רבי מאיר, אך לא משום שכתובה דאורייתא אלא משום שחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, עדיין קשה, שגם בדין תורה כל תנאי שממון תנאו קיים, ומדוע בכתובה הדין יהיה שונה.

ובאשר לדעת השו"ע, כתב הב"ש בס"ק ט' שהמחבר סובר כדעת הרמב"ם, שהרי בסעיף ט' כתב דאפילו כתבה לו התקבלתי אינה מפסדת הכתובה דלא מהני מחילתה, והרי דבריו אלו סותרים את דברי עצמו, שכתב בסעיף ג' שאם כתבה לו התקבלתי צריך לכתוב לה כתובה אחרת, והרי אם הכתיבה לא הועילה לשם מה יש לכתוב כתובה אחרת.

ואף דעת הרמ"א, הלקוחה מדברי המרדכי, תמוהה, שהוסיף על דברי המחבר בסעיף ג' וז"ל:

אם כתב לה כתובה ונאבדה או שמחלה לו (ודוקא) שכתבה לו התקבלתי כתובתי צריך לכתוב אחרת בעיקר הכתובה שאסור לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה.

כלומר, לדעת המחבר הסובר כדעת הרמב"ם מחילה אף בכתב לא מועילה, ואף שצריך לכתוב לה כתובה אחרת, זאת משום שהיא סבורה שאין לה כתובה ואסור לאדם שישהה עם אשתו ללא כתובה, אולם לדעת הרמ"א הטעם שצריך לכתובה כתובה אחרת הוא אכן משום שמחילתה מועילה משום שכתבה לו התקבלתי.

והעלו האחרונים שהמחבר והרמ"א נחלקו ביניהם, שלדעת המחבר לא מועילה מחילה ולדעת הרמ"א בכתבה מועילה מחילתה.

מקור דברי הרמ"א הינם בדברי המרדכי (בבא קמא בפרק החובל סימן צ"ג):

כל לגבי בעלה ודאי מחלה, ודוקא ע"י שכותבת התקבלתי אבל במחילה בעלמא לא הויא מחילה כשכבר נשואה ואם תמחול כתובתה לבעלה אסור להשהותה אפילו שעה אחת בלא כתובה עי' פ' נערה שנתפתתה.

על דברי המרדכי אלו מקשים האחרונים כמה קושיות ומתוך כך מעלים מסקנות, ונבאר הדברים לקמן בסמוך.

ג. הבדל אם מחלה בעת גירושין לבין היושבת תחתיו
הח"מ בס"ק י"ג מקשה סתירה בדבריו של המרדכי, שהרי בסנהדרין פסק המרדכי שאף אם המלווה תפוס בשטרו יכול למחול ללוה על ההלוואה, וראיית המרדכי לדין זה היא מהדין של המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול, ואם כן, מאי שנא כתובה משטר חוב? כפי שאפשר למחול על חוב אף שהשטר מוחזק אצל המלווה, כך אפשר למחול על הכתובה המוחזקת אצל האישה.

ותירץ הח"מ וזה לשונו:

אפשר לחלק דבכתובה באישה היושבת תחת בעלה כל זמן שאינה כותבת לו התקבלתי יכולה לומר משחקת הייתי בך ודברי הבאי אמרתי, ולאחר מות בעלה משמע מדברי המרדכי שם דאף בכתובה מהני מחילה גרידא.

כלומר, לדברי הח"מ החילוק בין אם מהני מחילתה אף בעל פה לבין אם מהני מחילתה אך ורק בכתב תלוי אימתי מחלה, אם מחלה כשהיא תחת בעלה - רק מחילה בכתב תועיל, אך מחלה כשהיא אינה תחת בעלה - תועיל מחילה אף בעל פה.

הח"מ דחה חילוק זה, שהרי מהגמרא משמע שפסקינן כרבי יוסי, ולשיטתו מהני אף מחילה בעל פה, ולפי זה אין מקום לחילוק של המרדכי.

הבית שמואל בס"ק ט' דוחה קושיה זו של הח"מ שפסקינן הלכה כרבי יוסי, וסובר שכיון שישנן שתי גרסאות במה נחלקו רבי יוסי ורבי יהודה, וללישנא אחת לאחר ביאה אינה יכולה למחול אף לא לרבי יוסי, על כן מדין ספק אין מחילתה מועילה, שהרי שמא הלכה כדעת אותה גרסה ואף רבי יוסי מסכים שאין מחילתה מועילה.

אף הבית שמואל בס"ק ט' עמד על הקושיה על המרדכי בפשר החילוק בין כתבה לבין מחלה ותירץ בסגנון שונה, וזה לשונו:

אלא קשה ממ"ש לקמן סימן ק"ה המוחלת כתובה אין צריך קנין, והוא שיהיה דברים שהדעת סומכת, משמע אפילו בעל פה מהני המחילה וצ"ל דוק' כאן כשמוחלת לו ואינו מגרש אותה אז לא מהני מחילה בע"פ משא"כ כשמגרש אותה או אלמנה שמחלה.

סברא זו של הבית שמואל שכל עוד גרים יחדיו ואינם מתגרשים אין מחילתה מועילה כלל, היא הסברא שעל פיה יש לתרץ את הקושיות על הרמב"ם, שאף שלדבריו אין הבדל בין מחילה בעל פה לבין מחילה בכתב ואינה מפסדת כתובתה, ומצינו סתירות לדין זה כמבואר לעיל, וכתב לתרץ אף את הקושיות הללו וזה לשונו:

וכן כתב המגיד והר"ן לפי שיטת הרמב"ם סברא זו כך צריך לומר ג"כ לשיטת הני פוסקים, ולשיטות הרמב"ם הלכתא כר"מ דלא מהני מחילה ותנאי אפילו אם כתבה התקבלתי, מ"מ אית לה כתובה, ומ"מ הוי ביאת זנות משום דלא סמכה דעתה, ואפילו אם היה דר עמה אחר כך והיה כל הביאות ביא' זנות מ"מ הכתובה קיימת כל זמן שרצה לקיימה, אבל אם לא דר עמה אז התנאי ומחילה קיים כמ"ש המגיד, והיינו מ"ש לקמן סימן ק"ה המוחלת כתובתה א"צ קנין והעדים, ומשמע אם מחלה ודר עמה אח"כ ואח"כ מגרשה לא מהני המחילה, מאחר שהיה דר עמה אחר המחילה, ולא מהני אא"כ כשמגרש אותה מיד, אף על גב טעמא דר"מ הוא משום דס"ל כתובה דאורייתא והוי מתנה על מה שכתוב בתורה ואנן קיימי לן כתובה דרבנן, תירץ המגיד דקי"ל כוותיה ולא מטעמו, אלא הטעם הוא דחז"ל עשאו חיזוק כשל תורה.

כלומר, קובע הבית שמואל שמחילה תועיל אך ורק בעת הגירושין, אך אם מחלה שלא בעת הגירושין המחילה לא מועילה והכתובה קיימת, אולם אף שהכתובה קיימת כל בעילותיו הינן בעילות זנות שהרי לא סמכא דעתה על כך, שלדעתה אינה זכאית לכתובה, ולכן צריך לכתוב לה כתובה אחרת.

ד. הבדל בין מחלה כתוצאה מתנאי לבין אם מחלה מעצמה בעודה תחתיו
הבית שמואל עצמו רצה לתרץ ולחלק חילוק אחר בכדי לתרץ את כל הקושיות שהקשו על הרמב"ם, ובעיקר הסתירה בין דבריו שלא מהני מחילתה כלל לבין ההלכה הפשוטה שכל מחילתה אינה צריכה קנין ולא עדים, וזה לשונו:

ולולי דברי הר"ן והמגיד הייתי אומר דס"ל להרמב"ם דווקא תנאי שהתנה עמה בעת הקדושין או בעת הנישואין אותו תנאי בטל, משום דהוי כמתנה על מה שכתוב בתורה, ומה שכתב בפי"ב התנה עמה לפחות מכתובה או שכתב לה מאתים והיא כתבה התקבלתי מאה התנאי בטל, היינו התנאי היה לפחות או שתכתוב לו שובר, אבל אם לא היה תנאי אלא היא מחלה אחר כך, מהני אפילו בעל פה, והיינו מה שכתב פי"ז המחילה אינה צריכה קנין.

כלומר, לדעת הבית שמואל היה מקום לתרץ את הרמב"ם, שאכן מחילתה מועילה אף בעל פה אם נעשתה לאחר נישואיה, אך אם המחילה הייתה כתנאי לנישואיה, על כך פסק הרמב"ם שמחילתה לא מהני כלל, משום שהרי זה מתנה על מה שכתוב בתורה ועשו חיזוק לכך.

אך משום שהפוסקים לא סברו כך בדעת הרמב"ם, הסכים הבית שמואל שדעת הרמב"ם שמחילה לא מהני כלל, אף לא בכתבה לו התקבלתי, ובכל זאת יש לכתוב כתובה כי לא סמכה דעתה על כך.

אמנם בדעת הטור מוכיח הבית שמואל שקיים חילוק בין אם המחילה הייתה קודם הנישואין וכתנאי לו שלא מהני, לבין אם המחילה הייתה לאחר הנישואין שמועילה.

ולדעת המרדכי כאמור לעיל שמחילה מועילה בכתב, אף בעת שחיו יחדיו ובעת הגירושין מועילה מחילתה אף בעל פה.

וסיכם הבית שמואל:

לדעת הרמב"ם – לא מהני כלל מחילה אף לא בכתיבה אף שצריך לכתוב לה כתובה אחרת משום שלא סמכה דעתה.

לדעת הטור – מחילה בכתב מהני אך לא בתנאי.

לדעת המרדכי – בין מחילה ובין בתנאי אם נעשה בכתב מהני ומפסידה כתובתה.

ולהלכה עולה כי נחלקו השו"ע והרמ"א אם מהני מחילתה בכתיבה, לדעת השו"ע כדעת הרמב"ם שלא מהני ולדעת הרמ"א כדעת המרדכי מהני אך ורק אם כתבה.

ה. מחילה לא מועילה דווקא להבא, אך למפרע אפשר שמועילה
אלא שדברי הרמב"ם והמחבר הסוברים שלא מהני מחילתה, נסתרים מההלכה ומהסוגיה בבבא קמא לפיה:

"כל לגבי בעלה ודאי מחלה".

על כך מתרץ ההפלאה בקונטרס אחרון סעיף ג' סק"ז וז"ל:

ליישב קושייתם מפרק החובל לפי שיטת רמב"ם, דאע"ג דס"ל להרמב"ם דכתב התקבלתי אינו מועיל, היינו מחילת הכתובה מכאן ולהבא משום גזירת ר' מאיר דכל הפוחת, אם כן כל שרוצה לדור עמה הכתובה קיימת מכאן ולהבא. אבל יכולה למחול השיעבוד מזמן ראשון וממילא שטר הכתובה בטל דהו"ל שטר שנמחל שיעבודו, ולכך צריך לכתוב כתובה אחרת מזמן שני. וממילא דאתי שפיר ההוא דהחובל, דמה שמוכרת כתובתה ראשונה, אין מועיל ללוקח כלום כיון שכתובה ראשונה שמסרה לו בטילה, מה מועיל כתובה שניה להלקוח. והן הן דברי המרדכי דדוקא שכתבה לו התקבלתי אז בטילה כתובה ראשונה, אבל במחילה בעל פה אינו מועיל המחילה אפילו לשעבר לבטל השטר ואין צריך לכתוב כתובה אחרת וממילא המכירה ראשונה קיימת.

חידוש גדול עולה מדברי ההפלאה - שאין כלל מחלוקת בין המרדכי לבין הרמב"ם ואין סתירה בין פסק הרמב"ם והשו"ע שמחילתה לא מהני לבין הדין שכל לבעלה מחילתה מהני. הדין שמחילה לא מועילה לבטל את הכתובה הוא רק מכאן ולהבא, כך שיימצא שאין לאישה כתובה, אולם לבטל את שעבוד הכתובה מעת הכתיבה למפרע בוודאי שיש למחילה כח לבטל, כך שאף שהמחילה מועילה לבטל את השעבוד ואת זמן הגביה מעת הכתיבה הראשונה, אך להפסידה כתובה אין ביכולת המחילה להועיל.

יוצא אם כן, שאם האישה מחלה בכתיבה בעת שהיו בדעת להתגרש, ובאו לבית הדין בכדי לאשר הסכם גירושין - מועילה מחילתה להפסיד כתובתה אף אם הם המשיכו אחר כך לחיות יחדיו.

ו. ההבדל בין תוספת כתובה לבין עיקר כתובה
אולם אף שבמחילה שבבעל פה לא מהני מחילתה בין לשו"ע ובין לרמ"א, סייג זאת הבית שמואל בס"ק י' וזה לשונו:

ואפשר אף לדעת הפוסקים דסבירא להו דלא מהני מחילה, היינו כשיעור כתובה דאורייתא לא מהני מחילה, אבל מה שהוא יותר מהכתובה דאורייתא יש לומר דמהני לכולי עלמא מחילה.

כלומר, חילק הבית שמואל בין עיקר כתובה לבין תוספת כתובה, תוספת כתובה עיקרה הוא כמתנה עבור חיבת הביאה שנכנסה האישה לחופה להיות לו לאישה, ואם היא כמתנה, על כך מועילה מחילתה אף בעל פה, אין בין התוספת כתובה לבין תקנת חז"ל ודברי הגמרא שדנה אם עשו חיזוק לדברים הללו יותר מאשר דברי תורה מאומה, התוספת היא לטובת האישה ועל פי בחירתו והרי היא יכולה לוותר ולמחול אף בעל פה.

אולם, כל דברי הגמרא והראשונים הדנים אימתי אין במחילתה מאומה הם אך ורק לגבי עיקר כתובה, ואף אם מחלה לא מהני מחילתה ויש לה עיקר כתובה.

על כן בוודאי שכל מחילה מועילה לענין התוספת, ולענין עיקר כתובה - הדעות חלוקות.

ז. אם כתבה לו מחלתי ולא התקבלתי
ואף אם כתבה לו "התקבלתי", שלדעת המרדכי והרמ"א הפסידה כתובתה בשונה ממחילה בעל פה שלא מועילה מחילתה, יש לדון אם עיקר הדין של המרדכי הוא שצריכה לכתוב "התקבלתי", או שאף אם כתבה "מחלתי" גם מהני ובלבד שדבר זה יהיה כתוב ולא בעל פה.

בשו"ת פני יהושע (חלק ב' סי' סט) דן בכך ומסקנתו שאין הבדל מה כתבה ובלבד שמחילתה תהיה בכתיבה, אף אם לא כתבה לו "התקבלתי" אלא כתבה לו "מחלתי" - גם מהני.

וכן הכריע בחידושי הרי"מ סי' סו ס"ק י"א.

אולם בפסק תולדות אדם חלק וסבר שדווקא אם כתבה לו "התקבלתי" מהני, אולם אם כתבה לו "מחלתי" לא מהני, וסברתו היא, שכל שמודה על עצמה שכבר קיבלה מהני מדין הודאת בעל דין כמאה עדים דמיא, ועל כן מהני, ולפי זה אם כתבה לו "מחלתי" לא מהני ללא "התקבלתי".

ואפשר היה לומר שנחלקו בזה הח"מ והב"ש שהבאנו לעיל בטעם מדוע לדעת המרדכי לא מועילה מחילתה להפסידה כתובה, לדעת הח"מ – זה אך ורק כל עוד יושבת תחתיו, שלא מועיל מחילה, כי יכולה לומר לשחוק כוונתי, ולדעת הבית שמואל - לא מועילה מחילה כל עוד יושבת תחתיו כי חסר בגמירות דעת הקיים רק בעת הגירושין.

גם בבית יעקב בסעיף ג' מבואר שהנידון הוא גמר דעתה של האישה - אם אכן מחלה בלב שלם עיין שם.

ונראה, שאם החיסרון הוא משום שיכולה לומר "נחת רוח עשיתי לך", אין הבדל בין כתבה או מחלה, המחילה לבעלה לא מועילה כל עוד יכולה לומר "נחת רוח עשיתי לך" ושחוק שחקתי, שהרי כל עוד יושבת תחתיו מחילה לא מועילה, אולם לדעת הבית שמואל שהחיסרון הוא בגמירות דעת שקיים רק בעת הגירושין, יש לומר שגמירות דעת קיימת בכתיבה ולא באמירה בעל פה, שעל כן אף אם כתבה "מחלתי" - גם מהני.

ועל כן במקרה דנן בו האישה כתבה "ומוותרת על תביעת כתובה", לכאורה תלוי בדעת החולקים בנידון דידן, אם לאותם דעות הסוברות שמועילה כתיבה ואין זה משנה אם כתבה "התקבלתי" או "מחלתי" – הרי היא הפסידה את כתובתה, אולם לאותם דעות שרק אם כתבה "התקבלתי" תועיל כתיבתה להפסידה כתובה, במקרה זה כתבה שהיא מוותרת על התביעה אך לא כתבה התקבלתי.

להלכה
אף שנחלקו הראשונים, הרמב"ם והשו"ע לעומת הרא"ש המרדכי והרמ"א אם מועילה כתיבתה להפסד כתובה, הכריע החזו"א (הלכות כתובות סימן ס"ה אות ז') שהיות וכדעת המרדכי גם דעת הרמב"ן, הרשב"א, הר"ן, הרא"ה והריטב"א, דבכתבה ליה "התקבלתי" מהני, אין להוציא מהבעל כתובה בכתבה לו "התקבלתי", שהרמב"ם הוא יחיד בדין זה.

ח. מכירת אישה את כתובתה
עד כה דנו לעניין:

א. מחילתה של האישה לכתובתה בעל פה.
ב. מחילה בכתב.
ג. מחילה בעת שחיים יחד.
ד. מחילה בעת הגירושין.
ה. מחילה על עיקר כתובה ותוספתה.
ו. תנאי קודם הנישואין.
ז. מחילה לאחר הנישואין.

אולם יש עוד מצב ובו האישה מכרה את כתובתה לבעלה.

הנה מהגמרא בבבא קמא (פט ע"ב) עולה, כי האישה יכולה למכור את כתובה לבעלה, וכך פסק השו"ע בסימן סו סעיף ד' וזה לשונו:

אם מכרה כתובתה לבעלה, צריך לכתוב לה כתובה אחרת, אבל אם מכרה כתובתה לאחר, אין צריך לכתוב לה כתובה אחרת.

כלומר, מחילת אישה אם מועילה או לא, תלויה בדעתה היוצאת ממצב בו היא נמצאת בעת המחילה כאמור לעיל, אולם כשהיא מקבלת תמורה עבור הכתובה אין מחלוקת שבוודאי קיבלה את כתובתה, ועל כך אין מחלוקת שמכירתה מועילה ואבדה כתובה, אמנם אם היא תמשיך לחיות עם בעלה צריך לכתוב לה כתובה אחרת.

העולה מהנ"ל, שבכתבה לו "התקבלתי" ההכרעה היא שאין להוציא מהבעל, ואף אם נאמר שדווקא אם כתבה לו "התקבלתי" נאמר דין זה, אך במקום בו ברור שהיא מכרה את כתובתה לבעלה עבור מזונות הילדים, והסך שקבע לה בעלה ללא דיונים בוודאי ששייך בה הדין של "מכרה כתובתה לבעלה", ומכיוון שהיא כתבה זאת בעת שבאו שני הצדדים להתגרש, אף במחילה בעל פה מועילה לדעת הבית שמואל להפסידה כתובה, ועל כן האישה במקרה דנן הפסידה כתובתה.

ט. המשיכו לחיות יחד לאחר אישור הסכם הגירושין ולאחר שמכרה את כתובתה
אולם היות והזוג המשיך לחיות יחדיו לאחר אישור ההסכם למעלה משנה, יש לדון אם מגיעה לה כתובה לאחר שמכרה אותה לבעלה, ואם מגיעה לה, האם רק העיקר או גם התוספת, ואם מגיע לה רק העיקר, האם מנה כדין בעולה או מאתיים כדין בתולה וככתובה הראשונה.

לעניין סכום החיוב של עבור הכתובה בזוג ששבו לחיות יחדיו לאחר שנטו להתגרש, כתב הדגול מרבבה (סי' סו) והניף ידו שנית בספרו נודע ביהודה (תניינא סי' לג) כי בוגרת שנתפתתה אף שנשאת אחר כך לבועל עצמו אין כתובתה אלא מנה.

והחתם סופר (בסי' קלג ובסי' קכה) חילק בין המקרים, וסבר כי דברי הנודע ביהודה הינם לבוגרת שנבעלה ואחר מכן נשאה שאין כתובתה אלא מנה, אולם מי שנבעלה למשודך שלה שליבה סמוך ובטוח שתינשא לו, אדעתא דהכי אפקרה נפשה לגבי דידיה שהוא ישאנה ותהא כתובתה ממנו מאתים כמוהר הבתולות, בוודאי לא מחלה, אלא אדעתא דהכי נבעלה וכתובה מאתים.

והנה אודות מי שעברה על דת והפסידה כתובתה, במקרה ואינו חייב לגרשה ושבו לחיות יחדיו, כתב החלקת מחוקק (סי' קטו ס"ק יח) וזה לשונו:

ואף על פי שלא הוציא אין לה כתובה, שהכתובה מתקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפידה אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להם תקנה, אלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ונראה שאם אין מוציא אותה והיא מתנהגת מכאן ואילך בדרכי הצנועות וחזרה ממעשיה הראשונים, אסור לדור עמה בלא כתובה, וצריך לכתוב לה כתובה אחרת דכתובה הראשונה נמחל שעבודה בשעה שעברה על התראתו.

כלומר, מי שנשא את בעולת עצמו אם היא המשודכת שלו לדעת החתם סופר אין מחלוקת וגם לפי הנו"ב כתובתה מאתיים שהרי על דעת כן נישאת לו.

אולם אם היא מפותת עצמו לדעת הנודע ביהודה כתובתה מנה.

בוודאי שאם היו נשואים, ועשתה האישה מעשה המגדיר אותה כעוברת על דת ובכך הפסידו לה חז"ל את כתובתה אך לא חייבו אותו להוציאה, והוא – הבעל, החליט להמשיך לחיות עמה, על כן לאחר שחז"ל הפסידו לה את כתובתה, החיים המשותפים שלהם מחייבים אותו בכתובה חדשה שהיא מנה.

היוצא מכך שכל מעשה המבטל את כתובתה אף אם המשיכו לחיות יחדיו הכתובה החדשה שלה דינה ככתובת בעולה ולא בתולה.

י. שווי מנה
כתב השולחן ערוך (אבן העזר סי' סו סעיף ו') וזה לשונו:

כמה שיעור הכתובה, לבתולה ק"ק, ולאלמנה מנה, ושל זו וזו כסף מדינה; נמצא כתובת בתולה הם שלשים ושבעה דרהם וחצי כסף צרוף, וכתובת אלמנה מחציתם, שהם י"ח דרהם וג' רביעים כסף צרוף. הגה: עיין בי"ד סי' רנ"ד וסימן ש"ה ערך המטבע שנקראת דרהם. וכל זה לדעת קצת הפוסקים, שסבירא להו שכתובות בתולה אינה רק זוזי דרבנן (הרי"ף והרמב"ם והר"ן והר"ם), שמאתים של בתולה עולין ששה סלעים ורביע. ויש מי שמשער כתובת בתולה עשרה זהובים ואלמנה חמשה זהובים (מהרי"ל בשם אגודה). אבל לדעת יש פוסקים, מאתים של בתולה ומנה של אלמנה משערים בזוזי דאורייתא, והוא שמונה פעמים יותר, וכתבו דלכן נהגו לכתוב בכתובה דחזו ליכי מדאורייתא (ר"ת). וי"א דכותבין דחזי ליכי, סתמא (הגהות מיימוני פ"י דאישות). והמנהג לכתוב לבתולה דחזי ליכי מדאורייתא, אבל לא לאלמנה. וכל זה במקום שאין מנהג, אבל במקום שיש מנהג, מה שגובין הולכין אחר המנהג, וכמו שיתבאר לקמן.

כלומר, נחלקו השו"ע והרמ"א אם מאתיים זוז או מאה זוז המחייבת כתובה משערים בזוזי דאורייתא או מדרבנן.

שיעור ערך תורה הוא גבוה פי שמונה מאם משערים בזוזי דרבנן.

אך מהו שיעור הזוז?

רבו השיטות החשבונות והחישובים, ונאמר את יסוד הדברים.

המקור לקביעת הערך נמצא בשו"ע יו"ד הלכות פדיון הבן (סי' שה ס"א):

מצות עשה לפדות כל איש מישראל בנו, שהוא בכור לאמו הישראלית, בחמישה סלעים שהם ק"כ מעים שהם שלשים דרהמים כסף מזוקק. (וע"ל סי' רצ"ד כמה היא מעה. וי"א שה' סלעים הם בערך שני זהובים רייני"ש, שהם ב' זהובים פולני"ש) (פסקי מהרא"י סי' מ"ח).

ודנו האחרונים בערך הסלעים על פי שיטת השו"ע בהלכות פדיון הבן, על פי החישוב שבכל סלע ישנם ארבעה זוזים ובחמישה סלעים יש עשרים זוזים, וכל סלע הוא משקל כסף של רפ"ד גרעיני שעורה.

על פי מדידות ושקילה שערך הגר"ח נאה, חמשה סלעים הם 96.15 גרם כסף צרוף, על פי מחירו בשוק, ועל פי מדידה שערך החזו"א הוא העלה שחמשה סלעים הם 57 גרם כסף.

כתובה של בתולה היא מאתיים זוזים, אם כן ערכה הוא פי עשרה מערך חמשה סלעים אם כן לגר"ח נאה שווי כתובת בתולה שערכה הוא 200 זוז - 961.5 גרם כסף ולדעת החזו"א - 570 גרם כסף צרוף.

כל זה הוא על פי דעת הרמ"א שהזוזים של כתובה הם זוזים על פי ערך התורה – כסף צורי, אולם לדעת השו"ע ומנהג הספרדים, הערך הוא שמינית מערך של האשכנזים, ועל כן ערך כתובה של בתולה הוא לדעת הגר"ח נאה הוא 120.187 גרם כסף ולדעת החזו"א הערך הוא 71.25 גרם כסף.

החישוב הנ"ל הוא חישוב כתובת בתולה שכתובתה מאתיים, אולם כתובת אלמנה היא מחצית, שהרי כתובתה מנה, ועל כן לדעת מנהג האשכנזים ערך מנה: לדעת הגר"ח נאה – 480.75 גרם כסף ודעת החזו"א – 285 גרם, ולדעת הספרדים שמינית מערכים אלו.

ערך גרם כסף לפי פרסומי בנק ישראל נכון ליום 25.4.21 הינו 2.71 ש"ח. ועל פי זה לבני אשכנז: לגר"ח נאה – 1302.8 ש"ח ולחזו"א – 772.3 ש"ח.

היות וכלל נקוט בידינו כי הממע"ה ויד בעל השטר על התחתונה על כן ננקוט כשיעור הנמוך מבין השנים.

לאור האמור, הבעל – הנתבע הינו מבני עדות אשכנז, על כן עליו לשלם לאשתו סך של 772.3 ש"ח.

העולה מהאמור לעיל
א. נחלקו השו"ע והרמ"א אם מחילת אישה על כתובתה מועילה.
ב. בעת הגירושין כשהזוג מצוי בפירוד – לדעת כולם מועילה מחילתה.
ג. החזו"א איש הכריע כדעת הסוברים שמועילה מחילתה בכתב.
ד. לדעת רוב הפוסקים שמועילה מחילה בכתב - אין זה משנה אם כתבה "מחלתי" או "התקבלתי" או כל לשון אחר כגון "לא אתבע".
ה. לדעת כולם - בוודאי מכירתה מועילה.
ו. אף למקרים שלא מועילה מחילתה - כל זאת לעניין עיקר כתובתה, אך לעניין תוספת כתובתה - מועילה מחילתה.
ז. אם שבו לחיות יחדיו לאחר שמחלה על כתובתה באופן שהפסידה כתובתה – עליו לכתוב לה כתובה חדשה, ואם לא כתב לה - מתקנת חכמים - יש לה כתובה.
ח. שיעור כתובה לזוג שהפסידה כתובה וממשיכים לחיות יחדיו תלוי במקרים: משודכת עצמו – מאתים, בעולת עצמו – מנה, מפסדת כתובתה על פי דין – מנה.

מסקנה להלכה
עסקינן בבני זוג שבשנת 2016 אישרו הסכם גירושין בבית הדין בעת פירודם כשפניהם היו לגירושין.

בהסכם שנכתב בכתב ידה של האישה נאמר כי עבור סך המזונות שישלם הבעל בסך 5,000 ש"ח היא מוותרת על כלל תביעותיה הממוניות לרבות תביעת הכתובה.

הבעל המשיך לשלם את ה-5,000 ש"ח אך הצדדים חזרו לחיות יחד ולאחר למעלה משנה שוב נפרדו.

לאחר זמן בתאריך כ"א באב תשע"ט (27.8.19) הבעל תבע גירושין.

מעיון בפרוטוקול הדיון ביום כ"א בשבט תש"פ (16.2.20) הוברר כי הצדדים קיימו יחסי אישות עד עזיבת הבעל את ביתם (בית הורי האישה). לטענת הבעל אף שהוא זה שעזב את האישה היא הוציאה לו את הבגדים החוצה, לטענת האישה למרות כמה בגידות שלו בה היא מחלה לו ועשתה הכול למען שלום הבית.

בסוף הדיון לאחר מו"מ הסכימה האישה לגירושין, ואכן, בוצעו הגירושין כשבהסכם הגירושין נאמר בהחלטת בית הדין כי האישה זכאית לתבוע את כתובתה.

לאור כל האמור לעיל סבור בית הדין כי התקיימו במקרה זה כל התנאים לדעת כל הפוסקים לכך שהאישה תפסיד את כתובתה: כתבה לו, היה זה בעת הגירושין, יש להחשיב את וויתורה כמכירתה, שהרי כנגד קבלה סך מזונות משמעותיים ללא הליך משפטי כל שהוא.

אולם אף שהפסידה את כתובתה – היא זכאית לסך מנה, שהרי כיון ששבו לחיות יחדיו תקנו חז"ל לאישה כתובה ובמקרה זה היא זכאית למנה, אף לאור תביעת הגירושין של הבעל ועזיבתו את בית המגורים ללא שוב.

לאור האמור
א. הכתובה שנחתמה בעת חופת הצדדים – נפרעה.
ב. על הבעל לשלם לאישה מנה (מאה זהובים) זאת מפאת חידוש חייהם המשותפים לאחר הסכם הגירושין וכדין כתובת בעולה.
ג. על הבעל לשלם סך של 723 ש"ח.
ד. אפשר לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

רב דוד גרוזמן – דיין

אנו מצטרפים לכל האמור לעיל.

הרב אברהם שמן – יו"ר                    הרב אברהם אבידר – דיין

ניתן ביום ב' בסיון התשפ"א (13.05.2021).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה