ביה"ד האיזורי הפליא לעשות בבירור הלכתי מקיף בנושא "אפילפסיה". כתוצאה מכך הגיע ביה"ד למסקנה שהמערערת חולת אפילפסיה, וחייב אותה בגט.

על כך הערעור.

הערעור נסמך על נקודה מרכזית אחת: המומחה שמונה ע"י ביה"ד (ד"ר רשף), לא בדק את המערערת, אלא קבע את ממצאיו על סמך החומר הרפואי שהוצג לו.
בקשת ב"כ המערערת למנות מומחה שיבדוק את מרשתו ויחווה דעתו, לא התקבלה. ביה"ד נימק זאת, משום שלא רצה להטריח אותה לעבור בדיקות נוספות, מאחר והיא נבדקה בעבר, וחוות הדעת של המומחים נמצאות בידי ביה"ד. לטענת ב"כ המערערת, היה צריך לאפשר לו בדיקת מרשתו ע"י מומחה מתאים, ולא לסמוך על חוות דעת של אחרים.

יש בערעור טעם של ממש. הכלל ההלכתי - שגם ביה"ד האיזורי הסתמך עליו - הוא, שיש לברר את העובדות בטרם יפסק הדין. גם במסכת פסחים (דף ד.) מצויה התויה ברורה: "למאי נפקא מינא -לישייליה". המשמעות היא, שאע"פ שאפשר לפסוק את השאלה, ביחס לבדיקת חמץ" ע"י חזקה, וכידוע "סוקלים על החזקות", הרי בכל מקום שאפשר לברר, צריך למצות את הבירור, ורק בהעדר אפשרות, סומכים על חזקה. ועיין ברש"ש שם.

הכלל בחוות דעת מכל סוג שהוא: "אינה דומה שמיעה לראיה". בירור מקיף ככל שיעשה, אינו תחליף לבדיקה. גם ברפואה ידוע, שהרופא המטפל מוסמך יותר לקבוע דיאגנוזה רפואית, מאשר המומחה הגדול שלא ראה את החולה. גם ביה"ד הפוסק בריב בין אנשים מצווה על: "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'". אין תחליף להתרשמות אישית, ואין תחליף לבדיקת החולה עצמו - מפיהם, ולא מפי כתבם. יש צורך אמיתי בכך, ולא ניתן להסתפק בתחליף.

על אחת כמה וכמה, כאשר הרופא המטפל נחשב למומחה ממדרגה ראשונה - בודאי לא פחות מן הרופא שחווה דעתו על יסוד הכתב בלבד - והוא זה שטיפל אישית במערערת. על אחת כמה וכמה, כאשר אותו רופא, על יסוד בדיקה עדכנית, מחווה דעתו בדיוק להיפך מן הרופא המומחה של ביה"ד, וקובע שהמערערת אינה חולת אפילפסיה.

בודאי, שביה"ד אינו חייב לקבל את דעתו של הרופא הבודק, וזכותו למנות את מי שיכשר בעיניו, אבל אי אפשר למנוע מן המערערת להבדק. רצונו של ביה"ד שלא להטריח את הרופא ואת הנבדקת, אינו שקול כנגד האפשרות לבדיקה אמינה ולחוות דעת של הבודק, ובפרט שהמערערת תשא בכל ההוצאות. גם רופא גדול מוכן להרחיק מתל אביב לטבריה, באם יקבל שכר מתאים.
בקיצור, לא היה מקום למנוע מן המערערת להבדק ע"י מומחה שימנה ביה"ד, ולהמציא חוות דעת על יסוד בדיקתה.

השאלה היא , האם יש להעביר את התיק לבי"ד אחר, מאחר וביה"ד הקיים כבר חווה דעתו.

חושבני, שבנסיבות המיוחדות של תיק זה, אין מקום לכך.

אלו הנימוקים:

א.מניעת עינוי דין. ביה"ד שדן בדבר מכיר היטב את הצדדים, ולא יאלץ להתחיל את הדין מבראשית.

ב. ביה"ד הנ"ל ידוע במקצועיותו, ואין ספק שיוכל להתעלות ולא להחזיק בדעתו, אם ישתכנע אחרת.

ג. לפי ההלכה ולפי תקנות הדיון, יכול כל בי"ד לבטל את פסק דינו, גם לאחר שנים, אם מצא ראיות חדשות. אין כל התויה בתקנות הדיון להעביר את התיק לבי"ד אחר, כך שניתן לסמוך על ביה"ד הנ"ל שיעשה מלאכתו נאמנה, אם ימצא ראיות אחרות.

בכל מקרה, דלת הערעור תשאר פתוחה.

מעבר לאמור כאן, הבעיה האמיתית אינה אם להתגרש, אלא איך להתגרש. שניהם מסכימים שהנישואין הסתיימו, אלא שלמערערת תביעות כספיות הנידונות בבית-המשפט, והיא אינה מוכנה לגירושין ללא הסדר התביעות הללו. בנקודה זו עשינו מאמץ, שלא עלה יפה. ביה"ד האיזורי מתבקש לסייע בזה.

המסקנה היא :

א) התיק יוחזר לביה"ד האיזורי לבדיקת המערערת ע"י רופא מומחה שימונה על ידם.

ב) בינתיים יעוכבו סעיפים א, ג לפסק הדין נשוא הערעור.

ג) חובת המשיב למזונות המערערת תעמוד בעינה, עד לבדיקה נוספת, כאמור לעיל.

ד) כבוד ביה"ד האיזורי מתבקש לסיים את מלאכתו במהרה.

(-) שלמה דיכובסקי

קראתי את אשר כתב כב' הגר"ש דיכובסקי והייתי מסכים לדעתו במקרים אחרים, אך לא בנדון זה ומן הטעמים דלהלן:

אין חולק שהיו לפחות שלושה התקפים הזהים בצורה כזאת או אחרת לחולי האפילפסיה, וכאשר יש מצב כזה גם אם לא נקרא לזה "אפילפסיה" אלא הגדרה אחרת אין זה משנה מן המצב ומן הסיכונים שהדברים יחזרו על עצמם.

כב' ביה"ד האזורי הביאו דברי הח"מ בסי' קי"ז סקי"ב הכותב שדי בהתקף אחד כדי לחייבה בגט משום דיש לחוש שמא תחזור ותהיה נכפה וכו'.

ובג"פ באותו סימן ס"ק ל"ח ס"ל שאין לדונה כחולה בחולי הנפילה אא"כ היה ג"פ וכד'. התורת חסד א"ה סי' ל"ה. נמצא שבנ"ד לכ"ע הוחזקה בזה, ואם זה אפילפסיה או חולי אחר התוצאות הן זהות.

הטענה בדבר הצורך לבדיקה באופן מיוחד ואישי אצל מומחה ולא להסתפק בעיון במסמכים אינה נראית לי, שכן לקבוע בענין חולי כזה א"א ע"י בדיקה חד פעמית אלא במעקב רצוף עם כל התקף.

ואשר על כן, לדעתי, מינויו של רופא בכיר העוסק בתחום האפילפסיה למעלה מ-20 שנה בבי"ח אזורי ואשר עברו תחתיו מקרים רבים בתחום הזה, ואשר אמר את דברו אחר העיון במסמכים שאין ויכוח על אמיתותן, הוא צעד נכון ואין להצריך בדיקה כזאת או אחרת אצל מומחה אחר.

זאת ועוד: המדובר במומחה אשר אין לו כל קשר עם צד זה או אחר בעוד שמסמכים אחרים הניתנים ע"י הרופא המטפל השבוע לוקים לא פעם "באי דיוקים" לטובת המטופל מסיבות מובנות.

יצויין עוד, שגם במכתבו של הרופא המטפל ד"ר אילן, בלט שאין שלילה של המחלה הנ"ל, נהפוך הוא מלשון המכתב נראה שגם הוא נוטה לכך, אלא "אין לקבוע כעת אבחנה של אפילפסיה"...

ואשר על כן , הואיל ובפנינו קביעה של רופא מומחה לכל הדעות, האומר בחוו"ד שהיו ג' התקפי פרכוסים כללי שלוו בנשיכת הלשון וכו', ושהחולה נמצאת בסיכון לפירכוסים נוספים ומסיים שיש להתייחס אליה כמי שסובלת מאפילפסיה דהיינו שקיימת אצלה נטיה וסיכון מוגבר להתקפים נוספים", אי לכך מכל האמור נ"ל שאין מקום לבדיקה נוספת אשר תצריך לאחר מכן חקירות ודיונים נוספים, ולאחר מכן ערעור נוסף בלא ספק, ואשר כ"ז בודאי שלא יטיב עם מצבם של הצדדים ובודאי לא לאשה הזקוקה לשקט נפשי וסיום הפרשה יותר מאשר הבעל.

וע"כ, לדעתי יש לדחות את הערעור.

(-) ציון בוארון

מצטרף לעמיתי הרב בוארון.

(-) עזרא בר שלום

לאור האמור לעיל מחליטים:

דוחים את הערעור.

ההחלטה ניתנה ברוב דעות.
ניתן ביום כ"ו אדר ב תשס"ח (02/04/2008)
(-) הרב שלמה דיכובסקי, דיין - יו"ר (-) הרב עזרא בר שלום, דיין (-) הרב ציון בוארון, דיין