הוגשה בפנינו בקשת רשות ערעור על ידי ב"כ המבקשת, על החלטת כב' אב"ד האזורי תל אביב, מיום כ' סיון תשס"ז (6.6.07). בהחלטה זו קבע כב' אב"ד כי לביה"ד הרבני הסמכות לדון בתביעת הגירושין ובנושאים שנכרכו אליה כדין.

הבקשה הועברה לביה"ד האזורי ולב"כ הבעל.

לאחר העיון בכתב הערעור ובתגובות החלטנו לתת רשות ערעור, ולדון בבקשה כערעור לגופו על פי כתבי בי"ד ששלחו הצדדים.

סדר המועדים הנוגע לעניננו הוא כדלהלן:

הצדדים נישאו ביום 21.3.05, ואין להם ילדים משותפים.
ביום 16.12.06 הצדדים נפרדו (לטענת הבעל עזבה האשה את הבית ולטענת האשה הבעל גירש אותה).

ביום 24.12.06 פתח הבעל בביה"ד הרבני ת"א תיק 'אישור הסכם גירושין'.
ביום 18.1.07 הגישה האשה בביהמ"ש תביעה רכושית ותביעה למזונות.
ביום 21.1.07 הגיש הבעל תביעת גירושין, אליה כרך את עניני המזונות והרכוש.
ביום 26.3.07 התקיים דיון בביה"ד הרבני, האשה לא הופיעה וביה"ד החליט להזמינה בהתראה, וקבע שהבעל יגיש בקשה מסודרת לקביעת הסמכות, ויקבע מועד במעמד הצדדים לדון בנושא זה.
ביום 10.4.07 הגישה האשה בקשה לפיסקת מזונות זמניים.
ביום 15.4.07 התקיים דיון נוסף בביה"ד, ושוב האשה לא הופיעה לכן הוזמנה בצו הבאה.
ביום 30.4.07 התקיים דיון במעמד שני הצדדים בביה"ד בנושא הסמכות.
ביום 6.6.07 נתן ביה"ד את החלטתו בענין הסמכות.

ב"כ המערערת מעלה שתי טענות כנגד פסק הדין:

א. החלטת ביה"ד ניתנה בדיין יחיד בניגוד לתקנות הדיון.

ב. תביעת האשה בביהמ"ש בעניני הרכוש והמזונות קדמה לתביעה הבעל. משום שהבקשה לאישור הסכם גירושין אינה מקנה סמכות לביה"ד.

לאחר העיון בכתב הערעור ובתגובות ביה"ד האזורי וב"כ הבעל אנו מחליטים לדחות את הערעור, ולאשר את החלטת ביה"ד האזורי.

א. החלטה חתומה על ידי אב"ד לבדו
לטענת המערערת החלטה על סמכות בדיין אחד היא בניגוד לתקנות הדיון. לעומתה צירפה ב"כ המשיב פסק דין של כב' ביה"ד הגדול (2378-21-1 ח.ס.ד. נ' ח.ח.ח. ניתן ביום א' ניסן תשס"ד) שעסק בשאלה זהה, ושם דחה ביה"ד הגדול את הערעור ואישר את ההחלטה. בנימוקי פסה"ד כותב הגר"ש דיכובסקי שליט"א, שלפי החוק והתקנות החלטות בעניני סמכות יכולות להינתן ביחיד. נביא חלק מדבריו:

"תקנות הדיינים (ענינים שניתן לדון בהם בדיין יחיד) התש"ן- 1990, קובעות (סעיף 1(4)), כי "עניני סדר ומינהל" יכולים להיות נידונים בדיין אחד. בין הדברים המפורטים נזכר: (ה) קביעת סדר הדיון. (ו) מתן אישורים בקשר לדיון. ניתן להכניס בכותרים אלו גם קביעת סמכותו של ביה"ד כחלק מעניני סדר ומינהל, ומתן אישורים בקשר לדיון.

דין על סמכות הוא בעצם מתן אישור בקשר לדיון שמתקיים בביה"ד הרבני. וכי דיון זה מתנהל בהתאם לחוק. כמו כן, יש כאן ענין של סדר ומינהל, בקביעה אם בתיעת הגירושין וכרוכותיה כנות, ואם התיק יכול לבוא בקהלו של ביה"ד הרבני.

הדיון על סמכות הוא פועל יוצא של דיון על תביעת הגירשין והכרוך בה. קביעת הסמכות היא רק תוצאה עקיפה, ואינה הדין הראשי. אם התביעה אינה כנה, לא ידון בה ביה"ד הרבני בכל מקרה, בלי קשר לבית המשפט. והרי תביעת גירשין נמצאת בסמכות יחודית של ביה"ד הרבני, ובית המשפט לא יכול לדון בה גם אם התביעה אינה כנה. כך שבעצם מדובר בדיון מקדמי, אם שי מקום לדון בתביעת הגירושין, או שצריך למחוק את התביעה, על הסף. החלטה אם התיק ראוי לבוא לדיון או לאו, היא בכלל 'מתן אישור בקשר לדיון'.

בתיקון לחוק הדיינים, סעיף 8 (ה1), נוספה פיסקה שזה לשונה:
"בבית הדין הרבני הגדול ובבית הדין הרבני האזורי במשפטים בהם הוא דן בשלושה, תהא ליושב ראש בית הדין...הסמכות לדון לבדו בבקשות לצוי ביניים, לצוים זמניים ולהחלטות ביניים אחרות וכן בעניני סדר ומינהל. כן הוא רשאי להסמיך לדון בענינינם כאמור, חבר אחר של בית הדין".
המושג החלטות 'ביניים', משמעותו כל החלטה שאינה סוף פסוק, ושעתידה לבוא אחריה החלטה אחרת, שתהיה נוגדת לה, או תואמת. החלטה על סמכות היא החלטת ביניים, כיון שאינה מסיימת את הדיון, ובעצם לא מתחילה אותו.

לא נערך דיון לגופם של דברים וגם לא לגופם של צדדים. בסך הכל התקיים דיון אם יש לערוך דיון ממשי, או שצריך למחוק את התביעה על הסף עקב אי כנותה.

ב"כ המערערת עצמו ראה את החלטת ביה"ד האזורי כהחלטת ביניים. לשם כך הגיש בקשה למתן רשות ערעור, והרשות אכן ניתנה לו. בתקנות הדיון של בתי הדין הרבניים (קלב (1) (2)): 'על פסק דין זמני או על החלטת ביניים אין ערעור אלא לאחר קבלת רשות לערער מבית הדין הגדול'.

בבקשת רשות הערעור כותב ב"כ המערערת: כב' ביה"ד מתבקש להרשות למבקשת לערער על החלטת הביניים של כ' ביה"ד האזורי באר שבע. אכן, אם מדובר ב'החלטת ביניים', הרי נופל יסודו של הערעור, ושהרי החלטת ביניים יכולה להינתן ע"י דיין אחד.

לסיכום: מכל זוית שנבחן את הדברים, אין מקום לערעור".

כב' הגר"ש שרמן שליט"א האריך בנימוקיו לאותו פס"ד להוכיח כי האמור בחוק הדיינים תואם את ההלכה.

ואף אנו נוסיף על דבריו, שהקביעה בחוק שביה"ד יושב בהרכב של שלושה, נובעת מן ההיבט ההלכתי, שכן מצד המחוקק לא היתה שום מניעה לקבוע שבי"ד ישב בפחות משלושה, ממש כמו שהם מתקיימים בבתי הדין של העדות האחרות, וכמו שהתקיימו הדיונים בעניני המעמד האישי בפני ביהמ"ש המחוזי, ועתה בפני ביהמ"ש לעניני משפחה. החוק בענין זה לגבי בתי הדין הרבניים נקבע לפי דרישת ההלכה בלבד. ולכן גם הנושאים שהחוק והתקנות מאפשרים דיון בפני דיין אחד, הם הותאמו להלכה. ברור איפוא, שכל מקום שמן ההיבט ההלכתי אין צורך בהרכב של שלושה, אין בכך גם מניעה חוקית.

כב' הגר"ע בר שלום שליט"א, הוסיף, כי מאחר שדיין יחיד מוסמך לתת עיקול על נכסים, הרי שבידו לקבוע אם יש לו סמכות לתת עיקול. נמצא שדיין אחד יכול לקבוע סמכות.

לפיכך ברור שיש לדחות את טענות המערערת גם בנידון דידן.

ב. המועד הקובע של קניית הסמכות

לטענת ב"כ המערערת, תביעת האשה בביהמ"ש בעניני הרכוש והמזונות קדמה לתביעה הבעל. משום שהבקשה לאישור הסכם גירושין אינה מקנה סמכות לביה"ד.

על כך עונה ב"כ המשיב, שיש לראות את הגשת התביעה של הבעל במועד שהגיש את הבקשה לאישור הסכם גירושין וזה קדם למועד בו הגישה האשה את תביעת לביהמ"ש. עוד היא טוענת, שהאשה נהגה בחוסר 'תום לב' כאשר לא התייצבה לשני דיונים בביה"ד, על מנת למשוך זמן. וכן, שקביעת הסמכות היא לפי המועד בו ניתנה ההחלטה בענין הסמכות ולא רק המועד בו נפתח התיק.

לאחר העיון נראים דבריה של ב"כ המשיב. והיא צודקת בכל אחת מטענותיה.

1. אין חולק שהבעל פתח בביה"ד תיק 'אישור הסכם גירושין' ביום 24.12.06, שלושה שבועות בטרם הגישה האשה בביהמ"ש תביעה רכושית ותביעה למזונות. בתקנות הדיון (קנד, קנח) נאמר:
"בבקשה לגירושין, אף בהסכמת בני הזוג, יתקיים דיון כמו במשפט רגיל ויינתן פסק דין לגירושין, אך במקרה של שכיב מרע...".
"לא יסודר גט לפני מתן פסק דין לגירושין, גם בהסכמת בני הזוג".

לכן גם בקשה לגירושין ו/או לאישרו הסכם גירושין, היא למעשה תביעה למתן פסק דין לגירושין. הגדרת תיק כתביעה או כבקשה הוא ענין מינהלי בלבד (לצורך קביעת האגרה, משך הדיון, מערך סטטיסטי וכדו').

בנוסף לכך, הבקשה היא ל'אישור הסכם גירושין' (כמו שנכתב במדבקה על גבי התיק עצמו). דהיינו, מתן תוקף חוקי להסדר הרכושי שיביאו הצדדים לאישור ביה"ד.

הסדר שמאושר ומוסכם בפני בי"ד הוא פסק דין לכל דבר וענין, הן על פי ההלכה והן לפי החוק.

לפי ההלכה: ראה נמוקי יוסף בבא בתרא, דף קכח ע"א, ש"וכוחם של בית הדין הוא להפוך את דיבורו מיד לגמר דין". וביאור דבריו בחזון איש, סנהדרין, סימן יז, סוף ס"ק ט):

"והטעם, דבהשבע או איני נשבע, יש כאן תביעת ממון. והשבע, ואיני נשבע, הוא חיסול הסיכסוך. וחשיב כדנו לפני בית דין, וב"ד צוו כן".

ולפי החוק: ראה בג"צ אליהו עמרני נ' ביה"ד הרבני הגדול ואחרים ,566/81 פיסקאות 7-8 בה נאמר:

" הבחנתו של ב"א העותר, לענין שאלת הכריכה, בין המקרה של הגשת תביעת גירושין על ידי אחד מבני הזוג לבין מקרה של הגשת הסכם בדבר גירושין על ידי שני בני הזוג, אין לה עמידה, ואינה עולה בקנה אחד לא עם פירושו הנכון של לשון סעיף 3 ולא עם המגמה שביסודו של סעיף זה. וכמה טעמים בדבר.

הרעיון שביסוד סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) היא לאפשר לבית הדין, בבואו לדון ולפסוק בדבר סיום מעמד הנישואין של בני הזוג על ידי גירושין, לדון ולהכריע בה בשעה גם בענינים, אשר לפי עצם טבעם כרוכים הם בהליך הגירושין. או בעניינים, שנכרכו בפעל בהליך הגירושין, ואשר הכרעתם דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה (ראה: ע"א 8/59 ]1[ בעמ' 1091)...

המסקנה, הנובעת מרעיון יסוד זה, היא, שאין כל נפקא מינה, כיצד ובאיזו דרך באו לעולם הליכי הגירושין שבין בני הזוג: אם על ידי הגשת תביעת גירושין של אחד מהם ואם על ידי הסכמתם המשותפת. ולא זו בלבד, אלא משום קל וחומר יש כאן...

העובדה, שבסעיף 3 האמור מדובר ב'תביעת גירושין', אין בה כדי לשנות במאומה את ממסקנתנו זו. המחוקק לא הגדיר את המונח 'תביעת גירושין', ובדין, שהרי אמת המידה לקביעה, מה כלול ומה אינו כלול במונח זה, צריכה שתהא על פי הדין וסדרי הדין של אותה מערכת שיפוטית, שלה מסר המחוקק את סמכות השיפוט בענייני גירושין (ראה: בג"צ 644/79 [3], בעמ' 447; ע"א 184/75 [4], בעמ' 530).

משמעיינים אנו בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, תש"ך, נמצאנו למדים, כי סדרי הדין בהליכי גירושין במקרה של הסכמה משותפת של בני זוג לגירושין דומים וזהים הם לסדר הדין במקרה שרק אחד מבני הזוג מגיש את תביעת הגירושין. הכלל הוא, כי 'אין בית הידן מסדר גט אף בהסכמת בני הזוג אלא אם נתקיים דיון כמו במשפט רגיל וניתן פסק דין לגירושין' (תקנה קלט). ומשום כך, גם כאר מצויה הסכמת בני הזוג -'יברר בית הדין את נסיבות המקרה וידרוש הוכחות כפי שימצא לנכון', ו'על בני הזוג להופיע אישית לדיון בפני בית הדין'...(תקנות קמ,קמא). וכן - 'לא יקבע מועד לסידור הגט לפני מתן פסק דין לגירושין גם בהסכמת בני הזוג' (תקנה קמג). עינינו הרואות, אין די בהגשת הסכם הגירושין שבין בני הזוג לבית הדין, כדי שזה יערוך את הגירושין על ידי סידור הגט...
המונח 'תביעת גירושין' - מבחינת ההליכים הכלולים בו- כולל הוא איפוא הן את המקרה של הלכיכי גירושין, המתקיימים על פי תביעתו של אחד מבני הזוג, והן את המקרה של הליכי גירושין, המתקיימים על פי הסכמתם של בני הזוג...".

בנידן שלפנינו, נפרדו הצדדים ביום 16.12.06, מדברי הבעל עולה שהרקע לפירוד היה רצונה ודרישתה של האשה להתגרש. הצדדים דיברו על גירושין בהסכמה, ולכן פנה הבעל לביה"ד ופתח את התיק לאישור הסכם. יצויין, שגם מתביעות האשה בפני ביהמ"ש, ובכתב הערעור לפנינו, אין רמז שהיא רוצה שלו"ב. היא גם לא הגישה תביעה כזו עד היום.

כשראה הבעל שהם לא מצליחים להגיע להסכמות, הגיש תביעת גירושין ופירט גם את הנושאים הכרוכים שיש לדון בהם.

אין גם חסרון בכך שבעת פתיחת התיק לא הוגש הסכם חתום על ידי הצדדים. ההסכם צריך להיות בפני בי"ד ביום הדיון במעמד הצדדים, לפני שהוא מאושר על ידי ביה"ד. וכמו שכתב כב' ביה"ד האזורי. לכן יש לראות את מועד הגשת התביעה כמועד הגשת הבקשה הראשונה לאישור הסכם.

2. צודקת ב"כ המשיב, שלפי בג"ץ פלמן (בג"צ 8497/00 פ"ד נ"ז(2) )118 לא מועד פתיחת התיק לבדו הוא הקובע, אלא מועד מתן ההחלטה, וההתקדמות הדיון המשפטי. הזכיר זאת גם הגר"ש דיכובסקי שליט"א בפסה"ד הנ"ל. כי הנה בבג"צ פלמן (פיסקה ,12 תחת הכותרת 'מצב בו תלויה ועמדת בפני שתי הערכאות תביעה רכושית, וטרם ניתנה הכרעה על ידי מי מהערכאות בשאלת הסמכות') נאמר:

"במצב בו נכרכה הסוגיה של חלוקת הרכוש בין בני זוג בתביעת גירושין ולאחר מכן הוגשה תביעה לחלוקת רכוש בית המשפט לעניני משפחה, וטרם ניתנה הכרעה על ידי אחת משתי הערכאות בשאלת הסמכות לדון בסוגיה, יהיה זה נכון לומר כי מכוח עקרון הכיבוד הדדי בין הערכאות, מסור בידי כל אחת משתי הערכאות - בית המשפט לעניני משפחה ובית הדין הרבני - שיקול דעת לעכב את הדיון בתביעה שבפניה, כדי לאפשר לערכאה האחרת להכריע בשאלת התקיימות תנאי הכריכה. ההחלטה אם להימנע מדיון ולהמתין לכך שהערכאה האחרת תכריע בשאלת התקיימות תנאי הכריכה במסגרת בירור טענות כנגד סמכותה, אם לאו, נתונה לשיקול דעתה של כל אחת משתי הערכאות, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. השיקולים יהיו מושפעים מנתונים רלוונטיים לעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות כגון השלב בו מצוי ההליך בערכאה האחרת. כך למשל, אם אחת משתי הערכאות כבר החלה לדון בטענות כנגד סמכותה והדיון בשאלת התקיימות תנאי הכריכה מצוי בפניה בשלב מתקדם, על הערכאה האחרת לשקול אם להימנע מדיון ולהמתין להכרעת הערכאה הראשונה בענין הסמכות...". [הדגשות לא במקור]

כשאנו בוחנים את המקרה שלפנינו, אין מחלוקת שהדיון בביה"ד בענין הסמכות נמצא בשלב מתקדם הרבה יותר מאשר בביהמ"ש, שלמעשה כלל לא החל לדון בענין הסמכות. לעומת זאת התקיים כבר בביה"ד דיון בנוכחות הצדדים וביה"ד יכול היה להתרשם מבעלי הדין באופן בלתי אמצעי. ואף ניתנה חהלטה בענין הסמכות על ידי ביה"ד.

3. צודקת ב"כ המשיב גם בטענתה כנגד התנהלותה של המערערת בהליכי ביה"ד שלא 'בתום לב', אי הופעתה לשני דיונים שהוזמנה אליהם, ללא סיבה מוצדקת. והיא באה בשערי בית הדין שלא בידים נקיות. גם לולא הנימוקים הקודמים, הרי שימוש שלא בתום לב בזכות חוקית, הוא מעשה פסול שיש לתהנגד לו. וראה בג"צ עמרני הנ"ל, בעמוד 9:

"....סעיף 39 האמור אמנם מטיל את החובה לנהוג בתום לב לגבי השימוש בזכות הנובעת מהחוזה, אך לאור הוראות סעיף 61(ב) לחוק הנ"ל משמשות הוראות שבסעיף 39 - 'ככל שהדבר מתאים לענין ובשינויים המחויבים' - כעקרון התנהגות וכמדיניות משפטית מחייבת לענין פעולות משפטיות וחיובים שבכלל המערכת המשפטית בישראל. כך נקבע כי הוראות סעיף 39 חלות גם לענין חיובים וזכויות המוענקים על פי דין - ולא מכוח תנאי חוזה - כגון הזכות הניתנת לצד לחוזה לבטלו, בשל פגם שנפל בו או בשל הפרה שהתרחשה בו" (בג"צ 59/80 שירותי תחבורה פד"י לא(1) 828 בעמ' 836).

בנסיבות שלפנינו נעשה שימוש בזכות לטעון טענה בדבר אישור בלתי נאות של החוזה על ידי בית משפט, בחוסר תום לב, ועל כן דין טענה זו להידחות".

ג. יעילות הדיון

ראינו בבג"צ עמרני הנ"ל ש"הרעיון שביסוד סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) היא לאפשר לבית הדין, בבואו לדון ולפסוק בדבר סיום מעמד הנישואין של בני הזוג על ידי גירושין, לדון ולהכריע בה בשעה גם בענינים, אשר לפי עצם טבעם כרוכים הם בהליך הגירושין. או בעניינים, שנכרכו בפעל בהליך הגירושין, ואשר הכרעתם דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה".

הנסיבות בנידון שלנו דורשות איחוד כל הדיונים בפני ערכאה אחת, שתדון בכל הסוגיות הקשורות זו לזו. לבני הזוג אין ילדים משותפים, וידוע שלעילות גירושין יש השלכה על מזונות אשה על הכתובה, ולעתים גם על איזון המשאבים. לכן אין שום הצדקה לפצל את הדיונים בשתי ערכאות שלמעשה יעסקו בבירור אותן שאלות.

הצדדים חיו יחד פחות משנתיים ימים. הדירה רשומה על שם הורי הבעל עוד מלפני הנישואין, וגם האשה מודה שאין לה בדירה זו שום זכויות (סעיף 25.9 לכתב התביעה שלה).

לטענת האשה הם חיו ברמת חיים גבוהה מאד, שכללה נסיעות רבות לחו"ל ובילויים בארץ לכן לא נראה שמדובר ברכוש משותף רב שהצליחו הצדדים לצבור יחד במשך פחות שנתיים.

פיצול הדיונים יכביד על שניהם מבחינה כלכלית, ובסופו של דבר לא ישאר גם דבר מן המעט שיש להם. גם אם לא הצליחו הצדדים להשכיל ולהגיע להסדר מוסכם, הרי שיעילות הדיון דורשת ריכוז המשפט בפני ערכאה אחת.

ד. הוצאות משפט

כל צד מבקש לחייב את הצד שכנגד בהוצאות משפט.

בנסיבות הענין, והואיל ולא קיימנו דיון בנוכחות הצדדים המדובר בהוצאות להכנת כתבי בית הדין, על כן כל צד ישא בהוצאותיו.

(-) הרב אברהם שיינפלד, דיין

לאור כל האמור פסקנו:

א. דוחים את הערעור, וכב' ביה"ד האזורי תל אביב ימשיך לדון בתביעת הגירושין ובכל הנושאים שנכרכו אליה.

ב. על המערערת לשלם את אגרת הערעור תוך 15 יום.

ניתן ביום ט"ו אלול תשס"ז (29/08/2007)
(-) הרב שלמה דיכובסקי, דיין - יו"ר (-) הרב עזרא בר שלום, (-) הרב אברהם שיינפלד,