ב"ה
בית הדין האזורי תל-אביב - יפו
| ||||
בפני כבוד הדיינים: | ||||
הרב יצחק הדאיה הרב צבי בן יעקב הרב משה בצרי |
דיין אב בית דין דיין |
תיק מספר: | 1227604/3 | |
תאריך: |
ט"ז בטבת התשפ"ב
20/12/2021 | |||
תובעת |
פלונית
בא כוח התובעת עו"ד שמעון בוטרשוילי | |||
נתבע |
פלוני
בא כוח הנתבע עו"ד אביב שליט בילסקי | |||
הנדון: | תוספת כתובה בבאה מחמת טענה | |||
נושא הדיון: | תוספת כתובה בבאה מחמת טענה |
"ב"כ הבעל: כמה זמן יצאתם יחד? האם היה גילויי אלימות?מדברים אלה קשה להתרשם שמדובר אכן בבעל אלים. אמנם יתכן והיו פה ושם אמירות כאלה ואחרות, אך עדיין קשה להתרשם שמדובר באלימות. בהמשך האישה התלוננה שהאיש השמיע קולות משונים, צעק עליה שכביכול היא שיכורה, ואף הקליט אותה.
האישה: 7 שנים. היו גילויי אלימות צעקות ואיומים.
ב"כ הבעל: ופיזיות?
האישה: טריקת דלתות.
ב"כ הבעל: אז למה נשארת אתו?
האישה: מאהבה.
ב"כ הבעל: למה את נשארת עם בנאדם שלטענתך חווית במחיצתו אלימות מילולית, הפחדות, מבטים [...] למה את נמצאת אתו 7 שנים?
האישה: כי הוא הבטיח לי שהוא ישתנה.
ב"כ הבעל: האמנת לזה?
האישה: כן. אני חשבתי שנקים משפחה ויהיה לנו ילדים ככה הוא אמר.
ב"כ הבעל: הוא היכה אותך בזמן שהייתם חברים?
האישה: לא. עבר זמן אחרי שהתחתנו וזה לא השתנה.
ב"כ הבעל: את התגוררת לפני הנישואין אתו?
האישה: כן. בבית של אבא שלו.
ב"כ הבעל: אז את גרה בבית 7 שנים עם אדם, ואת יודעת לוותר על כל האלימות והאגרסיביות פשוט."
"ב"כ הבעל: חודשיים אחרי החתונה, את מזמינה משטרה ואת אומרת שהיה אלימות. לוקחים את שניכם לתחנת המשטרה. מי מורחק מהבית?!האיש נשאל בדיון ע"י ב"כ האישה על אלימות או גילויי אלימות מצד הבעל כלפי האישה, וכך משיב האיש (פרוטוקול הדיון שורה 113 ולהלן):
האישה: אני. הרחיקו אותי כי זה הבית של ההורים שלו. הוא הוכיח שאני גרה בבית של אבא שלו, והוא אמר לשוטרים למה שאני יצא מהבית?
ב"כ הבעל: אם את הורחקת 15 יום מהבית, למה לא ביקשת צו הגנה באותו מעמד?!
האישה: כי הוא שכנע אותי שהכול הולך להשתנות והוא רוצה אותי בחזרה.
ב"כ הבעל: את משקרת! במאי 21 את שוב מזמינה משטרה, והפעם באורח פלא [מ'] לא מצליח להוכיח שזה הבית שלו והוא מורחק ל-7 ימים. את אמרת שהוא הצליח להוכיח והפעם את הצלחת להוכיח והוא הורחק?!
האישה: בפעם הראשונה ב-2019 הוא עמד באגרסיביות והעיף את כל הבגדים ואמר לי תעופי מהבית זה הבית שלי, ואמרתי לו שאם תיגע בדברים הפרטיים שלי, אני אזמין לך משטרה. ב-2020 הוא היה חונק אותי והורג אותי ואני עם שבר מהמרפק, והיום אני מפחדת ממנו כי אין לו מה להפסיד."
"הבעל: לא שברתי לה שום דבר. לא התנהגתי באלימות אליה. היא הרביצה לי. אמרתי לה שאני מזמין משטרה עוד לפני שהם הגיעו היא כבר קפצה עלי.לבית הדין אין את המעבדה המדויקת לבחון את אמיתות הנטען אלא מכוח התרשמותו. אין ביכולתנו לומר באופן חד משמעי שלא הייתה אלימות, אך לשם נוטים הדברים מכוח ההתרשמות מדברי הצדדים, ומהחומר שבתיק, חו"ד מצילומי ה C.T, פרוטוקול בית המשפט, והעובדה שהאישה הורחקה ביוני 19, וחזרה לחיק הבעל, על אף הפרשי הגיל ביניהם, ועל אף העובדה שידעה שלא יהיו להם ילדים משותפים. ואם אכן מדובר בבעל אלים, מדוע בחרה לחזור אליו? מדובר גם באיש בעל יכולת כלכלית דלה במיוחד, שאף דירת מגורים אין לו, ואין לו את היכולת לשכור דירה בכוחות עצמו, והוא חולק בדירה שכורה עם אחיו, ולדבריו אף נאלץ לקבל עזרה מילדיו לאיפוס חובותיו. אם כדבריה, מה הניע אותה לחזור לבעל אלים?
ב"כ האישה: וכמה פעמים הגשת תלונה?
הבעל: לא הגשתי. מהבושה שלי מהילדים שלי לא הגשתי תלונה. אמרו לי תאכל מה שבישלת.
ב"כ האישה: לא קיללת אותה?
הבעל: אשתך תבוא אליך ב-4 בבוקר שתויה מה תגיד לה?! "בואי מותק?!" אחרי שמונה שנים פתחתי תיק ברבנות כי היא באה שתויה והיא התחילה לקלל אותי והיא הרימה עלי ידיים והיא שרטה אותי. שמונה ימים אחרי החתונה!!!"
"אחרי שמוע טו"מ הצדדים והבירורים והיות והאישה מודה לטענת הבעל שההיריון שהיא הרה בו איננו ממנו, וכי הרופא הזריק לה זרע מאיש אחר ומזה היא הרתה, והדבר בוצע גם שלא בידיעת הבעל, לכן מחליטים: האישה בהסכמתה שיזריקו לה זרע מאיש אחר, מעלה מעל בה' ובבעלה גם יחד, ולכן חייבת היא לקבל גט פיטורין מבעלה, ואין לה להתנות תנאים כספיים עובר למתן הגט או לדרוש שבעלה יעביר את הדירה שהיא ע"ש שניהם על שמה בלבד.כך שהתנגדות הבעל לתרומת זרע מגבר זר, עולה בקנה אחד עם ההלכה, ואם הייתה עושה זאת, הייתה נאסרת לבעלה.
נימוקים לפסק הדין: הפסק האמור ביססתי על יסודי הדברים והבירורים הארוכים והרחבים שכתבתי בע"ה על אודות הפרייה - מלאכותית בספרי שו"ת ציץ אליעזר חלק ט' סי' נ"א שער ד' על ששת פרקיו הגדולים."
"הנה ברור שבלא ביאת איש לא נאסרה אישה לבעלה, ואיסור סוטה לבעלה הוא רק מצד איסור הביאה ולא מצד הזרע של איש אחר שיש במעיה, דאם בעלה איש אחר אף בביאה שלא יצא זרע ואף בשלא כדרכה, נאסרה על בעלה מדין סוטה, ואם בא זרע לגופה שלא מביאה כאמבטי שנזכר בגמ' שלא נעשה איסור זנות, לא נאסרה על בעלה".מכל מקום אף האגרות משה לא התיר אלא ברשות הבעל, ודוקא מנכרי. כך כתב שם בתשובה (סי' עא):
"ומה שהביא באוצר הפוסקים בשם ספר מנחם משיב שחלילה לבת ישראל להפקיר עצמה להזנות המלאכותית שהמציאו הרופאים, הם דברים בעלמא שאין זה שייכות לזנות כלל, והאיסור הוא מצד שמא יישא אחותו מאביו. ובלא רשות הבעל יש איסור מצד שעבודה להבעל, וכשהיא מעוברת א"א לבעל להזקק לה הרבה פעמים כשרוצה, וגם שאינו רוצה ליזהר בתשמיש כפי שצריך בתשמיש אישה מעוברת, וגם שצריך ע"ז הוצאה מרובה שאסור לה לגרום לו הוצאה יתירה של העיבור והלידה והוצאת הולד, אבל ברשות הבעל ומצטערים הרבה יש להתיר אבל דוקא מזרע של נכרי".ועיין בחלקת יעקב (לגר"י ברייש זצ"ל, אבן העזר סי' יד – טו) מה שחלק עליו. ונציין כאן עוד פוסקים שכתבו לכאורה להתיר בזרע של נכרי, השרידי אש (סי' פ), והגרש"ז אויערבך זצ"ל (מנחת שלמה ב-ג, סי' קכד). ומנגד – האוסרים, המנחת יצחק (ח"ד סי' ה), שבט הלוי (ח"ג קעה – קעו), משנה הלכות (ח"ד סי' קס). ועיין עוד במש"כ הגר"ע יוסף זצ"ל, יביע אומר (ח"ח אבן העזר סי' כא). ומכל מקום התבאר לעיל שגם לגר"מ פיינשטיין שהתיר, כל זה כשיש הסכמה של הבעל.
"יש מי שאומר שכתובה זו דמחייבינן לבעל בתביעת האישה מנה מאתים אבל תוספת לא, ואף על גב דתנאי כתובה ככתובה דמי, הכא אומדן דעתא הוא דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה [...] וכשם שמצינו שיש תוספת בלא כתובה, כך יש כתובה בלא תוספת, כגון זו. והמחייב בהו כתובה ותוספת צריך ראיה ברורה, דמכללא לא מפקינן ממונא."ומבואר דדעת הרי"ף דלכל הפחות מספיקא לא מפקינן תוספת כתובה בבאה מחמת טענה, דהמחייב צריך ראיה ברורה. והרא"ש שם ביבמות ו,כ, הביא את דעת ר"ח ואת ר"ת החולק, והסיק: "ובהאי עובדא עבדינן כדברי רבינו חננאל ז"ל ורב אלפסי ולא מגבינן אלא מנה ומאתים". וכן פסק בתשובותיו כלל מג,ד לעניין באה מחמת טענה, ושם מבואר דהוא מחמת הספק, דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא, לא מפקינן ממונא ואין לה תוספת.
"ולי הדיוט נראה לי דגם בהיא אומרת לעלות וכו', דתניא בסוף המסכת דקתני בה כופין, שייך הפלוגתא של רבינו חננאל ור"ת. ועוד נ"ל שספר מצות גדול סובר שהלכה כרבינו חננאל, שהרי במצוה של פריה ורביה הביא דברי ר"ח לעניין פסק הלכה, ודברי ר"ת לא הביא. וכן משמע קצת בתוס' שאנץ כרבינו חננאל. ומצאתי מהר"ם היה רגיל לפסוק היכא שגדולים חלוקים בדבר, אי תפס אידך, לא מצי מפיק מיניה, דאמר ליה האי אייתי ראיה שהלכה כזה הרב שפסק כן".הרי שס"ל להגמ"ר הלכה כר"ח, ומ"מ לא יכולה להוציא ממנו במחלוקת זו, ויכול הבעל לומר קים לי כר"ח.
"ולא אמרו דברים שבלב אינם דברים אלא במכר, הואיל ומכר לו לזה במעותיו, אין לנו לילך אחר דברים שבלב. אבל במתנה אנו הולכים אחר דברים שבלב, שאם אנו מכירין דעתו שאינו גומר ומקנה בליבו, אין מתנתו מתנה, שהרי שכיב מרע אע"פ שנתן נכסיו במתנה סתם, הואיל ואנו מכירין שאינו נותן אלא על דעת שימות, אם עמד מחוליו חוזר ממתנתו."וכדברי השלטי גבורים פסק הרמ"א בחו"מ רז,ד. הסבר דברי השלטי גבורים מצאנו בסמ"ע רז,י;
"הטעם, דדוקא במכר דקיבל מעות, מסתמא גמר ומקני אם לא דפירש, משא"כ במתנה דהוא בחינם, דאומדן דעת כלדהו מבטל המעשה, ואמרינן ביה דלא גמר בדעתו ליתנו לו בחינם".מבואר דמתנה שהיא בחינם, אומדן דעת כל דהו מבטל את המעשה, משא"כ מכר. ולכן תוספת כתובה שהיא בגדר מתנה, ולא דבר שהתחייב, ס"ל לתוס' דאומדן דעת מבטל המתנה. אלא דצ"ע, דבשלמא כסות ותכשיטים שעשה לה בחיי הנישואין, י"ל שהם בגדר מתנה, אולם תוספת כתובה שהתחייב במתנה זו בשעת הנישואין, הרי זה כתמורה לנישואין וכמכר. ואפשר דאכן יש שוני בסברות של שמין לאלמנה לתוספת כתובה באלו שכופין להוציא, דבשמין לאלמנה הסברא כנ"ל דהוי מתנה, אולם בתוספת כתובה שהיא התחייבות מותנית, והיא תנאי בגירושין או באלמנות, מסביר ר"ח את התנאי של ההתחייבות, שכל מה שהתחייב בגירושין, היינו אם יגרש מדעתו, אולם אם בית דין יחייבו אותו לגרש, על דעת כן לא התחייב. ולכאורה הוא הדין אם הבעל אינו רוצה לגרש אלא שמסכים לגרש כתביעת האישה, דעל דעת שיצטרך לגרש מחמת רצון האישה, על דעת כן לא התחייב, דפשט ההתחייבות אליבא דרבינו חננאל הוא בגירושין שהוא מגרש אותה מרצונו ומיוזמתו, אך לא כשהיא המעוניינת בגירושין. כך נראה לכאורה בסברת ר"ח.
"האישה שתובעת גט בטענה שאינה ראוייה לבנות ממנו, אין שומעין לה. ואם טענה שחפצה לילד כדי שיהיה לה בן שתשען עליו, (ואין לה כבר שום בן), ואומרת שהוא גורם שאינו יורה כחץ, אם שהתה עמו עשר שנים ולא נתעברה, ואינה תובעת כתובתה כדי שנחוש שתובעת גט כדי לגבות כתובתה, וגם אין לתלות תביעות הגט בשום דבר אחר, שומעין לה, אפילו יש לו בנים מאישה אחרת, דשמא נתקלקל אח"כ, וכופין אותו להוציא, ויתן מנה מאתים, אבל לא תוספת, ויתן נדוניתה מה שהכניסה לו."ובגר"א בביאוריו שם ס"ק כו, כתב דמקור דברי המחבר מרבינו חננאל המובאים בתוס' הנ"ל, דדעת המחבר כמה פעמים דלא לכל מילי תנאי כתובה ככתובה, וכמש"כ הרא"ש בר"פ אע"פ. ולמד מהמשך דברי התוס' ממה שהביא מהריצב"א, דדעת התוס' כר"ח. ומ"מ כן דעת הרי"ף והרא"ש, ועל כן פסק המחבר כדעתם.
"ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפי' לחם שהיא צריכה לו, כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן".ומבואר שאף שכופין אותו להוציא, חייב בכתובה, והשאלה מה דין תוספת כתובה, האם חייב גם בה. האור שמח שם, כתב וז"ל:
"ברור דאף התוספת חייב עליו לכשיתעשר, ולא שייך לומר דאדעתא לאפוקה לא הוסיף לה שתצא בעל כרחה, דהא מידע ידע דאדעתא דליזון נשאת, ובלא מזונות אי אפשר לה, וכמו שכתב ריצב"א כיו"ב בתשובות מיימוני סימן ו', ותוספות בסוף פרק הבא ע"י (יבמות סה,ב ד"ה כי הא) ופשוט."מבואר מהאור שמח שכל דבר שהוא מהותי בחיי האישות, כגון מזונות, אינו יכול לטעון שעל דעת כן לא נתן לה התוספת כתובה, כיון שיודע שאישה נשאת על דעת ליזון ממנו, וכל שאינו זן הרי הוא מוציאה, וממילא נתן לה התוספת על דעת כן.
"מצאתי בתשובה אחת שפסק ריצב"א על אישה שהיתה טוענת על בעלה כי אין לאיש גבורתו, והאיש היה טוען כי היה לו גבורת אנשים, אך היא בועטת וגורמת שאין יכול לבעול, דלא מהימנא מדרב המנונא, כיון שהיתה תובעת כתובה. והיכא שהודה הבעל שאין יכול לבעול פסק דצריך ליתן גט וכתובה, אפילו אינה באה מחמת טענה, כיון דאין יכול כלל לקיים לה עונה, ודוקא מנה ומאתים אבל תוספת לא יתן".ושם מביא הטעם שאין לה תוספת, מספק שמא כל מה שהוסיף לה היה מחמת חיבת ביאה (עיין כתובות נו,א). ומוסיף התוס':
"ומטעם דפסק ר"ח דאין תוספת בבאה מחמת טענה משום דאדעתא למיפק לא כתב לה, זה הטעם אין שייך באין יכול לבעול, דמידע ידיע דנישאת לו מתחילה לכך".תוס' מחלקים בין באה מחמת טענה לאינו יכול לבעול. באה מחמת טענה של בעינא חוטרא לידה, אינו דבר מהותי בחיי האישות. הוא דבר בעל חשיבות עליונה בהקמת משפחה, אך אינו מהותי באישות בין הבעל לאישה. מניעת עונה הוא דבר מהותי בחיי האישות, ואינו יכול לטעון על דעת כן לא הוספתי, שהרי ידע שאם לא יקיים חיובו, אין כאן אישות מחמתו. וס"ל לאור שמח שהוא הדין מזונות, הוא דבר מהותי באישות. ולכאורה החילוק בין חוטרא לעונה בעניין תוספת כתובה יש לומר, דבעצם כל תוספת כתובה נועדה לתשלום בשעת גירושין, רק טוען הבעל שהכוונה לגירושין מרצונו ולא בעל כורחו. ובטענת חוטרא לידה זה מחמת טענת האישה. יש כאן אישות, רק כשהאישה טוענת בעינא חוטרא, ולכן כופין אותו לגרש, ועל דעת כן לא כתב לה שיכריחו אותו להתגרש. אולם כשאין לו גבורת אנשים, לא טענת האישה מפרקת את האישות אלא המציאות שאין לו גבורת אנשים. גם ללא טענתה אין כאן אישות. והסברא של אדעתא למשקל ומיפק לא יהיב, כשהיא הטוענת, אף אם הסיבה מוצדקת, וכופין מחמת טענתה, מה שאין כן באין לו גבורת אנשים, כיון שאין מציאות של אישות, הרי זה ככל גירושין שחייב בתוספת כתובה שעליה התחייב.
"לענ"ד כוונת תוס' כיון דידוע לו דנישאת רק על דעת אישות, הוי כנתחייב לנהוג לה אישות, ובאם לאו ראוי לה להיות נפקעת ממנו, א"כ משום הכי לא מקרי מפקעת עצמה לומר לגביה אדעתא למשקל ולמיפק, דכל שא"א לו לנהוג לה אישות כראוי, ראוי לה להפקיע עצמה ממנו."ונראה דדבר מהותי לעניין זה הוא מה שהתחייב לה הבעל, והיינו שאר כסות ועונה וכו', ומה שהתחייב במסגרת חיובי הכתובה. חוטרא לידה אינה באותה מסגרת. מי שלא מקיים חיוביו, הוא הגורם לגירושין, ולכן התחייבותו לתוספת כתובה הינה גם על גירושין שראוי לה להפקיע עצמה ממנו מחמת אי קיום חיובים שהתחייב בהם. מה שאין כן חוטרא לידה, הגם שהיא טענה מוצדקת, אין זה מחמת אי קיום חיוביו אלא מחמת טענתה. ונראה להוסיף הסבר כדלעיל, דבאין לו גבורת אנשים, אין כאן כבר אישות, ממילא ראוי להפקיע עצמה. בחוטרא לידה יש אישות, רק יש לה טענה מוצדקת, ולכן על דעת כן לא התחייב לה תוספת כתובה.
"דעת הגאון בתשובה זו היא שיטת הריצב"א, והגדירה הגאון: נעשה כמי שאינו רוצה, מבקש, את אשתו [...] והמחלוקת היא באופן שעילת דרישת האישה לגירושין היא, חסרון בבעל המביא להפרת דבר יסודי בחיי הנישואין, כגון ביטול חיי אישות, והשאלה היא אם באופן כזה יש להגדיר להלכה את רצון הבעל כרוצה בקיום הנישואין. הריצב"א סובר כדעת הגאון, כי אם - כי האישה היא הדורשת את הגט והבעל אומר שהוא רוצה בקיום הנישואין, אין לומר כאן שהבעל רוצה בקיום הנישואין, כי נישואין הם על דעת חיי אישות, וקיומם הסדיר לא יתכן אחרת, ואם לבעל יש חסרון המבטל חיי אישות הרי זה כאילו יש לו חסרון המפר קיום הנישואין, ובאומרו שהוא רוצה בקיום הנישואין, הרי זה כאילו הוא אומר אני רוצה בנישואין בלא נישואין, דבר והיפוכו. ואם כן יוצא שאין לקבוע שקיים רצון חיובי אצל הבעל לקיום הנישואין, ולהלכה הרי זה כאילו אינו רוצה בקיומם - נעשה כמי שאינו רוצה, מבקש, את אשתו, ודנים על פי העובדא כמו שהיא, שהגירושין הם בגלל חסרון הבעל, והיינו מחמתו, ולא מחמתה, ולכן הוא חייב בתוספת".ומבואר שבעל שאינו מקיים תנאי מהותי בחיי הנישואין, הרי הוא עצמו כמבקש גירושין ומגרשה מרצונו, דאין מקום לנישואין ללא נישואין.
"על אדם שאומרים עליו שהוא סריס חמה, ויש בו סימנין, ואשתו תובעתו בבית דין ואומרת שאינו איש ואינו רוצה לישן עם אישה במטה, ואומרת שעדיין היא בתולה, אם יש לכופו לגרש".ושם כתב הרא"ש שאין לה תוספת כתובה. הרי מוכח שגם במונע עונה ואין לו גבורת אנשים, שאינו איש והיא עדיין בתולה, הדין כן. וכן מוכח בתשובה הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סי' קמא), וז"ל:
"שאלה: באומרת אינו יכול. אם נאמנת אם לאו, ומה דינה תשובה: [...] ועוד נראה, דהכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה, ועל דעת כן נשאת לו. הלכך אפילו טוענת סתם שאינו יכול, יוציאנה בגט. וכל שכן בבאה מחמת טענה, דאמרה בעינא חוטרא לידה, ומרא לקבורה. וכשהיא יוצאה, נוטלת נדוניא ועיקר כתובה, אבל מה שהוסיף לה לא, דלא כתב לה, אדעתא למשקל ולמיפק".וכן מוכח מהב"ש קנד,יט שכתב דהרא"ש בתשובה ובתשובת הרשב"א לא ס"ל כחילוק התוס' בין גבורת אנשים לטענת בעינא חוטרא לידה.
"אולם ברור הדבר, כי גם לדעת הרא"ש יש הבדל - כשהאישה דורשת גט בגלל זה שהבעל אינו זן אותה - בין אינו זן אותה מפני שאין לו היכולת להשתכר ולזון אותה, ובין אינו זן אותה מפני שאינו רוצה להשתכר ולזון. כי רק במקום שאין לו היכולת לזון, וכמו במקום שאין לו היכולת לחיות חיי אישות, דעת הרא"ש היא שהוא פטור לשלם התוספת, כי אף שסיבת הגירושין היא בבעל, והוא הגורם לגירושין, אבל הרי סיבה זו היא שלא באשמתו ואנוס הוא בדבר ולכן הגירושין הם לא מחמתו אלא מחמת הנסיבות, ויש לזקפם על חשבון האישה שביזמתה באו, וזה נקרא כופין מחמתה, והבעל פטור לשלם את התוספת כי על דעת כן לא התחייב. אבל אם הבעל אינו זן את אשתו מפני שאינו רוצה להשתכר ולזון, ובגלל זה היא דורשת גט, הרי דרישת הגט באה בגלל מרידתו של הבעל, והגירושין הם באשמתו שהרי לא מאונס אינו זן אותה אלא מרצון, כי בזדון מרד באשתו, ולו היה רוצה הרי יש לו היכולת להשתכר ולזון אותה. ואף שבסוף פסוק הגירושין הם לפי דרישת האישה, דרישה זו אינה אלא תוצאה הגיונית מרצונו או אי רצונו של הבעל, ולכן זה נקרא שמחמתו באה הדרישה לגט. ולא יתכן לומר בכגון זה שהגט הוא מחמתה. ומאחר שיסוד הפטור לר"ח הנך דכופין מחמתה נופל כאן, לכן גם לדעת הר"ח אין הבעל פטור לשלם התוספת. ואם לא נאמר כן, הרי לפנינו דרך לבעל מורד להתחמק מתשלום הכתובה, לא יזון אותה ויאלצנה על ידי זה לדרוש גט, ויהיה פטור לשלם הכתובה על ידי המרידה, בטענה על דעת שתדרשי גט לא התחייבתי, דבר זה אין הדעת סובלתו."מבואר החילוק בין אי קיום חיובו מחמת אונס, שאין לו היכולת להתפרנס, לבין אם הדבר נובע מפשיעתו ומרידתו, שבכגון זה יהיה חייב בתוספת כתובה, שאל"כ כל בעל שימרוד באשתו, יוציאה בלא תוספת כתובה. אלא בהכרח שהסברא על דעת למשקל ומיפק לא יהיב זה רק אם הוא אנוס, ולא כשהמניעה היא בפשיעתו. ועיי"ש שהביא ראיה מדברי המרדכי והרא"ש. וכיוצ"ב כתב בפד"ר ח"ח עמ' 324, מהגרי"ש אלישיב זצ"ל, וז"ל:
"נראה שיש מקום לדון דאף כשהבעל הוא מאלה שכופין אותו להוציא פטור מלשלם לה תוספת כתובה, זה דוקא כשחלה הבעל ונעשה מוכה שחין או כשאינו מסוגל להוליד, והאישה באה מחמת טענה, וכל כיוצ"ב שאין בידי הבעל להפטר מהגורם המביא לידי גירושין, בזה יכול לומר אדעתא למיפק לא יהיבנא לך. משא"כ בגורם כזה שבידי הבעל להסירו, כגון שהבעל רועה זונות שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טובה, והוא הדין כשהבעל מורד באשתו כבנדו"ד, בכה"ג י"ל דדינו כמגרש מרצונו וחייב בתוספת כתובה."מבואר החילוק, דככל שמדובר בדבר שאין ביד הבעל להסירו, כגון מחלה או מום, אף שכופין לגרש, אין לחייבו בתוספת כתובה. ורק במומים שבידו להסיר, כמו מי שחי עם נשים זרות או אלים, שיכול להתיצב על דרך טובה, חייב גם בתוספת כתובה.
הרב צבי בן יעקב – אב"ד | הרב יצחק הדאיה | הרב משה בצרי |