ביה"ד האזורי הגיע למסקנה שהמערער - בעלה לשעבר של המשיבה - חייב לשלם לה את מלוא כתובתה בסך מליון שקל חדש, ואין לראות בהתחייבות זו כתובה מוגזמת. על כך הערעור.

ביה"ד בנימוקיו כותב: "הגדרת כתובה מוגזמת היא: אם הסכום המדובר הוא בלתי צפוי להיות מושג באופן סביר במהלך החיים (ולא כתובה בסכום המספיק למחיה של שנה אחת, שזה נאמר על עיקר הכתובה בלא תוספת כתובה). במקרה זה אין כלל כתובה מוגזמת, והטוען כתובה מוגזמת עליו נטל ההוכחה".

אכן, בעיית הכתובות המוגזמות מתעוררת לא לראשונה בבתי הדין. במקרים רבים, ובפרט בעדות מסויימות, נהגו לנקוב בכתובה סכומי עתק, לפי גימטריות או צירופי מספרים, ובהגיע עת פקודה עומד הבעל בפני חיוב אדיר הרבה מעבר לכל מושג. הדברים בלטו במיוחד בכתובות לפי נוסח יהדות ספרד, שבהן הודה החתן שקבל את כל הסכום הנ"ל עד פרוטה אחרונה - דבר שכמובן לא היה ולא נברא. אמנם מבחינת ההלכה יש כאן הודאה וקנין אודיתא, ואפשר לחייבו בכך, אבל לא פעם עמד החתן בבית דיננו וזעק שהחתימוהו כמעט בכפיה על התחייבות מוגזמת לכבוד הכלה ומשפחתה ועל הודאה שקבל את הסכום עד פרוטה אחרונה, למרות שכולם ידעו שלא קבל מאומה, ולא בא לידו דבר.

בתי הדין נהגו לקבוע שסכום מוגזם הכתוב בכתובה, אינו סכום של חיוב אלא של כבוד, והוא בגדר אסמכתא בלבד, ולא ניתן לחייבו, למרות החיוב שבשטר. השאלה הגדולה היא: מה נקרא סכום מוגזם?

בזמנו נחלקתי עם חברי בנושא זה. דעתי היתה שסכום הגבוה מ - 120,000 שקל חדש המייצג סכום חודשי של 10,000 שקל חדש לחודש - נחשב לסכום מוגזם.

דעה זו התבססה על האמור בפירוש הר"ש בסוף מסכת פאה לגבי הדין שמי שיש לו מאתים זוז לא יטול מן הצדקה, כי סכום של מאתים זוז מייצג פרנסת אדם לשנה שלימה. על כן כתבתי, שכיון שברבות הימים ירד מאוד ערך הזוזים - לאשכנזים מדובר ב - 960 גרם כסף טהור, ולספרדים מדובר ב - 120 גרם כסף, בהתאם למחלוקת מרן השו"ע והרמ"א בתחילת סימן סו בשו"ע אבה"ע - לכן, יש לרדת לדעתם של חז"ל בנושא זה ולקבוע את הסכום הראוי לפרנסת אדם במשך שנה. חז"ל רצו שהאשה לא תאלץ לחזר על הפתחים לאחר הגירושין, ונתנו לה אפשרות לפרנסת שנה באמצעות קבלת דמי הכתובה. סכום חודשי של 10,000 שקל חדש למשך שנה, מהוה פרנסה ראויה, לכל הדעות. גם סכום נמוך יותר המייצג פרנסה חודשית של 3,000 עד 6,000 שקל חדש לחודש (36,000 עד 60,000 שקל חדש ערך כולל), נחשב לסכום התואם את כוונת חז"ל. לדעתי, התוספות השונות שצורפו לכתובה במהלך הדורות - כגון: מאה ליטרין או מאתים זקוקים - נועדו לסגור את הפער בין הצטמקות הזוזים - בעבר קנה אדם גדי עבור שני זוזים - ובין הצורך במחיה לשנה שלימה. הכתובה לא נועדה להעשיר את האשה הגרושה, ולדלדל עד עפר את הבעל. מטרת הכתובה היא לאפשר לאשה קיום בכבוד למשך תקופת מינימום של שנה, עד אשר תמצא בעל אחר.

ענין תוספת כתובה, אינו מוגבל בעקרון. יכול אדם להתחייב גם סכום אסטרונומי במסגרת תוספת, והחיוב יהיה לגיטימי, אם נעשה לפי כללי ההתחייבות. אלא שצריך להביא בחשבון את הלחץ שבו נמצא החתן דקות לפני כניסתו לחופה ואת הרצון להרשים את הנוכחים, וכן את משפחת הכלה הדוחקת בחתן ובמשפחתו, בכדי להסיק שמדובר יותר בהתחייבות של כבוד. לא פעם שמעתי אומרים לחתן: מה מפריע לך להתחייב, הרי מדובר בכבוד בלבד.

צריך להביא בחשבון שבימינו יש טעם נוסף להגבלת הכתובות. ידוע לכל, שרכוש הצדדים מתחלק בשוה לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג או לפי הילכת השיתוף. דבר זה נעשה לפי פסיקת בתי המשפט, מבלי לשים לב לזכאות ההלכתית של כל אחד מן הצדדים ומבלי להתחשב בפסיקת בתי הדין. בג"ץ מוכן ומזומן לאכוף חלוקה שויונית, גם אם בי"ד רבני סבור אחרת. חלוקת הרכוש כוללת גם זכויות עתידיות, כגון זכויות סוציאליות וזכויות פנסיה, וגם מוניטין שרכש אדם בתקופת נישואיו. קשה מאוד להניח שחתן סביר יסכים ללקות בכפליים או בשלושה, גם לחלק את נכסיו לפי החוק האזרחי ולפי פסיקת בתי המשפט, וגם לשלם כתובה בסכום עתק. התוצאה היא, שהוא יוותר במקרים רבים גם ללא כותנתו לעורו. לכן, כתובה החורגת מן האמור לעיל, נכנסת לא פעם בהגדרת כתובה מוגזמת.

גם אם נקבל השקפה זו, לא בכל מקרה אראה סכום חריג, ככתובה מוגזמת. לדוגמא: אם משפחת הכלה מתחייבת לתת דירה למגורי הזוג - כפי שנהוג עד היום בישיבות מסויימות - ולפי המקובל נרשמת הדירה על שם שני הצדדים, הרי בודאי שראוי לרשום בכתובה סכום המייצג מחצית דירה. מבחינת הדין, היה ראוי באותם חוגים הדורשים דירה עבור החתן, כי סכום מחצית הדירה ירשם בכתובה כנכסי צאן ברזל, כדין הנכסים שמכניסה אשה לבעלה, או שהדירה כולה תרשם על שמה בלבד, ודין הבעל בה יהיה כדין נכסי מילוג - הכל לפי האמור ברמב"ם פרק טז מהלכות אישות א-ב. אלא כיון שמשום מה לא נוהגים כך, ראוי לפחות לכתוב כתובה המייצגת ערך של דירה או מחציתה. יצויין שבחוגים האמורים לעיל נוהגים לקפח את הכלה ומשפחתה באופן בולט - דורשים דירה מכובדת עבור הזוג, ועומדים על כתיבת כתובה מינימלית שיש בה 200 זוז ו- 200 זקוקים בלבד, ואין בה שום תוספת. כך שבהגיע יום פקודה, דורש החתן את מחצית הדירה הרשומה על שמו לפי הסכם הנישואין, ומסתפק בתשלום הכתובה המינימלית בלבד, לפי השיטות המקילות. זהו מעשה של קפוח המנשל את הכלה והוריה מנכסיה, לטובת משפחת החתן, העושה עושר ולא במשפט.

בחוגים אלו, יש לדרוש בתוקף רישום סכום נכבד בכתובה המייצג לפחות ערך של מחצית דירה.

מאידך, כאשר מדובר בזווג שני, שנועד לאפשר לשני הצדדים שלא לבלות את אחרית שנותיהם בבדידות של "לא טוב היות האדם לבדו", לדעתי המגמה הפוכה. כולנו יודעים שבזווג שני, כמעט בכל המקרים, נעשה ע"י הצדדים הסכם קדם נישואין למנוע את "וירשו זרים חילם", ושהרכוש לא יפול לידי יורשי הצד שכנגד. לכן נעשה הסכם הקובע שאין לכל צד חלק ונחלה ברכוש רעהו. גם הכתובה בזווג שני הוא בדרך כלל כתובה מינימלית ותו לא. יצויין, שזווג שני מועד יותר לפירוק מאשר זווג ראשון, ולכן נזהר הבעל המבוגר שלא ליטול על עצמו התחייבות מוגזמת.

בנדוננו מדובר בזווג שני. לצדדים לא היה רכוש משותף, והכתובה שנכתבה גורפת בהרבה מעבר למקובל בזוג צעיר, ובהחלט הרבה מעבר למקובל בזוג הנישא בנישואין שניים. גם אם נניח שסכום של מיליון שקל חדש, אינו מוגזם בזוג צעיר, הרי בזוג מבוגר שעושים הכל בכדי שרכוש המשפחה לא יפול לידיים זרות, הרי סכום כזה מוגזם ביותר.

יש להביא בחשבון גורם נוסף. מן המסמכים שהוגשו לנו עולה בבירור, שהסיכוי כי המערער ישלם את הסכום הנ"ל, שואף לאפס. המערער שקוע בבוץ כספי, ואפשרויותיו מצומצמות למדי. אין טעם לפסוק לחומרא ולחייבו בסכום עתק שרק יוביל אותו לבית הסוהר, ולא יועיל למשיבה. קרוב לודאי, שאילו היה יודע המערער שההתחייבות בכתובה תעמוד לו לרועץ ותאלץ אותו לפשוט את כותנתו וגם להכנס למאסר, לא היה מתחייב.

אמנם, בהתחייבות הקשורה בשני הצדדים, אין לדון לפי הלך דעתו של צד אחד בלבד, אבל לפי המקובל בהליך כתיבת הכתובה, הרי הכלה עצמה נמצאת מחוץ לתמונה, והכתובה נכתבת בנוכחות החתן בלבד - שברצותו כותב סכום גדול, ובאם לא ירצה יכתוב רק סכום קטן יחסית, ואילו הכלה מועמדת בפני עובדה מוגמרת, ואת סכום הכתובה היא שומעת לראשונה רק מתחת לחופה. הצדדים מסרו לנו, שסכום הכתובה נכתב רק סמוך לחופה, ולא דובר על כך קודם לכן במעמד רישום הנישואין.

לסיכום. הכתובה נחשבת למוגזמת, ואין לה תוקף מחייב. יחד עם זאת רשאי ביה"ד - במסגרת מנגנון הפיצויים - לפסוק לאשה סכום מתאים כפיצוי ראוי לכל זכויותיה. הייתי קובע ערך גג של פיצוי עד 100-120 אלף שקל חדש, וערך רצפה של מחצית מסכום זה, באם יסכימו חבירי לדעתי.

(-)שלמה דיכובסקי

מצטרף.

(-)ציון בוארון

מאחר וישנה מחלוקת בין פוסקי זמננו ואיכא עיקולי ופשורי בין להקות הפוסקים ומאחר וביה"ד האזורי פסק את פס"ד אין בידי לסתור את פסק דינו של ביה"ד האזורי.

אך דרכי הכפיה לגבית הכתובה ביה"ד האזורי לא פסק. ע"כ, יש להחזיר התיק לביה"ד האזורי שיתן פס"ד בזה.

(-)עזרא בר שלום

פסק דין זה ניתן ברוב דעות.

ניתן ביום י"ט אלול תשס"ז (02/09/2007)
(-) הרב שלמה דיכובסקי, דיין - יו"ר (-) הרב עזרא בר שלום, (-) הרב ציון בוארון,