בפני ביה"ד תביעת האשה לגירושין, להחזקת ילדים-הסדרי שהות, ולכתובה ופיצוי.

הבעל מצדו מסכים להתגרש, אך עיקר המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת מקום המגורים של הצדדים והקטינה לאחר הגירושין: האשה מבקשת לעבור להתגורר באילת עם בתם של הצדדים, ואילו הבעל רוצה להמשיך להתגורר באזור אשקלון, ומבקש שגם הבת לא תתרחק משם.

הצדדים מסכימים כי גם המתח ביניהם שהביא למצב שרצונם להתגרש, קשור לוויכוחים באשר למקום המגורים: האשה טוענת שהבעל הבטיח לה לפני הנישואין שהם יתגוררו באילת, והבעל טוען שלא היתה הבטחה כזו. מכאן, שגם שאלת חיוב הכתובה, עשויה להיות תלויה במחלוקת זו.

יצוין כי נכון להיום הצדדים טרם הפרידו סופית את מגוריהם, והם ממתינים להכרעת ביה"ד בשאלה הגיאוגרפית, מכיוון שהכרעת ביה"ד עשויה להשפיע על מקומות מגוריהם.

עוד יש לציין כי גם תביעת חלוקת הרכוש פתוחה בפני ביה"ד, אך בשל המציאות המורכבת של המגורים המשותפים, והשפעתה של הכרעת הדין על שגרת חייהם הקרובה של הצדדים, ראה ביה"ד לנכון ליתן את הכרעת הדין בעניינים שבכותרת, עוד טרם סיום ההליכים בענייני הרכוש.

רקע עובדתי
האשה ילידת אילת וגדלה שם, ואילו הבעל יליד אשקלון. האשה נולדה בשנת 1994, והבעל נולד בשנת 1981.

הבעל עבד במשך שנים ארוכות, 2003-2018, במשטרת אילת. בשנת 2016 הכירו הצדדים באילת במשך כחצי שנה, ונפרדו. לדברי הבעל, האשה אף נכנסה אז להריון ממנו, אך היא הפילה ונותק הקשר.

באמצע שנת 2018 חודש הקשר בין הצדדים, זאת לאחר שהבעל סיים קורס קצינים. אולם, הוחלט להעבירו בסיום הקורס לתפקיד באשקלון. האשה היתה מגיעה מידי פעם לדירתו באשקלון, והיא נכנסה להריון ממנו באביב 2019. הצדדים התחתנו כדמו"י בקיץ 2019, וביום 6.1.2020 נולדה הבת [...].

ביום 31.5.2020 פתחה האשה תיק יישוב סכסוך בביהמ"ש. ביום 5.7.2020 הגישה האשה תביעת גירושין כרוכה לביה"ד. למחרת עברה האשה עם בתה לבית הוריה באילת, אך בצו דחוף מיום 9.7.2020 הורה לה ביהמ"ש להשיב את הקטינה לבית מגוריה באשקלון. תביעת הגירושין הכרוכה הוגשה שנית ביום 2.8.2020, ובפתחה כתב ב"כ התובעת כי היא מוגשת שנית למניעת טענה בדבר הגשתה טרם תום תקופת עיכוב ההליכים.

ביום 6.8.2020 הגיש ב"כ האשה לביה"ד בקשה לצו המורה שהאשה זכאית לעבור עם הקטינה לאילת, לצורך רישום הילדה למוסד חינוכי. ביום כ"ז באלול תש"פ (16.09.2020) קיים ביה"ד דיון בבקשה זו. בהחלטה שניתנה במועד הדיון, לא אישר ביה"ד את המעבר לאילת, אך קבע הסדרי שהות לצדדים, ובמסגרתם איפשר ביה"ד לאשה לנסוע מאשקלון להוריה באילת לסופ"ש ארוך כל שבוע שני. [החלטה זו עודכנה חלקית לתקופת החורף בהחלטה מיום כ"ד בכסלו תשפ"א (10.12.2020).]

ביום 30.9.2020 הגיש ב"כ האשה תביעה נוספת לכתובה בסך 180,000 ₪ ולפיצוי על הגירושין בסך 500,000 ₪ .

התקיימו שני דיונים נוספים בענייני הצדדים, כולל דיון הוכחות ארוך ביום י"ב באדר תשפ"א (24.02.2021). נושא המעבר לאילת עמד במוקד הדיון. לטענת האשה הוסכם והותנה לפני הנישואין שבתום התפקיד באשקלון לאחר שנתיים הצדדים יחזרו לאילת, ולטענת הבעל אמנם זו היתה המגמה, אך זו לא היתה הבטחה. לטענתו, הדבר אינו בשליטתו אלא תלוי במכרזי תפקידי הקצינים במשטרה, והוא אינו מוכן להרוס לשם כך את הקריירה שלו, אשר מהווה את עיקר פרנסת הצדדים. מעבר לכך, לצדדים טענות הדדיות על מריבות, קללות והשפלות, וכן על ניתוק ביחסי אישות. בתקופת ההריון האשה חששה לקיים יחסי אישות, אך בהמשך, לאחר הלידה, לא חודשו יחסי האישות בין הצדדים בנסיבות השנויות במחלוקת. לאחר הלידה, האשה עברה לסלון, כך שכעת הצדדים גרים תחת קורת גג אחת עם הילדה, אך בלי יחסי אישות.

בהחלטה מיום י"ג באדר תשפ"א (25.2.2021) כתב ביה"ד שעניין הגירושין מוסכם על הצדדים (אם כי ביה"ד עצמו אינו סבור שהגירושין הם בלתי נמנעים, אילו רצו הצדדים לעבור הליך טיפול זוגי), ומועד לסידור גט ייקבע לאחר הפרדת מגורים. בתביעת האשה למתן פסק דין המתיר לה לעבור להתגורר עם הילדה באילת, ובתביעת הכתובה, ביה"ד הורה על הגשת סיכומים.

סיכומי האשה התקבלו (בתיק 2/) ביום 8.4.2021, עם תוספת ביום 19.5.2021, וסיכומי הבעל התקבלו (בתיק 3/) ביום 23.5.2021.

בתסקיר עו"ס לסדרי דין מיום 6.4.2021, המליצה העו"ס לסדרי דין שלא להרחיק גיאוגרפית את הקטינה מאביה עד אילת, אך המליצה לאם לשקול את האפשרות לעבור להתגורר באשדוד, בקרבת בני משפחתה הרחבה.

לשאלת ביה"ד את האם בעניין זה, השיבה האם כי בני המשפחה הרחבה אינם גורם תומך כהורים, וכי ההבטחה היתה שהצדדים יתגוררו באילת באופן שהיא תוכל להישאר קרובה להוריה, ולא לבני משפחה אחרים.

טענות הצדדים
טענות האשה
* הצדדים הסכימו באופן ברור שמרכז חייהם יהיה באילת, ושהבעל יחזור לשם עם משפחתו לאחר שנתיים תפקיד באשקלון. האשה הסכימה להינשא לו רק על דעת כן ואחרי שהתחייב לה על כך.

* שיחות וואטסאפ בין הצדדים מיום 28.6.2018, עוד טרם מעבר האשה לאשקלון, וכשנה לפני הנישואין, וכן מ-6/2019 בזמן ההיריון וסמוך לנישואין, מוכיחות את התחייבות הבעל לשוב לאחר שנתיים לאילת ושהמעבר היה זמני למשך שנתיים.

* עוד לפני החתונה הגיש הבעל בקשה במייל לגורם המתאים במשטרת ישראל, על כך שרצונו לחזור לאילת גם תוך מילוי תפקידו באשקלון, ככל שיתפנה מקום, והוא השיב לו, שעליו לפנות אליו בתום תפקידו בן השנתיים באשקלון.

* ביום 14.5.2020, בנסיעה משפחתית לסופ"ש באילת, התקשרו מכוח אדם במשטרה והציעו לבעל תפקיד באילת, אך הוא ענה שאינו מעוניין כעת, כי הוא התחיל כעת תפקיד חדש בשדרות (ב-3/2020). האשה נדהמה מכך ונסערה מאד.

* טענת הבעל, שהוא לא ידע מראש על הצורך להגיש מועמדות לתפקיד דרך מכרז עלתה לראשונה בעת חקירתו הנגדית של הבעל, ולא יעלה על הדעת שהוא לא ידע על כך לאחר 17 שנים שירות במשטרה. על כן, לטענתה, אם נקבל את דבריו שהתחייבותו היתה בכפוף לכך שייפתח מכרז מתאים בדיוק ברגע המתאים לו, הרי שהוא התחייב לה בחוסר תום לב, תוך שהוא מודע לכך שהסיכויים לחזור לאילת נמוכים.

* הבעל לא הביא כל ראייה לטענתו כי לא היו מכרזים בתקופה זו, ולטענתו הכללית בדבר הקושי לקבל תפקיד של קצין משטרה באילת.

* יש להתייחס להתחייבות הבעל לחזור לאילת טרם הנישואין כהסכם שנכרת בין הצדדים. בין אם מדובר בהסכם שנכרת בתום לב, ועתה הבעל מפר אותו, ובין אם מדובר בהסכם שנכרת מלכתחילה בחוסר תום לב, יש לאפשר לאשה לבצע את האמור בהסכם ולעבור עם בתם של הצדדים לאילת, ולחייב את הבעל בפיצוי ראוי כשיעור הכתובה ואף מעבר לו.

* לטענת ב"כ האשה, הבעל בחר להתגרש, כי הוא כבר לא חושק באשה, לאחר שהיא עלתה במשקל במהלך ההריון. לכן מסרב הבעל לקיים את התחייבותו, ולכן הוא אף סירב להצעת האשה ללכת לטיפול זוגי.

* מאז לידת הילדה הבעל מסרב לקיים יחסי אישות ומתעלם מן האשה, ואף משפיל ומגמד אותה. מאז שעלה ענין הגירושין, הבעל נוקט כלפי האשה גם באלימות כלכלית.

* תסקיר העו"ס לסדרי דין הוא רק בגדר המלצה לביה"ד, וראייה אחת מתוך מכלול הראיות. אין לאשה משפחה מורחבת באשדוד, למעט בת דודה שאליה היא הולכת מידי פעם. האשה לא אמרה לעו"ס שבכוונתה לעבור לאשדוד. מגורי האשה בכל עיר למעט אילת הינה "מכת מוות" עבורה, והיא תשנה לחלוטין את כל מסלול חייה. על כן טובת הילדה היא לעבור עם אמה לאילת, כמתוכנן וכמובטח מראש.

* אם הבעל מוכן לעבור לאילת, האשה מעוניינת בשלו"ב ומוכנה לפתוח דף חדש, ולטפל בכל המשקעים שנוצרו כתוצאה מהמתח בין הצדדים סביב השאלה הגיאוגרפית.

* האשה אף הסכימה בדיון להישאר באשקלון באופן זמני עד קיץ 2023 כדי לאפשר לבעל להגיש מועמדות למכרז באילת, אם הבעל מוכן להתחייב על כך. אך הבעל לא היה מוכן להתחייב אף לזה.

* לטענת האשה אם ביה"ד יקבע שבתאריך מסוים תהא האם זכאית לעבור לעיר אילת עם בתם של הצדדים, יוכל הבעל להביא לידיעת הממונים עליו פס"ד זה, וחזקה עליהם כי ימצאו לו תפקיד באילת.

* הבעל לא הפגין חום כלפי אשתו, נהג כלפי אשתו באלימות מילולית (השפלות) וכלכלית, וגרם להרס התא המשפחתי כאשר הפר התחייבות מפורשת לחזור לעיר אילת, ולכן יש לחייבו במלוא סכום הכתובה בסך 180,000 ₪. עוד יש לחייבו סך 500,000 ₪ פיצוי לאשה על הרס התא המשפחתי.

* טעם הכתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, וכדי להבטיח את עתידה לאחר הנישואין, הם בתקופת היותה לבדה, והן בסיוע לה להתחתן מחדש, כדי שיהיו הכל "קופצין עליה לישאנה". במקרה דנן האשה יוצאת מהנישואין למעשה בלא כל רכוש אחר.

* ב"כ האשה טען בכתב התביעה ובסיכומים, כי כל מטרתו של הבעל, שהוא מבוגר בגילו, בקשר עם האשה הצעירה היה לנצל אותה כ"רחם" לצורך הולדת בתו, ועל כן כעת הוא "זורק" אותה וממשיך לדרכו, וכי מדובר במהלך קר וזדוני, המתוכנן מראש.

טענות הבעל
* "טובת הילד" הוא העקרון המנחה בסוגיית משמורת והסדרי שהות. לפי המחקר ומומחים בתחום התפתחות הילד, קשר רציף עם שני הורים מיטיבים, מיטיב עם הילד.

לפי תסקיר אגף הרווחה, מעבר האם עם הקטינה לאילת יפגע בקשר בין הקטינה לאב, והאפשרות האופטימלית היא שהתובעת תעבור לאשדוד. יש לאשה משפחה מורחבת באשדוד, אשר היא מבקרת עם הילדה ובלעדיה. האשה אמרה לביה"ד כי בשבתות שבהן היא לא עם הילדה באילת, היא באשדוד. הבעל מסכים שאשה תעבור לגור באשדוד.

על כן יש לקבוע, לטענתו, כי משמורת הקטינה תהיה משותפת, עם הסדרי שהות שווים, ולקבוע כי הבת לא תעזוב את אשקלון לטווח של מעל 20 ק"מ, ללא הסכמת שני ההורים. הבעל מסכים לאפשרות של מגורי הבת באשדוד.

* הבעל מעולם לא התחייב למעבר לאילת, כיון שבתור קצין משטרה הדבר אינו בסמכותו, אלא הסכים לנסות ולעשות מה שיוכל לעבור לאילת במהרה בעבור המשפחה. עוד בטרם הנישואין, כאשר האשה העלתה את נושא אילת, היא קיבלה תשובות כנות מהבעל, ידעה היטב, שהוא אינו מתחייב והיא בחרה להתחתן בכל זאת. בכך היא קיבלה החלטה בוגרת לענין מקום מגוריה, שהוא יהיה תלוי באפשרויות.

* אין לבעל אפשרות לעבור לאילת כעת, כיון שהתחיל תפקיד חדש כקצין לא מזמן, ועליו להוכיח את עצמו בטרם יבקש לעבור לתחנה חדשה. לדבריו הוא לא היה בקי בכל הנוגע להגשת מועמדות ולכללי המכרזים עד שהתקדם לדרגת קצין, וגם כעת הוא אינו יכול להתחייב לעבור בעוד שנתיים.

* האשה חטפה את הקטינה לאילת, והחזירה אותה רק לאחר הוראה שיפוטית.

* האשה הובילה לגירושין וביקשה אותם. לטענתו, אילו הצדדים היו נשארים ביחד, יכול להיות שהם היו עוזבים את אשקלון בהמשך. גם לאחר הפצרות ביה"ד, היא אינה מוכנה לנסות ולהגיע להסדר של שלו"ב, אלא בתנאי מקדים של מעבר מיידי לאילת, והיא לא היתה מוכנה להמתין עד שהבעל יוכל להגיש מועמדות לתפקיד באילת כאשר ייפתח מכרז מתאים.

* גם אם יקבל האב תפקיד באילת, כל תפקיד שהוא יקבל יהיה מקסימום למשך שנתיים, ויכול לקרות שכשיסתיים התפקיד הוא יצריך למצוא תפקיד אחר. אילו הצדדים היו נשארים נשואים, האשה היתה עוברת יחד עם הבעל לכל מקום לצורך עבודתו כמקובל, בייחוד במצב שהוא המפרנס העיקרי.

לכן, הטענה שהאשה תכננה לגור כל חייה באילת, כשהיא נשואה לקצין משטרה המבקש להתקדם בתפקידו, ולא להישאר "תקוע" בתפקיד אחד כל חייו המקצועיים, אינה מתקבלת על הדעת.

* הצדדים מעולם לא חיו באילת כזוג או השתקעו שם. כבר מתחילת חייהם המשותפים כבני זוג, הם התגוררו באשקלון. הזוגיות הקודמת שהיתה להם בשנת 2016 לא כללה מגורים משותפים בקביעות.

* הבעל מעולם לא הסכים לגור במרחק מבתו או ממשפחתו, וכל שיח על כך היה במסגרת חיים משותפים, ולא כפרודים וגרושים. לכן גם אם ימצא ביה"ד מכל סיבה שהיא, שהאשה יכולה היתה לחייב אותו לעבור עמה לאילת כזוג נשוי, אין היא יכולה להעביר לשם את בתו, כאשר הצדדים אינם נשואים. כאדם גרוש חד הורי אין לאב מה לעשות באילת. כל פרנסתו והיכולת שלו להתקדם בעבודתו הן רק במרכז הארץ.

* הסיבה לגירושין היא רצונה של האשה לגור באילת ליד הוריה. הבעל מעולם לא הרחיק את האשה מהוריה, אך אין לתת לקשר שלה עם הוריה עדיפות על קשר האב עם בתו.

* האשה היא זאת שרצתה ובקשה להתגרש, ולכן יש לפטור את הבעל מתשלום כתובה. גם אין לזכות את האשה בפיצויים, שהרי היא זאת שהביאה להרס המשפחה.

* טענות האשה שהבעל הפגין זלזול כלפי האשה וכבר אינו חושק בה, מוכחשות. אדרבה, הבעל ספג מאשתו עלבונות ויחס מחפיר, ובכלל זה קללות. האשה לא נתנה הרגשה טובה וחמימה של בית, ומיעטה לבשל אף על פי שלא עבדה, ואף יש לה נטייה להתפרצויות זעם.

* האשה היא מורדת. מתחילת ההריון היא סרבה לקיים יחסי אישות בשל חששות ופחדים, ולא הועילו הסברי הבעל כי אין בזה כל רע. בשל סירובה של האשה, הצדדים לא קיימו יחסי אישות מעל לשנה. היא הסכימה לחזור למיטתה רק לאחר הגשת התביעה, כדי להעלות את סיכוייה לזכות בתביעה.

דיון
בתחילת הדרך, ביה"ד היה סבור שיש סיכוי סביר להחזיר את הצדדים לשלו"ב דרך טיפול זוגי, וביה"ד אף הפנה את הצדדים לכך, כפי ההחלטה מיום כ"ז באלול תש"פ (16.09.2020). אולם הדבר לא יצא אל הפועל. כעת, לאחר התעצמות הקונפליקט, בית הדין מתרשם כי אין מנוס מגירושין.

כאמור בפתח פסק הדין, שני הצדדים מסכימים לגירושין, אך סידור הגט יתאפשר כהלכה רק לאחר הפרדת המגורים.

הסוגיה הראשונה שיש לדון בה, היא מה טיבן של שיחות הצדדים בעניין המגורים באילת. האם מדובר רק על הצהרת כוונות, הנתונה לשינויים בהתאם לאילוצי עבודה, כטענתו של הבעל, או שמדובר על התחייבות גמורה כטענת האשה.

א. כוונת הצדדים
מתוך עיון בטענות הצדדים והתכתבויות הוואטסאפ שהציגו, נראה ברור שדעת בני זוג היתה שהמעבר לאשקלון הוא זמני, ולאחר סיום התפקיד באשקלון, המגמה היתה לחזור לאילת.

בשיחה וואטסאפ מיום 26.8.2018, עוד בתחילת הקשר המחודש, כותב [פלוני] בענין משמרת צפופה בסופ"ש, לאחר שכבר עבר לאשקלון, ו[פלונית] עדיין היתה באילת: "לא נורא זה רק לשנתיים חחחחחח", לזה מגיבה [פלונית]: "אל תזכיר לי את זה". "חחחח". ובהמשך השיחה, כותב [פלוני]: "אני רוצה לחיות באילת לא להתחתן שם".

וכעי"ז גם בדברי הבעל בדיון ההוכחות ביום י"ב באדר תשפ"א (24.02.2021):

"שוחחנו על נישואין ומגורים. נאמר שאת החתונה לא נרצה לעשות באילת ונרצה לחיות באילת בשלב עתידי. באותו זמן הייתי באשקלון. בעתידי נגור עם משפחתי באילת."

ובשיחת וואטסאפ מ-6/2019 (התאריך עפ"י דברי האשה), כשהאשה כבר היתה באשקלון, בתחילת השליש השני של ההריון, וכמה שבועות לפני הנישואין:

"[פלוני]: אני רק מקווה שאת מבינה לאן את לוקחת את הזוגיות שלך.

[פלונית]: אם נמשיך ככה אני מעדיפה שאני אהיה באילת ואתה תהיה פה עד שתחזור. כי הריון קשה אני לא מתכוונת לעבור. בטח בלי תמיכה ועזרה.

[פלוני]: אני יכול לעבור עוד שנה ויכול עוד שלש שנים [...]

[פלונית]: אתה תעשה מאמץ. לפני כמה חודשים היית אמיץ להגיד שאתה תעשה בלאגן [...] כי וואלה זה לא כזה רחוק.

[פלוני]: את מצפה שאני אהרוס את הקריירה שלי כי את לא מוכנה לעשות מאמץ ולהבין שזה מקור הפרנסה העיקרי שלנו...

[פלוני]: כי גם אם אבקש שיחה עדיין יכולים להגיד לי שכרגע זה לא מתאפשר.

[פלונית]: נלחמיםםםם. הכל פרוטקציות [...]

[פלוני]: זה עניין של תקנים [...]

[פלונית]: תדבר איתו תחפור לווווו שגם אם עוד שנה תסיים תפקידדד. יעבירו אותך. בלי בעיות.

[פלוני]: זה לא עובד ככה.

[פלונית]: בקיצור, כל מה שאמרת עוד בתחילת הקשר הלך לפח.

[פלוני]: את מדברת על דברים שאת לא מבינה.

[פלונית]: לשנתיים וחוזרים.

[פלונית]: אני בחיים לא ישכח לך את זה...

[פלוני]: נכון זה גם מה שאני חשבתי. אין לי מה לעשות אם לא מחזירים אותי. מה את מצפה שאתפטר רק בשביל לחזור לאילת [...]

[פלונית]: אני לא מוכנה לחיות מחוץ לאילת שמעת [...] לא טוב לי לבריאות שלי. נקודה. תסיים את השנה ועפים מפהההה [...]

[פלוני]: תקשיבי אני קצין חדש וצריך להוכיח את עצמי וצריך את התמיכה שלך ואת הכי לא תומכת שיש את רק מקשה עלי עוד יותר.

[פלוני]: תחזרי לאילת תמצאי עבודה באילת וזהו."

כעי"ז בדיון ההוכחות:

"פה נקודת המחלוקת המרכזית. לדעת [פלונית] הוא היה צריך [להתמודד במכרז – מ.כ.] על אף שאני חדש בתפקיד. היא מצפה להתמודד באילת.

[פלוני]: לא יכול לעזוב בבת אחת [...] משטרה זה ארגון אי אפשר לעזוב בצורה לא מכובדת."

מכל האמור עולה, שאין כל ספק שהמגמה היתה לחזור לאילת.

מאידך, האשה לא הציגה הוכחה ממשית, להתחייבות ברורה מצד הבעל. מתוך הדברים קשה להוכיח את טענת האשה שהיה ביניהם "הסכם" מחייב, או "תנאי" לנישואין, וודאי לא תוך פרק זמן מוגדר.

נזכיר שהבעל אף טען שגם האשה ידעה על כך, עוד לפני הנישואין, שהדבר תלוי בתקנים וכך נראה גם בהתכתבות דלעיל בין הצדדים. מכל מקום, עצם טענת הבעל שמדובר במגמה כללית ולא בהתחייבות, לא נשללה באמצעות הוכחות במסמכים שהוצגו לביה"ד ובדיוני ההוכחות.

כך בדיון ההוכחות:

"ש: ידעת שהיא רוצה לחיות באילת והתחייבת לחיות איתה באילת.

ת. לא [...]

ת. אמרתי לה שזה שנתיים באשקלון ואני אבדוק לאחר מכן לבדוק."

נציין עוד, שבכתובה נרשמה הדירה "בארץ ישראל", ולא הותנה מעבר לכך "באילת".

על כן, ביה"ד אינו יכול לקבוע באופן חד את זכות האשה לחזור לאילת עם הילדה עפ"י הסכם הצדדים והתחייבות הבעל לכך, כפי שתובעת האשה, אלא לתת משקל מסוים לתכנון הצדדים, במסגרת מכלול הנושאים העומדים בפני ביה"ד. ובכך, נבוא לדון בפרטי הדברים.

ב. המעבר לאילת: טובת הילדה, זכות האם, והקשר ביניהם
אין ספק שטובת הילדה היא ששני הוריה יגורו בקרבה סבירה, אשר תאפשר קשר רצוף עם שניהם. מאידך, אם האשה לאחר הגירושין תרצה לעבור לאילת, קשה "לכלוא" אותה ולאסור עליה לחזור לאילת רק בגלל טובת הילדה והקשר הרציף שלה עם אביה. ייתכן שהדבר תלוי במחלוקת מהריב"ל ומהרשד"ם, וכבר נכתבו בזה מספר פס"ד, עיין: פד"ר (חלק ד עמוד 95 ואילך), פס"ד מביה"ד אשקלון (תיק 65393/5), ופסקי דין מביה"ד ב"ש (תיק 1037916/3 (שעליו חתום גם אב ביה"ד הח"מ), תיק 1280465/5 (בענין מעבר מאילת לצפון), ותיק 1199769/2, ובמקורות שהביאו שם.

ובפס"ד מביה"ד הגדול (תיק 1073383/1) מיום כ"א באב תשע"ו (25.8.2016):

"אנו מודעים לתסקיר שקבע כי טובת הילדים להיות קרובים לשני ההורים, יחד עם זאת, אולם הואיל ולדברי האם היא מרגישה בדידות במקום מגוריה, רחוקה מהוריה, ואין לה תמיכה משפחתית שהיא כה זקוקה לה, ומקום המגורים הוא רחוק ממקום עבודתה, לכן היא רוצה לעבור להתגורר ליד הוריה בצפון, לפיכך לא ניתן לאסור עליה לעבור ולגור באשר תחפוץ, וזכותה לגור בכל מקום שתרצה, וטובת הילדים אינה יכולה למנוע ממנה לעבור דירה. מה עוד שבסופו של דבר אם האם תחיה חיים של צער יהיו לכך בודאי השלכות לא טובות על הילדים, ונמצא שכר עיכובה במקום – בהפסדה [...]

נבאר דברינו מבחינה עקרונית הלכתית, לפי ההלכה אי אפשר לחייב את האם לחיות חיי צער בגלל הילדים, ויתרה מזאת, לפי ההלכה באופן עקרוני האם יכולה להתנער מאחריות למזונות הילדים והטיפול בהם, ולפיכך קל וחומר שלא ניתן לאסור עליה לעבור דירה בשביל טובת ילדיה. ולאחר שאפשרנו לה לעבור מקום, נושא המשמורת נבחן בהתאם לטובת הילדים."

גם אם הדבר שנוי במחלוקת הפוסקים, זכות האשה לטעון "קים לי" כלפי עצמה כדעה המתירה, ולא ניתן להורות עליה איסור לחזור לאילת, רק בכדי לאפשר את הקשר עם האב. כל שכן בנסיבות התיק הנוכחי, כאשר מגמת הצדדים היתה לחזור בהמשך לאילת, גם אם לא היתה על כך תנאי גמור או התחייבות מפורשת.

אמנם, ב"כ הבעל הצביע לפס"ד תמ"ש (קריות) 8958-11-16 מיום ב' באב תשע"ז (25.7.2017) מפי השופט נ. סילמן אשר הביע את עמדתו שיש לבכר את זכות הילד לקשר עם שני הוריו על פני זכות התנועה של ההורה. אולם, יוער שאף הוא כתב שהוא מודע לכך שהגישה הרווחת כיום בפסיקת ערכאת הערעור אינה כן, ורואה במעבר "כמעשה עשוי", ורק מכריעה בשאלת המשמורת עפ"י טובת הקטינים בהתבסס על ההנחה שהמעבר מבוצע. בנוסף, גם הוא רק אסר את מעבר האם עד הגיע הקטין לגיל 6 ועלייתו לכתה א' (באותו נדון, למשך שנתיים מעת מתן פסה"ד), כאשר עיכוב זה גם תאם את המלצת תסקיר הרווחה.

בהתאם לדברי ביה"ד הגדול הנ"ל, ובנסיבות תיק זה, ביה"ד סבור שאין הצדקה לאסור על האשה לחזור להוריה באילת, כאשר היא זקוקה לתמיכתם ועזרתם, בפרט לאחר סידור הגט.

אמנם, בסיכומי האשה (סעיף 62) נכתב באותיות "קידוש לבנה" שבמידה וביה"ד לא ייעתר לה לעבור מיידית לאילת, ביה"ד מתבקש להורות כי תהא זכאית לעבור ב-7/2023, אולם ברור מתוך רצף הדברים (סעיף 60-61) שהאשה עותרת לחזור לאילת באופן מיידי, ורק באופן שביה"ד לא ייעתר לסעד זה, היא מבקשת לחילופין להורות היתר לעבור בעוד שנתיים.

ביה"ד מודע לכך שהמלצת התסקיר היא שהאשה תגור בעיר אשדוד, אך האשה בדבריה שללה אפשרות זו (אא"כ לא יאפשר לה ביה"ד מעבר לאילת), מכיוון שלטענתה אין לה משפחה מורחבת מעבר לבת דודה, אשר אינה יכולה להעניק לה את הגיבוי היום יומי. בנסיבות תיק זה בפרט, בהתחשב בגילה הצעיר של האם, ובכך שאין ספק שמגמת הצדדים היתה לעבור לאילת כך שהאם תוכל להיעזר באמה, ביה"ד סבור כי מתאימים מאד דברי ביה"ד הגדול המובאים לעיל: "אם האם תחיה חיים של צער יהיו לכך בודאי השלכות לא טובות על הילדים", כאשר ניכרת היטב מרירות האם אם ייאסר לה המעבר. כמו"כ, השארת האשה באזור אשקלון בניגוד לרצונה עלולה להמשיך את המתיחות הקיימת בין הצדדים, גם לאחר הגירושין, אשר גם היא עלולה להשפיע לרעה על הילדה. לכן, לדעת ביה"ד, אין לאסור על האשה לחזור לאילת עם הילדה, לאחר קביעת משמורת והסדרי שהות מתאימים למציאות זו, וכדלהלן.

עם זאת, עקב המשמעות העמוקה וההשלכה המיידית של מעבר הבת לגור באילת, ביה"ד רואה לנכון לאפשר לאם לעבור לאילת רק בעוד 30 יום, כך שהאב יוכל בינתיים להגיש ערעור על פסק דין זה, ולהגיש עמו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

ג. משמורת הבת והסדרי שהות
בהתאם, עם מעבר האם והבת להתגורר באילת, תיקבע המשמורת ביד האם. אין אפשרות לקבוע משמורת משותפת במצב של מרחק גיאוגרפי כזה, מטעמים מובנים.

נוסיף כי הילדה כעת בת שלוש וחצי וכברירת מחדל יש לשאירה אצל אמה בהתאם להוראת סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב-1962 [המכונה "חזקת הגיל הרך"], ועוד, שלפי ההלכה "הבת אצל אמה לעולם" (שו"ע אה"ע סימן פב סעיף ז), אלא שניתן לחרוג מכך לפי עקרון "טובת הילד", ככל שביה"ד יראה נכון לעשות כן לפי נסיבות הענין, וכפי שכתב הרמ"א (שם). בנסיבות תיק זה, ביה"ד אינו רואה סיבה לחרוג מכללים אלו, כאשר לדברי התסקיר שני ההורים מהווים דמות הורית אחראי ומשמעותי לילדה, ולשניהם יכולת הורית מיטיבה לדאוג לה ולספק את צרכיה. במשנה תוקף אמורים הדברים כאשר עבודתו של האב כקצין משטרה עשויה להקשות עליו מאד בתפקוד כהורה יחידני, אילו סבר ביה"ד כי הדבר נכון במקרה זה. מכל האמור עולה כי עם מעבר האם והבת לאילת, תיקבע המשמורת בידי האם.

באשר להסדרי השהות, ביה"ד מורה שעד פירוד הצדדים בפועל יתקיימו הסדרי השהות הקיימים לפי ההחלטות הנ"ל. לאחר שהצדדים יפרידו את המגורים, בית הדין קובע שמשמרות הילדה תהיה ביד האם, והסדרי השהות ייקבעו לפי המצב החדש.

לעת עתה, ביה"ד קובע שהסדרי שהות של האב יהיו כל סוף שבוע שני, מחמישי אחה"צ או ששי בבוקר עד ליום ראשון, בהתאם למשמרות העבודה שלו. בנוסף, ככל שיתאפשר לאב להגיע לאילת במשך השבוע, יהיו הסדרי שהות בכל פעם שהוא יוכל להגיע [עד פעמיים בשבוע] בתיאום של הצדדים מראש. אם ישכור האב יחידת דיור באילת, ייקבעו הסדרי שהות הכוללים לינה עמו.

ביה"ד מורה לשירותי הרווחה, לאחר פירוד הצדדים, להגיש לביה"ד תסקיר משלים והמלצות עדכניות, להמשך הסדרי השהות.

ד. כתובה ופיצוי גירושין
בתיק זה, האשה היא שהגישה את תביעת הגירושין, ובמסגרת בירור התביעה התברר לביה"ד שהוויכוח בין הצדדים באשר למקום המגורים הוא הגורם המרכזי למתח ביניהם אשר הביא אותם למצב שבו שניהם מבקשים להתגרש. גם ברמה המעשית, האשה דורשת כעת לעזוב את הבית המשותף באשקלון, והיא מוסיפה לטעון שאם הבעל יביע נכונות לעבור לאילת, ייתכן שניתן יהיה להיכנס לתהליך של שיקום הזוגיות. נמצא, ששאלת מקום המגורים היא השאלה המרכזית שתשפיע על הכרעת הדין בתביעת הכתובה.

נזכיר כי ככלל, בנסיבות כאלו, אין האשה זכאית לכתובה אלא אם כן יתברר שהסיבות לכך מוצדקות. עיקר טענתה של האשה היא בכך שהצדדים סיכמו מראש שהם יגורו באילת.

בשו"ע (אה"ע סימן עה סעיף א) פסק בענין חילוק מקומות¹:

"מי שהוא מארץ מהארצות ונשא אשה בארץ אחרת, כופין אותה ויוצאה עמו לארצו, או תצא בלא כתובה ובלא תוספת, שעל מנת כן נשאה, אף על פי שלא פירש."

כלומר, כאשר הבעל מאזור אחד והאשה מאזור אחר, ברירת המחדל היא שלאחר הנישואין האשה עוברת אל מקום בעלה, ואם מסרבת היא לצאת למקום בעלה, תצא בלא כתובה ובלא תוספת, שהרי מן הסתם על דעת כן נשאה. טעם הפסד הכתובה היא משום שנידונה כמורדת (תשו' הר"מ בשלטי גיבורים על המרדכי כתובות סימן רעה ס"ק ג) או משום שלא כתב לה אלא על דעת שתעמוד לפניו שהדין נותן שתלך אחריו (ר"ן על הרי"ף כתובות דף סה ע"ב בדפי הרי"ף).

אולם, אם התנו הצדדים שיגורו במקום האשה, עי' באוצר הפוסקים (שם ס"ק ז אות א) שהביא מ'דינא דחיי' לגר"ח בנבנישת (לאוין פא, דף פג טור ד) שכתב:

"אם התנו ביניהם הכל לפי התנאי [...] ואם התנית היא שאינו יכול להוציאה אפילו אם היא מממלכת אחרת אינו יכול להוציאה."

עיי"ש שכן נראה מדברי הרמב"ם, סמ"ג, תשו' רא"ש, ריב"ש ושלט"ג בשם ריא"ז.

וכן הביא מאוצר הגאונים (כתובות, חלק התשובות סימן תתלד), שכתב:

"שאלה. אשה שאינה רוצה ללכת אחרי בעלה במקום שיש לו אחוזה ועסקו וסחורתו לשם [...] ובאין להתגרש, מה הדין במנה מאתים [=הכתובה – מ.כ.].

תשובה. מעיר לעיר מוציאין, ואם לא יצאה אין לה כתובה [...] זהו כשהיה הענין בסתם, אבל אם התנו ביניהם בעת השידוכין, הכל לפי התנאי, והיוצא מן התנאי ידו על התחתונה."

ואם יש הכחשה בין הצדדים האם היה תנאי, עיי"ש באוצה"פ (שם אות ד) שהביא מדברי הרה"ג ורנר זצ"ל (משפטי שמואל מהדו"ת סי' טז; פד"ר כרך ח עמ' 54) שמסיק ש"קביעת מקום מגורי הצדדים היא תביעה כספית", כיון שיש לזה השלכה לענין מזונות וכתובה, ולכן יש לדון בו כמו בכל הכחשה כספית אחרת.

וכן אם יש ספק בלשון התנאי, הביא (שם אות ז) בשם הרח"מ פירנאדיס בברך משה (סימן י דף ל טור ד) שאינה יכולה לתבוע ממנה כתובה, כי יכול לומר לה הביאי ראיה שכוונת התנאי כדבריך, כדין המוציא מחברו עליו הראיה.

ועיי"ש (אות יא) באופן שהתנה עמה באופן ברור שלא להוציאה, והלכו שניהם מרצון לעיר אחרת, אלא שהיא טוענת שבאה עמו בדרך מקרה על דעת לחזור מיד, והוא אומר שהלכו על דעת להשתקע שם, שנחלקו האחרונים האם היא נחשבת מוחזקת כיון שהוא טוען למחילת התנאי, או שהוא נחשב מוחזק כיון שכעת נמצאים שם במקום האחר. [אמנם, בנידו"ד אין הבעל טוען שעברו לגור באשקלון על דעת להשתקע שם, אלא שטוען שמראש לא התנו באופן ברור.]

כאמור לעיל, האשה לא הוכיחה במגמת הצדדים לעבור בחזרה לאשדוד "כריתת הסכם" או "התחייבות" גמורה מצד הבעל, כפי שטענה ב"כ האשה, אשר ניתן מכוחה לחייב את הבעל בתשלום הכתובה במלואו. אולם, מכיון שלטענת האשה היתה התחייבות גמורה, היא יכולה להשביע את בעלה על כך, ומטעם זה יש לפשר בענין הכתובה.

בנוסף, אין להתעלם מכך שזו היתה כוונת הצדדים ומגמתם, כך שקשה לקבוע שבדרישת האשה העקבית מבעלה לעשות מאמצים לכך, גם על חשבון קידום ו"להוכיח את עצמו" ברצינות כוונתו, היא האשמה בפירוק הנישואין, ויש לראות את שני הצדדים כאחראים לכך במידה זו או אחרת.

בנוסף, אמנם נושא אילת עמד במוקד הוויכוחים בין הצדדים, אך מעבר לכך היו לצדדים טענות והאשמות הדדיות בענייני זוגיות. לדברי הצדדים, מתחילת ההריון הפסיקו יחסי אישות מיזמת האשה, כי היא חששה מכך, אך לדבריה היא ניסתה לחזור לקיים יחסי אישות לאחר הלידה אך הבעל כבר לא רצה. אולם, לבעל גירסה אחרת בדבר, כפי שמופיע בפרוטוקול הדיון הראשון ביום כ"ז באלול התש"פ (16.09.2020):

"האישה: יש ניתוק עוד לפני המצב הזה. אין קירבה אינטימית בינינו, הייתי בהיריון מאוד קשה בהתחלה אני נמנעתי ואחרי הלידה ניסיתי להגיע לאיזה מגע והוא כל הזמן עייף ולא יכול [...]

האישה: הוא כנראה נגעל ממני כי שמנתי. הוא אמר שאין לו חשק שכואב לו הראש אני עייף [...]

האישה: הוא משפיל אותי במבט אני באה לגעת בבעלי במיטה הוא מסובב לי את הגב.

הבעל: זה שקר גדול, היא נכנסה להיריון וסירבה לקיים יחסי מין היא פחדה לקיים יחסי מין היא אמרה שבחודשים הראשונים זה מסוכן אני לא ביררתי ואמרתי בסדר [...] ולא היה מגע מיני. אני חווה השפלות וצעקות, היא אומרת לי תפסיק לבלבל את הביציםֿ [...] אתה לא יכול ביום לקלל אותי בלילה ללטף אותי כשאתה רוצה [...].

ביה"ד: היא אומרת שהיא ניסתה לחזור ואתה לא התעניינת בה.

הבעל: היא אומרת לי אל תעצבן אותי, אני לא אצעק עליך. מה אני הולך להיות גבר מוכה, הצעתי לה ללכת לטיפול בכעסים היא אמרה לא. אמרתי נלך לטיפול זוגי, גם לא, ניסיתי להכיל אותה במה שהיא אומרת, אמרה מה שאמרה קמה הולכת ואומרת לא רוצה לשמוע אותך."

ובדיון השני, אמר הבעל: "הסיבה לגירושין זה לא התפקיד אלא ההתנהלות שלי ושלה אני לא רוצה להיכנס לזה".

אמנם האשה תבעה גירושין, אך גם הבעל מעולם לא טען לשלו"ב, וכבר בדיון הראשון אמר: "אני רוצה להתגרש בצורה מכבדת". אף לפני הדיון, בכתב ההגנה, כתב ב"כ של הבעל: "הצדדים הסכימו להיפרד עקב הידרדרות היחסים ביניהם ועקב חוסר ההתאמה בין רצונות הצדדים".

בנוסף, אדרבה, בנידוננו האשה היא זו אשר למרות תביעת הגירושין טענה לשלו"ב וביקשה לפתוח דף חדש אם הבעל יסכים לחזור לאילת, ועל כן היא אינה מורדת באופן גמור הדורשת להתגרש בכל אופן, ואילו הבעל מצדו מסתייג מלהתחייב על כך. כך גם בדיון הראשון:

"ביה"ד [לאשה]: את רוצה להתגרש?

האישה: אני לא רוצה להתגרש, הוא מאלץ אותי להתגרש, אם לא יהיה שינוי אני רוצה להתגרש.

ביה"ד: מה בעצם צריך לקרות?

האישה: שנחזור לאילת [...]

ביה"ד: אם יגידו לו שעוד שנתיים יש תפקיד היית מוכנה להסכים לחכות שנתיים?

האישה: בוודאי [...]

ביה"ד [לבעל]: מה אתה רוצה לעשות עם החיים הזוגיים שלך?

הבעל: הייתי רוצה לגדל את הילדה שלי באושר ולהעניק לה את כל מה שאני יכול, מרגע שנפתח הליך הגירושין והיא הבינה שאני לא יכול לחזור לאילת המשטרה לא בבעלותי, היא אמרה לי אתה לא חוזר לאילת - מלחמה, זה אומר לחטוף את הילד לאילת אני מגיע הביתה והבית ריק, זה תוכנן עם ההורים שלה עוד לפני, אני רוצה להתגרש בצורה מכבדת."

וכך גם בדיון ההוכחות:

"ביה"ד: אם יעבור לאילת האם ניתן לפתוח דף חדש.

האשה: כן.

הבעל: מבחינתי נעשו דברים קשה לי הורדתי 20 ק"ג מהמשקל שלי. שינה קלה. קשה לראות איך אנחנו מתגברים על זה. היא אמרה שמוכנה לשלום בית שיחזור לאילת. בגלל הפגיעות בסוף הדרך זה קשה [...]

האשה: עם כל הקושי התייעצתי עם הורי שאשאר כאן לשנתיים ושלושה חודשים. לתקופה הזמנית שאני יודעת שבסופו של דבר אחזור לאילת אתן ל[פלוני] להיות עם הילדה ולהגיש מכרז באילת. בקשה לחזור לאילת. אני יודעת שהשנתיים יהיו קשות אצטרך להיצמד לתמיכת הורי [...].

הבעל: עשיתי בירורים באילת. יש קצינים חדשים. יקח זמן למכרז. שנתיים במונחים של משטרה זה מחר בבוקר. לא יכול להתחייב על דד ליין לעבור לאילת מוכן לעשות הכל. להמציא ראיונות שכתוב."

באופן זה, קשה לקבוע בצורה ברורה שהאשה אינה מעמידה את עצמה לבעלה כפי שהתנתה, שהרי לדבריה כך הם, והיא מוכנה לעמוד בהתחייבותה כלפיו, לפי הבנתה ולפי מגמת הצדדים, ועל כן אין לראות במעשיה אחריות בלעדית על פירוק הנישואין.

לאור כל הנ"ל, ביה"ד רואה לנכון לפשר בחיוב תוספת הכתובה, הן מצד שבועת היסת בטענת ברי בטענתה של האשה כי היתה התחייבות גמורה, אל מול הכחשת הבעל, והן מצד האחריות המשותפת של הצדדים לפירוק הנישואין בכך שבנו לעצמם תכנית כללית לחזור לאילת, ולא קיימו אותה בשל שאיפותיו המקצועיות של הבעל, אף אם אין מדובר בהתחייבות גמורה.

בהתחשב במכלול הנסיבות בתיק זה, ביה"ד סבור שראוי לפשר ולחייב את הבעל בתשלום שליש מן הכתובה, סך 60,000 ₪, אשר יהיה על הבעל לשלם תוך 30 יום לאחר סידור הגט.

מעבר לסכום זה, אין מקום לפסוק פיצוי גירושין. ככלל, בתי הדין נהגו לפסוק פיצויים רק במקרים חריגים, ובדרך כלל מדובר במצבים שבהם יהיה בכך כדי לעודד את האשה לקבל את גיטה, וכל שכן שאין לפסוק פיצויים נוספים לכתובה בנסיבות תיק זה, שדרישת האשה עצמה לחזור לאילת – אם בצדק ואם לאו – היוותה את נקודת המשבר של הזוג.

ה. מזונות אשה
בהמשך לאמור בעניין הכתובה, אין ביה"ד רואה לנכון לחייב את הבעל בתשלום נוסף בגין מזונות אשתו. זאת הן רקע השיקולים שהועלו לעיל בשאלת חיוב הכתובה, והן על רקע העדר קיום יחסי אישות במשך תקופה ממושכת. בהתחשב בכך שבסעיף ח' בהחלטת ביה"ד מיום 16.9.2021 חייב ביה"ד את הבעל בהסכמתו לשאת בהוצאות הבית ובעלות הקניות, אין ביה"ד רואה לנכון לחייב את הבעל בתשלום נוסף למזונות אשתו.

הוראות פסק הדין למעשה:
לאור כל הנ"ל, ביה"ד קובע:
א. האשה רשאית לעבור לאילת עם הילדה.

ביה"ד מטיל עיכוב ביצוע על מימוש הוראת סעיף זה למשך 30 יום מחתימת החלטה זו, או עד שיודיע ב"כ האב שאין בכוונתו לערער על הוראת סעיף זה. למען הסר ספק ביה"ד מבהיר כי כל עוד לא חלף המועד האמור, עומדת בתוקפה החלטת ביה"ד מיום 16.9.2020 האוסרת על האם להעביר את הבת לאילת.

ב. עד פירוד המגורים ימשיכו הצדדים לקיים הסדרי שהות כפי ההחלטה מיום כ"ז באלול תש"פ (16.09.2020) ומיום כ"ד בכסלו תשפ"א (10.12.2020).

ג. לאחר שיודיעו הצדדים על פירוד המגורים ייקבע מועד לסידור גט.

ד. לאחר מעבר הקטינה להתגורר באילת, המשמורת עליה תהיה ביד האם.

ה. הסדרי השהות הזמניים עם האב לאחר הפירוד יהיו כל סוף שבוע שני, מחמישי אחה"צ או ששי בבוקר עד ליום ראשון, בהתאם למשמרות העבודה שלו. בנוסף, ככל שיתאפשר לאב להגיע לאילת במשך השבוע, יהיו לו הסדרי שהות כשיגיע בתיאום של הצדדים, ואם הוא ישכור יחידת דיור באילת, ישקול ביה"ד מתן החלטה בדבר לינת הבת עם אביה.

ו. ביה"ד מוציא צו לתסקיר משלים והמלצות עדכניות באשר להמשך הסדרי השהות.

ז. ביה"ד מחייב את הבעל לשלם סך 60,000 ₪ עבור כתובת אשתו ותוספתה, תוך 30 יום לאחר סידור הגט.

ח. הבעל פטור מתשלום מזונות אשה מכאן ולהבא, והוא פטור מלשלם תשלום נוסף כלשהו בגין מזונות עבר.

ט. למען הסר ספק, עד סידור הגט בפועל, הצדדים הם נשואים, על כל המשתמע מכך.

י. אין חיוב הוצאות משפט. כל צד יישא בהוצאותיו.

יא. ביה"ד סוגר את התיקים 1229122/2,5,7. מועד סידור הגט ייקבע בתיק "סידורי גיטין" שייפתח עם קבלת הודעת הצדדים על הפרדת המגורים.

תיק 1229122/3 יישאר פתוח עד לקבלת התסקיר המשלים, והצדדים יוכלו להגיש בו בקשות הקשורות להסדרי השהות לפי הצורך.

בתביעת חלוקת הרכוש, תיק 1229122/4, על הצדדים להודיע לביה"ד תוך 30 יום מחתימת פסק דין זה, האם הם פעלו בהתאם להוראות סעיפים ה-ו בהחלטת ביה"ד מיום 25.2.2021, והאם דרוש להם מועד לדיון בתיק זה. לאחר מכן ייתן ביה"ד החלטות באשר להמשך ההליך.

פסק הדין ניתן לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום י"ד בתשרי התשפ"ב (20/09/2021).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה


1 בשל המרחק הגדול בין אילת לאשקלון התייחסנו למעבר כמעבר מאזור לאזור אחר, כמו מיהודה לגליל במקורות, ולא כמעבר באותו אזור מעיר לעיר. לכאורה הדבר אינו פשוט בהשוואה למציאות המתוארת בגמרא ובשו"ע, מכיון שבימינו שיירות מצויות בין אילת לשאר הארץ, שלא כמו יהודה וגליל בימי קדם. כמו כן, זמן הנסיעה לאשקלון הוא כ-4 שעות, ואילו בעבר מרחק ההליכה בין עיר לעיר, גם באותו אזור, לפעמים ארך מעל יום שלם. עם זאת, בנדון דידן פשוט לנו שההשוואה נכונה, מכיוון שבאורח החיים של ימינו, מרחק זה אינו מאפשר מעברים תכופים, ואכמ"ל.
המשך סימן ע"ה לא עלה כלל בדברי הצדדים, ולכן לא ראינו נכון לדון בו, ואכמ"ל.