הצגת הנדון
זוג הבאים להירשם לנישואין ברבנות, ובחיקם בן או בת שנולדו מחוץ למסגרת נישואין או כשבת הזוג מעוברת, אין רושמים אותם לנישואין, עד שיצהיר האב בבית הדין שזהו בנו, כדי שאכן נכיר בו, כבנו ויהיה מחויב בכל חיובי הורה לבנו, וכן כדי להסדיר את מעמדו ויחוסו של ולד או בן זה.

להלן נבאר מהו תוקפה, גדריה והשלכותיה, של הצהרת אבהות של אב ע"פ ההלכה.

הצהרת אבהות לעשות בנו בכור או פסול - סוגיה ראשונה
במשנה בקידושין עח ע"ב מובא: "האומר בני זה ממזר – אינו נאמן, ואפי' שניהם מודים על העובר שבמעיה ממזר הוא, אינם נאמנים. רבי יהודה אומר נאמנים". לת"ק, אין אדם נאמן בהצהרתו שבנו הינו ולד פסול, ואילו לרבי יהודה, נאמן בהצהרתו זו.

ומבארת הגמרא שם את דינו של רבי יהודה, מדוע יאמן האב בהצהרתו זו שבנו הינו בעצם ממזר: "כדתניא, 'יכיר' (דברים כא, יז) – יכירנו לאחרים, מכאן אמר רבי יהודה, נאמן אדם לומר זה בני בכור". מהפסוק שם "כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים וגו'" - ממילת "יכיר" המיותרת - למד רבי יהודה שמחדשת התורה שהצהרתו של אב שמכיר את בנו ואכן זהו בנו מועילה כדי שנחזיקנו כבכור וניתן לו פי שנים בירושת אביו.

וממשיכה שם הגמרא בדברי רבי יהודה: "וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור, כך נאמן אדם לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה". מנאמנותו של אב לגבי היות בנו בכור, מסיק רבי יהודה שנאמן האב בהצהרתו זו גם לענין אחר, והוא – שבן זה פסול לכהונה משום היותו בן גרושה (חלל מהתורה) או בן חלוצה (חלל מדרבנן). ואולם, חכמים שם אינם מסכימים עמו בזה, וסוברים שאין האב נאמן בהצהרתו זו לפסול את בנו (ביחס להצהרתו שבנו בכור לא פליגי רבנן – רש"י שם, ועי' עוד ברש"י בבבא בתרא קכז ע"ב אודות זה). ומבארת שם הגמרא מה לומדים רבנן מהפסוק שמביא רבי יהודה כראיה לשיטתו.

מחלוקת זו שבין רבי יהודה ורבנן מובאת גם במסכת בבא בתרא דף קכז ע"ב.

סוגיה שניה
סוגיה שניה בה מובא דינו זה של רבי יהודה, שניתן להסתמך על הצהרת האב אודות בנו, היא ביבמות מז ע"א. שם מובא: "מעשה באחד שבא לפני רבי יהודה ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי, א"ל רבי יהודה יש לך עדים, אמר ליה לאו. יש לך בנים, אמר ליה הן. א"ל נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך". רבי יהודה פסק לאותו אדם שסיפר שהתגייר בצינעא ובלא בית דין, שהצהרתו זו מועילה רק אודות עצמו אך לא אודות בניו, ואין הם מתחייבים בחיובי היהדות.

שואלת שם הגמרא, מדוע לא יאמן אותו אדם גם על בניו, והרי רבי יהודה הוא זה שלמד מהפסוק "יכיר" שנאמן אדם על בנו שהוא בכור וכן נאמן לפסלו. ומשיבה הגמרא שתי תשובות:

א. פה לא נאמן על בניו בעדותו, משום שלדבריו הרי הוא גוי, ואין עדות לגוי (רב נחמן בר יצחק).

ב. רבינא אמר שאכן על בניו נאמן, ומה שאמר לו רבי יהודה הוא שעל בני בניו אינו נאמן.

וכותבת הגמרא שם שההלכה בזה כרב נחמן בר יצחק, וכן הלכה כרבינא לענין יכיר; ואכן כשם שנאמן לומר שזה בנו בכור, כך נאמן לומר שזה בן גרושה, וכל נאמנותו רק על בנו ולא על בן בנו.

פסק הראשונים בהנ"ל
האם פוסקים אנו כרבי יהודה, שנאמן אב בהצהרתו שבנו פסול או שמא כרבנן, ואינו נאמן. הרי"ף והרא"ש במסכת קידושין פסקו כרבי יהודה שנאמן אב לפסול בנו. גם הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פרק טו הלכה טו והלכה יט) פסק שנאמן אב לפסול את בנו. כן נפסק גם בשו"ע אבן העזר סי' ד סע' כט.

ועי' תוס' יבמות שם (ד"ה ואין אתה) המבאר דברי רבינא "נאמן אתה לפסול בניך ואין אתה נאמן לפסול בני בניך" כך: כשאין לו אלא בנים (ולא בני בנים) נאמן לפסלם, ואולם אם יש לו גם בני בנים אין נאמן לפסול אפי' את בניו, דאין סברא לומר שיהיו בניו פסולים ובני בניו כשרים. כן מדייק גם הב"י באבן העזר סי' ד מדברי הרא"ש והרי"ף. כן איתא גם במגיד משנה (פרק טו מהלכות איסורי ביאה הלכה טו).

נמצאנו למדים מכל הנ"ל, שנאמן אדם בהצהרתו אודות בנו שהוא הבכור והוא זה שראוי לירש אותו פי שנים לאחר מותו. כן מצינו שנאמן בהצהרתו שבנו פסול (ממזר או חלל), ונחזיקנו בפסול זה.

הצהרת אבהות אודות בת
עוד יש להוסיף שהצהרתו של אב מועילה גם אודות בת (למרות שהפסוק שבתורה "יכיר", לענין הכרת בכור, איירי רק בבן). כן נראה מדין המהר"ם מריזבורק המובא בדרכי משה (אבן העזר סי' ד אות יא). במהר"ם שם מובא: "ראובן כעס על אשתו ואמר שהבת שילדה אינה בתו, אלא ממזרת, וגירשה, ואחר זמן רוצה להחזירה ואומר שכל מה שדיבר עליה ועל בתו שקר, ומחמת כעס עשה, אם חוזר ונותן אמתלה לדבריו, נאמן". משמע מדבריו מפורשות שגם לפסול את בתו נאמן האב (מסתמא על סמך הסברות שיובאו להלן).

הטעם שנאמן אב על בנו
עי' שו"ת הרא"ש (כלל נב סי' ג) הכותב כך: "דגלי קרא יכירנו לאחרים, ובשביל שהאמינה תורה לאב אע"פ שהוא קרוב ויחיד, וטעמא – שאין להעיד אלא הוא, ואין אתה יכול להכירו וכו'". הסיבה לנאמנותו של אב אודות בנו היא משום שאין באפשרותינו לברר הענין אלא אצל האב, ולכן נתנה לו התורה נאמנות לכך למרות שהינו עד יחיד וקרוב לדבר.

סברא נוספת לכך שנאמן אב לפסול בנו (בממזרות) מובאת בבית מאיר (אבן העזר סי' ד סוף סי' כו, בהשמטה) המבאר שירדה תורה לסוף דעתו של אדם, שאין אדם פוסל זרעו אא"כ יודע בוודאות שהוא פסול (אינו בנו, והוא ממזר), א"כ, אם אומר שבנו פסול משום ממזר, מסתמא דובר אמת.

גדרי נאמנות אב ב"יכיר"
לאחר שהבאנו הסברות לנאמנותו של אב על בניו (דין "יכיר"), ראוי שנברר מהי גדרה של נאמנות זו, האם היא מדיני עדות או שמא הרי היא כגזירת הכתוב בעלמא שנאמן אדם על בניו, והרי היא גדר חדש ולא מאותם הכללים שבידינו לנאמנותו של אדם.

ומהי הנפקא מינה בכך האם הוי מגדרי עדות אם לאו?

ובכן כמה נפק"מ בענין, ונציינם בקצרה: דין "יכיר" לנכרי (נכרי פסול לעדות). חזרה מהכרתו שבנו פסול (בעדות – אין חוזר ומגיד). דין "יכיר" לרשע (רשע פסול לעדות). אם האב נוגע בדבר (נוגע פסול לעדות). כאשר אין האב נאמן על חלק מהכרתו (בעדות – בטלה מקצתה, בטלה כולה). האם חייב האב להכיר את בנו לכשרות או לפסול (בעדות – אם לא יגיד ונשא עוונו). האם דין "יכיר" הוא רק בפני בית דין (כדין עדות). דין "יכיר" מפי אחרים (בעדות – עד מפי עד לא נאמן).

ועי' גמרא ביבמות מז ע"א (הסוגיה שהובאה לעיל) שם מתבטאת הגמרא כך: "וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר בני זה בן גרושה הוא או בן חלוצה הוא וחכ"א אינו נאמן, א"ר נחמן בר יצחק ה"ק ליה - לדבריך עכו"ם אתה ואין עדות לעכו"ם וכו'". מזה שהתבטאה הגמרא בלשון "עדות", יש מקום לומר שגדרו של דין "יכיר", שנותן לאב נאמנות ביחס לבנו, הוא מדין עדות.

כן נראה שהבין גם הקצות החושן (סי' רפד ס"ק א), המבאר בתוך אריכות דבריו שם את גדרי יכיר, וז"ל: "ונפלאתי בזה, דהרשב"ם לא כתבו אלא לגבי בכור, משום שהאב נאמן בתורת עדות, דיכיר אמר רחמנא, ומש"ה נאמן אפי' נגד חזקה, אבל נגד עדים ממש ודאי דאפי' האב אינו נאמן וכו'". לדבריו, נאמנות "יכיר" היא מגדרי עדות.

גם מדברי הרמ"ה (שנפסקו דבריו ברמ"א אבהע"ז סי' ד סע' כט) נראה שהוי נאמנותו מדיני עדות. הרמ"א שם פסק: "והא דאב נאמן על בנו היינו דוקא כשלא היה לו חזקת כשרות ע"פ האב, אבל הוי ליה חזקת כשרות ע"פ האב, שוב האב אינו נאמן עליו רק בסהדי". ומבוארת חוסר נאמנותו בחתם סופר (אבהע"ז סי' עו) כך: "אבל כשאנו מוחזקים ע"י האב עצמו שוב אינו חוזר ומגיד, וזה דעת הרמ"ה שפסקו הרמ"א וכו'". כידוע, דין "אינו חוזר ומגיד" הינו דין בדיני עדות, הלכך נראה מדבריהם שהבינו ג"כ שגדרי "יכיר" הם מגדרי עדות.

ואולם היו שחלקו על כך ולא קבלו הנחה זו, שנאמנותו היא מדין עדות. ועי' בשו"ת חוט המשולש (ח"א סי' ג), הדוחה גדר "יכיר" כעדות, וכותב: "דהבכרת האב לא מקרי עדות כלל". ועל הראיה שהובאה לעיל מלשון הגמרא "ואין עדות לעכו"ם" משיב כך: "אבל נראה דהתם לישנא דעדות לאו דווקא דהא חזינן דהכרת האב חלוק בכמה דינים מדין עדות גמורה כמו שאכתוב לקמן וכו', והא דא"ל אין עדות לנכרי, ה"ק – דכיון דאפי' עדות גמורה אין לנכרי, ודאי דלא מהני לענין הכרה". כמו"כ מאריך שם בדבריו לדחות גם הראיה השניה שהובאה מדין "אינו חוזר ומגיד" ביכיר. את נאמנותו של אב ב"יכיר" מגדיר כנאמנות שנתנה לו התורה.

ועי' שב שמעתתא (ב פרק כ), שם מזכיר כמה פעמים שגדר נאמנות "יכיר" הוא משום דהוי האב כבעל דין, ונאמן על בנו כדרך שנאמן בעל דין על עצמו. כדוגמת דבריו פה כותב גם באבני מילואים (סי' ו ס"ק ה), ושם כותב: "אע"ג דאב בעצמו אינו יודע אלא שמאמין לאחר וסומך דעתו עליו וכו' ה"ל בכלל יכיר, וכמו שיוכל לאסור על עצמו ע"י מה שמאמין לאחר, ה"נ האב לבנים ה"ל כמו בעל דבר וכו'". בדבריו שם מציין למה שכתב בשב שמעתתא שם.

הצהרת אבהות מחוץ לבית הדין
ע"פ המובא בקטע הקודם, נראה ששאלת מקום ההצהרה תלויה בצדדים דלעיל. אם גדרו של דין "יכיר" הוא מדיני עדות, א"כ צריך לומר שזהו בנו אם לאו (ההצהרה) דווקא בתוך בית דין, ככל דיני עדות שנאמרים דווקא בתוך בית דין. ואולם אם גדר ההצהרה אינו מדין עדות, א"כ יתכן וניתן להתייחס להצהרתו גם אם נודע לנו שהצהיר מול גוף אחר, ולאו דווקא בפני בית הדין.

ועי' שו"ת רע"א (ח"א סוף סי' פה וכן בסי' קי), שם משמע מדבריו (בהסבר דברי הרמ"א אבהע"ז סי' ד סע' כט שמהני אמתלא ב"יכיר") שנאמנות אב על בנו בדין "יכיר" הינה אף מחוץ לכתלי בית הדין.

הצהרת האב לפסול בנו
ואולם, האם אכן כה פשוטה ההנחה המובאת לעיל שיכול אדם לפסול כל אחד מבניו?

להלן נראה שיש המפקפקים בה וסוברים שלא כל בן יכול האב לפסול בהצהרתו.

ועי' בתוס' בבבא בתרא (קכז ע"ב) שכך תמה: "תימה, לפי שנאמן לבכר יהיה נאמן גם לפסול ולומר שהוא בן גרושה או בן חלוצה?". התוס' תמהים מהו החיבור בין דין התורה שיכול אדם לומר שבנו בכור ("יכיר") לבין מסקנת רבי יהודה מכך שיכול לפסול את בנו. ומשיבים התוס': "כיון שנאמן לבכר, בכל ענין האמינו הכתוב, ואפי' על אחד מבניו הקטנים נאמן לומר שהוא בכור, ואם כן עושה בניו הגדולים ממזרים, שמאיש אחר הם, והכי נמי נאמן לומר שהוא בן גרושה". השלכה ישירה מכך שבן מסוים הוא הבכור יכולה להיות גם ששאר הבנים ממזרים, כגון שאומר על בנו הקטן שהוא בכורו וממילא שאר הבנים אינם בניו אלא מאדם אחר נולדו.

רבנו אליהו שם בתוס' סובר שהלימוד של רבי יהודה ישיר יותר, ומשום שנאמן לומר על בן השנואה שהוא בכור ("כי את הבכור בן השנואה יכיר"), נאמן לומר שהוא פסול, שכוונת התורה היא שנאמן לומר שהוא בן שנואה, שהיא השנואה בנישואיה, דהיינו נישואין של איסור, וממילא בנם פסול.

ואולם דעת בה"ג (הלכות עריות, נז ע"ד) המובאת שם בתוס' שונה. וכך סובר: "הא דפסקינן הלכה כרבי יהודה דווקא כשפוסל ע"י הכרת בכורה, אבל אין הלכה כרבי יהודה שיהיה נאמן לומר זה בן גרושה". בניגוד לשיטות שהובאו לעיל, סובר בה"ג שנאמנותו של אב לפסוק אינה גורפת, ורק כאשר מעיד על בנו הצעיר שהוא בכור וממילא מתברר שהגדול פסול, רק אז יכול לפסול בנו, אך לומר ישירות על בנו שהוא פסול, אין באפשרותו של אב. (בענין סברתו של הבה"ג, עי' בהגהות מיימוניות קושטנטינא, הלכות איסורי ביאה פרק טו הלכה טז, המבאר חוסר נאמנותו משום דרוב בעילות אחר הבעל). ר"י שם אינו מקבל את דברי הבה"ג.

כדברי בה"ג הנ"ל פסק גם ר"ת המובא בתוס' ביבמות (מז ע"א ד"ה והלכתא), וכן שם לא מקבל התוס' פסק ר"ת. גם התוס' בקידושין (עד ע"א ד"ה כשם) פוסק דלא כר"ת ובה"ג בזה. ועי' גם ברא"ש (בבא בתרא פרק יש נוחלין סי' כא) שפסק בזה כר"י דבכל ענין נאמן אב לפסול בנו, ולא כר"ת וכבה"ג.

כן נראה גם מהשו"ע (אבן העזר סי' ד סע' כט), שבכל ענין נאמן אב לפסול בנו ואפי' בלא הכרת בכורה. וכן איתא גם ברמב"ם (הלכות אסורי ביאה פרק טו הלכות טו – טז).

נאמנותו לפסול בנו – כשהאם מכחישתו
יש להוסיף ולציין שנאמנותו של אב לפסול בנו היא אפי' אם האם מכחישתו ואומרת שממנו נתעברה והוולד כשר. כן איתא מפורשות בשו"ע אבהע"ז (סי' ד סע' כז) וברמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק טו הלכה יז). ואמנם, אם תאמר האשה שנתעברה מעכו"ם או מעבד, הולד כשר (שהרי עכו"ם ועבד שבאו על בת ישראל הולד כשר), שהרי לא יכול להכחישה בכך. כן נפסק גם ברמב"ם שם (הלכה כ) וכן בשו"ע שם (הלכה כט).

נאמנות אב לפסול – האם היא רק על בנו
יש הסוברים שכל נאמנותו של אב בדין "יכיר" היא רק על ילד שמודה בו האב שהוא בנו אלא טוען שפסול הוא, כגון שנולד לו מאשה שאסורה עליו באיסור כרת, ואולם על ילד שטוען האב שאינו בנו, כגון שטוען שאשתו זינתה עם אחר והולד פסול, אינו נאמן ב"יכיר", דדווקא על בנו האמינתו תורה ולא על אחר.

דעה זו מקורה בריא"ז שבשלטי גיבורים (קדושין לב ע"א). כן מוזכרים דבריו גם בדרכי משה (אבן העזר סי' ד אות יא), וז"ל שם: "מצאתי כתוב בהגהות אלפסי פרק עשרה יוחסין דאין אב נאמן על בנו אלא בענין שאומר שהוא בנו אלא שנולד מערווה". סברתו של הריא"ז שם היא "שעל בנו האמינתו תורה ולא על שאינו בנו, והואיל והוא בחזקת כשרות לאו כל הימני לפסלו". דין "יכיר" נלמד מהכרת בכורה, כדלעיל, ושם איירי רק באמירת אב על בנו.

ואולם יש חולקים על דברי הריא"ז הנ"ל, וכך גם מסיים שם בדרכי משה "ואין כן דעת הטור ושאר פוסקים". מראשונים רבים בסוגיות שם נראה בפירוש שלא כדעת הריא"ז בזה, ועי' גם ברמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק טו הלכה טז) הכותב: "נאמן לומר עובר זה אינו בני וממזר הוא, והוא ממזר ודאי" – הרי שכתב להדיא שנאמן לפסול גם את מי שאינו בנו. כדבריו איתא גם בחינוך מצווה ת שכתב " ונאמן לומר זה בני או אין זה בני, שהתורה האמינתו בזה".

שלא כדברי הריא"ז נפסק גם בשולחן ערוך (אבן העזר סי' ד סע' כט) שכתב: "אבל האב שאומר על העובר שאינו ממנו וכו' נאמן לפסלו". כן עי' גם בשו"ת חתם סופר (אבן העזר סי' יג וסי' עו) שם נראה שסובר ג"כ שנאמן אב לפסול גם את מי שאומר שאינו בנו, והולד נפסל.

הצהרת אבהות מחייבת את האב במזונות בנו
מובא בבית יוסף (אבן העזר סוף סימן עא): "מדברי הרא"ש בתשובה כלל יז סי' ז נראה בהדיא דמי שבא על הפנויה וילדה ממנו בן או בת חייב לזונם. וכן כתב הריב"ש בתשובה סי' מא, ומיהו כתב דהני מילי כשהוא מודה שהולד ממנו, אבל אם אינו מודה בכך, אפילו נודע שבא עליה והיא טוענת ברי שהיא מעוברת ממנו, כיון שאינו מודה לה בזה הרי אפשר שנתעברה מאחר, דכי היכי דאפקרא נפשה לגביה אפקרא נפשה לגבי אחריני".

כותב הריב"ש מפורשות שאדם שמצהיר ומודה שהוא אביו של הילד, אפי' כשנולד מפנויה, חייב במזונותיו של אותו הילד.

עוד נראה מדבריו שהצהרתה של האם שהוא בנה ובנוסף טוענת שהוא אבי הבן, לא תועיל כדי לחייב אדם זה במזונות אותו ילד, אם אינו מצהיר ומודה ג"כ מצידו על כך.

ואולם, עי"ש בדרכי משה המעיר, שמדברי הר"ן (כתובות כח ע"ב ד"ה גמרא) משמע דלא כריב"ש. שם סובר הר"ן שכל חיובו של אדם במזונות ילדיו הינו רק משום שנגררין הילדים שמתחת לגיל שש אחר אימן, ומשום שחייב לזון אותה חייב ג"ג לזון אותם. וא"כ עולה שכל חיובו לבניו הוא רק כשהאם קיימת, אך אם אין האם קיימת לא חייב לזונם. ומוסיף שם כבר הר"ן שלא ראה שהראשונים גם פסקו כך. א"כ מדברי הר"ן נראה דלא כריב"ש הנ"ל, דהרי את הפנויה ודאי שאינו חייב לזון, וא"כ, אם אכן חיובו לזון הבן הוא משום חיוביו לאם, אזי את בנו מן הפנויה לא יתחייב לזון.

ומהי ההלכה במחלוקת זו שבין הריב"ש והרא"ש לר"ן. ובכן, דין הריב"ש הנ"ל נפסק גם בשו"ע (אבן העזר סי' עא סע' ד) "הבא על הפנוי וילדה ממנו, אם הוא מודה שהולד ממנו חייב לזונו". נראה שפוסק השו"ע בזה דלא כר"ן. כן נראה גם מדברי השו"ע בריש אותו סימן הפוסק "חייב אדם לזון בניו ובנותיו וכו'" ולא מחלק בין אם אימן קיימת או לא. ועי' בחלקת מחוקק שם (ס"ק א) המזכיר את מחלוקת הר"ן והרא"ש הנ"ל האם חייב לזון הבנים כשאין אימן קיימת. ועי' גם בבית שמואל שם (ס"ק א) שלא פוסקים בזה כר"ן.

ונראה להוסיף שכל המחלוקת הנ"ל בין הריב"ש והרא"ש לר"ן הינה רק אם לא נשא פנויה זו לאשה, ואולם אם נשאה ונתחייב במזונותיה נראה דלכו"ע חייב גם במזונות אותו הבן, שהרי מעתה יכול להיגרר אחר אמו (דגם לר"ן לכאורה נאמן שזה בנו, אלא שלא חייב לזונו משום שלא זן את אמו).

עולה מהנ"ל, שאדם המצהיר שזה בנו חייב כבר מעתה במזונותיו של אותו הבן, ואפי' אם עדיין לא נשא את אמו של בן זה לאשה.

הצהרת אבהות על תינוק שזה עתה נולד
עתה נברר ענין נאמנות אב על בנו קטן שזה עתה נולד ועדיין לא מכירו אביו כ"כ, האם נכלל בגדר "יכיר" ויאמן האב אודותיו, או שמא לא.

ועי' גמרא קידושין (ע"ד ע"א) שם מובא: "אמר רב נחמן, שלשה נאמנים על הבכור, אלו הן: חיה, אביו ואמו. חיה לאלתר, אמו כל שבעה, אביו לעולם, כדתניא יכיר – יכירנו לאחרים". האב נאמן על בנו לעולם. ואולם יש לברר, האם כוונת הגמרא שנאמן אב גם תוך ז' ימים ללידתו או רק מז' יום והלאה. מרש"י שם משמע שכל נאמנותו היא רק מז' ימים והלאה, שמאז אביו מכירו (לברית). ואולם, עי' בלחם משנה (הלכות נחלות פרק ב הלכה יד), המביא לשון הרמב"ם שהאב נאמן לעולם, ומסתפק בלשון זאת, האם כוונת הרמב"ם שנאמן אפי' תוך שבעה או רק לאחר שבעה ימים. ועי' קרבן נתנאל על הרא"ש בקידושין (פרק ד אות ז), שהבין בפשטות שכוונת הרמב"ם היא דלא כרש"י, ונאמן אביו אפי' תוך ז' ימים ללידתו.

ואולם, עי' בט"ז (אבן העזר סי' ד ס"ק כ) הכותב כך: "וה"ה אב, שהרי נתנה לו התורה נאמנות כדכתיב יכיר, ודאי אם היה אומר שהוא מכיר בטוב לא הפסיד הכרתו שהרי אמרה תורה סתם יכיר ולאו דווקא אחר ז' ימים אלא דאין דרכו להכיר קודם הברית". לדבריו, אדם הטוען בוודאות שמכיר את בנו – נאמן עליו כבר מרגע לידתו.

הצהרת אבהות על עובר שבמעי אמו
ראשית נדון אודות הכרת בכורה. ע"פ הסברות שהובאו לעיל נראה דלכו"ע אין האב נאמן לומר שהוא בכור, דהרי אפי' הטוענים שנאמן בולד שנולד זה רק משום שמכירו, משא"כ בעובר, שודאי שאינו מכירו.

כן מובא בשו"ת רע"א (ח"א סי' קכח ד"ה עוד), שם כתב: "והרב פילא נ"י אמר שעל עובר אינו נאמן בהכרת בכורו, דאין הכרה לעובר, ונזכרתי עי"ז שגם אנוכי כתבתי כן, וחפשתי ומצאתי כתוב ממני בגליון שו"ע חוה"מ (סי' רעז סע' ב) בכור שנולד לאחר מיתת אביו, כתבתי בזה"ל, בסוגיא אמרינן דיכיר אמר רחמנא והא ליכא, לפ"ז יש לדון באומר על עובר שהוא בכורו ונולד אח"כ, לא משוינן ליה לבכור, דאינו נאמן על עובר, דאינו בכלל יכיר וכו'". הבין הרע"א בפשטות שאין דין יכיר על עובר, ואין אביו נאמן לעשותו לבכור.

כן מובא גם בשו"ת חתם סופר (אבן העזר סי' עו ד"ה והנה דעת), וז"ל: "וצ"ל ע"פ מה דאמרינן בב"ב קמב ע"ב בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים, מ"ט יכיר אמר רחמנא והא ליתא דיכיר, וס"ל לרמב"ן דה"נ ההכרה שאמר האב קודם שנולד אינה הכרה אפי' נולד בחי האב, מ"מ הדיבור שאמר עליו בהיותו עובר אינו בתורת יכיר וכו'". אין דין הכרת בכור אודות עובר שלא הכירו אביו בפועל.

ועתה נדון לענין הכרת עובר לפסלו בפסולי יוחסין כגון שאומר שבנו ממזר הוא. אודות כך כבר מובא מפורשות במשנה בקידושין (עח ע"ב): "האומר בני זה ממזר, אינו נאמן, ואפי' שניהם מודים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינם נאמנים, רבי יהודה אומר – נאמנים". ועי' בגמרא שם שסברתו של רבי יהודה היא מדין "יכיר". א"כ נראה שלרבי יהודה (שהלכה כמותו) ישנו דין "יכיר" לפסול בנו גם בעובר שבמעי אמו. כן איתא גם ברמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק טו הלכה יט) וכן בשו"ע (אבן העזר סי' ד סע' כט), שנאמן אדם ב"יכיר" לפסול גם עובר.

מצינו א"כ שאמנם לענין ירושה לא תועיל הצהרתו של אב אודות עובר שהוא הבכור, ואולם לגבי לפסול עובר זה תהני הצהרתו, ויפסל (בביאור החילוק שבין ירושה לפסול, עי' בשו"ת משיב דבר ח"ג סי' ח).

ביחס לחיוב מזונות של אב לאותו ולד שיוולד (והכירו אביו בהיותו עובר); נראה שיש מקום לחייב האב במזונותיו, הלכך אם אמר על אשה מעוברת שהולד ממנו (ואפי' פנויה, כמובא לעיל) ולאחר מכן לא הכיר או לא ראה שוב את העובר שנולד, יש לחייבו במזונותיו (כשיוולד) עקב אמירתו ההיא. זאת ע"פ הריב"ש שהובא לעיל, שהאומר על הילד, ואפי' של פנויה, שהוא ממנו, הרי חייב עצמו לזונו (לכאורה מדין הודאת בעל דין). א"כ נראה דה"ה אם אמר זאת גם על עובר שעדיין לא נולד, חייב עצמו לזונו לכשיוולד.

הנהגה רגילה עם הילד כבנו – האם היא כהצהרת אבהות
האם זקוקים אנו להצהרתו המפורשת של האב שזהו בנו, או די לנו בהנהגתו עם ילד זה כבנו לכל דבר כדי שנחזיקנו כבנו, לזכותו של אב או לחובתו.

יש הסוברים שלאחר שנהג עמו כבנו, הוי כאומר בפירוש שזהו בנו. כן איתא בשו"ת חוות יאיר (סי' צג), וז"ל שם בתוך אריכות דבריו כשמבאר כיצד נעשית חזקה זו: "אע"פ שלא יצא מפיו 'בני הוא זה' ממש רק שהוחזק לבנו ע"פ האב בשאר דבריו ועניני חיבה שאין נוהגין רק אב עם בנו, אבל ממה שהיה אצלו בחזקת בנו אין ראיה". כדי שתחשב הכרה, יש לאב להחזיקו כבנו באופן מוחשי, ולא די מה שגדל אצלו כבנו. וכן מסכם שם: "נקוט מינה – דאין לפרש חזקת כשרות שאמר בני הוא זה רק שהיה כך בעיני כל אדם, אם לא ראינו הנהגה או דיבור שמוכיח ממנו שהוא בנו, שאז ודאי הוי כאומר".

ועי' גם בספר נתיבות לשבת (לבעל ההפלאה, סי' ד ס"ק כח) המתייחס לדברי הרמ"א (אבהע"ז סי' ד סע' כט) הכותב שאם היה לבן חזקת כשרות ע"פ אביו לא נאמן האב עליו לפסלו, וז"ל: "משמע דווקא כשאמר בפירוש שהוא בנו, כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, אבל אם גדלו כבנו משמע שיכול לומר אח"כ שאינו בנו, דומיא דמוחזקין בו שהיה בכור דנאמן אח"כ לומר שאינו בכור, כדאיתא בפרק יש נוחלין, אך בתשובת הרשד"ם סי' רלב כתב אפי' אין אנו צריכים שיקראהו בני, אלא אם נוהג עמו כבן מספיק להחזיקו לבן ליורשו, כדמוכח מלשון הרמב"ם וכו'. נראה דה"ה הכא הוי כאמירה וכו'". גם דבריו הינם מפורשים, שהנהגת אב עם הילד כבנו הוי כאומר שזהו בני וכשר הוא, ואין צריך להצהיר עליו כך באופן מפורש.

לסיכום
א. נאמן אדם בהצהרתו אודות בנו שהוא הבכור, והוא זה שראוי ליורשו פי שנים לאחר מותו. כן נאמן בהצהרתו שבנו פסול (ממזר או חלל), ונחזיקנו בפסול זה.

ב. הצהרתו של אב מועילה גם אודות בת.

ג. ישנה מחלוקת מהי גדרה של נאמנות זו; האם היא מדיני עדות או שמא הרי היא כגזירת הכתוב בעלמא שנאמן אדם על בניו, והרי היא גדר חדש ולא מכלל הכללים שבידינו לנאמנותו של אדם (וישנם כמה נפק"מ בדבר, ועי' בגוף המאמר).

ד. נאמנות אב בהצהרתו על בנו מדין "יכיר", הינה אף מחוץ לכותלי בית הדין.

ה. נאמנותו של אב לפסול את בנו, היא אפי' אם האם מכחישתו ואומרת שממנו נתעברה והוולד כשר.

ו. נאמן אב לפסול גם את מי שאומר שאינו בנו.

ז. אדם המצהיר שזה בנו, חייב כבר מעתה במזונותיו של אותו הבן, ואפי' אם לא נשא את אמו של בן זה לאשה.

ח. לענין ירושה לא תועיל הצהרתו של אב אודות עובר שהוא הבכור, ואולם לגבי לפסול עובר זה תהני הצהרתו, ויפסל.

ט. הנהגת אב עם הילד כבנו, הרי היא כאומר שזהו בני וכשר הוא, ואין צריך להצהיר עליו כך באופן מפורש.