רקע עובדתי
בפני ביה"ד תביעת האשה לתשלום כתובתה.

הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בתאריך 6.11.14, נישואין ראשונים לצדדים, ולהם 2 ילדים קטינים.

תחת החופה התחייב הבעל בכתובה על סך 320,000 ש"ח.

בתאריך 7.2.19 הגישה האשה ע"י ב"כ כתב תביעה לגירושין כנגד הבעל.

לדבריה, הגיע לידיה מידע כי הבעל "רועה בשדות זרים"...

ביה"ד קבע מועד דיון ליום ד' אדר א' התשע"ט 11/3/19.

לדיון הופיעו הצדדים והצהירו שהם גרים בנפרד כ - 9 חודשים וכי ברצונם להתגרש זמ"ז.

הצדדים טענו זע"ז טענות בגידה הדדיות. כך בפרוטוקול הדיון:

ב"כ האשה: האשה רצתה שלום בית, יש לה תינוקת, והאשה רוצה את כתובתה בסך 320.000 ש"ח.

ב"כ הבעל: הבעל רצה שלום בית, האשה בגדה בו, אם היא תוותר על כתובתה ומזונותיה , הצדדים יתגרשו.
...
האשה: רק שילדתי גילתי את הבגידה, חברות סיפרו לי ...הבחורה שהוא יוצא איתה ... פנתה אלי... וגם תפסתי אותם, היא שלחה לו הודעות, יש לי פה תמונות ... וגם היה תקרית שתפסתי אותם ביחד... הרבצנו אחת לשניה...
...
הבעל: כל מה שהיא אמרה זה לא התמונה בדיוק... ואז באה מישהי לעבודה היינו מדברים ... בחיים לא היה משהו מיני, בחיים לא שכבתי איתה...
...
האשה: לפני שבועיים היינו ביחד ...

הבעל: ... אני מסתכל בטלפון יש תמונה שלה במיטה עם גבר, היתה לבושה עם חולצת בטן ותחתון, למרות שזה דוד שלה...

האשה: זה היתה חולצת בטן, הוא בן דוד שלי....
...
ביה"ד: אתה היית עם הבחורה הזו בקשרי ידידות?

הבעל: בחיים לא היה משהו מיני... נישוק אף פעם לא היה, חיבוק היה משהו רגיל...

הצדדים הסכימו להתגרש ונושא הכתובה ישאר פתוח, וביה"ד קבע מועד לסידור גט.

בתאריך 25/3/19 הגישה ב"כ האשה כתב תביעה כנגד הבעל לתשלום הכתובה בסך 320.000 ש"ח. לדבריה הבעל "רועה בשדות זרים" והיא מבקשת להכריז עליו כמורד ובוגד. עוד תובעת לחייב את הבעל בתשלום של עיקר כתובה ותוספת כתובה, וכן לחייב אותו בפיצוי הולם בגין הרס המשפחה.

בתאריך 2/4/19 התגרשו הצדדים זמ"ז.

ביה"ד קבע לצדדים כמה דיונים בענין הכתובה, בהם העלו הצדדים את טענותיהם ונחקרו על כך. להלן ציטוטים מהדיונים שהתקיימו בביה"ד:

כך בפרוטוקול הדיון מיום 15/5/19 - י' באייר התשע"ט:

האשה: ..ראיתי 72 הודעות של גבר שכמובן זו הייתה אותה בחורה ורשמה לו לא בגדתי בך... ואז היא סיפרה שהוא עבד עליה שהוא עומד להתגרש..
...
הבעל : לא היה בינינו שום דבר רומנטי ...היינו ידידים טובים...
...
הבעל : גיליתי את התמונות וההודעות עם הגבר הזה...הוא בלי חולצה , היא יושבת חצי עם חזיה, ואני אמרתי לה שאני רוצה לעזוב...
...
האשה: זה בן דוד שלי... וזה לא ערום, זה עם חולצות....

ובהמשך חקירת האשה:

ב"כ הבעל: וזה נהוג אצלך להצטלם עם בני דודים שניים, חצי ערומים במיטה?

האשה: ממש לא ערומים, ובהמשך, אמא שלו הייתה איתנו יחד...
...
האשה: ...הוא הרביץ לי, היינו מקללים ...

הוא היה אומר לי זונה, שרמוטה, ליד אנשים, והייתי אומרת לו אותו דבר, אתה זונה שרמוטה, לא אני ...

בהמשך חקירת הבעל:

ב"כ האשה: תאשר לי שאתה עזבת את הבית,

הבעל: אני יגיד למה, בגלל התמונה שראיתי בחדר עם הבחור, הזה שהוא "בן דוד שלה" היא באה וסיפרה לי שבן דוד שלה כל פעם ניסה לגעת בה... נכון?

האשה: ממש לא,
...

ובהמשך הדיון:

הבעל: שלחו עלי עבריינים, היא שלחה אלי ערבים... אם אלך עם אנשים כאלה למשטרה, אני אגמור בבית קברות...

כך בפרוטוקול הדיון מתאריך ז' בתמוז התשע"ט - 10/7/19 (שורות 64-67):

ב"כ האשה: אז בא תסביר לי איך שני אנשים שאינם זוג קנו בגד ים תואם שהוא מאותו בד?

הבעל: היא עובדת בבגדי ים בימי שישי לפעמים וחברה שלה תופרת... מה רע שהיא קונה לי ולילד מתנות ...
...
ב"כ האשה: תאשר לי בבקשה שהאשה הסכימה לקבל אותך בחזרה למרות כל מה שעשית לה...?

הבעל : כן...
...
ב"כ האשה : תאשר לי שהאשה מאד אהבה אותך ולא רצתה להתגרש ...

בעל: זה לא הייתה אהבה, זה היה אובססיה... כי היא פחדה להשאר לבד גרושה עם שני ילדים...

ובדיון קבלת עדויות מיום 12/1/20:

העדה: אני מכירה את הבעל... הייתה לנו עובדת... יותר משלש פעמים, הייתי רואה אותם יוצאים משם ביחד, כשהיד שלה ביד שלו, ופעם אחת ראיתי אותם בפני מתנשקים ...תמיד הוא אמר לי אל תספר כלום לאשה, אנחנו רק ידידים...
...
העדה: ...כן. יש גם תמונות מוכיחות שהוא מעלה לפייסבוק תמונות שלו ושל האשה הידידה מחובק עם סט זוגי של בגד ים.... יש גם תמונות שהם הולכים עם הילדים לג'ימבורי והראש שלו עליה...
...
העדה: א' (האשה) נלחמה על הנישואין האלה עד רגע הגירושין ...
...
כך בעדות העדה השניה:
העדה: אני יודעת גם שא' (האשה) בגדה בי' (הבעל). יש תמונות שהיא נמצאת עם גבר נשוי במיטה...

ב"כ האשה: עוד פעם היא אומרת שמעתי... ולכן אין להתיר עדות מפי השמועה.

ב"כ הבעל: אני מקבל את דברי חברתי, אני מבקש ממך שוב רק מה שאת יודעת מידיעה אישית, ראית בעיניים והיית נוכחת ושמעת באוזניים.
...
ב"כ האשה: אמרת שזו לא הפעם הראשונה שא' (האשה) זנתה. אמרת שאת יודעת גם מידיעה אישית. אז תפרטי לנו מה הם עוד הפעמים על מנת שנזמן עוד עדויות?

העדה: אני בוחרת לא להתעסק בזה ...
...
העדה: בקבוצה הזו הלכו דיבורים ורמיזות שהאשה הלכה עם כמה נשואים שנמצאים בקבוצה...

נקבעו מועדי דיון נוספים. נקבע דיון לתאריך י"ג בטבת התשפ"א 28/12/20 אליו האיש (הגרוש) לא הופיע, וכן לתאריך ל' בתשרי התשפ"ב (6/10/21), גם אז האיש לא הופיע, לדברי ב"כ האיש מסיבות רפואיות.

לאחר הדיון הורה ביה"ד לצדדים להגיש סיכומים.

סיכומי הצדדים:
סיכומי האשה:
האשה תובעת את סך כתובתה, עיקר ותוספת, וכן פיצוי הולם בגין הרס המשפחה.

לדבריה, הבעל בגד בה עם בחורה שעבדה איתו. היא ראתה הודעות של הבעל עם הנטענת.

האשה הייתה חפצה בשלום בית והבעל עזב את הבית. היא ניסתה להתאבד כי אהבה את הבעל, והייתה פגועה ממנו על שבגד בה.

האשה מכחישה כי בגדה בבעלה.

אודות האירוע הנטען, היא מתועדת עם בן דודה שהוא שוכב, והיא יושבת עם חולצת בטן.

סיכומי הבעל - הגרוש:
עמדת הבעל - הגרוש, כי הוא פטור מתשלום כתובה או פיצוי.

לדבריו, האשה נהגה להכפיש את שמו של האיש ולקללו נחרצות בפניו.

האשה היא שבגדה בו או לכל הפחות עשתה מעשה כיעור. האשה הודתה ששהתה יחד עם גבר זר בביתו בעודו פרוד מאשתו.

הבעל מצידו הודה כי התחבק עם הנטענת, אך לא בעת שהיה נשוי.

האשה היא זו אשר דרשה גט ואילו הוא הסכים להתגרש ממנה.

ראשי -פרקים
1. אם התנהגות האשה בגדר מעשה כיעור.
2. אם התנהגות האשה בגדר עוברת על דת.
3. אם האשה צריכה התראה להפסידה כתובתה מחמת היותה עוברת על דת ואם צריך עדים על כך.
4. אשה שתבעה להתגרש בגין נסיונות שלום בית שלא צלחו, אם מפסידה כתובתה.
5. אשה ההולכת בלבוש פרוץ כדרך אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, אם מפסידה את כתובתה.
6. מסקנה

ראשי - פרקים - הרחבה
1. אם התנהגות האשה הוי מעשה כיעור
הנה עיקר הסוגיא בנושא מעשה כיעור מצינו בגמרא במסכת יבמות (כד ע"ב):

"דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר, אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא, רוק למעלה מן הכילה, אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא..."

ומפרשת הגמרא בהמשך: "קלא דלא פסיק וליכא עדים כרבי, קלא דפסיק ואיכא עדים כרב."

ובביאור הסוגיא מצאנו מחלוקת בין רבותינו הראשונים. שיטת התוספות שם והרי"ף שהסוגיא מדברת לענין הוציא מן הנטען ולא מן הבעל, ושיטת רש"י (שם, וכך מביא אותו הרא"ש שם) שהסוגיא ענינה להוציא מן הבעל.

ובשולחן ערוך אבן העזר סי' יא סעיף א' נחלקו המחבר והרמ"א בכך.

המחבר פסק כתוס' והרי"ף שהסוגיא ענינה לאוסרה על הנטען אבל אינה נאסרת על בעלה רק בעד טומאה, והרמ"א פסק כשיטת רש"י והרא"ש שאם יש קול עם עדי כיעור מוציאים גם מהבעל ובתנאי שאין לו בנים ממנה.

והרמב"ם (הלכות אישות פרק כד הלכה טו) פסק כשיטת התוס' והרי"ף:

"כיצד היא יוצאה משום שם רע, כגון שהיו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר שהדברים מראין שהייתה שם עבירה ...כגון שהייתה בחצר לבדה וראו רוכל יוצא ונכנסו מיד בשעת יציאתו, ומצאו אותה עומדת מעל המיטה והיא לובשת המכנסיים ... או שראו אותו מנשק על פי חלוקה... או שראו אותן מנשקין זה את זה ...אם רצה בעלה להוציאה תצא ואין לה כתובה..."

וכתב המבי"ט בתשובה (חלק א' סי' רפז):

"ומה שכתב הרמב"ם וכיוצא בדברים אלו היינו דוגמתן ממש שיהיו הדברים מכוערים כמו אלו, אבל מה שאינו כל כך מכוער אינה מפסדת, וגם אם יש ספק אם הוא דבר מכוער או לא אינה מפסדת, דכתובתה בחזקתה היא..."

וכן מצינו שהסתפקו האחרונים (ראה בית שמואל) מה הדין במקרה שאנו בטוחים שבמעשה הכיעור הנוכחי לא היה מעשה זנות, אלא רק אנו חוששים שמא בפעם אחרת היה מעשה זנות.

וכאן כפי הנראה לא היה מעשה זנות כיון שהאשה והנטען לא סגרו את הדלת והגיפו התריסים, אלא היו עוד אנשים בבית, וכן צילמו אותם ביחד, אז נראה שבאותו זמן לא היה מעשה טומאה.

וכן מצינו בשו"ת צמח צדק ליובאוויטש (אבן העזר סי' כט אות ב') שאם ראו דבר כיעור גדול כעין שהיו שוכבים זה לצד זה בפשיטת בגדים, יש לאוסרה לבעלה מדאורייתא כיון שיש רגלים מוכיחות ממש שזינתה, ובמקרה שם מדובר דווקא בעדי כיעור, וכן שהם שכבו זה ליד זה בלי בגדים, אבל במקרה דידן, לדברי האשה לא נעלו את הדלת (שהרי צילמו אותם) ושכבה או ישבה בבגד פריצות ליד קרוב משפחה ששכב על המיטה.

ונראה שדרכה של האשה ללכת בבגדים אלו ביום יום כדרך שגרה, ולכן אין זה מעשה כיעור ואינה מפסידה כתובתה.

2. אם האשה מוגדרת כ"עוברת על דת"
מצינו בגמרא בכתובות (עב ע"א):

" ואלו יוצאות שלא בכתובה, העוברת על דת משה ויהודית ... ואיזוהי דת יהודית, יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ומדברת עם כל אדם..."

ומבארת הגמרא:

" ...אמר רב יהודה אמר שמואל במראה זרועותיה לבני אדם, רב חסדא אמר אבדימי בטווה ורד כנגד פניה ומדברת עם כל האדם, אמר רב יהודה אמר שמואל במשחקת עם בחורים..."

וכך פסק הרמב"ם (הלכות אישות פרק כד הלכה י' - יב):

"מי שזינתה תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת... ואיזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל... או שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם או שהייתה משחקת עם הבחורים..."

במקרה המונח לפנינו טוען הבעל וכן האשה מודה שהיא ישבה עם קרוב משפחתה ליד מיטתו שהיא לבושה בבגדים של פריצות.

מקרה זה דומה לדין של "מראה זרועותיה לבני אדם" או לדין של "משחקת עם בחורים", ולפי זה הפסידה את כתובתה.

אך נראה לומר שמשום כך לא הפסידה את כתובתה. ראה משנה למלך (הלכות סוטה פרק ב' הלכה א'):

"והנראה אצלי בבירורן של דברים הוא זה, דכל אותן ששנינו בפרק המדיר ביוצאות בלא כתובה, לא משום דאינהו עבור איסור... ודת יהודית שיוצאה בלא כתובה, התם לאו משום איסורא דידה, אלא כיון שעשתה דבר פריצות, אימור זונה היא וזנתה תחתיו, ומשום הכי הפסידה כתובתה, לא משום האיסור עצמו, ולפיכך בהתברר לנו דאשה זו שעברה על דת טהורה היא... פשיטא שאינה מפסדת כתובתה..."

והנה במקרה דידן בדיון מיום 15/5/19 הסכימה האשה להבדק בפוליגרף שלא היו לה יחסי אישות עם קרוב משפחתה.

עוד נראה שהאירוע של האשה בלבוש פרוץ יושבת ליד קרוב משפחתה היה אירוע חד פעמי, ולא היה לו המשך של אירועים (שהבעל טען והאשה מודה בכך).

אם כנים דברינו, אין הוכחה שאשה זו נטמאה עם קרוב משפחתה ולכן לא הפסידה את כתובתה.

3. אם צריך להתרות באשה כדי להפסידה את כתובתה
ראה גמרא סוטה (כה ע"א):

"איבעיא להו עוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה או אינה צריכה, מי אמרינן כיון דעוברת על דת היא לא בעיא התראה, או דילמא תיבעי התראה דאי הדרה בה תיהדר בה."

ומסיקה הגמרא שצריך התראה.

וכך פסק הרמב"ם (הלכות אישות פרק כד הלכה יד):"העוברת על דת צריכה התראה ועדים, ואחר כך תפסיד כתובתה", וכך פסק השולחן ערוך (אבן העזר סי' קטו סעיף ד') שעוברת על דת צריכה התראה להפסידה את כתובתה.

והנה מצאנו בתשובת שבות יעקב (חלק ג' סי' קכז) שחילק כי בדברים הידועים והמפורסמים לכל הציבור אין צריך התראה, אך דברים שאינם ידועים לכלל הציבור צריך התראה:

"ונראה לעניות דעתי דאפילו נימא דכל עוברת על דת משה צריכה התראה, מכל מקום משמשתו נידה שהוא דבר הידוע לכל האנשים אפילו שהוא עם הארץ גמור, מכל מקום בשעת נישואין לומדים עמה קרובים ושכנים כיצד תזהר בנידתה, שוב אין צריכה התראה אחרת בשעת מעשה."

ובב"ש (סי' קטו סעיף יז) הביא את שיטת השלטי גיבורים שאין צריך להתרות בה שתפסיד הכתובה אלא מתרה בה שלא תעשה כך כך.

במקרה דידן, מחד גיסא האשה הייתה מקפידה על הלכות טהרת הבית וטובלת במקווה כפי שאמרה בדיון בתאריך 15/5/19, ואם כך הם פני הדברים נמצא שאשה זו מודעת להלכות טהרת הבית וצניעות ואולי אינה צריכה התראה, אך מאידך גיסא אולי אשה זו למדה וידעה את הלכות טהרת הבית, אבל אינה מודעת להלכות צניעות של בנות ישראל, ולכן אולי דרכה של אשה זו ללכת בלבוש פרוץ וצריכה התראה.

אם צריך עדים על כך שהאשה עברה על דת יהודית
לכאורה במקרה הנ"ל אין עדות מוכחת שהאשה עברה על דת. יש לפנינו רק עדות של העדה שהתקבלה בדיון ביום 12/1/20 שהיא מעידה כי "יש תמונות שהיא נמצאת עם גבר נשוי..." (שורה 221), וב"כ הצדדים הסכימו שאין לקבל עדות מפי השמועה.

אך דא עקא, מדברי האשה משמע שהיא מודה שהיה אירוע שבו היא ישבה בלבוש פרוץ ליד קרוב משפחתה בחדרו, ומצינו שמקרה זה נתון במחלוקת ראשונים:

הר"ן במסכת כתובות (לב ע"ב מדפי הרי"ף) מביא את שיטת הראב"ד, על דברי הגמרא "ואי לא ידע מנא ידע?" ולא העמידה הגמ' שהאשה מודה לכך, כי היא אינה נאמנת, כי אין אדם משים עצמו רשע, וחלק על זה הר"ן וכתב שלהפסידה כתובתה ודאי שנאמנת, כי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ומה שהגמרא לא העמידה בכך כיון שהמקרה שהאשה מודה הוא מילתא דלא שכיחא.

והנה הרמ"א בשולחן ערוך (אבן העזר סי' קטו סעיף ו') כתב שאם האשה אומרת שזינתה ויש רגלים לדבר היא נאמנת, והרי במקרה המונח לפנינו האשה מודה ששהתה בלבוש פרוץ על יד קרוב משפחתה והוי רגלים לדבר שאכן כך היה, והיא נאמנת ומפסידה את כתובתה.

והנה בפד"ר (כרך ב' עמ' 247) כתבו הרבניים הדיינים א. ע. רודנר, מ. ב. חמווי, א. שאר ישוב:

"ובנידון דידן אף שהחלטנו שאין כאן מעשה כיעור אך היא בגדר עוברת על דת, ובדומה לכך הביא באוצר הפוסקים סי' יא סע' קיג אות ב' מתשובת אבני נזר סי' לו שהייתה מסתובבת באפלה עם בחור ופסק דאף שאין זה נקרא יוצאים ממקום אפל, אך עוברת על דת מיקרי... אולם מכיון שהבעל לא התרה בה בפני עדים והיא מכחשת כל דברי הבעל אינה מפסידה כתובתה..."

וכן בפד"ר (כרך ג' עמ' 349) לרבנים הדיינים א. י. ולדנברג, עובדיה יוסף, יוסף קאפח זצ"ל, שכתבו:

"מלבד כל זאת, ישנם בנידונינו שלשה גורמים יסודיים השמים לאל את הטענה שיחשב הדבר כעוברת על דת יהודית שמצווה לגרשה ומפסדת כתובתה, והמה:
א. הבעל לא התרה שום התראה קודמת על כך...
ב. בשו"ת הרשב"א חלק א' סי' תקע"א (מובא גם בבית יוסף בטור אבן העזר סי' קטו) מבאר שלא אמרו בכל כהאי גוונא לדונה כעוברת על דת יהודית, אלא ברגילה לכך, אבל אם גילתה ופרעה ראשה באקראי, או שדיברה עם בחורים, פעם אחת דרך מקרה, ודאי לא הפסידה כתובתה, ודברי הרשב"א נפסקו להלכה, גם ברמ"א בסימן קט"ו סעיף ד', ועיין מה שהאריכו בדברי הח"מ, הב"ש, הגר"א, והפוסקים שהובאו בפת"ש ס"ק י', ועיין מה שהאריך בזה בספר שו"ת שערי רחמים חלק אבן העזר סי' יב ...
ג. הרשב"א שם בתשובה משמיענו עוד כלל בזה, וכתב עוד שבשעת הכעס היה, ובשעת הכעס הרי היא כשוטה, ואין השם יתברך ומצוותיו כנגדו באותה שעה ...ורצה לומר שאין דין עוברת על דת אלא שעושה כן מרוב פריצות ובמגמה לעבור על הדת היהודית, אבל לא שעשתה כן מחמת כעס ופתיות, וכן כתב המאירי בחידושיו (כתובות דף ע"ב)... ולפי זה יש לומר דבנידונינו אפילו אילו המקרה הזה היה נכון, יש לדון שלא עשתה כן מחמת חציפות או פריצות אלא מחמת שטות ופתיות בלבד..."

וכן אפשר לומר גם במקרה שלנו, הרי האשה לא ישבה בלבוש פרוץ ליד הקרוב משפחה בדרך חציפות או פריצות, אלא כנראה ישבה כך בדרך של חוסר תשומת לב, או שהיא רגילה לכך, ולכן אשה זו לא מוגדרת כעוברת על דת.

4. אשה שתבעה להתגרש בגין נסיונות שלה לשלום בית שלא צלחו אם מפסידה כתובתה
במקרה שלנו, האשה הגישה תביעה לגירושין לאחר שביקשה שבעלה יחזור אליה לאחר שעזב את הבית. האשה חשדה שבעלה עזב את הבית כיון שיש לו אישה אחרת. ואכן, בעלה חזר לבית לתקופה מסוימת, אך לאחר זמן עזב את הבית שוב, וכך האשה התעמתה עם האשה האחרת גם בשיחת טלפון וגם בהתכתבות בוואטסאפ, ומבקשת מהנטענת להשאיר אותם ביחד כזוג נשוי. מרוב יאוש מהמצב אליה נקלעה האשה, היא ניסתה לשים קץ לחייה לאחר שהיא הפנימה שנראה שבעלה יעזוב אותה לצמיתות לטובת אשה אחרת. לאחר מכן, משנואשה האשה להחזיר את בעלה הביתה, ולאחר שהבינה שכל הניסיונות שלה להחזיר את בעלה אליה ולחזור ביחד איתו לחיי נישואים תקינים עלו בתוהו, היא הגישה תביעת גירושין לבית הדין.

לכן נראה שאין אישה זו מפסידה את עיקר כתובתה והתוספת.

5. אשה ההולכת בלבוש פרוץ כדרך אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות אם מפסידה את כתובתה
הנה מצינו בשו"ת משפטי שאול - פסקי דין, להגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל - חבר בית הדין הגדול (סי' ה' עמ' מו) שכתב במקרה שהיה מונח לפניו:

"עוד טענה שכל טענות הבעל על דבר התנהגותה, אינן טענות הנובעות מתום לב ש:"א"כ כל איש חפשי הנשוי עם חפשיה כמוהו יבא בטענות כאלה להתגולל על אשתו להוציאה על כרחה ונמצא ביה"ד מסייע בידי עוברי עבירה".

אף טענה זו לא מצאנו בה ממש, אם אמנם בנוגע לדברים שנהגה בהם קלות ראש בדת משה וישראל בידיעת הבעל ובהסכמתו, ועכשיו לרגלי קטטות שנולדו ביניהם מעורר טענה זו כלפיה, יש מקום רב לומר שלא נזקק לה כי דיני התורה לחיים ניתנו, ולא בכדי לתת יד לכל רשע ומנוול להשתמש בהם למלא תאוותו, ועיין בזה בדובר מישרים חלק א' סימן קנ"ד (אות ב') שכתב בא"ד בכל כה"ג "לגדור גדר בפני החופשיים וכו' והרוצים לפרוץ הגדר וליקח חופשיות ביותר, ולהיות נבל ברשות התורה, לכן צדדנו דאין בכוח הבעל לגרשה בעל כורחה". אולם בכגון דא ודאי יש מקום להבחין גם בדרגות הקלקול והשחיתות, ואף שאנו רואים בבעל שאינו מקפיד בלבושה וכל כיו"ב מדברים שדשו בהם רבים והפך להם להיתר, מכל מקום אין לנו שום יסוד לומר שלא איכפת לו גם בדברים שקרבתם למעשה זנות הוא גדול ביותר, ולסוג זה שייכים הריקודים הסלוניים הללו כפי עדותם של העדים. וכה"ג בגמרא סוף גיטין שאמרו שם:"רוחצת עם כל אדם ס"ד?" ופירשו התוספות אפילו אדם רע אינו סובל זה מאשתו..."

וכן הביא הגאון הרב אליעזר וולדינברג זצ"ל חבר בית הדין הגדול בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ז' סי' מח פרק ג'):

"דמכיון שלא הוחזק הבעל הזה להיות בודל את עצמו מלעבור על מצוות התורה, ואדרבא הוחזק להיפך, לא כל כמיניה להוציא עבור טענותיו זאת את אשתו ולהוציאה בלא כלום...

ודבר זה שלא לחייב את את האשה בקבלת ג"פ בהיכא שהבעל אינו מנוקה מעוון, יש בזה גם משום גדירת גדר בפני הפורצים, שלא יעשו את התורה קרדום לחפור בה למען הגשמת שרירות ליבם, ושלא ימצאו להם מקום להתאחז בקרני הדת, להיות נבל ברשות התורה, לבגוד באשת נעורים, ובפרט בדור פרוץ זה בעו"ה שרבים המה הבעלים הנותנים עיניהם בנשים אחרות ומואסים על ידי כך בנשותיהם, ומחפשים כל מיני דרכים להיפטר מהם ולהשאירם לאנחות יחד עם ילדיהם..."

וכעין זה מצינו להגאון הרב עובדיה יוסף הראשון לציון זצ"ל בשו"ת יביע אומר (חלק ג' חלק אבן העזר סי' כא אות יט):

"שאם לא כן, כל איש חופשי הנשוי עם חופשיה כמוהו, ויתן עיניו באחרת, ויבוא בטענות כאלה להתעולל על אשתו ולהוציאה בעל כורחה ובלי כתובה, והיא לא תוכל לעמוד בדרישותיו, פן תהיה לבוז בעיני חבריהם וחברותיהם, ויוציא מחשבותיו לפועל לגרשה בלי כתובה ובניגוד לרצונה, ונמצאנו מסייעים ידי עוברי עברה לבגוד באשת נעוריהם וללכת אחרי שרירות עיניהם..."

וכך כתב הגאון הרב משה פיינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה (חלק אבן העזר חלק א' סי' קיד):

"בדבר אשה שאינה רוצה לכסות שערה בזמן הזה שבעוה"ר רוב נשים אף משומרי תורה מזלזלין בזה, אם מחויב לגרשה...

ובגוף הדבר כיון שבזמן הזה אין להחשיבה פרוצה בזה כיון שהרבה מזלזלות בזה, אין להפסידה כתובתה, ואם ידע הבעל מתחילה כשנשאה שאינה רוצה לכסות השער, ומכל מקום נשאה וכתב לה כתובה, אף אם היה זמן בזמן שרוב הנשים היו מכסות שערן כדין, נמי היה צריך ליתן לה כתובה, כיון שידע ונתרצה ונתחייב לה כתובה, ודין הגמרא הוא רק כשלא ידע שחשב שתתנהג ככל בנות ישראל הכשרות, ובסוף לא רצתה, או שאחר זמן זמן קלקלה מעשיה בזה ואינה רוצה שוב לכסות שערה, בזה אמרו שיוצאה בלא כתובה, ובזמן הזה אם לא אמרה לו קודם קידושין שתכסה שערה, לא היה יכול לסמוך על חזקת כשרותה, שתכסה שערה, והרי זה כידע ונתרצה שאין שייך כלל לדון להפסידה כתובתה."

לפי כל מה שמובא לעיל נראה לומר שגם במקרה דנן הרי הצדדים נישאו כזוג שאינם שומרים תורה ומצוות והאשה לא שמרה על לבוש צנוע, והבעל הסכים והתרצה בכך ועל דעת זה התחייב לאשה את כתובתה.

דא עקא, לאחר שאולי הבעל מצא אשה אחרת (לפי טענת האשה), אזי גמלה בליבו ההחלטה לפרק את הנישואין הללו, ואז בא בטענה שהאשה הלכה בלבוש פרוץ וישבה כך ליד קרוב משפחתה ששכב על מיטה, אך הלבוש שהלכה בו האשה המתואר על ידי הצדדים הוא לבוש שלצערנו הרב, אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות חלקם הולכים בלבוש פרוץ בריש גלי, ולכן נראה שהאשה לא הפסידה את כתובתה.

6. מסקנה:
א. הבעל חייב לשלם לאשה את כתובתה ותוספת כתובה בסך 320.000 ש"ח.

ב. על הבעל לשלם חיוב זה בתוך 90 יום.

ג. אם ירצה הבעל פריסה לתשלומין, יודיע על כך לבית הדין תוך 30 יום.



הרב יאיר לרנר – דיין

הצדדים נישאו בשנת 2014 ולהם שני ילדים ילידי 5/2016 ו- 6/2018.

הצדדים התגרשו בתאריך 2/4/2019.

האשה תובעת כתובתה בסך 320 אלף ש"ח.

האיש טוען שהאשה לא זכאית לכתובה.

לאחר העיון בדברים שכתב ידידי ועמיתי הגר"י לרנר שליט"א בהרחבה ובטוב טעם, דעתי שונה ממסקנת הדברים בהתייחס למקרה דנן.

האשה זכאית באופן עקרוני לכתובה כל עוד האיש אינו מוכיח שהיא הפסידה כתובתה.

לבעל טענות רבות כנגד האשה. כל טענותיו של האיש, למעט טענתו על קשרי האשה עם גברים זרים, ודאי אין בהם כדי להפסיד לאשה את זכותה לכתובה.

האשה אמנם הודתה בקללות אך לטענתה הם היו בתגובה לקללות הבעל.

לאשה היו ניסיונות התאבדות. האשה הסבירה זאת בכך שהיא נוכחה שהיא מאבדת את הבעל עקב בגידותיו ועקב עזיבתו את הבית. גם בכך לא הפסידה האשה את כתובתה.

האשה טענה שהבעל בגד בה כשהיו נשואים. הבעל הכחיש. לדעת בית הדין נראית יותר עמדת האשה שהבעל אכן בגד בה. אמנם לצורך זכאות האשה לכתובה, אין צורך לקבוע זאת בצורה החלטית. גם אם הבעל לא היה בוגד באשה, היא לא הפסידה כתובתה.

הטענה העיקרית שבגינה יש לבחון האם האשה הפסידה את כתובתה, היא טענת האיש שלאשה היו קשרים עם גברים במהלך חיי נישואיהם.

גב' ל', גרושתו של מר ל', העידה שלאשה היו קשרים עם מר ל', ולדבריה הקשרים היו גם בתקופת הנישואין של בני הזוג. האשה הכחישה זאת וטענה שהקשר החל רק לאחר גירושיה.

ביה"ד בדעה שאין משקל לעדות זאת.

ראשית, המשקל ההלכתי של עדה אינו ברף ההלכתי הגבוה.

בנוסף, עדה זו הינה גרושתו של "הנטען" ומטבע הדברים היא אינה אוהבת בלשון המעטה את מי שאח"כ יצרה קשרים עם בעלה. אין משקל הלכתי רב של עדה מסוג זה להוכיח שהקשרים היו לפני הגירושין של בני הזוג. העדה גם ציינה את המתחים שהיו בינה לבין האשה.

יתר על כן, גב' ל' טענה בעדותה שקשרי האשה עם הנטען היו גם בזמן נישואי בני הזוג. בפרוטוקול נכתב:

"ביה"ד: היא הלכה עם בעלך?
העדה – כן.

ביה"ד: והם היו נשואים אז?
העדה – באוגוסט האחרון היא עברה לגור איתו בבית שלי. אני חושבת שהקשר שלה איתו התחיל בהחלט כשהיא היתה נשואה."

ביה"ד ששמע את העדות, התרשם שטענה זו לא הייתה מבוססת על ידיעה ודאית של העדה אלא על תחושה שלה או על הסתברות וכדומה. כאשר האשה מכחישה זו, אין לעדות זו משקל הלכתי להפסיד לאשה את הכתובה.

אך לבעל יש טענה נוספת שהאשה שהתה עם בן דוד שני שלה במיטה. לטענת הבעל הם היו חצי ערומים. הגבר היה בלי חולצה והאשה בחלק גופה העליון הייתה עם חזיה. האשה טענה שהם לא היו ערומים אלא לבושים עם חולצות. לדבריה הגבר שכב במיטה והאשה לא שכבה במטה אלא ישבה לידו.

האשה הסבירה שהם שהו בחדר ולא בסלון כי הגבר לא הרגיש טוב.

היה ויכוח בין הצדדים לגבי התמונה שתיעדה אותם בחדר, האם האשה מחקה את התמונה או לא.

הבעל טען שהאשה גם התכתבה עם הגבר אחת לשבוע עשרים הודעות ביום. האשה הסבירה שבאותו זמן הגבר היה פרוד מאשתו והיא ניסתה להחזיר אותם להיות ביחד, ואח"כ הם חזרו להיות ביחד.

דברים אלו לענ"ד אינם סיבה לשלול מהאשה את כתובתה אך הם סיבה לפשר לגבי גובה הכתובה.

כמו כן, מלכתחילה מדובר בכתובה שאינה בסכום נמוך. לגבי כתובה בסך 320 אלף ש"ח ישנם לפעמים טענות שמדובר בסכום כתובה מוגזם. ישנם אף דעות שמלכתחילה בכתובה בסכום שכזה יש לתת לאשה סכום נמוך יותר. אמנם רבים חולקים על דעה זו וסבורים שאין זה סכום מופרז ושיש לבחון כל מקרה לגופו.

במקרה דנן בשנת 2019 כשהצדדים התגרשו, אמר הבעל שיש חובות של 400,000 ש"ח. אך בבחינת שאלת כתובה בסכום מופרז, יש לקחת יותר בחשבון את המצב שהיה בזמן הנישואין בשנת 2014.

אך בצירוף הנתונים של התנהגות האשה שפורטה לעיל ובכך שגובה הכתובה אינו נמוך, לענ"ד יש לפשר ולתת לאשה בגין הכתובה סך של 120,000 ש"ח. מובהר בזה שהטעם העיקרי לפשרה הנ"ל, הוא ענייני התנהלות האשה עם בן דודה השני. עניין הכתובה המופרזת, הוא רק חזי לאיצטרופי.

מאחר ולבעל ישנם כיום חובות כספיים, יש הצדקה שחיוביו בגין הכתובה יהיו בתשלומים וכדומה, או שהם יקוזזו מחיובים כספיים של האשה לבעל ככל וישנם. (חלוקת הרכוש שבין הצדדים מתנהלת בבימ"ש לענייני משפחה).

במידת הצורך, ביה"ד יבדוק את שאלת התשלומים או פריסה או קיזוז של החיוב הכספי בגין הכתובה, וכל צד יוכל להמציא לביה"ד את הנתונים הכלכליים הרלוונטיים.

לסיכום:
לענ"ד הבעל חייב לאשה בגין כתובתה סך של 120,000 ש"ח.

במידת הצורך, ביה"ד יבדוק את שאלת התשלומים או פריסה או קיזוז של החיוב הכספי בגין הכתובה, וכל צד יוכל להמציא לביה"ד את הנתונים הכלכליים הרלוונטיים.

הרב יהודה שחור – אב"ד.

עיינתי בדברי עמיתי הדיינים אב"ד הגר"י שחור שליט"א הגר"י לרנר שליט"א, שדנו אודות המעשה של האישה, שהייתה עם בן דודה במיטה, האם עקב כך הפסידה כתובתה. ואוסיף ואענה את חלקי.

תחילה וראש יש לדון כאשר היה מעשה כיעור לפי גדרי ההלכה וכפי שמופיע בשו"ע (אה"ע סי' יא ס"א), האם כשגרש הבעל את האשה חייב לשלם לה את כתובתה?

דעת הפוסקים שלא חייב לשלם את כתובתה
כתב הרמב"ם (הלכות אישות פכ"ד הט"ו):

"כיצד היא יוצאה משום שם רע, כגון שהיו שם עדים שעשת דבר מכוער ביותר שהדברים מראין שהיתה שם עבירה אף על פי שאין שם עדות ברורה בזנות... אם רצה בעלה להוציאה תצא ואין לה כתובה, ואין זו צריכה התראה."

והוסיף עוד וכתב (הלכה טז):

"עוברת על דת משה או על דת יהודית וכן זו שעשת דבר מכוער, אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא, ואף על פי שלא הוציא אין להן כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה."

והסמ"ג (עשין מח) הביא את דברי הרמב"ם כלשונו, ש"מ דהכי ס"ל.

גם המאירי (כתובות עב ע"א), והריטב"א (יבמות כד ע"ב; קידושין פא ע"ב) סוברים שהפסידה כתובתה ללא התראה.

וכן פסק בשו"ת הב"ח החדשות (סוף סי' פד), ופשיטא להלכה כדעת הרמב"ם שהפסידה כתובתה ואינה צריכה התראה. וכ"כ הט"ז (סי' יא סוף ס"ק א') שיוצאת בלי כתובה. וגם הב"ש (סי' יא ס"ק ו'; סי' קטו ס"ק ח') סתם כדעת הרמב"ם.

וכתב הכנסת הגדולה (הגב"י סי' יא סוף אות יב), ובעידי כיעור ראוי לכל ירא שמיים ליועצו שיגרשנה, ולדברי הכל הפסידה כתובה ותוספת כדאיתא בירושלמי הביאו מהר"ם ז"ל, וכמו שכתבו כל הפוסקים.

ועיין בשו"ת אבני נזר (אה"ע ח"א סי' ל' אות ב') שכתב שהמקור לדברי הרמב"ם משיטתו בדיני ממונות אזלינן בתר אומדנא.

דעת הפוסקים שחייב לשלם את כתובתה
אולם בשו"ת מהרשד"ם (אה"ע סוף סי' קסא) חולק על הרמב"ם, ולדעתו אם בעל מגרש את אשתו, חייב לתת לה את כתובתה. שכתב:

"ולענין הכתובה אפילו היה הבעל רוצה לחוש לנפשו להוציאה היה חייב ליתן לה כל כתובתה. כיון שכתב הרשב"א באותה תשובה (ח"א סי' א' קפז) וז"ל ומ"מ אם בא להוציא נותן לה כתובה עיקר ותוספת לפי שאינה מפסדת כתובתה אלא שב"ד מוציאין אותה בעדי טומאה. ועליו הייתי סומך. עכ"ל.

אלא שיש קושי במה שסמך המהרשד"ם על הרשב"א, משום שדברי הרשב"א סותרים את מה שכתב בשו"ת הרשב"א (ח"ד סי' סי' עט) וז"ל:"ולא אמרו שאינה צריכה התראה אלא ליוצאה משום שם רע ודבר מכוער, דכיעורה התראתה." הרי דס"ל שיוצאת משום דבר מכוער הפסידה כתובתה בלי התראה.

ובשו"ת כרם חמר (ח"א סי' סו) כתב שיוצאת בעדי כיעור הפסידה כתובתה. והביא בשם שו"ת תקפו של יוסף (ח"א סי' טו) שס"ל שבעדי כיעור לא הפסידה כתובה.

וכ"כ ערוך השולחן (סי' יא ס"ט):

"לענין כתובה הדין פשוט דבמקום שמדינא כופין את הבעל להוציאה אין לה כתובה. אבל אם מדינא אין כופין אותו רק שהבעל חושש בעצמו ומוציאה, נותן לה כתובתה ... (נ"ל ועי' ב"ש סוף סק"ד). עכ"ל.

בירור דעת מרן השו"ע
הנה מרן השו"ע לא התיחס לעניין הכתובה. ואדרבה כתב להלן (בסעיף ג'): "כל מקום שאמרו תצא, תצא בלא כתובה". משמע 'תצא' דהיינו שיש חיוב לגרשה, אבל ככל והבעל לא מחויב לגרשה והוא רוצה לגרשה, עליו לשלם לאשה את כתובתה.

וכן דייק מהרא"ל צינץ בתשובה (אה"ע סי' יא) בדעת מרן השו"ע שאם רוצה לגרשה חייב לשלם את כתובתה. וכתב שכן דעת רש"י התוס' והר"ן, דכולהו ס"ל כדעת הרשב"א שלא הפסידה כתובתה בלי התראה.

וכ"כ בשו"ת חומר בקודש (סי' כב) וז"ל:

"וגם זולת זה משמע להדיא מדברי הש"ע סי' י"א סעיף ג' שכתב כל מקום שאמרו תצא, תצא בלא כתובה. דמשמע מזה להדיא דהיכא דאינו מחוייב להוציאה, אין יכול להוציאה בלא כתובה, דלא כדעת הרמב"ם."

אלא שמשמעות דברי מרן השו"ע כאן (סי' יא ס"א) שהבעל חייב לתת לאישה את כתובתה, סותרים למה שפסק מרן השו"ע לקמן (סי' קטו ס"ה), "וכן הדין במי שזינתה או שיוצאה משום שם רע, שאיבדה עיקר כתובה ותוספת". הרי שפסק להדייא שהיוצאת משום שם רע איבדה כתובתה.

והנה על דברי מרן השו"ע (סי' יא ס"ד) "כל מקום שאמרו תצא, תצא בלא כתובה" כתב בביאור הגר"א (סי' יא ס"ק יט), "כ"מ כו'. ירושלמי הנ"ל תיפוק בלא פרן". וכוונת הגר"א למ"ש בירושלמי (כתובות פ"ז ה"ו), כזה באת מעשה באחד שראו אותו נותן את פיו על פיה שלה, אתא עובדא קומי רבי יוסי אמר תיפוק בלא פרן [בלא כתובה. (קרבן העדה ופני משה)]. מבואר דס"ל להגר"א שכוונת מרן השו"ע 'תצא' היינו מי שיוצא בעדי כיעור, שהפסידה כתובתה.

ואכן דעת האבני שיש (ח"א סי' סא ד"ה ואף על גב) שמ"ש מרן השו"ע (בסי' קטו ס"ה) 'שיוצאת משום שם רע' היינו בעדי כיעור, וס"ל שאם הבעל רוצה לגרשה הפסידה כתובתה, וילמד סתום מן המפורש.

וכן פשיטא ליה לרב בשו"ת קרני רא"ם (סי' ו') שמ"ש מרן בסימן קטו 'היוצאת משום שם רע' היינו היוצאת בעדי כיעור, וכתב "הרי לך דפירוש יוצאה משום שם רע דפסק השו"ע היינו עדי כיעור, וזה פשוט". והביא שכן ס"ל לעוד חכמים דורו היושבי על מדין.

וליישב שיטת מרן השו"ע שלא יסתרו אהדדי¹, כתב לבאר בספר עצי ארזים (סי' יא אות יג) שכוונת מרן תצא היינו מבועל. דהיינו אם הוציאה בעלה ונישאת לבועל ולא היו בנים שהדין 'שתצא' מהבועל, בכה"ג כשהוציאה הבעל אין לה כתובה. (ודבריו צ"ע, שלא מצינו בלשון השו"ע לשון 'תצא' מבועל).

וכן מבואר בספר בני חיי (סי' יא הגה"ט אות ב') שס"ל בדעת מרן השו"ע שהפסידה כתובתה. שהביא להלכה את דעת הרמב"ם שהפסידה כתובתה, וכתב שכ"כ מרן בבית יוסף. ונ"ל לפרש כוונת דבריו, שמרן בבית יוסף ציטט את לשון הרמב"ם במלואה ולא העיר על מה שכתב הרמב"ם 'שהפסידה כתובתה' ש"מ דס"ל כוותיה דהרמב"ם.

מעשה כיעור שיש אומדנה דמוכח שזינתה
כשהיה מעשה כיעור שהדברים מראין שהיתה שם עבירה אם הפסידה כתובתה, בדין זה נחלקו קמאי ובתראי כמבואר לעיל.

ועיין מסקנת המהרא"ל צינץ הנ"ל (סי' יא אות ו' ד"ה והנה, דכ"ו ע"ב) שכתב, והנה לדינא הגם שנראה לעניות דעתי העיקר שלא הפסידה כתובתה כשהיא מותרת עליו, וגם בסימן קט"ו השמיע השו"ע דברי הרמב"ם במה שכתב שאין צריך התראה בדבר מכוער, מכל מקום לא מלאני לבי לעבור על דברי הרמב"ם להוציא מן הבעל, מאחר שהרמב"ם וסמ"ג וגם הריטב"א סוברים שמפסדת הכתובה אם רוצה להוציא.

ובפד"ר (ח"ב עמ' 128) פס"ד מהגאונים הרב ש.מ. אזולאי הרב א.י. וולדינברג והרב י. קאפח זצ"ל פשיטא להם כדעת הרמב"ם שאם רוצה הבעל לגרשה תצא בלי כתובה. ולא דנו בדעת השו"ע והחולקים.

וכן מצינו בפסקי דין רבניים (ח"ח עמ' 351) פסק דין מהגאונים הרב ש.ב. ורנר הרב ע. אזולאי זצ"ל והרב ג. צמבליסט שליט"א, שלדעתם אם עשתה דברים מכוערים שקרוב לוודאי שבאו לידי עבירה הפסידה כתובתה, מספק.

ועיין באמרי משפט (ח"ב סי' יב אות יד) שמסיק, ובאמת מנהג שנהגו בתי הדין לפסוק כהרמב"ם דעשתה מעשה כיעור מפסדת כתובתה. ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא, ומספק לא נוכל להוציא מיד הבעל.

מעשה כיעור שאין אומדנה דמוכח שזינתה
כל דברינו אמורים דווקא עם נעשה מעשה כיעור חמור שיש חשד סביר ואנן סהדי שנעשתה בעילה אסורה. וכפי שכתב הרמב"ם "כגון שהיו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר שהדברים מראין שהיתה שם עבירה אף על פי שאין שם עדות ברורה בזנות". דהיינו שהבסיס והיסוד להפסד הכתובה הוא מעשה העבירה, ולא עצם מעשה הכיעור. ולכן כאשר האשה עשתה מעשה כיעור ככל שיהיה אסור, אם אין לנו אנן סהדי ורגלים לדבר שמראים שהייתה עבירה, האשה לא מפסידה כתובתה.

וכן מצינו בשו"ת מבי"ט (ח"א סי' רפז) שכתב ז"ל:

"ומה שכתב הרמב"ם וכיוצא בדברים אלו היינו דוגמתן ממש, שיהיו הדברים מכוערים כמו אלו, אבל מה שאינו כל כך מכוער אינה מפסדת. וגם אם יש ספק אם הוא דבר מכוער או לא אינה מפסדת דכתובתה בחזקתה היא."

וביאר דבריו בשו"ת צדקה ומשפט (אה"ע סי' ג') וז"ל:

"ונראה לי שכוונתו היא שדין זה דמי למי שאומר לחבירו מנה לי בידך, והלה אומר יש לך בידי אבל איני יודע אם פרעתיך אם לאו, דחייב לשלם... והכא נמי האשה תובעת ממנו כתובתה, והאיש טוען כן יש לך עלי כתובה, אבל איני יודע אם פרעתיך, כלומר שאיני יודע אם מקרי בהכי עידי כיעור, והפסדת כתובתיך או לאו, והוי ממש כאיני יודע אם פרעתיך, דחייב לשלם לה כתובתה אם ירצה לגרשה, דכתובתה בחזקתה קיימא, ... וטעמא דמילתא כיון דמודה הנתבע בהלואה ומסתפק בפרעון, והתובע טוען בריא לי שלא נפרע, בריא עדיף, והכא נמי הבעל מודה, שחייב לה מעות של התוספת והנידוניא וכתבם בכתובה, וספק לו בפרעון אם זינתה או עשתה דבר מכוער, והאשה טוענת בריא לי שלא זינתה כתובתה בחזקתה דבריא עדיף."

ומצאתי מקרה דומה לנדון דידן בפסקי דין רבניים (ח"ח עמ' 351) שהוסיף וכתב הגר"ג צמבליסט שליט"א:

"ובנידונינו נראה דאעפ"י שהיתה שם בדירתו על המטה ערומה בחצי גופה, מ"מ אין זה מספיק עדיין כדי לקבוע שקרוב לוודאי שהיתה שם עבירה. וכיון שכן אין זה כיעור לדברי המבי"ט. גם אם נאמר דבנידונינו הרי זה ספק אם הוא בכלל כיעור, הרי כבר הורה לנו המבי"ט שם וז"ל: וגם אם יש ספק אם הוא דבר מכוער או לא אינה מפסדת כתובתה."

וכן בפסקי דין של בתי הדין הרבניים (חלק ח' עמ' 362 אות ז') כתב הגרי"ש אלישיב זצ"ל במסקנת דבריו:

"והואיל ולפי האמור רוב הראשונים חולקים על הרמב"ם ז"ל וס"ל דאין אשה מפסדת כתובה בלי התראה אא"כ גורמת ע"י מעשיה להאסר על בעלה... ומכיון שברמב"ם מבואר דמפסדת כתובתה רק באופן שהיו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר שהדברים מראין שהיתה שם עבירה, והואיל ובני"ד כפי האמור היסוד העובדתי שעשתה מעשי כיעור בנוי בעיקר על הודאת האשה בעצמה ולדבריה לא הגיעו הדברים לידי בגידה, לכן, לאור העובדות שבפנינו, אין מקום להפסיד כתובתה."

הובא בקובץ תשובות (ח"א סי' קמט אות ז').

המסקנות העולות הלכה למעשה
א. אין אישה נאסרת על בעלה רק כשיש עדים על מעשה הזנות, או שראו כדרך המנאפים.

ב. אם יש עדי כיעור שמעידים על מעשה כיעור שהדברים מראים שהיתה עבירה, לא כופין את הבעל לגרשה. ודנו הפוסקים אם מורים לו לגרשה.

ג. כשיש עדי כיעור שמעידים על מעשה כיעור שהדברים מראים שהייתה עבירה נחלקו קמאי ובתראי אם הפסידה כתובתה. ומספק אי אפשר לחייב את הבעל לתת לה כתובתה.

ד. שיש עדי כיעור שמעידים על מעשה כיעור שאין הדברים מראים שהייתה עבירה, או שאין עדי כיעור אבל האשה מודה שהיה מעשה כיעור אבל אומרת שלא היה עבירה, הבעל חייב לשלם לה כתובתה.

הכרעה הדין למעשה
ולכן בנדון דידן, שהבעל לא הביא עדים על מעשה הכיעור, ובית הדין שמע את טענת הבעל והודעת האשה שהודתה שישבה עם גבר זר על מיטה, כשהיא לבושה לא בצניעות, וטוענת שלא עשתה מעשה איסור. ומעצם המעשה אין לראות זאת כמעשה כיעור 'שקרוב לוודאי שבאו לידי עבירה'.

לאור זאת מסקנתי שהאיש חייב לשלם לאשה את מלוא סך הכתובה.

במידה והאיש יבקש מבית הדין פריסת תשלומים, בית הדין ישקול את בקשתו לאור האמור בדין 'מסדרין לבעל חוב'.

הרב ירון נבון – דיין

פסק הדין:
לאור האמור לעיל פוסק ביה"ד כדעת הרוב וכדלהלן:
א. הבעל חייב לאשה בגין כתובתה סך של 320,000 ש"ח.
ב. בזכות הבעל הגיש תוך 30 יום בקשה לפריסת תשלומי הכתובה.
ג. במידת הצורך, ביה"ד יבדוק את שאלת התשלומים או פריסה או קיזוז של החיוב הכספי בגין הכתובה, וכל צד יוכל להמציא לביה"ד את הנתונים הכלכליים הרלוונטיים.
ד. ניתן לפרסם פסק דין זה לאחר השמטת כל הפרטים המזהים.

ניתן ביום י"ט באדר א' התשפ"ב (20/02/2022).

הרב יהודה שחור – אב"ד

הרב יאיר לרנר

הרב ירון נבון

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה
¹ ולכאורה היה מקום לפרש שמה שכתב מרן השו"ע 'תצא' היינו שיכול להוציאה בעל כורחה. אולם בדקתי בלשון מרן השו"ע בכל אבן העזר, ובכל מקום שכתב 'תצא' (21 מקומות) פירושו חייב להוציאה, ובכל מקום שכתב 'תצא בלא כתובה' (11 מקומות) פירושו אם רוצה לגרשה תצא בלי כתובה. [חוץ ממה שכתב מרן השו"ע בסי' קעח סי"ד במי שקינא לאשתו ובא עד אחד שנטמאה מאותו שקינא לה שכתב 'תצא בלא כתובה' אע"פ שחובה לגרשה וצ"ע], ולכן ברורים דברי מרן השו"ע שכתב כאן 'תצא' שכוונתו תצא בעל כורחו של הבעל, שבכה"ג הפסידה כתובתה. אבל אם לא כופין את הבעל לגרשה, ומגרשה חייב לה כתובתה.

---

---