לפנינו בקשה לביטול הסכם הגירושין בין הצדדים והחייאת ההליכים הרכושיים.

רקע כללי ומשפטי
הצדדים נישאו כדמו"י בשנת 2009, לשניהם אלו נישואין שניים, נפרדו בשנת 2011, וחזרו לשלום בית באותה שנה תחת הסכם שלום בית ולחלופין גירושין שאושר בביה"ד בחודש אוקטובר 2011. לאחר משבר נוסף, הגישה האשה בשנת 2016 תביעת גירושין כרוכה. לאחר כמה ישיבות של ביה"ד, הגיעו הצדדים להסכמה להתגרש, ולהסכמות חלקיות בעניין חלוקת הרכוש ומכירת הבית שנערכו בהן שינויים ללא הרף. הגט סודר ביום 19.02.2018. לאחר סידור הגט המשיכו הצדדים להתכתש עד שביום 01.12.2019 הגיעו הצדדים להסכם גירושין שהסדיר את כלל העניינים שבמחלוקת, הוא נשוא הבקשה שלפנינו.

מדובר אם כן בגלגול שלישי של ההליכים הרכושיים בין הצדדים בעשור האחרון.

בגלגול הראשון, שהחל בחודש ספטמבר 2016, הגישה האשה תביעת גירושין כרוכה שבמסגרתה תבעה לחלק את הרכוש על פי הסכם שלום הבית ולחלופין גירושין שאושר בבית הדין. האיש טען מנגד שהאשה עשקה אותו במהלך חיי הנישואין, כאשר גרמה לו בדרכי עורמה לרשום את בית הצדדים על שם שניהם בשווה, ואחר כך לחתום על הסכם שלום הבית ולחלופין גירושין שמאשר שלצדדים זכויות שוות בבית. ביה"ד קיים כמה ישיבות שבמסגרתן נדונו תביעות הצדדים ועלו הצעות שונות להסדר. הצדדים התגרשו כאמור בחודש פברואר 2018 לאחר שהגיעו להסכמות חלקיות בענייני הרכוש.

בגלגול השני, שהחל בחודש מרץ 2018, הגיש האיש תביעה רכושית שעיקרה השבת כספים ושווי מטלטלין והשתתפות בחובות שונים, ובחודש יוני 2018 הגישה האשה כתב הגנה בו טענה שיש לדחות את תביעת האיש על הסף, וכתב תביעה שכנגד שעיקרה השבת כספים שווי מטלטלין, תשלום דמי שימוש ותשלומי נזק. תביעות אלו הסתיימו בהסכם נשוא בקשה דנא שחותם וממצה את כלל התביעות ההדדיות מכל מין וסוג.

בגלגול השלישי, שהחל בחודש אוקטובר 2020 הגיש האיש את הבקשה דנא לבטל את ההסכם, ולחדש את ההתדיינות על התביעה שהגיש בחודש מרץ 2018. טענות הצדדים בכתבי הטענות בדיונים ובסיכומים נסובו סביב קיומן/הפרתן של כמה התחייבויות שנכללו בהסכם.

להלן נעתיק את ההסכם כצורתו. כבר כעת נקדים ונציין שביחס להיקף התביעות ומשך ההליכים, הפרק היישומי בהסכם הנדון הוא מינימליסטי וממוקד בכמה דרישות של האיש, ובסנקציה שתחול על האשה אם לא תקיים את התחייבויותיה.

טענות הצדדים
טענת האיש בתמצית היא שהאשה לא קיימה את ההסכם, ומשכך יש להחיות מחדש את ההליכים הרכושיים שהסתיימו עם אישור ההסכם. האשה טוענת שקיימה את ההסכם, ויש להותירו על כנו.

אם ייעתר ביה"ד לבקשת האיש ויורה על ביטול ההסכם, יתחדשו ההליכים בענייני הרכוש, ישמעו תביעותיהם ההדדיות של הצדדים בבית הדין. האיש שמאמין בצדקת טענותיו משוכנע שחידוש ההליכים יוביל בהכרח לחיוב האשה במלוא הסכום שתבע העומד על סך של 409,000 ש"ח בקירוב.

על אף שהבקשה עוסקת בהסכם שאושר במסגרת הגלגול השני של ההליכים הרכושיים בין הצדדים, מבקש האיש שביה"ד יביא במכלול שיקוליו בהליך זה גם את הטענות שטען במסגרת הגלגול הראשון של ההליכים בעניין נסיבות כריתתו של הסכם שלום בית ולחלופין גירושין בין הצדדים, זאת על מנת שלא תהיה האשה החוטאת נשכרת ממעשיה.

בתמצית נציין שהאיש טען בכל שלשת הגלגולים, שנישואיו לאשה וגירושיו ממנה היו מקח טעות אחד גדול. לדבריו הסתבר לו לאחר נישואיו שהאשה הינה אשה בעייתית במיוחד, שסובלת מבעיות נפשיות, מתנהגת בהפקרות מוחלטת, בוגדת ללא הרף, נוהגת כלפיו באלימות, ומתעללת בו, וכל מטרתה בנישואיה אליו היתה ניצולו וסחיטת ממונו.

האיש אינו מתכחש לכך שעל אף שהיה מודע למעלליה של האשה, הסכים לעגן את כל דרישותיה הרכושיות, ודרישותיה בעניין חיי האישיים, בהסכם שלום בית ולחלופין גירושין שאושר על ידי ביה"ד לפני למעלה מעשר שנים. ומנמק זאת באהבתו הרבה לאשה, וביכולת ההשפעה שיש לאשה עליו.

וביחס להסכם הגירושין נשוא הבקשה, טוען האיש כאמור שהאשה הפרה את ההסכם ויש לבטלו. האיש מתמקד בסעיף ב' שיש בו הטבה משמעותית מאד עבורו, שבדיון (דיון שני שו' 125) הוערכה ידו ב 180,000 פרנק שוויצרי, שלמען קבלתה היה מוכן לוותר על כל תביעותיו הרכושיות. הסעיף בהסכם כצורתו:

ב. "הצדדים יפעלו במשותף על מנת לנסות ולהקנות לאיש דרכון שוויצרי, אם ובכלל הדבר אפשרי, ולשם כך יעשה כל צד וכל הנדרש ממנו.

פעולות הנדרשות מהאשה ייעשו במהלך תקופת שהותה בשוויץ, וכל שתידרש נסיעה אחת מיוחדת לשם כך יישא הבעל בעלות טיסה אחת של האשה. בחלוף 3 שנים ככל והאיש לא קיבל אזרחות שווייצרית, האשה תשלם לאיש סך 40 אלף ש"ח.

למען הסר ספק יובהר, כי ככל והבעל לא יקבל דרכון מסיבה כל שהיא, לא יהיה בכך כדי לחייב את האשה בכל דבר וענין למעט תשלום סך של 40 אלף ש"ח, האמור בסעיף זה."

טענת האיש היא שהאשה לא עשתה דבר על מנת שיקבל את הדרכון השוויצרי המיוחל, ובכך הפרה את הסעיף היסודי הזה. האיש מפנה לדברים שאמרה האשה בדיון השני ובכתבי טענותיה שכל שעשתה לצורך מילוי התחייבותה לפי ההסכם היא שיחת טלפון אחת לפקידה במחלקת ההגירה של ממשלת שוויץ, שאף על קיומה לא טרחה ליידע את האיש. לטענת האיש, מדובר בהפרה כפולה של ההסכם, הן בחוסר מעש, והן בחוסר שיתוף פעולה ותיאום עם האיש.

האיש טוען שבמעשיה ובמחדליה האשה הפרה של סעיף מרכזי מאד בהסכם שאם היה מתממש היה מקבל פנסיה ממשלתית משוויץ בסכום של 2,000 פראנק שוויצרי לחודש, וכעת נותר מול שוקת שבורה.

האשה טוענת מנגד שבשיחה המדוברת עם הפקידה במחלקת ההגירה הובהר לה שמרגע שהצדדים התגרשו אין לה כל מעמד ביחס לבקשה של האיש, והיא אינה רשאית לפנות בשמו אל הרשויות שם.

האיש משיב שעל אף תשובת הפקידה, מצופה היה מהאשה להעביר לרשויות בשוויץ עותק מאומת ומתורגם של ההסכם בין הצדדים, לפנות אליו ולבקש יפוי כח לייצגו בפני הרשויות שם, ואף לשכור את שירותיו של עו"ד מקומי שיסייע לה לקדם את בקשת האיש מול הרשויות שם.

האיש מוסיף וטוען שלפי בירור שערך מול גורמים מוסמכים בשוויץ, ניתן לקדם הליך של קבלת דרכון שוויצרי גם לאחר גירושי הצדדים, אם יוכח שלאיש היה בית שכור בשוויץ לאחר גירושיהם. האיש אמנם טען בפני הרשויות שם שזה המצב, אלא שהם דרשו ממנו שהאשה תאמת פרט עובדתי זה, והאשה סרבה. ולא זו בלבד, האשה אף אשרה בפני פקידה של מחלקת ההגירה בשוויץ, שהאיש אינו קיים עוד בשוויץ, ובכך סתמה את הגולל על סיכוייו לקבל את הדרכון המיוחל.

האיש מוסיף וטוען שהאשה ידעה מלכתחילה שאין כל סיכוי שיקבל את הדרכון המיוחל, והטעתה אותו לחשוב שהדבר אפשרי על מנת שיסכים למשוך את תביעתו הרכושית. לדבריו, לפני הכניסה לדיון שבו אושר ההסכם, האשה פעלה לשכנעו במתק שפתיים ובדברי חלקות לקבל את הצעתה ולחתום על ההסכם, על אף שלא היתה לה כל כוונה ויכולת לעשות זאת.

האשה טוענת מנגד שמכלל טענותיו של האיש, העניין היחיד שראוי להתייחסות היא טענתו שהאשה ידעה מלכתחילה שאין כל סיכוי שהאיש יקבל דרכון שוויצרי והטעתה אותו לחשוב שהדבר אפשרי. ובעניין זה טוענת האשה, שהאיש ידע או לכל הפחות יכול היה לדעת מה המצב החוקי בשוויץ בעת שחתם על ההסכם. האיש עסק בעניין זמן רב קודם לכן, ובשנת 2019 לבדה נסע שלש פעמים לשוויץ לפגישות עם פקידה במחלקת ההגירה ופקיד במחלקת הפנסיה, ואף קיבל מהפקידה במחלקת ההגירה מסמך בכתב יד שבו נכתב שעליו להציג מסמכים שמאשרים שהוא התגורר עם האשה בשוויץ. האיש אישר את הדברים בדיון השני (שו' 64-65 ו 76-78).

באשר לטענת האיש שהאשה יידעה את הרשויות בשוויץ על גירושיהם, ובכך התנערה מהתחייבותה לפי ההסכם, טוענת האשה שהאיש היה זה שיידע את הרשויות שם על גירושיהם.

באשר לטענת האיש שהאשה עשתה 'מניפולציה רגשית' לפני הכניסה לאולם ביה"ד שגרמה לו לקבל את תנאי ההסכם, טוענת האשה להד"ם, ומציינת שהאיש היה מיוצג בזמן אישור ההסכם, ובמהלך הדיונים לא הובאה ולא ראשית ראיה לטענה שהאשה נקטה במעשים פסולים שגרמו לו לקבל את תנאי ההסכם. האשה מציינת גם שהאיש סירב לתת את הסכמתו לכך שבא כוחה שהיה נוכח באותו מעמד, ייתן עדות בעניין.

באשר לטענת האיש שהאשה לא עשתה את כל הנדרש על מנת שיקבל את הדרכון כפי שהתחייבה בהסכם, טוענת האשה שבכל מהלך הדיונים האיש לא הציג מסמך שמפרט את התנאים לקבלת הדרכון, וממילא לא יכולה להישמע טענה כנגדה שלא עשתה דבר שלא ידעה כיצד לעשותו.

באשר לטענת האיש שהאשה הסתפקה בשיחת טלפון לפקידה במחלקת ההגירה בשוויץ, טוענת האשה שנסעה פיזית לשוויץ ושם קבלה תשובה שאין כל אפשרות להסדיר את מעמדו של האיש שם.

באשר לטענת האיש שהאשה לא שלחה את ההסכם כשהוא מאומת ומתורגם לרשויות בשוויץ, ולא שכרה שירותיו של עו"ד, טוענת האשה שהאיש עצמו שהוא בעל העניין לא עשה את אותם דברים בדיוק, ומדוע הוא סבור שזו חובתה של האשה יותר מחובתו.

באשר לטענת האיש שהאשה דווחה לרשויות בשוויץ כי הוא איננו קיים, טוענת האשה שמדובר ככל הנראה בטעות תרגום של האיש את דברי הפקיד השוויצרי ששוחח איתו.

הדבר היחיד שהאיש דרש מהאשה באמצעות מסרון שנשלח לב"כ האשה בחודש ינואר 2020 היא דרישה לא לגיטימית לדווח דווח שקרי לרשויות בשוויץ שהוא מתגורר בדירתה לאחר גירושיהם. האשה מציינת שלא זו בלבד שהצדדים לא מתגוררים יחד משנת 2016, אלא האיש אף לא השתתף בהוצאות מגוריה מאותה שנה, בניגוד לטענתו ששילם דמי שכירות עבור דירת האשה בשוויץ, שלא הובאה לה כל אסמכתא מלבד אישור משנת 2018 לביצוע העברה חד פעמית של סכום מסוים שכלל אינו קשור לדירה בשוויץ שנשכרה על ידה כמה חודשים לאחר מכן.

האשה מציינת שלפי ההסכם על הצדדים לעשות את מה שנדרש על מנת שהאיש יקבל את הדרכון בתוך 3 שנים, פרק זמן שעדיין לא חלף. כמו כן, בהסכם יש התייחסות מפורשת לכך שייתכן שהאיש לא יקבל את הדרכון ואז תשלם לו האשה סכום מוסכם של 40,000 ש"ח.

יש דבר אחד לא עקבי בטענות האשה, שמחד טוענת שאין לה מידע ששולל את האפשרות שההסכם יקוים, ומאידך טוענת שאין כל דרך להסדיר את מעמדו של האיש בשוויץ. יש לכך משמעות ביחס להתחייבות האשה לשלם לאיש סכום של 40,000 ש"ח במקרה שלא יקבל את הדרכון המיוחל. על אף שהצדדים קצבו פרק זמן של 3 שנים לקיום סעיף זה בהסכם, יכולה להישמע טענה שלנוכח חוסר התוחלת בהמתנה, ניתן לחייב את האשה בתשלום זה כבר כעת. אולם, לנוכח דברי האשה ובא כוחה בדיונים (דיון ראשון שו' 29 ודיון שני שו' 217) נראה שאין מניעה מצידה שבמידה ובקשת האיש תדחה, יפסוק ביה"ד כבר כעת שעליה לשלם סכום זה לאיש.

דיון
טענות הצדדים פורטו בהרחבה לעיל. ניתן לחלק את הטענות לשני חלקים עיקריים. טענות שעוסקות בתקופה שלפני אישור ההסכם, וטענות שעוסקות בתקופה שלאחר אישור ההסכם. הטענות שעוסקות בתקופה שלפני אישור ההסכם שנשמעו בעיקר מפי האיש, נועדו בעיקר לתת את הרקע להסכמות בין הצדדים, ולהסביר את המצב המשפטי שהיה בין הצדדים ערב אישור ההסכם, כהכנה לטענות העיקריות שעוסקות בהפרת ההסכם לאחר אישורו.

ביה"ד מבהיר שהתיאור של האיש כביכול הסכים לחתום על הסכם שערורייתי, הן מפני שבכך הוא מיישם את הסכם שלום הבית ולחלופין גירושין, והן מפני שבכך הוא מסלק את תביעתו המבוססת לתשלומים במאות אלפי ש"ח, איננו מקובל על ביה"ד כלל ועיקר. נזכיר שאת הסכם שלום הבית ולחלופין גירושין כרתו הצדדים לפני למעלה מעשור, לאחר פירוד קצר. הסכם זה אישר את המצב הקיים לפיו בית הצדדים נרכש על ידי שניהם ונרשם בטאבו על שם שניהם. ונזכיר שהתביעה שהגיש האיש בשנת 2018, נענתה בתביעה נגדית של האשה על סכומי כסף ניכרים לא פחות. הצדדים התדיינו על תביעות אלו כשנה ומחצה, התקיימו שלשה דיונים, והוגשו כתבי בית דין. לאחר הליך משמעותי כזה, מתבקש מבעל דין שסבור שידו על העליונה לעמוד על כך שביה"ד יכריע בתביעות. אך האיש לא נהג כן אלא הגיע בסיועו של ביה"ד להסכמות עם האשה.

נציין שב"כ האיש אישר בדיון השני (שו' 49 - 50) שהצעה של האשה לשלם את הסכום המוסכם היתה מקובלת בנסיבות, וכי באותו שלב המאבק בעיקר היה על כבוד ולאו דווקא על כסף... באותו דיון (שו' 10-11) הציע ב"כ האיש לוותר דיון ההוכחות ועל חלק מסעיפי התביעה, ולעסוק רק בטענה שהאשה לקחה חפצים מביתו של האיש, שתוכרע לפי תוצאות בדיקת פוליגרף. אמירות אלו מלמדות על הציפיה של האיש מההליך כולו, שבניגוד למה שמובן מן הבקשה, אינו בא לתקן עוול נורא אלא לתת לאיש מוצא של כבוד ופיצוי הולם יותר מזה שנקבע בהסכם.

הנחת ביה"ד אם כן היא, שהצדדים הגיעו להסכם מתוך הכרה במצבם המשפטי ובאפשרויות שעמדו לפניהם, ומתוך הבנה שזה הדבר הנכון עבורם בנסיבות המקרה.

יעיד על כך סגנונו של ההסכם שכולל אמירות ברורות וחד משמעיות על סופיותו של ההסכם. להלן ההסכם המלא כצורתו:

"לסילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים האחד כלפי משנהו מכל מין וסוג שהוא, ובכלל זאת התביעות המתנהלות בפני ביה"ד ובפני ביהמ"ש לעניני משפחה בראשל"צ במסגרת תמ"ש... מסכימים בזאת הצדדים כדלקמן:
א. הצדדים עותרים לכבוד ביה"ד ולבהמ"ש לעניני משפחה בבקשה לדחיית התביעות ללא צו להוצאות ולהשבת האגרה בהתאם לתקנות.

ב. הצדדים יפעלו במשותף על מנת לנסות ולהקנות לאיש דרכון שוויצרי, אם ובכלל והדבר אפשרי, ולשם כך יעשה כל צד וכל הנדרש ממנו.

פעולות הנדרשות מהאשה ייעשו במהלך תקופת שהותה בשוויץ, וככל שתידרש נסיעה אחת מיוחדת לשם כך יישא הבעל בעלות טיסה אחת של האשה. בחלוף 3 שנים ככל והאיש לא קיבל אזרחות שוויצרית, האשה תשלם לאיש סך של 40 אלף ש"ח.

למען הסר ספק יובהר, כי ככל והבעל לא יקבל דרכון מסיבה כל שהיא, לא יהיה בכך כדי לחייב את האשה בכל דבר ועניין למעט תשלום סך של 40 אלף ש"ח, האמור בסעיף זה.

ג. הכספים המופקדים בחשבון נאמנות ע"ש ב"כ הצדדים ואשר לגביהם ניתן צו עיקול ע"י ביה"ד, ישוחררו לאלתר לידי הצדדים, למעט סך של 40 אלף ש"ח מחלקה של האשה אשר יוותר בחשבון הנאמנות להבטחת התשלום האמור בסעיף ב', ככל שיידרש ע"פ הסכם זה.

ד. הצדדים מתחייבים לנהוג זה בזו כבוד ולהימנע מאמירות או פעולות פוגעניות ולהתחשב אחד באילוצי השני, הצדדים מתחייבים שלא להטריד האחד את משנהו בכל דרך ולמעט בענינים הנדרשים לצורך ביצוע הוראות הסכם זה.

ה. הסכם זה ממצה את כל טענות הצדדים האחד כלפי משנהו, מכל מין וסוג שהוא ולא תתאפשר כל טענה או תביעה של צד כלפי משנהו נכון למועד כריתתו של הסכם זה."

הלשון שבו בחרו הצדדים ובאי כוחם להשתמש הן ברישא של ההסכם: סילוק סופי ומוחלט של כל התביעות... הצדדים עותרים לדחיית התביעות (דחיה בשונה ממחיקה אינה מאפשרת להגיש את התביעה פעם נוספת)... הסכם זה ממצה את כל הטענות... ולא תתאפשר כל טענה או תביעה של צד כלפי משנהו...

הדיון אם כן יתמקד בטענות הצדדים שעוסקות בתקופה שלאחר אישור ההסכם, בשים לב לשאלת מודעותם לעניינים שהוסכמו במעמד אישור ההסכם.

הטענות נסובו בעיקר סביב שאלת קיומו או אי קיומו של סעיף ב' להסכם לפיו על האשה לעשות כל מה שנדרש על מנת שהאיש יקבל דרכון שוויצרי. טרם נדון בטענות הצדדים בדבר קיום או אי קיום ההסכם, עלינו לעיין בסעיף המדובר ולקבוע מה היתה ההתחייבות של הצדדים בהסכם זה, והאם יש בהסכם מענה לחלק מטענות הצדדים.

ומעיון בהסכם עולה שחלק ניכר מטענות הצדדים נטענו בהתעלם מתוכן ההסכם שקובע מפורשות:
א. שהתחייבותם של הצדדים לפעול כדי שלאיש יהיה דרכון שוויצרי היא רק במידה והדבר אפשרי. כלומר, שהיה ידוע לצדדים שעסקו בעניין זמן רב לפני אישור ההסכם כפי שכתב האיש בכתב התביעה (סעי' 35) וכפי שאמר בדיון בביה"ד (דיון שני שו' 64), שיתכן והדבר כלל אינו אפשרי.

ב. הפעולה שהאשה התחייבה לעשות עבור האיש צריכה להיעשות בזמן שהותה בשוויץ, ובמידת הצורך על הצדדים לתאם נסיעה של האשה לחו"ל שתמומן על ידי האיש.

ג. אי קבלת הדרכון מכל סיבה שהיא לא תחייב את האשה בדבר מעבר לסכום של 40,000 ש"ח שנקבע בהסכם.

מפרטים אלו אנו למדים כמה דברים חשובים. האחד, שבזמן כריתת ההסכם הצדדים לא ידעו האם האיש זכאי לדרכון שוויצרי. כלומר, שלא היה ידוע להם מה הם דרישות החוק השוויצרי, והאם ניתן ליישמן במקרה של האיש. השני, שנגזר מהראשון, שההתחייבות של האשה לפעול עבור האיש היא רק בתנאי שקבלת הדרכון אפשרית לפי החוק השוויצרי. השלישי, שהאשה התחייבה לפעול כאשר היא נמצאת בשוויץ. הרביעי, שהאחריות של האשה לאי קבלת הדרכון מוגבלת לתשלום של 40,000 ש"ח.

מפרטים אלו אנו למדים דבר נוסף חשוב, שהאשה התחייבה לעשות כל מה שהאיש ידרוש ממנה על מנת שיקבל את הדרכון, אך לא התחייבה ליזום פעולות במקום האיש, שהוא בעל העניין ועליו להוביל את המהלך לקבלת הדרכון, אלא התחייבה שבמידה ולא יקבל האיש את הדרכון מכל סיבה שהיא, תשלם לו סכום קצוב של 40,000 ש"ח. למה הדבר דומה, לשני סוחרים שעשו עסקה שסוחר א' יעשה עבור סוחר ב' כו"כ ואם לאו ישלם לו כו"כ. שהדבר בידו של סוחר ב', אם חפץ הוא ביישום העסקה, יזדרז לקיים את חלקו ויתבע מסוחר א' לעמוד בהתחייבותו, ואם חפץ בתשלום יניח לדבר וסוחר א' יחויב לשלם לו את הסכום שהתחייב. כך בנדון דידן, הדבר בידו של האיש, אם חפץ הוא בדרכון, עליו לברר מה הם דרישות החוק השוויצרי, לתאם עם האשה את הגעתה לשוויץ, ובמידת הצורך לממן את הנסיעה, ולדרוש מהאשה לעשות את הפעולות הנחוצות לצורך קבלת הדרכון, ואם חפץ הוא בתשלום הסכום המוסכם, יניח לדבר, ובחלוף 3 שנים תחויב האשה לשלם לו את הסכום הזה.

האיש אמנם טען אחרת, שלפי ההסכם מוטל על האשה לעשות כל שבידה כדי שהאיש יקבל את הדרכון, ואם לא תעשה כל שבידה ההסכם יתבטל. לפי טענה זו, ההתחייבות של האשה לשלם את הסכום המוסכם היא רק במידה שהאשה תעשה כל מה שבידה והדבר לא יעלה בידה. האיש אף טען שלפני אישור ההסכם האשה הפעילה עליו 'מניפולציה רגשית' כאשר אחזה בידו והבטיחה לו לעשות כל שביכולתה על מנת שיקבל את הדרכון, ואמרה שיש לו קשרים והיא מכירה אנשים שיכולים לסייע, ושהיא מכירה את החוק השוויצרי ויודעת שהדבר אפשרי. האשה אישרה שהבטיחה לאיש שתעשה כמיטב יכולתה כדי לסייע לו (דיון ראשון שו' 65 ודיון שני שו' 173-176), ואכן עשתה מה שבידה לסייע לו, אך הכחישה שהטעתה את האיש ואמרה שהיא מכירה את החוק השוויצרי, ולא אישרה את הטענה משפטית של האיש שהוסכם שאם לא תעשה כל מה שבידה לעשות כדי שיקבל את הדרכון, ההסכם יתבטל.

טענת האיש אינה מקובלת על ביה"ד, והיא מתנגדת להיגיון של ההסכם שהאיש הוא בעל עניין בקיומו, להוראות ההסכם שמגדירות באיזה מצב האשה חייבת לפעול עבור האיש, ולהלכה לפיה יד בעל השטר על התחתונה.

הדיון מתמקד בשתי טענות עיקריות של האיש. האחת, שהאשה לא קיימה את התחייבותה לפי ההסכם, ולא סייעה לו ואף הזיקה לו בדווח שדווחה לרשויות שם. השניה, שהאשה היתה מודעת לכך שלפי החוק השוויצרי הוא אינו זכאי לקבל דרכון, והוליכה אותו שולל במצג שווא שהיא אינה יודעת מה הן הוראות החוק, ובהבטחות סרק שתסייע לו לקבל דבר שאינו אפשרי.

הואיל והאשה מוחזקת בממונה, והאיש תובע לבטל את סילוק התביעות ולחדש את ההליכים, נטל ההוכחה שאכן כך הם פני הדברים מוטל על האיש.

לאחר הקדמת הדברים האלה נעיין בטענות הצדדים ובחומר שבתיק.

הצדדים כאמור אישרו את הסכם הגירושין ביום 01.12.2019. ביום 26.12.2019 האיש נסע לשוויץ. וביום 02.01.2020 שלח האיש לב"כ האשה את המסרון הבא:

"... חייבים ליצור מפגש עם נ' דחוף מאד. באמצע ינואר התיק שלי עובר מבאזל לזנבה. היא יודעת זאת היטב. אלא אם כן תעשה מעשה שיגדיר שאנו חיים יחד. כל מה שמחלקת ההגירה מעוניינת זה הסכם שכירות שלי מן היום שנ' עשתה את הבלאגאן כאן, או הודעה שאנו חוזרים לחיות ביחד בכתובת שלה."

בדיון השני (שו' 155-160) אישר האיש שמסרון זה ממצה את מה שדרש מהאשה לעשות לפי ההסכם. מהמשך המסרון אפשר להבין שכבר בשלב זה חשד האיש שהאשה העדיפה להתחייב על 40,000 ש"ח בעוד שלוש שנים, ולא לסייע לו לקבל את הדרכון כפי שהתחייבה.

בחודש פברואר 2020 האשה נסעה לשוויץ, ויצרה קשר טלפוני עם הרשויות שם כדי לתאם פגישה. לדבריה (דיון שני שו' 177-199), נשאלה על ידי הפקידה האם היא גרושה, והשיבה בחיוב. מאותו רגע סירבה הפקידה למסור לה מידע, וסירבה אף לפגוש אותה בעניין, ואמרה שהאיש צריך לפנות בעצמו. האשה טענה שבנסיבות אלה, גם אם רצתה להגיע למשרד עם כל החומר ולטעון שהיא מוסמכת לייצג את האיש לנוכח ההסכם, לא היו מאפשרים לה להיכנס לשם. לדבריה, עדכנה את ב"כ הקודמת בתשובה שקבלה ובקשה שתעביר את הדברים לב"כ האיש. אך לא פנתה לאיש בבקשה שייתן לה יפוי כח לפעול עבורו, ולא פנתה לעו"ד מקומי שיסייע לה. רק בחודש אוקטובר 2020, לאחר שהוגשה בקשה לביטול הסכם, פנתה לעו"ד מקומי שיפנה לרשויות בשוויץ שיאשרו שהיתה פניה מצידה בפברואר אותה שנה, ושהפניה נדחתה מהטעם הנ"ל.

האשה כאמור מסרה לרשויות בשוויץ שהצדדים גרושים. האיש טען שבכך פגעה בסיכויו לקבל דרכון. אולם בחקירתו בביה"ד (דיון שני שו' 66-97) אישר שנסע ארבע פעמים לשוויץ - שלוש פעמים לפני אישור ההסכם, ופעם אחת לאחר אישור ההסכם - ונפגש עם פקידים במחלקת ההגירה ובמחלקת הפנסיה, ובכל הפגישות נאמר לו שעליו להציג אישור ששילם שכר דירה והתגורר בדירה בבאזל. כאשר טען שהסכם השכירות נחתם על ידי האשה, והציג אישור שהעביר לה כסף, התבקש על ידי הפקידה שהאשה תאשר את הדברים. האיש אישר שבאחת הפעמים (לא ציין איזו אחת) אמר לפקיד/ה שהצדדים גרושים, ואישר (שו' 132 ו 137) שאם היה מציג את האישורים שנדרשו, הגירושין לא היו פוגעים בזכויותיו.

האשה מצידה טענה (דיון שני שו' 93-94 ו 238) שהאיש כלל לא התגורר בדירה, אלא אחסן את חפציו במחסן עד שנגנבו בחודש אוגוסט (כנראה 2018). וכן שמעולם לא השתתף בתשלום שכר הדירה, ומה שהאיש הציג בפני הפקידה הוא אישור של העברה כספית חד פעמית שכלל אינה נוגעת לתשלומי השכירות.

האיש (דיון שני שו' 92-97) אישר את הדברים חלקית ואמר שהוא לא התגורר עם האשה בדירה בבאזל, רק חפציו היו שם, ושהפעם האחרונה ששילם שכר דירה היתה בחודש פברואר 2018.

האיש (דיון שני שו' 33) אישר גם שלא דרש מהאשה שתשקר לרשויות בשוויץ, ובאותו דיון (דיון שני שו' 160-162) אישר שדרש מהאשה שתאשר ששילם חצי מהשכירות או שתגדיר שהם חיים יחדיו. מובן מדבריו (שו' 92) שציפה מהאשה שתאמר שהוא מתגורר בדירה על סמך זה שבגדיו נמצאו שם.

לאיש היתה טענה נוספת שהובאה בהרחבה בבקשתו ובקצרה בדיון (דיון שני שו' 103-104) שהאשה היתה עוינת מאד וכתבה לו באחת ההודעות שאין לו מה לחפש בשוויץ. האיש לא ציין שמדובר בהודעות שנשלחו בשנת 2016, זמן רב לפני אישור ההסכם. האשה הסבה את תשומת לבו של ביה"ד לדבר, וטענה שהצגת הודעות ישנות ולא רלבנטיות מוכיחה את חולשת טענותיו ודלות ראיותיו של האיש. האיש השיב (דיון שני שו' 111-113) שהקשר בין ההודעות לבקשה הוא שההודעות גרמו לו להבין שיש דבר לא כשר במעשיה של האשה שמשנת 2011 רצתה בגירושין.

ענין נוסף שעלה כמה פעמים היא טענת האיש שהאשה אמרה לרשויות בשוויץ שהוא מת ואינו קיים. בדיון השני (שו' 100-104) האיש אמר ששמע את הדברים בפגישה עם הפקיד במחלקת הפנסיה. אולם, בדיון הראשון (שו' 59) אמר האיש שכאשר הפקיד השתכנע שהוא חי וקיים, הוא העביר לו את תשלומי הפנסיה שהוקפאו במשך שנה וחצי. כלומר, שהדברים שהאיש מייחס לאשה נאמרו שנה וחצי לפני הפגישה עם הפקיד המדובר, שהיתה לכל המאוחר בחודש דצמבר 2019. אמירה כזו שנאמרה שנה וחצי לפני אישור ההסכם, בעיצומו של העימות בין הצדדים, אינה יכולה להיחשב להפרה של ההסכם בין הצדדים. יש גם להטיל ספק בנזק שגרמה אותה אמירה, שכפי שאישר האיש, לאחר ש'בא הרוג ברגליו' תוקנה הטעות ותשלומי הפנסיה שהוקפאו שולמו לו.

ביחס לעצם הזכאות של האיש לקבלת דרכון וזכויות סוציאליות בשוויץ, הצדדים לא הגיעו להסכמה באשר לדרישות החוק השוויצרי. האשה הציגה בדיון הראשון (שו' 84-97) חוות דעת של עו"ד יהודי שוויצרי שנכתבה בחודש אוקטובר 2020, שבה נכתב שמי שהוא תושב שוויץ וזכאי לאשרת שהיה מסוג סי שניתנת למי שיש לו כתובת בשוויץ ומשלם ביטוח בריאות שם, זכאי לדרכון, גם אם הוא גרוש. לדברי האשה, האיש היה מגיע לשוויץ כל שנה בחודש אוקטובר כדי לחדש את האשרה שלו, וכשהתברר לרשויות שם שהוא רימה אותם, הם ביטלו לו את האשרה. האיש טען בדיון השני (שו' 130-133) שעל מנת לקבל את הזכויות עליו להתגורר 5 שנים ברצף בשוויץ, והרצף הזה נקטע כמה חודשים לפני השלמת התקופה לאחר שהאשה סירבה להצהיר שהוא שילם מחצית משכירות הדירה בבאזל.

אולם על כך לא היתה מחלוקת, שבתנאים מסוימים גם איש שהתגרש מאשה שהיא אזרחית שוויצרית זכאי לדרכון.

טענה נוספת של האיש שהאשה ידעה בשעת אישור ההסכם שהוא אינו זכאי לקבלת הדרכון והוליכה אותו שולל נטענה כמה פעמים במהלך הדיונים. אלא שהאיש לא היה עקבי בטענה זו. פעם אחת טען (דיון שני שו' 14-15, ו 108) שהאשה אמרה לו שהיא מכירה את הדרישות של החוק השוויצרי ויש לה קשרים עם אנשים שיכולים לסייע, ושהיא מסוגלת לעשות הכל, פעם אחרת אמר (דיון שני שו' 47) שאם האשה היתה פועלת לא היתה לו טענה כנגדה. מובן שלא היתה כאן הולכת שולל. גם בדיון הראשון אמר האיש (שו' 13) שייתכן שהאשה ידעה בשעת אישור ההסכם שהדבר אינו מעשי, ואמר (שו' 20) שאם היתה עושה הכל ולא מצליחה לא היתה לו טענה. האשה טענה במשך כל ההליך שבמעמד אישור ההסכם סברה שהאיש זכאי לקבל דרכון שוויצרי אם יעמוד בדרישות החוק שם.

האיש נשאל בדיון (דיון שני שו' 148-150) אם לאחר 3 פגישות עם פקידים בשוויץ, ולאחר שקיבל מפקידה במחלקת ההגירה מסמך בכתב יד שבו נכתב אלו אישורים עליו להציג לצורך קבלת הדרכון, לא ידע מה הן דרישות החוק, ולא השיב תשובה ברורה אלא טען שידע שהאשה צריכה לבוא לשוויץ. כשנשאל מדוע הדבר לא נכתב במפורש בהסכם, השיב שבאותו מעמד היתה אוירה של אמון והוא סמך על האשה.

למעשה עד סוף ההליכים לא היתה לצדדים דעה מוצקה ביחס לדרישות החוק השוויצרי. שניהם הסכימו שגם איש שהתגרש מאזרחית שוויצרית זכאי לדרכון בתנאים מסוימים, המחלוקת היתה באלו תנאים. האיש טען שעליו לחיות עם האשה פרק זמן מסוים ברצף. האשה טענה שעליו להתגורר בשוויץ ולשלם את ביטוח הבריאות שם.

בנסיבות אלו, ולאור מה שנכתב במפורש בהסכם שייתכן שהאיש אינו זכאי לקבלת הדרכון, לא ניתן לקבל את טענת האיש שבמעמד אישור ההסכם האשה היתה מודעת לדרישות החוק השוויצרי יותר ממנו.

לא ניתן גם לקבל את טענת האיש שהאשה הפרה את ההסכם, לאחר שהוכח שהמידע שהאשה מסרה לרשויות בשוויץ בעניינו, התקבל כבר מפי האיש, או לא היה רלבנטי לקבלת הדרכון. ולאחר שהוכח שהאיש לא פעל כמצופה מבעל עניין, לא בירר באופן חד משמעי מה הן דרישות החוק על מנת לעמת איתן את האשה, לא פנה לעו"ד מקומי שייצגו מול הרשויות, ובכלל מאז חודש ינואר 2020 לא פעל כלל בשוויץ אלא הטיל את יהבו על האשה. ולאחר שהוכח שהאשה לא יכלה לסייע לאיש גם אם רצתה בכך בכל מאודה, מבלי לומר לרשויות בשוויץ שהיא חיה עם האיש או שהאיש התגורר בדירתה בבאזל ושילם מחצית מהשכירות, דברים שאינם אמת בלשון המעטה.

יודגש שהאשה לא התכחשה לחובתה לפי ההסכם, ואף הצהירה פעם אחר פעם שעליה לעשות כל שנדרש על מנת לסייע לאיש, וב"כ הצהיר בדיון (דיון שני שו' 36) שאם יוכח שהאשה מסרה מיוזמתה לרשויות בשוויץ מידע שפוגע בזכאותו של האיש, יש לראות בכך הפרה של ההסכם, אלא טענה שהאיש דרש דברים שאינם מעשיים שגם הוא הסכים שהיא לא התחייבה לעשותם.

לאור כל האמור, אם דברי יתקבלו על דעת חברי, יחליט ביה"ד:
א. לדחות את בקשת האיש.
ב. להורות לאשה לשלם לאיש את הסכום של 40,000 ש"ח שהתחייבה כפי הסכמתה.
ג. התשלום יבוצע מתוך הכספים שנותרו בחשבון הנאמנות. לאחר התשלום תחולק היתרה בין הצדדים, והחשבון ייסגר.
ד. התיק ייסגר.

הרב עידו שחר – דיין

ראיתי את שכתב עמיתי הגר"ע שחר שליט"א, ולאחר מחילה ממעכ"ת אומר כי לענ"ד מסקנתי שונה, וכדלהלן:
מעיון בחומר המצוי בתיק עולות העובדות הבאות:
א. הצדדים חתמו על הסכם מחילה לתביעות הדדיות.

ב. התנאי למחילה מצד האיש היה התחייבות האישה לעשות כל הנדרש ממנה על מנת שהבעל יקבל דרכון שוויצרי וזאת תוך שיתוף פעולה בין הצדדים וכלשון ההסכם סעיף ב' "ולשם כך יעשה כל צד וכל הנדרש ממנו", "הצדדים יפעלו במשותף על מנת לנסות ולהקנות לאיש דרכון שוויצרי".

ג. מודגש כי התחייבות האישה היתה להשתדל ולהתאמץ ולעשות כל הנדרש ממנה השגת דרכון שוויצרי לאיש. האישה לא התחייבה לתוצאה חיובית של קבלת הדרכון.

ד. מעיון בחומר המצוי בתיק עולה כי אין מחלוקת בעובדות, והצדדים הבינו כי ישנם ב' תנאים לא מצטברים שבהתקיימם אדם זכאי לדרכון שוויצרי:
א. היות המבקש נשוי לאשה שוויצרית.
ב. הוכחת מגורים משותפים עם אישה שוויצרית.

המחלוקת מתמקדת בשאלה האם האישה השתדלה והתאמצה לעשות כל הנדרש ממנה כדי שהאיש יקבל דרכון שוויצרי.

ה. מחקירת הצדדים מתברר כי האיש התגורר עם האישה בדירתה בשוויץ עד שנת 2018 ולאחר מכן חפציו ובגדיו נשארו בדירה ו/או במחסן הדירה.

ו. כלומר גם לאחר הגירושין חפציו ובגדיו נשארו בדירת האישה.

ז. האיש ביקש מהאישה כי היא תצהיר ברשויות בשוויץ כי האיש משתתף בשכר הדירה שמשלמת ובכך היה עשוי להיחשב כמתגורר בדירה וממילא היה עשוי להיות זכאי לדרכון שוויצרי.

ח. האישה סירבה לבקשת האיש בטענה כי לא רצתה לשקר.

ט. אין ספק כי התחייבות האישה לעשות כל הנדרש ממנה, לא כולל לשקר, ולכן מוצדקת תשובתה של האישה לרשויות כי התגרשה, אולם בנושא הימנעותה מבקשת האיש כי תאשר שהשתתף בתשלום שכר הדירה היא התנהגות צדקנית לא ראויה, המתעלמת מהתחייבותה ולמעשה מנפנפת את הבעל כחפץ אין בו חפץ.

י. לו הייתה לאישה קצת אכפתיות ורצון טוב לסייע בעד האיש, הייתה יכולה להגיע להבנה עצמית או בעזרת עו"ד כי בעצם האיש חייב לה שכ"ד בעוד חפציו נשארו בדירה, והיא בוויתורה על השתתפותו ותשלומו בפועל מוחלת על חובו, והוי "כאילו התקבלתי", ואין פסול בהצהרתה כבקשתו.

יא. עיין בשיטה מקובצת כתובות דף נ"ו ע"א:

"וז"ל הרא"ה ז"ל: והיא כותבת לא התקבלתי - אפשר שהתקבלתי לאו דוקא, דהא שקרא הוי, ואם בא לצאת ידי שמים חייב לתת לה הכל. אלא כלומר כאילו התקבלתי, ומחילה הוא דקאמר דמחלא ליה, ומסתברא דאפילו מאן דכתב ליה לחבריה בעלמא נמי כי האי לישנא, פטור אפילו מדיני שמיים, דהיינו מחילה, דכיון דאודי ליה באפי סהדי דפרעיה, דעתיה נמי דקא מחיל ליה.

ולר' יהודה דוקא בדמחל ליה בתר דאיחייב ליה, אבל אם התנה מתחילה כשכנסה שלא תהא כתובתה כדינה הראוי, תנאו בטל, כדאיתא בגמרא.

עולה מדברי השיטה מקובצת כדלהלן:
א. שמעון החייב מנה לראובן ולא פרע לו וכתב ראובן התקבלתי - הוי שקרא, ונשאר שמעון חייב.

ב. אם ראובן כתב "כאילו התקבלתי", פטור שמעון אפילו לצאת ידי שמיים.

יב. כאמור בנידון דידן חפציו של האיש נשארו בדירת האישה. בפשטות האיש חייב דמי שימוש על אחסון חפציו בדירת האישה. האישה מחלה לו על תשלום דמי השימוש - שכר הדירה, שבזכותה היה לתבוע ממנו, והוי "כאילו התקבלתי", שחזינן שאין בהתנהלות זאת חשש משקר, ובשופי יכלה האישה לומר לרשויות בשוויץ שהאיש השתתף בתשלום שכר הדירה מדין "כאילו התקבלתי".

יג. בנוסף, ידועה שיטת הרא"ש "שמחילה כפירעון", ולפ"ז גם אילו כתבה "התקבלתי" לכאורה לא הוי שיקרא למרות שלא קיבלה דבר, מאחר שמחילה כפירעון ועצם המחילה הוי קבלת הפירעון.

יד. כאמור, בנידון דידן מחילת האיש על תביעתו מהאשה הייתה בתנאי כי האישה תעשה כל הנדרש ממנה למען השגת דרכון שוויצרי לאיש. האיש דרש ממנה כי תאשר את הצהרתו לרשויות בשוויץ כי משתתף בתשלום שכר דירתה בשוויץ, פעולה שהיה בה כדי לסייע לאיש בהשגת המטרה הנכספת.

טו. זאת ועוד, בשו"ע חו"מ סימן ס"א סעיף ט"ז פסק "יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו, אין הולכים אחר הלשון הכתוב בו, אלא אחר הכוונה".

והנה בנדון דידן קיימת אומדנא דמוכח שכוונת הצדדים הייתה לשתף פעולה למען השגת דרכון שוויצרי לאיש תוך יצירתיות, עיגול פינות ופעולות "מחוץ לקופסה", שהרי במועד כריתת ההסכם היו גרושים, וכידוע אין לאיש דירה בשוויץ - כך שדרך המלך כבר נחסמה.

בהסכם נכתבו לשונות שמלמדות שהאישה מודעת לקושי שלפניהם, ושלכן נכתבו לשונות המבטאות ספק ואי וודאות במימוש המטרה של האיש, שכך נכתב בסעיף ב' בהסכם "הצדדים יפעלו במשותף על מנת לנסות ולהקנות לאיש דרכון שוויצרי, אם ובכלל והדבר אפשרי... ובהמשך נאמר "למען הסר ספק יובהר כי ככל והבעל לא יקבל דרכון מסיבה כל שהיא, לא יהיה בכך לחייב את האישה בכל דבר ועניין".

ועל כרחך לומר שכאשר נכנסו הצדדים להסכם והתחייבו "לעשות כל הנדרש", כוונתם היתה להשתדלות והתאמצות לאו דווקא "חלקה", כי אחרת התחייבות האישה מרוקנת מתוכן, שהרי כאמור דרך המלך חסומה ואין לאיש את התנאים הבטוחים (דלכתחילה) לקבלת דרכון שוויצרי כאמור לעיל.

טז. האישה מתגוררת 30 שנים בשוויץ ונשואה לאיש משנת 2009 - וסה"כ כ - 9 שנים ביחד, כאשר נושא האזרחות השוויצרית שלו מדובר ומעסיק אותם לאורך כל השנים. אין ספק כי הצדדים, ובמיוחד האישה, בקיאה בחוקים ובתנאים הבסיסים לזכות לקבלת האזרחות האמורה.

כפי שכתבנו בזמן שחתמו על ההסכם הצדדים היו מודעים כי שני תנאים בסיסים לזכות לקבלת דרכון שוויצרי חסרים: א. היותם גרושים. ב. לאיש אין דירה בשוויץ.

לכן מוכרח לומר כאמור לעיל שכוונת הצדדים לשתף פעולה ביצירתיות ובהליכה על גבול המותר, ויתכן לומר גם אם הדבר היה אולי גורם הפסד כל שהוא לאישה, כי אחרת התחייבות האישה מרוקנת מתוכן.

האישה כאמור סירבה לבקשתו האמורה, בהתחסדות ובצדקנות מעושה כי לא מוכנה לשקר.

כאמור, הוכחנו לעיל שאין בכך כל שקר, ועם קצת רצון טוב הייתה מגיעה למסקנה זו בעצמה או בהתייעצות עם אחרים. אין זה משנה אם באישורה זה היה מקבל דרכון כמבוקשו או שלא הספיק אישור זה להשגת המטרה. מבחנה של האישה בקיום התנאי היה בהשתדלות ובהתאמצות מצידה לסייע לאיש ולא בהשגת המטרה.

כאמור, אני סבור כי האישה לא מילאה את התנאי שהתחייבה עליו בהסכם ולכן בזכות האיש לתבוע את תביעותיו מהאישה.

בהתייחסות להשגותיו של הגר"ע שחר על דברי המובאות לקמן אומר כי אנו חלוקים גם בפרשנות ההסכם ובנוסף בחינת עמדתה של האישה לא רלוונטי לבחון זאת עד כמה מדוקדק זכותה הממונית לשכר דירה או אם חיוב זה עומד בפרמטרים של הרשויות השוויצריות. זה לא משנה, כי הקובע כאן הם מעשיה ויחסה של האישה לבקשותיו של האיש בעניין קבלת הדרכון, ודי אם יש צד והווא אמינא להצדיק עמדתו, בלי קשר לסיכוי מימוש המטרה, וכמובן לבית הדין הכוח לקבוע כי יש בנדון דידן אומדנא דמוכח.

הרב מיכאל צדוק - אב"ד

קראתי בכל לב את דבריו של כב' אבה"ד הגר"מ צדוק שליט"א, ולא התיישבו על לבי.

כב' אבה"ד מאמץ את הבירור והניתוח העובדתי שכתבתי, וחולק בפרשנות של ההסכם בין הצדדים. לדעת כב' אבה"ד, בכלל התחייבות האשה לעשות כל הנדרש נכלל גם לאשר את הצהרת האיש שהשתתף במחצית שכר הדירה של דירתה בעיר באזל, על אף שהאיש אישר שלא נדרש מהאשה לעשות דבר שאינו חוקי, ועל אף שאין חולק על כך שלא עשה כן בפועל. כב' אבה"ד מביא ראיה מדברי הפוסקים שדנו באשה שאומרת הריני כאילו התקבלתי, שאין כאן לשון רמיה. כך האשה במקרה דנן היתה צריכה לאשר את הצהרת האיש, בבחינת הריני כאילו התקבלתי את שכר הדירה בכך שמחלתי ולא תבעתי מהאיש שכר עבור אחסנת בגדיו וחפציו.

ולענ"ד אינו דומה הנדון לראיה מכמה טעמים:
א. האשה מעולם לא תבעה ולא התכוננה לתבוע תשלום עבור השימוש שהאיש עשה בדירה. וספק רב אם היתה יכולה לתבוע עבור שימוש שנעשה בהסכמתה בבחינת דור עמי, דקיי"ל שאינו מעלה לו שכר.

ב. גם אם היה חיוב כזה, אישור של הצהרה שהאיש שילם שכר דירה בנסיבות אלו הוא שקר מוחלט, זאת מפני שהרשויות בשוויץ שלהם מוגש האישור אינן מתעניינות במערכת היחסים הכלכלית של האיש והאשה, אלא בענין שבעובדה האם לאיש היתה דירה בשוויץ אם לאו, ולעניין זה, אי תביעה של דמי שכירות לא יכול לענות על דרישת הרשויות שם.

ג. הצהרה שאינה אמיתית אינה רק מעשה לא ראוי שעלול לגרום לחילול השם, אלא עשוי גם לסכן את האשה שהיא אזרחית שוויץ. נציין שהאיש כבר נחשד בעיני הרשויות שם באי אמירת אמת, והחשש שהצהרתו ואישור האשה יבדקו איננו חשש רחוק.

ד. האיש הודיע לאשה שעליה לאשר את הצהרתו באמצעות מסרון, וחודש לאחר מכן האשה נסעה לשוויץ ולא הצליחה לתאם פגישה עם הרשויות שם, כך שבכל מקרה לא היתה לה הזדמנות לאשר את ההצהרה. אם סבר האיש שבכל זאת עליה לאשר את ההצהרה, היה עליו לפנות לביה"ד, ויתכן שלאחר עיון היה מגיע למסקנה שהדבר נכלל בכלל התחייבותה. אולם, לא ניתן כעת להאשים את האשה בכך שלא הבינה את מה שהיה מובן לאיש, ואולי גם לביה"ד שהיה מסתמך על דברי הפוסקים שציין להם כב' אבה"ד.

ה. הנימוק של כב' אבה"ד שיש אומדנא דמוכח שכוונת הצדדים היתה לפעול "מחוץ לקופסא" גם בדרך לא חלקה כדי להשיג עבור האיש את הדרכון השוויצרי אינה מקובלת עלי לחלוטין. אומדנא דמוכח צריכה להיות קרובה לראיה שמועילה להוציא ממון. ובנדון דידן לא זו בלבד שאין אומדנא דמוכח באשר לכוונת הצדדים בהסכם, אלא אין אומדנא כלל, שלשון ההסכם מוכיח שייתכן שהדבר כלל אינו אפשרי, ולשם כך נקבע פיצוי של 40,000 ש"ח שישולם בכל מקרה שהאיש לא יקבל את הדרכון.

פרשנותו של אבה"ד שהיה ידוע לצדדים שלפי החוק הדבר אינו אפשרי וכוונתם היתה שהאשה תעשה פעולה "מחוץ לקופסא" נסתרת הן מלשון ההסכם שמדבר על אפשרות כזו, לא על וודאות, והן מדברי האיש עצמו שטען שהאשה ידעה מה הן דרישות החוק והוליכה אותו שולל. אם כך כיצד ניתן לומר שהיה ברור לאיש מה מוטל על האשה לעשות, כאשר הוא עצמו מודה שלא היה מודע לדרישות החוק במעמד אישור ההסכם. אלא מאי, יטען כב' אבה"ד שיש אומדנא דמוכח שהצדדים הסכימו שהאשה תעשה איזו שהיא פעולה לא מוגדרת ולא ידועה "מחוץ לקופסא". זה בוודאי ליתא, שכיצד תתכן אומדנא דמוכח על דבר שאינו מוכח ומבורר לצדדים, ואיזה שיעור יש בדבר, מי יקבע מה יחשב פעולה "מחוץ לקופסא" ומה לא.

לאור כל האמור אני על משמרתי אעמודה, ומציע לחבריי שליט"א להחליט כאמור לעיל במסקנת דברי.

הרב עידו שחר – דיין

עיינתי בדברי חבריי, עליונים למעלה. מוסכם על דעת כולם שהאיש הסכים לוותר לאשה על תביעותיו, ככל שהיה בהן ממש, ומנגד התחייבה האשה לעשות מה שנדרש על מנת שהאיש יקבל דרכון שוויצרי. המחלוקת בין חברי היא האם האשה עמדה בתנאי ההסכם או לא.

בשו"ע חו"מ (סי' פ"ב סעי' י"ב) נפסק שלוה נאמן לומר שקיים את התנאי שנעשה בינו ובין המלוה ונפטר מתשלום החוב. גם לדעת האחרונים שם שהמלוה נאמן כנגד המלוה במיגו שהיה יכול לטעון שלא היה תנאי, באופן שהתנאי מפורש בשטר, הכל מודים שהלוה שהוא מוחזק נאמן. ולפי זה לכאורה בנדון דידן האשה שהיא מוחזקת בממונה, נאמנת לומר שקיימה את התנאי. אמנם, בפת"ש שם כתב שנחלקו האחרונים אם הלוה נאמן לומר שקיים תנאי שהוא בקום עשה, הני מילי במחלוקת עובדתית, שאם התנאי היה מתקיים הלוה היה מעמיד על כך עדים, אבל במחלוקת פרשנית של התחייבות האשה בהסכם כמו בנדון דידן, פשיטא דאזלינן בתר המוחזקת היא האשה.

חברי הרה"ג, זה אומר בכה וזה אומר בכה, כשכב' האב"ד סבור שבנדון דנן ישנה אומדנא דמוכח שהאישה נדרשה ע"פ ההסכם לשיתוף פעולה הכולל דיווח שאינו אמת. אולם עצם העובדה שדעת חברי חולקת על קיומה של אומדנא זו, היא למעשה שוברה בצידה של קביעת קיומה של אומדנא מעין זו.

בהקשר זה לא אמנע מלציין כי יתכן שמקור ההבדל שבין דעות חבריי נובע בין היתר מן ההבדל הקיים ביניהם בנוגע להיכרותם עם הצדדים, במיוחד לאור ההיכרות הממושכת של כב' האב"ד, אשר ליווה זמן רב את ההליך המשפטי, ומכיר היטב את אופי התנהלות הצדדים לאורך הזמן וסגנונם, כולל הפגנת יחס מזלזל ופוגעני שהפגין צד אחד כנגד משנהו באופן בוטה וחריג שאינו מקובל גם אצל זוגות יריבים, ואשר עשוי ללמד על כנות כוונות אותו צד כלפי משנהו, ודי לחכימא ברמיזא (ועל כגון דא נאמר כי הקב"ה יודע "אם לעקל ואם לעקלקלות").

אולם למרות המצוין, אין באמור לעיל כדי לקבוע שיש בנדו"ד אומדנא דמוכח כטענת האב"ד, לפיה האישה התחייבה במודע לפעול גם לדווח על דבר שאינו אמת, שכן לא ניתן לקבוע בוודאות שהצדדים ידעו מלכתחילה מה על כל אחד מהם נדרש לפעול לצורך השגת הדרכון, וייתכן שלא חשבו על מכלול הפעולות שיידרשו מהם, וכפי שנכתב לעיל, מכלל ספק לא יצא.

לאור האמור אני מצטרף למסקנתו של חברי הדיין הרב עידו שחר לדחות את בקשת האיש, ולהורות לאשה לשלם לאיש את הסכום המוסכם בסך של 40,000 ש"ח כפי שקבע חברי.

הרב אריאל שוייצר – דיין

והלכה כדעת הרוב, כאמור בפסק הדין של הדיין הרב עידו שחר.

פסק הדין מותר בפרסום לאחר השלמת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ג בניסן התשפ"ב (14.04.2022).

מסמך זה עלול להכיל שינויי עריכה והגהה