א. פסק הדין והערעור

הופיעו בפנינו המערערים וב"כ בערעור על פסק דינו של כבוד הגר"א עטיא, דיין ביה"ד הרבני באשדוד מיום ד' באדר תשס"ז (22.2.07) בו דחה את בקשתם של המערערים פלונית ופלונית לקבל מעשה בית דין ותעודת גרושין בעקבות מסירת הגט של המערער למערערת. פסיקתו זו ביסס כבוד הרב על כך שמעמדה של האשה הוא, שאינה יהודיה, והגט שנכתב ונמסר היה ללא צורך. בנימוקיו לקביעתו, שהמערערת פלונית אינה יהודיה הוא מציין, שבשנים מהמרכיבים המרכזיים בהליך הגיור שעברה המערערת נמצאו לקויים חמורים מבחינת ההלכה.

א. בית הדין המגייר בהרכב אבה"ד הרב חיים דרוקמן והרב יוסף אביאור הוא בי"ד פסול והם דיינים פסולים, כך שאין להם דין בית דין ומאחר ומבואר להדיא ביבמות מו, ב', גר צריך שלושה משפט כתיב ביה ובשו"ע יו"ד סימן רס"ח סעיף ג' "כל עניני הגר ... צריך שיהיו בשלושה כשרים לדון"... ושם בש"ך ס"ק ח' – דכתיב גבי גר משפט אחד יהיה לכם ואין משפט בפחות מג' כשרים".

לקוי זה בהליך הגיור כשלעצמו מהוה סיבה לקביעה שאין כל חלות למעשה הגיור והמערערת נשארה בנכריותה. אפילו אם היתה קבלת מצות, דבר שלא היה אצל המערערת.

ב. המערערת לא קבלה קיום מצות, ובפועל לא שמרה מצות התורה, וכך מסרה לביה"ד כי לא שומרת שבת ולא שמרה טהרת המשפחה ובלא קבלת ושמירת מצות אין כל תוקף לגיור אפילו בדיעבד.

כבוד הגר"א עטיא ביסס פסיקתו זו בנמוקים מקיפים ומפורטים, בהם מובאים דבריהם ופסקיהם של כל גדולי הפוסקים לדורותיהם שקבעו דעתם לגבי תוקפו של גיור שנעשה ע"י בית דין, שדיינים שבהרכב או כל הבי"ד נמצאו בהם פסולים הפוסלים אותם מלהיות דיינים, וכן לגבי תוקפו של גיור שלא היה אצל המתגייר קבלת מצוות ושמירת מצוות.

ב"כ המערערים, בכתבי הערעור ובדברים שנשמעו בפנינו, ערערה על הנאמר בפסק הדין נשוא הערעור, ש"על הנהלת בתי הדין לרשום את המבקשת פלונית... וכן את ילדיה... ברשימת מעוכבי נשואין וזאת בהחלטיות ... ביה"ד לא בדק את כשרותו של הבעל, ולכן גם לרושמו ברשימת מעוכבי נשואין עד לבירור מעמדו וכשרותו".

וכן על הנאמר בפסה"ד "מאחר וכך הרי שמעמדה של האשה כאינה יהודיה והגט שנכתב ונמסר היה ללא צורך".

וכן על הנאמר בפסה"ד, "המורם מהאמור שהצדדים לא היו צריכים גט כי אין כאן נשואין כהלכה והאשה דינה כאינה יהודיה והגט היה מיותר".

ב"כ המערערים עתרה בפנינו לקבל את ערעורם של העותרים ולפסוק כי גיורה של פלונית עומד על כנו וכי אין כל ספק ביהדותם של יתר העותרים היינו הילדים ת' (13) נ' (8.5) ו-מ' 6.5).

בנמוקי הערעור טוענת ב"כ המערערים שהאשה גוירה כדת וכדין והיא יהודיה לכל דבר, ביחס לקביעת ביה"ד האזורי שגיורה נעשה ע"י בי"ד פסול היא טוענת שהאשה גוירה כדת וכדין בידי בי"ד מוסמך מטעם הרבנות הראשית לישראל ובידי האשה תעודת המרה שחתומים עליה שלושה דיינים בראשותו של הרב חיים דרוקמן.

ביחס לקביעתו הנוספת של ביה"ד האזורי שהאשה לא קבלה עליה שמירת מצוות ובפועל לא שמרה מצות התורה, טוענת ב"כ המערערת כדלהלן: "שהאשה פלונית שומרת מצות כפי יכולתה היא מדליקה נרות שבת וחוגגת חגי ישראל. האשה צמה ביום כפור, שומרת שלא לאכול חמץ בפסח ויושבת בסוכה בחג הסוכות".

טענה נוספת העלתה ב"כ המערערים על פסה"ד נשוא הערעור ועל החלטתו לרשום את האשה וילדיה ברשימת מעוכבי נשואין דבר שלדעתה נעשה בחוסר סמכות מאחר ואין סמכות לבי"ד אחד לבטל גיור של בי"ד אחר.

בתוספת לטענות הערעור טוענת ב"כ המערערים בשם הקטינים ילדי המערערת פלונית המערערים מס' 3,4,5 שטעה ביה"ד האזורי בזה שהורה לרשום גם את הקטינים מעוכבי נשואין שכן אין האשה האם נאמנת לפסול את בניה וכן שע"פ דבריה אין אפשרות לפגוע בחזקת יהדות שיש לאשה והילדים שמוחזקים כיהודים כבר 15 שנה.

בסיומו של כתב הערעור קובעת ב"כ המערערים שהתנהלותו של ביה"ד האזורי בכל הנוגע ליחוסם של המערערת פלונית והילדים שפשפש ביחוסם לקבוע שאינם יהודים, שבזה ביה"ד נכשל באיסור חמור של "וגר לא תונו ולא תלחצנו". התורה הזהירה על אונאת הגר 36 פעמים.

ב. ביטול גיור משום פסול ביה"ד המגייר

לאחר שמיעת הערעור והמערערים פלונית ופלוני ועיון בכל החומר שהוגש בפנינו, תחילה עלינו לדון ולעיין בנמוקיו של כבוד הגר"א עטיה שליט"א שמכוחם הגיע למסקנתו שלא להצריך גט פטורין, שהם:

א. הליך הגיור של המערערת פלונית נעשה ע"י ביה"ד המיוחד לגיור בראשות הרב חיים דרוקמן שהוא בי"ד פסול והעדר בי"ד אין חלות גיור כלל.

ב. שהמערערת פלונית לא קבלה עליה שמירת מצוות ובפועל לא שמרה על מצוות מרכזיות כשמירת שבת ושמירת טהרת המשפחה, ובהעדר שמירת מצוות אין חלות גיור והיא נשארה בגיותה.

נתחיל בנמוק א'.

כבוד הגר"א עטיה טוען שביה"ד לגיור של אבה"ד הרב דרוקמן הם בי"ד פסול, משום שמזלזלים בהלכה שנפסקה ע"י כל הפוסקים שכאשר אין קבלת מצוות אצל המתגייר הגיור אינו חל אפילו בדיעבד והמתגייר נשאר נכרי, ונוהגים "בקלות דעת", שמכניסים גויים גמורים לכלל ישראל ומכשילים את הרבים בחטא גדול, ויש לראותם כמגלים פנים בתורה שלא כהלכה. לטענתו לא רק במקרה הנדון שבפניו קיים הדבר אלא הביא שם מקרים נוספים של גיורים שנעשו ע"י ביה"ד של הרב דרוקמן. התנהלות זו הפכה להיות "שיטה", על כן יש לראותם קלי דעת שאינם נכנעים לפסק דין תורה והשו"ע, ובודים מלבם דברי הבל ומטהרים את השרץ בק"נ טעמים ומדמים בלבם שיש בכחם לעקור דבר מן התורה, ולכן יש לראותם מזידים ו"אפיקורסים". דברים אלו הופכים אותם לדיינים פסולים. הנובע מכך שהם בי"ד פסול ומאחר ואין בי"ד, אין כל תוקף להליך גיור שנעשה על ידם. כדפסק בשו"ע יו"ד סימן רס"ח סעיף ג' "בכל ענייני הגר ... צריך שיהיו בשלושה כשרים לדון דמשפט כתיב ביה ודיין פסול איננו במשפט. בתוספת לנמוקים מביא חזוק לדבריו אלו מדברי שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תר"ח (להגאב"ד הגר"מ שטרנבוך שליט"א) שמתאימים לנדונינו, שכתב בזה"ל: "רבו היום גרים שאומדנא דמוכח דאף שמקבלים מצות ברור הדבר שלא ישמרו המצוות וכל כוונתם בגרות הוא לשם נשואין ולא לשמור דת וכה"ג הגרות, הוא לשם נשואין ולא לשמור דת וכה"ג לא מועילה הגרות כלל וזהו דעת כל גדולי הפוסקים עיין בשו"ת בית יצחק (יו"ד סימן ק'), דבר אברהם (ח"ג סימן כ"ו), צור יעקב (כ"ז), ערוגת הבושם (יו"ד רכ"ג), וכן פסק בשו"ת אגרות משה (יו"ד סי' קנ"ז) שגם בדיעבד לא מועיל ועיין באחיעזר ח"ג (סימן כ"ח), ובית דין המקבלים גרים כאלו מכשילים וגדול עוונם מנשוא ... ונראה שדברי האחרונים שהעלו שאם יש אומדנא שאין מתכוונים לקיים המצוות לא חל הגירות אף שמלו וטבלו, היינו שמלבד שחסר "בזה קבלת המצוות" (שהוא עיקר גירות) שמעכב לכו"ע, עוד חסר בזה בדין בית דין הנצרך לקבלת הגר, דכיון שמורים שלא כדין חסר בשם בית דין, ובגירות בעינן בית דין דמשפט כתיב ביה, ונ"מ שאם קיבל המצוות בפני בי"ד אבל לא בדקו אחריו לידע שהחלטתו לקיים מצוות תהא תמידית לעולם ולא יחזור לסורו, שהדבר תלוי דאם הבית דין יודעים שלא יעמדו בקבלת מצוות, ולאחר מכן יחזרו לסורם וא"כ על פי דין תורה אין מקבלים לכך אף שקיבלום לא חל דלא חשיבו כבית דין שהמשפט מעוות... ומדברינו נראה שאפילו הגירות שלפנינו כדין, שמתכוונים באמת לש"ש הלוא בבית דין שמגיירים פוסקים תמיד שלא כדין והם בזה רשעים ולכן גירותם לא חל גם באופן המועיל שאין בהם שם בית דין כלל". ושם הביא בסימן תרי"א וכתב בזה"ל: "ונראה שלא נאמר הך ענין של שליחותיהו אלא כשהם בית דין הגון שאז עשאום כשלוחין של קמאי אבל בית דין לגרות שמקבלים לגרים אותם דאומדנא דמוכח שלבסוף לא ישמרו במצוות אינם ראויים לדיינים ולהעשות שלוחין דקמאי ואין להם תורת בית דין שיוכלו לקבל גרים והגירות אצלם פסולה, עיין היטב באור שמח פ' י"ד באסורי ביאה (הלכה י"ג) דברים נפלאים כעין דברינו. ומיהו דעת הרשב"א ביבמות מו: שאין דנין מדין שליחות אלא דילפינן מדורותיכם דלא צריך מומחין עכ"פ בזה"ז ואם יודעים ענין גירות אולי בדיעבד מועיל ומיהו גם לשיטה זו לכאורה בית דין שמגיירים גרים שלא כדין בזדון אולי פסולים לדיינים לגרות כרשעים שעוברים על דין תורה".

הגאב"ד הגר"מ שטרנבוך שליט"א הוסיף לדון בשאלה זו בח"ד לתשובות והנהגות סי' ר"ל. בענין גר צדק שנתגייר בבית דין שמגיירים שלא כדין. המקרה שדן בו בחתן שבא לבית כנסת של כבוד הגראב"ד שליט"א, מגודל זקן ופיאות והעידו עליו על חסידותו וכשנשאל ע"י הגאב"ד היאך התגייר סיפר לרב שנתגייר כאן בארץ בבי"ד שמפורסם עליו שמגיירים שם שלא כדין בלי קבלת מצוות, ופסק לו הרב שלמרות שקבל מצוות באופן מלא והמשיך להתנהג כך לאחר הגיור, בכ"ז כיון שבית הדין הזה שמגיירים בו שלא כדין אף שאצלו הוא כדין אבל מ"מ חוששני שלא מועיל וכמו שיבואר. וכתב שם הרב בזה"ל: "וטעם הדבר הוא שגירות צריך בית דין שמשפט כתיב בו ואלו הדיינים הם רשעים ר"ל מהרסין ומחריבים קדושת עם ישראל ומביאים עלינו חרון אף ה' ח"ו. והיאך היו הם הדיינים שיורו במשפט והם רשעים ופסולים. ובפרט שלכמה פוסקים, גירות מועיל בזה"ז רק מכח שליחותיהו דקמאי, עבדינן וקמאי בודאי לא עבדי רשעים כאלו לשלוחם לגירות. וע"כ נמענתי לקרוא אותו אצלינו בשבת לתורה כיון שמעיקר הדין הוא עדין נכרי ולדברי הגר יש עוד כמה וכמה במצב כמוהו".

ושם הוסיף שאולי בשעת הדחק ובדיעבד, עד שנוכל לטובלו בפני דיינים כשרים, ונמק זאת בזה"ל, "גם יש לומר שאולי רשעים אלו שקיבלוהו סברי דמצוה קעבדי וכה"ג לא פסלינן להו אף שעוברים עבירה וכמבואר בפ"ג דסנהדרין וסיכם שם תשובתו, בזה"ל: "וצריך ליזהר מאד בגרים שבארץ ישראל שמצוי הרבה שנתגיירו כדין והם שומרי מצוות כראוי אלא שנתגיירו על ידי בתי דין כאלו שמגיירים בסיטונות ופסולין הן, וצריך תמיד לברר היכן נתגיירו".

הרב עטיא שליט"א מביא בנמוקי פסה"ד את דברי שו"ת מגדל צופים, להרה"ג אקסלרוד שליט"א, אב"ד בחיפה, ח"ג סי' ל"ט, שדן בשאלת כשרותו של בי"ד שמגייר בנגוד לפסיקת כל הפוסקים, שכאשר אין קבלת מצוות אצל המתגייר ואנן סהדי שהצהרתו שמקבל לקיים ולשמור את מצות התורה היא מהפה ולחוץ והיא הצהרת שוא, וטען שכיון שבתי הדין סוברים שעושים מצוה במעשיהם והם מפרשים את השו"ע והפוסקים יותר טוב מכל גדולי ופוסקי הדור והוסיף ששמא אותם דייני הבית דין סוברים שיש בכוחם לעקור דבר מן התורה בקום ועשה במקום שהשעה צריכה לכך וכן הם נשענים בטעותם על שראו רבנים אחרים מהדור הקודם שנהגו הפקרות זו ולכן חושבים שהם לא פחות טובים מאבותיהם".

למסקנה הוא כותב בזה"ל: "שנוטה לדון את בי"ד הנ"ל כשוגגים ולכן אין עליהם דין בי"ד פסול ומי שנתגייר אצלם ונתכוין לקבל על עצמו מצוות באמת יש לו דין גר. וכל זה אני כותב אם יסכימו עמי גדולי הוראה"...

מצינו בדברי הגר"מ שטרנבוך הנ"ל דבשעת הדחק בנסיבות שנשאל עליהם, העלה ג"כ לומר שבי"ד כזה יש לראותו שוגגים שחושבים שמצוה הם עושים. אולם מסקנתו ודאי שאין להכשיר בתי דין אלו.

הרב עטיא שליט"א מביא בנמוקי פסה"ד את דברי שו"ת מגדל צופים ח"ג סי' ל"ט להגר"ג אקסלרוד שליט"א שקבע שם שאין לפסול בתי דין אלו למרות שמתנהגים ופוסקים בידיעה ובזדון בנגוד לפסיקת כל פוסקי וגדולי הדורות, וזאת משום שהם סוברים שמצוה הם עושים, ולכן אינם נפסלים כדיינים, ובסס דבריו אלו על דברי השו"ע חו"מ סי' ז' סעיף ט' שכתב "כל הפסולים (להעיד) מחמת קורבה או מחמת עבירה פסולים לדון. ועיין לקמן סימן ל"ג יל"ד פרטי הפסולים לענין עדות וה"ה לענין דיינים", ובהלכות עדות סי' ל"ד סעיף ד' כתב, "קוברי המת ביום טוב ראשון כשרים אפילו נדו אותם ושנו בדבר כשרים מפני שהם סבורים שמצוה הם עושים, ושלא נדו אותם אלא לכפרה, והוסיף שם הרמ"א, "וה"ה בשאר דבר איסור שנוכל לומר שעברו מכח טעות".

גם הגר"מ שטרנבוך שליט"א שהעלה בשעת הדחק אולי אין לפסול דייני בי"ד מגייר שמגיירים בנגוד לדעת כל הפוסקים, משום שסוברים דמצוה קעבדי. נסמך על הלכות הנ"ל שמקורם בפ"ג דסנהדרין דף כ"ו בסוגיא דהני קבוראי דקברי ביו"ט דסברי דבשביל מצוה שרי ולכן לא נפסלו לעדות.

ונ"ל דאין הלכות אלו נוגעות לנדון שבפנינו. אין לדמות פסילת בי"ד מחמת עבירה שהדיין וביה"ד מורים ופוסקים בנגוד לפסיקת כל גדולי הפוסקים, לפסילת הדיין מחמת העבירות שבגינם נפסל אדם לעדות ולהיות דיין.

העבירה שדיין מורה בזדון בנגוד להלכה, היא עבירה במהות עבודתו. חובת הדיין לפסוק ע"פ ההלכה בלבד ועל כן אפילו שהוא עובר העבירה זו מתוך מחשבה שהוא עושה מצוה, אין זה מבטל את משקל העבירה שפוסלת את מהות היותו דיין. לא שמענו שכוונות ומחשבות של מצוה מתירות לדיין לפסוק בזדון בנגוד להלכה ולדעת תורה, אלא אם כן כאשר ניתן כח מיוחד ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, על פי כללי ההלכה שמגדירים את הנסיבות שבהם חכמים הפעילו את כוחם לבטל מצוה או לעבור עבירה, כהוראות שעה.

כאשר דיין לוקח שוחד, הוא נפסל מלהיות דיין לא משום שהוא עבר עבירה של לקיחת שוחד שהפכה אותו לרשע וזה שפסל אותו, אלא שהוא נפסל משום שלקיחת השוחד פוגעת במהות תפקיד הדיין לדון ולשפוט משפט צדק, על כן כאשר דיין לוקח שמשום שלמצוה הוא מכוון, גם אז הוא נפסל מלהיות דיין שכן לקיחת השוחד פגע במהות היותו דיין לשפוט צדק.

ג. בטול גיור כשבית הדין המגייר עובר על אסור דאורייתא של לפני עוור

בפס"ד נשוא הערעור מביא הגר"א עטיה את דברי השו"ת מגדל צופים להגר"ג אקסלרוד שם, שיש עבירה נוספת שעוברים הדיינים והיא בזה שקובעים על נכרי שלא קבל לשמור את מצוות תורת ה', ולא שמר בפועל את מצות ה' כשמירת שבת, טהרת המשפחה, ואכילת כשרות, שהוא יהודי שנכנס לכלל ישראל בזה הם עוברים על האסור החמור של לפני עור לא תתן מכשול. ובגינה של עבירה זו יש לפסול דיינים ובתי דין אלו.

מצינו מגדולי הפוסקים שבדורות האחרונים הקובעים שדיינים אלו עוברים על לפנ"ע.

בספר מנחת שלמה סי' ל"ה סעיף ג', להגרש"ז אוירבך זצ"ל מגדולי פוסקי דורינו, כתב בזה"ל

"בהך ענינא דלפני עור הנני רושם את אשר אמרתי מכבר להיושבים על מדין, בנוגע לחלק גדול מהגירות שנעשה לצערינו הגדול בזמנינו, דאף אם היינו אומרים דברים שבלב אינם דברים וכיון שבפיהם הם מקבלים עליהם עול מצות אין מתחשבים עם מחשבת פגול שבלבו ונעשה על כורחו גר גמור, מ"מ לאותו סוג גרים אשר קבלתם עול מצות קרובה להחשב דברים שבלבו ובלב כל אחד שלבם בל עמם והננו כמעט בטוחים שאינם נחשבים כלל לקיים ולשמור מצות ה' בכגון דא נלע"ד שכל המסייעים לגרות כזו אם הם טועים לחשוב שהם גרים גמורים אפי"ה גם לשיטתם המגיירים אותם עוברים בלאו של לפני עור שהרי כל דבר הנעשה נגד רצון ה' קרוי מכשול וכידוע שאסור להושיט אבר מן החי אפי' לבן נח והוא מפני שעבירה קרויה מכשול. ונוהג לאו זה בין בישראל ובין בנכרי, וגם דבר זה סברא היא דאין לחלק כלל בין מקרב יין לנזיר או הנזיר ליין ונמצא דמה שגר כזה חלל שבת ואכל נבלה לפני שהתגייר לא היה בכך שום עבירה ולא נעשה כלל שום מכשול ואילו עכשיו כשהוא ממשיך ללכת בדרך זו גם להבא הרי כל מעשיו נהפכים לפוקה ומכשול וכיון שכל זה נעשה רק מפני הגרות נמצא שכל המגיירים והמסייעים לכך הו"ל כגדול המחטיאו ועוברים בלאו של לפני עוור" ע"כ דבריו.

המסקנא מהם, בי"ד, שמעשה גיורו אינו מביא את המתגייר לאחר גיורו לשמירת מצות בפועל ושמירת אורחות חיים של תורת ה', יש לראות בגיור מעשה אסור של לפני עור לא תתן מכשול. לאחר שעיינתי בדבריו אלו מצאתי דקדם ופסק כך הראי"ה קוק זצ"ל בספרו דעת כהן הל' מילה וגירות סימן קנד. מחמת חשיבות הדברים אצטט את כל דבריו בנדון, וז"ל:

"... ולא עוד אלא שהמקבלים אותם הרי הם עוברים על לפני עור ממנ"פ, דאם נאמר שאין גירותם גירות גם בדיעבד הרי הם מכשילים את הרבים במה שמחזיקים נכרים בחזקת ישראל וכמה תקלות וחורבות נפקי מזה בדיני קדושין וגיטין ויבמין שנחזיק את בנו ממנה כבן ואם תהיה לו אח"כ אשה ישראלית וימות בלא בנים אחרים נתיר אותם לעלמא בלא חליצה גם כשיהיו לו אחים מן האב שלא כדין וכיו"ב טובא. ואם באמת הם גרים ובדיעבד מתחייבים בכה"ת כולה הרי הם מכשילין אותם בזה שמחייבין אותם בעונשין של אסורי תורה שעוברים עליהם, וקודם שבאו לידי מדה זו הלא לא נתחייבו בהם ואין נענשין עליהם, וכדאמרינן ביבמות מז ע"א כשמודיעין אותו ענשן של מצות אומרים לו הוי יודע שעד שלא באת למדה זו אכלת חלב אי עתה ענוש כרת, חללת שבת אי אתה ענוש סקילה ועכשיו אכלת חלב אתה ענוש כרת, חללת שבת אתה ענוש סקילה, והרי אנו מצווים על לפני עור אפילו בגוים וכדאמרינן בע"ז ו ע"ב מנין של יושיט אבר מה"ח לבן נח ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול וק"ו בנ"ד שמכשיל אותו בהיות אח"כ נכנס במדה ידועה בכלל ישראל לחיובא והוא נענש על ידו על כך מה שהוא עובר מדברי תורה", ע"כ.

ראוי לציין שסיבה זו היתה בין שאר דברי הראי"ה קוק זצ"ל להצטרף ולחזק את רבני ק"ק דארגנטינה שקבלו בחרם שלא לקבל גרים כלל.

הגרי"י וינברג זצ"ל בספרו שרידי אש ח"ב סימן צו, רמז גם כן ביחס לגיור גר קטן שיתגדל בבית הורים שאינם מקיימים תורה ומצות והילד ג"כ לא יקיים המצוה שנתחייב ע"ד הגירות וכלשונו שם:

"... וא"כ לא זה בלבד שאין הגרות זכות לו אלא היא חוב גמור ואסור לגרום חוב לאדם אע"פ שאינו יהודי ... ולא עוד אלא שהגירות שהיא חובה לו היא בטלה ומבוטלה ואינו גר כלל ויבוא לידי מכשול שיחשבוהו וגם הוא יחשוב א"ע לישראל ואין לשער ולתאר את ריבוי המכשולים שיצאו מזה", עכ"ל.

קביעתם של פוסקים אלו היא לראות את מעשה הגיור ע"י ביה"ד כאסור במסגרת לאו דלפני עור כאשר התוצאה מהגיור לא הביאה את המתגייר להיות מקיים את מצות התורה אלא אדרבא כחוטא במצות ה' נכשל ומכשיל אחרים וביה"ד שגייר ושינה מעמד הגר מנכרי שאינו מצווה לישראל המצווה, שותף בזה לכל אותם עבירות ואסורים שחטא בהם ובזה הוא עובר על אסור דלפני עור וכפי שביטא זאת הגר"ש אוירבך שם, סברא הוא דאין לחלק כלל בין מקרב היין לנזיר או הנזיר ליין.

יש לציין דהראי"ה קוק זצ"ל רואה במעשה הדיינים בהפיכת הנכרי לישראל עוברים באסור לפני עור לא תתן מכשול משני פנים. א. כלפי קהל ישראל שמכשילים את הרבים במה שקובעים שנכרים אלו שגיירו קבעו אותם כישראל בנגוד לדעת כל הפוסקים, שגם בדיעבד נשארים נכרים, ונגרמות תקלות וחורבות חמורות לישראל בדיני קדושין וגיטין ויבמין. ב. כלפי המתגיירים עצמם שגוירו שעל פי שיטתם שבדיעבד הגיור מועיל והמתגייר הופך להיות ישראל המצווה בכל מצות התורה ואותם גרים בפועל עוברים על מצות ה' ואינם מקיימים את מצותיה ובזה הם מכשילים אותם ומחייבים אותם בכל העונשין של אסורי תורה שעובדים.

הגרש"ז אוירבך זצ"ל בדבריו הנ"ל קובע דבריו ביחס לפן השני שהזכיר הראי"ה קוק זצ"ל ורואה את הדיינים הללו חוטאים בלפני עור כלפי הנכרים שגיירו והפכו אותם לישראל עבריינים וחוטאים.

ונראה שעדין יש לעיין ולהרהר בחדושם של הפוסקים הנ"ל לראות בגיור נכרי שלא ישמור לאחר גיורו את המצות כמעשה אסור דלפני עור.

הרמב"ם בפרוש המשנה למס' תרומות פ"ו מ"ג הגדיר בבהירות לשונו את אסור לפני עור, אלו דבריו שם:

"... העיקר אצלנו אין שליח לדבר עבירה והעושה עבירה בעצמו מלקין אותו והמתעה אותו או מכשילו או מצוה עליו או מסייע לדבר עבירה בשום פנים ממיני הסיוע ואפי' בדבורו הקל הוא נענש מהשם יתברך כפי שעושה באותו הסיוע או ההכנה אבל אינו חייב משום מלקות מן הנזכרים בתורה אבל הוא עובר על הכתוב שאמר ולפני עור לא תתן מכשול אם הוא סבה לעבור העבירה או עובר על הכתוב שאמר אל תשת ידך עם רשע אם מסייעו לאותו עובר" ...

הרמב"ם בדבריו אלו מגדיר שאסור לפני עור ענינו שלא להיות מסייע וגורם לשני לעבור עבירה כשהסיבה והגורמים יכולים להיות כלשון הרמב"ם, המתעה או המכשיל או המצוה או המסייע לדבר עבירה בשום פנים ממיני הסיוע ואפי' בדבורו הקל. המשותף בכל דרכי ההשתתפות והסיוע שמציין הרמב"ם שהם באופן פעיל וחיובי שותפים וגורמים בתהליך העבירה עצמה וכפי שדייקו האחרונים (יעויין בשד"ח מערכת וא"ו כלל כו אות א ד"ה נסתפק) שהגדרת אסור לפני עור היא גרימה והשתתפות בכשלון והעבירה של השני ולא רק ביצירת המכשול. עפ"ז יש מקום לומר שמעשה הגיור שמשנה את מעמדו האישי של הגר מנכרי ליהודי יש בו יצירת מצב חדש לגר שבעקבותיו אם הגר יעבור ויכשל באסור, אולם עצם יצירת המעמד החדש לנכרי כישראל אין לו כל שותפות באופן פעיל וחיובי בהליך התהוות מעשה עבירה. הדגש שבדברינו על השותפות הפעילה בקום ועשה בעצם העבירה והחטא דבזה קיים האסור דאורייתא דלפני עור לא תתן מכשול ולא ביצירת מצב שלאחריו יתבצע החטא כולו ע"י המתגייר ולהבי"ד אין כל שותפות במעשה העבירה.

בעיה דומה לנדון שבפנינו התעוררה בפני הנצי"ב מוולוז'ין בשו"ת משיב דבר סימן לב, האם מותר לזווג איש ואשה אשר ידועים המה לעוברי עבירה ויעברו על אסור נדה אם יש בזה משום אסור דלפני עור.

למותר לציין דזו אחת מהבעיות הקשות שעומדות בפני רבנים מסדרי קדושין בימינו לאותם מאחינו התועים שאינם שומרי מצות אם מותר לסדר להם חופה וקדושין כאשר ודאי לנו שלאחר מכן לא ישמרו על טהרת המשפחה. מהותה של הבעיה היא שודאי שאין המזווג איש ואשה עוברי עבירה או המסדר להם חופו"ק שותף בשעת מעשה העבירה ופעולתו מוגדרת כיצירת מצב שבעקבותיו לאחר מכן תיעשה העבירה ע"י בני הזוג בלבד, ואמנם הנצי"ב שם בתשובתו נשען על עקרון זה שכאשר אין שותפות בשעת מעשה העבירה אלא לפניה אסור דאורייתא דלפני עור לא קיים אלא שנשאר עדין האסור דמסייע ביד עוברי עבירה, והכללים בו שונים מאשר באסור דאוריתא דלפני עור. והאריך שם בתשובתו לפרטם. יש לציין שהבחנה זו בין שותפות לעבירה בשעת מעשה לשותפות לפני מעשה העבירה נתקבלה על פוסקים נוספים, וכן כתב בשו"ת בנין ציון סימן טו, בשו"ת כתב סופר חלק יו"ד סי' פג הובאו דבריו ודברי המשיב דבר בשדי חמד מערכה וא"ו כלל כו אות ג',יעויין שם ד"ה גם מצאתי.

ע"פ דברים אלו נראה לכאורה שאין במעשה הגיור של ביה"ד איסור דאורייתא דלפני עור לא תתן מכשול, כפי שכתבו הראי"ה קוק זצ"ל והגרש"ז אוירבך זצ"ל.

העליתי דברים אלו בפני מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל והשיבני שאמנם הוא שומע את השגתי-הערתי על דבריו שנאמרו לפני שנים, אולם ברור לו שבשעה שאמר וכתב את קביעתו שאותם דיינים היושבים על מדין עובדים באסור לפנ"ע כלפי המתגיירים, הדבר נתלבן ונתברר על כל צדדיו, ולכן אין בהערות אלו לשנות את דעתו והוא נשאר בקביעתו זו.

לאחר שמיעת דבריו חזרתי ועיינתי בענין ובדבריו שכתב במנחת שלמה הנ"ל, והגעתי למסקנה שאין לדמות השאלות שעסקו בהם הנצי"ב, במשיב דבר ובשו"ת בנין ציון ובשו"ת כתב סופר הנ"ל, בהם אין השתתפות באופן פעיל וחיובו בתהליך התהוות מעשה העבירה גופה, אלא ביצירת מצב שלאחריו העבירה תעשה, ויש לראות בזה לפני דלפני עור כלשון הכתב סופר שם, וכן אין למזווג איש ואשה שידועים שיעברו על אסור נידה (במה שדן הנצי"ב) שותפות בעצם מעשה העבירה אלא רק בזה שיוצר מצב שהעבירה נעשית אח"כ ע"י אותם שזיוג אותם או סדר חופ"ק, ולכן אין בזה אסור דאורייתא דלפני עור ונשאר האסור של מסייע ביד עוברי עבירה. לעומת זאת, בנדון שבפנינו שאותם דיינים הקובעים מעמדו של נכרי שהוא ישראל בידיעה והתעלמות מכך שאותו נכרי במעשיו בעתיד יכשל באסורי תורה חמורים באכילת מאכלות אסורים, אסורי נדה ועריות וחילול שבת וכו' ובטול מצות התורה, עצם מעשה הגיור יוצר את עצם העבירות ואסורים, שיחטא בהם המתגייר וכפי שכתב הגרש"ז אוירבך זצ"ל בזה"ל:

"ונמצא דמה שגר כזה חלל שבת ואכל נבלה לפני שהתגייר, לא היה בכך שום עבירה ולא נעשה כלל שום מכשול ואילו עכשיו כשהוא ממשיך ללכת בדרך זה גם להבא הרי כל מעשיו נהפכים לפוקה ומכשול וכיון שכל זה נעשה מפני הגרות, נמצא שכל המגיירים והמסייעים לכך הו"ל כגדול המחטיאו ועוברים בלאו לפ"ע".

על כן אע"פ שהעבירות והאסורים יתבצעו אח"כ ע"י אותו מתגייר, יצירתו של ישראל חוטא ועבריין שהיא פרי פעולתם של דיינים מגיירים אלה מהוה השתתפות מלאה בכל מעשי העבירה והחטא שחוטא אותו מתגייר.

וכן כתב מפורש הרה"ר הראי"ה קוק זצ"ל כנ"ל בזה"ל:

"... ואם באמת הם גרים בדיעבד מתחייבים בכה"ת כולה הרי הם מכשילין אותם בזה שמחייבין אותם בעונשין על אסורי תורה שעוברים אליהם וקודם שבאו לידי מדה זו הלא לא נתחייבו בהם ואין נענשין עליהם ... וק"ו בנ"ד שמכשול אותו בהיותו אח"כ נכנס במידה ידועה בכלל ישראל לחיוביו והוא נענש על ידו על כך מה שהוא עובר מדברי תורה".

מסקנת הדברים, שלשיטתם של אותם בתי דין הליך הגיור שעשו קובע שנכרים אלו הפכו לישראל, למרות שבפועל לא קיימו את הצהרתם, כך שמכוח קביעתם ופסיקתם הופכי להיות מתגיירים אלו ישראל עברינים וחוטאים, ובזה הם נעשים שותפים לכל העבירות והחטאים ועוברים בזה אסור חמור של לפני עור, וכפי שכתב הגרש"ז אוירבך זצ"ל "ודבר זה סברא היא שאין לחלק בין מקרב יין לנזר או הנזיר ליין". ובמעשה הגיור שעשו אותם דיינים יש לראותו כאסור ומעשה עבירה של אסור דאורייתא דלפני עור לא תתן מכשול כלפי הגיורים שגיירו.

בשו"ת בית יצחק (להגרי"י שמעלקיש) ח"ב יו"ד סי' ק' סעיף י"א הזהיר ג"כ את אותם דיינים שמגיירים כאלו שהם מוחזקין שאח"כ לא ישמרו את מצות התורה ויעברו על מצות התורה והם יהיו בועלי נדה ואוכלי טריפות ומחללי שבת ונמצא שהוא מכשילם בעבירות ואסורים. אולם לא במה שנוגע למתגיירים עצמם. וכן כתב שם:

"ולפי מה שביארנו יש להיזהר מאד שלא לגייר אותם שמוחזקים שאח"כ יעברו דנהי די"ל דל"ה מכשול לידי מי שמגיירו, דממנ"פ אם מקבל עליו לקיים כל המצות חזקה שלא יעבור, ואם בדעתו גם עתה שלא לקיים אך לעבור על קצתן ל"ה גר כלל ולא יענש אם יעבור. ועוד מ"מ עדיף ליה ליכנס לכלל ישראל אף שיענש דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב וזכות גדול לפניו אף שעבר על קצת עבירות, וישראל אין ערבים בעדו דלא נתערבו בעד גרים כמ"ש תוס' בקדושין ע'. מ"מ הרי מכשיל לאחרים שחושבין שהוא ישראל ומשיאין לו בתו והוא באמת אינו גר ודיני כנכרי".

בשו"ת בית יצחק ח"א אהע"ז סי' כ"ט סעיף ט' שם, דן בגר קטן שהביאוהו לגיור אביו ישראל רשע מחלל שבת ואוכל טריפות ואמו נכריה אם זכות הוא לו למרות שחזקה שאצל הורים אלו הוא לא יגדל וישמור מצות ה' בכ"ז הפנה לדבריו הנ"ל בח' יו"ד שיש בזה זכות להגר שאף שנענש מ"מ יש לו חלק לעולם הבא משום שנכנס לכלל ישראל.

בשו"ת אחיעזר ח"ג סי' כ"ח שדן בין השאר בענין גיור קטן הביא דברי הבית יצחק הנ"ל לגבי הענין יש זכות לקטן בעצם הכנסו לכלל ישראל גם בלי שישמור מצות התורה.

הבית יצחק בדבריו ח' יו"ד שעוסק בגיור גדולים לא מזכיר במפורש שהוא מזהיר את אותם דיינים שיעברו על אסור לפני עור אלא מתבטא בלשון מכשול לגבי מי שמגיירו והוסיף שם וכתב ש"מ"מ עדיף ליה להכנס לכלל ישראל אף שיענש דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב וזכות גדול לפניו אף שיעבור על קצת עבירות". דברים אלו אינם שייכים לגדרי אסור של לפני עור, שכן אסור לפני עור במי שמכשיל באסורים ועבירות הוא אסור בין האדם למקום בזה שהוא מביא ושותף למעשה עבירה שיש בזה פגיעה בדבר וברצון ה' ולגבי אסור זה אין זה משנה אם התוצאה כלפי המתגייר היא, שיש לו זכות בזה שנכנס לכלל ישראל אין זה מצמצם את האסור של לפנ"ע שענינו פגיעה במישור שבין אדם למקום, כאשר אותו בי"ד קובע שהוא עבר מנכריותו וקובע את היותו ישראל במעבר זה בי"ד יצר ישראל עבריין שעובר וחטא לדבר ה' ומצותיו.

יש מקום לקבל את דברי הבית יצחק לענין הזכות להכנס לכלל ישראל שנאמרו בח' אה"ע, ביחס לגר קטן ששם כל תוקף הגיור שנעשה ע"י בי"ד מכח שהם פועלים בגיור לזכותו. ובנסיבות של גיור קטן הביא האחיעזר הנ"ל את סברת הבית יצחק וכן מצינו שמרן מו"ר הגרי"ש אלישיב שליט"א בקובץ תשובות חלק ב' סי' נ"ז (מובא בפסקי דין רבניים ח"א עמוד 375) שהעלה ג"כ את סברת הבית יצחק הנ"ל ביחס לגר קטן וכתב בזה"ל:

"... אבל אם בדיעבד כבר גיירו אותו, אין לנו הכרעת דעתם ואנו אין בידינו להכריע שהגירות לא חלה גם בדיעבד שאפשר שזה גופא הוי זכות לו שנתחייב בתורה ובמצות ונדבק בזרעו של אברהם אבינו ועל כל פנים לא יצא מידי ספק גר".

ושם בסוף פסק הדין צרף הרב ספק זה וקבע,

"כשיגדל הילד וירצה להיות יהודי הוא יצטרך עוד פעם טבילה והטפת דם ברית וקבלת תורה ומצות כדין כל גר הואיל ועתה הוא רק ספק גר".

מסקנת דברי הבית יצחק, שדיינים אלו בקובעם שאותו נכרי שלא קבל באמת מצות ולא שמר מצות ה' לאחר הליך הגיור הם מכשילים את אחרים שחושבים שהוא ישראל ומשיאין לו בתו והוא באמת אינו גר ודינו כנכרי. ומכשול זה נכלל במסגרת אסור לפני עור דאורייתא כפי שמתבאר להלן, דברינו אלו מתייחסים לפן השני של אסור לפנ"ע שהעלו הרה"ר מרן הראיה קוק זצ"ל ומרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל וכפי שכתבנו שמדברי הראי"ה קוק זצ"ל ודברי הגר"י וינברג זצ"ל בספרו שרידי אש הנ"ל עולה, שמעשה בי"ד לגיור שעשו בתי הדין אלו בהפיכת נכרים לישראל ובקביעה שהם הפכו לישראל כתוצאה מהליך הגיור שעשו וזאת בנגוד לדעת כל הפוסקים, שבנסיבות אלו שלא היתה קבלת מצות אמיתית שגם בדיעבד נשארים נכרים, נגרמים תקלות וחורבות חמורות לכלל ישראל להכניס מזרע פסול של נכרים, לתוך כלל ישראל ובמיוחד רבים מאוד המקרים שבהם הנכרים ובעיקר הנכריות שהם אחוז גבוה מאוד שאותם בתי דין "גיירו". באו לבקש את הגיור במצב של נשואים מעורבים כאשר יש להם בן זוג יהודי ובקשתם נובעת מהרצון לאחר הגיור להנשא לאותו בן זוג יהודי כך שבזה שקבעו שהמתגייר הוא ישראל שיכול לבוא בקהל ה' ולהנשא לאותו בן זוג יהודי, בפועל הם מכשילים את אותו בן זוג והם שותפים באופן מלא במצב לחיי האסור רצופים בהם יחיה אותו בן זוג עם המתגייר, שע"פ כל הפוסקים נשאר נכרי גמור, ובמידה והמתגיירת היא האשה שע"פ ההלכה והפסיקה כל ילדיה הם נכרים שיתבוללו בתוך קהל ישראל ויכשלו רבים בישראל לדורות, וכפי שכתב מרן הראי"ה קוק זצ"ל, "הרי הם מכשילים הרבים במה שמחזיקים נכרים בחזקת ישראל וכמה תקלות וחורבות נפקי מזה בדיני קדושין וגיטין ויבמין...".

אסור דאורייתא של לפני עור אותו עוברים אותם בתי דין מגיירים בשני האופנים שהוזכרו לעיל, הוא סיבה לפוסלם מלהיות דיינים לא רק מהכלל שכל עבירה דאורייתא שפוסלת את העוברים להעיד ולהיות דיינים. אסור לפני עור היא עבירה שעומדת בסתירה למהות ומצות בית הדין שמגייר. הבנת מהות מעשה ביה"ד בגיור תלויה בהגדרת הגיור כמעשה מצוה.

ד. מעשה בית הדין המגייר כמצוה מגדיר מהות הגיור

במס' יבמות מ"ז ע"ב נאמר, אם הגר קיבל ע"ע לשמירת המצות מלין אותו מיד ושואלת הגמ' מדוע נאמר מיד ומשיבה שהוי מצוה לא משהינן, כלומר שמעשה הגיור הוא מצוה.

התשב"ץ בזוהר הרקיע עשין מ. כתב וז"ל:

"ואני תמה למה לא הכניסו בכלל המצות קבלת גרים שהיא מיוחד בבי"ד לקבלם ולא לדחותם וכמו שאמרו ביבמות פ' החולץ מז ע"ב מלין אותו מיד משום דאשהויי מצוה לא משהינן וכמו שאמר בענין יבום (ביבמות לט ע"א) אם יש כאן אח קטן והגדול הוא במדינת הים שאין יכול לומר המתינו עד שיבוא אחי הגדול ונתנו טעם משום דשהוי מצוה לא משהינן א"כ קבלת גרים לבי"ד מצוה היא ולשון התורה בזה ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו ומכאן למדו שצריך שלשה למסור לו קלות וחמורות כמו שהוא נזכר בפר' החולץ ובפ"ג דקדושין משום דמשפט כתוב ביה ואמרו בכתובות (יא ע"א) גר קטן היו מטבילין אותו על דעת בי"ד והוא מפני המצוה הזו שנתחייבו לקבל קטן וא"כ ראוי הוא שתבוא במנין פרטי ואיני יודע על איזה מצוה נסמוך אותה ... כן היה ראוי למנות קבלת גרים ואפי' נכניס כל הדינים במצוה א' כו' שהוא דעתי מצוה זו ראוי להמנות מיוחדת".

הרי דהתשב"ץ מוצא בדברי הגמ' ביבמות שהויי מצוה לא משהינן וכן בדברי הגמ' בכתובות על גיור קטן שביה"ד מטבילין אותו על דעת בי"ד דזה מפני המצוה לגייר שנתחייבו לקבל את הקטן.

ועל כך תמה התשב"ץ על איזה מצוה בספר המצות יש לסמוך את המצוה לגייר וכן תמה התשב"ץ למה לא מנו את המצוה לקבלת גרים ע"י ביה"ד כמצוה נפרדת ולדעתו מצוה זו ראוי למנותה מיוחדת.

מקום נוסף בו מתייחסים חז"ל לגיור כמעשה מצוה מצינו בענין טבילת גרים דהגר אינו מברך לפני הטבילה עובר לעשייתם כפי שקובעת הגמ' בפסחים ז ע"ב אלא רק לאחר שעולה מטבילתו מברך אקב"ו על הטבילה, וכפי שמבאר הטעם ברמב"ם הל' ברכות פי"א ה"ז ובכ"מ שם דלפני שטבל עדין לא נתקבל ולא נצטוה לפיכך מברך רק לאחר הטבילה.

וכתב על זה הראב"ד בספרו בעלי הנפש סוף שער הטבילה וז"ל ... ונ"ל דדוקא בגר גדול אבל בגר קטן שביה"ד מטבילין אותו אי נמי בעבד קטן שרבו מטבילו בשלשה, שבית דין והאדון מברכין עליהם קודם הטבילה כדין כל שאר המצות ... הרי דהראב"ד קובע דבטבילת גר קטן ביה"ד מברכין על טבילתו ואומרים אקב"ו על הטבילה ועל קביעה הלכתית זו שואל שם הראב"ד בהמשך דבריו וז"ל "... ואם תאמר והיכן צוונו"... ע"פ הראב"ד נראה ברור שהבין דנוסח הברכה בטבילת גר קטן אשר קדשנו במצותיו וצוונו מלמד דחז"ל רואים במעשה הגיור כמעשה מצוה ועל זה תמה הראב"ד ושואל והיכן צוונו. (ראוי לציין שחדושו זה של הראב"ד ביחס לברכת ביה"ד בטבילת גר קטן לא הובאה להלכה כלל ולא מצאתי שום פוסק שיביא או יתייחס לחדושו של הראב"ד, אדרבא בתורי אחר פוסקים הדנים בענין גיור קטן וגיור בכלל מצאתי בשו"ת שרידי אש ח"ב סי' קח שכתב שהברכה של הגר על הטבילה היא רק על הטובל ולא על אחרים, וכאמור מדברי הראב"ד בבעלי הנפש מצינו מפורש שבגר קטן ביה"ד או בעבד האדון הם שמברכין על הטבילה).

ובכלל יש לתמוה שלא מצינו בדברי המפרשים והפוסקים שיביאו או יתייחסו לדברי הראב"ד שהובאו ולכל דבריו המופלאים שכתב בענין הגיור שיובאו בהמשך דברינו.

מכל האמור חוזרת ונצבת בפנינו תמיהתו של התשב"ץ ואיני יודע על איזה מצוה נסמוך אותה.

ר"י אלברצלוני באזהרות שלו, בעשה של אהבת הגר, רואה את מצות אהבת הגר כמצוה שכוללת בתוכה את המצוה לגייר. דבריו צ"ע, דמצות אהבת הגר ענינה לאחר היות הגר דמצוה לאהבו ואילו קבלת הגר מתייחסת לנכרי המבקש להתגייר והוא עדין נכרי ואינו גר. כך נתקשה ר"י פרלא בביאורו לרס"ג מ"ע יט ד"ה ומעתה, בסוף המצוה, והסביר דע"כ צ"ל דאע"ג דעכשיו כשבא לפנינו אכתי לאו גר הוא מ"מ כיון דבקבלה זו מתגייר קרינן ביה ואהבתם את הגר.

ע"כ להמתיק ולהבין שיטת הר"י אלברצלוני, עלינו לבחון את מהות מצות אהבת הגר וכן לראות את הקשר שבינה לבין הגיור, וזאת ע"פ שתי גישות במפרשים למהות מצות אהבת הגר, שהוסיף האל אהבה וייחד לו מצוה נוספת אע"פ שנכנס בגרותו לעם ישראל ובישראל כבר נאמר ואהבת לרעך כמוך ובה נכלל גם הגר.

שיטת הרמב"ם שמעמדו הרוחני המיוחד קבע את המצוה הנוספת לאהבתו. ושיטת החנוך שרואה במעמדו החברתי המיוחד בו נתון הגר בתוך ישראל קבע את המצוה הנוספת לאהבתו.

הרמב"ם בספר המצות מצות עשה ר"ז כתב וז"ל:

"...הוא שצונו לאהוב את הגרים והוא אמרו ית' ואהבתם את הגר ואע"פ שהוא נכנס בזה עם ישראל באמרו ואהבת לרעך כמוך שזה הגר גר צדק אבל מפני שנכנס בתורתנו הוסיף האל אהבה וייחד לו מצוה נוספת ... כן גם אנו חייבין באהבתו משום ואהבת לרעך ומשום ואהבתם את הגר וגר מבואר אין ספק בו ... וברוב המדרשות בארו שהאל צונו על הגר כמו שצונו על עצמו אמר ואהבת את ה' אלוקיך ואמר ואהבת את הגר". ע"כ.

הרמב"ם קובע ברורות את מהות המצוה והמיחד אותה ממצות ואהבת לרעך הכוללת כל אחד מישראל וכלשונו "אבל מפני שנכנס בתורתנו הוסיף האל אהבה וייחד לו מצוה נוספת", היינו שטעמה של מצות אהבת הגר נובע ממעמדו הרוחני המיוחד מפני שנכנס בתורתנו והכניס עצמו תחת כנפי השכינה, וכן הדגיש בהלכות דעות פ"ו ה"ד עיי"ש. הרחבה והעמקה לדבריו אלו כותב הרמב"ם בתשובתו לר' עובדיה הגר תשובה שסט (מהדורת פריימן) וז"ל:

"... דע שחובה שחייבתנו התורה על הגרים גדולה היא, על האב ועל האם נצטוינו בכבוד ומורא ועל הנביאים לשמוע להם ואפשר שיכבד אדם ויירא וישמע ממי שאינו אוהבו ועל הגרים צונו באהבה רבה המסורה ללב ואהבתם את הגר כמו שצונו לאהוב את שמו ואהבת את ה' אלוקיך והקב"ה בכבודו אוהב גר שנאמר ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה...".

הרמב"ם קובע הן בתשובה והן בדבריו בספר המצות וכן בהל' דעות פ"ו ה"ד דאהבת הגר ענינה "אהבה רבה המסורה ללב" כמו שנצטונו על אהבת ה' היינו שכל הפעולות לגר כתוצאה ממנה זו מטרתם גלוי האהבה בלב לגר על שנכנס לתורתנו וזוהי מהות המצוה. ובזה שונה מצות אהבת הגר ממצות ואהבת לרעך כמוך, דמצות אהבת הרע ענינה ומטרתה היחס לרעך והטובה שתנבע לו כתוצאה ממצוה זו וכל הפעולות הנובעות ממצות ואהבת לרעך כמוך שבין השאר הם כל מעשי גמילות חסד כפי שכתב הרמב"ם בהלכות אבלות פי"ד ה"א על כל מצות חסד, "... אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל דברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות", מטרתם שחברו יקבל אותם ויהנה מטובתם, משא"כ במצות אהבת הגר מטרתה האהבה הנתונה בלב לגר על מעלתו ומעמדו הרוחני וכל הפעולות כלפיו וכל הפעולות שנעשות לגר ענינם לגלוי אותה אהבה וציון ערכו הרוחני המיוחד ובזה דימה הרמב"ם מצות אהבת הגר לאהבת ה' שכל פעולותינו כלפי שמיא מטרתם גלוי על פנימיות האהבה שבלב. וכן פרוש דברי הרמב"ם שהביא דהקב"ה בכבודו אוהב גר שנאמר ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה היינו דע"י שהקב"ה נותן לגר אף את הלחם והשמלה יש בזה גלוי לאהבת ה' יתברך את הגר וזו מטרה אחרת מאשר מלוי חסרונו של הגר בלחם ובשמלה.

בתמצית נוכל להגדיר את מהות מצות אהבת הגר לעומת מצות אהבת הרע, דמצות אהבת הרע מהותה ומטרתה ברעך המקבל ואילו במצות אהבת הגר מטרתה האוהב הנותן וגלוי אהבתו לגר על מעלתו ומעמדו הרוחני. אין מצוה זו בטוי חומרי אלא בטוי רוחני שבא לידי גלוי ע"י היחס החומרי (עיין בר"י פרלא לרס"ג סוף מ"ע יט ד"ה והנה שדן אם אהבת הגר כלולה באהבת רע או שהיא מצוה חדשה). ע"פ הגדרת הרמב"ם נוח יותר לקבל את שיטת ר"י אלברצלוני שתהליך הפיכתו של הנכרי ע"י הגיור לבן ישראל הוא חלק מבטוי האהבה כלפי הנכרי שמתאמץ לקבל ע"ע להכנס בתורתנו שיגירוהו ובזה כניסתו לתורה ומצות תחת כנפי השכינה הופכת מוחלטת כאחד מישראל. ע"כ אפשר לראות בגיור חלק ממצות אהבת הגר.

לעומת זאת לשיטת החנוך במצוה תלא שכתב שם בתוך דבריו וז"ל:

"... והעובר עליה ומצער אותם או מתרשל בהצלתם או בהצלת ממונם או שמקל בכבודם מצד שהם גרים ואין להם עוזר באמת בטל עשה זה ועונשו גדול מאד ... והכתוב רמז טעם הצווי באמרו "כי גרים הייתם בארץ מצרים" הזכיר לנו שכך נכוינו בצער הגדול ההוא שיש לכל איש הרואה את עצמו בתוך אנשים זרים ובארץ נכרי. ובזכרנו גדל דאגת הלב שיש בדבר וכי כבר עבר עלינו והשם בחסדיו הוציאנו משם, יכמרו רחמיו על כל אדם שהוא כן". ע"כ.

הרי דהחנוך רואה שתוספת מצות אהבת הגר נובעת ממצבו החברתי המיוחד בו הוא נתון בתוך ישראל ועל זה צוותה תורה מצות נוספות מיוחדות כלפי הגר. ע"פ שיטה וטעם זה ודאי שאין מקום כלל לראות בגיור שהיא פעולה משפטית הלכתית ותוצאותיה מציאות רוחנית של תורה ומצות כחלק ממצות אהבת הגר שכל ענינה חזוק והשלמה למצות ואהבת לרעך כמוך עקב מצבו ומעמדו החברתי המיוחד של הגר.

דרך אחרת להשיב על שאלת התשב"ץ בזוהר הרקיע, על איזה מצוה נסמכת מצות קבלת גרים, מצאתי בס"ד בדברי הראב"ד בספרו בעלי הנפש שתחילת דבריו הובאו בראשית דברינו, שהשיב על נוסח ברכת הטבילה בגר קטן ובעבד שביה"ד או האדון מברכים על הטבילה אקב"ו ושאל היכן צונו ותירץ שם וז"ל:

"... מ'ואת הנפש אשר עשו בחרן' (בראשית יב,ה) והלא אם נתכנסו כל באי עולם אינם יכולים לברוא אפילו יתוש אחד אלא הגרים שגיירו והחזירום תחת כנפי השכינה מעלה עליהם כאילו בראום וכתוב אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד (ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה) ירמי' טו,יט, וכתוב ויאמר נקל היותך לי עבד להקים שבטי יעקב ונצורי ישראל להשיב ונתתיך אור לגוים להיות ישועתי עד קצה הארץ (ישעיה מט,ו), ע"כ.

דברי הראב"ד צריכים ברור. איך יש לראות במעשה אברהם שגייר הגרים והכניסם תחת כנפי השכינה ואלו הם "הנפש אשר עשו בחרן", כמקור מצותי למעשה גיור. ראשית אברהם עצמו לא פעל מכח שנצטוה לעשות את הנפשות דהיינו לגיירם, הרי אברהם נצטוה ע"י הבורא רק על המילה בבניו ובני ביתו, שנית אברהם היה לפני מעמד הר סיני ואיך נלמד על מצוה מלפני מתן תורה. (כך העיר לי הגרמ"מ כשר ז"ל בעל תורה שלמה בפגישה עמו כאשר ציינתי בפינו דברי הראב"ד הנ"ל).

ונראה בבאור דברי הראב"ד שהם זהים לדברי הרמב"ם בספר המצות מ"ע ג מצות אהבת ה' וז"ל:

"... כבר אמרו שמצוה זו כוללת ג"כ שנדרש ונקרא אנשים כולם לעבודתו יתברך ולהאמין בו וזה כשתאהב אדם תשים לבך עליו ותשבחהו ותבקש אנשים לאהב אותו וזה על צד המשל כן כשתאהב האל באמת כמה שהגיעה לך מהשגת אמיתתו הנה אתה בלי ספק תדרש ותקרא הכופרים והסכלים לידיעת האמת אשר ידעת אותה לשון הספרי ואהבת את ה' אהבתו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן ר"ל כמו שאברהם בעבור שהיה אוהב השם כמו שהעיד הכתוב "אברהם אוהבי" (ישעיה מא, ח) שהיה ג"כ לגודל השגתו דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתדרוש האנשים אליו".

הרמב"ם רואה בפעולות אברהם בקרוב נפשות לאמונה בה' ועבודתו כדוגמא ודרך לקיום מצות אהבת ה' ולכן היא כוללת בתורה ג"כ שנדרוש ונקרא אנשים כולם לעבודתו יתברך ולהאמין בו.

הרמב"ם אינו מזכיר מפורש שמעשה הגיור ע"י ביה"ד כלול במצות אהבת ה' אך ברור שמעשה הגיור יש בו כל האמור בדברי הרמב"ם ביחס לדוגמא של הנפש אשר עשו בחרן. הראב"ד קובע מפורשות בדבריו דהליך הגיור של ביה"ד זהה למעשה אברהם בנפש אשר עשו בחרן וכפי שכתב מעשהו של אברהם באותם נפשות והם גרים שגיירו אברהם ושרה והחזירום תחת כנפי השכינה מעלה עליהם כאילו בראום...

א"כ ודאי דגם הראב"ד רואה כהרמב"ם דהגיור הוא בטוי וחלק ממצות אהבת ה'. לפי"ז אין להקשות על הראב"ד איך למד מקור למצוה האמור בגיור ממעשה אברהם בנפש שעשו בחרן כאשר אברהם עצמו לא היה מצווה על כך ולא היה כלל מציאות של הכנסה לתורה ומצות שגם אברהם לא היה מצווה בהם. אלא ודאי הכל צורה של קירוב הבריות לעבודתו יתברך והאמונה בו היא גלוי של מצות אהבת ה'. אברהם בזמנו קרא לאנשים להתקרב לאמונה ועבודה כפי שהיתה בזמנו, ולאחר שנתנה תורה ונצטוו ישראל על המצות כל המקרב את הנכרי ומכניסו תחת כנפי השכינה לקיום מצות ה' ותורתו זהו הגלוי השלם של אהבת ה' בזה שקירב הנכרי לעובדו לשמירת כל מצות התורה. עפ"י דברים אלו ובאור שיטת הראב"ד נראה ברור שהראב"ד רואה שיש לסמוך את מעשה הגיור ע"י בי"ד אל מצות אהבת ה' ולראותו כחלק ממנה.

וכך יש לפרש את דברי הגמ' ביבמות שמעשה הגיור הוא מצוה ושהוי מצוה לא משהינן היינו מצות אהבת ה'.

ובזה מיושבת שאלתו של התשב"ץ על המקור המצותי לגיור. יש לציין דחדושו של הראב"ד לראות את הגיור כחלק ממצות אהבת ה' לא היה נגד עיניהם של מפרשים אחרים ראשונים ואחרונים וכאשר הבאתי את דבריו לכמה מגדולי התורה והבקיאים בזה, כהגרש"י זוין זצ"ל עורך האנציקלופדיה התלמודית והגרמ"מ כשר זצ"ל עורך התורת שלמה הם מצאו בו דבר חדוש שלא היה נגד עיניהם, והוסיף לי הגרש"י זוין זצ"ל דאף באנציקלופדיה התלמודית ערך גרות לא הובאו דברי הראב"ד ועצם חדושו שגיור הוא חלק ממצות אהבת ה' הובאו רק בשם אחרון הר"י פרלא לספר המצות לרס"ג מצוה יט, שראה בזה חדוש עצמי מדעתו. וכן כתב שם בסוף המצוה ד"ה ובאמת, וז"ל:

"ובאמת תמיהני על התשב"ץ ז"ל בזה שלא ידע על איזה מצוה נסמכת מצות קבלת גרים ולדעתי י"ל בפשיטות דלדעת מוני המצות היא נסמכת על מצות אהבת ה' וכמבואר בספרי (פ' ואתחנן פיסקא לב) ואהבת את ה' אלוקיך אהבהו על כל הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש עשר עשו בחרן מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירן ומכניסן תחת כנפי השכינה עיי"ש, והובא בסה"מ להרמב"ם עשין ג והוסיף עליו וכתב וז"ל ורצה לומר כמו שאברהם מפני שהיה אוהב כמו שהעיד הכתוב אברהם אוהבו קרא בני אדם להאמין בשם מרוב אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתקרא אליו בני אדם, עכ"ל עיי"ש. וגם התשב"ץ ז"ל בגופי' הביאה (בזה"ר עשין ג) עיי"ש והוא תימא על התשב"ץ", ע"כ דבריו.

כאמור חדושו של הר"י פרלא מדעתו כבר נתחדש אצל ראשון בראשונים, הראב"ד, ודבריו מאירים.

לאור האמור דפעולות הגיור היו במסגרת מצות אהבת ה', כל הזכות שראתה הגמ' בכתובות יא ע"א בזה שביה"ד מגייר קטן משום דזכות היא לו וזכין לאדם שלא בפניו צ"ל דכל מהות הזכות היא בזה שהקטן הגר נקשר אל הקב"ה בתורתו ומצותיו וכן כתב התשב"ץ שהביא ופרש את דברי הגמ' בכתובות דבי"ד מגיירין הקטן וז"ל "... ואמרו גר קטן מטבילין אותו על דעת בי"ד והוא מפני המצוה הזו שנחייבו לקבל גרים וא"כ ראויה היא שתובא במנין פרטי ואיני יודע על איזה מצוה נסמוך אותה" עכ"ל. לאחר שקבענו דמעשה הגיור הוא חלק ממצות אהבת ה' ומצוה זו נסמך יש לפרש את מעשה ביה"ד בגיור קטן כמעשה של אהבת ה' בקרוב הקטן לתורה ומצות ה', וכל הזכות לגר נמדדת ביצירת היחס הטהור שבינו לבין ה' בתורה ובמצות,כל הזכויות האחרות שנובעות ממעשה הגיור אינם מהות הזכות והמצוה, כגון שע"י הגיור נקשר הגר ונדבק בזרעו של אברהם אבינו היינו שהופך כחלק מעם ישראל.

הגדרת מהות הזכות שיש במעשה הגיור על המתגייר חיונית לאחת מבעיות הגיור המרכזיות הנצבות בפני עם ישראל בימינו והיא בעית "גיור ילדי ברזיל", ושאר קטני נכרים שמאומצים ע"י בני זוג ישראל.

רבים המקרים בהם בני זוג חשוכי בנים מאמצים ילדי נכריות ומבקשים מביה"ד לגיירם כאשר המאמצים עצמם אינם שומרי מצות, כך שכאשר יגדל הקטן ולא יתחנך על ברכי התורה והמצות ונמצא שהגיור עבורו אינו זכות כלל, שהרי לא ישמור על התורה ויפר את מצותיה ומאחר וכל כח בי"ד בגיור הקטן הוא בזה שהם שלוחים לזכותו ואם אין במעשה הגיור זכות, במה כח בי"ד יפה, והגיור אינו תופס.

ברור שלכתחילה אסור לבי"ד לגייר קטן שלאחר הגיור לא יקבל חנוך למצות וכן פסק ביה"ד בירושלים בהרכב הרבנים י. עדס זצ"ל י.ש. אלישיב שליט"א וב. זולטי זצ"ל, בהסתמכו על תשובת הגר"י אלחנן גאב"ד דקובנא שהובאה בשו"ת מטה לוי חלק ב' סימן נה. וכן כתב בשו"ת זרע יצחק סימן ב' להגאון מפוניבז'. דבריהם הובאו בפסק דין בכרך א' לפסקי הדין הרבניים עמודים 375-381.

ואמנם פסק דין זה נאמר לכתחילה, אך בדיעבד שביה"ד מל וטבל קטן ואחר שגדל לא שמר תורה ומצות דזה מגלה שמעשה ביה"ד לא היה זכות לגר אלא חובה האם גרות זו לא חלה כלל או שמא בדיעבד הגיור חל וכלשון פסקו של ביה"ד "דאפשר שזה גופא הוי זכות לו שנחייב בתורה ומצות ונדבק בזרעו של אברהם אבינו ועל כל פנים לא יצא מידי ספק גר".

בספקו זה הרחיב ביה"ד את מהות הזכות שקיימת לגר קטן עם גיור ע"י בי"ד דלא רק הזכות של קיום המצות בפועל ועובדת ה' ובדבקות בו שהיא המצוה שמתקיימת ע"י מעשה הגיור חלק ממצות אהבת ה', אלא שגם אם התוצאה של מעשה הגיור מעמידה את הגר כמחויב בכח למצות התורה וכן כקושר אותו לעם ישראל זרעו של אברהם. לכאורה אם נגדיר את הגיור כחלק ממצות אהבת ה' הרי שהגיור חייב להביא לדבקות בה' וקים מצותיו בפועל להכנס תחת כנפי השכינה היינו לחיות ע"פ דבר ה' ומצותיו. כ"כ יש להבין את הנקודה הנוספת שציין ביה"ד והיא שע"י הגירות הגר נדבק בזרעו של אברהם אבינו וכי זיקה לאומית כשלעצמה בלי קיום מצות שזרעו של אברהם אבינו מצווה בהם יש לראות בה כחלק ממצות אהבת ה', אתמהה. ודאי שביה"ד המגייר אינו רואה את שליחותו והזכות שהוא עושה למען הגר שהיא בתחום הלאומי בלבד, שכן שליחותו וזכותו היא במסגרת המצוה שהגיור חלק ממנה ומה שמחוץ לאותו תחום אינו בשליחותם ובזכות שלמענה הם מגיירים ומה שבתחום מצות אהבת ה' באופן הטהור במצות שבלב ובמצות שבמעשה הוא בתחום הזכות ושליחות ביה"ד.

ונראה דהגדרה זו מתאימה לאמור בגמ' כתובות יא ע"א דהזכות לגר קטן הוא בזה שעדין כאשר הוא קטן לא טעם טעם חטא והפקרות, וכניסתו למצות תגרום שגם כאשר יגדל יהיה מצב שלא יראה את המצות כחובה אלא כזכות. ומשמע שהמצב שהמצות גורמות בפועל לגר זהו הקנה מדה לזכות, לכן בגדול שטעם טעם חטא והפקרות במצות בפועל הם חובה עבורו, ואין לומר שעצם היותו מחויב הוא זכות לו או עצם היותו קשור לזרע קודש זרעו של אברהם, שכן בפועל אין זה משנה למי שבהפקירא ניחא ליה. ברור שדברי הגמ' בכתובות אינם מתישבים או מתאימים עם פסקו של ביה"ד דהתוצאה של הגיור להיות מחויב במצות או ההדבקות בזרע אברהם אבינו ע"ה יכולה להיות זכות שכן ביחס לזכות מסוג זה אין הבדל בין גר קטן לגר גדול.

הגדרת הזכות שביה"ד פועל מכוחה ולמענה בגיור קטן שכולה שייכת למציאות של עבודת ה' ודבקות במצותיו כחלק ממצות אהבת ה' חשובה לשאלה נוספת שהתעוררה בפני בי"ד, והפעם ביה"ד האזורי בת"א בפני כבוד הדיינים אב"ד ח.ג. צימבליסט. ע. אזולאי וש. דיכובסקי, הנושא ופס"ד מובאים בכרך י מפסקי הדין הרבניים עמודים 193-209. בפני ביה"ד נצבה בקשת חרשת אלמת לגיירה. בין הנקודות שעלו לדיון בביה"ד היתה הערתו של אבה"ד שגירות קטן היא מדאוריתא בהסתמכות על כך שהגירות היא זכות גמורה. ובחרשת אלמת שמעולם לא תהיה חייבת במצות איך נתן לראות כזכות גמורה את גירותה, שכן בין כך תהיה פטורה מכל המצות. ועל זה השיב חבר ביה"ד הגר"ש דיכובסקי שליט"א שהזכות גמורה שיש בגירות אינה חייבת להיות נמדדת ברוחניות בלבד אלא גם בגשמיות, והוכיח דבריו מדברי החת"ס בתשובותיו (ח' יו"ד ס' קנג) וז"ל שם:

"... כתב מורי בהפלאה דהטף במלחמת מדין כיון שהיה להם זכות גדול שלא יהרגו אם הגדילו אין יכולים למחות ע"ש. וא"כ הכא נמי כשאבותיו מתיהדים אם ישאר הוא בגויותו קשה להם להיות עמו באגודה אחת שהרי עושה יין נסך וכשיהיו אבותיו נפרשים ממנו מפרישים אותו מחיותו על כן זכות גדול הוא לו ואין יכול למחות".

מסקנתו מדברי החת"ס דאם אי קבלתו לגירות תגרום בעיות גשמיות לקטן יש בזה זכות גמורה וגירותו מן התורה ולא יוכל למחות לכשיגדל. ומזה הסיק ופסק בנדון בקשתה של החרשת אלמת לגיירה דאין לפקפק בזכות הגמורה שיש למבקשת בגירות, שכן היא בודדה בארץ, עובדת וגרה בין יהודים, בלי ספק "לא מיתדר" לה במצבה הנוכחי, כך גם כתבה העובדת הסוציאלית "מצבה הנוכחי קשה ומסבך את חייה", על כן יש לראות את הגירות כזכות גמורה עבורה אשר תועיל מן התורה, ע"כ דבריו.

לענ"ד לאור הגדרת הזכות שביה"ד פועל מכחה ולמענה בגיור קטן כולה במסגרת קרוב הקטן לקב"ה ועבודתו עבודת המצות וזכיות החורגות ממסגרת זו אינם כלולות כלל במעשה הגירות של ביה"ד. פעולת הגיור שתעשה לחרשת אלמת שלא תהיה לה כל תוצאה רוחנית לכניסה תחת כנפי השכינה ושמירת מצות אינה שייכת כלל לפעולת הגיור של ביה"ד ואין לקרא לזה כלל גיור, אלא רק נתינת שם חצוני של יהודי בלי כל מהות של יהדות. ודברי החת"ס ובעל ההפלאה אינם שייכים כלל לענין החרשת אלמת, שכן החת"ס וההפלאה מדברים במקום שביה"ד מגייר את הקטנים והם נכנסים למסגרת של שמירת מצות וכניסה תחת כנפי השכינה. אמנם הסיבות למצב שנכנסו אליו הקטנים הם לא דוקא סיבות רוחניות אלא הצלת חיים או השתלבות חברתית עם חברה שומרת מצות, אך למעשה מאחר והמצב של שמירת המצות שגורמות להם תוצאות גשמיות הנזכרות הוא התוצאה של מעשה ביה"ד יש לראות במעשה זה זכות גמור והגיור מועיל אף מדאוריתא. משא"כ בגיור החרשת אלמת אף לאחר מעשה הגיור של ביה"ד היא אינה נכנסת למצב של שמירת מצות וקרבה לקב"ה שכן אינה בת חיובי מצות והתוצאה היחידה מהגיור היא תוצאה חברתית, בזה ודאי שאין כאן כל מעשה גיור וכל זכות שבמהות הגיור.

סכום דברינו הוא דהזכות שלמעשה ומכוחה פועל ביה"ד בגיור קטן כולה במסגרת רוחנית שמהותה כניסה לעבודת ה' וקיום מצותיו וביה"ד פועל במסגרת וכחלק ממצות אהבת ה'.

העולה מן האמור שמהות מעשה הגיור הנעשה ע"י בי"ד מוגדר כמצוה משום שמכוחו הנכרי מתדבק בה' ובמצותיו ומתחבר לכלל ישראל עם ה'. וקובעת הגמ' יבמות מז': שכאשר רואים ביה"ד שמטרה ותכלית זו מתקיימת, שהנכרי קבל ע"ע המצות דאז הופך הדבר לבי"ד כמצוה חיובית שחלה עליהם החובה למולו ומידי דשהויי מצוה לא משהינן. יצוין שהביטוי "שהוי מצוה לא משהינן" נאמר במסגרת הכלל הנאמר במצות שאין מעבירין על המצות (עיין בתרומת הדשן סימן ל"ה לענין ברכת הלבנה) וכן מצינו במצות פדיון בכור שו"ע יו"ד סי' ש"ה סעיף י"א, "אין הבכור ראוי לפדיון עד שיעברו עליו שלושים יום ואחר שלושים יום יפדנו מיד". הגר"א שם אות י"ח מביא את הגמ' ביבמות הנ"ל שנאמרו ביחס לגיור הלשון מיד מ"ט שהוי מצוה וכו' הרי שלשון זו נאמרת ביחס למצות חיוביות א"כ גם בגיור מתי הופכת המצוה לגייר כמצוה חיובית על הבי"ד מרגע שהנכרי קבל בכנות ובעומק לבו להתדבק בה' ומצותיו דהיינו שמהות ותכלית מעשה הגיור מתקיים. וכאשר ברור שאין מטרת המתגייר להתדבק לקב"ה ולקבל ע"ע לשמור מצותיו דאז לדעת כל הפוסקים אין במעשה הגיור כל חלות להפיכתו לישראל משום שמהות ותכלית הגיור לא מתגשם ואין נעשה מעשה הגיור ואפילו בדיעבד אינו הופך אותו לישראל והוא נשאר בגויותו, ואותו בי"ד העושה את מעשה הגיור קובע שנכרי הופך להיות ישראל ומתיר לו לבוא בקהל ישראל להנשא ובגיורת מתיר אותה להנשא ומתיר את ילדיה. ועוד תוצאות ותקלות וחורבות כלשון מרן הראיה קוק זצ"ל, או מכשולות כלשון הבית יצחק והשרידי אש הנ"ל, ובמעשה גיור זה כלפי המתגייר עצמו לשיטתם הם יצרו אדם במציאות ומצב של עבירות חטאים בלתי פוסק. ולכל השיטות אלו הם מהוים סיבה לעבור עבירה כלשון הרמב"ם בהגדרת אסור לפני עור דאוריתא ולכל שיטות אלו בי"ד זה עובר על אסור לפנ"ע דאוריתא והם שותפים למציאות שנעשית נגד רצון ה' מצב שהוא ההפך מתכלית ומהות מעשה מצות הגיור.


ה. בית דין מגייר שעובר בגיור על לפני עור אין לראותו כשוגג

דיינים בבית דין לגיור שמתעלמים בזדון מתוצאות חמורות אלו שנובעות מקביעתם המוטעית, לא ניתן לראותם כשוגגים וטועים בדבר מצוה. עבירה זו של אסור לפנ"ע שחוטאין בע"כ פוסלת אותם מלהיות דיינים בכלל ובמיוחד כבי"ד מגייר כפי שנתבאר בהרחבה, ולכן כל מעשה הגיור שלהם חסר בי"ד כשר וממילא אין כל תוקף וחלות לגיורם.

לאור דברים אילו, איני יכול לקבל את עמדתו של כבוד הגר"ג אקסלרוד שליט"א שאין לפסול דיינים אלו שבמעשה גיורם הם חוטאים ועוברים על אסור דלפני עור משום שהם סבורים שמצוה הם עושים, כנאמר בהלכה לגבי אותם קוברי המת ביו"ט שאינם נפסלים משום שסבורים שמצוה הם עושים. ואין לדמות הלכה זו לנדונינו שכן בקוברי המת ביו"ט מעשה הקבורה כשלעצמו הוא מעשה מצותי אלא שביו"ט הוא אסור משום היו"ט ולכן עבירה זו אינה פוגעת בכשרותם כעדים או בדיינים.

משא"כ בנדונינו שמעשה הגיור לקביעתם של נכרים אלו כישראל כשאין קבלת מצות הוא בעצמתו רק מעשה עבירה דאוריתא של לאו דלפני עור כפי שנתבאר. יש אותם דיינים שטוענים שבעצם מעשה הגיור שהופך אותם לחלק מעם ישראל יש מעשה מצוותי ונשענים על דברי הבית יצחק הנ"ל שכתב בחלק יו"ד ביחס לגר גדול בלשון "ועוד מ"מ עדיף ליה להיכנס לכלל ישראל אף שיענש. דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב". אלא כי שבארנו לעיל דברי הבית יצחק הקובעים שלמתגייר יש זכות בזה שנכנס לכלל ישראל ובעיקר הענין נוגע לגיור קטינים כפי שכתב הבית יצחק בתשובתו בחלק אה"ע אולם ברור שאין שם מצוה על ביה"ד או על אדם אחר מישראל לפעול ע"מ להכניס נכרים לכלל ישראל וק"ו כאשר הוא נשאר קשור רק מהפן הלאומי ולא נקשר לאלוקי ישראל ולא לתורת ישראל. אדרבא עון חמור הוא לבולל נכרים ברשום פורמלי אזרחי בת"ז או במרשם האוכלוסין ע"י רשום "כיהודי".

רבים מאותם דיינים בבתי הדין המיוחדים רואים במעשה הגיור שלהם מעשה מצותי משום "שבעידן של קיבוץ גלויות בהסתכלות של אחריות לאומית בתור מי שחרדים לעתידו של עם ישראל ואופיו הרוחני והגשמי כאחד" (ציטוט מתוך הקדמת העורך הרב יהודה פריס חבר בית דין לגיור מבתי הדין המיוחדים לגיור. לקובץ פסקי דין ומאמרים בעניני גיור ח"א שי"ל ע"י בתי הדין המיוחדים לגיור).

בקובץ תחומין י"ז במאמר תחת הכותרת "עת לעשות" לגיור משפחות מעורבות, כותב הרב שלמה רוזנפלד שם עמוד 223-224:

"מאז הקמתה (של מדינת ישראל)... מגיעים לארץ זוגות מעורבים שהצד היהודי בהן הכיר את הנכרי בחו"ל עקב התבוללות מרצון או מחוסר ידע. בשלב מסוים החליטו לבנות עתידם בישראל לאחר פתיחת מסך הברזל מארצות מזרח אירופה וקבוץ נדחי ישראל מאתיופיה ותפוצות נוספות גבר זרם העולים אשר מהם אחוז לא קטן הם נשואי תערובת או שהם רק צאצאי יהודים בהערכות זהירות מדובר ברבבות מקרים... מצב ענינים זה בנושא גיור דורש התייחסות של 'עת לעשות לה'".

בסכום המאמר כותב הרב, שיש חשיבות לעזור ליהודים מתבוללים ובניהם לחזור לחיק היהדות, וכן שיש להרחיב את המערכת הציבורית העוסקת בענין זה ולקרב כמה שיותר את נדחי ישראל החיים אתנו בישראל כדי שנעזור להם להתקרב ליהדות ולא להתבולל כאן בארץ ולהחטיא בכך גם את אחרים.

בקובץ פסקי דין ומאמרים בעניני גיור תחת הכותרת "תוקפו של גיור בדיעבד אם הגר אינו שומר כל המצות" (מופיע בתחומין כרך כ') המאמר הוא עיבוד של פסק דין שכתב חבר בי"ד המיוחד לגיור הרב דוד בס. הרב דוד בס כותב בזה"ל: "ביותר קשה היא נעילת דלת בפני גרים בדורינו לפי שהיא פותחת שערים אל החוץ וגורמת להמרת דת וטמיעה בגוים ואף לעם ישראל עצמו נעשה הגיור צורך לאומי, שכן הפיצול בתוך ישראל מאיים על קיומה". ושם בסוף המאמר עמוד קכ"ט כותב הרב "אדרבא בדור כשלנו כשהגיור הוא צורך הרבים אין להערים על דרכו של הגר מכשולים מעבר להוראות ההלכה".

המשותף לדברי רבנים אלו שהם רואים במעשה הגיור מעשה מצוה משום האחריות הלאומית וצורך הרבים והצורך לדאוג לעתידו של עם ישראל ואופיו הרוחני והגשמי בפרט בארץ ישראל. כלומר שמעשה הגיור נועד לא לצורך הרוחני דתי של המבקש שעובר את הליך הגיור אלא יש בזה השלכה למען מצבם הרוחני של העם היושב בציון, שלא יתרחקו מהיהדות ובאמצעות הליך הגיור הם יתקרבו ליהדות לאמונה בה' לשמירת מצותיו ותורת ישראל. לפי"ז היה מקום לומר נמוק נוסף דאין לדמות טועה בדבר מצוה שנאמר באותם שקברו המת ביו"ט שלא נפסלו לעדות (וכן לדיין) משום שהם טעו וראו בעצם מעשה הקבורה מעשה מצוותי וזה מצמצם את הזדון שבעבורה ולכן הם לא נפסלים. משא"כ בנדונינו שהם רואים במעשה הגיור צורך למצוה אחרת של טובתם הרוחנית של בני הזוג היהודים שע"י גיור בן הזוג הנכרי הם חושבים שהישראל, התנוק שנשבה, יתחבר לעם ישראל ויחזור לשמירת מצות וטועה בדבר מצוה זה אינו מצמצם את הזדון שיש במעשה גיור כשאין קבלת שמירת מצות דאז חוטאים דייני ביה"ד באסור של לפני עור בזדון כפי שנתבאר.

אולם לאחר העיון נראה, דאין לחלק בין אם סיבת השוגג דסברי למצוה קעביד דטועים שעצם מעשה העבירה שהוא עצמו מצוה, לבין אם טועים שחושבים שממעשה העבירה תתקיים מצוה אחרת. הרמ"א בשו"ע שם בהלכה של קוברי המת ביו"ט הוסיף מכח דברי הריב"ש סי' שי"א וכתב כלל וה"ה "ובשאר דבר איסור שנוכל לומר שעברו מכח טעות", כלומר כל עבירה שניתן לתלות שנעשה מכח שגגה וטעות בלא להבחין את מהות הטעות אינה פוסלת לעדות, וכן כתב בכסף משנה רמב"ם הלכות עדות פ' י"ב ה' א' שעוסקו בפסולים מחמת עבירה שכתב, "ומשמע נמי דכל היכא דאיכא למיתלי דילמא לא ידעו שהיה אסור לא מפסלי.

למרות האמור אין לראות במטרות הלאומיות או חברתיות שאין מאחריהם כל שינוי מהותי מצוותי של התקרבות לה' לתורתו ומצותיו, כאשר בפועל מזה עשרות שנים רוב רובם של המתגיירים בבתי הדין הנ"ל נשארים כנכרים בהתנהגותם החילונית למעט פעולות של מסורת יהודית שמהוים לגבם פעולות חיצוניות בלי כל מהות דתית מצותית מחייבת. גם הנלוים להם כבני הזוג היהודים נשארים במצבם החילוני בלא שהתקרבו לאורחות חיים יהודיים מלאים של אמונה תורה ומצות, ורואים עצמם שייכים לעם היהודי רק בחלק הלאומי חברתי בלא כל זיקה דתית פנימית לעם ישראל. למרות תוצאות ומציאות קודרת זו, לא נמנעים אותם בתי דין לגיור להנפיק ולבולל בתוך עם ישראל להסוות נכרים במעטרה חיצוני של ישראל כשמהותם הנכרית חילונית נשארה כפי שהיתה. למצב זה אין לראות בהתנהלות זו שוגגים וטועים במצוה, אלא זדון גמור.

המשך פסק הדין