האם בית הדין הרבני מוסמך לדון בתביעת אשה למזונות ולמדור מעזבון בעלה המנוח, אף ללא הסכמת כל הנוגעים בדבר? אם התשובה חיובית, איזה דין יחיל בית הדין לגבי המזונות והמדור - האם דין תורה או חוק הירושה? אלו השאלות העומדות בפנינו בערעור זה.

המערער הוא בנה של המשיבה. המשיבה נישאה לבעלה המנוח בשנת 1947 והם היו נשואים כ-55 שנה, עד לפטירתו. מנישואין אלו נולדו להם שני בנים, אחד מהם הוא המערער. בשנים האחרונות לחיי המנוח נפל דבר, כפי הנראה, במשפחת המנוח, ובצוואתו ציווה את כל רכושו רק לאחד משני בניו, הוא המערער שבפנינו, תוך שהוא מדיר את אשתו ובנו האחר מכל זכות ברכושו. האלמנה המשיבה, אשה קשישה למדי, מתגוררת בדירה, המתוארת על ידה כדירה ישנה ומרופטת, בת 2.5 חדרים בשטח של 60 מ"ר, אשר נרכשה לטענתה על ידה בלבד ונרשמה על שמה בלבד. בהליך משפטי שנוהל ביוזמת הבן-המערער בבית המשפט לעניני משפחה הוא הצליח לקבל פסק דין לפיו מחצית הזכויות בדירה שייכות לעזבון האב המנוח. כתוצאה מכך ולאור צוואת המנוח, מבקש המערער בבית המשפט להעביר אליו את הבעלות במחצית הזכויות בדירה ולפרק את השיתוף בדירה, באופן שהדירה תימכר ותמורתה תחולק בינו לבין אמו, המשיבה שבפנינו.

המשיבה, שראתה עצמה מנושלת שלא כהוגן מחלקתה הקטנה שלה, פנתה לחפש את הצדק ואת הדין בבית הדין הרבני. במקביל להליך פירוק השיתוף בדירה שננקט על ידי הבן בבית המשפט, הגישה האם לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב תביעה למזונות ומדור מן העזבון ובקשה למדור ספציפי, על פי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 (להלן – חוק שיפוט בתי דין רבניים). המערער הודיע בבית הדין האזורי כי הוא מתנגד לסמכות בית הדין. לאחר דיון וקבלת סיכומי באי כוח הצדדים, החליט בית הדין כי הסמכות מסורה לבית הדין לדון בתביעה, פסק למשיבה מדור ספציפי על פי דין תורה וקבע מועד להמשך דיון.

בנימוקי פסק הדין הפנה בית הדין האזורי לדעתו של השופט שרשבסקי בספרו דיני משפחה, עמ' 243-244, לפיה מסורה לבית הדין הסמכות לדון בתביעה למזונות אלמנה מן העזבון אף ללא הסכמת הנתבע. כן הפנה בית הדין לדעתו של השופט שיינבוים במאמרו "בעיות בדיני משפחה", דיני ישראל ז' תשל"ו, עמ' רכ"א, וכן לדברי פרופ' שמואל שילה, פירוש לחוק הירושה, 59. בית הדין הסתמך גם על דעתו של היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, עו"ד הרב שמעון יעקבי, שציין בהמשך לנימוקיו של השופט שרשבסקי, כי סעיף 155 לחוק הירושה עוסק בכל בתי הדין הדתיים, וכעקרון נקבע כי לצורך סמכות בית הדין הדתי יש צורך בהסכמת כל הנוגעים בדבר. אולם, מאחר ובדין העברי יש יתרון לאלמנה, ביחס לזכותה למזונות מן העזבון, על פני מה שנקבע לה בחוק הירושה, נקבע בסעיף 155(ה) שהזכויות ע"פ סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, נשמרות.

בערעור טען ב"כ המערער הן ביחס לשאלות משפטיות בענין סמכות בית הדין, והן ביחס לטענות עובדתיות, שעיקרן פגמים דיוניים בעבודת בית הדין האזורי שבאו לידי ביטוי בקביעות עובדתיות שגויות בפסק הדין, ושלטענתו גררו כלפיו ביקורת חריפה ובלתי מוצדקת (בית האזורי אומר כי ביטוייו הקשים של הבן נגד אמו הורתו הם "כמדקרות חרב" ומזכירים את הפתגם התלמודי "יש המאכיל אביו פסיוני ומביאו לגיהינום, ויש המטחינו בריחיים ומביאו לחיי העולם הבא"). במהלך הדיון הבאנו את הצדדים לידי הסכמה כי פסק דיננו יעסוק רק בשאלות המשפטיות, ואם הערעור יידחה, יעבור התיק לדיון בהרכב אחר, שידון לגופה של התביעה, תוך התעלמות מן הקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי בהרכבו הקודם.

התביעה שבפני בית הדין כוללת, שני ראשים: מזונות מן העזבון ומדור מן העזבון. הראש השני, מדור מן העזבון, כולל ראש-משנה – מדור ספציפי. אם זכות האלמנה למדור, בין כדמי מדור ובין כמדור ספציפי, תסווג כחלק מזכותה למזונות, כי אז מדובר בראש אחד. אם מדובר בשתי זכויות נפרדות שאינן נובעות זו מזו, ואינן למצער חופפות, כי אז מדובר בשני ראשים, המחייבים דיון נפרד. כך או כך, התביעה שבפני בית הדין מעוררת הן את שאלת הסמכות של בית הדין והן את שאלת הדין לפיו ידון בית הדין.

נושאים אלו נדונו ארוכות על ידי המלומד הרב נחום שחר במאמר "מדור האלמנה בבית בעלה", מחקרי משפט ד (תשמ"ו), 204-253 ועל ידי המלומד פרופ' מיכאל קורינאלדי במאמר "היחס בין מדור האלמנה לפי דיני ישראל לבין מדור האלמנה לפי סעיף 115 לחוק הירושה" דיני ישראל ו (תשל"ה), 139-158 וכן בספרו "דיני אישים משפחה וירושה – בין דת למדינה", שער שלישי (סעיף 43; מדור האלמנה בבית בעלה), 192. המחברים המלומדים מביאים את כל המקורות הידועים שדנו בענין, הן ההלכתיים והן המשפטיים. הם דנים בשאלות המשפטיות המתעוררות מכל היבטיהן וכמעט שלא השאירו בקעה להתגדר בה.

שאלת הסמכות

נחל את דיוננו בשאלת סמכות בית הדין לדון בתביעה למזונות אלמנה מן העזבון.

סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), קובע:

"הגישה אשה יהודיה לבית דין רבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין, נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית דין רבני שיפוט בענין".

חוק שיפוט בתי דין רבניים נחקק בשנת תשי"ג (1953). בשנת תשכ"ה (1965), נחקק חוק הירושה, תשכ"ה-1965. נביא להלן את הסעיפים הרלבנטיים לענייננו (כפי שהם בתוקף עתה):

"148. שמירת דיני משפחה

חוק זה אינו בא לפגוע ביחסי ממון בין איש לאשתו או בזכויות הנובעות מקשר האישות; אולם על זכויות ירושה ועל זכויות למזונות מן העזבון לא יחול אלא חוק זה.

...

151. בית המשפט המוסמך

בית המשפט המוסמך לפי חוק זה הוא בית המשפט לעניני משפחה.

....

155. שיפוט בתי דין דתיים

(א) על אף האמור בסעיפים 66(א) ו-151 מוסמך בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בעניני המעמד האישי של המוריש, לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העזבון, אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסמכתם לכך.

...

(ג) בענין שהובא בפני בית דין דתי בהתאם לסעיף קטן (א) מוסמך בית הדין הדתי, על אף האמור בסעיף 148, לנהוג לפי הדין הדתי הנוהג בו, ובלבד שאם היה בין הצדדים קטין או מי שהוכרז פסול דין, לא יהיו זכויות הירושה שלו, אם על פי דין ואם על פי צוואה, וזכויותיו למזונות מן העזבון פחותות ממה שהיו לפי חוק זה.

(ד) בענין שהובא לפני בית דין דתי בהתאם לסעיף קטן (א), מוסמך בית הדין הדתי גם למנות מנהל עזבון ולחלק נכסי העזבון, ויחולו סימנים א' עד ה' לפרק הששי, למעט סעיפים 105 ו-106, ובכל מקום בסימנים אלה שמדובר בבית המשפט יראו כאילו מדובר בבית דין דתי.

(ה) סעיף קטן (א) אינו בא לפגוע בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953."


שימורו של סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, כאמור בסעיף 155(ה) לחוק הירושה, מעורר קשיים פרשניים. על פי סעיף 151, לבית המשפט לעניני משפחה קיימת סמכות שיורית לדון בכל הענינים המפורטים בחוק הירושה, ובכלל זה מזונות מן העזבון. על פי סעיף 155(א), רק בהינתן הסכמת כל הנוגעים בדבר, תוקנה סמכות לבית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בעניני המעמד האישי של המוריש, לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העזבון. כיצד ניתן להלום דברים אלו עם האמור בסעיף 155(ה), לפיו אין בכך כדי לפגוע בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, הרי לפי סעיף 4 האמור, אין צורך בהסכמת איש כדי להקנות לבית הדין הרבני סמכות לדון בתביעת אשה למזונות מן העזבון?

עסקתי בשאלה זו לפני שנים בפסק דין שהתפרסם כמאמר "תביעת מזונות מקופות גמל", תחומין ט' 34. גם שם עלתה שאלה מקדמית בדבר סמכותו של בית הדין הרבני לדון בתביעת אלמנה למזונות מן העזבון. מסקנתי שם היתה, כי זכותה של אלמנה לתבוע בבית הדין מזונות מן העזבון על פי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, גוברת על הוראות חוק הירושה. לנוכח הערעור שבפנינו עיינתי מחדש בסוגיה, וברצוני לבסס עוד את מסקנתי האמורה.

חוק הירושה נחקק על בסיס הצעת חוק הירושה, תשי"ח-1958 (ה"ח 344, תשי"ח, 212). להלן ההוראות הנוגעות לענין כפי שבאו בהצעת החוק:

"147. שמירת דיני משפחה

חוק זה אינו בא לפגוע בדיני נישואין וגירושין או ביחסי ממון בין איש לאשתו או בזכויות של בן-זוג על פי כתובה או על פי עילה אחרת הנובעת מקשר האישות; אולם אין זכויות ירושה ואין זכויות למזונות מן העזבון, אלא לפי חוק זה.

148. שמירת שיפוט

(א) חוק זה אינו בא לפגוע בשיפוט של בית דין דתי כמשמעותו בחוק בתי דין דתיים (הזמנה לבית-דין), תשט"ז-1956, לדון בענין של ירושה אם כל הנוגעים בדבר לפי חוק זה הם בני שמונה עשרה ומעלה והביעו הסכמתם לכך, ולנהוג בענין שלא לפי חוק זה אם כל הצדדים כאמור הסכימו לפני בית הדין, מרצונם הטוב, להתדיין לפי דיני עדתם.

(ב) חוק זה אינו בא לפגוע בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953."

הרישא של סעיף 147 המוצע, צמצמה את תחולת חוק הירושה בקשר לזכויות על פי כתובה או על פי עילה אחרת הנובעת מקשר האישות, אך סייגה את הצמצום בקשר לזכויות למזונות מן העזבון. כלומר, מציעי החוק בקשו להבהיר כי אין לפרש את חוק הירושה כבא לבטל או לצמצם זכויות על פי כתובה או על פי עילה אחרת הנובעת מקשר האישות, אלא אם כן מדובר בזכויות למזונות מן העזבון. בקשר לאלו האחרונים, ככל שיש סתירה בין זכויות למזונות הנובעות מקשר האישות לזכויות הנובעות מחוק הירושה, יגבר חוק הירושה. ברם, כל זאת, כאשר אין מדובר בזכות למזונות אלמנה מן העזבון לפי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. במפורש קבעו מציעי החוק בסעיף 148(ב), ש"חוק זה אינו בא לפגוע" בסעיף האמור. משמע, זכותה של אלמנה לתבוע מזונות מן העזבון בבית הדין הרבני לא תיפגע מהוראות חוק הירושה. כפי שקודם לחקיקת חוק הירושה, לא נזקקה אלמנה להסכמת יתר הנוגעים בדבר לענין ירושת בעלה על מנת להגיש תביעה למזונות מן העזבון בבית הדין הרבני, כך גם לאחר חוק הירושה.

בין סעיף 148(ב) להצעת החוק הירושה לבין סעיף 155(ה) לחוק הירושה, כפי שהתקבל, קיימים הבדלי נוסח. בעוד שהצעת החוק קובעת כי חוק זה אינו בא לפגוע בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, החוק עצמו קובע כי סעיף 155(א) לחוק אינו בא לפגוע בסעיף 4 האמור. האם שינוי נוסח זה מביא לשינוי בהיקף השריון שניתן לסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים? על כך יש להשיב בשלילה. סעיף 148(ב) שבהצעת חוק הירושה נדון בישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת ביום כ' בשבט תשכ"ד (3.2.64) (פרוטוקול 205 של ועדת החוקה, עמ' 7-8). בישיבה הוועדה עלתה השאלה כיצד עלול חוק הירושה לפגוע בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. על כך השיב ע' סבט, עוזר ליועץ המשפטי לממשלה: "בעניני מזונות (אלמנה – תוספת שלי, ש' ד') לא ילכו לפי החוק הזה אלא לפי החוק של שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין)". הוסיף על כך המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ד"ר א' ידין: "אם רוצים להשאיר את הסייג הזה, צריכים לומר זאת ואז לא נחוצה הסכמת אף אחד (הדגשה שלי – ש' ד')". על פי דברים אלו החליטה הוועדה לאשר את נוסח הסעיף כפי שהוצע בהצעת החוק ובכך אימצה את הרציונל לפיו ביחס למזונות אלמנה יהודיה מעזבון בעלה היהודי שוריינה זכותה למזונות בהתאם לסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. מאוחר יותר הותאם נוסחו של סעיף קטן זה לנוסחו של סעיף 155(א) שהורה, בין היתר, על מתן סמכות לבתי הדין הדתיים לקבוע מזונות מן העזבון בהסכמת כל הנוגעים בדבר בכתב, תוך שנקבע כי הוראה זו לא תפגע בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, לפיה ביחס למזונות אלמנה יהודיה מעזבון בעלה היהודי ידון בית הדין אף ללא קבלת הסכמת כל הנוגעים בדבר. התאמת הנוסח לא יצרה כל שינוי ברציונל שעמד בבסיס השריון שניתן לתביעת מזונות אלמנה וממילא ממשיך לחול לענין זה הדין שחל קודם חקיקת חוק הירושה.

הדין שיחיל בית הדין הרבני בתביעת מזונות אלמנה מן העזבון

פשוט וברור כי בטרם חקיקת חוק הירושה, כאשר דן בית דין רבני בתביעת מזונות אלמנה מן העזבון, הוא דן בכך לפי דין תורה. הלכה מושרשת היא כי בעניני המעמד האישי, וענין המזונות הינו חלק מעניני המעמד האישי, דן בית הדין הרבני ופוסק אך ורק על פי דין תורה. ראו למשל, ע"א 238/53 כהן ובוסליק נ' היועה"ש, פ"ד ח 4, דברי השופט זילברג, בע' 19:

"הסמכות המורחבת שניתנה לבתי-הדין הרבניים עם פרסום חוק נישואין וגירושין, לא היתה 'סמכות לשם סמכות' בעלמא, אלא: סמכות למען שינוי תוכן, כדי להבטיח את שימושו הנכון והמדוייק של חוק מסויים, הוא: דיני ישראל. ביקשו את 'הקנקן', והתכוונו ל'מה שיש בו'".

וראו דברי השופט זוסמן, שם, בעמ' 36:

"המחוקק סתם ולא פירש לפי איזה משפט ידונו בתי-הדין הרבניים בענינים אלה. אך נעלה מכל ספק הוא, כי התכוון לא רק להעביר את השיפוט מבתי-המשפט האזרחי לבית-הדין הדתי ... אלא שרצה גם להחיל, לגופו של ענין, את דיני ישראל על ענינים אלה".

אכן, לענין מזונות הצטוו אף בתי המשפט האזרחיים להחיל את הדין האישי (סימן 47 לדברי המלך במועצה 1922-1947 וסעיפים 2-3 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959), ולגבי יהודים זהו דין-תורה. ברם, עם חקיקה חוק הירושה נקבעו הוראות אזרחיות למזונות מן העזבון (בפרק הרביעי, סעיפים 56-65) וסעיף 148 לחוק קובע כי על זכויות למזונות מן העזבון לא יחול אלא חוק זה. השאלה היא, איפוא, אם לאור הוראה זו חייב אף בית הדין הרבני להחיל את ההוראות האזרחיות של חוק הירושה בתביעה למזונות אלמנה מן העזבון על פי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, היינו כאשר התביעה מוגשת לבית הדין שלא בהסכמת הצדדים?

כדי להשיב על כך נשוב ונעיין בהוראות סעיף 148 להצעת הוק הירושה, התשי"ח-1958, שצוטט לעיל. מהו היחס שבין שני הסעיפים הקטנים של סעיף 148 שבהצעת החוק? סעיף קטן (א) הינו סעיף כללי העוסק "בענין של ירושה" שהובא בפני "בית דין דתי". הוא מתייחס לכל עניני הירושה ולכל בתי הדין הדתיים. באופן כללי קובעת הצעת החוק כי ניתן להביא עניינים אלו בפני בתי דין דתיים, ובלבד שהתקבלה הסכמת כל הנוגעים בדבר. מציעי החוק הציעו שתידרש הסכמה גם לענין השיפוט של בית הדין הדתי וגם לענין הדין הדתי שיוחל בו; בסופו של דבר החליטה הכנסת, לאחר דיונים בוועדת החוקה ובמליאת הכנסת, שדי בהסכמה בכתב של הנוגעים בדבר לסמכות שיפוטו של בית הדין הדתי על מנת להחיל את הדין הדתי ואין צורך בהסכמה מפורשת לדין הדתי (וראו והשוו: דברי השופט אליקים רובינשטיין בפסקה ט' לפסק דינו ב-בג"ץ 8550/06 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול ירושלים (טרם פורסם) המעלה שאלה בקשר להבחנה בין הסמכות לבין ברירת הדין; נותיר את השאלה לעיתה ולזמנה). לעומת זאת נקבע יוצא מן הכלל, והוא תביעת מזונות של אלמנה יהודיה מעזבון בעלה היהודי בבית הדין הרבני. במפורש הוצע על ידי מציעי החוק, כי זכות זו תשוריין ובנוגע לכך, לא יחול החוק. משמע, הוא לא יחול הן בקשר לסמכות השיפוט והן בקשר לדין. במפורש נכתב "חוק זה אינו בא לפגוע בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים" – החוק כולו, הן ההוראות הדיוניות והן ההוראות המהותיות, לא יפגעו בסעיף 4 האמור.

מה היתה תכליתו של סעיף 148(ב) שבהצעת החוק? דיני המזונות מן העזבון, הן כפי שהוצעו בהצעת החוק והן כפי שנחקקו בסופו של דבר, שונים מדיני המזונות שבדינים הדתיים. מקור החיוב למזונות שונה והיקף החיוב למזונות שונה. זכותה של אלמנה על פי דין תורה למזונות מן העזבון, אינה נובעת מדיני הירושה, אלא מדיני הנישואין. לא כך הוא על פי חוק הירושה: הזכות למזונות נובעת מחוק הירושה בלבד. על פי דין תורה, אשה זכאית למזונות מן העזבון ללא תלות בגודל העזבון; היא זכאית למזונות ללא הגבלה זמן כל עוד שהיא יושבת באלמנותה ולא תבעה כתובה. לא כך הוא לפי חוק הירושה: זכות האלמנה למזונות מצומצמת בהרבה. קיימים הבדלים נוספים בזכות למזונות על פי הדינים השונים (וראוי לציין הבדל נוסף, שאינו קשור למזונות: על פי דין תורה, אשה אינה יורשת את בעלה, אך היא זכאית לכתובתה, ללא תלות בגודל העזבון. וראו: שו"ע אבן העזר סימן ק"ו. ככלל, למעט במקרים חריגים, אם כתובתה היא בגודל העזבון או למעלה הימנו, היא תקבל לרשותה את כל העזבון. לא כך הוא לפי חוק הירושה). מציעי החוק סברו, שבכל הקשור לזכות האלמנה למזונות אין לשנות מן המצב החוקי שהיה קיים קודם לחקיקת חוק הירושה. אלמנה יהודיה זכאית היתה לפנות לבית הדין הרבני ולתבוע את מזונותיה מעזבון בעלה, גם ללא הסכמת יורשי בעלה; בית הדין היה פוסק את מזונותיה לפי דין תורה, שהוא הדין האישי שלה ושל בעלה המנוח. מציעי החוק ביקשו שלא לשנות זאת. כאמור לעיל, שינוי הנוסח שנקבע בסופו של דבר בסעיף 155(ה) לחוק הירושה, לא בא לשנות את הרציונל שבסעיף 148(ב) להצעת החוק, שאין בכלל הדורש הסכמת הנוגעים בדבר לשיפוטו של בית הדין הדתי בענין של ירושה, כדי לפגוע ביוצא מן הכלל, שהוא תביעת אלמנה יהודיה למזונות מעזבון בעלה היהודי, הנשארת בשיפוטו של בית הדין הרבני, הן לענין סמכותו והן לענין הדין האישי – דין תורה – אותו מחיל בית הדין הרבני.

תביעת אלמנה למדור בכלל ולמדור ספציפי בפרט

השאלה הבאה שעלינו לדון בה היא, שאלת סיווגה של תביעת אלמנה למדור. האם תביעה זו היא חלק מזכותה למזונות מן העזבון, ולפיכך היא משוריינת על פי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים? גם אם נאמר כי תביעת אלמנה לדמי מדור היא חלק מזכותה למזונות, האם כך הוא גם לגבי תביעה למדור ספציפי בבית בעלה המנוח? ונזכיר כי דיוננו עוסק במקרה שבו לא התקבלה הסכמת כל הנוגעים בדבר לסמכות בית הדין, ולפיכך לא ניתן להסתמך על סעיף 155(ג) לחוק הירושה המסמיך את בית הדין הדתי להחיל את הדין הדתי כאשר התקבלה הסכמת כל הנוגעים בדבר לסמכותו.

שאלות אלו נדונו בפסקי דין רבניים, כרך ב' 278 (תיק 4273/תשיז, בית הדין הרבני האזורי בתל אביב, בהרכב הדיינים נ"ע: הרבנים אליעזר גולדשמידט – אב"ד, יצחק קוליץ ושלום מזרחי). בתביעה שנדונה שם, בדומה לתביעה שבפנינו, התבקש בית הדין לקבוע כי האלמנה זכאית לפי הדין לדור במשך כל ימי אלמנותה גם בחלק שהיה שייך למנוח בדירת המגורים שהיתה לה ולבעלה המנוח. לאחר דיון מפורט בצדדי ההלכה הנוגעים לענין, קובע בית הדין כי אלמנה זכאית למדור מעזבון בעלה, למשך כל ימי אלמנותה, מכח שתי הלכות. האחת, מכח תנאי כתובה המזכה אותה במזונות, הואיל ומדור הוא בכלל מזונות. השני, מכח תנאי כתובה למדור מיוחד לאלמנה:

"... אשר למדור מדין מזונות, פשוט הדבר כי תביעה לזכות זו הרי היא תביעה למזונת ממש, והשיפוט לבית-הדין לדון בה הוא כתביעת מזונות לפי סעיף 4 בחוק הנ"ל.

אשר למדור מכח הדין למדור, אף שדין זה איננו בהלכת מזונות הכללית, בכל זאת לפי הפשטות יש להגדיר את אופיו של דין זה כענין מזונות, היינו שאצל אלמנה תנאי הכתובה של מזונות נתקן כך, אמנם אחרת מכל דין מזונות רגיל, אך פרט וחלק לפי מהותו ממזונות אלמנה" (שם, 283-284)."

בית הדין בתל אביב מוסיף כי אם ננקוט שהדין המיוחד למדור אלמנה בבית בעלה אינו מכח דיני המזונות, כי אז חייבים אנו להגיע למסקנה שסמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת אלמנה למדור הינה סמכות ייחודית על פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, בהיות מדור האלמנה אחד מתנאי כתובה, שהם "ענין של נישואין". בית הדין קובע כי דעתו נוטה שהוא ענין של מזונות אך אינו רואה צורך להכריע בדבר מאחר ועל פי שתי האפשרויות התוצאה זהה: בית הדין מוסמך לדון בתביעת אלמנה למדורה, אף ללא הסכמת הנוגעים בדבר.

מסכים אני, בכל הכבוד, לדעתו הנוטה של בית הדין בתל אביב כי זכותה של אלמנה למדור ספציפי בבית בעלה המנוח נכללת בזכות האלמנה למזונות מן העזבון. עם זאת, ברצוני להוסיף הערות אחדות לגבי סמכות השיפוט על פי האפשרות שמדובר בתנאי אחר שהוא חלק מתנאי כתובה.

ב-בג"ץ 2621/00 לוי נ' בית-הדין הרבני האזורי ירושלים, פ"ד נד(3) 809, נדונה שאלת סמכותו של בית הדין הרבני לדון בתביעת אלמנה לכתובה מעזבון בעלה, ללא הסכמת חותנה, שהיה הזוכה בעזבון על פי צוואת בנו המנוח. כאשר בא קודם לכן אותו ענין בפני בית הדין הרבני הגדול, סברתי בדעת מיעוט, כי אין לבית הדין הרבני סמכות לדון בתביעה ללא הסכמת החותן. בפסק הדין בבג"ץ הנ"ל, אימץ בית המשפט העליון את דעת המיעוט שלי וקבע, כי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) מעניק לבתי-הדין הרבניים סמכות ייחודית לדון ב"עניני נישואין וגירושין" של יהודים בישראל, ואולם, בכלל עניינים אלו נכללים אך ורק עניינים שהצדדים להם הם הבעל והאישה, ואשר-על-כן אין לבתי-הדין הרבניים סמכות לדון בסכסוך שעניינו נישואין או גירושין כאשר הצדדים לסכסוך אינם בני-הזוג עצמם (שם, 814). בית המשפט הסתמך שם, בין היתר, על דברי השופט אולשן ב-ע"א 16/49 אלבראנס נ' שמטרלינג, פ"ד ד 573, בהתייחסו לרשימת ענייני המעמד האישי לפי סעיף 51 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922, באומרו: "'משפט בדבר נשואין', לפי סעיף 51, הנו משפט בין שני צדדים לנשואין... העובדה, שלפי סעיף 47 הסכסוך המתעורר במשפט כזה צריך להחתך לפי החוק האישי של הצדדים האלה, אין בה משום ראיה, שלפי דבר המלך במועצתו כפוף כל אדם אחר, במגעו המסחרי עם אשה נשואה, לחוק האישי החל על ענין הנשואין, שבינה לבין בעלה, והמעניק בתוקף הנשואין זכויות חמריות מסויימות לה או לבעלה". כן הביא בית המשפט את דעתו של פרופ' טדסקי, כי ענייני הנישואין אינם כוללים את התוצאות הנובעות מהנישואין כלפי צד שלישי (ג' טדסקי "מעמד אישי", בעמ' 167), ואת דברי פרופ' שיפמן שהדגיש כי "תוצאות הנישואין כלפי צדדים שלישיים אינן מעניני הנישואין" (פ' שיפמן דיני המשפחה בישראל (כרך א), בעמ' 33).

למרות כל אלו סבורני כי גישה זו, לרבות גישתי שלי שצוטטה שם, ראויה לעיון מחודש. סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים עוסק ב"עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל". במחשבה שניה, הקביעה כי מדובר דווקא בענינים אשר הצדדים להם הם בני הזוג בלבד, נראית מאולצת, בלתי הכרחית ומצמצמת ללא הצדקה ענינית את סמכות שיפוטו של בית הדין הרבני. החוק אינו מורה אותנו כי רק עניני נישואין וגירושין של בני זוג יהודים בישראל יהיו בשיפוטם של בתי הדין הרבניים. הדגש בסעיף הוא על מהות הענין ולא על היות בעלי הדין צדדים לאותם נישואין או גירושין. התנאים הפרסונליים שבסעיף 1 אינם כוללים דרישה שהצדדים לדיון יהיו בני זוג. בשנים האחרונות, עדים בתי הדין הרבניים לבקשות רבות למתן פסקי דין הצהרתיים הקובעים כי ההורים או הסבא והסבתא של המבקשים, שכבר נפטרו מן העולם, היו נשואים זה לזו. בקשות אלו מוגשות בדרך כלל בהעדרה של תעודת נישואין ולצורך הגשת פסק הדין ההצהרתי לשלטונות מדינה אירופאית, אם במסגרת בקשה לקבלת דרכון של אותה מדינה ואם במסגרת בקשה להשבת רכוש שהיה בבעלות אחד מבני הזוג, ועל מנת להוכיח את קרבת המשפחה. בבקשות אלו אין המבקשים צדדים לאותם נישואין ולמרות זאת ההגיון הפשוט מחייב לקבוע – וזאת היא הפרקטיקה הרווחת - שבית הדין הרבני הוא המוסמך לתת להם פסק דין הצהרתי בעניני נישואין של יהודים אזרחי ישראל או תושביה, וסמכות זו מעוגנת, בפשטות, בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים.

כך גם קורה כי בקשה למתן פסק דין הצהרתי לענין קיום נישואין בין בני זוג, מוגשת לבית הדין על ידי צאצאים של בני הזוג או של אחד מהם, לאחר פטירת שני בני הזוג, על מנת לעשות שימוש בפסק הדין לצורך ירושה. שכיחות גם בקשות לאישור אלמנות בהן מתבקש בית הדין לקבוע, בהעדר תעודת נישואין, כי פלונית הינה אלמנתו של פלוני ז"ל. בקשות מעין אלו מוגשות לעתים ללא הסכמת בעלי דין אחרים שהינם נוגעים בדבר והם מוזמנים לדיון מאחר והם עלולים להיפגע מקביעת בית הדין. אמנם גם לבית המשפט האזרחי קיימת סמכות אגבית להכריע בשאלת נישואין של בני זוג לצורך ענין ירושה שבסמכותו. אך עדיין זוהי סמכות אגבית, ואילו סמכותו של בית הדין היא סמכות ראשית. בעוד שסמכותו האגבית של בית המשפט אינה יוצרת מעשה בית דין לענין נישואי בני הזוג נשוא הבקשה, פסיקתו של בית הדין הרבני, בעל הסמכות הראשית, הינה סופית ויוצרת מעשה בית דין כלפי כולי עלמא.

לאחר העיון, איני רואה כל סיבה, לא במשפט ולא בהגיון, להבחין לענין שיפוטו של בית הדין הרבני בין מקרה שבעלי הדין הם הצדדים הישירים לנישואין לבין מקרה שבעלי הדין אינם נשואים זה לזה אך מהותו של הסכסוך שביניהם הוא "ענין של נישואין". החוק בישראל מחיל על עניני נישואין וגירושין של יהודים את דין התורה, וברי כי המומחה הבלעדי לדון ולפסוק על פי דין תורה הוא בית הדין הרבני. אני מוכן להניח כי אדם אחר אינו כפוף "במגעו המסחרי", כלשונו של השופט אולשן, לדין האישי החל על ענין הנישואין שבין אשה לבעלה. אך לא כך הוא כאשר עצם הזכות שבמחלוקת נטועה ב"ענין של נישואין" וכל יונקותיה נובעים מן הדין האישי. במקרה כזה הטריבונל המתאים לדון באותו ענין הוא בית הדין הרבני. פיצול השיפוט באותו ענין, בין מקרה שהסכסוך נדון בין בני זוג לבין מקרה שקיימים בעלי דין שאינם בני זוג, אינו רצוי ועלול להביא לתוצאות סותרות ולעתים קשות. די לנו בקשיים הקיימים בסוגיית כריכת עניני רכוש בגירושין ובמירוץ הסמכויות, ואין כל צורך לייבא קשיים נוספים בדרך פרשנית, שאינה מחוייבת כלל מלשונו של המחוקק ואין לה הצדקה ענינית.

כך גם יש לסייג את אמרותיהם של פרופ' טדסקי ופרופ' שיפמן לגבי תוצאות הנישואין כלפי צדדים שלישיים. האם יעלה על הדעת לומר כי פסק דין הצהרתי המאשר נישואין של בני זוג, אינו מביא לתוצאות כלפי צד שלישי? הרי פשוט וברור כי משאישר בית הדין נישואין בין בני זוג, יש לכך נפקות כלפי כולי עלמא, אף שלא היו צדדים להליך. אם כך הוא כאשר הצד השלישי לא היה צד להליך, מדוע לא תהיה נפקות לפסיקת בית הדין ומדוע לא יהא בית הדין מוסמך לשפוט, כאשר בעלי הדין בבית הדין אינם צדדים ישירים לנישואין אך הם צדדים ישירים לסכסוך ב"ענין של נישואין"?

תימוכין לעמדה לפיה אין לצמצם את שיפוטו של בית הדין הרבני לדון בענין שהוא בגדרי סמכותו רק למקרים שהצדדים הם בני הזוג עצמם, ניתן למצוא בדרך ההיקש מסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, המסמיך את בית הדין לדון בתביעת מזונות של אלמנה נגד עזבון בעלה היהודי. במקרה זה בעלי הדין הם היורשים על פי דין או הזוכים על פי צוואה ולא הבעל שנפטר לבית עולמו, ובכל זאת בית הדין מוסמך לדון בתביעה. לאור זאת, משעה שסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים לא סייג את שיפוט בית הדין בעניני נישואין וגירושין למקרים שבעלי הדין הם הצדדים לנישואין, אין סיבה לסייג זאת בדרך של פרשנות.

זאת ועוד: דבריו של השופט אולשן כי אדם אחר אינו כפוף "במגעו המסחרי" לדין האישי החל על הנישואין שבין אשה לבעלה, שנאמרו לפני עשרות בשנים, נאמרו על בסיס ההשקפה שרווחה אז, שדיני משפחה לחוד ודיני מסחר לחוד. כאילו אין חפיפה או השקה בין דיני המשפחה ליתר הדינים של המשפט הפרטי. השקפה זו אינה קיימת עוד. בפסק הדין ב-רע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ (טרם פורסם) נקבע כי הלכת השיתוף בנכסי בני זוג פועלת עם התגבשותה גם כלפי צד שלישי, אף בהיעדר רישום פורמלי או פסיקה של בית משפט. כך למשל בנכסי מקרקעין - ממועד התגבשות השיתוף בנכס המקרקעין, זכותו של בן הזוג שאינו רשום במרשם היא זכות קניין שביושר. זכות זו פועלת כלפי כל אדם, למעט מי שרוכש זכות במקרקעין בתמורה ובהסתמך בתום לב על הרישום, או מי שהינו בעל זכות נוגדת שפעל בתום לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום לב. זכויות בן הזוג שאינו רשום מוגנות הן מול בעל התחייבות מאוחרת בזמן והן מול נושה כספי של בן הזוג הרשום. נושיו של בן הזוג הרשום אינם יכולים לעקל את מחצית הנכס בה יש לבן הזוג השני קניין שביושר. לפחות ככל שהדברים נוגעים לדירת המגורים, תום הלב של צד שלישי נשלל אם הוא ידע או עצם עיניו מלראות כי הנכס הוא נכס מגורים שחלה עליו הלכת השיתוף. ככלל, על צד שלישי לצאת מתוך הנחה כי בני הזוג שותפים בדירת המגורים.

הנה כי כן, הפסיקה העדכנית של בית המשפט העליון מנוגדת בתכלית לרציונל שבדברי השופט אולשן לפיו צד שלישי אינו כפוף "במגעו המסחרי" לדיני המשפחה. אם כך הוא ביחס לצד שלישי שכל זיקתו נובעת מיחסי מסחר עם אחד מבני הזוג, על אחת כמה וכמה כך כאשר זיקת הצד השלישי, שאינו צד ישיר לנישואין, נובעת מיחסי משפחה מובהקים או מזכות הנטועה בדין האישי או שיש לה זיקה ישירה אליו.

"עניני נישואין" שעל פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים נתפרשו בפסיקה ככוללים גם את התוצאות הממוניות של הנישואין. תנאי הכתובה הינם במובהק ענין של נישואין. בבג"ץ 2621/00 הנ"ל אמר הנשיא ברק כי הוא נוטה לדעה כי זכויות האישה כלפי בעלה על-פי הכתובה נכללות בגדר "עניני נישואין וגירושין". לאחרונה נקבע כך במפורש ובאופן החלטי על ידי בית המשפט העליון, מפי השופטת עדנה ארבל ובהסכמת השופטת איילה פרוקצ'יה, ב- בע"ם 9692/02 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם)(פיסקה 19 לפסק הדין):

"...הדין העברי רואה את הכתובה לא רק כחיוב ממוני אלא כדין מדיני האישות, בעל זיקה לנישואין עצמם, עד אשר נקבע שאסור לקיים את הנישואין ללא כתובה. יתכן שמסיבה זו רואים את הכתובה כ"ענייני נישואין" במובן סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 (להלן: חשבד"ר) (ראו את דברי הנשיא ברק בעניין לוי בעמ' 814). סעיף 2 לחשבד"ר קובע, כי "נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה". ואמנם, מאחר והחוק מחיל את הדין העברי על נישואין בין יהודים, ודין זה מחייב את הבעל ליטול על עצמו את חיובי הכתובה, נראה שיש לסווג את הכתובה כחוב מכוח הדין – סעיף 2 לחשבד"ר – אשר מפנה לדין העברי. כאמור, סעיף 104(א)(4) לחוק הירושה קובע במפורש שהכתובה הינה "עילה הנובעת מקשר האישות".

נראה כי עמדה זו תואמת לעמדת בית הדין הרבני בתל אביב בתיק 4273/תשיז הנ"ל, לפיו תנאי כתובה מסורים לסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני, על פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. אם נמשיך קו זה הלאה, הרי גם אם דין המדור הספציפי של האלמנה אינו חלק מדיני המזונות הרגילים אלא מדין תנאי כתובה, מסורה לבית הדין הרבני סמכות ייחודית לדון בתביעה שבפנינו מכוח סעיף 1 הנ"ל, אף ללא הסכמת הנתבע.

אגב כך מעניין לציין, כי "תביעת כתובה מעזבון" סווגה מלכתחילה על ידי מחוקק המשנה בתקנות הדיינים (אגרות), תשי"ז-1957 (פרט 1(ז) לתוספת) בקבוצת נושאי תביעה העוסקים בנישואין דווקא. תקנות אלו אינן עוסקות כלל באגרות בעניני ירושה, לגביהן נתייחדו הוראות נפרדות בתקנות הירושה (אגרות בתי הדין הדתיים), התשנ"ט-1999. במלים אחרות, אליבא דמחוקק המשנה, תביעת כתובה מעזבון הינה חלק בלתי נפרד מקבוצת עניני הנישואין. ניתן לראות בכך אסמכתא נוספת לעמדתי כי סמכותו השיפוטית של בית הדין בעניני נישואין - אשר בכפוף לתנאים האחרים המפורשים בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, אינה זקוקה להסכמת כל הנוגעים בדבר - תלויה במהות הענין ולא במיהות הצדדים להליך.


בשולי הדברים אעיר, כי אין לחשוש שמא אשה תתבע הן את זכויותיה לירושה על פי החוק בבית המשפט והן את מזונותיה ומדורה לפי דין תורה בבית הדין הרבני. בכל תביעה שבית דין רבני דן בה, מתחשב בית הדין בהליכים משפטיים קודמים שבין הצדדים שבפניו. בית הדין לא יאפשר לבעל דין לקבל זכויות ממוניות על פי דין תורה, כאשר קודם לכן השיג לעצמו בבית המשפט האזרחי זכויות ממוניות שאינן מגיעות לו על פי דין תורה, בבחינת "מזה ומזה אל תנח ידיך". בית הדין יבדוק כל תביעה לגופה וכל טענת הגנה לגופה. במקרים המתאימים ידחה בית הדין כליל את התביעה. במקרים מתאימים אחרים, יערוך בית הדין קיזוז של הזכויות, ויפסוק רק את ההפרש המגיע על פי דין תורה. יש להניח שאף בית משפט יפעל באופן דומה, כאשר קודם נדונה בבית הדין תביעה לכתובה מן העזבון או לתנאי כתובה אחר מן העזבון ולאחר מכן תובעת האלמנה בבית משפט את חלקה בעזבון או זכות אחרת בעזבון, על פי דיני הירושה האזרחיים.

התוצאה היא כי בית הדין הרבני מוסמך לדון בתביעת המשיבה למזונותיה ובמסגרת זו לדון בבקשתה למדור ספציפי. בית הדין ידון באלו על פי דין תורה.

הענין מוחזר לבית הדין האזורי לדיון לגופו של ענין. ראש אבות בתי הדין בתל אביב מתבקש לקבוע הרכב אחר שידון בתביעה. כפי שסוכם עם ב"כ הצדדים, ההרכב החדש לא יהיה כבול בקביעות העובדתיות של ההרכב הקודם.

בכפוף לכך, הערעור נדחה.

(-) שלמה דיכובסקי, דיין

מצטרף.

(-) ציון בוארון, דיין

מצטרף למסקנה לדחיית הערעור.

(-) אברהם שרמן, דיין

הוחלט כאמור לעיל.
ניתן היום, ‏י' חשון, תשס"ח (‏22 אוקטובר, 2007).

(-) שלמה דיכובסקי (-) אברהם שרמן (-) ציון בוארון
דיין, יו"ר דיין דיין