בפנינו ערעורה של האם, פלונית, על פסק הדין של כב' ביה"ד האזורי נתניה, מיום כ"ג אדר תשס"ז (13.3.07), בו הפחית ביה"ד את סכום המזונות שקבעו הצדדים בהסכם הגירושין. הנימוק להפחתה הוא סרבנות הקשר של הילדים עם האב, שביה"ד תולה באשמת האם. עוד חייב ביה"ד באותו פסק דין את האם לפרנס ולכלכל את הילדים, עד אשר יגיעו לגיל 18 שנה.

ב"כ המערערת מעלה שתי טענות, האחת כנגד סמכות ביה"ד לדון בענין מזונות הילדים לאחר הגט, והשניה כנגד הקביעה שהאם היא הגורמת לסרבנות הקשר, בעוד שמתסקיר פק"ס עולה שהאשם הוא בהתנהגות האב כלפי הילדים.

בדיון טען האב, שיש עוד עילה להפחתת המזונות, וזאת עקב מצבו הכלכלי הקשה לעומת מצבה הטוב של גרושתו.

את הטענה להעדר סמכות מבסס ב"כ האם על פס"ד בג"ץ (8636/03 סימה אמיר נ' יוסף אמיר ואחרים, ניתן ביום 6.4.06).

אולם המעיין בפסה"ד יראה שאין הנידון שם דומה לנידון שלפנינו כלל וכלל. בבג"ץ אמיר עמדה השאלה (פיסקה 11):

"האם בנסיבות אלה, לאחר גירושי בני הזוג, קנויה לבית הדין הרבני סמכות לדון בתביעתו הרכושית של הבעל, הנשענת על טענת הפרת הסכם הגירושין על ידי האשה?

ובפיסקה 24:

"...לאחר הגירושין, תביעה רכושית בגין הפרת תנאי שיפוי אינה כרוכה בתביעת הגירושין, שתמה וחלפה מן העולם. עילת התביעה של המשיב הינה עילה חדשה, שנושאה הוא אכיפת הסכם הגירושין או בקשה לאכיפת פסק גירושין, המבוסס על הסכם גירושין. העילה מבוססת על הפרת הסכם גירושין לאחר מתן פסק הגירושין והשלמת גירושי בני הזוג, ומטבע הדברים, אין לכרוך עילה חדשה כזו בגדרם של העניינים שנכרכו בעבר בתביעת הגירושין".

מה שאין כן בנידון דידן, בו מדובר בתביעות שכבר היו בסמכות מלאה של ביה"ד לפני הגירושין. ואין זה משנה אם הסמכות היתה בהסכמה או שלא בהסכמה, שהרי כל 'כריכה' נעשית ברצונו של בעל דין, והיא מקנה סמכות מלאה וייחודית לביה"ד.

הדברים למעשה מפורשים בבג"ץ אמיר גופו (פיסקה 14):

"כן נתונה סמכות טבועה לערכאה השיפוטית, ולבית הדין בכלל זה, להמשיך ולהחזיק בידיה סמכות שיפוט לגבי נושא התלוי ועומד מלפניה עד לסיומו של ההליך. כל עוד לא ניתן פסק דין סופי, נמשכת סמכות השיפוט עד אשר תסיים ערכאת השיפוט את מלאכתה. משניתן פסק דין סופי ובלתי מותנה, תמה המלאכה".

למעשה הדברים פשוטים עוד יותר, שכן בדיון שהתקיים בביה"ד האזורי ביום ד' כסלו תשס"ב (19.11.01), ביקש ב"כ האשה להכניס סעיף בהסכם לפיו הסמכות לדון בעניני ההסכם לאחר הגירושין תהיה לביהמ"ש. ביה"ד הציע לב"כ האשה לפנות לביהמ"ש ולאשר שם את ההסכם. אולם ב"כ הבעל התנגד, ותבע לדון לאלתר בתביעת הגירושין לגופה ובכל הענינים שנכרכו לה כדין.

לאחר דין ודברים בין ב"כ הצדדים החליט ביה"ד, כי משהוגש ההסכם לאישור ביה"ד, כל הכתוב בהסכם וכן הפרשנות של ההסכם היא בסמכות ביה"ד. ואם ברצון מי מהצדדים לערער על ההחלטה זו עליו להודיע לביה"ד לפני שביה"ד יאשר את ההסכם.

שני הצדדים הודיעו שאינם רוצים לערער על ההחלטה.

הנה כי כן שאלת הסמכות עלתה והוכרעה עוד לפני אישור ההסכם וסידור הגט, ביה"ד נתן את החלטתו ושני הצדדים הודיעו שאינם מערערים עליה.

נוסיף עוד, כי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים בהחלט מקנה סמכות שפוט לבתי הדין לדון במזונות גם לאחר הגירושין.

בסעיף 9 נאמר:

"בעניני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל"דבר המלך במועצתו על ארץ ישראל 1922-1947"... אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט ייחודי לפי חוק זה, יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו את הסכמתם לכך".

ובסעיף 51 (1) לדבר המלך נאמר:

"לצורך הוראות אלה, ענייני המעמד האישי פירושם תביעות בענייני נישואין או גיטין, מזונות, כלכלה, אופטרופסות, כשרות יוחסין של קטינים...".

הבעל הגיש את תביעתו לביה"ד והאשה הסכימה לסמכות ביה"ד לדון בתביעה. לכן אין ספק שלביה"ד סמכות חוקית לדון בתביעה. וכבר קבע ביהמ"ש העליון בכמה פסקי דין (ראה: ע"א 617/78 לאה בן יחזקאל נ' יחזקאל בן יחזקאל פ"ד לג(1) 694 ,693; ע"א 1565/94 מנדלברג נ' מנדלברג. פסה"ד ניתן ביום יב בניסן תשנ"ו, 1.4.96), שביה"ד קונה את הסמכות עם הגשת התביעה.

משנקנתה סמכות כדין, שוב אין היא תלויה בהסכמתו של התובע או הנתבע, בבחינת ברצותו נותן וברצותו לוקח.

שמא תאמר, שמכל מקום יכול ביהמ"ש לדון גם כן באותה תביעה שכבר הוגשה לפני כן לביה"ד? אין הדבר כן, משום שבסעיף 25 לחוק ביהמ"ש לעניני משפחה התשנ"ה - 1995 (תיקון התשנ"ח-1998) נאמר (סעיף קטן (ב):

"בענין הנתון לסמכותו המקבילה של בית דין דתי, יהיה בית המשפט לעניני משפחה מוסמך לדון כל עוד אין בית הדין הדתי דן בו".

סעיף זה שם מחסום חוקי, ושולל את סמכותו של ביהמ"ש לדון בענין שתלוי ועומד לפני ביה"ד הדתי.

בדיון בפנינו נשאל ב"כ המערערת, למה לא עורר את שאלת סמכות ביה"ד בעניני הסדרי הראיה, והוא השיב שענין זה כרוך בטיבו ובטיבעו בגירושין. אם כך, נכונים הדברים גם בענין המזונות אשר כאמור נכרכו כדין, וגם המערערת הסכימה לסמכות ביה"ד עוד לפני אישור ההסכם.

עוד יש להדגיש, כי שינוי הסכם בעקבות שינוי נסיבות גם הוא בסמכותו הנילווית של ביה"ד אפילו היה רק מאשר את ההסכם. ועניני מזונות הילדים הם אחד הנושאים האופיניים ביותר לשינויי נסיבות במהלך השנים. על עקרון זה חזרו גם שופטי בג"ץ הנ"ל (פיסקה 14, שם) :

"ההלכה הפסוקה הכירה בקיומה של סמכות נילווית, הטבועה בערכאה השיפוטית, ונגזרת מסמכותו המקורית של בית הדין הרבני מכח החוק, ומקנה לה בנסיבות מיוחדות, כח שיפוט לחזור ולדון בענין שהכריעה בו בעבר. כזו היא,למשל, סמכות השיפוט של בית משפט ובית דין לבטל פסק דין שניתן על ידם, המבוססת על הסכם בין הצדדים שנפל פגם בכריתתו. פגם מהותי כזה עשוי להביא לביטולו של ההסכם. ומכאן גם לביטולו של הפסק המבוסס עליו, והערכאה המוסמכת לדון בביטולו היא אותה ערכאה שנתנה את הפסק...

ביטוי נוסף לסמכות הנילווית כאמור, מתרחש בהתקיים שינוי מהותי בנסיבותיו של ענין, אשר אירע לאחר מתן פסק דין בהסכמה, ההופך את המשך קיומו לבלתי צודק ...ההכרה בסמכות נילווית זו נועדה להביא לאיזון הראוי בין סופיות פסק הדין מחד, לבין האינטרס שלא להותיר על כנו פסק דין שאכיפתו הפכה, עקב שינוי הנסיבות, לבלתי צודקת באורח קיצוני".

לכן ברור שלביה"ד הסמכות המלאה לדון בתביעת המשיב לשינוי בחיוב המזונות, בין אם העילה היא סרבנות הקשר ובין אם העילה היא שינוי נסיבות יכולתו הכלכלית.

אמנם לגופו של ענין, לאור הודעת פק"ס לביה"ד האזורי מיום יד סיון תשס"ז, וכן מן התסקיר מיום כ' כסלו תשס"ז עולה, שעל האב לעשות מאמץ מצדו ולהתחיל בטיפול רציני על מנת לחדש את הקשר עם הילדים, ואין הוא יכול להטיל את כל האשמה על האם. יש לציין שהאם היתה הראשונה שפנתה לביה"ד כשנה לאחר הגירושין לבקש תסקיר פק"ס בענינן הסדרי הראיה והטענות על הקשר של האב עם הילדים. לו היתה היא היוזמת לניתוק הקשר, אין כל הסבר לפנייתה זו לביה"ד.

כמו כן לא מצאנו בתיקי ביה"ד האזורי ובנימוקי פסה"ד התייחסות לטענת המשיב בדבר מצבו הכלכלי, ונראה שלא זו היתה הסיבה להפחתת המזונות, וטענה זו של המשיב צצה רק בדיון לפנינו לאור עמדת פקה"ס.

עוד נקודה הטעונה הבהרה היא סעיף 11 בהסכם הגירושין, בו נאמר שהאב מנוע לבקש הקטנת המזונות במשך חמש שנים, וכן האם מנועה מלתבוע הגדלת המזונות במשך חמש שנים. בכל זאת הגיש האב את התביעה כבר ביום 25.5.06 ארבע וחצי שנים ממועד אישור ההסכם.

יש ממש גם בטענתו של ב"כ המערערת, שביה"ד לא היה צריך לבטל את חיוב המזונות רטרואקטיבית מיום 1.3.04 שכן תביעת האב להפחתת המזונות הוגשה רק ביום 25.5.06, והוא עצמו לא ביקש ביטול רטרואקטיבי, ובודאי שלא דרש השבת הכספים שכבר שולמו על חשבון המזונות. ואכן הדרישה לביטול רטקואקטיבי אינה מופיעה בכתב התביעה ולא עלתה בבמהלך הדיונים בפני ביה"ד, אלא רק בסיכומי ב"כ האב.

לאור כל האמור פסקנו:

א. לביה"ד הרבני הסמכות לדון בתביעת האב בנושא מזונות הילדים.

ב. מקבלים את הערעור ומבטלים את פסק הדין מיום כ"ג אדר תשס"ז (13.3.07).

ג. מחזירים את התיק לכב' ביה"ד האזורי שיבדוק את עמדת פקה"ס בענין הגורם לסרבנות הקשר, ואת מידת שיתוף הפעולה של האב עם הגורמים המטפלים.

ד. כמו כן ישמע ביה"ד את טענות הצדדים בדבר מצבו הכלכלי של האב, ויבדוק האם חל שינוי משמעותי לרעה מאז הגירושין.

ה. לבקשת ב"כ המערערת, ומבלי לקבל את טענותיו בנוגע לייחסו של כב' ביה"ד לב"כ המערערת, מעבירים את המשך הדיונים להרכב השני בביה"ד האזורי נתניה בראשות כב' אב"ד הרה"ג זמיר שליט"א.

ו. אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן ביום כ"ט תמוז תשס"ז (15/07/2007)
(-) הרב שלמה משה עמאר, דיין - יו"ר (-) הרב אברהם שרמן, (-) הרב אברהם שיינפלד,