המבקש, באמצעות טוען רבני הרב צ. וינמן, הגיש לפנינו כתב ערעור על ענין הגיור של הגב' פלונית וילדיה הקטנים.

השאלה הטרומית היא: אם המבקש הוא בעל דין בענין זה, (עיין בתשובות הרשב"ש סימן מ"ו שבענינים מסויימים כל ישראל בעלי דין הם), למען יהא לו המעמד להגיש ערעור, או שאין לו למבקש מעמד בעל דין בנידון.

אלא, שאין אנו חייבים להחליט בשאלה זו, כי שאלה אחרת מקדימה את השאלה הזאת, והיא: האם בכלל יש לפנינו פסק דין הנתון לערעור, או לא.

בתקנה קי"ט בתקנות הדיון של בתי הדין הרבניים בישראל תש"ך, שהותקנו על-ידי מועצת הרבנות הראשית לישראל וחבר דייני בית הדין הגדול, - נאמר:

"(1) כל פסק דין וכל החלטה של בית-דין אזורי ניתנים לערעור לבית הדין הגדול".

כלומר: פסק דין והחלטה של בית דין אזורי המוסמך ומוכר בישראל, ואשר בהרכבו, שהורכב כדין, יושבים שלושה דיינים המכהנים כדיינים בישראל, ולא בית דין פרטי, שאינו מוכר בבית דין וחבריו אינם מכהנים כדיינים.

אשר לגירות, הרי לפי התקנות הנ"ל, וכך היה גם לפי תקנות הדיון שקדמו להם משנת תש"ג, גירות היא לפני בתי דין הרבניים בישראל.

גירות המבוצעת שלא לפי הסדר, אלא לפני בי"ד פרטי, אין לה תוקף אלא אך ורק אחרי שבית דין אזורי דן בה, מברר אם בגירות הזאת היו כל המעשים, כולל קבלת מצוות כדין, אשר לפי ההלכה, הפסוקה בשלחן ערוך יורה-דעה סימן רס"ח, הם מהוים תנאי בל יעבור בעצם הגירות, ולאור הבירור מחליט בית הדין האזורי ופוסק בדבר.

בנידון דנן לא הוצג לפנינו כל מסמך שאכן ניתן פסק דין בית דין אזורי כאמור, ולפי דברי המבקש לא היה בנידון פסק דין כגון זה.

ואם כך, הרי אין לפנינו פסק דין בר ערעור, כאמור, ורק אם וכאשר ינתן על ידי בית דין אזורי פסק דין כאמור, יהא פסק הדין הזה, ככל פסק דין של בית דין אזורי, נתון לערעור לפני בית הדין הגדול.

ניתנה ביום י"ג בסיון תש"ל

יוסף שלו' אלישיב בצלאל זולטי אליעזר גולדשמידט שאול ישראלי