בפנינו ערעור של גב' פלונית על החלטת כב' ביה"ד האיזורי חיפה מיום ב' בניסן תשס"ז (21.3.07). בהחלטתו נשוא הערעור (סעיף ב') קבע ביה"ד: "ביה"ד מורה בשלב זה לעכב את נישואיה של הנתבעת עד למתן החלטה בתביעה".

הואיל ומדובר בהחלטת ביניים, על פי תקנות הדיון היה על ב"כ המערערת להגיש בקשה לרשות ערעור, אולם הואיל והמזכירות קבעה דיון בנוכחות הצדדים, קיימנו את הדיון לגופו. במהלך הדיון ניסינו להביא את הצדדים להסכמות, ואף נתנו לב"כ צדדים שהות לניהול מו"מ, אולם ב"כ המשיב שלח הודעה לביה"ד (14.12.07) כי הצדדים לא הגיעו להסדר, וכי עד למועד כתיבת ההודעה לא פנה ב"כ המערערת אליו לקיום מו"מ. לפיכך עלינו לפסוק לגופו של הערעור.

לאחר העיון והשיקול בטענות הצדדים וב"כ, ועל סמך כל החומר שבתיק אנו דוחים את הערעור והחלטת כב' ביה"ד האיזורי בתוקפה. ונפרש את דברינו:

א. רקע

הצדדים נישאו ביום 15.4.99 ונולדה להם ילדה ביום 10.12.99. בפני ביה"ד התקיים דיון בתביעת למזונות הילדה שהגישה האשה וניתן פסק דין ביום ל' שבט תשס"ח (28.2.06). כמו כן אישר ביה"ד הסכם גירושין בין הצדדים ולאחר מכן סודר הגט.

כחצי שנה לאחר סידור הגט הגישה האם תביעה למזונות הילדה בביהמ"ש לע"מ, ובעקבות זאת הגיש האב תביעה לאסור נישואי האם בעקבות הפרת הסכם הנישואין והיות הגט 'מוטעה'. על כך ניתנה ההחלטה הנ"ל של כב' ביה"ד האיזורי חיפה, נשוא הערעור.

ב"כ הערערת מעלה בכתב הערעור כמה טענות, חלקן נוגעות לשאלת הסמכות וחלקן לגופם של דברים, לכן נדון בכל טענה בנפרד.

ב. תוקפו של הסכם הגירושין

בפרק ב' של כתב הערעור טוען ב"כ המערערת כי המשיב ניצל את חולשתה של האשה וחוסר נסיונה והאשה נאלצה לחתום על הסכם המקפח את זכויותיה באופן ברור. ובסעיפים 40-44 הוא טוען לשינוי נסיבות והרעה במצבה הכלכלי של המערערת מאז אישור ההסכם, ולכן היא אינה יכולה לשאת בנטל כלכלת הילדה ותשלומי המשכנתא, ויש לשנות את סעיף המזונות בהסכם.
ב"כ המשיב דוחה את הטענות ומוכיח שהאשה כלל לא פחדה מן הבעל, והופיעה לדיון לבדה מתוך בחירה שלה. בענין השינוי בנסיבות הוא טוען שהאם רשאית לפנות בתביעה להגדלת מזונות הילדה לביה"ד הרבני כפי שהוסכם.

הנה גם אם היתה למערערת עילה לביטול ההסכם בגלל פגמים בכריתתו כגון 'הטעייה' ו'עושק', או אם רצתה להגדיל את המזונות שבהסכם בגלל שינוי בנסיבות, ברור שטענות כאלה חייבות להידון בפני אותה ערכאה שאישרה את ההסכם. כי רק היא המוסמכת לבטל את האישור שנתנה ואת פסק הדין שלה, או לשנות סעיף מסעיפיו בגלל שינוי בנסיבות שמצדיק זאת. על עקרון זה חזרו גם שופטי בג"ץ (8638/03 סימה אמיר נגד יוסף אמיר ואחרים). בפיסקה 14 נאמר:

"ההלכה הפסוקה הכירה בקיומה של סמכות נילווית, הטבועה בערכאה השיפוטית, ונגזרת מסמכותו המקורית של בית הדין הרבני מכח החוק, ומקנה לה בנסיבות מיוחדות, כח שיפוט לחזור ולדון בענין שהכריעה בו בעבר. כזו היא,למשל, סמכות השיפוט של בית משפט ובית דין לבטל פסק דין שניתן על ידם, המבוססת על הסכם בין הצדדים שנפל פגם בכריתתו. פגם מהותי כזה עשוי להביא לביטולו של ההסכם. ומכאן גם לביטולו של הפסק המבוסס עליו, והערכאה המוסמכת לדון בביטולו היא אותה ערכאה שנתנה את הפסק...
ביטוי נוסף לסמכות הנילווית כאמור, מתרחש בהתקיים שינוי מהותי בנסיבותיו של ענין, אשר אירע לאחר מתן פסק דין בהסכמה, ההופך את המשך קיומו לבלתי צודק ...ההכרה בסמכות נילווית זו נועדה להביא לאיזון הראוי בין סופיות פסק הדין מחד, לבין האינטרס שלא להותיר על כנו פסק דין שאכיפתו הפכה, עקב שינוי הנסיבות, לבלתי צודקת באורח קיצוני".

האם לא פנתה לביה"ד האיזורי בבקשה לביטול הסכם ו/או שינוי סעיף המזונות, אלא החליטה על דעת עצמה שההסכם לא מחייב אותה, והגישה תביעה למזונות הילדה בביהמ"ש.

עוד יש לזכור, שחוק החוזים (כללי) קובע כללים לביטול הסכם. כך לדוגמה, פרק ב, דן בביטול החוזה בשל פגם בכריתתו. סעיף 14דן בביטול עקב 'טעות' של המתקשר. סעיף 15 דן בביטול עקב 'הטעיה', סעיף 17דן בביטול עקב 'כפיה' וסעיף 18דן בביטול עקב 'עושק'. סעיף 20קובע את דרך הביטול עקב אחת העילות הללו, ובו נאמר:

"ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילתהביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה".

בנידון שלפנינו, המערערת כלל לא פנתה לצד השני בהודעה על רצונה לבטל את ההסכם. היא השתהתה קרוב לשנה עד שהעלתה טענה כל שהיא כנגד ההסכם וגם זאת רק במסגרת דיון שהמשיב יזם בביה"ד הרבני. בכל התקופה הזו כבר לא היתה נתונה תחת מרותו של המשיב-הבעל ולא היה לה לחשוש מפניו, ובכל זאת לא העלתה טענות לביטול ההסכם.

יתר על כן, בפרק זמן זה היא אף השתמשה בהסכם עצמו כדי להעביר את זכויותיו של המשיב בדירה על שמה. יש כאן חוסר 'תום לב' מובהק, כאשר צד מנצל את ההסכם לטובתו ולאחר שמיצה את זכויותיו לפי ההסכם, הוא מעלה טענות כנגד תוקפו.

וראה בג"צ אליהו עמרני נ' ביה"ד הרבני הגדול ואחרים ,566/81 בעמוד 9:
"....סעיף 39 האמור אמנם מטיל את החובה לנהוג בתום לב לגבי השימוש בזכות הנובעת מהחוזה, אך לאור הוראות סעיף 61(ב) לחוק הנ"ל משמשות הוראות שבסעיף 39 - 'ככל שהדבר מתאים לענין ובשינויים המחויבים' - כעקרון התנהגות וכמדיניות משפטית מחייבת לענין פעולות משפטיות וחיובים שבכלל המערכת המשפטית בישראל. כך נקבע כי הוראות סעיף 39 חלות גם לענין חיובים וזכויות המוענקים על פי דין - ולא מכוח תנאי חוזה - כגון הזכות הניתנת לצד לחוזה לבטלו, בשל פגם שנפל בו או בשל הפרה שהתרחשה בו" (בג"צ 59/80 שירותי תחבורה פד"י לא(1) 828 בעמ' 836).

בנסיבות שלפנינו נעשה שימוש בזכות לטעון טענה בדבר אישור בלתי נאות של החוזה על ידי בית משפט, בחוסר תום לב, ועל כן דין טענה זו להידחות". [הדגשות לא במקור].

לפיכך אנו דוחים את טענות המערערת כנגד תוקפו של הסכם הגירושין.

אשר לטענת המערערת על שינוי נסיבות ביכולתה הכלכלית, זו טענה שיש להעלותה בפני כב' ביה"ד האיזורי שאישר את ההסכם, והוא המוסמך לברר ולהחליט האם יש שינוי נסיבות שמצדיק שינוי ההסכם, ומה יהיה השינוי שיוכנס בהסכם. כך גם קבע ביה"ד האיזורי בסעיף א' של החלטתו נשוא הערעור.

ג. הסמכות לדון במזונות הילדה

ב"כ המערערת מעלה כמה טענות כנגד סמכות ביה"ד לדון במזונות הילדה לאחר הגירושין, אולם טענותיו אינן מתאימות כלל לנסיבות של תיק זה. לכן נביא בקצרה את השתלשלות הדברים:

בדיון שנקבע לאישור הסכם גירושין (ד' כסלו תשס"ו 5.12.05) הופיע הבעל לבדו בביה"ד והציג הסכם גירושין שערכו הצדדים. ביה"ד הבהיר לו שההסכם צריך לכלול גם מזונות לילדה. על כך השיב הבעל, שהוא נותן לאשה את חלקו בדירה. ביה"ד לא קיבל את תשובתו וקבע שיש לקבוע סכום למזונות.
לאחר כחודשיים (ל' שבט תשס"ח 28.2.06), הגיעו שני הצדדים לביה"ד והתקיים דיון מיוחד בנושא מזונות הילדה, בתיק שפתחה האשה-האם. לפי פרוטוקול ביה"ד, התברר שהבעל אינו עובד, ולעומתו הצהירה האשה שהיא משתכרת כ- 3,400 ש"ח לחודש, וכן שביכולתה לכלכל את הבת ולהשלים את צרכיה, ובפרט שהבעל משאיר לה את הדירה ותכולתה. ולכן מקובלת עליה הצעת הבעל לשלם סך 200 ש"ח לחודש למזונת הילדה.

ביה"ד השתכנע שבנסיבות הנוכחיות הצעת הבעל עונה על צרכי הילדה. ביה"ד ערך בין הצדדים הסכם מזונות ואישר אותו בתוקף של פסק דין. בהסכמת הצדדים נאמר עוד, כי אם יהיה שינוי בנסיבות האשה משאירה לעצמה את הזכות לפנות לביה"ד הרבני בחיפה בתביעה להגדלת מזונות. כו כן הסכימו הצדדים בשמם ובשם הילדה שהסמכות הייחודית לדון בעתיד בכל נושא מזונות הילדה היא לביה"ד הרבני בחיפה.

הנה בנסיבות אלה אין ספק שביה"ד דן במזונות הילדה לגופו של ענין ונתן את פסה"ד לאור הנסיבות הברורות שהובאו בפניו על ידי הצדדים עצמם.
כאמור, בהסכם הגירושין שערכו הצדדים עצמם, לא היה כלל סעיף של מזונות לילדה, ולכן הוסף סכום המזונות בהסכם בכתב יד לאחר פסה"ד הנ"ל. כמוכן הוספו בכתב יד עניני התכולה והסדר חובות הצדדים לרבות תשלום המשכנתא.

ב"כ המערערת טוען, שהדיון במזונות הילדה היה קצר ולקוני, ביה"ד לא בדק את צרכי הילדה וההוכחה היא סכום המזונות המיזערי.

גם אם נקבל את העובדות שמציין ב"כ המערערת, גם אז אין פגם בהתנהלות ביה"ד. כי יש להבחין בין דיון ופס"ד שהוא סופי וסוגר את הדלת על בעלי הדין ובין דיון ופס"ד שבאופיו הוא כפסק דין זמני.

לדוגמה, אם היה פסק הדין קובע שהאשה מנועה מלתבוע הגדלת המזונות בשום ערכאה שהיא, או שהאשה היתה מתחייבת לשפות את הבעל אם יחוייב בהגדלת המזונות בכל ערכאה שהיא היה מקום לטעון שביה"ד היה צריך למצות את הדיון ואולי אף לדרוש מן הצדדים להוכיח את טענותיהם. אמנם בכך היה הדיון מתארך ומעכב את סידור הגט כרצון הצדדים, אבל היה אולי מקום לדרוש זאת.

לעומת זאת, כאשר נקבע שהאשה רשאית לבקש הגדלת מזונות אם יהיה שינוי נסיבות, מדוע היה צריך ביה"ד לעכב את הגירושין, להאריך את הדיון ולגרור את הצדדים להבאת הוכחות בנושא שמוסכם עליהם? את מי היה הליך כזה משרת?

צדק ביה"ד כאשר קיבל את הנתונים העיקריים מפי הצדדים, השתכנע שהצדדים מודעים להחלטתם והיא אינה פוגעת בשלב זה בטובת הילדה. והיה ויתברר שאין הקומץ משביע את הארי, פתוחה הדלת בפני האשה להגיש בקשה להגדלה בפני ביה"ד, ואז, אם לא תהיה הסכמה על הגדלת הסכום יכנס ביה"ד לברור יסודי יותר של אפשרויות הצדדים.

גם טובת הצדדים היא להפחית את המתח והלחץ בו נתונים בני זוג הבאים להתגרש. כאשר ביה"ד משתכנע שהצדדים פועלים בהסכמה ובהבנה, למה לו לעורר התדיינות מיותרת ביניהם? האם רק כדי לקנות סמכות שיפוט, כסברת ב"כ המערערת.

ביה"ד אכן לא הסכים לאשר הסכם ללא מזונות כשהופיע הבעל לבדו, כיון שעדיין לא ידע את מצבם הכלכלי של הצדדים, אבל כשהתבררו לו העובדות מפי הצדדים, ולא היתה לו סיבה לפקפק בדבריהם, לא היה מוטל עליו להאריך בדיון.

האם סבור ב"כ המערערת שהגון ונכון לקיים דיונים רק כדי למלא את הפרוטוקול, כשהדבר אינו נחוץ לגופו של ענין?
נוסיף עוד, שגם מבחינה ציבורית, אם ינהגו בתי הדין כדרישת ב"כ המערערת, יתמלאו יומני בתי הדין בדיוני סרק שאין בהם תועלת, והזקוקים באמת לעזרת ביה"ד יאלצו להמתין זמן רב מדי עד שענינם יגיע לדיון.
עדיף לקיים דיון קצר בבחינת דיון ראשוני, ולפסוק פסק דין ביניים, עד אשר ירצו הצדדים לברר את הענין באופן יסודי יותר. ובכגון זה בודאי שהסמכות היא לביה"ד אשר החל בדיון זה.

מן האמור עולה, שאין מחלוקת כי ביה"ד דן במזונות הילדה לגופם בסמכות מלאה עוד בטרם סודר הגט בין הצדדים.

הזכרנו למעלה, ששינוי הסכם בעקבות שינוי נסיבות גם הוא בסמכותו הנילווית של ביה"ד אפילו היה רק מאשר את ההסכם (ןלא נותן פסק דין). ועניני מזונות הילדים הם אחד הנושאים האופיניים ביותר לשינויי נסיבות במהלך השנים. על עקרון זה חזרו גם שופטי בג"ץ הנ"ל (פיסקה 14, שם) :
"ההלכה הפסוקה הכירה בקיומה של סמכות נילווית, הטבועה בערכאה השיפוטית, ונגזרת מסמכותו המקורית של בית הדין הרבני מכח החוק, ומקנה לה בנסיבות מיוחדות, כח שיפוט לחזור ולדון בענין שהכריעה בו בעבר...
ביטוי נוסף לסמכות הנילווית כאמור, מתרחש בהתקיים שינוי מהותי בנסיבותיו של ענין, אשר אירע לאחר מתן פסק דין בהסכמה, ההופך את המשך קיומו לבלתי צודק ...ההכרה בסמכות נילווית זו נועדה להביא לאיזון הראוי בין סופיות פסק הדין מחד, לבין האינטרס שלא להותיר על כנו פסק דין שאכיפתו הפכה, עקב שינוי הנסיבות, לבלתי צודקת באורח קיצוני". ]הדגשה לא במקור[

לכן ברור שלביה"ד הסמכות המלאה לדון בשינוי המזונות, ובמיוחד כאשר העילה היא שינוי נסיבות היכולת הכלכלית של אחד הצדדים.

נוסיף עוד, כי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים בהחלט מקנה סמכות שפוט לבתי הדין לדון במזונות גם לאחר הגירושין.
בסעיף 9 נאמר:

"בעניני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל"דבר המלך במועצתו על ארץ ישראל 1922-1947"... אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט ייחודי לפי חוק זה, יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו את הסכמתם לכך".

ובסעיף 51 1() לדבר המלך נאמר:

"לצורך הוראות אלה, ענייני המעמד האישי פירושם תביעות בענייני נישואין או גיטין, מזונות, כלכלה, אופטרופסות, כשרות יוחסין של קטינים...".

בנידון דידן הצדדים הסכימו בפירוש לסמכות ביה"ד גם לאחר הגירושין, לכן אין ספק שלביה"ד סמכות חוקית לדון בענין המזונות.
שמא תאמר, שמכל מקום יכול ביהמ"ש לדון גם כן באותו ענין שכבר נידון לפני כן בביה"ד? אין הדבר כן, משום שבסעיף 25 לחוק ביהמ"ש לעניני משפחה התשנ"ה- 1995 (תיקון התשנ"ח- 1998) נאמר (סעיף קטן (ב):
"בענין הנתון לסמכותו המקבילה של בית דין דתי, יהיה בית המשפט לעניני משפחה מוסמך לדון כל עוד אין בית הדין הדתי דן בו".

סעיף זה שם מחסום חוקי, ושולל את סמכותו של ביהמ"ש לדון בענין שתלוי ועומד לפני ביה"ד הדתי, קל וחומר כשמדובר בנושא שכבר נפסק בביה"ד, שאין לדון בו שנית. ובמקרה של שינוי נסיבות יחזור ביה"ד וידון בדבר.
ראוי לציין, שכל האסמכתאות המשפטיות שמזכיר ב"כ המערערת בכתב הערעור מתייחסות למצב המשפטי שהיה נכון לפני תיקון סעיף 25 לחוק ביהמ"ש לעניני משפחה התשנ"ה-1995. תיקון שנעשה בשנת תשנ"ח (1998).

עוד יש להוסיף, שבדיון בנושא מזונות הילדה שהתקיים בפני ביה"ד, הסכימו הצדדים בשמם ובשם הילדה שהם מוסרים סמכות יחודית לביה"ד רבני לדון בעתיד בכל נושא מזונות הבת. על פי הפסיקה, כאשר הסכמה לסמכות בית הדין בענין קטינים נעשית שלא בכרוך לגירושין, אין לפקפק שמא מניעים זרים עמדו ביסוד ההסכמה. הסכמת האם לסמכות בית הדין היתה הסכמה מפורשת בשם הקטין וכאפוטרופוס שלו.

לפיכך, בית הדין הרבני מוסמך לדון בענין מזונות הקטינה בגדר סמכות ראשונית, מכח הסכמת האם כאפוטרופסית של הקטין, על פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג- 1953.
הנה כי כן, לא רק שההסכמות של האשה בפני ביה"ד מחייבות אותה, אלא שהן מחייבות גם את הקטינה מכח אפוטרופסות האם. היעלה על הדעת, שאפוטרופוס יעשה פעולה בשם החסוי ואח"כ יוכל להתנער ממנה?

אין מקום גם לטענה שלמרות הסכמת האפוטרופסית שלה, הקטינה יכולה להגיש תביעה עצמאית. שהרי ילדה בת תשע לא חתמה על יפוי כח לעו"ד אפשטיין, היא איננה יכולה לעשות זאת מבחינה משפטית, בהיותה מחוסרת כשרות משפטית. מי שהגישה את התביעה היא האם, כאפוטרופסית טבעית, וכמו שנכתב בכותרת כתב התביעה שהגישה לביהמ"ש.

כי הנה, חוק הכשרות המשפטית (פרק שני, 'הורים וילדיהם הקטינים') קובע, שההורים הם האפוטרופסים הטבעיים (סעיף 14). מגדיר את תפקידי ההורים (סעיף 15). מטיל על ההורים חובה לשתף פעולה (סעיף 18). ובאין הסכמה תבוא הכרעת ביהמ"ש באותו ענין (סעיף 19).
כאשר אין הסכמה בין ההורים בענין הקשור בתפקידם כאפוטרופסים, לדוגמה, סיפוק צרכי הקטין, או משמורתו, יובא הדבר להכרעה משפטית. מי הסמיך אותה לתבוע את האב בשם הילדה?

נמצא שהתביעה שהגישה האם בשם הילד כאפוטרופסית טבעית, היא שהוגשה בחוסר סמכות. שכן תחילה היה עליה להגיש בקשה ותביעה בשם עצמה, לקבוע את סמכותה לפעול כאפוטרופסית בלעדית ללא הסכמת האב. ורק אח"כ, אם היתה בקשתה נענית, היתה יכולה לפעול בשמו של הילד.

ד. גט מוטעה

ב"כ המערערת אינו חולק באופן עקרוני על האפשרות שגט יחשב מוטעה בגלל הפרת הסכם, וכמו שנזכר בפסקי הדין שהובאו על ידי ב"כ המשיב. אלא שלטענתו המקרה שלפנינו אינו דומה לנידון שבאותם פסקי דין. לדוגמה הוא טוען (סעיף 49) שממועד סידור הגט ועד להגשת התביעה לביהמ"ש עברו כשבעה חדשים. ולא סמוך לאחר סידור הגט כמו באותם מקרים דבר שיכול ללמד על העדר תום לב. וכוונת המערערת בעת סידור הגט היתה לקיים את ההסכם.

על כך עונה ב"כ המשיב, שדברי ב"כ המערערת בענין זה סותרים את מה שהוא עצמו כתב שם בסעיף 14 לכתב הערעור, שהמערערת כלל לא התכוונה למסור סמכות לביה"ד וכי היא לא הבינה את משמעות הדברים. כלומר, שלטענת המערערת היא כלל לא התכוונה למה שכתבו בהסכם, וממילא לא התכוונה לקיים אותו. בהקשר זה הוא מצטט מפסק דין אחר של ביה"ד הגדול (תיק 7009-24-1 כ.נ. נ' כ. ר. ניתן ביום 22.1.06) בו נאמר בנימוקי הגר"ח איזירר שליט"א:

"אם ההנחה שההסכם פגום מבחינה משפטית או הלכתית נכונה, כי אז הבעל הוטעה לחשוב שהשיג את מבוקשו בהסכם ולמעשה לא השיג דבר. במקרה כזה כל מתן הגט היה בטעות כולל אמירתו שנותן את הגט 'ללא תנאי'. כי גם אמירה זו היתה בטעות כמו כל הגט. או שמא סבור שכבר נתקיים תנאו בכריתת ההסכם ולכן אמר 'בלי תנאי', אבל אם ההסכם אינו תקף אין בביטוי בלא תנאי שום משמעות".

ב"כ המשיב צודק בתשובתו, ונוסיף עוד, שאת שבעת החדשים שמסידור הגט ועד להגשת התביעה, ניצלה המערערת לשם העברת הרישום של כל הדירה על שמה, דבר שכידוע כרוך בפעולות רבות גם מול הבנק שנתן את המשכנתא. לכן בודאי שאין מכך ראיה ל'תום הלב' שלה אלא אדרבה, הוכחה לתיכנון המהלכים על ידי המערערת לטווח ארוך. תחילה נתנה לבעל להבין שבתמורה לחלקו בדירה היא לוקחת על עצמה את עול גידול הילדה וכלכלתה, ומיד לאחר שקיבלה את הדירה היא פונה לביהמ"ש בתביעה 'כאילו חדשה' בשם הילדה.

נכון שסמיכות הזמנים בין הגט להגשת התביעה היא אינדיקציה טובה לבחינת 'תום הלב', אולם זה לא התנאי היחידי. הדבר בולט מאד בנידון שלנו, כאשר האם יודעת היטב שהבעל אינו עובד ומחוסר כל, ובכל זאת היא תובעת ממנו סך 2,400 ש"ח לחודש למזונות הילדה. וזאת לאחר שקיבלה גם את כל הדירה והתכולה.

ב"כ המערערת עצמו אמר בדיון בפני ביה"ד האיזורי (כא אדר תשס"ז עמ' 3), שעל פי הפסיקה של ביהמ"ש העליון הסכום המינימלי הוא 1,250 ש"ח, אם כן כיצד הוא מעיז לתבוע ולגבות ממובטל, חולה, חסר כל סך 2,400 ש"ח?

(כחדשיים אחרי סידור הגט ועוד בטרם פנתה האשה לביהמ"ש, אובחן הבעל על ידי הפסיכיאטר ד"ר רבינוביץ כסובל מסכיזופרניה, וטופל בתרופות. הרופא מצא אותו במצב ירוד ביותר, ובהמשך מכתבו למל"ל הוא כותב "לא נראה שיוכל לפרנס את עצמו בשלב זה").

ברור שבנסיבות אלה יש כאן הפרת בוטה של ההסכם מצד המערערת, וחשש כבד ל'גט מוטעה' כמו שקבע כב' ביה"ד האיזורי.

לא נחזור על הנימוקים ההלכתיים בנושא 'גט מוטעה', משום שהם נמצאים בפסה"ד של ביה"ד תל אביב אותו צירף ב"כ המשיב לכתב תשובתו לערעור, וגם נדפסו בהרחבה בקובץ שורת הדין, יב, עמ' שעו-שפ, בנוגע לתיק אחר.

בשולי פסה"ד נוסיף:

1. ב"כ המערערת מתלונן על הסכום הנמוך של המזונות, אולם כאשר לוקחים בחשבון שהאב ויתר על זכויותיו בדירה (שהאם מיהרה להעביר על שמה), והשאיר לאם ולילדה גם את כל תכולתה הדירה הרי שיש להסתכל על המכלול.
המשכנתא על הדירה היא כ- 1,900 ש"ח לחודש, סכום השווה לשכר דירה בשוק החופשי. לכן גם אם יתרת המשכנתא היא כנגד רוב ערך הדירה, יש לויתור על זכויותיו ערך כלכלי רב. הבעל נשאר למעשה בחוסר כל, וגם ללא קורת גג לראשו.

בדיון הסבנו את תשומת לב המערערת, שאם קשה לה לעמוד בגובה החזרי המשכנתא היא יכולה לבקש מן הבנק פריסת התשלומים לתקופה ארוכה יותר, ועל ידי זה יקטן התשלום החודשי. בודאי שהדבר עדיף על מכירת הדירה והחזר המשכנתא כולה, דבר שיותיר את המערערת ואת בתה ללא דירה כלל. לכן יש לפקפק בדבריה, שהיא מוכנה לותר על הדירה תמורת הגדלת המזונות.
2. בדיון בפני בי"ד האיזורי (כא אדר תשס"ז) טען ב"כ המערערת שהוא פועל לפי הנחיות הלישכה לסיוע משפטי, ולכן הגיש את התביעה לביהמ"ש. ביה"ד כתב בסעיף א' של החלטתו שעל ב"כ הנתבעת (=המערערת) לפנות לסיוע המשפטי לקבל הסכמתם להעברת התביעה לביה"ד, בהתאם להסכם.

לא ברור האם ב"כ המערערת פנה ללישכת הסיוע המשפטי ולא קיבל אישור או שכלל לא פנה. מכל מקום טעון הדבר בירור, האם נכונים הדברים שלישכת הסיוע המשפטי הורתה לעוה"ד הפועל מטעמה להגיש את התביעה לביהמ"ש בניגוד להסכם.

אנו פונים ליועמה"ש לשיפוט הרבני לבדוק ענין זה עם האחראים על לישכת הסיוע המשפטי.

לאור האמור פסקנו:

א. דוחים את הערעור, והחלטת כב' ביה"ד האיזורי בתוקף.

ב. מן הראוי היה לחייב את המערערת בהוצאות משפט, אך הואיל וב"כ המשיב לא ביקשה זאת אין אנו פוסקים בדבר, וכל צד ישא בהוצאותיו.

ג. לשלוח העתק פסה"ד לעו"ד הרב ש. יעקובי היועהמ"ש לשיפוט הרבני.

ניתן ביום כ' שבט תשס"ח (27/01/2008)
(-) הרב מנחם חשאי, דיין - יו"ר (-) הרב ציון בוארון, (-) הרב אברהם שיינפלד,