בית הדין האזורי קבע ביום ח' תמוז תשס"ו (4.7.06) כי יש לו סמכות לדון בכל הנושאים הכרוכים בתביעת הגירושין של המערערת - כולל רכוש ומשמורת. ואילו בית המשפט למשפחה החליט ביום כ"ב תמוז תשס"ו (18.7.06) שהסמכות נתונה לו בענין הרכוש ומזונות האשה.
יצויין, כי המערערת (צד א') הגישה תביעת גירושין, ללא כל כריכות למיניהן, ואילו המשיב (צד ב') הגיש לביה"ד לאחר מכן תביעה לחלוקת רכוש - ללא כל תביעה עיקרית לשלום בית או לגירושין - ומבקש לכרוך את תביעתו בתביעת המערערת לגירושין. בית הדין האזורי סבר, שיכול צד ב' לכרוך את הנושאים הנלווים לגירושין, בתביעתו של צד א', למרות שצד א' לא בקש לכרוך, ולמרות שצד א' פנה מאוחר יותר לבית המשפט בתביעות בנושאים אלו. על כך הערעור.
טענה נוספת בפי באת-כח המערערת, והיא: אף שהחלטת בית הדין נושאת את המועד ח' תמוז תשס"ו (4.7.06), היא הגיעה אליה רק ביום 13.8.06, בעוד שבית המשפט לעניני משפחה כבר קבע ביום 18.7.06, כי הוא המוסמך לדון בעניני הרכוש והמזונות של הצדדים. לטענתה, כבר ביום 31.7.06 שלחה הודעה לבית הדין כי בית המשפט כבר נתן החלטתו בנדון ובקשה שבית הדין לא יתן החלטה בענין הסמכות. למרות זאת, באיחור של חמישה שבועות מן התאריך הנקוב בהחלטת בית הדין, היא קבלה את ההחלטה. לדבריה, משמעות הדבר כי בית המשפט החליט בנדון קודם לבית הדין, והיה על בית הדין להימנע מלתת החלטה בענין הסמכות.
על יסוד אלו ערעורה של המערערת.
האם יכול צד ב' לכרוך תביעותיו בתביעת גירושין של צד א'? זאת השאלה האחת. השאלה השניה: האם החלטת ביה"ד הרבני בנידון - לאור הפגמים שיפורטו להלן – יכולה לעמוד?
נעסוק תחילה בשאלה הראשונה.
בית הדין האזורי דן תחילה בסוגית הגמרא במסכת בבא קמא דף מ"ו ע"ב:
"מנין שאין נזקקין אלא לתובע תחילה שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם, יגיש דבריו אליהם, אמרי נהרדעי פעמים שנזקקין לנתבע תחילה והיכי דמי דקא זיילי נכדיה".
וכותב על כך בית הדין האזורי:
"וכבר האריכו הראשונים על אתר בפירוש הסוגיא (ראה פרש"י ותוס' והרא"ש ב"ק שם ותוס' סנהדרין ל"ה א' ד"ה משהו), וראה אריכות דברים בים של שלמה ב"ק שם בשיטות השונות בביאור הסוגיא. חלק מהשיטות הוזכרו בהגהת הרמ"א בשו"ע חו"מ סי' כ"ד עי"ש. וביש"ש הנ"ל כתב במסקנת דבריו דלענין הדין כל הפירושים כולם אמת עי"ש (וראה ש"ך חו"מ כד, ח).
והנה בספר תמים דעת סי' ס"ח (הובאו דבריו באוצר הגאונים ב"ק חלק התשובות) הביא לדברי רב האי גאון שאינו גורס בגמרא "תחלה", וגרסתו בגמ': "מנין שאין נזקקין אלא לתובע". ומפרש בגמ' שאם יבוא הנתבע ואמר שמעתי שאתה רוצה לתבעני, תבעני עתה, אין נזקקין לו אלא ברצון התובע ואם ירצה לא יתבענו עכשיו, אבל אם יטעון הנתבע עתה כשמאחר לתבעני זיילי נכסי, שכל אדם סבורין שאני חייב לו הרבה ומתיראין ליקח ממני, יכריחוהו בי"ד לתובעו, להודיע שאינו חייב כי אם מעט.
נמצא לפי דברי רב האי גאון שאפילו כאשר אין עדיין תובע יכול הנתבע לומר לתובע תבעני עתה.
ובשו"ת גנת ורדים חו"מ סי' ט"ז:
"מוטל על בי"ד שיכופו את ראובן ויביאוהו לפניה' ויטעון כל מה שיטעון ויברר כל עסקיו ותערומותיו שיש לו על שמעון וכתורה יעשה משום דשכיח הזיק טובא אם ישאר הענין בלי גמר ויהיה תלוי ועומד...".
ודברים אלו מפורשים הם בדברי הפוסקים, עיין טור חו"מ סי' כ"ד בסמ"ע סוף ס"ק י"ב וז"ל:
"ונראה דבמקום דזילי נכסי אף שלא אמר התובע כלל לפני בי"ד שיש לו על פלוני תביעות אלא הנתבע שמע שקול יוצא עליו שחייב לפלוני יכול הוא לתובע אותו פי' שיראה לפני הבי"ד שט"ח שבידו עליו שחייב לפ' וכו'".
ועיין בנתיבות המשפט סי' כ"ד, חידושים, ס"ק ד' שכתב בשם כנה"ג דזיילי נכסי הוא לאו דוקא:
"וה"ה דאם יצא קול שחייב אין נותנין לו אשה הגונה, או אין נו"נ עמו באמונה הוא גם כן בכלל זיילי נכסיה",
והוסיף על זה בנהמ"ש שם:
"ונראה דה"ה (היכי) דיש לחוש אולי בין כך יגבר יד זרוע רמה לילך הערכאות במקום שאין יד ישראל תקיפה, גם כן בכלל זיילי נכסי וה"ז בכלל אשרו חמוץ".
אם כן לפי"ז בנידון דידן שברור לכל שכל מה שהאשה נמנעת לתבוע מזונות בביה"ד, הוא לא משום שהיא מוותרת ומוחלת על מזונותיה אלא כוונתה לתבוע המזונות בערכאות, ודאי שקמה וניצבה דעת רב האי גאון הנ"ל שהנתבע (דהיינו הבעל) יכול לומר לתובע (האשה): הואיל וזיילי נכסי ויש לו הפסד, וכדברי הנתיבות הנזכרים - תבעני עתה.
....
היוצא מהאמור שבמקום שהתובע תבע מקצת מתביעותיו יכול הנתבע לדרוש שימשיך בכל תביעותיו ולא יפצל התביעות, (במקום דזיילי נכסי - במקום הפסד), ואם כן בנידון שהאשה תבעה הבעל לגירושין, זכאי הבעל לומר לאשה שלא תפצל הדיון ותתבע גם מזונותיה יחד עם תביעתה לגירושין.
באשר לצד המשפטי כותב בית הדין האזורי:
...ויותר מכך, במקרה כגון זה אין שום צורך לבדוק כנות התביעה, שהרי אף אחד לא העלה טענה כזו במקרה דנן, והאשה מהצהירה קבל עם ועדה, שתביעתה כנה. ובמקום שהתביעה לגירושין כנה זכותו של הנתבע לדרוש שכל הענינים הכרוכים בפירוק הנשואין קרי גירושין יתבררו באותה ערכאה שהתחילה לדון בתביעה העיקרית.
...
וביה"ד בדעה שזה גם ההגיון המשפטי בפסק דינו של השופט שפירא מביהמ"ש המחוזי בירושלים שכתב בתיק בר"ע 545/04 בפסק דין מיום 24.02.05:
"יתכן אף יתכן מצב, שבית הדין יקנה סמכות כתוצאה מכריכה של הצד שכנגד. במקרה כזה אין נפקות לכנות הכריכה, שהרי גם סעיף 3 הנ"ל לחוק שיפוט בתי דין רבניים, דן בענין הכרוך בגירושין, ולא קובע מי כרך אותו". (פסה"ד הנ"ל צורף לסיכומי ב"כ הבעל).
העולה מכל מה שכתבנו לעיל, שהן מבחינה הלכתית מובהקת והן מבחינה משפטית הבעל יכול לכרוך את עניני הרכוש והחזקת הילדה בתביעת הגירושין של האשה."
נדון בדברי בית הדין האזורי. הדיון ההלכתי שבדברי בית הדין מביא למסקנה, כי נתבע רשאי בנסיבות מסוימות לדרוש מבית הדין להכריע בסכסוך שבינו לבין תובע פוטנציאלי, ולא להשאיר בידי התובע את העיתוי לתביעתו. מסקנה זו נכונה היא, ובהקשר של תביעת גירושין שהוגשה על ידי אשה, היא מצדיקה להיעתר לבקשתו של בעל לדון גם בחיובו למזונות האשה. עלולה האשה לטעון, הן לא תבעתי עתה מזונות, ומה לכם כי תדונו בכך. אך טענה זו תידחה. כך גם בעל שתבע גירושין ומבקשת האשה לכרוך בכך את שאלת מדורה, לנוכח חשש כי הבעל יגיש לבית המשפט האזרחי תביעה לפירוק שיתוף בדירה. לא תישמע טענת הבעל שיאמר, הן לא תבעתי פירוק שיתוף ואינני מפריע למגורי האשה בדירה. האשה זכאית לקדם פני חשש כאמור, ובית הדין ידון בתביעות מסוג זה, על פי ההלכה, ש"פעמים שנזקקין לנתבע תחילה".
ברם, איננו נזקקים לקונסטרוקציה הלכתית זו, כאשר הבעל מבקש לכרוך בתביעת אשתו לגירושין את תביעתו לחלוקת הרכוש. בתביעה רכושית הבעל הוא התובע. בתביעה לחלוקת רכוש שמבקש הבעל לכרוך בתביעת גירושין של האשה, פשוט וברור – מבחינה הלכתית – שהבעל זכאי להביאה בפני בית הדין לדיון והכרעה.
במקרה דנן, הבעל הגיש תביעה רכושית וביקש לכורכה בתביעת הגירושין של האשה. לתביעה זו נפתח תיק תביעה במזכירות בית הדין האזורי ושולמה אגרה. בכתב התביעה בענין הרכוש – אגב, נציין, היא הוגשה בצורה רשלנית ובכתב יד – מאזכר ב"כ הבעל כלאחר יד את נושאי "אחזקת ילדים, מזונות אשה ומזונות ילדים". הוא לא ביקש לגביהם כל סעד שהוא. על אחת כמה וכמה שהוא לא הגיש כתבי תביעה בענינים אלו, לא נפתח להם תיק, ולא שולמה אגרה. ניתן להתחשב בנושא אחזקת הילדים, אשר כרוך מעצם טיבו וטבעו בתביעת הגירושין שהוגשה על ידי האשה. אך לא ניתן לעשות כן ביחס לנושא המזונות. המבקש לכרוך את נושא המזונות צריך לעשות זאת כדין, ולא על ידי איזכורו בלבד בתביעה הרכושית.
לפיכך, עם כל הכבוד וההערכה לדיון ההלכתי המפורט והמעניין מאד, אשר בהחלטת בית הדין האזורי, לא נראה שיש לו נפקות בעניננו. ענין המזונות כלל לא נכרך על ידי הבעל, והוא לא ביקש כל סעד לגביו. לענין תביעת הרכוש של הבעל אין צורך בדיון ההלכתי. פשוט שהוא ניתן לכריכה בתביעת הגירושין.
עם זאת, אבקש להעיר מעט, להלכה ולא למעשה, בדברי בית הדין. בית הדין האזורי חידש הלכה, בענין הסוגיא במסכת בבא קמא (דף מו:). באותה סוגיא נאמר "שאין נזקקין אלא לתובע תחילה". בסוגיא זו נאמרו פירושים שונים, שחלקם הובא בשו"ע חו"מ סימן כ"ד.
בית הדין מצא מציאה. שיטה חדשה של רב האי גאון (המובאת באוצר הגאונים ב"ק חלק התשובות). הוא גורס בגמ': "מנין שאין נזקקין אלא לתובע", בהשמטת המילה "תחילה". ומפרש בגמ', שאם יבוא הנתבע ויאמר שמעתי שאתה רוצה לתבעני, תבעני עתה, אין נזקקים לו אלא ברצון התובע. אבל אם יטען הנתבע כי כשמאחר לתובעו זלים נכסיו, כי בני אדם סבורים שחייב הרבה, יכריחוהו בית דין לתובעו להודיע שאינו חייב אלא מעט.
מכוח שיטה זו, הסיק בית הדין האזורי שהיות ולמערערת תביעות נגד המשיב בבית המשפט למשפחה, יכול בית הדין הרבני לכוף עליה להעביר תביעותיה אליו, בכדי שנכסיו של המשיב לא יוזלו.
אם הסתמכותו של בית הדין היתה רק על דברי רב האי גאון, אינני חושב שניתן היה לקבל חידוש הלכתי זה. אפרט:
א) כלל בידינו במערכת הפסיקה (עיין "אורים ותומים" חו"מ סוף סימן כה על קיצור תקפו כהן), שכל אותם גדולים שלא הובאו בדברי מרן השולחן ערוך או בדברי הרמ"א, לא ניתן לפסוק כמותם וגם לא לומר קים לי כדבריהם. כיצד ניתן לפסוק הלכה למעשה כשיטה שלא בא זכרה בשו"ע וברמ"א?
ב) כידוע יצא ה"חזון איש" בתקיפות נגד פסיקה לפי ספרים וכתבי יד שנתגלו באחרונה בגניזות שונות. האם אפשר לפסוק על יסוד שיטה שלא הובאה בדברי הפוסקים, ובפרט שיש לה גירסה אחרת בגמ', בניגוד לגירסה שלנו?
ג) המערערת אינה מעלימה את תביעתה וגורמת למשיב שיוזלו נכסיו. היא תובעת את תביעתה בקול רם, בערכאה אחרת. הבעיה אינה זילות נכסיו של המשיב, אלא האם מותר למערערת לתבוע את תביעותיה הממוניות בבית משפט, ולא בבית דין רבני. זו בעיה מסוג שונה לחלוטין.
ד) אם נתיחס לענין התביעה בערכאה אזרחית, כבר כתבתי לא אחת, שבאנשים שאינם שומרי מצוות ומנהלים את חייהם שלא לפי התורה, אין מקום שבית הדין יתייצב לצידם דוקא בענין ערכאות. הם מרימים יד בתורת משה בכל ענין ובכל דבר, אך מבקשים לעשות את התורה קרדום לחפור בו כאשר הדבר כדאי להם.
ה) למערערת טענות קשות מאוד על המשיב, בגין אלימות פיזית ומילולית קשה. אם יתאמתו דבריה - וזה ענין לבית הדין האזורי - הרי מדובר בעבריין חמור. אינני חושב שתורת ישראל צריכה לשמש מפלט לרשעים המרימים יד על נשותיהם, ומגלגלים עינים לשמים על רצונם בדין תורה. כל זאת, כמובן, אם יתאמתו הדברים.
כאמור, אלו הערות שאינן נצרכות למעשה, לצורך הכרעה בערעור זה.
עתה אדון בשאלה המשפטית, האם מבחינה חוקית רשאי נתבע בתביעת גירושין לכרוך ענינים שלא נכרכו על ידי התובע, ובפרט כאשר הנתבע אינו מעונין כלל בגירושין.
לשונו של סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, כך היא:
"הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג."
תכלית החקיקה של סעיף זה היא, שבית הדין יוכל להכריע באופן יעיל ומהיר בכל הענינים הכרוכים בגירושין. תכלית זו מושגת בין אם הכריכה נעשית על ידי תובע הגירושין או תובעת הגירושין, ובין אם הכריכה נעשית על ידי הנתבע או הנתבעת. כאשר הבעל כורך את ענין מזונות האשה או ענין הרכוש או ענין החזקת הילדים בתביעת האשה לגירושין, יש בכך כדי להגשים את מטרת החקיקה.
כלומר, הסמכות לדון בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, אינה קשורה לשאלה מי הגיש את התביעה לגירושין. כל עוד הענין כרוך בגירושין, בין אם נכרך ע"י תובע הגירושין ובין אם נכרך על ידי הצד שכנגד, יהא לבית הדין סמכות שיפוט יחודית בעניינים אלו.
כך גם נפסק ב-בג"ץ 155/65, גורוביץ נגד ביה"ד הרבני ואח', פ"ד יט (4) 16. שם דובר בכריכת זכות מדור ע"י האשה לתביעת גירושין שהגיש הבעל:
"על פי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, משהוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, בית-הדין מוסמך לדון גם 'בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין'. כאמור, מטרת העיקול היתה להבטיח את זכות המדור של האשה ומשהגישה האשה בקשתה לבית-הדין הרבני להבטחת זכויותיה, הרי כרכה את הענין בתביעת הגירושין התלויה ועומדת לפני בית-הדין. ואין צריך לומר שענין המדור, היינו זכות המגורים של האשה, הוא ענין ששעת בירורו בשעת בירור התביעת הגירושין, ומקומו בבית דין הדן בתביעת הגירושין".
וראו גם את דברי הנשיא ברק ב- בג"ץ 5679/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם):
"10. סעיף 3 לחוק השיפוט מרחיב, איפוא, את סמכות בית הדין הרבני לכל עניין הכרוך בתביעת גירושין, אפילו אם עניין זה כלל אינו מענייני המעמד האישי, ובלבד שהעניין נכרך בפועל על ידי אחד המתדיינים ושההכרעה בו דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה. ...
"13. לטעמי, אין חשיבות של ממש לשאלה כיצד ובאיזו דרך באו לעולם הליכי הכריכה, אם על-ידי ציון הדבר בכתב התביעה ואם במהלך ההתדיינות בפני בית הדין הרבני. כריכה אינה חייבת להיעשות בדרך פורמלית מוגדרת (השוו בג"ץ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם))".
(הדגשה שלי – ש' ד')
אמנם בפרשה הנ"ל, הכריכה נעשתה על ידי האשה שתבעה גירושין, אך מאוחר יותר להגשת התביעה לגירושין. עם כל זאת, מכוח תכליתה של הוראת הכריכה – חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים – אין להבחין בין מקרה שהכריכה נעשתה על ידי התובע לבין מקרה שהכריכה נעשתה על ידי הנתבע. כפי שאמר הנשיא ברק, די בכך "שהעניין נכרך בפועל על ידי אחד המתדיינים".
וראו גם בספרם של אלישע שינבוים ובני דון יחיא, דיני מזונות, כרך ב' עמ' 450.
אין בעובדה שהבעל עצמו מעונין בשלום-בית, כדי לפגוע בכריכה של ענין הרכוש או המזונות בתביעת הגירושין של האשה. העיקר הוא שתביעת הגירושין כנה מבחינתה של מגישת התביעה, וכן שהבעל כרך את תביעתו שלו בכנות וכדין, מתוך מטרה שביה"ד יכריע במהירות וביעילות בתביעות. לענין זה מקובלים עלינו הדברים שהובאו על ידי ב"כ המשיב בסיכומיו לבית הדין האזורי, ואומצו על ידי בית הדין האזורי, מפסק-דין של בית המשפט המחוזי בירושלים (בר"ע 545/04, השופט יוסף שפירא) מיום 24.2.05 הקובע כי "יתכן מצב שבית הדין יקנה סמכות כתוצאה מכריכה של הצד שכנגד. במקרה כזה אין נפקות לכנות הכריכה, שהרי גם סעיף 3 הנ"ל לחוק שיפוט בתי דין רבניים, דן בענין הכרוך בגירושין, ולא קובע מי כורך אותו".
בסיכומו של פרק זה ניתן לומר כי התשובה לשאלה אם נתבע בתביעה לגירושין יכול לכרוך תביעות שלו בתביעת הגירושין של הצד שכנגד, היא בחיוב. על מנת שיוכל הנתבע לכרוך, אין הוא עצמו צריך להסכים לגירושין, די בכך שהוא מעונין שבית הדין יוכל להביא לחיסול יעיל של עניני הצדדים, אם אכן בית הדין יקבל את תביעת הגירושין. יחד עם זאת, הכריכה צריכה להיעשות בכנות וכדין.
למרות האמור, אין לנו מנוס מלקבל את הערעור, כפי שיוסבר להלן.
לכאורה, לפי קביעת בג"ץ בפרשת פלמן (ע"א 8497/00), כאשר נתנה ערכאה אחת החלטה בענין הסמכות, לא תיזקק הערכאה השניה לטענות הנוגעות לסמכות שיפוטה בענין. וכיון שהחלטת בית הדין הרבני קדמה להחלטת בית המשפט, לא היה מקום להחלטה סותרת של בית המשפט. אלא שהערעור שבפנינו אינו בא לסתור את קביעת בית המשפט - בית הדין הרבני, וכך גם בית המשפט, אינו יכול לסתור קביעה של ערכאה אחרת כי אם במקרים חריגים - אלא בא להעלות סימני שאלה על החלטת בית הדין הרבני בנידון. בכך נעסוק עתה.
ראשית, עלי להקדים. בתי הדין הרבניים נלחמים קשות על שימור סמכותם, ההולכת ומצטמצמת בעקבות החלטות שיפוטיות שונות. נדיר למדי, שבית דין רבני ישמיט סמכות מידיו, גם במקום שהדברים שקולים ולא מוחלטים. לבית הדין הרבני יש שיקול הלכתי, בצורך להשליט את משפט התורה בכל דרך אפשרית. על כן, עושים בתי הדין מאמץ עליון לקבע את סמכותם, בכל מקום ובכל ענין בהם הדבר אפשרי.
אף על פי כן, תיק זה יכנס לרשימת התיקים הנדירים שבהם יש לקבוע בצער, כי אין מנוס מביטול החלטת בית הדין האזורי בענין הסמכות.
ואלה תולדות תיקי הצדדים (אשתמש בתאריך לועזי, משום שבחלק מן הרשומות מופיע תאריך זה בלבד):
א) המערערת הגישה ביום 28.12.05 תביעת גירושין לבית הדין הרבני. זו תביעת גירושין נטו, ללא כל כריכה ואיזכור של נושאים נלווים.
ב) המשיב הגיש לבית הדין הרבני ביום 5.1.06 תביעה לחלוקת רכוש, פסק-דין הצהרתי ועיקולים. לא הוגשה על ידו כל תביעה לשלום בית או לגירושין. כתב תביעה זה לא הומצא כלל לב"כ המערערת, ורק באקראי נודע לה על כך, בדיון שהתקיים ביום 18.6.06. התביעה נכתבה בכתב יד, ונאמר בה (בהדגשה!), שכתב תביעה מתוקן ומפורט, יוגש בימים הקרובים. עד היום הזה, לא הוגש כל כתב תביעה אחר.
ג) בית הדין הרבני הטיל עיקולים על יסוד אותו כתב תביעה, וב"כ המערערת שלא ידעה כלל על תביעה זו, הגישה ביום 1.2.06, בקשה דחופה לביטול עיקולים, בטענה כי אין כלל כתב תביעה. גם אז לא הודע לה כלל ע"י בית הדין או ע"י המשיב, על התביעה הנ"ל.
ד) ביום 1.2.06 הגישה המערערת תביעה לבית המשפט, בענין מזונות ורכוש.
ה) ביום 18.6.06 התקיים דיון בבית הדין הרבני, ובמענה לתביעת הגירושין, ביקש המשיב שלום בית. כאמור, לא הוגשה כל תביעה פורמלית מצידו. בעת הדיון, נודע לב"כ המערערת, שיש תביעה של המשיב בענין רכוש שהוגשה מספר חדשים קודם לכן.
ו) בית הדין הרבני החליט בענין הסמכות ביום 4.7.06. על גבי ההחלטה נכתב: "נשלח 9.8.06".
ז) בית המשפט לא ידע כלל על החלטת בית הדין הרבני, שכאמור נשלחה רק ב-9.8.06, והחליט ביום 19.7.06 שהסמכות נתונה לו.
אם נצטמצם בתיעוד הכרונולוגי בלבד, עולות תמיהות קשות על הדרך שבה נהג בית הדין האזורי. התמיהות הן גם על מזכירות בית הדין. לא יתכן לעכב פסק דין עקרוני בענין סמכות במשך 5 שבועות לאחר נתינתו. כולנו ערים למירוץ הסמכויות, ובעקבות פסק-דין פלמן, למירוץ ההחלטות. עיכוב משלוח ההחלטה במשך זמן כה רב, אומר דרשני ופרשני!
כמו כן, אי המצאת תביעת המשיב לחלוקת רכוש למערערת ולב"כ במשך חדשים, וכן אי הגשת כתב תביעה מתוקן למרות ההצהרה על כך, יש בה יותר מטעם לפגם, ומעוררת חששות כבדים. אין בתיק הרכוש שנפתח לתביעת הבעל כל אסמכתא כי כתב התביעה נשלח על ידי מזכירות בית הדין – במועד כלשהו – אל הנתבעת, ואנו מצפים שהמזכיר הראשי של בית הדין האזורי בירושלים יבדוק ענין זה, יסיק את המסקנות המתאימות וידווח לנו על כך.
אני נוטה לומר, שב"מירוץ ההחלטות", בהתאם לבג"ץ פלמן, הקובע הוא מועד מתן ההחלטה, ולא מועד מסירתה לצדדים. אולם במה דברים אמורים, במקום שמדובר על איחור סביר בסדר גודל של כשבוע ימים, אבל לא כאשר מדובר באיחור של חמישה שבועות. ניתן להבין לליבה של באת-כח המערערת, שהתעורר בה חשד, שניתנה החלטה שנקוב בה תאריך מוקדם, בכדי לתפוס סמכות לפני ההחלטה של בית המשפט. עובדה היא שבית המשפט שנתן את החלטתו ביום 19.7.06, לא ידע כלל, על החלטת בית הדין הרבני מיום 4.7.06.
מעיון בתיקי בית הדין האזורי, ניתן להסיק את המסקנות הבאות: טיוטת ההחלטה, או יותר נכון הצעת ההחלטה, של בית הדין נכתבה על ידי אב בית הדין האזורי. הצעת ההחלטה אינה חתומה על ידי האב"ד, אך ניתן לזהותה לפי כתב היד. ביום ח' תמוז תשס"ו (4.7.06), החלה מזכירות בית הדין בהקלדת ההחלטה. עותק מוגה של ההחלטה הופק על ידי מזכירות בית הדין ביום 16.7.06, וליד השמות של כל אחד משני הדיינים הנוספים של בית הדין נכתב בכתב יד "מצטרף". בשלב זה אין חתימות של הדיינים על ההחלטה וכן לא נרשם מתי נכתבה המילה "מצטרף". בתיק בית הדין קיימת הפקה מאוחרת יותר של ההחלטה, מיום 9.8.06, ובה המלה "מצטרף" ליד שמו של כל אחד משני הדיינים הנוספים מצויה כבר בטקסט המודפס. גם במהדורה זו איננו מוצאים חתימות בפועל של שני הדיינים. תאריך הפקת ההחלטה, 9.8.06, הינו ט"ו באב תשס"ו, החל בימי פגרת בית הדין. ניתן להעריך כי הדיינים לא היו בבית הדין, לא באותו יום ולא בשבוע שקדם לאותו יום. מאחר ואין חתימות של הדיינים על פני ההחלטה, ניתן להעריך כי הדיינים אישרו טלפונית למזכירות בית הדין להפיק כך את ההחלטה. איננו מוכנים להעלות על דעתנו אפשרות רחוקה וחמורה יותר, והיא שמזכירות בית הדין הפיקה על דעת עצמה את ההחלטה כאילו נחתמה בשלושה.
אך גם אם ניתן למזכירות אישור טלפוני להפיק כך את ההחלטה, הרי שמדובר בטעות חמורה. המזכירות אינה רשאית להפיק החלטה עם אישור בדבר "העתק מתאים למקור", כאשר החלטה חתומה אינה מצויה בתיק בית הדין. גם על כך ראוי שנקבל את הסברי המזכיר הראשי.
ואולם, גם אם הדיינים היו חותמים בפועל על ההחלטה שהופקה בתאריך 9.8.06, עדיין נשארת בעינה טעות מוחלטת של בית הדין. כאמור, הסקנו לעיל כי אב בית הדין סיים את כתיבת הצעת ההחלטה שלו ביום ח' תמוז תשס"ו. גם אם חתם על אותה החלטה באותו יום – ואיננו מוצאים בתיק שהצעת החלטתו חתומה על ידו – לא הסתיימה בכך מלאכתו של אב בית הדין. בתוקף תפקידו זה, אחראי אב בית הדין על הניהול התקין של הרכבו. מבינים אנו כי לא תמיד ניתן להאיץ בדיין לגבש עמדה בסוגיה העומדת להכרעה. מטבע הדברים, יש צורך בזמן סביר כדי ללבן סוגיות מורכבות. עם זאת, מועד מתן החלטה על ידי בית הדין הוא המועד שבו הדיין השלישי חתם על ההחלטה, אם בהסכמה ואם כדעת מיעוט. לא ניתן להפיק החלטה שתאריך נתינתה הוא כביכול ביום שבו היא הוצעה על ידי דיין אחד מתוך שלושה. יכולים אנו להבין – על רקע מציאות שבה דיינים משהים את החלטתם - שפעמים שדיין מעונין לציין בכתובים את המועד שהוא עצמו סיים לכתוב את הצעתו. ככל שיש צורך בכך, ניתן הדבר לציון בשולי חוות דעתו. בשום פנים ואופן, אין תאריך זה יכול להופיע כמועד שבו ניתנה ההחלטה באופן רשמי על ידי בית הדין בהרכבו המלא.
לפיכך, כשל בית הדין האזורי בציינו את תאריך מתן ההחלטה כיום ח' תמוז תשס"ו (4.7.06). מאחר ובפועל אין חתימות של הדיינים על ההחלטה המצויה בתיק, קשה לראות בסיטואציה המוזרה שבפנינו, שיש בכלל החלטה בת-תוקף בשאלת הסמכות. גם אם היינו מכירים באישורים הטלפוניים, שכפי הנראה ניתנו, כחתימות וירטואליות בנות תוקף, לא ניתן להכיר בהן אלא מיום 9.8.06, שבו הופקה החלטת בית הדין מן המחשב של בית הדין.
כזכור החלטת בית המשפט לעניני משפחה שבו קבע את סמכותו לדון ברכוש הצדדים ובמזונות האשה, ניתנה כבר ביום 19.7.06. בתיק בית הדין האזורי מצויה "בקשה שלא לדון ולא ליתן החלטה בשאלת הסמכות" שהוגשה על ידי באת כח האשה והנושאת חותמת בית הדין מיום 2.8.06. באופן תמוה, אין כל התייחסות של בית הדין לבקשה זו. גם חוסר התייחסות זה ניתן לפרשו באופן זה או אחר. אך לא יימלט שמדובר בכשל, אם של הדיינים, אם של המזכירות ואם של שניהם. כך או כך, המסקנה ברורה: החלטת בית המשפט קדמה להחלטת בית הדין. מכח כללי הכיבוד ההדדי של הערכאות, ועל פי בג"ץ פלמן, אין מנוס מלבטל את התוצאה האופרטיבית של החלטת בית הדין האזורי.
אציין, כי עקרון "תום הלב" (ראה ע"א 700/81 מיכל פז נגד אליהו פז, פ"ד לח (2) 736), הוא עיקרון יסוד בהתנהגות הצדדים הפונים לכל ערכאה שיפוטית. חושבני שיש להפעיל עיקרון זה גם על הערכאה השיפוטית עצמה, שחייבת לפעול בתום לב ובידים נקיות, ועל כך תהיה תפארתנו.
כאמור לעיל, לא תלויה בבית הדין בקשה לכריכת ענין המזונות בתביעת הגירושין, ולכן בית הדין אינו מוסמך לדון בענין מזונות האשה. אך ענין החזקת הילדים כרוך מעצם טיבו וטבעו ובית הדין מוסמך לדון בו.
התוצאה היא שדין הערעור להתקבל לחלוטין לענין מזונות האשה, ובאופן חלקי לענין רכוש הצדדים, במובן זה, שהחלטת בית המשפט למשפחה לענין הרכוש קדמה להחלטת בית הדין האזורי, ויש לתת לה זכות קדימה.
אם חפץ הבעל להביא לביטול החלטת בית המשפט לעניני משפחה, עליו להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. ככל שהוא לא עשה כן עד עתה, יתכן שבקשה שלו להארכת מועד הערעור תתקבל, לאור העובדה כי עד כה היתה תקיפה החלטת בית הדין האזורי שהיתה מנוגדת להחלטת בית המשפט לעניני משפחה.
(-) שלמה דיכובסקי

לי נראה שאין מקום לביה"ד האזורי לדון בנושא הרכוש שבין הצדדים. כבר גיליתי את דעתי בכגון דא שכאשר פסק הדין לא יהיה ניתן לממשו, אין מקום לנתינת פסק דין.
ועל כן אני מצטרף לפסק דין הגר"ש דיכובסקי שליט"א, שאין לבית הדין האזורי לדון בנושא הרכוש והמזונות.
(-) עזרא בר-שלום

מצטרף למסקנה.
(-) שלמה בן שמעון

ניתן ביום ט' שבט תשס"ז (28/01/2007)
(-) הרב שלמה דיכובסקי, דיין - יו"ר (-) הרב שלמה בן שמעון (-) הרב עזרא בר שלום