תיק זה היה לפנינו ועתה בא בגלגול שני.
בפעם הראשונה, כמו גם עתה, התבסס בית-הדין על יסוד אחד: המקרה של ההתערטלות בפני האורחים וראו בזה עוברת על דת שאינה צריכה התראה כי זה דבר שאסורו גלוי ומפורסם וגם בחברה החילונית לא יעשה כן.
בערעור שהיה בפנינו עמד בית-הדין על כך שהבעל צילם את הארוע 14 צילומים(!) ולא ראה בצלום מעשה חריג (נשאל מדוע צילם והשיב בתמיה על השאלה). הוא הוסיף שצילם 14 תמונות משום שהוא "עשתה פוזות עם הפה שלה, אני לא הבנתי מה הולך כאן". הוא ציין ג"כ שהוא רגיל לצלם את האשה בתמונות מסוג זה (אלא שהוא תולה אותן רק בחדר השינה). לפיכך ראינו בהתנהגות ולפי רמתם הרוחנית שאין זה מחשיבה לעוברת על דת.
משום שמקובל בפסיקות בתי הדין, שאם הבעל בהתנהגותו הוא ברמת צניעות ומוסר כמו המעשים שעליהם באים לידון את האשה, אין לו טענת עוברת על דת. היסוד של טענה זו הוא הזכות לחיות עם אשה מוסרית, ואם הוא בעל התנהגות דוחה, אין לו הזכות.
בית-הדין האזורי פירש בדעתנו שהבעל הוא שדרש מאשתו שתעשה את מעשה ההתערטלות, ולא היא.
בית דיננו קבע רק, שהבעל צילם אותה במעמד זה. בעל שטוען כי הוא והאורחים נדהמו מהמעשה וכי האשה ג"כ רצתה ע"י כך להבריח את האורחים ומצד שני הוא באופן מיידי מצלם אותה (ולא טוען שצילם כדי שיהיה לו הוכחה בבית דין) כתחביב, הרי ברור שתדהמתו אינה כתדהמתנו והנורמה המוסרית שלו קרובה לשלה.
עובדה שהוא חי אתה למעלה ממחצית שנה לאחר מכן. לפיכך, אין שום תועלת לקבוע שהיא לא נאמנת (משום שגנבה כספים) שתעשה כן. גם אנו לא סברנו כך.
אמנם יש לבעל נימוקים אחרים, שבשעתו לא שת בית-הדין בבאר שבע אליהם ובפסק הדין רמזנו על קיומם והפנינו את בית-הדין לדון בעילות גרושין אחרות, שאינן קשורות בצדקנות או אי צדקנות של שניהם.
מה נעשה ובית-הדין לא נרמז גם הפעם.
בבדיקת התיק עולה כי בתחילת שנת 2006 החמירו הסכסוכים בין בני הזוג ובתחילת 2/06 היה ארוע אלים שבו האשה התלוננה במשטרה על תקיפתה ע"י הבעל והוא הורחק ל-5 ימים, והבעל מביא אשור מבית חולים מאותם ימים שהוא אושפז עקב פציעות שנוצרו ע"י שהותקף. נתקבל למיון ביום 06.02.
הבעל לא פנה למשטרה כי יתכן שהוא היה הפותח בארוע האלים והאשה התגוננה או השיבה מלחמה שערה, דבר זה אינו הנושא שעומד לפנינו ברגע זה.
עכ"פ באותם ימים גמלה בליבה ההחלטה להתגרש. והיא מספרת על כך בדו"ח בחתימת ידה למשטרה מיום 19.2.06 שהיא שלחה עו"ד אל הבעל ע"מ להתגרש באופן מכובד: "אני החלטתי להתגרש ממנו בעקבות התקיפה (לא ברור אם זו התקיפה בתחילת 2/06 או תקיפה בינואר 20.06) ודברתי עם עורך דין איך אפשר לעשות גרושין בצורה מכובדת. עורך הדין שלי צלצל אליו לבעלי ו(פלוני) אמר לו כי לא מוכן לבוא עליו אלא שהוא יבוא למשרדו וניתק". בהמשך השיחה היא נחקרת על גישתה לכספת.
בית המשפט נשען בפסיקתו על עדות של עו"ד שחאדה שהוא אכן התקשר לבעל כעו"ד של האשה וסיפר לו כי נתבקש ע"י האשה להודיע לו כי היא ע"מ לסיים את הסכסוך ולהיפרד בשלום היא מבקשת תשלום והיא מודיעה שנטלה מהכספת שלהם סכום של 37 אלף דולר. "אני אמרתי לתובע (הבעל) באותה שיחה שזה הסכום שהנתבעת ראתה לנכון שמגיע לה. אני אמרתי לו שבכך כל אחד הולך לדרכו וזה מה שנתבקשתי למסור לו".
בבית המשפט טענה האשה כי מה שהעיד עו"ד שחאדה זה שליש האמת וכל טיעוניה היו בענין הכספת שלמרות דברי עו"ד שחאדה היא לא לקחה מהכספת דבר. אולם את מסירת היצוג שלה לעו"ד שחאדה בענין הגרושין לא הכחישה וכפי העדות שחתמה במשטרה.
יום אחד לאחר שנחקרה במשטרה וחתמה על עדותה בענין הגניבה (וגילתה את רצונה בגירושין) שכרה דירה בבאר שבע למשך 18 חודש (הסכם השכירות מצורף כנספח לתשובה לערעור) מ-21.2.06 עד 20.8.07.
המערערת השאירה לעצמה פתח לסיים את השכירות בתום חצי שנה ב-20.8.06 ע"י הודעה מוקדמת תוך 4 חדשים. עשיית החוזה באופן מיידי מראה על כוונה מתמשכת של פרוד וגירושין. מאז לא מצאנו עדות לנסיונות חזרה ושלום האשה עזבה גם את הדירה השכורה וחזרה לאילת. אין התייחסות של בית-הדין האזורי לנושא זה וגם בכתב הערעור שמטעם האשה אין התייחסות לנושא זה.
בכתב התביעה שהוגש לבית-הדין האזורי ביום 14.2.06 יש תאור מפורט של הבעל ביחס לארוע האלים בין השניים, וגם גם תיארו בדיון ב-6.1.08 בבית הדין האזורי. ב-6.2 פרץ ביניהם ויכוח (אחד מיני רבים) במהלכו ניסתה האשה לנפץ את התמונה של אשתו המנוחה. הבעל ניסה למנוע זאת ולא עלתה בידו. האשה תלשה את התמונה מהקיר ונפצה אותה, במקביל הכתה את הבעל, שרטה אותו ובעטה בו. הבעל התקשר למשטרה לקבל סיוע. במשטרה נוצלה בקשת הבעל ע"י האשה להגיש תלונה מצידה על הבעל. המשטרה "הפרידה כוחות" ועשתה זאת ע"י הרחקת הבעל מ-06.02 עד 11.02 (ב-11.02 נודע לבעל כי בתקופת הרחקתו לקחה האשה מהכספת 37 אלף דולר).
כמו"כ מציין כי האשה עברה אחרי הנישואין להתגורר בביתו בחודש 07/06 ומאז תוך חצי שנה עזבה את הבית או את חדר השנה לפחות 11 פעמים.
לתאור הנ"ל על שרשרת הארועים מ-6.2.06 עד 16.2.06 וכן לדבריו של הבעל על שנאתה לתמונת אשתו והמריבות במשך 7 חדשים שגרו יחד, יש השלכה לענינינו.
מהדיונים נשמע כי הבעל כיבד מאד את זכר אשתו המנוחה והדבר פגע באשה הנוכחית. סביב נושא זה היו וכוחים והתפתח גם הארוע האלים ב-06.02.
אין אנו רואים אשמה באשה, שזכר אשה אחרת מפריע לה. אך על האשה היה להבין שתקופה של 7 חדשים אינה יכולה להשכיח זכר אשה קודמת ביחוד כשה-7 חדשים מלווים במריבות. את מטרתה יכלה להשיג ע"י כבוד וחבוב הבעל והיא פעלה להיפך. היה לה להבין שבגילו קשה להשכיח זכרונות העבר.
כמו כן אין אנו רואים אשמה בבעל שזכר אשתו המנוחה חשוב לו. אבל גישת ההלכה בענין זה ידועה והיא להצניע את יחסו לאשתו המנוחה. אולם הבעל הנדון ואשתו רחוקים מערכי ההלכה ואין אנו יכולים לחנך אותם כיום כשהבעל בן 77.
נוכח חיים משותפים של 7 חדשים בלבד, כאשר אצל הבעל אלו נשואין שלישים ואצל האשה נשואין שניים, ומריבות קשות ורצופות עד כדי עזיבות תכופות של חדר השינה או הבית ותאור ההתפתחות מ-06.02 עד שכירת דירה אחרת ע"י האשה ב-20.06 והצהרת האשה בפני החוקר המשטרתי, יש אומדנא שהאשה החליטה להתגרש עוד לפני שהבעל הגיש את תביעת הגירושין.
ההחלטה שלה נתגבשה בתקופה שבה הורחק הבעל מן הבית, אם לא לפני כן.
עדות העו"ד שחאדה, גם אם אין לה מעמד הלכתי בתורת עדות, אולם האשה לא הכחישה את שליחותו ומטרת שליחותו דהיינו הסד גרושין. באותה שעה עדיין לא הגיש הבעל את תביעת הגרושין (שהגיש ב-16.2) נמצא שבאותה תקופה גמלה אצל הבעל האשה ההחלטה להתגרש.
ב"כ האשה טען שהאשה התכונה בנישואין לחיי משפחה אמיתיים ולא למטרת השתלטות על נכסי הבעל. עובדה שהיא הפסידה כספים רבים בגלל שנה של חל"ת שלקחה לצורך הנישואין.
אנו מוכנים לקבל טענה זו, אבל אין זה מגרע את המסקנה שהסכסוכים בין השנים הביאו לכך שבתקופה 06/02/06 עד 16.02.06, גמלה אצל שניהם ההחלטה להתגרש. מאז גם עיקר מלחמתה של האשה על כתובתה ולא על הגרושין או שלו"ב. ענין המזונות אינו משמעותי כי האשה משתכרת למחייתה.
אין לנו שום סיבה לומר שהתנהגות הבעל נתנה לאשה עילת גרושין ומשום כך דינם כמי שמורדים זע"ז והאשה מקבלת רק עיקר כתובה.
(-)חגי איזירר

מצטרף לנ"ל.
(-)אברהם שרמן

ראיתי מה שכתב עמיתי הרה"ג חגי איזירר בתיק זה בגילגולו הקודם והנוכחי ,והריני מצטרף למסקנתו ללא כל קשר למה שנכתב בפסק הדין בגלגולו הקודם. וזאת, כפי שכתב עמיתי שהתנהלותה של המערערת, מאז הארוע הנרשם במשטרה לאורך כל הדרך, החל מעדותה במשטרה וכלה בפניה לעורך דין על מנת שיבוא בדברים עם המשיב בהסכם גרושין, וכן השכרת הדירה בסמוך לארוע הנרשם במשטרה וכו', מראה בעליל שפני האשה לגרושין. וכל ששני צדדים חפצים בגרושין, יש לחייב האשה בגט ומגיעה לה רק עיקר כתובה כדברי רבנו ירוחם.
יחד עם זאת, אי אפשר לפסוח על מה שנכתב בנשוא הערעור בגלגולו הקודם ,לאור המתואר בהתנהגות האשה בהתערטלותה קבל עם ועדה,תוך פריצת גבולות גדרי המשפחה הנורמטיבית בישראל, וזאת גם כשמדובר במושגים חילוניים. כאשר המעשה שעשתה כאמור הוא מעבר לכל פרופורציה מתירנית ,ומשמש אבן נגף וערעור ליציבות התא המשפחתי בישראל, אשר אחריתו מי ישורנו, בהשלכות ההתגרות והגרויים לגברים העלולים לבוא מצעד זה, לא רק ביחס לעתיד, במובן של בגידה בבעל, אלא יכול להיות שגם ביחס לעבר יש מקום להעמדת סימן שאלה ואבן בוחן בשמירת אמונים לבעלה. נוכח העובדה שאין מחסום וגבול וקווים אדומים למתירנות האשה. יש לקחת בחשבון גם על ההשפעה ההרסנית שמופע מסוג זה עלול לגרום בכללית לחינוך הילדים.
עיין תלמוד בבלי מסכת גיטין דף צ' ע"א:
תניא: היה רבי מאיר כשם שיש דעות במאכל כך יש דעות בנשים... יש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחוי מוצצו ואוכלו זוהי מידת אדם רע שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק פרומה משני צדדיה ורוחצת עם בני אדם. עם בני אדם סלקא דעתך? אלא במקום שבני אדם רוחצים.
עיין רש"י ד"ה עם בני אדם:
"אם כן רגליים לדבר שזונה היא ואסורה.
וכן בד"ה במקום שבני אדם רוחצים: "והיא נכנסת לעיניהם לאחר יציאתם שהם לבושים בבגדיהם".
יוצא מדברי רש"י שעובדת רוחצת עם בני אדם והיא ערומה, משליכה על העבר בשמירת אמונים לבעל, והיא בחזקת זונה ואסורה לבעלה. ועכ"פ אפילו נדמה מקרה שלנו להמשך ההסבר בגמרא שמדובר במקום שבני אדם רוחצים והם לבושים, מ"מ בהמשך הגמרא כתוב שזו מצוה מן התורה לגרשה שנאמר: "כי מצא בה ערוות דבר", וק"ו בנידון דידן שמטרת ההתערטלות מכוונת שיזונו עיניהם בה מה שאין כן בנידון הגמרא שנכנסה כדי להתרחץ.
ועיין בגמרא במסכת סנהדרין דף ע"ה ע"א:
מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה ליבו טינא ופירש רש"י: "נימוק מרוב אהבה ונטמטם ליבו והעלה חולי".
והוצע לו על ידי הרופאים שתעמוד לפניו ערומה, ואמרו חכמים ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. ויש מחלוקת אמוראים בגמרא לדעה אחת המדובר באשת איש, לדעה שניה המדובר בפנויה. כאשר לגמרא מובן ופשוט לה שאם מדובר באשת איש, בודאי שימות ואל תעמוד לפניו ערומה. וגם לשיטה שמדובר בפנויה, מסבירה הגמרא שכדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות יש לאסור המופע הזה. ועיין רש"י ד"ה פרוצות בעריות:
"לתת בהן עיניהם וימסרו להן לביאה". יוצא מכאן שקיים חשש לזנות בעתיד באם יהיה המופע הזה. ואין לומר ששונה מקרה של הגמרא שהעלה טינה בליבו, דמשמעות הגמרא שאם נתיר מקרה זה עלול לשמש דוגמא לבנות ישראל וימסרו להם לביאה ואם מדובר בפנויה כך, ק"ו לנשואות שמופע כזה עלול להתגרות הסובבים אותה ולהמסר להן לביאה.
ועיין במשנה מסכת סוטה פרק א:
"רבי יהודה אומר אם היה לבה נאה, לא היה מגלהו. ועיין בגמרא דף ח' שהסיבה לכך שמה יתגרו בה פרחי כהונה. וק"ו בנידון דידן שמדובר בערום מלא שיש ודאי חשש לזנות, אפילו לרבנן הסוברים שמגלה ליבה בסוטה,ועיי"ש בגמרא בטעמם של רבנן הוא משום ו"נוסרו כל הנשים" (יחזקאל כ"ג),מ"מ גם רבנן מודים שיש לאסור עירום מלא מצד בעיית ההרהור והתגרות פרחי כהונה וכהמשך דברי הגמרא: " שהיה מביא הכהן חבל מצרי" וקושר בגדיה כדי שלא ישמטו בגדיה מעליה. באשר לגילוי הלב, רבנן סוברים כשהמדובר בסולם ערכים סותר, שמצד אחד יש לייסר האשה שעברה על קינוי וסתירה, ומצד שני יש חשש להתגרות פרחי כהונה, נוהגים בה באופן מידתי שמגלה עד לבה.
ועיין גם במסכת בכורות דף ה' ע"ב (בהקשר לבנות מואב שהחטיאו בני ישראל במדבר בעצת בלעם) שהסביר הפסוקים:
"וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב, ותקראן לעם לזבחי אלוהיהן" (במדבר פרק כ"ה).
מאי לשון שיטים? רבי יהושע אומר שנתעסקו בדברי שטות.
"ותקראן לעם" - רבי אליעזר אומר ערומות פגעו בהם.
וזאת, בעצת בלעם על מנת להביא את ישראל לזנות בבנות מואב. יוצא מכאן, שיש חשש להתגרות וגרוי הערום לפוקה ולמכשול לזנות לגברים ולכן הוא יותר גרוע מכיעור המראה על חשש זנות בעבר ובעתיד ,ויש לחייבה הלכתית לגט גם בגין כך ןלהפסידה בכתובה
יצויין, שלשיטת הרמב"ם, כאשר אין האיש מנוקה מעוון שמשמשתו נידה ומשמש אותה בנידותה שמפסידה כתובתה, עיין שו"ת הרמב"ם סימן קצ"ג. וכן הובא בשו"ת הרדב"ז ויש חולקים על כך עיין יביע אומר חלק א' סימן כ"א. מ"מ בנידון דידן נראה לי שגם אם המופע הנ"ל היה בהסכמתו של הבעל, יש להפסידה כתובתה דלא גרע מכיעור מאחר ומהווה המופע הנ"ל אינדיקציה לחשד זנות בעבר ובהווה כאמור. וכן, חרגמ"ה לא חל על הבעל, מאחר ומצווה לגרשה כאמור.
יצויין, מאחר וכל דברי לעיל נאמרו על הצד העקרוני בלבד, לחזוק בדק הבית בתא המשפחתי בישראל שלא יפרצו בו פרצות על ידי מופע המערער יציבות התא המשפחתי, ובשים לב עם האמור ביבמות דף ס"ג: "אמר נבל בלבו אין אלוהים: אלו אנשי ברבריה ואנשי ברטנאי שהולכים ערומים בשוק שאין לך משוקץ ומתועב לפני המקום ממי שמהלך בשוק ערום", ולכן עקרונית והלכתית יש לחייבה בגט גם מההיבט הזה.
לסיכום: מצטרף לדעת הרב חגי איזירר שיש לחייב אשה בגט, תוך מתן עיקר כתובה, למרות שהלכתית קבעתי שיש להפסידה גם בעיקר כתובה, מ"מ מאחר ונפסק בבית הדין הגדול בגלגול הקודם אחרת, מבטל דעתי בנוגע לכתובה ובי דינא בתר בי דינא לא דייקא, ויש לחייב המשיב עיקר כתובה ולא בתוספת.
(-)ציון אלגרבלי

ראיתי מה שכתב ידידי הגאון הרב אלגרבלי, ולענין דינא אין ביננו מחלוקת שהאשה חייבת לקבל ג"פ. אמנם עיקר חדושו הוא בכך שמעשה האשה הוא חמור מעוברת על דת ואולי חמור גם מכיעור והיא בחזקת מזנה.
מקורו בעיקר בגמ' גיטין צ והרש"י שם בענין רוחצת עם בני אדם.
הנה דברי רש"י הם חידוש, כי לא מצאנו שאשה נאסרת לבעלה אלא בשני עדים או בקנוי וסתירה וכן נמי בטוען פ"פ מצאתי (בתנאים מסויימים).
אמנם יש נאסרת אחרת. כמו מומרת מצד חזקת מזנה וכנראה שרוחצת עם בני אדם היא בחזקת מזנה כמו מומרת. אבל יש מקום להקל במקרה דנן שלא להחשיב אותה בחזקת מזנה (שלא תאסר מדאורייתא), מכיון שההתערטלות היתה בפני אנשים ובפני בעלה. כמו"כ זכור לי שגם נשים היו שם בחדר.
יש גם דעות שהאשה נאסרת על ידי עדי כיעור וקדל"פ גם לבעלה ישראל, אבל אין לזה קשר לענין שלנו, שגם זהו דין דרבנן ומיוסד גם על קלא דלא פסיק וגם על עדים בדווקא ולא עפ"י הודאת בע"ד.
(-)חגי איזירר

לאור האמור לעיל מוחלט כנ"ל.
ניתן ביום כ"ה תמוז תשס"ח (28/07/2008)
(-) הרב אברהם שרמן, דיין-יו"ר (-) הרב חגי איזירר, דיין (-) הרב ציון אלגרבלי, דיין