בתיק ערעור זה נבצר מן הדיין הרה"ג שלמה בן שמעון שליט"א, שישב במותב בית הדין הגדול ששמע את הערעור, לסיים את הדיון ולהשתתף במתן פסק הדין, עקב יציאתו לגמלאות. במקומו בא הדיין הרה"ג אברהם שינפלד שליט"א. בהתאם לתקנה ע"א לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל – התשנ"ג, ביקשנו לשמוע את עמדת הצדדים בכתב, אם הם מסכימים כי הדיין שהצטרף למותב יעיין בחומר שבתיק ויתן בהתאם את פסק דינו עם שני הדיינים האחרים, או שמא מבקשים הם לקיים דיון נוסף בפני המותב. קיבלנו את הסכמת המשיב כי הדיין שצורף יחליט על פי החומר שבתיק, אך המערערת התנגדה לכך - בלא לתת נימוק להתנגדותה. איפשרנו למערערת להשלים את השמעת טיעוניה על דרך הכתב, והיא עשתה כן, אך לא העלתה בכתב ההשלמה כל טיעון חדש. לאחר שהגענו למסקנה כי לא יהיה בכך עיוות דין, החלטנו ליתן את פסיקתנו על פי החומר שהצטבר בתיקי בית הדין.

בערעור זה עולה, עד כדי אבסורד, שאלת הגבולות של "מירוץ הסמכויות" בין בתי הדין הרבניים לבין בתי המשפט. בכמה זמן יקדימו בני הזוג זה את זה על מנת שהסכסוך ביניהם ידון בערכאה הראשונה בה נפתח תיק התביעה - ביום? בשעה? בדקה?

נעסוק כמו כן בשאלת הסמכות לדון בחלוקת הרכוש, כאשר לבית המשפט הוגשה תובענה ראשונה שענינה אך ורק בבקשה למתן סעדים לצורך שמירת זכויות לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון, התשל"ג-1973, בעוד שלבית הדין הוגשה מאוחר יותר תביעה לחלוקת כלל רכוש הצדדים והיא נכרכה בתביעת הגירושין.

השאלה השלישית שנדון בה היא, שאלת בדיקת כנות התביעות המוגשות לבית המשפט.

אלו עיקרי העובדות הצריכות לענין: האישה הגישה לבית המשפט לעניני לענייני משפחה תובענה לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, וכחמש-עשרה דקות לאחר מכן הגיש הבעל תביעה רכושית לבית הדין הרבני, הכרוכה בתביעת גירושין. ב"כ האשה טענה בבית הדין האזורי כי לאור הלכות בג"ץ יש לקבוע כי לבית המשפט הסמכות לדון בעניני רכוש הצדדים. בתמיכה לטענתה היא הפנתה לע"א 1565/94 מנדלברג נ' מנדלברג מ"ט (5)171 (להלן – פרשת מנדלברג), בו אמר השופט טל הדיון בסעיף 11 מושפע מן השאלה העיקרית של הפעלת הסדר איזון המשאבים, ועל-כן הערכאה המוסמכת לתת סעדים לפי סעיף 11, היא הערכאה שדנה בענייני הרכוש.

ב"כ הבעל טען, כי כל טענות האשה בדבר הקדמת התביעות הרכושיות לבית המשפט, אינן רלבנטיות יותר, מהטעם שתביעות אלו נמחקו בהתאם להחלטת בית המשפט ותחתן הוגשו כתבי תביעה חדשים ומתוקנים במועד מאוחר בהרבה להגשת התביעות בבית הדין. כמו כן, התביעה הרכושית המקורית הומצאה בפועל במשרדו של ב"כ הבעל רק כעבור למעלה מארבעה וחצי חודשים מהגשתה לבית המשפט וששה ימים בלבד לפני הדיון בבית הדין. ב"כ הבעל טען כי זוהי התנהגות פסולה ובלתי ראויה, שלא כדין, שלא כמקובל, בעורמה ובהונאה, ויש בכך כדי להצדיק את קביעת הסמכות לדון בתובענה הרכושית בבית הדין.

בית הדין הרבני האזורי פסק כי תביעת הגירושין כנה וענין חלוקת הרכוש נכרך כדין ובכנות, ובית הדין הוא המוסמך לדון בענין זה.

בהסתמך על החלטה של בית הדין האזורי בעבר בתיק אחר - בה נקבע, כי "לאור המצב החוקי של 'מרוץ הסמכויות', אין מנוס מן הקביעה כי הקדמת פתיחת תיק אף בסדר גודל של דקות, יש בה כדי לחרוץ את גורל הסמכות, שאם לא כן, אין קריטריון אחר שעל פיו ניתן להעדיף ערכאה זו על אחרת" - אמר בית הדין האזורי כי אילו היתה התביעה הרכושית שהוגשה לבית המשפט "באותו ענין" שהוגש לבית הדין הרבני, והמצאתה של התביעה לידי הבעל היתה נעשית כדין, היה בית הדין קובע ללא היסוס כי אין לבית הדין סמכות חוקית לדון בתביעה הרכושית. אך לא כך הם פני הדברים. התביעה שהגישה האשה לבית המשפט היתה תביעה למתן סעדים לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון, ואין זו בשום צורה תביעה לחלוקת הרכוש. אדרבה, אף בתביעה המתוקנת שהוגשה ע"י האשה טוענת האשה כי היא "כלל אינה מעוניינת בגירושי הצדדים". אם כך, תביעת האשה בבית המשפט הינה בגדר תביעה לסעד ביניים בלבד, שיהיה תקף כל עוד הצדדים נשואים. לעומת זאת, תביעת הבעל בבית הדין היא תביעה הכרוכה בגירושין ואשר מטרתה להסדיר את יחסי הממון שבין הצדדים בדרך של פירוק הרכוש המשותף ואיזון משאבי הצדדים בד בבד עם הגירושין, והיא צופה פני העתיד – לאחר תום הנישואין.

בית הדין האזורי דחה את הסתמכות ב"כ האשה על פסק הדין בפרשת מנדלברג באומרו כי ההלכה לפיה "הערכאה המוסמכת ליתן סעדים לפי סעיף 11, היא הערכאה שדנה בענייני הרכוש" אינה בגדר הטעם העיקרי שנפסק בפרשיית מנדלברג. הטעם העיקרי שבגינו נדחתה העתירה שם, הוא בכך שהוגשה לבית הדין תביעה עיקרית בנושא הרכוש, ולפיכך הסמכות להעניק סעדים זמניים לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון מסורה אף היא לערכאה שדנה בענייני הרכוש. מכך אין להסיק, כי כאשר מוגשת לבית משפט תובענה אשר כל מהותה הוא סעד זמני, חייב הצד שכנגד להגיש תביעה, אשר רק בעקיפין קשורה בסעד הזמני, לאותו בית משפט.

בית הדין האזורי הוסיף כי במקרה דנן, קיים קושי משמעותי נוסף לקבוע שאין סמכות לבית הדין הרבני. מבחינה עיונית, אין מקום להבחין בין שאלת הכנות כאשר זו מתעוררת ביחס לתביעה המוגשת לבית הדין, לבין זו המוגשת לבית-המשפט. כשם שבבית הדין צריכה התביעה להיות כנה, כך גם בבית-המשפט. תביעה שהוגשה בחוסר כנות לבית-המשפט, אינה יכולה לחסום את דרכו של הצד שכנגד להגיש תביעה באותו ענין לבית הדין הרבני ע"י כריכתו בתביעת גירושין. במקרה דנן, עיכבה האשה שלא כדין את המצאת התביעה הרכושית לידי הבעל. בית הדין האזורי קובע כי נראים הדברים שהגשת התביעה הוסתרה בכוונת מכוון, כדי לנסות ולרכוש, בדרך שאינה מקובלת וחסרת תום לב, יתרונות בניהול המשא-ומתן בפרט ובניהול ההתדיינויות שבין הצדדים בכלל. לפיכך, יש לקבוע כי התביעה הרכושית שהגישה האשה לבית-המשפט אינה כנה. לכן, אין היא יכולה לשלול את סמכות בית הדין לדון בתביעה הרכושית שנכרכה ע"י הבעל בבית הדין.

טענות המערערת

להלן טענותיה העיקריות של המערערת. ראשית, טוענת המערערת, הוכח שתביעתה בבית המשפט קדמה לתביעת המשיב בחמש עשרה דקות, ומשכך בית המשפט "זכה" במירוץ הסמכויות ולכן הסמכות הייחודית לדון בענייני הרכוש נתונה לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה.

שנית, בית הדין קמא נתן לפרשיית מנדלברג פירוש שונה מהאמור בהלכה זו, וקבע כי הטעם העיקרי שבגינו נדחתה העתירה שם, הוא בכך שהוגשה לבית הדין תביעה עיקרית בנושא הרכוש, ולפיכך הסמכות להעניק סעדים זמניים לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון מסורה אף היא לערכאה שדנה בענייני הרכוש, בעוד שבעניננו התביעה שהוגשה לבית המשפט היתה תביעה לסעדי ביניים בלבד. לדברי ב"כ האשה, נקבע במפורש בפרשת מנדלברג כי הערכאה הדנה בתביעה שהוגשה לפי סעיף 11 חייבת תחילה לקבוע איזה נכס הינו בר איזון ו/או כי לכאורה מדובר בנכס שהינו בר איזון, ומכאן כי הערכאה בפני הוגשה התביעה האמורה, תיכבד ותדון בכל עניני הרכוש המשותף. לדבריה, אף שהסעדים הנתבעים בתביעה לפי סעיף 11 אמנם "טפלים" לסעד העיקרי, אך עדין על הערכאה הדנה בכך לקבוע אילו מבין נכסיהם של בני הזוג הינו בר איזון, ומשכך ברי הוא כי הערכאה אליה הוגשה תביעה לפי סעיף 11, מחויבת בהכרח לפסוק בשאלת הרכוש.

שלישית, טוענת ב"כ המערערת, כי שגה בית הדין הרבני קמא עת התעלם מכך שכריכת הרכוש בתביעת הגירושין שהגיש המשיב נעשתה שלא כדין, ובחוסר תום לב קיצוני. לדבריה, המשיב בתביעת הגירושין, מבקש את כבוד בית הדין קמא, לפסוק בעניין הרכוש שלא עפ"י חוק יחסי ממון החל על בני הזוג, מאחר והוא מבקש את בית הדין להורות כי כל הרכוש הרשום על שמו, ישאר בבעלותו, והרכוש הרשום ע"ש האשה על שמה. עוד מבקש המשיב כי הצדדים ישאו יחדיו בחובות. לאור זאת, יש לראות חוסר כנות בכריכת עניני הרכוש בגירושין.

רביעית, טוענת ב"כ המערערת כי שגה בית הדין עת התייחס לשאלת כנות הגשת תביעת האשה בבית המשפט, שכן זהו אינו ממין המבחנים הנבדקים ע"י בית הדין הרבני בנוגע לתביעה המוגשת לבית המשפט – אלא רק בעת דונו בכנותה של תביעת גירושין המונחת בפניו. לפיכך שגה בית הדין עת קבע כי המערערת נהגה לכאורה שלא בכנות תוך ניסיון ליצור מחסום טאקטי בתביעתה הרכושית.

טענות המשיב

להלן עיקר טענות המשיב: תביעת הגירושין כנה באשר הוגשה בשל בגידתה של האישה בבעלה יחד עם חבור הטוב למקום עבודתו. תובענות האישה נמחקו ע"י בית המשפט בשל התנהלות חסרת תום לב ובלתי ראויה, בשל הגשת טיוטת הסכם שגובשה במהלך הליך גישור שלא צלח, תוך ניסיון להשפעה בלתי הוגנת על בית המשפט. לפיכך, יש לראות את מועד הגשת תביעת האשה בבית המשפט במועד הגשת כתבי התביעה המתוקנים שלה – כשנה לאחר הגשת תביעת הגירושין הכרוכה בבית הדין. מלבד זאת, גם אם קדמה הגשת תביעת האשה לבית המשפט, הרי שהתנהגותה חסרת תום הלב בקשר להגשת התביעה והמצאתה למשיב, שמטה את הסמכות מבית המשפט.

דיון

סוגיית מרוץ הסמכויות הינה סוגיה מטרידה, ואין היא משה משולחננו (ראו לאחרונה: תיק ערעור 4280-21-1 פלונית נ' פלוני, טרם פורסם. ראו גם: מנשה שאוה, על כרוך וכנות, היפסק מירוץ הסמכויות בין בתי המשפט המחוזיים לבין בית הדין הרבני? עיוני משפט ב (תשל"ב) 719; אריאל רוזן צבי, הילכת הכריכה ומירוץ הסמכויות והשפעתם על המשפחה ודיני משפחה, עיוני משפט י"ד (תשמ"ט) 67; אשר מעוז, "זה הכרוך על עקיבנו" על הכריכה בתביעות גירושין , עיוני משפט י"ד תשמ"ט 401). ברגיל, יש הבדל של מספר ימים, ולפחות יום אחד, בין המועד שהוגשה תביעה בערכאה אחת לבין המועד שהוגשה התביעה בערכאה האחרת. בענין שבפנינו הגענו לידי מצב נדיר בו שני התביעות הוגשו בו ביום, אך בעל דין אחד הקדים את משנהו בכ-15 דקות. בית הדין האזורי בדעה כי "לאור המצב החוקי של 'מרוץ הסמכויות', אין מנוס מן הקביעה כי הקדמת פתיחת תיק אף בסדר גודל של דקות, יש בה כדי לחרוץ את גורל הסמכות, שאם לא כן, אין קריטריון אחר שעל פיו ניתן להעדיף ערכאה זו על אחרת". למרות זאת ולמרות העובדה שהמערערת הגישה לראשונה תביעתה לבית המשפט, מגיע בית הדין למסקנה כי במקרה זה אין להתחשב בכך, מן הטעמים שפורטו בהחלטתו.

לטענת המערערת, היה בית הדין צריך לדבוק בעמדתו אותה ציטט מהחלטה אחרת שלו, לפיה די בהקדמה של מספר דקות כדי לחרוץ את גורל התביעה. משהקדימה תביעת המערערת את תביעות המשיב בכ-15 דקות בבית המשפט, היה על בית הדין להחליט כי אין הוא מוסמך לדון בתביעה. כפי שנראה להלן, מקובלת עלינו עמדתו של בית הדין האזורי לפיה גם לשיטתה של המערערת בנקודה זו, יש לקבוע כי הסמכות היא לבית הדין הרבני, מן הטעמים האחרים שצויינו. עקב כך מתייתר לכאורה הצורך לבחון את משמעות הקדמת הגשת התביעה בבית המשפט. יחד עם זאת, דעתו של בית הדין כי אף בהקדמה של מספר דקות יש לחרוץ את גורל התביעה, אינה פשוטה בעינינו. בקשר לכך יש לשאול: האם גם דקה אחת יכולה להכריע את גורל התביעה? האם גם מספר שניות, ואפילו שניה אחת, יקבעו את הערכאה שתדון בענין? האם בתי הדין ובתי המשפט יצטרכו בבוא העת לשמוע הוכחות בדבר דיוקו של שעון המחשב של ערכאה זו אל מול ערכאה אחרת? ומה יהיה הדין כאשר התביעות הוגשו באותה שניה ממש? דומה כי הדעת אינה סובלת הקצנה של מירוץ הסמכויות לכדי הפרשים זניחים של שעות, דקות או שניות, ומכל מקום לא יהיה בכך מענה להגשה בו זמנית של התביעות בשתי הערכאות. דעה זו מחייבת אותנו לבור אחר דרך אחרת, שתקטין את להט החרב המתהפכת של מרוץ הסמכויות.

נראה כי התשובה לשאלה, למי הסמכות כאשר התביעות הוגשו בו בזמן לשתי הערכאות הינה פשוטה יחסית. בערעור 4280-21-1 פלונית נ' פלוני הנ"ל אמרנו, כי "הסמכות של בית המשפט לעניני משפחה היא סמכות שיורית. הסמכות של בית הדין לדון בענינים שנכרכו בתביעת גירושין בהתאם לתנאי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים היא סמכות ייחודית (Lex Specialis)". על פי כללי פרשנות משפטית מקובלים, כאשר על ענין מסויים שולטות שתי הוראות חוק הנראות סותרות, ההוראה ספציפית גוברת על ההוראה הכללית. לפיכך, כאשר קיימת התנגשות בין סמכות בית הדין הרבני לבין סמכות בית המשפט לעניני משפחה בשל שתי תביעות שהוגשו בה בעת, גוברת הוראת סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, שהינה הוראה ספציפית, לפיה הכריכה בתביעת הגירושין מקנה את הסמכות לבית הדין הרבני.

עוד אמרנו שם, כי "הלכה ותיקה היא כי משהוגשה תובענה לבית המשפט לעניני משפחה, שוב אין כריכתה על ידי אחד מבעלי הדין בתביעת גירושין, יכולה להוציאה מסמכותו של בית המשפט (ע"א 191/57 פנחס נ' פנחס, פ"ד יא 1349, 1350; ע"א 104/54 הרניק נ' הרניק, פ"ד ח' 995, 996)". האם נכון יהיה לומר שהקניית סמכות לבית הדין הרבני בתביעות שנכרכו בגירושין ושהוגשו אך ורק באיחור של מספר שניות, דקות או שעות, מאז שהוגשה תביעה לבית המשפט לעניני משפחה, משמעה "הוצאת סמכות" מידי בית המשפט כמשמעה בהלכה ותיקה זו?

נדמה לי שהרציונל העומד ביסוד הסמכות הייחודית שהקנה המחוקק לבית הדין הרבני לדון בכל העניינים הכרוכים בגירושין, שעניינו הרצון לרכז תחת קורת גגו של בית הדין הרבני את כל העניינים הכרוכים בגירושין, מחייב לומר שאין לדקדק בשניות, בדקות או בשעות ההגשה של התביעה לבית הדין הרבני. הגשה בו ביום של תביעות מקבילות בבית הדין הרבני ובבית המשפט לעניני משפחה, מעניקה את הסמכות לבית הדין הרבני. הקדמה של עד מספר שעות של הגשת תביעות לבית המשפט באותו יום, אינה מקבעת את סמכות בית המשפט באופן שתביעות שנכרכו בו ביום בבית הדין הרבני יוצרות "הוצאת סמכות" מבית המשפט. תביעה כרוכה בגירושין שהוגשה ביום פלוני בבית הדין הרבני פועלת מתחילתו של אותו יום. על פי גישתי, אין לדקדק לגבי השעה המדוייקת של הגשת התביעות, כי אם לגבי יום הגשת התביעות. כל עוד מדובר באותו יום, מתחרות הסמכויות ההדדיות בלא לתת נפקות לשעת הגשת התביעות. בתחרות זו, דין הוא – כאמור לעיל - שתגבר הסמכות הייחודית של בית הדין הרבני על פני הסמכות השיורית של בית המשפט. על דרך ההיקש, ניתן ללמוד סיוע לעמדתי מסעיף 21 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1982, הקובע: "שעת תחילת תקפו של חיקוק היא בשעה 01:00 של יום תחילתו". על פי עקרון זה ניתן לומר, כי תחילת תקפו של סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים ביחס לתביעה שהוגשה בהתאם לאמור שם, היא בתחילת היום של הגשת התביעה.

כבר ציינתי בהזדמנויות שונות, כי כיום קהה העוקץ של "מירוץ הסמכויות". מאז פרשת בג"ץ בבלי (בג"ץ 1000/92 חוה בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול מח (2) 221), שוב אין "הדין הולך אחר הדיין" בסוגיות הכרוכות בגירושין. על פי חוק יחסי ממון חייב בית הדין לפסוק על פי החוק, אלא אם כן הסכימו בעלי הדין בפני בית הדין להתדיין על פי הדין הדתי. גם חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע הוראות טריטוריאליות אזרחיות החלות על בית הדין הרבני. הפערים שבין בתי הדין הרבניים לבין בתי המשפט האזרחיים בסוגיות הכרוכות בגירושין קטנו מאד, והשיקולים שהנחו את בית המשפט העליון בפרשנות המצמצמת לחוק שיפוט בתי דין רבניים אינם קיימים, בודאי לא באותה עוצמה, כבעבר. גישתי שלי, לפיה תחילת תוקפה של סמכות בית הדין הרבני היא בתחילת יום הגשת תביעת הגירושין, משתלבת במגמה זו של צמצום "מירוץ הסמכויות" ככל שניתן, ואני מקוה שהיא תהיה בבחינת "דבר נאה ומתקבל". כאמור, אין זה הטעם המרכזי לדחיית הערעור, אלא הטעמים דלהלן.

טענתה השניה של המערערת היתה כי בית הדין קמא נתן לפרשת מנדלברג פרשנות שגויה. לדברי ב"כ האשה, נקבע במפורש בפרשת מנדלברג כי הערכאה הדנה בתביעה שהוגשה לפי סעיף 11 חייבת תחילה לקבוע איזה נכס הינו בר איזון ו/או כי לכאורה מדובר בנכס שהינו בר איזון, ומכאן כי הערכאה בפני הוגשה התביעה האמורה, היא זו שתדון בכל עניני הרכוש המשותף. לדבריה, אף שהסעדים הנתבעים בתביעה לפי סעיף 11 אמנם "טפלים" לסעד העיקרי, אך עדיין על הערכאה הדנה בכך לקבוע אילו מבין נכסיהם של בני הזוג הינו בר איזון, ומשכך ברי הוא כי הערכאה אליה הוגשה תביעה לפי סעיף 11, מחויבת בהכרח לפסוק בשאלת הרכוש.

בפרשת מנדלברג אמר השופט טל את הדברים הבאים (שם, 175):

"נראה לי, כדברי השופט קמא, שהסעדים המצויים בסעיף 11 לחוק הינם טפלים לסעד העיקרי של איזון המשאבים. כאשר בית-משפט או בית-דין נוקטים אמצעים לשמירת זכויותיו של אחד מבני הזוג, עליהם לקבוע תחילה כי לכאורה הנכס המדובר הוא בר-איזון. לא יינקטו אמצעי שמירת זכויות לגבי נכס שברור שאיננו בר-איזון. מאחר שכן, הדיון בסעיף 11 מושפע מן השאלה העיקרית של הפעלת הסדר איזון המשאבים, ועל-כן הערכאה המוסמכת לתת סעדים לפי סעיף 11, היא הערכאה שדנה בענייני הרכוש."

בית הדין האזורי מצטט את אשר כתב הוא עצמו בתיק אחר (9840-24-1 פלוני נ' פלונית, ההחלטה מצויה כעת ב-http://www.rbc.gov.il/judgements/docs/129.doc), ובו אמר, בין היתר:

"הראיה שמביא ב"כ האשה מפסק הדין בפרשת מנדלברג, אינה מתאימה לענייננו. באותה פרשה אין חולק כי תביעה לחלוקת כלל הרכוש של הצדדים הוגשה ראשונה לבית הדין הרבני, בעוד שלבית המשפט הוגשה מאוחר יותר בקשה לשמירת זכויות לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון. תביעה על פי סעיף 11 לחוק הינה הלכה למעשה בקשה לסעד זמני. כל כולו של סעיף זה עוסק, כפי שמעידה כותרתו, ב"אמצעים לשמירת זכויות", אשר באופן מהותי אינם בגדר סעד סופי. לפיכך, בצדק פסק בית המשפט העליון כי משהוגשה התביעה הרכושית העיקרית לבית הדין הרבני, צריכים גם סעדים לפי סעיף זה להיות נדונים שם, וכמו כל טפל ההולך אחר העיקר.

לא כך הוא כאשר לבית המשפט מוגשת רק תביעה לשמירת זכויות על פי סעיף 11 לחוק, הגם שהיא המוגשת ראשונה. כאמור, זהו סעד זמני בלבד, ואין בו כשלעצמו כדי להכריע בגורל הסמכות לדון בסעדים רכושיים עיקריים, שטרם נתבעו. זאת ועוד: היקף סמכותו של בית המשפט נגזר מן הסעד אשר נדרש בכתב התביעה. לא ייתכן להעמיס בגדרי הסמכות של בית המשפט עניינים שלא נתבעו בכתב התביעה. כאשר נכרך בבית הדין רק חלק מעניני הרכוש, כגון ענינה של דירת הצדדים, ולא נכרכו עניני רכוש אחרים כגון זכויות סוציאליות של הצדדים, מקובל לומר, כי רק אשר נכרך הוא הנמצא בסמכות בית הדין, בעוד שלגבי עניינים אחרים ניתן לפנות לבית המשפט לעניני משפחה. כך גם ביחס לתביעה רכושית שלא נתבעה בבית המשפט, לא ניתן לומר כי היא בסמכותו, אך ורק בשל העובדה כי בית המשפט עוסק בטווח מסויים של רכוש הצדדים. לפיכך, אילו היתה האשה מגישה לבית המשפט ראשונה רק תביעה לשמירת סעדים, לא היינו רואים בכך כל מחסום לסמכות בית הדין לדון בעניני הרכוש שנכרכו על ידי הבעל."

עמדתו של בית הדין האזורי מקובלת עלינו. המערערת לא תבעה בבית המשפט סעד של חלוקת רכוש. כל אשר תבעה הוא סעד של שמירת זכויות. מעצם טיבו זהו סעד ביניים וההחלטה הסופית בעניינו מתמצית בשמירת זכויות בלבד. כדי להעניק למערערת סעד זה, לא מוטל על בית המשפט להכריע באופן סופי בתביעה לחלוקת רכוש. כל אשר יאמר בית המשפט באשר לזכויות ההדדיות של הצדדים ברכוש שיש להם, לא יהיה בבחינת מעשה בית דין בקשר לחלוקת הרכוש. קביעותיו של בית המשפט תהיינה לכאוריות והן תהיינה מוגבלות לצורך מתן הסעד של שמירת הזכויות. דווקא בגלל היקפו המוגבל של הסעד יש להניח כי לא יתנהל משפט מפורט כמקובל במשפט חלוקת רכוש. לאור שיקולים אלו, שהינם רק בבחינת שיקולים משלימים לטעמי בית הדין האזורי, אין מקום לומר כי הקדמת בקשה לשמירת זכויות רכושיות בבית המשפט לעניני משפחה, שוללת את סמכותו המאוחרת של בית הדין בתביעה לחלוקת רכוש שנכרכה בתביעת גירושין.

הטענה השלישית של המערערת היא כי יש לראות חוסר תום בכריכת הרכוש עקב דרישתו של הבעל כי כל הרכוש הרשום על שמו ישאר בבעלותו, והרכוש הרשום ע"ש האשה יישאר על שמה. כך גם בקשת המשיב כי הצדדים ישאו יחדיו בחובות מבססת לדברי המערערת את חוסר הכנות.

דין טענה זו להידחות. כבר פסקנו בעבר כי טענת בעל דין בדבר אופן חלוקת הרכוש הנכון לדעתו, ואפילו אם יאמר כי זכויותיו ברכוש עולות על אלו של בעל-הדין שכנגד, אינה מלמדת על חוסר כנות. לא ניתן לחסום טענות בעל-דין ולא ניתן לקבוע מראש אם טענותיו יתקבלו אם לאו. טענת המערערת בהקשר זה היא בבחינת "רתימת העגלה לפני הסוסים". רצונה הוא כי בית הדין הרבני יפסוק בדבר צורת חלוקת הרכוש בטרם יחליט אם הוא מוסמך לדון בתביעה, והיה ויקבע כי יש לדחות את עמדת הבעל באשר לחלוקת הרכוש בהיותה מנוגדת לחוק, תידחה תביעתו מחוסר סמכות. אין לקבל גישה זו. כל בעל דין רשאי להציג את עמדתו ביחס לצורת חלוקת הרכוש. אין לקיים בשלב קביעת הסמכות דיון הוכחות לגופה של שאלת חלוקת הרכוש. בשלב קביעת הסמכות על בעל-הדין לשכנע את בית הדין כי הוא מבקש באמת ובתמים להביא להפרדה רכושית בין הצדדים בכרוך לגירושין. בית הדין מצווה ממילא לפסוק על פי החוק, ועמדת הצדדים לענין זה אינה מעלה ואינה מורידה. למעלה מן הצורך נציין, כי מעיון בתיק בית הדין האזורי אנו למדים כי הבעל הצהיר במפורש בדיון כי רצונו שהרכוש יתחלק בהתאם לחוק האזרחי. לכן, טענת המערערת לענין זה נשמטה והיא ללא בסיס.

טענתה הרביעית של המערערת היתה כי כנות הגשת תביעת האשה בבית המשפט אינה ממין המבחנים הנבדקים על ידי בית הדין הרבני והוא שגה בקביעתו שהמערערת נהגה שלא בכנות תוך נסיון ליצור מחסום טאקטי בתביעתה הרכושית שהגישה לבית המשפט.

מוטב היה לו טענה זו לא היתה נטענת. לכאורה, נקודת המוצא של הטענה היא כי קיים שוני בין המעמד המשפטי של בית הדין הרבני לעומת זה של בית המשפט לעניני משפחה. כאילו בית המשפט לעניני משפחה רשאי לבדוק בציציותיה של סמכות בית הדין הרבני, אך בית הדין אינו רשאי לבדוק אם תביעה שהוגשה לבית המשפט נתונה בתחום סמכותו של בית המשפט. ולא היא: אין הבדל לענין זה בין שתי הערכאות. שתיהן הינן חלק בלתי נפרד ממערכת המשפט הישראלית. בית המשפט לעניני משפחה אינו בודק את סמכות בית הדין הרבני, ובית הדין הרבני אינו בודק את סמכות בית המשפט. כל ערכאה בודקת אך ורק את סמכותה שלה, ואגב כך היא נזקקת לטענות בדבר קיומה של סמכות לערכאה האחרת. בבחינת קיומה של הסמכות לערכאה האחרת יש מקום לבדוק את כנות הגשת התביעה לאותה ערכאה. זכות היסוד של הגישה לערכאות חלה באופן זהה הן כלפי בית המשפט לעניני משפחה והן כלפי בית הדין הרבני. ככלל, זכותו של אדם שתביעתו הכרוכה בגירושין תתברר בפני בית הדין הרבני אינה נופלת מזכותו של אדם אחר שתביעתו תתברר בפני בית המשפט. כללי הקדימות קבועים בדין ובכלל אלו קיימת החובה הכללית לעשות שימוש בתום לב ובכנות בזכות הגישה לערכאות. כאשר בית הדין הרבני בודק את סמכותו לדון בתביעה שבפניו הוא רשאי ואף חייב לבדוק טענת בעל-דין כי הקדמת התביעה על ידי בעל הדין שכנגד לבית המשפט האזרחי לא הקנתה סמכות לבית המשפט בשל חוסר כנות או חוסר תום לב. במקרה דנן הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי התביעה הרכושית שהוגשה לבית המשפט לעניני משפחה אינה כנה הואיל והמערערת הסתירה במשך חודשים ארוכים את הגשת תביעתה בכוונת מכוון, כדי לנסות ולרכוש, בדרך שאינה מקובלת וחסרת תום לב, יתרונות בניהול המשא-ומתן בפרט ובניהול ההתדיינויות שבין הצדדים בכלל. לא מצאנו עילה להתערב בקביעת בית הדין האזורי. לפיכך, יש לדחות את טענת המערערת גם בנקודה זו.

לאור האמור, הערעור נדחה.

(-) שלמה דיכובסקי

אנו מסכימים.

(-) עזרא בר שלום (-) אברהם צ' שינפלד

ניתן היום, י"ח בכסלו תשס"ח (28.11.2007).

(-) שלמה דיכובסקי (-) עזרא בר שלום (-) אברהם צ' שינפלד
דיין, יו"ר דיין דיין

העתק מתאים למקור

הרב עזריאל אבן חן
המזכיר הראשי