בית-הדין האזורי בהחלטותיו מיום ח' בטבת תשס"ח ומיום י"ג בחשון תשס"ח, יצא מנקודת מוצא שהאשה חייבת בגט וחייב אותה בהוצאות משפט, על כך שלא התייצבה לקבלת גט במועד שנקבע לסדור גט.
כמו כן, בית-הדין לא חייב את הבעל במזונות רטרואקטיביים. האשה מערערת על חיובה בהוצאות, בטענה שלא חויבה בגט. כמו כן, מערערת על כך שלא נפסקו מזונות לטובתה. כמו כן, היא דורשת חיוב הבעל בזכויות הממון-זכויות פנסיוניות-שלפי חוק יחסי ממון. לפיכך היא דורשת צו לגילוי מסמכים כדי לדעת את היקף רכושו של הבעל.
כמו כן דרוש לה הצו לדעת את היקף הכנסות הבעל לצורך חשוב המזונות.
כמו כן, דרשה בתקיפות שלא "תזרק" מן הבית, ולמרות שיש לה רק הבעלות רשומה רק בחצי הבית, מ"מ היא דורשת המשך זכות מגורים.
בתיקי הצדדים ניתנו החלטות רבות בעבר, אולם האשה לא היתה מיוצגת ע"י מי שבקי בתיק, ולפיכך הדיון היה חסר ולא היתה ידועה לאשה ולא לבא כוחה, מה היו ההחלטות החלוטות. בסוף הדיון קבע בית-הדין שאנו נלך בעקבות החומר שהוגש בכתב הערעור ובתגובת המשיב.
לצורך החלטה בערעור סקרנו את החומר שבתיק ונתברר כי בית-הדין האזורי פסק מזונות לאשה ביום כ"ד מרחשון תשס"ד 11/03, וכעבור שנה, ב-11.11.04, החליט להקפיא את המזונות, משום שכבר בשלב מוקדם הוא הגיע למסקנא לדעת רוב שהאשה מורדת, ולדעת מיעוט שיש לבעל טענת מאיס עלי שיש עמה אמתלאות, ואז אם ישליש כתובה ותוספת הוא פטור ממזונותיו.
בפס"ד מקיף של בית-הדין האזורי מיום ד' באלול תשס"ה, היתה דעת הרוב ששני הצדדים מורדים זע"ז ולכן "על הצדדים להתגרש והאשה מפסידה את כתובתה".
דעת המיעוט היתה, שאינם מורדים זע"ז ואין האשה כמורדת כלל ואין שום עילה לחייבה בגט, ולכן גם זכאית לכתובה ותוספת כתובה. אמנם גם לדעתו אם ישליש הבעל את הכתובה והתוספת אזי יפטר מהמזונות. כלומר, גם דעת המיעוט קבלה את המסקנא הראשונית שיש לבעל מיאוס עם אמתלאות, ולכן אם ישליש כתובה ותוספת יפטר מהמזונות.
בשלב זה הוגש ערעור לבית-הדין הגדול ובית-הדין הגדול פסק ביום ג' באייר תשס"ו כדעת המיעוט. כלומר, האשה לא מורדת, אין עליה חיוב להתגרש והבעל חייב במזונותיה גם הרטרואקטיביים, אא"כ ישליש כתובתה וגיטה (שאז יפטר ממזונותיה).
התיק עבר חזרה לבית-הדין האזורי, ע"מ לקבוע את גובה הכתובה ותוספת כתובה.
בית-הדין האזורי פסק ביום כ"ז בתשרי תשס"ז שהבעל חייב לשלם בגין הכתובה והתוספת סך 50 שקל.
דעה א', בבית-הדין האזורי ס"ל שבנגוד לעבר, הרי עתה לכו"ע הפסידה כתובה מאחר והצהירה שאינה רוצה שלום-בית מאחר וזכתה משמים ע"י בית-הדין הגדול בחיוב התוספת כתובה. לפיכך דעת הרוב היתה א"כ לחייב כתובה ותוספת נומינלית 50 שקל. אולם דעת דעה ג' שנותרה במיעוט נשארה בדעתה שלאשה מגיע מלוא הכתובה וגם הצמדה.
אולם כיון שזה נוגד לפס"ד של בית-הדין הגדול הוא סמך על נמוקים אחרים. א. שאין להצמיד כי בית-הדין הגדול אינו נוהג להצמיד, וכן שהיתה מחילת כתובה א'.
דעת ב' ס"ל שדברי האשה שאמרה שעכשיו שזכתה בכתובה אינה רוצה שלום-בית בכוונה שהיא מוכנה לותר על שלום-בית היות והבעל אינו רוצה בה וגם יש לה כתובה.
אולם יחד עם זה דעתו שאמנם בגלל אמירה זו לא הפסידה כתובתה, אבל לדעתו, יש לחייב את הסכום הנומינלי ולא להצמיד.
התיק חזר לבית-הדין הגדול ושם נקבע בפס"ד מיום כ"ז באלול תשס"ז שהאשה זכאית לכתובה ותוספת כתובה כולל הצמדה (לפי פשרה) בסך 120 אלף שקל. (בית-הדין הגדול שמע שוב ושוב שהאשה רוצה שלום-בית וקיבל בכתב הערעור ובדיון הסברים על מה שאמרה האשה שמשעה שיש לה כתובה היא רוצה להתגרש).
אמנם יש נקודה אחת שאנו מפוקפקים בה: האם בית-הדין הגדול אמץ את דעת המיעוט בפס"ד מיום ג' באב תשס"ה הסוברת שאמנם אין לחייב את האשה בגט אבל לבעל יש טענת מאיס עלי באמתלאות מבוררות ולכן הוא יכול להשליש כתובתה והתוספת ולהפטר מהמזונות. בית-הדין האזורי קיבל פרוש זה ולכן מרגע שהבעל השליש הסך של 120 אלף שקל שבית-הדין הגדול קבע כשיעור כתובה, פטרו את הבעל ממזונות האשה. אולם גם אז לא היה מקום לפטור אלא משעת השלשה ואילך.
גם דעה ג' בסוף פסק הדין קבע שיש לפסוק שעל הצדדים להתגרש אולם לפי תוכן הפס"ד שלו נראה שזו מצוה או המלצה ולא חיוב.
בהבהרת בית-הדין מחודש תמוז תשס"ו מבהיר בית-הדין שאם יבחר הבעל בשלום-בית כי אזי ישלם מזונות רטרואקטיביים וגם שוטפים ולא ישלם כתובה, ואם יבחר בגרושין ישלם מזונות עד הגט וישלם כתובה ותוספת עם הגרושין. יש משמעות בהבהרה זו שבית-הדין הגדול התעלם מהאפשרות שהבעל ישלם כתובה ותוספת עובר לגט ויפטר מהמזונות.
אולם כיון שהדברים לא נתבארו דיים ועכשיו אנו נדרשים לדיון בשאלת המזונות, עלינו לבאר דעתנו.
גם לענין דמי שכירות, הרי מרגע שהשליש הבעל את סכום הכתובה והתוספת, שוב אין לאשה זכות מדור בחצי של הבעל והבעל מוחזק בחצי שרשום על שמו.
א"כ נובע מכך, שעל האשה לשלם דמי שכירות על חלקו. וא"ת שהאשה מוחזקת בדמי שכירות ומספק נפטור אותה, זה אינו, כי הסרך נוצר בקרקע = בבית, ושם נפסק שאין לה זכות מדור יותר והבעל מוחזק גם מכח הרשות וגם מכח חזקת מרא קמא ודמי השכירות נגררים אחרי הפס"ד של הקרקע. לכן הבעל הוא מוחזק.
לאחר העיון נראה לנו להחליט, כי אכן אין חיוב על האשה לקבל גט אבל היות שיש לבעל טענת מאיס עלי עם אמתלאות מבוררות לכן בית-הדין פוסק:
א. יש מצוה על האשה לקבל גיטה. בית-הדין האזורי סבר שהאשה מורדת ומבזה את הבעל וגם אם לא קבלנו את דעתם, מ"מ בודאי שיש לקבל שהיו כאן אמתלאות מבוררות.
ב. לגבי מזונות רטרואקטיביים, דעתנו שיש לקבוע שהם מתחדשים מיום הקפאתם ע"י בית-הדין האזורי ביום 11.11.04. והבעל ישלם מזונות מ-11.11.04 עד היום שהשליש את הסך של 120,000 שקל בקופת בית-הדין האזורי.
ביום י"ג בחשון תשס"ח התקיים דיון בעקבות סרובה של האשה לקבל גט. לאותו יום נקבע סדור גט והאשה סרבה. היא דרשה מזונות רטרואקטיביים מזמן שהוקפאו. היא דרשה חלוקה של זכויות סוציאליות. הבעל דרש דמי שכירות ראויים ומוכן לבוררות אחר הגט על מזונות רטרואקטיביים.
החלטת בית-הדין באותו יום (י"ג בחשון תשס"ח):
א. מחייבים את האשה הוצ' משפט על סרובה לקבל גט.
ב. לא מחייבים את הבעל במזונות רטרואקטיביים. אלא רק רושמים את נכונותו לבוררות אחרי הגט.
ג. מחייבים את האשה במחצית שכר דירה על הדירה שגרה בה. האשה מערערת בפנינו על שלושת ההחלטות ועל היסוד המשותף לשלושתן היא טוענת שהיא לא חויבה בגט.
הטענה היא נכונה. כי בפס"ד של בית-הדין הגדול מיום ג' באב תשס"ו בוטל החיוב בגט, וא"כ אין בפ"ס לחייבה בהוצאות משפט, לא לגבי הסרוב של האשה לסדור הגט ביום י"ג בשחון תשס"ח ולא לגבי סרובה לקבל גט ביום ח' בטבת תשס"ח.
אולם, מכיון שהבעל הפקיד את סכום הכתובה שחויב בו, שוב אי אפשר לחייב את הבעל במזונות כיון שקיים פסק שחל כאן הדין של מאיס עלי באמתלא ברורה ובכה"ג יכול להשליש כתובה ולהפטר ממזונות. ואפילו נאמר שיש גם ספק שמא האשה זכאית לסכום גבוה יותר של הכתובה (כי הפסק של 120 אלף שקל היה מתורת פשרה) מ"מ מספק לא נוציא ממון.
לענין שכ"ד, החיוב מוקפא עד להחלטה בענין חלוקת הרכוש. גם אם אמנם מרגע שהבעל השליש הכתובה אינו חייב במדור אשתו אך מ"מ נשאר לה שותפות ב-50% בדירה ומכח זה היא זכאית להתגורר בדירה כל זמן שלא נקבעה חלוקה בין השותפים ומועד לפינוי או מועד למכירה וחלוקה.
לאור הנ"ל הסיכום של הפס"ד הוא כדלקמן.
א. אין חיוב על האשה להתגרש אבל יש מצוה עליה לקבל גיטה.
ב. 1. הערעור בענין מזונות האשה מתקבל ביחס לתקופה המתחילה בהחלטת ההקפאה של המזונות עד ליום הפקדת הצ'ק של 120 אלף שקל בקופת בית-הדין האזורי ויערך דיון על גובה המזונות בתקופה הנ"ל.
2. הערעור על חיוב הוצאות משפט שבהחלטה מיום י"ג בחשון תשס"ח וביום ח' בטבת תשס"ח מתקבל, וחיובי הוצאות משפט הנ"ל בטלים.
ג. הערעור על דמי שכירות שחויבה האשה בהחלטה מיום י"ג בחשון תשס"ח מתקבל בחלקו. אולם יש לקבוע תחילה מועד ואופן חלוקת הרכוש והבצוע של חיוב זה יעשה במשולב עם תשלום הבעל למזונות רטרואקטיביים הנ"ל בסעיף א'. חיובי השכירות והמזונות יתקזזו בהתאם.
ד. לגבי תביעות האשה למחצית זכויות פנסיוניות אנו נותנים זכות לב"כ הבעל להשיב בכתב ויתקיים דיון בנושא.
ה. בית-הדין מבהיר לאשה כי תביעת מחצית זכויות פנסיוניות מהבעל תקוזז מן הכתובה כי אי אפשר לאחוז את החבל בשני ראשיו. בתי הדין נוהגים שאין לאשה זכות תוספת כתובה אם גובה סכום מקביל לפי חוק יחסי ממון כאשר מדובר במחצית זכויות פנסיוניות. על כן האשה מתבקשת להשיב באם עומדת על תביעה לזכויות פנסיוניות לאור הבהרה זו.
ו. מזכירות בית-הדין הגדול תקבע מועד לדיון סופי בענין הרכוש של הצדדים (נדל"ן, חסכונות וזכויות פנסיוניות), וגובה המזונות (מיום 11.11.04) הדיון יקבע לחודש אלול תשס"ח.
ז. עם קבלת החלטה המסדירה את הנושאים בסעיף ח' יקבע מועד לסדור גט.
ח. ניתן בזה צו לכל הבנקים בישראל וקרנות הגמל והפנסיה בישראל למסור לפלונית או לב"כ חוקי שלה כל חומר שתבקש על חשבונותיו וזכויותיו של בעלה פלוני.
ט. אסוף החומר על חסכונות הבעל וזכויותיו הפנסיוניות וכן תשובת ב"כ הבעל בנושא זה צריכים להעשות לפני הדיון שיקבע כאמור בסעיף ו' לעיל.
י. מומלץ כי לאשה יהיה יצוג משפטי.
(-) אברהם שרמן, דיין (-) חגי איזירר, דיין
ראיתי מ"ש עמיתי, הרה"ג חגי איזירר, שהיות וגם לדעת המיעוט בבי"ד אזורי סובר באם ישליש גטה וכתוכתה יש לפוטרו ממזונות, היות וניכר שהבעל מואס באשתו, יש לאמץ זאת. ולענ"ד היות ובית-הדין הגדול בפס"ד הקודמים לא חייב אותה בגט, ולאחר עיון בכתובתה נכתב בה בפירוש שנשבע שלא ישא אשה אחרת עליה, כ"א ברשות בית-הדין, שמשתמע מכך שכל זמן שבית-הדין לא הרשה לו הרי היא כאשתו לכל דבר לכל החיובים, וכיצד נפקיע ממנו חיוב מזונות ע"י השלשת גט וכתובה, ואשר מאלץ אותה בעקיפין לקבל גט, ועי"כ ישא אשה אחרת ויעזוב את אשת נעוריו ללא אמתלא המחייבת אותה לגט, ובעקיפין רשות בית-הדין מתרוקנת מתוכנה כאשר יש לו אלטרנטיבה אחרת לתלות עיניו באשה אחרת ולהפקיע הנשואין באילוץ האשה לגט, והו"ל אי חיוב האשה בגט והפסקת מזונות כדבר והיפוכו, מאחר והפסקת מזונות גורמת לחץ על האשה להתגרש. יצויין שלפי הנראה מחומר התיק האזורי ומנימוקי דעת המיעוט, בהתייחס לצד העובדתי במצב זוגיות הצדדים, שהבעל מואס באשתו ללא אמתלא מבוררת ומוצדקת.
וע"מ שאדון בענין לעומקו אפנה למקורות.
עיין שולחן ערוך אבן העזר סימן עז:
(וי"א (ג) דאם רוצה לגרש מיד וליתן לה הכתובה, אין מוסיפין לה על כתובתה) (כך משמע מדברי הרמב"ם פרק י"ד דאישות). (ונ"ל דאף בלאו דלא יגרע (שמות כא, י) אינו עובר).
ובחלקת מחוקק סימן עז ס"ק ג כתב אחרי שהביא דברי הב"ח, שגם בזמן הזה אם רוצה לגרש אין מוסיפין לה על כתובת' ולא עוד אלא אף שממזונותיה פטור והביא ראיה מתשו' הרב המזרחי סי' ל' שפסק ג"כ שפטור ממזונותיה:
... נראה למעשה שאין לסמוך על הרב בב"ח וע' לקמן סי' ע"ט ס"ק ג' מ"ש בשם מהרש"ל וכל שאין לו טענה מבוררת למה מאוסה בעיניו דין מורד יש לו ומוסיפין לה על כתובתה ומחויב ליתן לה שאר וכסות מה שבידו לקיים.
ועיין ב"ש אבן העזר סימן עז ס"ק ו:
...נשמע אף לדידן דאיכ' חר"ג מ"מ לא הוי מורד ואינו עובר בלאו, וכ"מ בש"ג אף בזה"ז אינו מורד כשרוצה לגרש וליתן הכתובה.
וע' תשו' מהר"א מזרחי סי' ל' שם פסק דא"צ ליתן לה מזונות כיון שהוא אנוס בתקנות ר"ג ומדמה למ"ש ריש כתובות אם הגיע זמן הנישואין וא"י לכנוס מחמת תקנות חז"ל פטור ליתן לה מזונות.
ומה שהקשה בח"מ על ראיה זו, שאני התם דעדיין לא כנסה, כבר הקשה בתשו' מהר"א בן ששון סי' נ"ה קושי' זו ופסק שם הבעל י"ל קים לי כמהר"א מזרחי גם ב"ח פסק כוותיה.
מיהו, מתשוב' הרא"ש כלל מ"ב ותשו' מהרי"ק שורש ק"ז ולקמן ס"ס קי"ז משמע דהוא חייב ליתן לה מזונות וכסות מיהו נראה דאין כופין אותו לשמש עמה...
ועיין בשו"ת עין יצחק חלק א-אה"ע סימן עד ד"ה ענף א, כתב:
והנני להשיבו והוא כי הרשב"א שהובא בב"ש סי' קי"ט ס"ק ו' כתב דאין רשאי לגרש אשתו אם אין לו לשלם הכתובה והביא ראיה מכתובות (ד' נ"א) דלקתה חייב לרפאותה ואם א' הרי גיטך וכתובתך רשאי. הרי דאם אין מסלק הכתובה אינו רשאי לגרשה. ובאמת תקשה לשיטת הרא"ש שהובא ברמ"א סי' קי"ט סעי' ו' דכתב דבזמן הש"ס רשאי לגרשה אף דאין לו לשלם הכתובה ואינה יכולה לעכב משום זה הגירושין. דקשה דל"ל הרי גיטך וכתובתך וכקושיות הרשב"א. אכן באמת אין זה קשה לפי המבואר באה"ע ריש סי' ע"ז דהך ה"ז גיטך וכתובתך דכתובות הנ"ל מיירי אף דאינו מגרשה ממש רק דמשליש הגט והכתובה עבורה ואף דלא קיבלה הגט לידה מ"מ כיון דמוכן למסור הגט והכתובה במזומן מיפטר מרפואה ומזונות. ולפ"ז י"ל דאינו קשה על שיטת הרא"ש משום דבאמת אם מגרשה ממש יכול לגרשה אף אם אינו משלם הכתובה. והמשנה דהרי גיטך וכתובתך מיירי במשליש לבד דבזה אינו מיפטר ממזונותיה כ"ז דלא משלם הכתובה אלא כשמשליש הכתובה עם הגט בזה היה תקחז"ל דמיפטר ממזונות. וע"כ שפיר י"ל דבמגרשה ממש יכול לגרשה אף דלא שילם את הכתובה וכשיטת הרא"ש.
ועיין באוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לא"י פס"ד בעמוד נא, אשר מגביל השימוש בהשלשת גט וכתובה לפטור ממזונות רק בצירוף נסיבות מיוחדות:
ידועה היא שיטת הרב אליהו מזרחי ז"ל שאף בזה"ז אם הבעל משליש גט וכתובה הוא נפטר ממזונות, והגאון האמתי ר' יצחק אלחנן בסוף ספרו נחל יצחק, ח"א, מכריע שאם הבעל השליש גט וכתובה אין להוציא מזונות ממנו, דקשה להוציא מן המוחזק, אע"פ שרוב הפוסקים חולקים על הרא"מ יעוי"ש, ואמנם אין אנחנו עושים כהרא"ם ז"ל וחלילה לנו לעשות כן, ואם כך נפסוק נחריב ח"ו את חיי המשפחה בישראל, ומנהגנו עושה תקנת ב"ד והקהלות ואין לזוז ממנו, אעפ"כ במקרה שהב"ד ברור לו שהיא אשמה בהפרעת חיים של שלום, (אף שאין הדין מחייבה לקבלת גט), [עמוד נה] ושאין תקוה עוד להחזרת שלום הבית על מכונו, כגון דא אפשר להסתמך על שיטה זו בצירוף פצויים שלא להוציא אותה בלי משען ומשענה, אך מובן שהדבר צריך מתינות וזהירות ועיון גדול בכל מקרה ומקרה לפי המצב והמסיבות. וראה במקרה זה שלפנינו, אעפ"י שאין יסוד לאסור אשה זו על בעלה מן הדין, מכ"מ דעתו של בית-הדין מתישבת עליו שהבעל צודק בזה שלבו נוקפו ושהיא גרמה לכך, ומכיון שכך, כדאיים הם הפוסקים כהרא"מ להכריע לטובת הבעל שהוא המוחזק בממונו, ובפרט שנותנים לה פצויים, והיינו לפסוק שכיון שמשליש גט וכתובה והפצויים שקבעו בי"ד נפטר ממזונותיה. ואם תסרב אחרי ההתראות הראויות לקבל את הגט, לדון בענין זה לחלצו ממסגר העיגון.
ועיין בשו"ת ציץ אליעזר חלק כא סימן לט אשר הלך בעקבות אוסף פס"ד הנ"ל והגביל השימוש בהשלשת גט וכתובה ע" לפטור עצמו מחיוב מזונות רק בנסיבות מיוחדות:
יוצא בזה מצינו שפסק הישועות יעקב באה"ע סימן ע"ז בפירוש הקצר אות ב' (מובא גם בפ"ת סי' ע"ז סק"ב), בתחילה הוא כותב לומר שאם הבעל טוען מאיס היא עלי ויש לו טעם מבורר אף שאין הדין נותן לגרשה בעל כרחה עי"ז, מכל מקום יוכל למנוע ממנה מזונות עד שתקבל ג"פ, ושוב מוסיף הישועות יעקב וכותב וז"ל: ומעשה היה באחד שטען על אשתו שעברה על דת ולא היה לו עדות ברורה בדבר אלא שהיה רגלים לדבר קצת, וכתבתי דהבעל יוכל למנוע ממנה שארה וכסותה עד שתקבל גט פטורין, ובזה יש לסמוך על דעת הרא"מ ומוהר"א ששון עכ"ל.
דון איפא מינה במכש"כ על נידוננו שדא ודא איתא גבן, גם מאיסא עליו, וגם רגלים קצת שעברה על דת [כלשונו של הישועות יעקב] ועוד יותר מקצת, בהיות שישנו לפנינו גם רגלים לטענת הבעל שלא חי אתה זה שנים [וגרים בנפרד בערים שונות], וגלוי וידוע לפנינו הריב החריף והממושך שבניהם זה שנים על שנים.

ועיין בשו"ת ישכיל עבדי חלק ב-אה"ע סימן ח, אשר צמצם השימוש בהשלשת גט וכתובה ע"מ לפטור ממזונות רק למקרה שיש אמתלא מבוררת למאיסות ומרידת הבעל. אחרי שהביא דברי הגהה סימן עז סעיף א ודברי הח"מ והב"ש בהתייחס לדברי הראם, הסתפק מהי דעתו של מרן אם חולק על דברי הרמא בהגהה דלעיל ואם יש הבדל בין זיווג א' לזיווג ב' תוך באור צדדי הספק מדיוק בלשונו של מרן וז"ל:
...הספק הוא בהיכא שהוא רוצה לגרש מטעם דמאיסה עליו והאשה אינה רוצה להתגרש דהעיכוב בא מצידה, דמצינו בזה למור"ם בסי' ע"ז ס"א שכ' וז"ל דאם רוצה לגרש מיד וליתן לה כתובתה אין מוסיפין לה על כתובתה ע"כ. וא"כ ודאי דה"ה נמי גבי מזונות דינא הכי דאין לה מזונות כמ"ש הרא"ם ז"ל ח"א סי' ל' והבי"ד הבאה"ט שם בסק"ו יעו"ש ויש להסתפק אם גם מרן ז"ל מודה בזה לד' מור"ם או חולק עליו? דהגם דמפשט דברי מרן שכ' ואם היא רוצה כופין אותו וכו'. משמע דהכל תלוי ברצונה ואין אנו חוששים לרצונו, אך הנה ממ"ש בתחי"ד בזה"ל המורד וכו' ואמר הריני זן וכו' אבל איני בא עליה וכו' דהכוונה בזה דהוא אינו רוצה לגרש רק רוצה לעגנה א"כ א"א דהגם דאינו רוצה לעגנה אלא רוצה לגרש וליתן לה כתובה רק היא שאינה רוצה דעכ"ז נק' מורד ומוסיפין הי"ל לאשמעינן רבותא דאפי' בכה"ג דהוא רוצה לגרש דעכ"ז מוסיפין, וא"כ מזה יש להוכיח דבכה"ג גם מרן אזיל ומודה דאינו נק' מורד ואין מוסיפין מאחר דהלכה רווחת קי"ל דהאשה מתגרשת בע"כ והוא הדבר במזונות דאינו חייב, ואת"ל דאין הדבר כן אלא דחייב במזונות לד' מרן ז"ל כל היכא דאינו בא בטענה מספקת, אכתי יש להסתפק בבא בטענה מספקת דא"א לו למתדר אתה אם חייב במזונות או לא?"
כתב הרב המחבר אחרי "האמנם נר' לחלק ולומר, דהנה הרא"ם ז"ל לא העלה ע"ד שפתיו רק תקנת הקהלות. ומעתה שפיר י"ל דע"כ לא כ' הרא"ם ז"ל דהוי העיכוב מצידה אלא דוקא בתקנת הקהלות דהיא תקנה בעלמא כשאר התקנות. דאין בה שום סרך איסור לבעל. רק קנס וכיוצא כשאר העובר על תקנת הק"ק ואפי' חרם אפשר אין כאן. ואף את"ל דיש חרם. אך אין כאן שום סרך איסור דשבועה וכיוצא. אבל היכא דיש שם שום סרך איסור מדינא כאיסור שבועה. במקומות שנהגו לכתוב בכתובה שנשבע שלא יגרשנה בע"כ [פעה"ק לא נהגו לכתוב כן כמ"ש בתשו' הון יוסף סימן א' ד"ב ע"ג]. וכן בזווג רא' דאיסור דרבנן מודה הרא"ם דחשיב העיכוב מצידו....
ועוד אני אומר דאף שנאמר דלד' הרא"ם אין חי' בין חרם לשבועה דבתרוייהו נק' העיכוב מצידה וא"ח במזונות. דעכ"ז לא מצי המוחזק לומר קי"ל כד' הרא"ם ז"ל. דמלבד מה שכבר הוכחנו דאין כן ד' מרן שקבלנו הוראותיו. עוד זאת דכבר כ' הב"מ הבי"ד הפתש"ו סק"ד דהרא"ם הוי יחיד במקום שנים שד' מהרי"ק והרא"ש דלא כהרא"ם. ולא יכול לומר קי"ל כס' יחיד וביחוד נגד הרא"ש ובפרט שהרב הגדול הח"מ שהוא אחרון הסכים למעשה שמחוייב בשאר וכסות. וכ' עוד הפתש"ו שם דבס' ישועות יעקב האריך בזה. ובסוף כ' ואבותינו סיפרו לנו מזקיני הגאון ח"ץ ז"ל שפע"א אירע בימיו שמורה א' הורה כד' הרא"ם ז"ל והוא ז"ל חלק עליו וסתר דינו אחר מעשה וכפה את הבעל שיתן לאשתו מזונותיה בשלימות ע"ש:"
ואולם אם בא בטענה מבוררת למה מאוסה עליו שהדין נותן לגרשה. סיים שם הפתש"ו בשם ישועות יעקב הנ"ל דאף שאין הדין נותן לגרשה בע"כ מחמת זה. מ"מ יוכל למנוע ממנה מזונות עד שתקבל ג"פ. וכן עשה במעשה שבאה לפניו ע"ש.
יג) באופן כלל העולה מהאמור דבמקומות הנוהגים להטיל שבועה על החתן שלא יגרשנה בע"כ וטוען שמאוסה עליו ורוצה לגרשה והיא אינה רוצה. ואינו מברר טענתו. דאינו יוצא מידי חיוב שאר וכסות. ואם בא בטענה מבוררת שהדין נותן לגרשה. אין עליו חיוב של כלום. אחז"ר אינה ה' לידי ס' שו"ת אמרי נועם [למהר"י דיין זצוק"ל אחד המיוחד מדייני ארץ הטובה יע"א]. וראיתי לו באה"ע סי' י"ג שנשאל בכעין נ"ד ממש שמורד בלי טענה מספקת ותחי' רצה לפוטרו מההיא דהרא"ם ושוב שת בחלקות בין התקנה לשבועה והעלה לחייבו מאחר דאינו בא בטענה מספקת יעו"ש בדב"ק ז"ל. וכן שוב מצאתי לה' אזן אהרן באות מ' אוכ"ד שכ"כ ממהר"י אלגאזי ז"ל ע"ש:
ועיין אבני האפוד סימן ע שהביא מכמה פוסקים שאם נטל קנין ושבועה על הכתובה שלא יכול לפטור עצמו ממזונות ע"י השלשת גט וכתובה. וכן הביא מכמה פוסקים דס"ל שאם נשבע שלא לגרש את אשתו שלא מרצונה לא יכול לפטור את עצמו ממזונות ע"י השלשת גט וכתובה.
ועכשיו אתייחס לנידוננו, בנוגע להשלכה החמורה העלולה להיווצר באם נפטור הבעל ממזונות, שאז האשה תאלץ לקבל גט וזאת ללא פיצויים מעבר לכתובה, וללא אמתלא מבוררת למאיסות.
עיין בשולחן ערוך אבן העזר סימן קיט סעיף ג:
ב לא יגרש אדם אשתו ראשונה, ג אלא אם כן מצא בה ערות דבר. הגה: אבל בלאו הכי אמרינן כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות (טור). ודוקא בימיהם שהיו מגרשין בעל כרחה, אבל אם מגרשה מדעתה, מותר (אגודה פ' המגרש וכ"כ הר"ן). (ב) ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה; ד אבל (ג) שניה, אם שנאה, ישלחנה.
ועיין בשו"ת הרשב"ש סימן תיא:
ומשמע מהכא דאסור לגרש אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה חשש זנות או דבר פריצות, אלא מיהו אם גרשה בדיעבד מגורשת, והכי איתמר בגמ', ובירושלמי מוסיף בה חומרא שאם גרשה עובר בלא תעשה, אלא שרבוותא ז"ל אמרי שאינו מסכים עם גמרתינו, ולפיכך תפסו על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"י מהלכות גירושין שאם שנא אשתו ראשונה שיכול לגרשה, שהרי בגמרא אמרו דוקא באשתו שנייה, וכן תפש עליו ג"כ בעל הטורים ז"ל. ובאשה כזו שאסור לגרשה אם אינה רוצה להתגרש והוא רוצה לגרשה שהוא חייב במזונותיה, וכל שכן שאין בית דין נזקקין לו להתגרש. ואני אומר דבי דינא דמזקקין ליה משמתין להו לפי שהוא עובר על דברי חכמים ז"ל, כדאמרינן בנדרים בפ"ב מי שנזר ועבר על נזירותו נוהג איסור כימים שנהג בהם היתר ובי דינא דמזקקין ליה משמתינן ליה, אלמא כל שאסור לעשותו לכתחלה ועבר הבית דין ההדיוט ההוא ונזקק לו משמתינן לההוא בי דינא, וחייבים הבית דין למנוע הסופר לכתוב והעדים לחתום כיון דאיכא איסורא.
משמע שבהתיחס לאשתו ראשונה, אפילו שנאה לא יגרשנה, אא"כ מצא בה ערות דבר ואיך בית-הדין יתן יד ולו בעקיפין שתתגרש ע"י לחץ הפסקת מזונות.
ועיין שו"ת ישיב משה סימן לד ובשו"ת שואל ונשאל סימן עה דס"ל הכי דאין מגרשים אשה ראשונה אא"א כן מצא בא ערות דבר.
יצויין כי יש מקומות בקהילות ספרדיות שונות שלא נהגו כמקום מושבו של המחבר שואל ונשאל, באופן שבי"ד מסדר גירושין לאשה ראשונה, למרות שאין בא ערות דבר, כשהמדובר בהסכמת הצדדים, ולחילופין ,כאשר הבעל היה מוכן להשליש כתובתה וגטה מאחר ולדעתם יש לאפשר אז הליך מתן הגט,היות ויש איסור לשבת עם אשה אם בדעתו לגרשה,ואם היה סירוב מהאשה להתגרש ניתן לבעל היתר נישואין, ולענ"ד זה הרקע והסיבה לכתובות הגדולות הנהוגות באותן קהילות המהוות פיצוי נאות לאשה במשבר הזוגיות, ולכן מאחר ובנידוננו לדעת בית-הדין הגדול המדובר באשה שלא חייבת גט למרות השלשת גט וכתובה, וניתן להבין זאת, מאחר והאשה לא אשמה בקלקול הנשואין, לא שייך להטיל עליה חיוב גט הגורר בעקבותיו סנקציות, וכן לא שייך לאמץ השלשת גט וכתובה כמנוף להיתר נשואין, דלאו כל אנפין שויין בגובה הכתובה למרות שיש ביכולת הבעל להתחייב סכום גבוה, וזאת מתוך עניות הדעת או סיבה אחרת וכדומה, וימאס באשת נעוריו בכתובה שלא נכלל בה מרכיב פיצוי נאות .
ובסיכום, נ"ל לקבל ערעורה של האשה מאחר ולא שייך לפוטרו ממזונות ולבוא עליה בעקיפין לקבלת גט.
ובנידוננו נ"ל עקרונית, ומבלי להכריע, וזאת כאמרת אגב, באם תנתן לאשה אפשרות בחירה לקבל המגיע לה לפי חוק איזון משאבים, או כתובה בשלמותה, ויתכן שניהם לפי קביעת בית-הדין, ובכל זאת תסרב לגט, יתכן שיש מקום לדון בהיתר נשואין, וזאת מבלי לחייב האשה בגט.
הליך זה ניתן להיעשות רק במצב של פירוד ממושך ביניהם, והנשואין התרוקנו מתוכנם בגלל מאיסות הבעל באשה. תימוכין לכך וברוח הדברים דלעיל, יש למצוא בדברי הריב"ש סימן צט, דס"ל בנשבע שלא ישא אשה על אשתו כי אם מרצונה ופייסה בממון במה שחברתה מתפייסת, הו"ל אנוס בשבועה ומתירים לו לישא על אשתו. פסיקתו של הריב"ש ניתן לאמצה גם בנידוננו מאחר והוא אנוס, וזאת למרות השבועות השונות, כלומר שבכתובה הנהוגה כיום נוסח השבועה הוא "נשבע שלא ישא אשה על אשתו כי אם ברשות בי"ד".
יצויין שהליך פס"ד להיתר נישואין באם יאושר יש לו השלכה לחובת הבעל למזונות אשתו הראשונה.
(-) ציון אלגרבלי, דיין
תשובה לדברי הגר"צ אלגרבלי שליט"א.
כב' הגר"צ האריך ואני אקצר.
לא יתכן בסברא שבאופן שהאשכנזים מקילים בחדר"ג של גרושין בע"כ ותהיה תקנת הקהילות של עדות המזרח חמורה הימנה (ביחס לבעל). ואפרש דברי:
הח"מ והב"ש הסבירו שאינם מקבלים את הרא"ם משום שבאם כל בעל יוכל לומר טלי גיטך וכתובתך ויפטר ממזונות, א"כ לא הועילה תקנת ר"ג והחרם מאומה, כיון שע"י שלילת המזונות תאלץ האשה להסכים להתגרש כדי שתנשא לבעל אחר שיפרנסה.
ע"כ שזה גופא כלול בחרם שלא יוכל ליפטר ממזונות וכן הדין במגרש שוטה (שיכולה להתגרש).
ובכל זאת פוסקים קהילות האשכנזים עפ"י הבית יעקב ועפ"י הישועות יעקב, שכאשר יש לבעל אמתלא מבוררת לטענת המאיסות, אזי נהי נמי שאינו רשאי לגרשה בעל כורחה אבל התקנה הנלוית שגם אינו יכול להפטר ממזונות, לא חלה.
א"כ לא מסתבר כלל, שתקנת קהילות הספרדים שלא לגרש בע"כ, תהיה שונה.
השבועה היתה רק שלא ישא אשה עליה וזאת אין אנו מתירים לו, וא"ת שע"י בטול מזונות היא תסכים לקבל גט ויוכל לשאת אשה מ"מ לא עבר בזה על השבועה שהרי לא נושא אשה על פנויה. כל מה שנכון הוא שתקנת קהילות ספרד ומנהגם שלא לגרש בעל כרחה לא תתקיים באם יהיה על האשה אלוץ של הפסד מזונות.
אולם כך גם הדין בחרם התקנת ר"ג, כפי שבארנו.
ואמנם ברור שבית-הדין צריך להיות זהיר ולבדוק שאכן יש כאן "מאיס עלי" אמיתי ואמתלאות צודקות. אבל בנדון זה שהם פרודים שנים רבות והתרשמות בית-הדין האזורי (בדעת רוב) שהאשה מורדת, הגם שאין אנו מקבלים זאת, מ"מ זה ודאי הוכחה שיש שנאה גדולה מצד שני הצדדים, וכל מה שאפשר במסגרת ההלכה יש לדאוג להפרדה ולגט ולא לתת "נשק" נוסף ביד האשה לעיכוב הנישואין.
בענין כתובה, בית-הדין הגדול הרחיב את גובה הכתובה ע"י פשרה. וחוק יחסי ממון - גם אם נדון בו - אינו עילה לעכוב הגרושין או לפחות למניעת הפסד המזונות.
(-) חגי איזירר, דיין

ראיתי מ"ש קודמי, הרה"ג חגי איזירר, ולענ"ד שמאחר ואצל ספרדים, נכתב בכתובה, שהבעל נשבע שלא ישא אשה על אשתו כ"א ברשות בית-הדין, נמצא שקיימת קולא בהתרת שבועה, כלומר שהשבועה היא על דעת בי"ד. ולכן כאשר יפצה הבעל האשה בפיצוי מתאים, יש להתיר השבועה. כמו כן יש לומר שלא חלה השבועה בכלל, כאשר בית-הדין מרשה לשאת אשה על אשתו, עיין מהריב"ל. קולא זו מאפשרת שניתן להחמיר על הבעל שעליו לשלם מזונות, ולא להפטר ממזונות בהשלשת גט וכתובה ללא פיצוי מתאים.
(-) ציון אלגרבלי, דיין
לאור הנימוקים דלעיל, מחליטים ברוב דעות, כאמור בפסק דינו של הרב ח' איזירר.

ניתן ביום ז' תמוז תשס"ח (10/07/2008)
(-) הרב אברהם שרמן, דיין-יו"ר (-) הרב חגי איזירר, דיין (-) הרב ציון אלגרבלי, דיין