בפנינו ערעור על פס"ד של ביה"ד הרבני האזורי באשדוד מיום י"ח בסיון תשס"ב בדיין יחיד.

קדם לפס"ד זה הסכם חלוקת רכוש שנערך ביום כ"ח באדר א' תש"ס ואושר על ידי ביה"ד והחלטה נוספת מיום כ"ב באייר תשס"א, לפיו, יקבע בהסכמת הצדדים כי שווי הנכס למימוש מהיר יעמוד על סך 262,000 דולר.

ביום י' בכסלו תשס"ב נתן ביה"ד האזורי החלטה הקובעת כי מאחר ובהסכם הגירושין לא נכתב כל תנאי לכך הרי יש פה התחייבות של הבעל ביחס לחלוקה של 40 מול 60 אחוז, וכן התחייבות נוספת על סך 5,000 דולר והתחייבויות אלה הם ללא תנאים, ולכן לא ניתן להתנות עליהם אחר חתימת ההסכם. יתרה מכך, הרי שהבעל היה מודע לבעיית עיכוב ביקורי הבנות כאמור בפרוטוקול מיום 9.12.99 ולמרות זאת לא ראה לנכון להכניס תנאי זה בהסכם.

הארכתי לצטט כל הנ"ל מפני שהבעל טוען טענות רבות הן בכתב הערעור והן בטענות נוספות בהם המערער מודה שההתחיבות היתה בגובה של 60 אחוז לאשה אך טוען, הסדר זה נקבע עקב רצונו של המערער להעניק לבנותיו מתוך הבנה כי יתקיים ביניהם קשר חם ויש לבטל הסכם זה.

כן מערער על החלטת ביה"ד כי הערכת השמאי אינה. כן הוסיף טיעון שהמערער לא ישלם את התשלום השוטף עבור המשכנתא שכן המשיבה גרה עם מאהבה.

כן העלה טיעון על כך שביה"ד קבע שישולם לפי שערו של הדולר מתאריך נובמבר 2000 ולא כפי שער הדולר בתחילת מאי.

אחרי העיון נראה שיש לקבל את הערעור בחלקו ואילו עיקרי פסק הדין של ביה"ד האזורי הנו בתוקפו.

א.הערכת השמאי כי שיווי הדירה הוא בסך 262,000 דולר הינה הערכה סופית, ואין מקום לערעור, כן אין לקבל את הערעור על התחייבותו לתת סך של חמשת אלפים דולר לידי האשה.

טענת הבעל שכיון שהבנים אינם רוצים להפגש עמו, על כן מתנתו היא בטלה שלא על דעת כן הוא נתן. טענה זו כבר עלתה בספרי הפוסקים והיא נדחית וביחוד כשמדובר במתנה שהאב נותן לבניו, וכבר כתבנו בזה במקום אחר, והננו לצטט חלק השייך לתיק זה.

בש"ע אה"ע סימן צ"ט סעיף ב' נאמר: הנותן מתנה לאשתו אע"פ שהוא מגרשה מדעתו זכתה במתנתה ע"כ, והרמ"א שם כתב נ"ל כאן טעות אלא כך ראוי להיות שבע"ד שמרשה שלא מדעתה כגון שסרחה עליו אפילו הכי מתנתו שלה ע"כ, וכתב שם הטעם בח"מ ס"ק ז ... אבל הנותן לאשתו קרקע או מעות או אפילו שאר מטלטלין שאינן ראוין ללבוש ולהתנאות זה נגבה בין באלמנות בין בגירושין כל שאינה מורדת בו דלא גרע מתוספת שליש שמוסיף לה בכתובתה דאטו מאן דיהיה מתנה לחבריה ולרחמיה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם וכו' עכ"ל.

והחתם סופר בתשובה באה"ע סימן קמ"א (הובא בפתחי תשובה כאן) הוסיף דבר הלבוש שכתב אפילו מצא בה דבר ערוה נוטלת המתנה וכתבו הגאונים דשדרו ממתיבתא טעמא דמילתא משום שכמה פעמים אדם נותן מתנה לאוהבו וכי יעמוד לו ערב שיהיה אוהבו לעולם, כי סלקא דעתך שאם ישנאהו אחר זמן יחזור לו המתנה בתמיה ובזה אפילו הרז"ה והר"י מודים וכן כתב להדיא הרא"ה אעפ"י שהוא מהסוברים דגרושה שמן מה שעליה, מכל מקום מתנת קרקע ומטלטלין מה שאינו להתקשט פוסק בהדיא שהגרושה נוטלתן עכ"ל.

אמנם במרדכי בבא בתרא פרק א' סימן תצ"ג כתב מעשה באחד שנתן מקצת נכסיו לצדקה בעת מותו לימים ירדו קרוביו מנכסיהם וגדולי ביתו היו אומרים שיש ליתן אותה צדקה לקרוביו שירדו מנכסיהם דתנאי פ' יש נוחלין הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואחר כך בא בנו מתנתו מתנה רבי שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה בידוע שאילו ידע שבנו קיים לא היה כותב לאחרים ואמר רב נחמן הלכה כר"ש בן מנסיא וכו' הכא נמי אמרינן דעתיה שאילו ידע שירדו קרוביו מנכסיהם לא היה מניח קרוביו ונותן לאחרים הלכך יהבינן לקרוביו ויש גדולים אחרים שחלקו עליהם דאדרבה אומדין דעתיה שאפילו היה יודע שעתידין לירד מנכסיהן הנה יהיב צדקתי לעניים דמירי הוא טעמא דיהיב אלא כי היכי דתהוי ליה כפרה ותלך לפניו צדקתו וכו' אלא ודאי הואיל ובההיא שעתא עשירים הוו אין להם באותה צדקה אלא כשאר עניים עכ"ל.

ודברי המרדכי אלו הביאם בקובץ שיעורים ב"ב סימן תמ"ד תמה וכתב עליהם שאין זה מוסכם והביא דברי שו"ת מהר"ם בן ברוך סימן תתקמ"ב ומה ששאלת אם שייך אומדנא דר"ש בן מנסיא גבי נדרים וצדקות לא שייך אומדנא דלאחר זמן ודאי אם באותה שעה טעה בדבר שהיה סבור שהוא כך ואינו כך כגון שור שחור שיצא מביתי הקדש אבל אם בההיא שעתא לא טעה חל הנדר ולא בטול בשום מילתא דאתי לאחר זמן, דהא חזינן דכלבא שבוע הוצרך להתיר נדרו אע"ג דאין לך אומדנא גדולה מזו דאדעתא דגברא רבה כמו רבי עקיבא לא נדר וכו' דבשביל דברים דלאחר זמן אין לבטל הנדר וכו' עכ"ל.

והרב משכנות הרועים מערכת מ' אות רנ"ט כתב: ראובן נתן חזקת קרקע אחת מהיות ולאחר מיתה כדבעי למיעבד, ומחמת קטטה עם בנו עמד ומסר הקרקע להקדש גוים שאינו יכול להצילה יש מי שהורה שצריך לקנות אחר בשוויה ויאכל הפירות האב והרב מהר"י בן מיגאש ז"ל חולק עליו אלא שמים כמה גרם לו הפסד ומשלם עיין בתשובת הגמ' סימן צ"ן וכו' עכ"ל הרי לא נסתפק להם כלל אם יכול לחזור אחר שהיתה קטטה בינו לבין בנו וע"כ דאין הוא יכול לחזור בו כלל.

והנה לא מבעיא לשיטת רוב ככל הפוסקים שסוברים שבמתנה שנתן אדם לחבירו אינו יכול לחזור בו ממתנתו אף אם בינתיים נעשה שונאו דודאי גם בנותן מתנה לבנו אינו יכול לחזור בו אף אם בנו לא מכבד אותו ולא מבקר אצלו שהרי ומה איש זר שיתן לו מתנה ובודאי לא נותנים מתנה לאיש זר דאין אדם זורק את כספו אלא שיש איזו סיבה שחבירו עשה לו איזו טובה וכדרך בני אדם שנותנים ומקבלים כפי שמוזכר במסכת בבא בתרא דף קמ"ב על שושבינות שנותן ומקבל ואפילו יכול לתבוע את חבירו אם לא השיב לו מתנה כמוזכר בטור אבן העזר סימן ס', וכן איתא במסכת מגילה דף כ"ו ע"ב היתר נתינת בית הכנסת במתנה והטעם אמרה גמ' שם אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה הדר הוה ליה מתנה כמכר ע"כ הרי דכל מתנה שאדם נותן לאחרים בודאי שיש לו סיבה או שבעבר היטיב עמו או שמקווה שיטיב עמו לעתיד, ובכל זאת ס"ל לרוב הפוסקים דהאם לעולם חוסן, האם לעולם הוא צריך שיתחייב שיהיה חבירו וידידו של הנותן, ולכן אינו יכול לחזור בו.

כל זה שיך באדם דעלמא. שונה הוא הדבר באב הנותן מתנה לבנו שבודאי מדוע אדם נותן לבנו רק מתוך אהבה שהוא אוהב את בנו וככל שאוהב אותו יותר כן נותן לו מתנות יותר, ואולי בהיפוך ככל שהאב נותן יותר מגביר אצל האב אהבה לבן יותר ובודאי שאין כוונת האב שנותן לבנו מפני שמצפה לקבל חזרה מתנות מבנו.

ועל יסוד זה נחדשו כמה הלכות בדיני קנינים בחושן משפט סימן ר"י סעיף א': אין אדם מקנה למי שלא בא לעולם. לפיכך המזכה לעובר של אחר לא קנה ואפילו אמר לכשוולד באם היה בנו קנה ואפילו לא אמר לכשיוולד ע"כ, והביא שם בהגהות רבי עקיבא איגר דברי הרב המבי"ט ח"ב סימן קל"ז דהוא הדין במקנה דבר שלא בא לעולם לבנו ולבתו דדבר שלא בא לעולם או לדבר שלא בא לעולם כי הדדי נינהו ע"כ, ועיין שם בקצות החושן ס"ק ג' וס"ק ד', ובפתחי תשובה שם הביא שהרב שער המלך הקשה על סברת המבי"ט, והארכתי בזה בקובץ זכור לאברהם תשנ"ו עמוד שס"ג אות כ"ט באות קנ"ד באורך.

ועיין גם בספר ערך השולחן ח"מ ח"ג סימן ר"י ס"ק ב' שכתב: נראה דאפילו נתן לעובר דבר שאינו ברשותו כגון הלואה דאיכא תרתי דבר שלא בא לעולם לדבר שלא בא לעולם. לעובר שלו קנה. וכן מצאתי בתשובת מהר"ם הקצרות סימן קל"ג ראובן שהיה שכיב מרע והיתה אשתו מעוברת והוכר העובר ונתן לאשתו כל נכסיו לבר חוב יש לו על השטר ונתנו לעובר קיימא לן בפרק מי שמת כרבי יוחנן דאמר המזכה לעובר קנה וכו' עכ"ל.

והשדי חמד במערכת אות ד' סעיף ד' הביא שהרב שארית יעקב (אבי המהרי"ט אלגזי) כתב דגם בדבר שאינו קצוב שדעת הרמב"ם דאין יכול להתחייב מכל מקום אך לגבי בריה מתחייב משום דדעתו של אב קרובה אצל בנו ע"כ ע"ש.

ולכן נראה לי דאפילו לשיטת המרדכי הנ"ל שכאשר יש אומדנא שאדעתא דהני לא נתן, בכל זאת בנותן לו מכתה אין דין זה דרחמי האב על הבן הם רבים. וביחוד בתיק זה שכבר בפרוטוקול מיום ח' בניסן תשנ"ט נאמר שיש בעיות בנושא ביקורי האב עם בנותיו ובכל זאת האב נתן מרצונו מה שנתן לבנות ולא התנה שום תנאי בחתימת ההסכם. הסכם הגירושין ביום כ"ח אדר א' תש"ס וכן נאמר בפרוטוקול שם שקבלו הצדדים בקנין על כל פרטי ההסכם ועל כן דוחים את ערעורו בזה.

עוד נקודת ערעור העלה האב כיון שבדירת המגורים מתגורר גבר זר אם האשה בדירה שהיתה משומרת לשניהם הינו דורש פטור מתשלום חלקו בתשלומי המשכנתא, בכתב תגובתו של ב"כ האשה הוא כותב בעיני טענה זו הינה מקוממת וחסרת תום לב. המשיבה מתגוררת לפחות עם יהודי ובן דת משה וישראל מנגד בינתיים נישא מר חייל בקפריסין לגויה נוצריה עובדת זרה מפיליפינים וככל הידוע לח"מ הינה בחודשי הריון מתקדמים.

כפי הנראה סבור ב"כ האשה כי בית הדין קונס קנסות וקובע לה אמת מידה מי צדיק ומי יותר רשע. ב"כ מודה כי האשה מתגוררת עם גבר זר בבית המגורים המשותף טרם נקנה ע"י אשה ורק הוא טוען שלפחות האשה יותר צדיקה מן הבעל שהיא חיה עם יהודי והוא עם גויה, הנחה זו אינה נכונה כלל. ביה"ד לא דן לפי מעשיו של אדם ולא כמהות התביעה ובעקרונות ההלכה ולא קונס קנסות והדברים הם ברורים בהלכה כי אסור לו לדיין לדון ולבדוק בציציותיו של האב או של האם, והדברים מפורשים בהלכה כדלהלן:

שני לאוין בתורה הנוגעים במישרים לדייני ישראל הדנים לפי תורתינו הקדושה תורת אמת וצדק.

לאו ראשון הוא: ודל לא תהדר בריבו (משפטים כ"ג ג') והסביר ספר החינוך מצוה ע"ט וז"ל: שלא יחמול הדיין על החלש והדל בשעת הדין אלא שידון דינו לאמתו לא על צד החמלה עליו, אבל ישוה דין העשיר והדל להכריחו לפרוע מה שהוא חייב שנאמר ודל לא תהדר בריבו ונכפל זה העניין במקום אחר שנאמר לא תשא פני דל ולשון ספרא: שלא תאמר עני הוא זה. ואני והעשיר חייבים לפרנסו, אגבינו ונמצא מתפרש בנקיות, תלמוד לומר לא תשא פני דל עכ"ל. זה צדק של תורתינו הקדושה.

ומצוה שניה באותה פרשה (משפטים כ"ג ו') לא תטה משפט אביונך בריבו, וכתב בספר החינוך מצוה פ"א וז"ל: שלא להטות הדין על אחד מבעלי הדין בשידע שהוא בעל עבירות שנאמר לא תטה משפט אביוניך בריבו. ופירושו שהוא אביון במצות שאין במשמע שיהא אביון בממון שאין צריך לומר שלא יטו עליו הדין לגזול ממנו בעוניו אלא נצטוינו שאף על פי שהוא רשע לא יאמר הדיין הואיל ורשע הוא אטה עליו את הדין, כי המשפט ברשעים לאלקים הוא ולא לך וכו' שורש הטיית הדין בכל אדם דבר מושכל הוא עכ"ל ספר החינוך.

מצוות אלו הם נר לכל דיין בישראל שיודע להתעלות על כל רגשות החמלה על עני, כאשר הוא רואה שהעני חייב לעשיר ואכן הוא מרשיעו ומחייבו.
וכך נפסקה ההלכה בהרמב"ם פרק כ' מהלכות סנהדרין הלכה ה' וז"ל:

באו לפניך שניים לדין אחד כשר ואחד רשע אל תאמר הואיל ורשע הוא זה וחזקתו משקר וחזקת זה שאינו משנה בדיבורו אטה הדין על הרשע על זה נאמר לא תטה משפט אביונך בריבו אף על פי שהוא אביון במצות לא תטה דינו ע"כ, וכך העתיק לשונו גם בשו"ע חו"מ סימן י"ז סעיף י' והוסיף מרן בשו"ע וכתב: אלא לעולם יהיו שני בעלי הדין בעיניו כרשעים ובחזקה שכל אחד מהם טוען שקר וידון לפי מה שיראה לו מן הדברים וכו' עכ"ל.

והרמב"ם בספר המצות מצוה רע"ח כתב: שהזהיר הדיין כשידע שהוא אדם רשע ובעל עבירות להטות דינו והוא אומרו יתעלה לא תטה משפט אביונך בריבו, ולשון המכילתא רשע וכשר עומדים בדין לפניך לא תאמר הואיל ורשע הוא אטה דינו תלמוד לומר לא תטה משפט אביונך בריבו אביון הוא במצות כלומר אף על פי שאביון הוא במצות לא תטה דינו עכ"ל. ועיין בספר שדי חמד אסיפת דינים מערכת ה' אות ג' הטיית דין שהרחיב הדברים והסביר: שלא יעלה על לב הדיין לקונסו בהטיית הדין לפי שהוא רשע ובעל עבירות שאף שהוא רשע ובעל עבירות צריך לדון דין אמת לזכות את הזכאי בדינו, והוסיף השדי חמד וכתב: ואף שיש כח ביד בית הדין להכות ולהעניש אפילו שלא כדין כמו שכתוב "בית הדין מכין ועונשין שלא מן הדין". נראה דהטעם הוא כדי שכל העם ישמעו ויראו ולא יוסיפו בני עוולה, וכל זה שייך דוקא שעושין הדבר דרך עונש ונקמה, אבל מה בצע בהטיית הדין והוא לא ידע מזה רק חושב בדעתו שכן שורת הדין מחייבת. וגם כל העם ישמעו ולא יראו כי איזה רושם תעשה בלבם הטיה זו אחר שאין הדבר ידוע כי אם לדיין בלבד וכו' והרואים שדנו דין זה בית דין יפה וחייבו אותו יחשבו שכן שורת הדין נותנת ויקבעו דין זה להלכה, וגם יש חשש זילותא דבי דינא כי מחר ומחרתו יבוא לפני בית דין זה ממש בשני כשרים והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע כדינו שלא כמו שדנו אתמול ונמצא שם שמים מתחלל וכו'. עכ"ל.

ולכאורה יש להקשות ממשנה מפורשת במסכת בבא בתרא (דף קנו ע"ב) אמרו לו מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה ואמרה תנו כבינתי לבתי והיא כשנים עשר מנה ומתה וקיימו את דבריה אמר להן בני רוכל תקברם אמן ע"כ.

ופירשב"ם אמר להן אין מביאין ראיה מבני רוכל דרשעים היו והלואי שתקברם אמם כדמפרש טעמא בגמרא וקנסא הוא דקנסום רבנן לקיים מתנת אמם לבתה ובלא קנין עכ"ל.

ולכאורה למה הותר להטות את הדין ולזכות את הבת אפילו בלא קנין רק בגלל שהיו רשעים שמקיימים קוצים בכרם ולדעת רבי אליעזר הוי כלאים ואסור.

ונראה שכבר רבינו המאירי בבית הבחירה בסוגיא שם הרגיש בקושיא זו וכתב: כלומר שרשעים היו ורוח חכמים נוחה להשאירה לבת משיחזרו הנכסים לבנים. הא מן הדין אין בדבריה כלום ואף על פי שהיה להם לחוש להטיית הדין שמא הבנים לא הזמינוה לדין על כך עכ"ל המאירי.

וכנראה שהן דעת רש"י שכתב במסכת גיטין דף ט"ו ע"א שהובאה משנה זו ופירש"י בד"ה תקברם אמם וז"ל: קללה היא כלומר לא יעלו על לב ולא יזכרו בבית המדרש לראיה וכו' לפי שלא דקדקנו בהן איך היתה אותה צואה שמתוך שהיו רשעים לא הוזכרו בבית המדרש עכ"ל. ודייק מדבריו בשדי חמד אסיפת דינים מערכת ה' אות ג וז"ל: ומשמעויות דברי קדשו דלא נטפלו בית דין באותה צואה כלל לפי שלא היתה רוח חכמים נוחה מהם וכו' ולפי זה אין מגוף הש"ס שום ראיה למה שנסתפק הרב פני מבין דודאי רשאין ב"ד לחשוך עצמם מן הדין, אבל לאחר שנטפלו לפסוק הדין צריכים הן לדון דין אמת ולזכות את זכאי בדינו אף שהוא רשע ובעל עבירות עכ"ל השדי חמד. וסייעתא לדבריהם מדברי המאירי הנ"ל שאם היו הבנים באים לבית דין לתבוע היו דנים אותם כדין.

והרב תפארת ישראל שם בב"ב כתב וז"ל ורבותינו פירשו במשנה שרשעים היו קנסום חכמים. וקשה לי ממה דאיתא במכילתא משפטים רשע וכשר עומדים לפניך בדין אל תאמר הואיל ורשע הוא אטה עליו הדין תלמוד לומר לא תטה משפט אביונך אביון הוא במצות. ונראה לי דזהו באינו ראוי ברשעתו לקונסו רק שיחשוב הדיין הואיל שרשע הוא ודאי טוען שקר וראוי להטות עליו את הדין. אבל בני רוכל שהחזיקו ברשעתן שזרעו קוצים בכרם דהוה ליה כלאים אליבא דרבי אליעזר להכי הודיעום חכמים שאף על פי שהדין עמם קנסום והפקר ב"ד הפקר עכ"ל. ועיין שם בשדי חמד שהביא דבריו ופלפל בהם. ושם הביא דברי הרב מצוות השם בפרשת משפטים שכתב דלפי פירוש רשב"ם שקנסנו אותם כתב ומיהו לא שייך קנס אלא במילתא דשייך לאיסורא דעבד עיין בכורות דף ל' ע"א דקיימא לן כרבי שמעון וצ"ע ע"ש.

ואשתמיטיה דברי הרב יד רמה כאן בב"ב שכתב ז"ל: מיהו שמעינן מדרבי אליעזר דמאן דמקיים קוצים בכרם שרי למלטייה ולמקנסיה אפילו דדינא אחרינא דהא רבי אליעזר קא לייט להו לבני רוכל וקסבר דקיימו דברי אמן קנסא הוא דקנסינתו והפקר ב"ד הפקר עכ"ל. וברור שכוונת הרב יד רמה הוא שלא בכל מקום קונסים דוקא באיסורא דעבד אלא בכל מקום לפי עניינו ובמקיים קוצים בכרם נ"ל לקנוס גם שלא מעניינו.

ולדעתי יש להביא ראיה לדברי הרב תפארת ישראל מהא דאיתא במס' ראש השנה (דף כ"ב ע"ב) "תנו רבנן וכו' אמרו לו מאתים זוז נתונין לך במתנה והשוכרך ימתח על העמוד וכו' ע"כ. ורש"י שם האריך בפירושו וכתב וז"ל: מאתים זוז נתונים לך במתנה ותהא רשאי לעכבן ואע"פ שלא השלמת תנאי שלך לשוכרך דיש רשות לב"ד לקנוס ממון ולעשותו הפקר וכו' עכ"ל. ולכאורה רש"י האריך כאן הרבה שאין זה מדרכי (ראה בית הבחירה להמאירי בפתיחה למסכת אבות שכתב על רש"י: וראש לכל החיבורים שנתחברו דרך פירוש הם פירש"י ז"ל ואם רבו הלוחמים עליו כלי זינו עליו ותשובתו מתוך דבריו כולם נכונים למבין אין מעלתו ניכרת רק ליחידים כי במילה אחת יכלול לפעמים תירוצים של חבילי קושיות וכו' עכ"ל).

ולכן נראה לי שרש"י באריכות דבריו כאן בא לתרץ קושיא זו דהיאך אפשר להטות הדין עליהם והא איכא משום לא תטה משפט אביונך ועל זה השיב רש"י שכך אומרים להם במפורש שרשאי אתה לעכבן ואעפ"י שלא השלמת תנאי השכירות ומן הדין חייב אתה להחזיר עם כל זה אנו קונסים אותם ונותנים לך את המאתיים זוז במתנה. [ועיין בנתיבות המשפט ח"מ סימן ט' מה שלמד מסוגיא זו ומה שדחה דבריו בספר תרועת מלך סימן נ"ח].

אמנם מצאתי בשו"ת שבות יעקב ח"א סימן קמ"ה שרצה להביא ראיה ממעשה זה לנדונו באחד ששכר בעשרה זהובים עד שיעיד בשקר והעד נמנע ולא העיד לו ותבעו לדין שיחזיר לו את שכרו והלה כפר בכל והביא הרב שבות יעקב ראיה ממעשה זה שקנסו בשביל עדות שקר ואחר כך דחה ראיה זו וכתב דשאני התם שכסף היה של הבייתוסים שהם כאפיקורסים וכו' ועוד כתב דיש לומר דדוקא התם משום מיגדר מילתא שלא יטעו הצדוקים את כלל ישראל בתיקון המועדות קנסו אותם. ואחר כך כתב שבספרו משפטי יעקב העלה שאף כשהיריד רגיל בדבר עבירה או שעשה דבר עבירה בפרסום במידי דשכיח גם כן מיקרי מיגדר מילתא ויש רשות לבית דין לקונסו ע"ש. וא"כ גם בנדון של בני רוכל שהיו מפורסמים ורגילים בכך יש רשות לקנוס אותם ולהפסידם ירושת אמם ומודיעים להם שבשביל זה הם נקנסים. שהם מקיימים קוצים בכרם.

ועל כן נראה לנו כי צדק הרוב לפוטרו מתשלום חלק במשכנתא באותה התקופה שהחלה להתגורר עם גבר זר בבית, ומכיון שאין לנו נתונים ממתי החלה להתגורר עם הגבר הזר בבית, על ביה"ד האזורי לזמנם ולקבוע את התאריך הקובע כי מאז האב פטור מתשלום משכנתא.

כן יש לחשב את התשלום לפי שער היציג ביום שהאשה הכניסה לבנק את תמורת הדירה.

(-)שלמה בן שמעון

מצטרפים למסקנה.

(-)אברהם שרמן (-)מתתיהו שרים

לאור האמור לעיל מוחלט כנ"ל.
ניתן ביום כ' שבט תשס"ג (23/01/2003)
(-) הרב שלמה בן שמעון, דיין - יו"ר (-) הרב אברהם שרמן, (-) הרב מתתיהו שרים,