בתאריך י"ט באלול תשנ"ו קבענו כי ב"כ הצדדים יסכמו את טענותיהם בערעור שלפנינו. הסיכומים שקבלנו מתרכזים בשלוש נקודות עיקריות: א. סמכות. ב. דינה של התוספת לבית. ג. תשלום שכ"ד.

נתיחס לדברים אחד לאחד.

סמכות. טענת ב"כ המערערת כי כריכת הרכוש בתביעת הגירושין נפלה, מאחר ותביעת הגירושין של המשיב נדחתה. ב"כ המערערת מסתמך בזה על החלטת ביה"ד הגדול מיום ט' באדר תשנ"ג.

ובכן, אין בהחלטה זו כל התיחסות לתביעת הבעל לגירושין, אלא אך ורק לתביעתו לשלום בית ולהכרזה כמורדת.

תביעתו של הבעל היתה "גירושין ובכרוך להם דיון ופסיקה בענין מורדת החזקת ילדים וחינוכם ובענין הרכוש. קודם לכן הגיש הבעל תביעה לשלום בית. ביה"ד האזורי דחה את תביעתו לשלום בית, אולם פסק שעל הצדדים להתגרש. (פס"ד מיום כ"ג בניסן תשנ"ב). פסה"ד הנ"ל אושר בביה"ד הגדול בתאריך ט' באדר תשנ"ג - כך שתביעת הגירושין בודאי שלא נדחתה. תביעת שלום הבית בלבד היא שנדחתה.

בנסיבות אלו אין מה לדבר על חוסר סמכות. יצויין כי בימ"ש השלום החליט בתאריך 25.2.92 כי הסמכות לדון בענין הרכוש מסורה לביה"ד הרבני בלבד. לא הוגש ערעור על כך לעראה גבוהה יותר, ואן מקום לערעור כעת כאשר בתי הדין האיזורי והגדול עוסקים כבר מספר שנים בנושא חלוקת הרכוש.

התוספת לבניה. ביה"ד האיזורי קבע כי החדר הנוסף שבנה הבעל שייך לו, אולם מרכיב הקרקע של התוספת שייך לשניהם.

מבחינה משפטית אין פגם בהחלטה זו. הצדדים נישאו לפני תחולת חוק יחסי ממון בין בני זוג. גם "הילכת השיתוף" המקובלת ב"בתי המשפט, אינה רואה את השיתוף כשריר וקיים, כאשר הצדדים אינם מקיימים חיי שיתוף ביניהם ושקועים בדיונים משפטיים מייגעים. משכורתה של האשה נשארה לה בלבד, ולא שימשה לצרכי הבית, כך שיש לראות בזה הסכמה לאי שיתוף ביניהם.

אולם מבחינה הלכתית, יש לדעתי מקום לערעור בנקודה זו. בשו"ע אבהע"ז (סימן פ"ח ז-ט) נפסק כי מוציא הוצאות על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, באם אינה מורדת עליו. וכתב הב"ש (סקי"א) שה"ה אם בנה פלטין ודר בהם. והרי מרכיב הקרקע שייך לשניהם, כפי שפסק ביה"ד האיזורי וביהמ"ש המחוזי - כך שהבניה נחשבת בבנה פלטרין בנכסי אשתו. יצויין כי התוספת נבנתה בעקבות פס"ד של הרב שיר מכפר סבא שאליו פנו הצדדים במטרה לעשות שלום בית (בתאריך ט' באייר תשמ"ז), והוא אכן פסק ביום כ"ד באב תשנ"ו כי התוספת הנ"ל שייכת לשניהם.

תשלום שכ"ד. ביה"ד האיזורי חייב את המערערת בתשלום שכ"ד בסך 400 דולר לחודש, החל מיום כ"ה באלול תשנ"ד. (שבו ניתן פס"ד ע"י ביה"ד הגדול). גם על כך ה וגש ערעור, כשהטענה העיקרית היא שהדירה לא נמכרה, לא בגין האשה.

נראה לי שגם אם נקבל חלק מטיעון זה, הרי מיום הגט ואילך (י"ב באדר א' תשנ"ה), בודאי שזכאי המשיב לקבל שכ"ד על השימוש שעשתה המערערת בדירה לאחר הגט.

היות, וכאמור לעיל מחצית הדירה שייכת למערערת, יש לדעתי להפחית את שכה"ד ל - 300 דולר לחודש (שכה"ד שקבע ביה"ד האיזורי הוערך בשני שליש מן הסכום המשולם לדירה כזו). כך שבנקודה זו יש לקבל את הערעור בחלקו, ולקבוע כי המערערת תשלם למשיב סך 300 דולר לחודש החל מיום י"ב באדר א' תשנ"ה, עד ל - 14 יום לפני מסירת הדירה לקונה, כאמור בפסק דיננו.

שלמה דיכובסקי

1. הבית היה רשום כולו על שם המערער. התוספת שהוסיפו לבית נעשתה ע"י המערער בלבד, והוא אשר נשא בכל ההוצאות.

אמנם כיום הבית רשום על שם שני הצדדים עפ"י פסק דין שהמשיבה קבלה מבית המשפט המחוזי, אך הדיון בענין הרכוש נמסר לסמכותו של בית הדין האזורי פתח תקוה, והוא אשר פסק כי התוספת לבנין תהיה כולה למערער, מאחר והוא הוציא את ההוצאות לבניה, ובנסיבות אלו אין כל מקום להחיל את ההלכה: "המוציא הוצאות על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל".

התוספת לבנין נעשתה עוד בזמן שהבית כולו היה על שם המערער בלבד, והיא נעשתה על פי דרישת המשיבה בעת שהיו ביניהם דיונים בפני כב' הרב שיר שליט"א. רשום הבית גם על שם המשיבה שנעשה עפ"י פסק דין של בית המשפט המחוזי, אינו יכול ליצור למפרע דין המוציא הוצאות על נכסי אשתו, מה גם שכנראה הבית כולו היה של המערער, ורק על פי החוק פסק שופט בית המשפט המחוזי לרשום מחצית על שם המשיבה.

לאור האמור נראה לי כי צדק בית הדין האזורי שפסק שהתוספת כולה לבעל בלבד, כפי שנאמר בפסק הדין נשוא הערעור.

2. פסק הדין שניתן ע"י כב' הרב שיר שליט"א ביום כ"ד באב תשנ"ו, ניתן כחצי שנה אחרי שבית הדין האזורי נתן את פסק דינו נשוא הערעור, לא היה מקום שיינתן פסק דין על ידי כב' הרב שיר שליט"א, לאחר שהענין נידון זמן ממושך בבית הדין האזורי.

סעיף ה' בהסכם שעליו מסתמך כב' הרב שיר שליט"א היה בודאי לפני בית הדין האזורי ובכל זאת פסק בית הדין האזורי שהתוספת למערער.

יצויין כי סעיף ה' בהסכם שנעשה לפניו בין הצדדים בשנת תשמ"ז אינו מתיחס לרכוש אלא רק בענין הדרכה בחיי משפחה, ענין הרכוש נמסר כאמור לסמכותו ושיפוטו של בית הדין האזורי.

3. בענין דמי השכירות, לא נראה לי שיש לחייב את המשיבה כדמי שכירות ממתן פסק הדין דהיינו מיום כ"ה באלול תשנ"ד. יש בכל זאת ליתן לצדדים מרווח של זמן על מנת למכור את הבית. תקופה של כחצי שנה נראית לי סבירה, ולפיכך נראה לי שיש לחייב את המשיבה בדמי שכירות מיום סדור הגט י"ג באדר א' תשנ"ה.

בענין גובה דמי השכירות לא נראה לי שיש לנו להתערב בקביעתו של ביה"ד האזורי ולשקול דעתו. ביה"ד האזורי בדק את הענין וקבע את הסכום שנראה לו.

לפיכך נראה שיש לפסוק כי המשיבה תשלם למערער עבור התקופה מיום י"ב באדר א' תשנ"ה ועד שתפונה הדירה על ידה סכום בשקלים השווה לערכם של 400 דולר לחודש, לכל חודש וחודש לפי השער יציג של אותו חודש המשולם עבורו.

יוסף נדב

מצטרף אני בזה לפס"ד של עמיתי הגר"י נדב שליט"א.

שלמה בן שמעון

חזרתי ועיינתי בנימוקיו של כבוד עמיתי הגר"י נדב שליט"א. נימוקו העיקרי הוא שאין לדון כאן דין "מוציא הוצאות על נכסי אשתו", משום שפס"ד של ביהמ"ש המחוזי, הקובע כי מחצית הזכויות בנכס שייכת לאשה, ניתן בתאריך 18.2.91, ואילו בנית התוספת שבנה הבעל, הסתיימה בשנת 90, כך שבשעה שהוציא הבעל הוצאות לבנית התוספת, סבר כי הוא מוציא הוצאות על נכס שלו, ולא על נכס של אשתו.

דעתו נראית לי. פס"ד של ביהמ"ש, חייב להבחן בכלים הלכתיים, וכיון שכן, אף אם הסכים הבעל כי מחצית הנכס תהיה לאשה, הרי הסכמה זו מועילה רק מכאן ולהבא ולא למפרע. ובודאי שאינה מועילה לדין מוציא הוצאות על נכסי אשתו" שהוא דין הלכתי הנוגע לדעתו של הבעל בעת הוצאת ההוצאות הנ"ל.

על כן אני מסכים בזה לדעתו של הגר"י נדב שליט"א וכן למסקנתו לגבי חיוב שכ"ד (400 דולר לחודש), החל מיום מתן הגט ואילך. (י"ב באדר א' תשנ"ה).

שלמה דיכובסקי

לאור הנימוקים המצורפים בזה אנו פוסקים:

א. 1) התוספת לבית שעליה היה הדיון לפנינו, תהיה למשיב בלבד. וממכירת הבית יקבל המשיב את כל התמורה שהתקבלה עבורה.

2) אם הצדדים לא יגיעו להסכם על הסכום שיקבל המשיב - תוערך התוספת ע"י שמאי.

ב. המערערת תשלם למשיב עבור התקופה מיום י"ב באדר א' תשנ"ה, ועד שתפונה הדירה על ידה סכום בשקלים השווה לערכם של 400 דולר לחודש, לכל חודש וחודש לפי השער היציג של אותו חודש המשולם עבורו.

ג. אין צו להוצאות.

ניתנה ביום ט' בכסלו תשנ"ז (20.11.96)

(-)שלמה דיכובסקי (-)יוסף נדב (-)שלמה בן שמעון