הבעל תבע גרושין מאשתו, וביה"ד כבר פסק את דינו ביום יט' חשון תשנ"ד לדחות את תביעת הגירושין.
הבעל בקש העברת התיק לביה"ד המיוחד בירושלים, אכן נקבע דיון בפני ביה"ד הנ"ל, ולאחר שמיעת הצדדים פסק ביה"ד לדחות את תביעת הבעל, ושעליו לשלם כתובה לאשה, בכתובה התחייב הבעל מיליון שקל, והאשה הסכימה שיקנה לה דירה בסך 140, 000 דולר, כתמורת הכתובה. וביה"ד פסק ביום כא' אדר תשנ"ח, שלאחר שישלם הבעל סך 140, 000 דולר בשער יציג עבור הכתובה, הצדדים יתגרשו.
הבעל ערער על פס"ד זה לפני ביה"ד הגדול, וביה"ד דחה את ערעורו, עם זאת הציע לצדדים לנהל מו"מ להגיע לסכום נכבד שהבעל ישלם לאשה תמורת הכתובה. (מיום ד' תשרי תשנ"ט).
הצדדים חזרו לביה"ד לנסיון של פשרה ביניהם, ולאחר משא ומתן התפוצץ הדבר בלא הסכמה.
והנה בפסק ביה"ד הנ"ל דנו בעיקר בתביעת הבעל לגרושין, והואיל ודחו את תביעתו לגרושין, קבעו שאין היא חייבת להתגרש בלא לקבל פצוי נאות בסכום הנ"ל, כפצוי הכתובה. ולא נחתו לדינא אם כתובה בסכום גבוה כזה של מליון שקל מחייבת..
השאלה המעשית העומדת לפנינו עתה, היא אם אפשר לחייב את הבעל לשלם את הסכום הנ"ל, כי אם אכן אפשר לחייבו בכך, כי אז אפשר לחייב אותו בתשלום הכתובה גם אם לא יסכים לגט. כיון שהוא מרד באשתו, ואין לה ברירה אלא להפרד ממנו בגט, בכה"ג חייב בכתובה מיד גם לפני הגט, (עיין שו"ע סי' קנ"ד סכ"א ברמ"א, גם במקום "יוציא ויתן כתובה", שאין כופין על הגט מ"מ כופין אותו לתת לה כתובה מיד. דין זה מתיחס בודאי גם לתוספת כתובה. אע"פ שיש מחלוקת בין הראשונים: ר"ח ור"ת, אם כאשר כופין אותו לגרש חייב לשלם תוספת כתובה, אבל בודאי אם הוא באשמתו גורם לכך (שנחייב אותו בגט), לכו"ע חייב לשלם לה תוספת כתובה..
הדברים מפורשים במרדכי כתובות נ"ה - " פירש ר"ח... וכל הנך דכופין להוציא וליתן כתובה לית להו תוספת... דהמדיר את אשתו יוציא ויתן כתובה, על כורחו אית לה תוספת, דאי לית לה, א"כ כל אדם שרוצה לגרש ידיר את אשתו ויפטר מתוספת.... דפשיטא ליה דאית לה תוספת ". ).
ומה שיש להסתפק כאן, הואיל ותוספת הכתובה היא בסך מיליון שקל, שהוא סכום גבוה, שלא היה לבעל בזמן שהתחייב, וגם רוב בני אדם לא ישיגו סכום כזה במשך כל חייהם, יש מקום לטעון שהבעל לא התכוון להתחייב סכום כזה, וכתבו בכתובה רק לשם כבוד האשה בעלמא, ולכן אין זה מחייב אותו היום. שאלה נוספת, האם התחייבות כזאת, שנראת כגוזמא, היא "אסמכתא", כמו "אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזא", שזה אסמכתא ופטור מלשלם, הואיל וגזים ולא חשב שיוביר את השדה ויצטרך לשלם, וכן כאן בכתובה הבעל התחייב סכום מוגזם ולא חשב שיגרש ויתחייב את הסכום הנ"ל, ולכן לא חלה ההתחייבות.
ולאחר עיון בשאלה זו נראה, שהבעל חייב לשלם לאשתו את תוספת הכתובה גם בסכום גבוה ומוגזם לרוב בני אדם. וברור ההלכה כדלקמן:.
א. בענין הטענה שלא היה מודע לכתוב בשטר
ראשית לכל הדיון בשאלה זו, יש להבהיר, שאין לקבל טענה של המתחייב בשטר, שלא היה מודע למה שכתוב בו, כפי שכתב הרשב"א בתשובה ס' תרכ"ט והביאו הרמ"א ביחס לכתובה(ס' ס"ו סעיף יג") "ולכן עם הארץ שבא לגרש ואמר אח"כ שלא הבין מה שכתוב בתנאים או בכתובה אינו נאמן, דודאי העדים לא חתמו מה שלא העידו בפניו תחילה בעל פה". ואם חתם בכתב ידו, אע"פ שברור שלא ידע לקרוא את השטר, שכתוב ב"גופן של עכו"ם " נפסק בשו"ע חו"מ ס' מ"ה סעיף ג', מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו ".
והטעם לכך כתבו הסמ"ע והש"ך שם, הואיל וסמך על נאמנות של אחרים גמר בדעתו להתחייב בכל. ולכן לא יכול לטען שלא היה מודע למה שכתוב בשטר, ועל אחת כמה וכמה שלא יכול לטעון שלא ידע שהשטר מחייב אותו. וזה אמור גם ביחס לכל מה שנכתוב בהמשך המאמר, על דברים שמבטלים טענת אסמכתא, כמו קנין, שבועה ומעכשיו וכדומה, שלא יכול לטעון שלא ידע שזה אמור בשטר..
ב. האם התחייבות בסכום מוגזם חלה
תחילה נוכיח מן המקורות שגם התחייבות בסכום גבוה במיוחד חלה..
מובא בתוספות ד"ה אע"פ (כתובות נ"ד:)"תימה, דעכשיו נהגו, שכותב חתן לכלה מאה ליטרין, אע"פ שאין לו שוה פרוטה, וכו'".
התוספות דן שם בשאלות אחרות, אם אדם יכול להתחייב בדבר שאין לו, שהרי זה דבר שלא בא לעולם, ולמסקנת דבריו כתב שהתחיבותו חלה:.
א. שאפשר לשעבד גופו להתחייב דבר שלא בא לעולם.
ב. מפני שהודה שיש לו סכום זה, אע"פ שאנו יודעים שאין לו. הודאת בע"ד כמאה עדים. ( והקצות פירש שזה קנין "אודיתא").
ע"כ תורף דבריו..
אולם, אין לתוספות כל הוה אמינא לומר שיש כאן אסמכתא, למרות שהוא סכום גבוה ביותר. כדי לסבר את האוזן עד כמה התחייבות זו גבוהה, ערך הסכום של מאה ליטרין הוא כ35 ק"ג כסף (ליטרא כסף שווה 350גר')שהוא פי 300 מסכום הכתובה מאתים זוז (שהוא 120 גר' כסף) למ'ד כתובה דרבנן, ולמנהג הספרדים ), אומנם בערך כספי של היום הוא מאה ליטרין הם כ-20, 000 ש"ח (כך מוערך בספר משפט הכתובה, יצא לאור תשנ"ה), אולם עלינו לשפוט לפי ערך הכסף שהיה בזמן התלמוד והתוס', שאז מאתים זוז היה ערך של מזונות לשנה, נמצא שמאה ליטרין הוא כמעט ערך מזונות ל-300 שנה, שהוא בודאי סכום גבוה ביותר שאין לרוב בני אדם, אמנם הגר"א (סי' ס"ו סקכ"ב) כתב שערך הכסף ירד בזמן הראשונים ולכן תקנו לכתוב מאתים זקוקים, ולפי זה היחס בין מאה ליטרין לבין מאתים זוז בזמן המשנה והתלמוד אינו בפער של פי 300, בכל אופן התוספות בודאי מדבר בהתחייבות מוגזמת ובאדם. שאין לו אף "שוה פרוטה", היינו עני ביותר, שבודאי שלא חשב שיהיה לו אי פעם סכום כזה, ובכל זאת הואיל והתחייב חלה התחייבותו. ועוד נראה להביא ראיה מגמ' יבמות קי"ג "פקח שנשא חרשת או שוטה, אפילו כתב לה מאה מנה בכתובה קיימת, מפני שרצה לזוק בנכסיו".
עצם הסכום הנקוב "מאה מנה" הוא סכום גבוה ביותר, פי 50 מחיוב כתובה רגיל, מה עוד, שמדובר כאן באשה חרשת או שוטה, שחז"ל לא תקנו לה כתובה כדי שירצו להנשא לה, ואם היו מתקנים לה כתובה "מימנעי ולא נסבי לה", נמצא שעצם התחייבותו בכתובה כלפיה הוא חידוש, מה עוד שיתחייב סכום כביר שכזה, ונחשב בגמ' כאדם "שרצה לזוק בנכסיו", ובודאי שהגזים הרבה, ובכל זאת חלה התחייבותו. וכן כתב הרמ"א (חו"מ סי' רמ"ה ס"ב) בענין קנין "אתן", הואיל ולפי ההלכה אפילו קנו מידו הוי קנין דברים, ולא חלה ההתחייבות, ופוסק:" ולכן כתב, דהכותב לאשתו בשעת השידוכין לעשות לה כתובה גדולה, לאזכתה כל זמן שלא כתב לה, ולכן נהגו לכתוב תנאים חדשים בשעת החופה ". נמצא, שאם התחייב לה בשעת החופה "בכתובה גדולה", שבפשטות היא מעבר למקובל חלה ההתחייבות. ויש מקום לדחות ראיה זו ולומר, ש"כתובה גדולה" הינו דוקא בסכום שאינו מוגזם ביותר.
ג. תוספת כתובה לשם כבוד בעלמא.
נשאלת השאלה, האם יש מקום לטעון, שבימינו כותבים בכתובה סכום גבוה רק לשם כבוד בעלמא, ולא ע"מ להתחייב. ובפרט כאשר כותבים סכום על פי גמטריא, או מספרים שמסתימים במספר 5 (כגון 555, 555 ) וכדומה, שמראים לנו שכל ההתחייבות היא למזל ולסימן טוב, ולא שהתכוון להתחייב לפי מה שראוי לתת לאשה, ע"מ לרצותה להנשא לו, או לפצותה אם יגרשנה.
ואם כן אין כאן התחייבות כלל. נראה שיש לדחות טענה זו מחמת הספק, מפני שאין לבטל התחייבות ברורה בשטר אלא באומדנא בדרגה של "אנן סהדי" שלא התכוון לכך, (ואין זה דומה לשטר שיש בו לשונות סותרים, שאנו אומרים "יד בעל השטר על התחתונה". וספיקא לקולא לנתבע ), ואם כן, עלינו לשער מהו סכום בלתי סביר, שממנו והלאה נאמר שנכתב לשם כבוד ולא לשם התחייבות, ובודאי שקשה להחליט על כך, במיוחד לאחר שראינו לעיל במקורות הגמ' שיש מתחייבים סכום גבוה מעבר ליכולתם, ונתת דבריך לשעורין. ומכלל ספק לא נפקינן, וממילא אי אפשר לבטל את המתחייב מן הכתוב בשטר בלא ראיה ברורה. יתרה מזאת דוקא בימינו יש הסבר מדוע התחייב סכום גבוה כל כך. והוא, הואיל ורבינו גרשום החרים שלא לגרש אשה בעל כורחה, חרם שנתקבל באשכנז ולא פשט בכל הארצות. ובמקום שנתקבל החרם לא יוכל לגרשה בעל כורחה, אף אם יציע לה כל הון שבעולם, ואף אם יאמר הבעל שהיא מאוסה עליו, לא יוכל לגרשה בע"כ, שהשוו לגמרי אשה לאיש, ואנו אומרים שמא נתן עיניו באחרת, ואינו נאמן לגרשה.
ובארצות שלא נתקבל החרם, יש ארצות שקבלו עליהם את התקנה הזאת ע"י שנשבע לה בתקיעת כף שלא יגרשנה בעל כורחה, ( בנוסח הכתובות הספרדיות היום מוזכר רק החרם בענין אסור לשאת שתי נשים "ולא ישא ולא ישדך ולא יקדש שום אשה אחרת עליה". ובאמת בכתובות הקדומות היה כתוב גם " ולא יגרשנה בעל כורחה ". ונשמט, מטעם דלא מסמנא מילתא, ואין מזכירין ענין גרושין בכתובה - עיין בספר משפט הכתובה עמ' תי"א. וכך נראה פשוט שהמנהג לאסור לגרש בעל כורחה, מפני ששני החרמים הללו של ר"ג תלויים זה בזה, כמו שבארו הראשונים ). וכנראה שזו הסיבה לכך, שמצאנו בארצות אלו התחייבויות גבוהות בכתובה, כדי לחזק את התקנה הזאת שלא יגרשנה בעל כורחה. (ובעדות אשכנז באמת לא נהוג לכתוב תוספת כתובה גבוהה, כנראה בגלל שבין כך אינו יכול לגרשה בע"כ בגלל החרם. ויתרה מזאת כתב הרמ"א סי' ס"ו ס"י, שבמקום שאין מגרשין בע"כ אין צריך לכתוב כתובה, שכל ענינה כדי שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה ). ולכן אין זה מופרך מן הסברא, שהבעל באמת התחייב לה תוספת כתובה בסכום גבוה, כדי שלא יוכל לגרשה בלא הסכמתה.
ולפי כל זה נראה, שלא תתקבל טענת הבעל, שלא התכוון להתחייב לה, בלאראיה מוכחת. הואיל ולפנינו יש שטר חתום בעדים, וכדי לבטל אותו לא דיבספק בעלמא, אלא רק סברא ברמה של "אנן סהדי " תוכל לבטל את השטר. ובמיוחד לאחר שקיימת סברא חזקה שבאמת התכוון להתחייב לה את התוספת הגבוהה.
אמנם מצאנו התחייבות בכתובה לשם כבוד בגמ' (ב"מ ק"ד:), שם נאמר, שיש מקומות שנהגו לכפול את סכום הכתובה לכבודה של כלה, והחתן שכפל פטור מלשלם את כל הסכום, בהתאם למנהג המדינה באותו מקום (וכך פסק הרמב"ם הכ"ג אישות הי"א, ובשו"ע אהע"ז ס"ו, י"א ), וכן מצאנו בתשובת הגאונים מנהגים שקבעו את גובה התוספת לפי הנכסים בלא להתחשב במה שכתוב בה. מובא (בשערי צדק חלק ד' שער ד' סי' ט"ז) "והתוספת המפורשת בכתובה, כך נהגו בישיבתנו, אם יש לבעל קרקע- משתלמת חצי התוספת, ואם אין לו קרקע אין נותנים לה מהתוספת הזאת.. אין כותבין אותה אלא להשביח את הכתובה לכלה".
נראה, שבמקומות שנהגו כך, הרי בלבו ובלב כל אדם שכך התכוון, והחיוב יהיה לפי מה שנהגו וכל זה תלוי במנהג ברור וידוע, שאפשר לומר, שבלבו ובכל כל אדם כן, אולם כל מקום שאין מנהג ברור בדבר, בודאי שעלינו לומר, שהסכום הנקוב בכתובה מחייב אותו, כפי שהבאנו במקורות הגמרא דלעיל.
למרות כל מה שאמרנו נראה שכל זאת אם כתב בכתובה סכום גבוה, שמצוי אצלחלק מהאנשים העשירים, ולכל הפחות למיעוט הניכר מהם. אבל אם כתב סכום אגדי שיש רק ליחידי סגולה בדור בלבד, הרי זה כמו "על מנת שאעלה לשמים", ואז ברור לנו שכתב את הסכום הזה רק כגוזמה בעלמא ולשם כבודולא כדי להתחייב בו. מפני שההתחייבות הזאת של הכתובה אינה רק במובןהשלילי למנוע את גרושי האשה, שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, אלא יש להגם משמעות חיובית לשלם אותה לאשה, ופעמים אף שלא מרצונו, כגון במדיראת אשתו, או עובר על דת שמחייבין אותו לגרש ולתת כתובה, (ובנולדובו מומין לשיטת ר"ת שחייב בכתובה ותוספת), וסביר שלא התחייב בסכום אגדי כזה.
ולמעשה עלינו לקבוע סכום שבודאי ממנו והלאה לא תחול ההתחייבות, ונראהלע"ד שבענין זה נוכל לסמוך על מה שקבעה מועצת הרבנות הראשית כסכוםמכסימום להתחייבות בכתובה, וקביעה זו נשלחה ב"חוזר" לכל רושמי הנישואין בשנה זו, ושם נאמר " סכום תוספת הכתובה לא יעלה על מליון ש"ח. משמע שעד סכום זה יש סבירות שהכותב התכוון להתחייב. במקרה שסכום הכתובה יעלה על מליון ש"ח, ונחליט שלא התכוון להתחייב בו, עלינו לדון כמה יש לחייב את הבעל, אם רק עיקר כתובה, או מעבר לכך ועל כך נדון בהמשך.
ד. מדוע אין בתוספת כתובה טענת אסמכתא
יש לעיין, מדוע התחייבות גבוהה של תוספת כתובה אינה אסמכתא, מאי שנא מהדין המוזכר בגמ'(ב"מ ק"ד) על אדם שקבל קרקע מחברו והתחייב לו שאם יוביר אותה ולא יעבוד בה ישלם לו אלפא זוזא, וע"ז אומר רבא "אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא". ושאלה הגמ' "מאי שנא מהא דתנן:אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא? התם לא קא גזים, הכא כיון דקאמר מילתא יתירתא גוזמא בעלמא הוא דגזים". הרי לנו, שאם מתחייב בתנאי, סכום שהוא גוזמא, אנו אומרים שזה אסמכתא ולא התכוון להתחייב, כיון שבידו לעבד את השדה, ולא אסיק אדעתיה שיוביר ויצטרך לשלם אלפא זוזי, וא"כ גם בכתובה שהתחייב בה סכום מוגזם ובידו לא לגרש, לא אסיק אדעתיה שיגרש ויצטרך לשלם זאת, לכאורה זה אסמכתא, אולם כבר הוכחנו לעיל, שגם המתחייב סכום גבוה ביותר חייב לשלם, וצריך לבאר מדוע אין זה אסמכתא ?אולם אם באנו לדיני אסמכתא, יש לשאול על כל תוספת כתובה אפילו בסכום סביר, מדוע יש דין חיוב בתוספת כתובה, כמבואר במשנה (כתובותנ"ד:) " אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף מוסיף ", לכאורה יוכל הבעל להפטר מהתחייבותו בתוספת כתובה מדין אסמכתא, ע"פ הגמ' (ב"מ ס"ו:) " כל דאי לא קני", היינו כל התחייבותשתלויה בתנאי מסוים נחשבת לאסמכתא.
נעיין בסוגיא זו ע"פ הראשונים, הרמב"ם והתוספות, שהם מקור המחלוקתבין השו"ע ורמ"א.
שיטת הרמב"ם (פי"א הלכות מכירה הלכה א' ב') " המקנה בין קרקע בין מטלטלין והתנה תנאים שאפשר לקיימם, בין התנה המקנה בין התנה הקונה, אם נתקיימו התנאים נקנה הדבר שהוקנה וכו', בד"א כשקנה בדרך מן הדרכים שקונים בהם והרי יש עליו לקיים את התנאי, אבל אם לא קנה עתהוהתנה עמו שאם יתקיים תנאי זה יקנה ואם לא יתקיים לא יקנה, אע"פ שנתקיים התנאי לא קנה שזו אסמכתא היא, שהרי סמך קנייתו לעשות כך וכך, וכל אסמכתא אינה קונה, שהרי לא גמר בלבו להקנותו, וכו' " (עיין שם הלכה ג' ) ובהלכה ו' " וכן כל התנאים שמתנין בני אדם ביניהן, אע"פ שהן בעדים ובשטר, אם יהיה כך או אם תעשה כך אתן לך מנה או אקנה לך בית זה, ואם לא יהיה או לא תעשה לא אקנה לך ולא אתן לך, אע"פ שעשה או שהיה הדבר לא קנה, שכל האומר אם יהיה אם לא יהיה, לא גמר והקנה, שהרי דעתו סומכת שמא יהיה או שמא לא יהיה ". בפירוש הרמב"ם שלושה פרושים עיקריים שנוגעים לענינינו:
א. המ"מ שם וגם הב"י בסימן ר"ז פרשו את הרמב"ם, שיש חילוק בין שהקונהמחזיק בחפץ בפועל, שאז התנאי חל ואין זה אסמכתא, לבין שאינו מחזיק בחפץ עתה שאז התנאי הוא אסמכתא. ולפי זה בכל תוספת כתובה שהאשה אינה מחזיקה בכסף, והתחייבותו לאשה מותנת בגרושין, נראה לכאורה שזה אסמכתא, כי אילו ידע הבעל שיצטרך לגרש לא היה מתחייב בתוספת.
ב. הסמ"ע (סי' ר"ז סק"ו ) פירש את הרמב"ם, שהחילוק הוא מה עיקר כוונתושל המקנה או המתחייב. אם עיקר כוונתו לקנין אלא שמתנה אותו בתנאי, אז חל הקנין, אבל אם כל הקנין או ההתחייבות באה כדבר טפל לתנאי, לעשיית דבר פלוני, ואין ההקנאה עיקר בעיניו, זה אסמכתא, שעיקר רצונו לתנאי שיעשה הדבר ולא להתחייב במה שהתחייב. וההבחנה בדבר ע"פ הלשונות, אם משתמש ב"על מנת" משמע שהקנין עיקר, ואם בלשון "אם" משמע שעיקר כוונתו לקיום התנאי ולא לקנין.
ולפי פירוש זה יש לעיין, מה יהיה הדין בנידון דידן בתוספת כתובה, הואיל ולשון התנאי לא כתוב בנוסח הכתובה, עלינו לדון האם עיקר כוונתו להתחייב כתובה, או שהעיקר בעיניו לשאת אותה לאשה, ואגב זה התחייב לה כתובה, ומכימה (מלשון אסמכתא ) יגרשנה ע"י התחייבות הכתובה, וא"כ התחייבות תוספת הכתובה טפילה לנשואין, וממילא זה אסמכתא. או שאין התחייבות הכתובה והתוספת טפלים לנשואין וכוונתו להתחייב בלא אסמכתא. ועל פי מה שיבואר להלן בהרחבה, שהתחייבות הכתובה והתוספת אינם טפלים לנשואין, אלא ממהות הנשואין, שכן אסור לאדם לשהות עם אשתו בלא כתובה שלא תהא קלה בעיניו לגרשה. ואף תוספת כתובה התחייב לה כדי להקשות עליו להוציאה, וכתמורה להסכמתה לנשואין נמצא שהתחייבות הכתובה והתוספת היא עיקר בהתחייבות הנשואין, ולכן נראה לפי סברת הסמ"ע ברמב"ם אין בזה טענת אסמכתא. ג. הגר"א על הרמב"ם (השמטות להלכות מכירה) מישב דברי הרמב"ם: שלפידבריו בכל תנאי יש בעיה של אסמכתא, כפשטות הגמ' "כל דאי אסמכתא היא", אא"כ אמר מעכשיו (עין שם). ולפי זה עולה וניצבת הקושיא מדוע כתובה שחיובה מותנה בגרושין אינה אסמכתא ? התוספות (ב"מ סו:) ד"ה "ואי אמר קני " באר את הגמ' "כל דאי לא קני" שאסמכתא תהיה רק בסוג תנאי כזה שיש בו איזה הגזמה.
וז"ל: "דחשיב כמו גזים, לפי שאין אדם רגיל למכור קרקעותיו כלל, ובסמוך גבי חמרא, דאמר: "כל דאי לא קני", אע"ג דחמרא למכירה קאי, התם נמי כמו גזים, לפי שעדין לא היה זמן מכר היין ונותנו עתה בזול".
היינו, כיון שהיין התיקר לאחר מכאן ויהיה הפסד למתחייב, אפשר לראותזאת כגוזמא, שלא התכוון להתחייב בדבר שבידו לעשות, והוי אסמכתא.
מסקנת דברי התוס' כאן והתוס' (ב"מ ע"ד). ד"ה "הכא לאו בידו", נזכרת בפסק הרמ"א (סי' ר"ז סי"ג ) וז"ל: ויש אומרים, דג' חלוקין בדיניאסמכתא,
(א) דכל מה שאין בידו ותלוי ביד אחרים, כגון דאמר לו:קנה לי יין ממקום פלוני, ואם לא תקנה תתחייב לי בכך וכך, דזה אינותלוי בו, דדילמא לא ירצו למכור לו, הוי אסמכתא בכל ענין ולא קנה.
(ב) ומה שיש בידו לעשות - אם לא גזים, כגון שאמר: אם אוביר ולא אעבור אשלם במיטב, לא הוי אסמכתא וקניא, אבל אם גזים ואמר: אם לא אעבור אשלם אלפא זוזי - הוי אסמכתא ולא קניא.
(ג) אבל אם אין בידו לגמרי ולא ביד אחרים, כגון המשחק בקוביא וכיוצא בו שאינו יודע אם ינצח או לאו, ודאי גמר ומקני מספק ". ולפי זה יש לדון בהתחייבות של כתובה אם זה לגמרי בידו, שהרי מצד אחד הגרושין הם רק ברצון הבעל, אבל מצד שני יש מצבים שאנו כופין אותו לגרש, כגון מי שנשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה שכופין אותולהוציא ולתת כתובה, וכן מי שנולדו בו מומין שכופין לגרש, וזה אינו בידו. אמנם במקרים אלו פסק ב"ש (סי' קנ"ד סק"א) ע"פ רבינו חננאל שחייב לה כתובה ואין לה תוספת " כי למישקל ולמיפק לא הקנה לה ". משמע שאין לה תוספת כתובה בגלל אומדנא זו, ולא בגלל שזה אסמכתא. אבל לפי ר"ת בכל אלו שכופין לגרש יש להן גם תוספת, (והד"מ דן בדברי ר"ח, שקבע שאין לה תוספת, "בבאה מחמת טענה", האם גם בשאר המקומות שכופין אין לה תוספת כתובה שיש לחלק ביניהם, ואין כאן המקום להאריך ), דוגמא נוספת לגרושין שאינם בידו, כשנתגלתה אשתו כאשה רעה שנאמר בגמ' שמצוה לגרשה, ועדין יש לה כתובה ותוספת אומר רבא " אשה רעה כתובתה בצידה " (יבמות ס"ג:), הרי לנו שגם במצב כזה שאינו בידו חייב לה כתובה ותוספת זאת ועוד, הרי חיוב הכתובה הוא גם במיתת הבעל וזה אינו בידו, ולפי כל זה הרי חיוב הכתובה דומה לבידו ולא בידו, ומדוע חייב תוספת כתובה אף בלא "גזים" ה"ז אסמכתא ?
ה. התחייבות הכתובה - היא מידית
יש לחקור מתי חל חיוב הכתובה, האם החיוב חל מזמן הנשואין, אלא שהוא מותנה בגרושין או במיתת הבעל, או שכל החיוב חל רק עם פקיעת הנשואין בגרושין או במיתת הבעל.
בפשטות, התחייבות הכתובה חלה מיד, שהרי הנכסים משתעבדים מיד עם הנשואין, (ולכן כתובה שנכתב בה זמן מוקדם פסולה, מפני שעבוד הכנסים שבה משעת נשואין).
אולם לכאורה יש ראיה שלא נתחייב בכתובה עד שעת גרושין או מיתת הבעל. מובא בגמ' (כתובות נ"ג) שארוסה שמתה בעלה אינו חייב בקבורתה. ומבארת הגמ' "מאי טעמא? אמר רב הושעיא: שאין אני קורא בה, לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי ", ופרש"י שם: "הלכך כל זמן שלא מת ולא נתגרשה לא נשתעבד לה ולא יורש ממנה כלום ". אולם זה ברור, שהנכסים מתשעבדים משעת נשואין, וצריך לפרש שכוונת רש"י לומר, שאם יגרש אותה ישתעבדו הנכסים למפרע משעת נשואין.
והנה בחידושי הגרנ"ט כתובות סימן מ"ד כתב שחיוב הכתובה הוא רק בזמן הגרושין, ומ"מ גובה ממשועבדים מזמן הנישואין, כיון שהנישואין הם הגורם לחיוב כתובה. וכך הוא מסביר מדוע זרק חץ וקודם שהזיק מת, שמבואר בנמוק"י, בפרק כיצד הרגל, שגובים מנכסיו והרי החיוב שלו חל לאחר שמת, ואז אין לו כבר נכסים, שזכו בהם בניו, ומכאן הוא מסיק שהשעבוד חל בשעת "סיבת החיוב" זריקת החץ. וכך הוא מסביר גם את התוספות בכתובות ריש פרק אלו נערות, במי שבא על בתו ומת קודם העמדה בדין, שאז הוא גובה מנכסיו כיון שהקנס לעצמה, שהיא כבר ברשות עצמה. ואע"פ שבקנס החיוב הוא בשעת העמדה בדין, ואז כל נכסיו שייכים לבניו, ולכן צריך לומר, שהשעבוד של החיוב הזה חל משעת "סיבת החיוב" שהוא שעת האונס.
דבריו של הגרנ"ט מחודשים ביותר, קשה להבין חיוב אין כאן ושעבוד נכסים יש כאן. כי הנכסים דינם כערב, וכשאין חייב אין ערב.
אלא בפשטות נראה להסביר (בשתי הדוגמאות שמביא הגרנ"ט), שגם החיוב חל משעה ראשונה, אלא שהוא מותנה בכך שיתקיים בו תנאי החיוב שיבוא אח"כ, כגון בחץ חיובו של המזיק הוא משעה שירה את החץ, אלא שהדבר מותנה בכך שהחץ יזיק לבסוף. וכן האונס את בתו עשה מעשה שמחייב קנס, אלא שהדבר מותנה בכך שביה"ד יחייב אותו, וכיון שחייבוהו ביה"ד חל החיוב למפרע משעת האונס. אלא שאם כן קשה, אם החיוב בקנס חל למפרע משעת האונס, הרי באותה שעה קנסה לאביה ? נראה לומר, הואיל והאב זוכה בקנס של בתו מכוחה, וכל זמן שהקנס היה מחוסר גוביינא לא היה יכול לזכות בו, וכיון שמת לפני העמדה בדין, ואח"כ זכתה בזה הבת כשהיא ברשות עצמה, הרי קנסה לעצמה. (ועיין ב"ק ל"ג בתוספות ד"ה "איכא בינייהו ", ריטב"א מכות ה'. שבקנס אין דנים אותו למפרע אלא משעת העמדה בדין, וזה ביחס לכאשר זמם, וצריך לבאר כל מקרה לגופו, ואין כאן המקום להאריך). וכך כתב "מנחת שלמה" (תנינא ב-ג', סימן קל"ז) בפירוש, שחיוב הכתובה הוא משעת נשואין, והוכיח מזה שנשעבדו הנכסים משעת נשואין. (ועיי"ש עוד שהאריך להוכיח דלא כהגרנ"ט מתוספת כתובה, שעל זה אי אפשר לומרשסיבת החיוב של התוספת היא משעת נשואין, שאין תקנת חז"ל מחייבת להוסיף כתובה, ובכל זאת חלה ההתחייבות והשעבוד מזמן הנשואין).
והנה הרא"ש (ריש פרק אע"פ) הקשה קושית התוספות איך חתן יכול להתחייב אפילו מאה מנה אם אין לו עכשיו, והוסיף בקושיתו, וז"ל:" וגם אינו מחוייב בהן ", "וגם אין משעבד עצמו לחוב זה שיתחייב מיד, אלא לכשתתאלמן או תתגרש", (וראיה לחידושו של הגנ"ט).
משמע בפשטות דהכתובה אינה חוב שחל בשעת נישואין, אלא רק לכשתאלמן או תתגרש.
אולם לפי זה חוזרת הקושיא אם כל החוב חל רק כ"שתגרש, איך משתעבדים הנכסים משעת נשואין ?המנחת שלמה (שם) פירש את דברי הרא"ש כנ"ל, שבודאי החיוב של הכתובה חל מיד משעת נשואין, אלא שחוב הפרעון הוא רק לכשתאלמן או תתגרש.
ונראה לבאר דבריו, שהרא"ש סבר שהוה אמינא, שהתחייבות כזאת לפרועלאחר זמן היא כמו קנין דברים להתחייב בעתיד, קמ"ל שכל שההתחייבות חלה מיד, אע"פ שהפרעון יהיה לאחר זמן, חל השעבוד על גופו מעכשיו. ואם כנים דברינו שההתחייבות הכתובה היא מיד משעת הנשואין, נראה שאין כאן טעמת אסמכתא. ותחילה נדון בשאלה אם מ"עכשיו" מבטל טענת אסמכתא.
ו. האם ומתי "מעכשיו" - מבטל טענת אסמכתא
בגמ' ב"ב ס"ו: מבואר שכדי לסלק חסרון אסמכתא יש לעשות קנין שיחול מעכשיו "דאמר ליה קני מעכשיו".
בענין זה מצאנו מחלוקת הראשונים. הרמב"ם והתוספות, ונדון לפי כלאחד מהם לעניננו. הרמב"ם פי"א הלכות מכירה ה"ז כתב וז"ל: "כל האומר קנה מעכשיו אין כאן אסמכתא כלל וקנה, שאילו לא גמר להקנותו לא הקנה ומעכשיו".
ובפשטות משמע, שמעכשיו מועיל לבטל כל אסמכתא, בין שהיא בגלל תנאי שאינו גומר ומקנה, ובין שהיא בגלל סכום מופרז שהוא כקנס.
וכך פסק גם המחבר בשו"ע סי' ר"ז סי"ד. הסמ"ע שם סקל"ח הוסיף, שלא די בקנין סודר, שהוא בהכרח קנין מעכשיו "דאל"כ איך יקנה אחר דהדרא סודרא למריה אלא צריך לומר בפירוש מעכשיו". (נראה שע"פ דבריו מתורץ קושית התוס' מדוע בגמ' נדרים אמרו דקנו מידיה בבי"ד חשוב, אע"פ שהיה קנין סודר שהוא כמעכשיו, ותירץ התוס', שע"כ צריך שניהם גם מעכשיו וגם בי"ד חשוב, אבל הרמב"ם שסובר שדי ב"מעכשיו", לסלק אסמכתא למה צריך בי"ד חשוב ? ולפי הסמ"ע ניחא, שקנין סודר אינו מספיק, וצריך לברר דבריו שרוצה שיחול הקנין "מעכשיו", כיון שרוצה לסלק טענת אסמכתא אנו צריכים לדעת שרצונו בקנין באמירה מפורשת).
נשאלת השאלה, כיצד נדון בכתובה שחיובה חל למפרע משעת נשואין, והקרקעות משתעבדות "מעכשיו", אולם לא נאמר בה בפירוש "מעכשיו", האםיש בה טענת אסמכתא ?נראה לומר, שמה שצריך לומר "מעכשיו" בפירוש זה כאשר מדובר בקנין שאין כל נפ"מ מעשית אם הקנין יחול מעכשיו או לאחר זמן, וכל הצורך "במעכשיו" הוא רק להוריד טענת אסמכתא.
אולם בכתובה שהקרקעות משתעבדות מ"עכשיו" מזמן הנשואין, הרי זה כאומר בפירוש מעכשיו, וה"ז מסלק טענת אסמכתא.
אחר כך מצאתי שיש כתובות כתוב בהם בפירוש "מעכשיו" " וקנינא מהחתן הנזכר בקנין גמור במנא דכשר למיקני ביה מעכשיו כראוי וכתקנת חז"ל ", ונראה שהנוסח הזה בא לברר יותר את ההתחייבות שהיא "מעכשיו", וגם במקום שלא נאמר בפירוש כאילו נאמר.
(ועוד כתב הסמ"ע שם סקל"ו לדייק בלשון הרמב"ם, שאם התנאי הוא שאם יעשה דבר פלוני אתחייב בכך וכך, וכל מגמתו למנוע עשיה, אין בזה אסמכתא, דלא היה לעשותו. ולפ"ז חיוב הכתובה יעשה מעשה ויגרש, ושלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, ואם כן אין כאן כלל אסמכתא. אולם הסמ"ע שם מוכיח מלשון הטור שגם זה אסמכתא).
שיטת התוספות (ב"ב ס"ו:) ד"ה "ומניומי", שמעכשיו מועיל רק בדוגמא המוזכרת בגמ' שם, שבה האסמכתא היא במדרגה קלה. וז"ל "דהכא קני טפי מבעלמא, שבתחילת המשכנתא הוי קצת כעין מקח וממכר, שמקנה לו כל הקרקע להשתעבד לו בתורת משכון, וגם עשה לו טובה בהלואה, הלכך כשמתרצה לו שהיא שלו אם יתן לו עד ג' שנים יש בדעתו לקיים ולא להסמיכו על דבריו אמר כן, אלא גומר בדעתו להקנות לו".
וכך פסק הרמ"א בשו"ע שם. וכתב נתיבות המשפט "שם סקי"ז שאי אפשר לומר שבכל התנאים לא מהני מעכשיו, דהא כל הש"ס מלא מזה, שאם מתנה על מנת להחזיר, או מעכשיו, מהני. אלא ודאי רק באסמכתא של קנס סובר הרמ"א שלא מהני מעכשיו.
ולענ"ד לא הבנתי את הצורך בחדושו, שכן רק לפי הרמב"ם כל תנאי יש בו בעיה של אסמכתא, ע"פ הגמ' "כל דאי אסמכתא היא". אבל לפי הרמ"א, שהולך בשיטת התוספות, שרק ב"גזים" יש אסמכתא. וא"כ בודאי שכל התנאים שמתנים שאין בהם גוזמא אין בהם כלל טענת אסמכתא אפילו בלא מעכשיו. ולכן נראה שאין צורך לחדושו של הנתיבות, ובין כך לפי הרמ"א בתנאי דלא גזיםאין אסמכתא.
וצ"ע לפי שיטת הרמ"א, ש"מעכשיו, לא מהני לסלק אסמכתא, אם יועיל מ"עכשיו" בכתובה, בתוספת שאינה גוזמה. כיון שהוכחנו שחיוב הכתובה הוא פעמים בידו ופעמים א בידו, ואז כל התחייבות נחשבת לגוזמה, וא"כ לא יועיל "מעכשיו", או שרק בקנס גמור סובר הרמ"א שלא יועיל "מעכשיו", אבל בהתחייבות שאין בה גוזמה, אף אם היא " בידו ולא בידו" יועיל מעכשיו. והנה ממקור דינו של הרמ"א שהוא התוספות נראה לדייק, שדוקא ב"הלוהו על שדהו " שעשה לו טובה, וגם הוא דרק מקח וממכר מועיל מעכשיו, ולא במקרה דנן. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מדוע בהתחייבות בתוספת כתובה אין חשש אסמכתא?
ז. התחייבות הכתובה - היא התחייבות החלטית
לעיל הוכחנו, שחיוב הכתובה הוא מזמן הנשואין, או טלם בפשטות הוא מותנה בגרושין או במיתת הבעל כפי שנראה מהגמ' (כתובות נ"ג). אומרת, שארוסה שמתה, בעלה אינו חייב בקבורתה, ומבארת הגמ' " מאי טעמא? אמר רב הושעיא: שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי " ופרש"י שם "הלכך כל זמן שלא מת ולא נתגרשה לא נשתעבד לה ולא יורש ממנה כלום". לפי זה לכאורה הכתובה היא חוב שמותנה בגרושין או במיתת הבעל, ואם מתה היא לא נשתעבד לה.
ובפשטות נראה שכל החיוב חל בגלל הגרושין או מיתת הבעל, ואז השעבוד נעשה למפרע משעת הנשואין.
ויש להעיר, שהרא"ש שם סימן כ"ה פירש שיש מחלוקת בדבר בגמ' בין ר"ל ור' הושעיא, וז"ל: "אמר ר"ל: ארוסה שמתה אין לה כתובה, פירוש אין הארוס חייב לקוברה תחת כתובה שיורש ממנה, כי חכמים תקנו שיקבור איש את אשתו תחת נדוניא שהכניסה לו, ולא תחת כתובתה, וארוסה אביה יורש נדוניתה". נמצא, שלפי ר"ל גם במתה היא, הבעל חייב לה כתובה אלא שהוא יורש את כתובתה. וא"כ חוב הכתובה הוא החלטי ואינו מותנה, אלא שזמן הפרעון שלו הוא בגרושין או במיתת הבעל, ולפי זה בודאי שלא שייך בזה אסמכתא. אולם גם לדעת ר' הושעיא שחוב הכתובה מותנה בגרושין או במיתת הבעל, נראה שאין זה תנאי רגיל, שכל סיבת חיובו תלויה בקיום התנאי שיקרה אח"כ, ורק השעבוד חל למפרע "מעכשיו", אלא שכל סיבת חיוב הכתובה נעוצה בנשואין, ולכן חיוב זה הוא החלטי ואינו מותנה אלא שאם היא תמות יופקע החיוב. בגלל שלא יתקיים בה לעולם "משתנשאי לאחר וכו'", (וחידוש זה למדנו ממדרש כתובה, שהפרעון תלוי בכך שתוכל להנשא לאחר), וכיוון שלעולם לא תבוא לידי פרעון מופקע החיוב.
( אנו מוצאין עוד חידוש שלמדו ממדרש כתובה לקולא לאשה, אם הותרה להנשא בעד אחר, שתנשא ותטול כתובתה, אע"פ שאין האחים יורשים לנחלה על פיה (עיין יבמות קט"ז:), ולכאורה למה הקלו בממון שבכתובה? אלא לפי דברנו, הואיל ובעצם הבעל חייב לה כתובה מכח הנישואין, חיוב שהוא החלטי, הקילו לענין פרעון לומר, כיון שהותרה להנשא תטול כתובתה). ובאור הדברים, הלכה היא שאסור לאדם לשהות עם אשתו בלא כתובה. כדעת ר"מ שאומר " כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זה בעילת זנות " (כתובות נ"ד:), וטעם הדבר מפני שתקנו כתובה" כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה" (יבמות פ"ט), וכאשר אין לה כתובה קלה בעיניו להוציאה והוי כבעילת זנות. ואם כן חיוב הכתובה הוא ממהות הנישואין, שע"י זה לא תהיה קלה בעיניו להוציאה.
ויתרה מזאת, הגמ' (כתובות נ"ו). אומרת שהמתנה על מנת שלא תהיה לה כתובה, הוא מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל, ואף לפי ר' יהודה, שהמתנה בדבר שבממון תנאו קיים, כאן עשו חזוק לדבריהם יותר משך תורה, ותנאו בטל. והנה התוס' שם ד"ה " הרי זו מקודשת" מקשה מדוע המתנה "קרע כסותי והפטר" אין זה מתנה ע"מ שכתוב בתורה, ומתרץ, וז"ל: " ועי"ל, דנזיקין לא דמו לקדושין, דהכא היינו טעמא דאין קדושין לחצאין, דאין לך קדושין שאין לה כסות ועונה... אבל גבי נזיקין לא שייך למימר הכי ש"בקרע כסותי והפטר" אינו מתנה על מה שכתוב בתורה, אלא מוחל על חוב. (ויתרה מזאת למדנו מגמ' (ב"מ צ"ד) " מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה, והשואל פטור מלשלם", וביארה הגמ' שם שזה אפי' אליבא דר"מ דס"ל שהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל משום שמעיקרא לא שעבד נפשיה.
למרות שמשנה מדין שומרים של תורה, אינו אלא כמוחל חוב בעלמא, למדנו מכאן שחיוב המזונות הוא מחיובי האישות, ולכן אם מתנה להפטר מהם הוי בקודשין לחצאין !) ולפי זה צריך להבין מדוע אי אפשר להתנות להפטר מכתובה, כמו להפטר מחוב ? צריך לומר שחיוב הכתובה הוא חלק ממהות הנשואין, משום שע"י הכתובה האשה יודעת שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה, ולכן המתנה על כך כאילו מתנה לעשות " נשואין לחצאין ". והנה למ"ד כתובה דרבנן, הרי טעמה אמור בגמ' (יבמות פ"ט). " מאי טעמא תקנו רבנן כתובה, שלא תהא קלה בעיניו להוציאה". אולם נראה שגם למ"ד כתובה דאורייתא טעמה הוא כנ"ל. כך משמע מתוס' (כתובות י'). ד"ה" אמר רב נחמן " שמישב את הלשון " תקנו רבנן כתובה " גם למ"ד כתובה דאורייתא, ששייך באלמנה שכתובתה לכו"ע מדרבנן, אולם הטעם נשאר גם בדאורייתא " שלא תהא קלה בעיניו להוציאה", ולכן במקום שלא שייך טעם זה, כגון במקום שקנסו " תצא מזה ומזה", אמרו שאין לה כתובה, כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה. ונראה שלמדו את הטעם הזה מהמקור בתורה שממנו למדו כתובה, שנאמר בתורה על אונס נערה " כסף ישקול כמוהר הבתולות " - ומכאן למדו: שיהא זה כמוהר הבתולות, ומוהר הבתולות כזה, מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה " (כתובות י').
משמע מכאן, שקנין הנשואין מחייב כתובה, שהיא כמוהר הבתולות, אלא שזמן הנתינה משתנה בין אונס לבין נושא אשה. באונס שלא יוכל לשלחה כל ימיו, ואינו יכול לגרשה בכל כורחה נותן לה את ה"מוהר" מיד, אבל בנושא אשה, הוא מתחייב לה כתובה ואינו נותן לה מיד, כדי שלא תהא קלה בעיניו לגרשה. ולכן נפסק בשו"ע (אהע"ז סי' קע"ז ס"ג) " האונס את הבתולה חייב לישא אותה... לפיכך אינו צריך לכתוב לה כתובה". היינו, כיוון שכל טעם הכתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, לכן באונס שבין כך אינו יכול להוציאה לא תקנו לה כתובה. ומכאן למד הרמ"א (סי' ס"ו ס"י)" שבמדינות אלו שאין מגרשין בעל כורחה של אשה משום חרם ר"ג, היה אפשר להקל בכתיבת כתובה, אבל אין המנהג כן, ואין לשנות ", (משום שיש לחלק בין חדר"ג שהוא מדרבנן, לאונס שאסור לגרש מן התורה). מכל זה נראה שגם למ"ד כתובה מדאורייתא, הטעם הוא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. וכך נראה גם ממה שהגמ' (כתובות נ"ו). אומרת, ששייך מתנה עלמה שכתוב בתורה, באומר ע"מ שאין לך כתובה, גם למ"ד כתובה דאורייתא, משמע שאין הכתובה חוב בעלמא שחייבה תורה את הנושא אשה, שאפשר למחול עליו, אלא שחוב זה הוא ממהות הנשואין, וכשמתנה על כך ה"ז כנשואין לחצאין, וזה מפני שבלא כתובה קלה בעיניו להוציאה, ולכן נחשב כמתנה ע"מ שכתוב בתורה. וכך אפשר להבין את הגירסא בגמ' (סנהדרין כ"א ) שפילגש היא אשה בקדושין ובלא כתובה, ולכאורה אינו מובן הרי אם קדשה היא אשת איש מדאורייתא, ולמה נחשבת כפילגש ? אלא כיון שאין לה כתובה וקלה בעיניו לגרשה, דומה עליו כפילגש. למדנו מכאן שחיוב הכתובה הוא ממהות הנשואין. זאת ועוד, כבר הבאנו לעיל שהכתובה נקראת "מוהר הבתולות", היינו כסף שמגיע לבתולות הנשאות, והוא כעין נדוניא שקבעה לה תורה, או שתקנו חז"ל, לתת לאשה הנשאת. אלא שזמן הפרעון נקבע עם הגרושין, כדי שלא תהא קלה בעיניו לגרשה. ברם, אנו מוצאים שגם אם מת הבעל ולא שייךהטעם הזה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה החיוב אינו פוקע, מפני שהכתובה מגיעה לה בגין נשואיה אליו, והבעל מחזיק בכסף זה כמו שמחזיק בנדוניא של האשה עד פקיעת הנשואין, אולם אם מתה היא, סוברת הגמ', שפוקע החיוב הואיל והיא לא תוכל לקבל זאת באופן אישי ולהנשא לאחר.
ולכן נראה שהחיוב של הכתובה חל מיידית עם הנישואין, והוא חיוב החלטי ואינו מותנה, אלא שאם מתה היא, ולא התקיים בה " משתנשאי לאחר " מופקעממנו החיוב.
וכמו שאנו אומרים על כתובה שהיא ממהות הנשואין והיא חיוב החלטי, כךגם תוספת כתובה, ש"תוספת כתובה ככתובה דמי" (כתובות נ"ה) לכל דבר, שגובה אותה מנכסים משועבדים משעת נשואין, וכל הטעם שבגינו תקנו כתובה, שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה, מתרחב גם על תוספת כתובה, שפוסקלה מהאי טעמא לגרום לעצמו שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה.
ולכן מצאנו בר"ן (דף כ"ז: בדפי הרי"ף ) שמורדת מפסידה מתנות שקבלה מבעלה, "דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה", אבל תוספת כתובה לא תפסיד, אלא אם כן עמדה במרדה ד' שבתות שהפסידה כתובה, דתוספת כתובה ככתובה.
והטעם לכך הוא שכל זמן שיש לה כתובה, חז"ל לא רוצים שתהיה קלה בעיניו לגרשה, ולכן יש לה גם תוספת כתובה, ואינו כמתנה בעלמא שהפסידה מיד.
ומכל זה נראה שגם תוספת כתובה היא חיוב החלטי בלתי מותנה ככתובה.
ולפי זה לא שייך בתוספת כתובה טענת אסמכתא, כי טענת אסמכתא שייך בהתחייבות מותנת, כלשון הגמ' " כל דאי אסמכתא הוא ", וזה פותר גם את השאלה שכתובה מוגזמת תהיה אסמכתא, שזה הכל אם ההתחייבות הזאת היתה מותנת, אבל כיון שהתחייבות הכתובה היא מידית והחלטית משעת נשואין אלא שזמן הפרעון שלה בגרושין ובמיתת הבעל אין זה שייך כלל לדין אסמכתא, וחיובו חל.
והנה אם היינו אומרים שתוספת כתובה דגזים היא אסמכתא, יש מקום לשאול על כל התחייבות של תוספת כתובה, שהיא לעולם מעבר למה שקבעו חז"ל, (והיא דומה למתחייב יותר "ממיטבא", וממילא היא גוזמא), מדוע חל החיובולא נאמר שזה אסמכתא, שלא חשב שיתגרש ויצטרך לשלם לה תוספת ? אלא צריך לומר, כדברינו לעיל, שהתחייבות הכתובה היא התחייבות החלטית ולכן לא שייך בה אסמכתא.
זאת ועוד, נראה שבתוספת כתובה לא שייך " גזים כלל " כיון שהוא רוצה לשאת אותה לאשה, ושנשאת לו, הרי קבל את תמורת התחייבותו, ואין זה דומה לקנסות שקונס עצמו, שכאן התחייבות הכתובה היא תמורה לנישואין, והכל תלוי לפי מה שהוא אדם, ולא שייך לומר "גזים", ואף בסכום גבוה ביותר שקבל על עצמו ברצון שלא לגרשה עד ישילם לה סכום זה, והגביל עצמו אליה בהתחייבות ממונית גבוהה, אף באופן שלא יוכל לגרשה לעולם, ובתמורה לזאת היא נשאת לו. ועיין בכתובות נ"ו. הלכה כר' אלעזר בן עזריה שתוספת כתובה מתחייב משעת נישואין, ובגמ' שם הסתפקו אם חיבת ביאה קונה או חיבת חופה קונה, משמע שחיבת הנישואין היא הסיבה שהתחייב בתמורתה את התוספת. ועפ"ז פירש החזו"א את שיטת ר"ת שאף אם כופין אותו להוציא חייב לה תוספת כיון שכבר התחייב לה בתמורה לחיבת ביאה.
ח. במקום דגזים והוי אסמכתא, האם חייב לשלם את החלק שאינו מוגזם?
חלקו הראשונים בדבר. דעת הרי"ף (ב"מ דף ס"א, בדפי הרי"), שאם אמר "אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזא" אע"פ שזה אסמכתא ולא חלה התחייבותו, בכל אופן חייב לשלם "במיטבא". "דכיון דשעור מאי דאוביר בשוי הוא דיהיב, שעבודי שעבוד נפשיה וגמר ומקני". הכא נמי לענין אלפא זוזי, מאי דהוסיף על שיעור דראויה לעשות הוא דהוי אסמכתא ולא שעביד נפשיה, אבל שיעורא דראויה לעשות איתיה בכלל אלפא זוזי, ושעבודי משתעבד בגויה ומחייב ביה, ומאי דפייש עליה, אמרינן אסמכתא היא ולא מחייב ביה". וכן כתב הרמב"ם בפ"ח מהלכות שכירות הי"ג, וז"ל:"אבל אם אמר, אם אוביר ולא אעבוד אשלם מאה מנה, הרי זה אסמכתא, ואינו חייב לשלם אלא פי מה שראויה לעשות בלבד".
למרות שגם על מיטבא צריך שעבוד מיוחד, כפי שכתב שם, וז"ל:"אלא שהתנה לשלם במיטבה ולפיכך גמר ומשעבד עצמו". (וכך כתב הב"י סי' שכ"ח שהרמב"ם ס"ל. כהרי"ף). הרי לנו, שגם בהתחיבות דגזים, שלא חלה בגלל אסמכתא, אין ההתחיבות בטלה מכל וכל, ולכל הפחות חלה ההתחיבות על מה שראוי לו להתחייב, היינו במיטבא, שעל זה אנו אומרים שגמר ומשעבד נפשיה.
לעומתם, דעת הרא"ש(פרק ט' סעיף ז')דהואיל וההתחייבות על "אלפא זוזא " לא חלה כל ההתחייבות בטלה לגמרי, ואינו חייב אף מיטבא. אלא שפסק כהרמב"ם והרי"ף ולא מטעמם, דכיון שכך היה המנהג להתחייב מיטבא, אף אם לא כתב חייב (כמו "אחריות טעות סופר"), שמסתמא כך רצה להתחייב.
והנה השו"ע (ס' שכ"ח ס"ב) פסק כהרמב"ם והרי"ף, וז"ל:"ואם התנה, אם אוביר ולא אעביד אשלם אלף זוז, הרי זו אסמכתא, ואינו חייב לשלם, אלא נותן כפי מה שראויה לעשות בלבד".
יסוד בדבריהם של הרי"ף והרמב"ם מבוססים על הסברא שאם המתחייב הגזים ואמר אלפא זוזא, אע"פ שלא התכוון להתחייב כל כך הרבה אין זה אומר שלא רצה להתחייב כלל, אדרבה אנו רואים בודאי רצונו להתחייב, אלא שהפריז על מידותיו, ולכן אע"פ שלא חלה התחייבות על כל הסכום שהתחייב, ההתחייבות חלה על מה שלא הגזים, מפני שיש לו גמירות דעת להתחייב בסכום הראוי להתחייב.
ולפ"ז נראה ללמוד מכאן, על כתובה שיש בה תוספת גבוהה במיוחד כמיליון שקל, שאף אם נאמר שלא התכוון להתחייב כל כך, למרות זאת, ישלם כפי שישערו ביה"ד, שאין זה סכום מוגזם, והיו מחייבים אותו אם היה כתוב לכתחילה בכתובה. והואיל ואנו משערים שאם היה כתוב בכתובה לכתחילה הסכום של 140000 דולר היינו מחייבים אותו, גם עתה נחייב אותו בסכום זה. וכיון שבנידון דידן בעלי הדין הולכים בשיטת מרן המחבר שפוסק כהרמב"ם והרי"ף, אפשר לחייבו בסכום של 140, 000 דולר, שאינו "גזים", ואם היה כתוב מעיקרא לא היינו מסתפקים בו שחייב.
אולם יש מקום לחלק ולומר, שהשעור של "מיטבא" הוא שעור אוביקטיבי, "כפי מה שראויה לעשות בלבד" אבל בנידון דידן בתוספת כתובה, אין אנו יודעים מה ראוי לאותו אדם להתחייב, וכיון שלא גילה לנו זאת, כמה ראוי לו להתחייב. אי אפשר לחייבו כלל בתוספת כתובה. או כלך לצד שני, ותאמר הואיל והתחייב בכתובה סכום מוגזם אנו מורידים את ההגזמה, וחלה ההתחייבות על כל הסכום שאנו משערים שאינו מוגזם, וצ"ע. ונראה שגם לפי הצד בחקירה הנ"ל, שמשלם לה רק במיטבא, היינו מה שהפסיד לה, מבחינה אוביקטיבית נראה שאין זה רק עיקר כתובה בלבד, אלא יש לשער מה שהפסידה בגרושין. לפי הבושת שביישה, ולפי הזמן שעגנה, וכל זה נכלל בחיוב ב"מיטבא" לפי שיטת הרי"ף, שחייב לה אע"פ שלא נכתב בפירוש בכתובה. והנה בענין מי שמבטל שדוך, יש הסוברים שאף אם לא כתוב בשטר התנאים שהתחייב בקנס - הוא חייב לשלם לפי הנהוג (עיין אוצר הפוסקים ס' נ'סקמ"ב), ועיין בפד"ר כרך ה' עמ' 326 שכתבו שמאחר והדין זה שנוי במחלוקת אין מוציאין מידו.
אבל בנידון דידן שכתוב בכתובה סכום גבוה הרבה יותר, ולפי הרי"ף אףבמקום שלא חל החיוב במלואו, חייב לשלם מה שהפסיד נראה שכאן יהיהחייב לשלם את הסכום שביה"ד יחליט עליו כפצוי לאשה.
ויש להוסיף לכך מה שהנהיגו הרבנים הראשיים הרב הרצוג והרב עוזיאל זצ"ל לפסוק פצוי כתובה במקום שאין האשה גורמת לגרושין (אוסף פד'ר ורהפטיג עמ' קנ"ז), אעכו"כ במקום שהבעל התחייב לה יותר מזה, שאנו נדון לחייבו בסכום הראוי לו להתחייב לה.
ט. לשונות שטר כתובה המבטלים אסמכתא
נוסף לכך, נוסח השטר כתובה שלפנינו יש בו כמה לשונות המבטלים את החשש לאסמכתא.
1. דלא כאסמכתא
בשטר הכתובה כתוב "דלא כאסמכתא " וי"א שמועיל לבטל אסמכתא, אמנם הדעה העיקרית להלכה, שאין זה מוציאו מידי אסמכתא, וכך פסק השו"ע סי' ר"ז סי"ח, וז"ל: " שטר שכתוב בו אם לא אפרע לזמן פלוני, שיתחייב כך וכך ממון, וכתוב בסוף השטר: דלא כאסמכתא, וכו', אין זה מוציאו מידי אסמכתא,, ולא קנה ". הרמ"א שם הסכים עמו, והוסיף: "אע"ג דיש חולקין, המוציא מחברו עליו הראיה". וכתב הט"ז שם, דהא דלא מהני לכתוב "דלא כאסמכתא", מפני שמלשון זה משמע שיש כאן אסמכתא, אבל אני גומר ומקנה, ובזה לא מהני, משום דקיי"ל דאסמכתא לא גמר ומקני. אבל אם כותב, ששטר זה נעשה כענין שאין בו אסמכתא כלל, הרי זה מועיל, דהוי כאילו נעשה בבי"ד חשוב והודאת בע"ד כמאה עדים.
למדנו מדבריהם, שהלשון "דלא כאסמכתא" אינו מועיל כשהוא סותר את המציאות שיש כאן אסמכתא, ולפי ההלכה אסמכתא לא קניא. אבל בנידון דידן. כאשר כותב "דלא כאסמכתא" אין זה סותר את המציאות, ואפשר לפרש שבאמת גמר בדעתו להתחייב בלא אסמכתא. וכמו תוספת כתובה רגילה אינה אסמכתא בגלל שיש טעם בהתחייבותו לה, שתתרצה לו, ושלא תהיה קלה בעיניו לגרשה. כך בודאי אם יפרש לנו שרוצה להתחייב סכום גבוה, כדי שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה - לא יהיה זה גוזמה, ולא יהיה כאן אסמכתא.
וממילא כשכותב בכתובה "דלא כאסמכתא" יש במשמעות הדבר שהתוספת הזאת בשבילו היא דלא כאסמכתא, ורוצה שתחול באופן המועיל. ולכן נראה שכאן יועיל הלשון "דלא כאסמכתא" להתחייב בכל תוספת הכתובה.
יש לחזק את ההסבר הנ"ל גם בלשון הכתוב בכתובה "דלא כטופסי דשטרא" שלפי שיטת רבינו סעדיה גאון, בא להורות שבשטר זה לא הולכים אחרי הכלל שיד בעל השטר על התחתונה, אלא בכל ספק תהיה יד בעל השטר על העליונה, וכשיטה זו פסק השו'ע חו"מ סי' מ"ב סימן י', וא"כ במקום ספק אם סכום הכתוב הוא גוזמא נאמר יד בעל השטר על העליונה ואין בזה אסמכתא.
2. המתחייב בנדר או בשבועה לקיים את האמור בכתובה
בכתובה המדוברת נאמר "וגם נשבע שבועה חמורה בתקיעת כף על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הנשבעים באמת לאשר את כל הכתוב עליו בשטר כתובתא דא בלתי שום שנוי ותמורה ותחבולה כלל ועיקר", (כן הנוסח המקובל בכתובות לעדות המזרח).
והנה המחבר (סי' ר"ז סי' י"ט) פסק שהשבועה או התקיעת כף מחזקים את גמירות דעתו לקיים את האמור בשטר, ומבטל חשש אסמכתא.
וז"ל " נדר ושבועה ותקיעת כף מהני אפילו באסמכתא", שמתוך חומר הדבר גמר ומקנה. אולם הרמ"א שם מציין לסימן ר"ט ס"ד בענין "מקנה דבר שלא בא לעולם", שאף אם נשבע לקיים את המקח וצריך לקיים שבועתו, "ומיהו אינו נקנה בקנין" משמע שגם ב"אסמכתא" לא תועיל שבועה ולא קנה. והטעם לדבר כתב הריב"ש מפני שיכול להשאל על נדרו ושבועתו.
והנה הסמ"ע שם סקנ"ג כתב בדעת הרמ"א, שאם נשבע וגם קבל בקנין ה"ז מבטל את האסמכתא, וכמו שנתחייב בבי"ד חשוב שמסלק את האסמכתא. ואף אם נשאל על שבועתו, החיוב חל מכח הקנין.
הש"ך שם סקכ"ז חולק על הסמ"ע, וסובר שקנין לא יועיל כאן, כאן שיכול להשאל על השבועה ונשאר שזה אסמכתא, (וכך סוברים הב"ח והט"ז).
אולם נראה שכל זה אם השבועה בכתובה היתה רק על הממון, אבל בכתובה הרי עיקר השבועה באה כדי שלא יגרשנה בע"כ ושלא יקדש אשה אחרת עליה כי אם ברשות בי"ד, ושבועה זו לא יוכל להשאל עליה כלל כי אם בהסכמת ביה"ד, וא"כ זו שבועה שאין לה התרה. ולא שייך להשאל עליה, ולכן נראה ששבועה כזאת מסלקת את האסמכתא.
י. חיוב התוספת והנדוניא נכתבים כאחד
בכתובה זו, ובכתובות הנהוגות היום כותבים את התוספת כתובה עם הנדוניא ביחד, כסכום אחד וזה לשון הכתובא שלפנינו: "סה"כ כתובתא דא, תוספתא דא, ונדוניא דא עולים לסך מסויים". וא"כ דין התוספת כדין הנדוניא. ובנדוניא לא שייך אסמכתא, את הנדוניא מתחייב להכניס לה מיד עם הנשואין, ואע"פ שבפועל אינו חייב לתת לה את הנדוניא עד הגרושין, זה מפני שכל זמן שהוא בעלה יש לו זכות שמוש בנכסי אשתו והפירות שלו מתנאי כתובה, (שהבעל אוכל פירות נכסי אשתו, בין בנכסי מלוג בין בנכסי צאן ברזל, אלא שבנצ"ב האחריות עליו).
וא"כ כאן, שכלל תוספות ונדוניא כאחד, נראה שהבעל הסכים להתחייב לה בתוספת כנדוניא מיד, ואין בזה חשש אסמכתא.
(למעשה לא מצאנו נפ"מ נוספת אם נגדיר את התחייבותו כתוספת כתובה או כנדוניא. כי ביחס למורדת, בין כך ובין כך תפסיד את התוספת והנדוניא שהוא הכניס לה. בין כמורדת "בעינא ליה ומצערנא ליה", כיון שאין כאן נכסים בעין, בין ב"מאיס עלי" בטענה מבוררת ולפי "דינא דמתיבתא", גם כן אינה נוטלת כל מה שהוא הכניס לה.
וכן ביחס לירושה, בענין שומרת יבם שמתה, שנכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל, ואף לפי הרמב"ם והשו"ע בסי' ק"ס ס"ז:שאת הנדוניא חולקיןיורשיה עם יורשי הבעל, זה ביחס לנדוניא שהכניסה היא ונמצאת באחריות הבעל, אבל בדמים שאינם בעין בודאי שהם בחזקת יורשי הבעל כמו כתובה).
יא. סכום של מליון ש"ח אינו מוגזם
במכתב מטעם הרבנות הראשית למנהלי לשכות רושמי נשואין נתנו כמה הוראות שעל הרבנים עורכי החופות להקפיד, ובין השאר ( י"ד תשרי תשס"ב ), נאמר שעליהם להקפיד שלא לכתוב תוספת כתובה מוגזמת, והם ממליצים שם ואומרים "סכום תוספת הכתובה, לא יעלה על מליון ש"ח ", משמע שהם העריכו שעד סכום כזה עדין זה בגדר הסביר, ואין זה סכום מוגזם שנאמר עליו אסמכתא. יב. חיוב על ביה"ד לפסוק ולהטיל פשרה על בעלי הדין.
לאחר כל מה שכתבנו לעיל נראה, שחיוב הכתובה גם כאשר הסכום הנקוב בו גבוה ביותר מחייב את הבעל ככל התחייבות.
אולם אף אם נבוא ונאמר, שמכלל ספק לא נפקינן, לאמוד באומדן הדעת איזה סכום הוא מוגזם כל כך שבודאי לא התכון לכך, מוטל על ביה"ד, במקרה כזה שאינו יכול להתברר, להטיל פשרה על בעלי הדין. כמובאר בתשובת הרא"ש כלל ק"ז, והובא בשו"ע חו"מ סי' יב' ס"ה, וז"ל: "יש כח לדיין לעשות דין כעין פשרה במקום שאין הדבר יכול להתברר ואינו רשאי להוציא דין חלוק מתחת ידו בלי גמר".
ומתשובת הרא"ש הנ"ל נראה, שהחיוב לעשות פשרה היא גם מתוך רצון לעשות צדק עם השומר שלא פשע כל כך, והכל "כדי להטיל שלום בעולם, ולכן נתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו במקום שאין הדבר יכול להתברר... ופעמים על דרך פשרה".
ונראה שבנידון דידן שהבעל עזב את אשתו שלא כדין, אין זה סביר שיפטר בלא תוספת כתובה, ונמצא חוטא נשכר, שכן עיקר כתובה אין בה כדי לפצות את האשה על גרושיה. ומכח זה נראה שכאן יש לחייב בדרך פשרה את הסכום שהאשה הסכימה לו כפיצוי כתובה.
הערה: יש לציין ששאלה זו אם תוספת הכתובה בסכום גבוה מחייבת את הבעל שאלנו את מרן הגאון הרב י. ש אלישיב שליט"א ודעתו היתה שהכתובה הזו מחייבת, ואין כאן חשש אסמכתא, וכן אין לומר שנכתב לשם כתוב בעלמא.
לסיכום:
מכל הנמוקים הנ"ל, נראה לפסוק לחייב את הבעל לשלם לאשתו סך של 140000 דולר עבור הכתובה, וזאת אף אם לא יתן גט.
ניתן ביום כ"ב חשון תשס"ב (8.11.2001

(-) הרב דוד דב לבנון, דיין