ביום ה' בניסן תשס"ח (10/4/08), לאחר שמיעת הצדדים ולפי החומר שבתיק, פסק בית-הדין ברוב דעות, שאין לחייב את הבעל במזונות העבר, ולכן פסק הדין שהוצא ביום כ"ב חשון תשס"ז (13/11/06 ), ולפיו יש לחייב את הבעל במחצית סכום ההצמדה לכתובה הוא פסק-דין סופי ויש לגשת מיד לביצוע פסק הדין ובהתאם להנחיות בית-הדין הגדול.
דעת המיעוט היתה כי על הבעל לשלם מזונות לאשתו בסך של 2,700 ש"ח לחודש מתאריך י"ט אב תשס"ז (6/8/2004).
להלן הנימוקים לדעות הרוב והמיעוט.
נימוקים לדעת הרוב
בית-הדין פסק לחייב את הבעל בגט. פסק-דין זה משמעותו שבאופן עקרוני האשה זכאית למזונות כל עוד הבעל לא נתן את הגט, או לחלופין כתובה.
בית-הדין פסק לחייב את הבעל בכתובה, אולם הוא ערער על כך לבית-הדין הגדול, וכך התעכב מתן הגט עד עתה, נמצא שכיום הוא בחזקת חיובו למזונות. למרות כל זאת פוסק בית-הדין שאין להתחשבן עם הבעל על מזונות העבר, וזאת מכמה נמוקים:
א. האשה לקחה לעצמה סכום כסף מהחשבון המשותף. כל עוד לא חולק הכסף, אפשר לראות זאת כתשלום מזונותיה, אמנם לפי החשבון ספק אם הוא מספיק לכל התקופה עד לגרושין.
ב. התברר שהאשה עבדה והשתכרה יותר משנה ב"הבימה", גם כאן יש כמה ספיקות אם מעשה ידים אלו שייכים לבעלה ויש לקזז אותם תחת מזונותיה, אולם מאידך קשה לחייב את הבעל במזונות. (אם נפסוק כרשב"ם, ודלא כהפלאה שדינו של הרשב"ם מדין מחילה) וצאי מעשה ידייך במזונותיך.
ג. גם אם מגיעים לאשה הפרשים (שאינם גדולים) למזונותיה, בית-הדין לקח זאת בחשבון בפשרה שעשה לחייב מחצית ההצמדה של הכתובה, וכדי לצאת מכמה וכמה ספיקות שבחיוב המזונות.
ולאור כל זאת, פוסק בית-הדין שאין לחייב במזונות בנוסף למחצית סכום הצמדה של הכתובה.
בהמשך לנימוקים הנ"ל נראה לנו להרחיב בענין זה :
לענ"ד אין לחייב את הבעל במזונות למפרע, ולהלן הנימוקים הנראים לענ"ד.
א. כבר כתבתי במאמר נרחב שיש לנהוג זהירות מרובה בבואנו לחייב מזונות על העבר כי חיוב מזונות אינו חיוב רגיל אלא חיוב לזון ורק אם ניזונה בזכות הלוואות שלקחה או שמכרה מנכסיה או שהצטמצמה וחיתה בדוחק יש לחייבו במזונות העבר אולם אם התפרנסה מהורים שתמכו בה אין לחייבו במזונות והטעם הוא כי התומכים בה דינם כפורע חובו של חברו שבזה הדין הוא שאיבד מעותיו וכמו שנפסק בשו"ע אבהע"ז ס'י ע'.
ובענין זה נחלק עלי עמיתי שליט"א ולענ"ד אין דבריו נכונים וכמו שאבאר.
עמיתי טוען שרק אם כוונת התומך היה להלוות לבעל, בזה איבד מעותיו. אבל אם סייע לאשה בלא כוונה להלוות לבעלה ולבוא במקומו נחשב הדבר כאלו נתן לה מתנה והרי היא כניזונית מנכסיה, ועל כן "מאחר ואף אדם לא חושב שכאשר הוא שולח לאשה חבילות מזון יוכל לבוא לבי"ד לתבוע את הבעל בלי שיאמר לו הבעל לשלם ולכן אין פה את הדין של חנן שנפטר בגללו".
עולה מדבריו שכל הדין של חנן וכפי שפסק השו"ע בסי' ע', שאם עמד אחד מדעת עצמו וזנה משלו שאין הבעל חייב לשלם, מיירי שכוונתו היתה להלוות לבעל, אבל אם התכוון רק לסייע לאשה ולא עלתה בדעתו להלוות לבעל או לתבוע אותו עדיין יתחייב הבעל לשלם מזונות לאשתו.
והדברים האלה לענ"ד לא ניתנים להאמר. איך סתם השו"ע ולא פרש הלכה זו, הרי השו"ע מיירי בסתמא בעמד אחד מדעת עצמו וזנה, ולא נאמר שמיירי דוקא כשרוצה לתבוע את הבעל, אלא שראה את מצבה הקשה של האשה ורצה לסייע לה וגם ע"ז נאמר שאיבד מעותיו, והחידוש בזה כמו שכתבו כל המפרשים שס"ד לחייב את הבעל לשלם לפורע מדין נהנה כמו יורד לתוך שדה חברו וקמ"ל כמו שכתבו כל המפרשים (וגם הב"ש) שכאן לא באה שום תועלת לחברו אלא מסלק ממנו נזק ולכן לא דמיא ליורד לתוך שדה חברו. (ומעולם לא היתה הו"א לחייבו בגלל שרצה להלוות לבעל שהרי הבעל לא בקש ממנו להלוות).
ואין לפרש את דברי השו"ע ולומר שמה שכתב איבד מעותיו הכוונה שהוא אינו יכול לתבוע מהבעל אבל האשה עצמה יכולה לתבוע מבעלה כי זה מוכח מיניה וביה. שהרי ברישא של הסעיף נאמר שאם הלך בעלה ולוותה ואכלה חייב לשלם והכוונה היא כמו שכתב הרמ"א שלכתחילה המלוה תובע לאשה והיא תובעת מבעלה. זאת אומרת, שמה שכתוב חייב לשלם הכוונה חייב לשלם לאשתו ואם כן למה לא כתב השו"ע שגם בפרנסה סתם חייב הבעל לשלם לאשתו ובודאי שפשט דברי השו"ע הוא שאינו חייב לשלם כלל. ומה שלמד עמיתי בפשט הר"ן שמ"ש "שאדעתיה" דבעל נחית" כוונתו שהוא מתכוון להלוות לבעל ולאפוקי אם התכון לסייע לאשה ולא היתה לא כוונה לתבוע מהבעל, לא נראה כלל.
כוונת הר"ן הרבה יותר פשוטה. יש שתי אפשרויות: או "שאדעתא דידה נחית" דהיינו שמתכוון להלוות לאשה (ואח"כ תתבע מבעלה או שהוא יגבה ישירות מבעלה דרך שעבודא דר"נ) או "שאדעתא דבעל נחית" דהיינו שלא התכוון להלוות לאשה כלל. ואדעתיה דבעל נחית כולל שני דברים: או שהיתה כוונתו לתבוע מבעלה את הכסף או שהתכוון לסייע לאשה במקום בעלה ולא היתה לו כוונה לתבוע מהבעל, ובשני המקרים האלה הדין הוא שאין הבעל חייב לשלם לא לפורע ולא לאשה.
והחידוש שיש כאן הוא וכמו שכתבתי לעיל וכמו שאמרו המפרשים שהיה מקום לחייב את הבעל כדין יורד לתוך שדה חברו שלא ברשות כיון שהוא מהנהו ובזה אמר חנן שאין הוא נחשב כמהנהו אלא כמסלק חוב ולכן א"א לתבוע מהבעל שום דבר. אבל פשיטא שגם האשה אינה יכולה לתבוע מבעלה כי הכסף לא ניתן לה כמתנה סתם אלא כסיוע לפרנסתה.
ולכן ארגוני חסד שברור שאין הם מחלקים מתנות בכלל וכל כוונתם היא לסייע לאשה במצוקתה ולתת לה את מזונותיה וצרכיה בודאי שאין האשה יכולה לתבוע את המזונות מבעלה.
בנוסף לאפשרות שהיא התפרנסה מתמיכה של אחרים, ידוע לנו שהיו לה עוד שני מקורות לפרנסה. ידוע לנו שהיא לקחה מחשבון בעלה 128,000 ש"ח. ברור לנו שהכסף הוכנס לחשבון ע"י הבעל כי האשה לא עבדה באותה תקופה. וסביר להניח שאלו חסכונות שחסך הבעל או הכנסות נוספות מעבודתו.
היות והכסף הזה שייך לבעלה הרי זה נחשב כאילו זן אותה. אם נחשב את הוצאות מזונותיה ל-2, 700 ש"ח לחודש הרי הסכום הזה מספיק ל-4 שנים (בערך). עמיתי מחלק את הכסף בין שניהם ונמצא שנחשב שלקחה מהבעל רק 40,000 ש"ח. דבריו אינם נראים לי וזאת משני נימוקים.
הנימוק העיקרי, שאע"פ שהחוק קובע שמחצית הכספים שייכים לאשה, הרי דעת רוב בתי דין ובודאי מחצה מהם שהחוק אינו מחייב מבחינה הלכתית ומבחינת ההלכה א"א לראות את החסכונות של הבעל כחסכונות משותפים, ואם כן מבחינת ההלכה נחשב הדבר כאילו זן אותה ב-120,000 ש"ח (ולא כאן המקום לבאר למה החוק לא מחייב כמנהג המדינה).
הנימוק השני, שגם לנוקטים שהחוק הפך למנהג המדינה וגם מבחינת ההלכה נחשבים כספי החסכונות ככספים משותפים, הרי כל זה אמור בפקיעת הנישואין, אבל כל עוד הנישואין נמשכים אין זה נחשב כנכסיה. וגם אם נחשב באופן עקרוני כנכסיה לא יעלה על הדעת שכאשר הבעל מרויח סכום מסויים מעבודתו והוא יחוייב למשל במזונות של 2,000 ש"ח שהאשה תהיה זכאית לטעון שכאשר הוא משלם לה 2,000 ש"ח פרושו של דבר שהוא נותן לה רק 1,000 ש"ח כי אלף אינם שייכים לו ולא נחשב כאילו נתן לה.
גם החישוב של עמיתי שליט"א על גובה המזונות אינו נראה לי. קשה מאד להעריך מהו סכום המזונות המדוייק, אבל סביר מאד שמזונות של 2, 800-2, 700 ש"ח הם סבירים כאשר אין לנו מידע מדויק מהי רמת החיים של הבעל.
המקור השני לפרנסתה הוא מעשה ידיה. התברר שהאשה לא סיפרה לבית-הדין שהיא עובדת ב"הבימה" כבר מספר שנים בשיווק טלפוני.
ובענין זה כותב הרב עמיתי שליט"א שהיות והיא אינה חייבת לעבוד מחוץ לביתה הרי הכסף הזה דינו בהעדפה שע"י הדחק והואיל ושררה ביניהם איבה אין הבעל זכאי בכספים אלה. ודברים אינם נראים לענ"ד.
הרי בסי' צ"ה, מביא המחבר את מחלוקת הרשב"ם והר"ח עם הראב"ד והרשב"א האם אלמנה הניזונית מנכסי יתומים זוכה בשבח שהשביחה בעבודת האדמה לדעת הרשב"ם והר"ח גם שבח זה הוא בכלל מעשה ידיה. ומסתבר לומר שכוונתם שהיתומים זוכים הן במעשה ידיה והן במותר מעשה ידיה שהם כנגד מעה כסף. (כאשר בי"ד מחייב מזונות הרי הוא כולל במזונות גם את "המעה כסף"). ומדבריהם עולה שעבודת האדמה גם אם היא עבודה שאינה מתאימה לנשים אינה נחשבת בהעדפה שע"י הדחק אלא כהעדפה בעלמא, כי אם דינה כהעדפה שע"י הדחק הרי אין היתומים זוכים בה.
לא מסתבר שעבודה המתאימה לאשה כשיווק טלפוני ובשעות מקובלות תחשב כהעדפה שע"י הדחק, ובכל מקרה בודאי שיש כאן ספק האם היא נחשבת כע"י הדחק וא"כ כיון שהמחבר לא הכריע במחלוקת שבין הר"ח לראב"ד הרי שכרה מעבודתה שמגיע לבעלה ונשאר בידה יחשב כאילו זן אותה.
ומ"ש עמיתי שגם הרשב"ם מודה שאין לעבודות אלה דין של מעשה ידים ואין זה מגיע לבעלה מדין מעשה ידיה אלא מדין מחילה וכמו שכתב ההפלאה הרי דברים אלה תמוהים מאד ולא ניתנים להאמר.
הרשב"ם כותב בהדיא ב"ב קמג: בד"ה ואם אמרה שזה מדין מעשה ידיה. וז"ל: "דאי שקלה מזונות לא דתנן אלמנה ניזונית מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן" הרי מפורש שהטעם הוא מדין מעשה ידיה.
גם הב"ש בס' צ"ה סק"ח כותב וז"ל "יש מי שאומר השבח שלהם כמו שאר מעשה ידיה" כך גם מפורש בט"ז וכך גם אומר הבית מאיר וכותב שס"ל שגם העדפה שייכת ליתומים.
ולעניין הלכה פשוט שיש לחוש לדעת הרשב"ם והר"ח וא"א להוציא מיד הבעל. הב"ש נוטה להכריע כדעת הרשב"ם והר"ח ומביא שגם הריב"ש בס' קס"ט פסק כך שאם ניזונית כל השבח של היתומים. ויש לציין שגם הרשב"א עצמו אם כי נוטה לדעת הראב"ד לא הכריע בעניין למעשה וכפי שמביא הב"ש.
גם דעת המהרי"ט שמעשה ידיה שייכים לבעל גם אם אינה מחוייבת בהם. הוא דן בתשובתו המפורסמת בנשים שהן כאניות סוחר והן המפרנסות והבעל אינו זן למי מגיעים מעשה הידים. ופשיטא ליה שאם הבעל זן אותה בודאי שמעשי ידיה שלו אלא שמסתפק שגם אם הפסיק לזון וכל הפרנסה ממנה שמעשי ידיה יהיו שלו.
והנה המל"מ תמה עליו למה פשיטא ליה שאם זן שמעשה ידיה שלו ולמה השמיט את דעת הראב"ד והרשב"א. והוא רוצה לומר שאין נ"מ בכך כי גם אם אין מעשי ידים אלה שייכים לבעל יזכה בהם מדין מציאה (משא"כ באלמנה שאין מציאתה ליורשים) ומוכח מדבריו שכל הספק שלו הוא לעניין להוציא מהאשה כי היא תוכל לומר קים לי כראב"ד והרשב"א, אולם פשוט שגם מהבעל אין להוציא.
וא"כ מהאי טעמא א"א לחייבו במזונות כשהיה לה את מעשה ידיה מעבודתה גם אם לא היתה בעבודה זו.
ודן עמיתי לשיטתו שמדין מעשי ידיה אינו זוכה למה לא יזכה מדין מציאה וכתב שבמצב של איבה אינו זוכה ממציאה, והיות שגם בנידון דידן יש איבה גדולה ביניהם אין הוא זכאי במציאתה.
והנה חידושו זה גם הוא ללא מקור. א"א לפסוק שהעדפה שע"י הדחק כשיש איבה בין האשה לבעלה לא יזכה בהם ולא מצאנו דיון בשאלה זו אלא כשהוא מורד, אבל לומר שבעצם המצב של מתח ואיבה ביניהם יפקע דין מציאה זו לא שמענו וא"א לומר זאת בלי ראיה, ובנידון דידן הבעל לא מורד באשתו אם כי בגלל הסכסוך יש מתח גדול ביניהם וגם היתה התפרצות של אלימות קשה מצידו. אולם באמת אין צורך להכנס לדיון בשאלה זו היות וכאן מגיעים לו מעשה ידיה, מעיקר הדין כי, לא מדובר כאן בהעדפה שע"י הדחק אלא בהעדפה רגילה ומסתימת דברי הרשב"ם וכל הפוסקים משמע שס"ל שאם ניזונית מעשה ידיה שלהם גם לעניין העדפה.
ומ"מ גם אם זה מוגדר כהעדפה שע"י הדחק וזה תלוי בשעות העבודה עדיין א"א להוציא מהבעל וכמו שכתבתי באותו מאמר שמעיקר הדין גם העדפה שע"י דחק שייכת לבעל (אלא אם כן הוא מורד ובעניינינו הוא לא מורד, ואע"פ שעשה כנגדה מעשים קשים מאד לא מצאנו שבגלל זה יפסיד את דינו). ואע"פ שהב"ח כתב שהמנהג הוא שלא להוציא מידה, אבל כבר נכתב בכמה פדרי"ם שגם א"א להוציא מהבעל וכתבתי באותו מאמר שזה מוכרח גם לדעת הב"ח והב"ח כתב את דבריו רק לעניין שלא להוציא ממנה.
והנה לכאורה קשה לומר שכוונת הב"ח שרק זכותה להחזיק אבל א"א לחייב במזונות שא"כ על איזה מנהג דבר הב"ח. האם כל דברי הב"ח איירי במקרה שהוא אינו זן אותה (והאריך בשאלה זו הרב לבנון שליט"א במאמרו הנרחב).
ולענ"ד דברי הב"ח אמורים במקרה שכיח ביותר. מדובר בודאי שהבעל זן את אשתו, ואם היה רוצה בכך היה זכאי לטעון שהעדפתה שע"י הדחק תבוא במקום המזונות אלא שהבעל אינו טוען כך וממשיך לשלם את מזונותיה כרגיל, אבל לולי המנהג היתה האשה חייבת לתת את ההעדפה לבעלה כי היא מחזיקה בכסף שלא שייך לה והמנהג היה להשאיר בידה ולכן אין היא חייבת בעצמה לתת את הכסף הזה לבעלה.
ומ"מ מה שלא נאמר בפרוש הב"ח הרי לא נוכל להתעלם מאותם דעות שנפסקו בפדרי"ם שא"א להוציא מזונות מהבעל אם היא מחזיקה בהעדפה שע"י הדחק ולכן א"א לחייב כיום את הבעל במזונות עבר גם אם היינו מגדירים את עבודתה כהעדפה שע"י הדחק.
ויש להוסיף ולומר שמעבר למה שנכתב לעיל יש להביא בחשבון שפסק הדין על חצי הצמדה נעשה מדין פשרה של בי"ד כי רבים הסוברים שאין להצמיד כתובה היות ולא נכתב זאת בפרוש בשטר הכתובה אבל היות ויש גם דעות שיש להצמיד נוהגים הרבה בתי דינים לעשות פשרה על ההצמדה, ולכן יש להכליל גם את נושא המזונות של העבר בגלל הספקות הרבים שיש בו במסגרת הפשרה ולראות בו פסק-דין סופי ביחס לכל התביעות.
נימוקים לדעת המיעוט
ב 6 לאוגוסט 2003 נפתח תיק מזונות והאשה שבעלה הורחק מהבית עקב תקריות ונעצר, תובעת מזונות מאותו מועד.
בית הדין כבר פסק ביום ב' אב תשס"ו (27 ליולי 2006) שהאשה זכאית לכתובתה עם נמוקים מפורטים, ואם כן כמובן שהיא גם זכאית למזונות. ב"כ הבעל טוען שהאשה לא זכאית למזונות מאחר שהיא עובדת ומרוויחה לפרנסתה. התברר שאכן היא עובדת מ-19 ליולי 2006.
א. יש להפריד לחלוטין את התביעה למזונות מהבעל מהתביעה לזכות במעשי ידי האשה. בטרם ניכנס לדיון האם במקרה כזה אומרים שמעשי ידי האשה שייכים לבעלה או לא, עלינו להדגיש באופן חד משמעי שאין לקשור כלל וכלל את חיוב הבעל במזונות אשתו לבין זכותו במעשי ידיה.
כי אף שתקנו חז"ל מעשי ידיה תחת מזונותיה, מ"מ אין כוונתם לתלות את חיוב המזונות בזכות למעשי ידים.
לכן אם במקרים מסוימים אין הכרעה מוחלטת בפוסקים לגבי זכותו במעשי ידיים, ושאז יכולה האשה לטעון "קים לי" כדי לא לתת לבעלה את מעשי ידיה, לא יוכל הבעל לנצל את העדר ההכרעה בפוסקים, ולומר "קים לי" כצד הנגדי, כדי להפטר מתשלום מזונות תמורת מעשי ידיים שרוצה לקבל.
חיוב מזונות הוא לפי רוב הפוסקים מהתורה מהפסוק "שארה כסותה ועונתה לא יגרע". ואפילו לפוסקים שהוא אינו מהתורה הרי זו ודאי תקנה קדומה שהבעל חייב לזון את אשתו. ואילו זכות במעשי ידיים הוא רק תקנה מאוחרת. תקנה נוספת היתה שיהיו מעשי ידיה כנגד מזונותיה. ושלכן האשה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה.
אין כוונת התקנה האחרונה שהבעל חייב במזונות אשתו רק מעבר למה שהיא מרויחה במעשי ידיה, אלא ברור שהתקנה נשארה שהבעל חייב במזונותיה המלאים, אלא שהוא זכאי במעשי ידיה. ואין שני הדברים הללו נחשבים כדיון אחד, אלא הם שני דיונים נפרדים לגמרי.
ישנן גם שלש ראיות לכך שהדיון בחיוב מזונות אשתו והתביעה לקבלת מעשי ידיה הם שני דיונים שונים.
א. "מי שהלך למדינה אחרת ובאה אשתו לבית דין לתבוע מזונות וכו' פוסקין לה מזונות וכו' ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבוא בעלה אם מצא שעשת הרי אלו שלו". (רמב"ם אישות יב טז) לענ"ד לימד אותנו כאן הרמב"ם את היסוד החשוב הזה, שתביעת המזונות הוא דיון נפרד. ולכן כשהבעל הלך למדינת הים והאשה תובעת מזונות אין מחשבין במעשי ידיה, מאחר שהבעל לא נמצא כאן והוא אינו תובע את מעשי ידיה, לכן דנים רק במזונות ולא מתחשבים במעשי ידיה. וכשיבוא הבעל ממדינת הים ויתבע אז ידונו על מעשי ידיה.
אפילו הרא"ש שחולק על הרמב"ם וסובר שמתחשבים על מעשי ידיה, נראה שאינו חולק על היסוד של הרמב"ם, אלא סובר שבאופן פראקטי מאחר והאשה חייבת לבעלה את מעשי ידיה, ואנו יודעים על כך, לכן מחשבים על מעשי ידיה בתוך הדיון אודות המזונות.
אבל בודאי שהרא"ש סובר כך רק מצד שבית הדין צריך לדאוג לאדם שתובעים כסף מנכסיו שלא בפניו.
ולדעתי זה גם ההסבר ב"חזון איש" שסובר שגם לפי הרמב"ם אם אנו יודעים בודאי שיש לה מעשי ידים מסודרים, אנו מתחשבים בהם. וכוונתו ודאי שמאחר ואנו גובים כסף מאדם שלא בפניו ואנו יודעים בודאי שהתובעת חייבת כסף לנתבע אנו מתחשבים בו.
וכן כתב הרמב"ם בהלכות אישות פי"ח הכ"ב: "אלמנה שפסקו לה ב"ד מזונות אין מחשבין על מעשי ידיה עד שיבואו היורשים ויתבעוה". רואים שהרמב"ם בדעה שהדיון על מזונות אינו תלוי בכלל בדיון על מעשי ידים שהרי עד שלא יבואו היורשים ויתבעוה לא דנים על מעשי ידיה. ולפי"ז מובנת הסיפא של ההלכה "ואני אומר שאם היו היורשים קטנים בי"ד מחשבין עמה ופוסקין מעשי ידיה כדרך שפוסקין לה מזונות". שמאחר והתובעים הנם יתומים קטנים ובי"ד הוא אביהם של יתומים הם תובעים את האלמנה על מעשי ידים, ולכן מחשבין את מעשי ידיה.
ובהלכה כ"ג כתב הרמב"ם: "אלמנה שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אין לה מזונות שמא מחלה כתובתה או מכרה או משכנה אותה, ואע"פ שלא טען יורש אנו טוענין לו ואומרים לה הביאי כתובתיך והשבעי וטלי מזונות אלא אם אין דרכם לכתוב כתובה".
והקשה הבית שמואל סימן צ"ה ס"ו מדוע לגבי כתובה טוענים ליורש אפילו שלא טען מעצמו, ולגבי מעשי ידיים לא טוענים.
ולפי מש"כ הדברים ברורים שהרי לא דומה הטענה על הכתובה שהיא מאותו דיון של מזונות כי בלי הכתובה לא מגיע לה מזונות, לטענה על מעשי ידים שהיא דיון אחר מהמזונות. ולכן לגבי כתובה טענינן ליורש ולגבי מעשי ידים לא טענינן.
ב. "כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט" (רמב"ם אישות כא י). והראב"ד חולק וסובר שממעט לה צרכיה ומזונותיה עד שתכנע", ונראה לי שלכן הרמב"ם נקט כפיה ע"י שוט שהיא כפיה הרבה יותר קשה, ולא השתמש בכפיה ע"י מעוט ממזונתיה כראב"ד, משום שרצה ללמד אותנו שחיוב הבעל במזונותיה המלאים של אשתו הוא חיוב גמור, ואין הוא תלוי אם הוא מקבל את מעשי ידיה. אלא שיש לו זכות לתבוע ממנה בתביעה נפרדת את מעשי ידיה ואפילו לכפות אותה על כך.
ולענ"ד גם הראב"ד לא חולק על יסוד זה, אלא סובר שכיון שמעולם לא שמענו ייסור שוטים לנשים, אפשר להשתמש במעוט המזונות בתור אמצעי כפיה במקום השוט. אבל לא שמעשי הידים משמשים כקיזוז לחיוב המזונות.
ג. בסימן פ' הביא הטור מחלוקת הר"ח ורב האי לגבי מותר מעשי ידיה על ידי הדחק, האם הם לאשה או לבעל. ושהרא"ש הביא את דברי שניהם ולא הכריע, ופסק הב"ח שכיון שהוא ספיקא דדינא והמע"ה לא מוציאין מיד האשה וכן נוהגין במדינות אלו. והנה אם היינו מצרפים את תביעת מזונות ותביעת מעשי ידים בדיון אחד, הרי כשם שהאשה יכולה לומר קים לי כדעת ר"ח כדי שלא יוציאו ממנה את המותר שע"י הדחק, יכל גם הבעל לומר קים לי כדעת רב האי ולומר שלוקח את הכסף שמיועד למזונותיה כנגד מותר שע"י הדחק, וא"כ הוא המוחזק ולא היו מוציאים ממנו. ואיך יתכן שהב"ח אומר שהמנהג במדינותיו שלא מוציאים מיד האשה הרי תמיד יוכלו לנכות את המותר שע"י הדחק מחיוב המזונות שמוחזק אצל הבעל ולא יוכלו לקיים מנהג כזה.
תמוה מאד יהיה להניח שהב"ח מדבר על מקרה שהבעל ממשיך לשלם לאשה מזונות, למרות שהיא מחזיקה בכסף של מותר מעשי ידיה, (שלפי הבנת הבעל אינם שייכים לה אלא לו) והוא אינו מקזז לה את דמיהם מתשלום המזונות. ושעל מקרה כזה אמר הב"ח שהמנהג הוא שלא להוציא מיד האשה.
לכן נראה לי שההסבר בב"ח הוא שכאשר דנים על מעשי ידיה על ידי הדחק, זכותה של האשה לטעון קים לי כדעת הר"ח. אבל כשדנים על חיוב מזונות, שבזה אין שום חולק שהבעל חייב במזונות, אין הבעל יכול לטעון שבגלל שבדיון לגבי מעשי ידים הייתי יכול לטעון קים לי כרב האי שמעשי ידים שעל ידי הדחק שייכים לי, ולכן אני לא אשלם את המזונות בתור קיזוז למעשי הידים. שהרי אלו שני דיונים נפרדים כמו שהסברנו.
וזה דומה לראובן שתובע את שמעון בתביעה א' שבה יש לשמעון טענת קים לי כדי להפטר, ולאחר מכן בא שמעון ותובע את ראובן בתביעה ב', שבה אין חולק שראובן חייב. ברור שראובן לא יוכל להפטר מתביעה ב' בגלל שבתביעה א' גם הוא היה יכול לטעון קים לי כדי לזכות בתשלום. ובוודאי שאין הוא יכול לקזז את חיובו בתביעה ב' ע"י טענת קים לי של תביעה א'.
המורם מכל האמור שיש להפריד את תביעת המזונות מהזכות במעשי ידיים ולדונם בשני דיונים שונים. ולכן בכל מחלוקת הפוסקים לגבי מעשי ידיים האשה יכולה לטעון קים לי כדי להפטר מלתת את מעשי ידיה, אך אין זה פוגע בזכותה לתבוע תשלום מזונות מלאים מבעלה.
ב. זכות הבעל במעשי ידי אשתו בעבודות חוץ.
כידוע אף שזכאי הבעל במעשי ידי אשתו, לא כל מעשי ידיים שהאשה עושה שייכים לבעל. הראשונים נחלקו לגבי עבודות שאין האשה חייבת לעשותם ואין הבעל יכול לכופה עליהם, האם יש לו זכות בהם.
הראב"ד והרשב"א שהובאו בטור סימן צ"ה סוברים שכל מעשי ידיים שאין הבעל יכול לכוף את האשה לעשותם, כגון עבודות אדמה או עסקי ריבית שאינם כלולים בעבודות הצמר שחייבת לעשותן, אינם שייכים לו, ולא נכללים במסגרת מעשי ידיים.
והרשב"ם (ב"ב קמג:) לכאורה חולק על הראב"ד והרשב"א וסובר שגם מעשי ידים שאין הבעל יכול לכופה לעשותם, אם עשתה הם נכללים במסגרת מעשי ידיים ושייכים לבעל.
ולפי הכלל שאמרנו שבכל מחלוקת לגבי מעשי ידיים יכולה האשה לטעון קים לי, הרי שכאן תוכל לומר קים לי כדעת הרשב"א והראב"ד ולא לתת מעשי ידיים אלו לבעל.
אך האמת שגם בדעת הרשב"ם עצמו נחלקו הפוסקים מה כוונתו.
ההפלאה בסימן צ"ה כתב שגם הרשב"ם אינו סובר שהם מגיעים מצד הדין של מעשי ידיים לבעל או ליתומים, אלא מצד שהאשה מוחלת על מעשי ידיה אלו. ואם כן, במקום שאין סברא כזו של מחילה כגון בנידון דידן שהבעל אינו נמצא בבית ויש ביניהם איבה, בודאי שגם לדעת הרשב"ם אין לו זכות במעשי ידיה אלו.
ולענ"ד כך סובר גם החזון איש. שהרי הרשב"ם דיבר על עבודות קרקע שהאשה עושה, שהן בודאי אינן נכללות בעבודות הצמר שהיא חייבת בהן, אלא שהן נחשבות לכל היותר כמותר מעשי ידיה. שבהן זוכה הבעל כנגד מעה כסף.
והרי החזון איש סובר שאלמנה לא זכאית למעה כסף מהיתומים, ואם כן גם הם לא זכאים למותר מעשי ידיה. א"כ איך יכול לסבור הרשב"ם שמותר מעשי ידיה של אלמנה שייכים ליתומים?
אלא ודאי יסביר החזון איש את דעת הרשב"ם, שהיתומים זכאין במותר מעשי ידיה משום מחילה כפי שכתב ההפלאה.
ואם כן גם בדעת הרשב"ם יכולה האשה לטעון קים לי כאותם דעות (ההפלאה והחזון איש) שבמקרה שלנו הבעל לא זוכה במעשי ידיה אלו.
בנוסף לכך כבר כתב הבית מאיר (אהע"ז פ' פ"א) שעבודות שעושות נשים במשא ומתן או בנסיעה לשווקים אע"פ שמנהג הנשים לעשות זאת, אם היא אינה רוצה אינו יכול לכופה לעשות זאת אפילו לדעת הרשב"ם.
ואע"פ שהבית מאיר נשאר בצ"ע על הרשב"ם מדוע אינו מדמה עבודות קרקע של האלמנה למעשי ידים שע"י הדחק, שהם ודאי לא שייכם ליתומים.
והנלע"ד שלפי ההסבר של ההפלאה שהיתומים זוכים במעשי ידי האלמנה בעבודות קרקע רק בגלל שהיא מוחלת עליהם, כך נוכל לתרץ את קושיית הבית מאיר על הרשב"ם ולומר שהאלמנה מוחלת ולכן היתומים זוכים במעשי ידיה שבעבודות קרקע.
ג. זכות הבעל במעשי ידי אשתו כשכירה אצל אחרים.
יש להוסיף עוד טעם שמעשי ידים כאלו לא שייכים לבעל כי הם נחשבים כהעדפה שע"י הדחק.
שכן כתב המהר"ם מינץ בתשובה י"ז אשה שעושה עבודות כשכירה אצל מעביד אחר, בודאי נחשבת המלאכה להעדפה שעל ידי הדחק בגלל עצם הדבר שהיא משועבדת בעבודה זו לאדם אחר.
ונראה להביא ראיה חזקה לדבריו מדברי רבינו תם שסובר שלמרות שהבעל חייב במזונות אשתו אי אפשר לכופו להשכיר עצמו לעבודה אצל אדם אחר, מטעם הדין שעבדי הם ולא עבדים לעבדים.
רואים מכאן שעבודה בשכירות אצל מעביד אחר נחשבת כעבודה שעל ידי הדחק מעצם העובדה שבה משועבד העובד לאדם אחר.
ולענ"ד אפשר להביא ראיה שמעשי ידיים שאשה עושה אצל מעביד אחד נחשבים מעשי ידיים על ידי הדחק, שהרי כבר הזכרנו שהב"ח בסימן פ' על המחלוקת בין רב האי גאון לרבנו חננאל כותב שהמנהג במדינתנו שלא מוציאים מיד האשה מעשי ידיה שע"י הדחק. ואם עבודות שאשה עושה אצל מעביד אחר אינם נחשבים מעשי ידיים שעל ידי הדחק, א"כ רק מקרים נדירים כשהאשה דוחקת עצמה כדי להגדיל את תפוקת העבודה נחשבים כמעשי ידים שע"י הדחק, וכיון שזה דבר נדיר קשה לומר על מקרים כאלו "המנהג במדיתנו" אלא ודאי שהב"ח גם סבר כמהר"ם מינץ שכל עבודות שאשה עושה אצל מעביד נחשבות מע"י שע"י הדחק ועליהן אמר שהמנהג לא להוציא מיד האשה.
ובמקרה שלנו בודאי נחשבת עבודתה לעבודה שעל ידי הדחק שהרי היא נוסעת כל יום מקרית גת לתל אביב והיא עובדת שם שעות רבות.
דינה של העדפה ע"י הדחק הוא כמציאה, וכפי שאמר רב פפא בכתובות סו. מציאתה-כהעדפה שעל ידי הדחק דמי, פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן. משמע שדין אחד להם.
אם כן כאשר הבעל לא זכאי במציאתה אינו זכאי גם בהעדפה שעל ידי הדחק, וכן כתב במפורש ההפלאה בסימן צ"ה ס"ק ה': אבל ודאי מודה הרשב"ם בהעדפה שעל ידי הדחק דקיימא לן דהוי כמציאה כדאיתא פרק מציאת האשה.
ולגבי מציאה אמרינן בבבא מציעא יב: שבמצב של מגורשת ואינה מגורשת אע"פ שבעלה חייב במזונותיה. מציאתה לעצמה, טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה-כי היכי דלא תיהוי לה איבה, הכא-אית לה איבה ואיבה.
היו שהעלו טענה שדין זה הוא בגלל המצב המיוחד של מגורשת ואינה מגורשת, אבל כל זמן שהיא אשתו של הבעל זכאי במציאתה. אך לא נראה כן אלא שכל זמן שלפי פסק בית הדין יש מצב של איבה בין בני הזוג הבעל לא זכאי במציאתה. שהרי מפורסמת המחלוקת בין הרמ"ה ובין הרא"ש בתחילת פ"ו בכתובות, שהרמ"ה סובר שאם היא לא ניזונת מהבעל אין הוא זכאי במציאתה דהוי ליה איבה ואיבה. והרא"ש חולק, וסובר שכן זכאי, אבל ברור שאין הרא"ש חולק על העיקרון שאם יש איבה אין הבעל זכאי במציאתה, אלא טוען שמאחר ומדובר שהיא אמרה איני נזונת ואיני עושה או הוא אמר צאי מעשי ידיך במזונותיך כיון דברשות קא עבדי חיישינן לאיבה. משמע שכאשר בלאו הכי יש איבה לכו"ע אין זכאי במציאתה, רואים שהזכות במציאתה תלוי במערכת היחסים שבין בני הזוג, וכאשר יש בלאו הכי איבה ביניהם אין טעם שיזכה במציאתה.
ועוד נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בגיטין יז: ממתי הבעל מפסיד פירות נכסי מילוג, שלרבי יוחנן משעת נתינת גט, ולריש לקיש משעת כתיבת הגט או חתימתו, וטעמו של ריש לקיש שהבעל מפסיד פירות משעת כתיבה או חתימה אפילו שלא נמסר הגט, מכיון שנתן עיניו לגרשה. משמע שר"ל סובר דמאז שנתן עיניו לגרשה אפילו שהיא אשתו גמורה (ולא ספק מגורשת) ואפילו הוא אינו מורד בה, הפסיד את זכויותיו.
הרי"ף אמנם פוסק כרבי יוחנן, אבל אך ורק בגלל החשש שאם יפסיד את הפירות לא יצטרך יותר לפדות אותה אם תשבה ח"ו, שהרי תקנו פירות תחת פרקונה, ולכן לא מפסיד את הפירות משמע שלולא זאת היה פוסק כריש לקיש. אך במציאה שלא שייך טעם זה, כי לא תקנו מציאה כנגד איזו זכות של האשה, נראה לי שהרי"ף יודה שהמציאה לא שייכת לבעל מאז שנתן עיניו לגרשה.
משתי ראיות אלו רואים שאין זו הלכה מיוחדת בגלל מצב של מגורשת ואינה מגורשת אלא בכל מצב שבית הדין פוסק שיש איבה אין הבעל זכאי במציאת אשתו.
ובנדון דידן שהבעל שפך שמן על הרצפה והתחיל להדליק גפרורים ולזרוק אותם על הרצפה. לא צריך מעשה יותר חמור מזה לראות שהוא אינו יכול לחיות עם אשתו, שהרי הבעל מאותה תקופה מורחק מביתו בצווים מבית המשפט וכן מבית הדין, וכפי שבית הדין נימק את זכותה לתביעת גירושין ולכתובתה. והרי זה הרבה יותר גרוע מנתן עיניו לגרשה, שהרי חייב לגרשה ע"פ פסק בית הדין. ואם כן מה שמרויחה האשה בעבודות שנחשבות כמעשי ידיים שע"י הדחק, במקרה שלנו שיש ביניהם איבה, אין לבעל זכות.
וכיון שבאותו כסף שהרוויחה אין לו חלק ואם כן בודאי שחייב במזונותיה, שהרי זה נחשב כאוכלת משלה שאז הלכה ברורה היא שמגיע לה מזונות.
מכל הסיבות הנ"ל אפילו שהיום האשה עובדת הבעל לא זכאי במעשי ידיים אלו, וחייב במזונות מלאים.
ד. האם העובדה שהאשה הצליחה להתקיים בכוחות עצמה פוטרת את הבעל ממזונות?
טעם נוסף מדוע מה שאשה הרויחה בתקופה זאת, אינם ששייכים לבעל, מצאנו בחזון איש.
שכתב החזו"א בסימן ס"ח ס"ק ה' שכל מה שאמרו חז"ל שמותר מעשי ידיה לבעל היינו כשהיא עושה את המותר מרצונה, אבל אם עושה את המותר בכפייה כי אין הבעל רוצה לזונה, בזה לא זכה הבעל במותר מעשי ידיה והם שלה, והרי זה כאילו אכלה מכספה.
א"כ בנידון דידן שהבעל לא רוצה לזונה, גם בלי כל הנימוקים שכתבנו למעלה, אין הבעל זוכה במעשי ידים אלו, ונחשבת כאכלה משלה, וכתב החזו"א בסימן ס"ח ס"ק ט'-על הדין שנפסק ברמ"א סימן ע' סעיף ה' "שאף אם ב"ד החמיצו את הדין מגיע לה שבי"ד יפסקו לה מזונות מיום התביעה"-אם בזמן הזה לוותה ואכלה או אכלה מנכסיה או רעבה או דחקה את עצמה היא זכאית למזונות שהיו מגיעים לה מיום הגשת התביעה. א"כ מפורש לדעתו שאם דחקה את עצמה מעשי ידיה לא שייכים לבעל, ועבודתה שעבדה מחוץ למשק ביתה בודאי שנחשבות לעבודה שעשתה ע"י שדחקה את עצמה. ומגיע לה ממנו תמורתם תשלום מזונות.
ה. מה הדין כאשר עמד מישהו ופרנס את האשה?
השאלה המתעוררת היא מה בקשר לתקופה שבין פתיחת התיק עד לתקופה שבה התחילה לעבוד, שזו תקופה של כשלש שנים, שמאחר ולא עבדה באותה תקופה בודאי התפרנסה מכספים שנתנו לה בני משפחתה או מכירים, והשאלה האם בגלל שהיה לה מה לאכול באמצעות כספים אלו, כבר נפטר הבעל מחיוב מזונות עבור תקופה זו. והנידון כיצד להתייחס לכספים אלו, האם הם כתשלום עבור חיוב הבעל במזונות ואז הבעל פטור מלהחזירם, או שהם מתנה סתם ואז האשה נחשבת כאילו אכלה משל עצמה שאז נשאר על הבעל חיוב לשלם לה את מה שהוציאה.
כבר ידועים דברי המשנה כתובות פי"ג מ"ב מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר איבד את מעותיו, נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול. אמר רבי דוסא בן הרכינס כדבריהם, אמר רבן יוחנן בן זכאי יפה אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי:
ו. מחלוקת הראשונים בדברי חנן וחכמים
וכתב הרשב"א נדרים דף לג ע"ב: מסתברא לי דדווקא בפורע ומפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה, דבכה"ג הוא אינו חייב לשלם כיון דלא א"ל שיפרע לה בשבילו, והיא נמי אינה חייבת לשלם שהרי לא לוותה ממנו ולא אכלה אלא בתורת פירעון חוב, אבל כשפרנס סתם חוזר הוא וגובה, שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלוואה. ובהמשך כתב הרשב"א ונראה לי דכיון שכן, המפרנס סתם אשת חברו הרי הוא חוזר ונפרע מן הבעל, כיון שהבעל חייב במזונותיה בתנאי בית דין, דהוה ליה כיורד לתוך שדה של חברו.
והר"ן בכתובות ק"ז: אחרי שצטט את דברי הרשב"א חולק עליו וכ': אלו דבריו ז"ל ולא נראו לי, דנהי דמהנה את חברו סתם לאו לשם מתנה קא מכוין, אפ"ה המפרנס אשת חברו סתם, לחנן הניח מעותיו על קרן הצבי משום דנהי דלאו בתורת מתנה קא עביד מיהו סתמא אדעתא דבעל נחת ולא אדעתא דידה שכבר הוא יודע שאין לאשה זו נכסים שיהא נפרע מהם אלא מבעלה, ולא מסיק אדעתיה נמי שתתחייב היא בהן כדי שתוכל לגבות מבעלה ולהגבותו, דלאו כולהו אינשי דינא גמירי אלא סתמא אדעתא דבעל נחית, ומשום הכי נהי דלאו בתורת מתנה קא עביד וכו' אפילו הכי לחנן הניח מעותיו על קרן הצבי דמסתמא אדעתא דבעל קא עביד וסתמא דלישנא דמתניתין הכי משמע.
ואכן פסק בשו"ע אה"ע סימן ע סעיף ח: עמד אחד מדעת עצמו וזנה משלו, אין הבעל חייב לשלם לו והרי זה איבד מעותיו. הגה: ואין חילוק בין אביה, לאחר, שפרנסה. ובבית שמואל שם ס"ק כה כתב: ואין חילוק בין אם זנה אותה סתם ובין אם זנה אותה לשם מזונות הבעל לא כהרשב"אז.
ז. מה הדין כאשר האשה קבלה חבילות מארגוני חסד?
מכח סתימה זו של השו"ע היה מי שטען שיש כאן ראיה מוכחת שאי אפשר לבוא אל הבעל בתביעה לשלם עבור מזונות האשה על הזמן שניזונה ע"י אחרים.
אלא שברור הדבר שאין הנדון דומה לראיה, כל הדיון בגמרא בין חנן והכהנים וכן מחלוקת הר"ן והרשב"א ופסק השו"ע, דנים על מקרה שהקרוב או הידיד שזן את האשה תובע את כספו בחזרה, ועל זה דנו אם תביעתו מתייחסת לאשה או לבעל, והאם הוא נחשב כפורע חוב של חברו או כיורד לשדה חברו, ולכן כמובן שאנו לא אומרים שהמפרנס התכוין לתת מתנה.
אבל הנושא הנידון בתיק שלפנינו כלל אינו דומה, כי כאן לא ארגוני החסד תובעים את כספם בחזרה, אלא האשה היא שתובעת מזונות מבעלה עבור התקופה שהוא לא זן אותה. ומשום שהכספים שקבלה מארגוני החסד לא נועדו כלל למלא את מקום הבעל ואת חיוב המזונות שלו, אלא הם ניתנו לה כמתנה כדי שיהיה לה מה לאכול וכו'. והראיה לכך היא כי הם בכלל לא מעלים על דעתם לתבוע כספם ממישהו.
לכן אין מקום לשאול מדוע לא נכנס השו"ע לפרוט ולחילוק בין מקרה שהתכוונו לתת לה במתנה לבין מקרה שהתכוונו לפרנסה במקום הבעל, כי אין זה מנדון הסעיף שעליו מדבר השו"ע, שהוא בענין החזר הוצאות זה שעמד ופרנסה. ולא בענין חיוב מזונות המוטל על הבעל כלפי האשה.
ואדרבא, אם אכן נכון הדבר שהבעל נפטר מחיובי מזונות ע"י תמיכת ארגוני החסד מצד דינו של חנן, יוצא שלפי חכמים דפליגי עם חנן, חייב הבעל לשלם לארגוני החסד עבור כל חדשי תמיכתם, וזה דבר שאינו מסתבר כלל.
שברור שכוונת ארגוני החסד היתה לתמוך באשה בתור מתנה, ולא בתור פרעון חוב הבעל ולא בתור הלואה לאשה, ואם כן ודאי שלפי חכמים אין הבעל חייב לשלם למפרנס.
ולענ"ד זו הסיבה שהשו"ע לא דן בציור כזה, שהרי כבר הרשב"א והר"ן הסכימו שאדם שמפרנס אינו מתכוין לתת מתנה. וכיון שבמציאות שלנו כיום, ארגוני החסד או הקרובים באמת כן מתכוונים לשם מתנה, לא הרשב"א ולא הר"ן ובעקבותיהם השו"ע לא הכירו מציאות כזו, ולא דנו עליה.
לא מצאתי שום גמרא שכותבת שאם אדם זן את אשת חברו בתור מתנה, נפטר הבעל מלשלם באותו זמן מזונות לאשתו.
לענ"ד יש ראיה גדולה שאפילו שהאשה מקבלת מזונות ממישהו אחר הבעל נשאר בחיובו לשלם מזונות לאשתו. שכן במשנה בכתובות ריש פרק הנושא (קא:) הנושא את האשה, ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים-חייב לזונה חמש שנים. ניסת לאחר, ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים-חייב לזונה חמש שנים. לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אזונה, אלא מוליך לה מזונותיה למקום שאמה. וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד, אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות. ניסת-הבעל נותן לה מזונות, והן נותנין לה דמי מזונות.
מדברי הסיפא של המשנה רואים שאפילו ששני האבות החורגים נותנים לאשה דמי מזונות בכ"ז בעלה לא נפטר מלתת לה מזונות.
ועוד יותר מדברי התוספות הראשון ד"ה נישאת הבעל חייב במזונותיה מתקשה מה באה המשנה להשמיענו, הרי פשוט שהבעל חייב במזונותיה, ואומר התוס' סלקא דעתין דלא מחייב דכיון דיש לה מזונות מאחר כאילו התנה עימה ע"מ שאין לה עליו מזונות, קמ"ל.
ואם היתה הלכה שכאשר אדם אחר נותן לה מזונות הבעל פטור, מדוע צריך התוס' להוסיף את הסברא שכאילו התנה עמה, היה יכול לומר רק את הרישא של דבריו שבגלל שמקבלת מזונות מאחר נפטר הבעל מחיובו. אלא ראיה שאין העובדה שמקבלת מזונות מאחרים פוטרת את הבעל.
לכן נראה לי ברור שבנידון שלנו אם הקרובים נתנו לה כסף ומזה התפרנסה הבעל לא נפטר מחיובו וחייב לשלם לה מזונות גם על תקופה זו.
ח. מה דין הכסף שהיה בבנק ברשות שניהם.
אנחנו חייבים לדון גם בכסף שהאשה הוציאה מחשבון הבנק שרשום על שם שניהם ולכן בוודאי נחשב הכסף כשייך לשניהם.
למעשה, בנידון דידן היה בבנק כסף בסכום של כ-170,000. מיד אחר עזיבתו את הבית הוציא הבעל במשיכה מהחשבון 36,000 ועוד 6000 באמצעות משיכות מכספומט. בס"ה 42,000. מיד לאחר מכן משכה האשה את כל יתרת החשבון בסך 128,000. מאז, עד יום פתיחת התיק עברו כחדשיים, שבהם התפרנסה האשה מכסף זה בסכום של כ-3000 לחדש, שאותם אי אפשר להביא בחשבון חלוקת הכסף בין שניהם. לכן צריך להוריד 6000 מ- 128,000, ונשאר 122,000.
בפסק הדין מיום י"ח שבט תשס"ד (10 לפברואר 2004) קבע בית הדין שראשית כל מגיע לאשה מהכסף המשותף סך של 42,000. כנגד מה שמשך הבעל. לפי"ז נשארו רק 80,000 שמתחלקים שוה בשוה בין שניהם 40,000 לכל אחד.
לענ"ד אי אפשר להתעלם מפסק הדין הזה שניתן בבית הדין, ועד שפסק דין זה לא יבוטל הרי הוא מחייב, וחיבים להתחשב בו. ולכן נשארו לבעל רק 40,000. ומתוכם צריכים לקזז את מזונות האשה מתאריך פתיחת התיק.
אך לגופו של ענין לא מדובר פה בכסף שהיה רשום על שם הבעל ואנו באים לתת לאשה את מחציתו מצד חוק יחסי ממון, או מצד הלכות שיתוף, שחברי דנים אם הם מחייבים או לא. אלא מדובר בכסף שנמצא בחשבון המשותף שרשום על שם שניהם, וא"כ לפי ההלכה הצרופה גם בלי חוק יחסי ממון, אם הבעל רשם דירה או נכס או חשבון בנק על שם שניהם ברור שאותו רכוש שייך לשניהם. בודאי שהכוונה היא שבזמן שהם חיים ביחד שני בני הזוג ישתמשו בכסף המשותף לצרכי הבית המשותף. אבל שנוצר הקרע בין בני הזוג והם אינם חיים ביחד-ובמיוחד באשמתו של הבעל-בודאי בכל נכס שרשום על שם שניהם מגיעה לכל אחד מהם מחצית. ואם כן גם בנידון שלנו מאחר שהבעל הורחק מהבית, שייכת לכל אחד מחצית מהכסף שנמצא בחשבון המשותף.
והרי לא מסתבר שאם הבעל קנה מכונית או בית ורשם אותם על שם שניהם, יוכל להגיד לה כשיהיה סכסוך ביניהם, תמכרי את המכונית ותתפרנסי מהחצי ששייך לך.
לכן פסק הדין שניתן בי"ח שבט תשס"ד הוא נכון מצד ההלכה הצרופה בלי כל חוק.
ומאחר ובאותו פסק קבע בית הדין מזונות בסך 20,000 עבור התקופה שמיום פתיחת התיק עד אותו יום דהיינו 6 חדשים, לפי חישוב של כ- 3300 לחדש. לכן יש להשתמש באותם 40,000 שבחלקו של הבעל לתשלום מזונות האשה לפי חישוב זה. מהטעם שכל עוד שיש לבעל כסף יש דין שעולה עמו, שבגלל זה נקבע החישוב של 3300 לחדש.
ממועד שנגמרו 40,000 הנ"ל נראה לי לחייב את הבעל רק בסכום של 2700 לחדש.
* * *
בית הדין הגדול חייב אותנו להגיש נימוקים תוך 21 יום, לכן אני מגיש את הנימוקים האלו בקצרה, וכוונתי בהמשך להגיש בס"ד את הרחבת ופירוט הנימוקים לפסק הדין.
ניתן ביום י"ח תמוז תשס"ח (21/07/2008)
(-) בנימין בארי, אב"ד (-) אהרן כץ, דיין (-) דוד דב לבנון, דיין