בפנינו תביעת כתובה של גב' ב. ש. (להלן התובעת) באמצעות ב"כ עו"ד ע. צדיקה, מבעלה לשעבר ב. נ. (להלן הנתבע) באמצעות ב"כ עו"ד ט. גורביץ.

סך הכתובה שמונה עשר מליון שקלים ישנים מיום כ"ט סיון תשמ"ה, תביעתה לפיצוי בגין כתובתה עומד על סך ארבעים אלף דולר.
לצורך מתן פסק דין בתביעה זו, נגולל בקצרה השתלשלות העניינים כדלהלן:

תקציר עובדתי
הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת תשמ"ה, חיו חיים משותפים עד שנת תשנ"ט (1999) ולהם שני ילדים משותפים.

בתאריך ט' חשון תש"ס 19.10.99 פתח הנתבע תיק תביעה לגירושין.

בתאריך ל' חשוון תש"ס פתחה התובעת תיק תביעה לחלוקת הרכוש בכרוך לתביעת הגירושין של הנתבע.

בתאריך ט' תמוז תש"ס 12.07.00 חייב ביה"ד את הצדדים להתגרש.

נימוקים מפורטים ראה בתיק הגירושין מתאריך כ' טבת תשס"ג ובתיק להסכם גירושין מתאריך ה' אדר ב' תשס"ג.

התובעת ערערה לביה"ד הגדול וערעורה נדחה.

בתאריך 07.11.02 חתמו הצדדים על הסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פס"ד בביהמ"ש לענייני משפחה.

בתאריך ט"ז אייר תשס"ג 18.05.03 פתחה התובעת תיק תביעה לכתובה נשוא הדיון בפנינו.

בתאריך י' סיון תשס"ד 30.07.04 פתחה התובעת תיק תביעה לגירושין בעקבות דחיות חוזרות ונשנות של הנתבע לדיונים בגין היעדרותו מהארץ. (הנתבע מתגורר בחו"ל כשש שנים).

לאחר מו"מ ארוך ומייגע הסכימה התובעת להצעת ביה"ד להתגרש ולהשאיר את נושא הכתובה לאחר מתן הגט.

הצדדים חתמו וקבלו על עצמם את הכרעת ביה"ד בנושא הכתובה הן לדין והן לפשר.

טיעוני הצדדים מתמקדים בפרשנות להסכם גירושין שאושר בביהמ"ש,
לצדדים היתה דירה בבעלות משותפת בשווי כמאה חמשים וחמשה אלף דולר, ושווי מוערך של כמאה ועשרים אלף ש"ח זכויות משותפות בגין איזון משאבים, ברובו המכריע ממקום עבודת התובעת.

התובעת חתמה על תצהיר לפיו מסכימה לחלוקת הרכוש המשותף בהתאם לחוק יחסי ממון תשל"ג שווה בשווה לרבות זכויותיה ממקום עבודתה.
ע"פ חלוקת איזון המשאבים הכולל היה מגיע לנתבע מהתובעת סכום של כמאתיים ועשרה אלף דולר. סכום זה כולל היוון זכויות עתידיות של התובעת ושווי הדירה המשותפת.
בפועל הסכימו הצדדים להצעת פשרה של ביהמ"ש, לפיה יוותר הבעל על כמאה ועשרים אלף דולר ויקבל סך של תשעים אלף דולר, בתמורה לסלוק חלקו בדירה ובזכויות התובעת ממקום עבודתה.

ההצעה עוגנה בסעיף 6 בזה"ל:

"בכפוף להתחייבות האשה בהסכם זה (קרי, תשלום תשעים אלף דולר) תעבור הדירה לבעלותה המלאה, וכן כל הזכויות מכל סוג ומין שהוא יהיו על שמה ובבעלותה, ולבעל לא תהיינה תביעות בעניין זה.
לאשה לא תהיינה כל תביעות רכושיות מכל סוג ומין שהוא נגד הבעל".

ובסעיף תשע נאמר:

"כל אחד מהצדדים יבטל את כל התביעות התלויות ועומדות ואשר הוגשו זה כנגד זו".

בסעיף עשר נאמר:

"הצדדים מאשרים כי אין להם יותר תביעות רכושיות או ממוניות זה כנגד זו".

טיעוני הצדדים
הצדדים חלוקים בפרשנות הסעיפים הללו:

לדברי התובעת, אין ולא היתה לה כוונה לוותר על תביעתה לכתובה, שאינה בסמכות ביהמ"ש והיא בכלל הסעיף הראשון של הסכמתם להתגרש, הנתונה אך ורק לסמכות ביה"ד.

ומכאן, שויתורה על תביעות נוספות היה במסגרת חלוקת הרכוש בהתאם לאיזון המשאבים אשר בוצע ע"פ ההסכם. בא כחה ציין בהקשר לכך את סעיף 17 לחוק יחסי ממון לפיו אין בחוק זה כדי לגרוע מזכויות האשה לפי כתובתה.

לדברי הנתבע וב"כ, ויתורו על חלקו בזכויות התובעת באיזון המשאבים נובע מכך שהיה ברור לו בעת חתימתם על ההסכם שבכך הסתיימו כל תביעותיה של האשה כולל הכתובה, והדבר כלול בסעיפים תשע ועשר הנ"ל.

בטרם מתן החלטה מצא ביה"ד לנכון לזמן את הצדדים וב"כ לדיון, לבירור שתי נקודות חשובות אשר להן השלכות ישירות לפסק הדין. בדיון שהתקיים עלה בבירור כדלהלן:

א. נושא הכתובה לא עלה במהלך המו"מ בין הצדדים, שכן אם היה עולה, לא היה צל של ספק כי בויתורו של הנתבע על חלקו בזכויות התובעת גולם וחושב אף פיצוי האשה לכתובתה, ומאחר וההסכם בוצע לא היה מקום לתביעה זו כלל.
ב. התובעת וב"כ אינם נכונים לפתוח את ההסכם מחדש (לדברי ב"כ אין אפשרות כזאת)
ומאידך גיסא הנתבע וב"כ מוכנים לדון בנושא הכתובה בתנאי שההסכם כולו יבוטל.
להלן נתייחס להשלכות ההלכתיות שיש לייחס לעמדות הנ"ל.

הצדדים נתבקשו ע"י ביה"ד להגיע לפשרה, אולם הצדדים התבצרו בעמדותיהם ולא היה ניתן להגיע לפשרה.

שאלות המתעוררות בנדוננו
ועתה לבירור ההיבט ההלכתי הנובע מהמצב העובדתי המתואר לעיל.
בפני ביה"ד מתעוררות השאלות ההלכתיות כדלהלן:
א. מהו תוקפם ההלכתי של סעיפים תשע ועשר הנ"ל?
ב. האם יש לראות בסעיפים הנ"ל מחילת האשה על כתובתה?
ג. מה הדין במקרה של ספק?
ד. כיצד מחשבים כתובה שנכתבה בשקלים ישנים לפי ההלכה?
ה. האם יש לראות בתביעות ההדדיות של הצדדים להתגרש כמורדים זה בזה שהאשה מפסידה תוספת כתובתה? (רי"ו)
ו. האם יש לביה"ד סמכות לפרש כוונת ההסכם שאושר בביהמ"ש?

והנה בנוגע לשאלה הראשונה, מהו תוקפם ההלכתי של הסעיפים הללו שהצדדים חתמו עליהם במסגרת הסכם הגירושין שאושר וקיבל תוקף של פס"ד בביהמ"ש, כבר מלתנו אמורה בפס"ד אחר, א. נגד א. מתאריך י"א אדר א' תשס"ה (לא פורסם), ושם העלינו שיש לחתימת הצדדים על ההסכם תוקף משלושה טעמים:

א. מדין שטרות העולים בערכאות של עכו"ם (ראה טושו"ע חו"מ סוף סימן ס"ח ברמ"א ובנו"כ שם).
ב. מדין סיטומתא, מאחר ופשט המנהג בימינו, שכל הסכם גירושין עובר את אישורו של ביה"ד או ביהמ"ש. וראה ע"ז באורך התייחסות הפדרי"ם להסכמי הגירושין בימינו ומקורות ההלכה שנאמרו שם:
פד"ר כרך ג' (עמודים 363-368 לרה"ג הדאיא, אלישיב וז'ולטי): "הסכם גירושין ללא קנין יש לקיים את ההסכם מדין סיטומתא".
כרך ד' (עמודים 193-195 לרה"ג הדס, אלישיב וז'ולטי) כרך ו' (עמודים 313-316 לרה"ג שלזינגר, וילנסקי וסורוצקין) כרך ח' (עמודים 47-54 לרה"ג ורנר, אזולאי וצימבליסט) כרך ט' (עמודים 226-238 לרה"ג טנא, נשר והורוביץ) כרך י"א (עמודים 131-147 לרה"ג ישראלי, אליהו וגולדשמיט) כרך י"ח (עמוד 91 לרה"ג ש.בן שמעון) ועוד ואכמ"ל.
ג. ביצוע חלקו של ההסכם ע"י הצדדים נחשב לקנין גמור ממנו אין דרך חזרה כמבואר בטושו"ע חו"מ (סימן י"ב סעיף י"ג בנו"כ שם, וביתר בהירות בערוך השולחן שם סעיף י"ד).

האם יש לראות בסעיפים הנ"ל מחילת התובעת על כתובתה?
בנוגע לשאלה זו, שומה עלינו להבחין בכפל הלשונות בסעיפים הללו: בסעיף 6 המדבר על חלוקת הרכוש בהתאם לאיזון המשאבים נאמר שלבעל ולאשה לא תהיינה תביעות רכושיות מכל סוג ומין שהוא.
לאחר מכן בסעיף 9 נאמר: כל אחד מהצדדים יבטל את כל התביעות התלויות ועומדות.

ושוב בסעיף 10: הצדדים מאשרים כי אין להם תביעות רכושיות / או ממוניות. ביה"ד רואה בכפל הסעיפים הללו חיזוק לעמדתו של הנתבע שכוונת הצדדים בעת חתימתם היתה לוויתור הדדי על כל סוגי התביעות הכולל מחילת האשה על כתובתה, שכן אם נקבל את עמדת התובעת שהתכוונה אך ורק לוויתורים בזכויות איזון המשאבים, מה טעם יש לכפול זאת גם בסעיף 10 ואף להוסיף שם את המילים "או ממוניות".
כמו כן לא מובן, על איזה וויתור מדובר מצד התובעת במסגרת הסכם זה, שהרי חלקה בדירה ובזכויותיה נשמרו, הוויתור ברובו המכריע נעשה מצד הנתבע, הואיל ואת חלקו בדירה (שהוא קרוב לשמונים אלף דולר) היה מקבל בלאו הכי.
ראיה לדברינו שיש לפרש את המחילה באופן גורף, במקרה דומה, ראה שו"ת מהרי"ק (שורש י') הוב"ד בקצרה בב"י סימן מ"ב.

מחילת הנתבע על זכויות התובעת מחילה בטעות היא
זאת ועוד, עמדתו הנחרצת של הנתבע שיש לבטל את ההסכם במידה ותתקבל תביעת האשה לכתובה, מבטאת טענה של "מחילה בטעות". והיינו, שכל ויתורו הגדול באיזון המשאבים היה על דעת כך, שויתור זה סוגר סופית את כל התביעות ביניהם, כולל כתובה, ואילו היה יודע שנושא הכתובה נשאר פתוח, לא היה מוחל על זכויותיו בסכום כזה, ומבחינת ההלכה היה מקום לזכותו בחלק נכבד מהסכום הנ"ל מדין מעשה ידיה.

מבחינת ההלכה, טענת "מחילה בטעות" יכולה להתקבל כאשר היא מגובה ב"אומדנא דמוכח", והיינו שאין אלו דברים שבלב גרידא, אלא דברים "שבלבו ובלב כל אדם". ראה תוס' קידושין (נ' ע"ב) גיטין (ל"ב ע"א) וז"ל "ולא מהני דברים שבלב להיות דברים אלא היכא שבלא גילוי דעתו יש לנו לדעת דעתו מעצמנו".

לדעת ביה"ד, במקרה זה אכן יש אומדנא חזקה ביותר, בגדר דברים שבלבו ובלב כל אדם שאכן לא היה מוחל בנסיבות אלה, ולא היה מעניק לאשה סכום כה גבוה כמתנה בזמן שהוא מסוכסך עמה.
ומשכך, יש לראות במחילתו מחילה בטעות שאינה מחילה, כמבואר בפוסקים. ראה מהרי"ט (ח"ב סימן מ"ה) קצוה"ח (סימן י"ב סק"א) נתיבוה"מ (שם סק"ה) ועוד.
וראה ע"ז באורך בקהלות יעקב סנהדרין (סימן ה') בגדרי מחילה מה הן ודוק מינה לאתרין.
ומכאן נימוק הלכתי שלא לקבל את התביעה לכתובה אא"כ תסכים התובעת לחלוקה מחדש של כל הרכוש המשותף, הגוררת פתיחה מחדש של ההסכם.

התייחסות הלכתית ללשונות המחילה שבהסכם
עוד יש לברר, מהי עמדת ההלכה כאשר המחילה נאמרה בלשון "הצדדים מאשרים כי אין להם יותר תביעות רכושיות או ממוניות", וכמו בנדוננו, ולא במפורש, האם יש לראות זאת כמחילה גמורה או לא?
והנה דבר זה נפתח בגדולים: ראה שו"ת מהרי"ט אה"ע (סימן כ') בשם רבי אברהם די בוטון

"כיון שאמר לו אין לי עליך שום תביעה די לשון זה למחול, ואין צריך שיאמר בפירוש אני מוחל לך מה שאתה חייב..... שאם אמר דברים המוכיחים בינו לבינו שמחל מהני אפילו שלא יאמר מחילה בפירוש. ה"ה בנדו"ד שאמר דברים המוכיחים שמחל מהני כיון שאמר.... אין לי עליך שום תביעה....רק אם הדברים נראים ומוכיחים שמחל ואינו יכול לחזור בו".

וממה שכתב: כיוון שאמר אין לי עליך תביעה מוכח הדבר שמחל נלמד ששייך לשון מחילה גם בלשון זה שאינה מפורשת.
ומכאן, שהלשון "לצדדים אין יותר תביעות" פירושו מחילה גמורה.

וכן משמע מדברי שו"ת הרא"ש (כלל ע"ו סימן ג'), הוב"ד להלכה בטושו"ע (חו"מ סו"ס מ"ג).
ואמנם, בתשובת המבי"ט (ח"א סימן שי"ד) משמע שלא כדבריהם.שם נשאל בנדון אחד שכתב לחברו שטר ובו נאמר מחלתי לו כל מין תביעה אשר לי עליו...לא נשאר לי עליו שום תביעה כלל...ועתה טוען כי מחילה זו אינה מועלת כלום".

והשיב המבי"ט

"כי מי שמוחל כל ענין תביעה, אין במשמעותה מחילת דבר הידוע לכל שיש לו בידו, אם יש לו חוב בעדים או שטר מתנה בעדים כי על כיוצא בזה צריך שיאמר שהוא מוחל לו בפירוש החוב שיש לו עליו...ומחילת כל מין תביעה משמעותו הוא תביעת על פה בלא עדים או בכתב בדבר שאינו בפירוש ויש בו הכחשה".

מדברי המבי"ט לכאורה נראה שאין להתייחס למלים הללו כמחילה גמורה כל עוד ישנו חוב ידוע בעדים או בשטר.
ומכאן לנדוננו שיש שטר כתובה, יש מקום לומר שאין לראות בסעיפים הללו כפי שנוסחו כמחילת התובעת על כתובתה, והדבר שנוי במחלוקת בין המהרי"ט למבי"ט.
ברם המעיין היטב בתשובות הנ"ל יראה שאין כאן מחלוקת, אלא שבנדון המהרי"ט היו הדברים נראים ומוכיחים שמחל, לכן כתב שמועילה, משא"כ בנדון המבי"ט לא היו הדברים נראים ומוכיחים שמחל ולכן כל עוד לא אמר בפירוש שמוחל לא הוי מחילה.

שו"ר חילוק זה בפד"ר כרך ג' (ביה"ד הרבני הגדול לרה"ג י. בן מנחם, הדס, וז'ולטי עמודים 165-166) ובשורת הדין (כרך ז' עמודים ע"ה – ע"ז) בשם דברי גאונים (כלל נ"ז סימן י') והיוצא מדבריהם שלשון אין לי עליך תביעה משמעותו לשון מחילה גמורה ללא חולק, אולם אם נאמר לשון לא אתבע (וכמו בסעיף 9 להסכם) או אפילו לשון מחילה על תביעה, הדבר שנוי במחלוקת הפוסקים, וראה עוד בספר הסכם ממון לדיין הרה"ג גולדברג (פרק י"ד סעיפים א' ז' וי"ג) ובהערות שם.

ואמנם מצאתי בפד"ר כרך י"א (לרה"ג ע.יוסף, ישראלי, ואליהו עמודים 226-234) שכתבו שיש צורך לציין את מחילת האשה על כתובתה בפרוטוקול או בהסכם, ואם לא כתוב כן לא נאמן הבעל לטעון שהאשה מחלה על הכתובה.

אולם המעיין שם יראה ששם מדובר בהסכם גירושין שאושר בביהמ"ש אשר נסוב אך ורק על נושא הדירה המשותפת. וכשבאו לביה"ד להתגרש הצהיר הבעל וב"כ שהעניינים הכספיים סודרו, האשה וב"כ שתקו וביה"ד לא שאל את הצדדים האם אין להם תביעות נוספות.
בנסיבות הללו כשטוענת האשה וב"כ שעניין הכתובה לא נדון כלל בביהמ"ש ובביה"ד, מכיון שהיה בינה לבין בעלה הסכם ג'נטלמני לפיו ישלם לה את כתובתה, יש סבירות גדולה שאכן דבריה כנים, וביה"ד הגדול בפסק הדין קיבל את ערעורה והפנה אותם לביה"ד לברר היטב האם אכן נושא הכתובה לא עלה כלל בהסכם.

ואדרבא מדברי הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי נראה שבמקרה והיו הצדדים מצהירים כי אין להם תביעות זע"ז לא היה ספק שאין מקום לתביעת הכתובה, ראה שם היטב (עמוד 233) .... ולא רק שלא נזכר בו מאומה על ויתור האשה על הכתובה, או על הכללת חוב הכתובה בהבדלי האחוזים שהאשה מקבלת יותר על הבעל בחלוקת כספי הדירה, אלא בכלל אין שום סעיף האומר שפרט לאמור בהסכם, אין שום תביעות הדדיות, והסכם זה מסדר את כל התביעות הכספיות שבין הצדדים סעיף שהוא כרגיל בהסכמים מסוג זה, ומזה יש לראות שכוונת הסכם זה לא היתה אלא לגבי מה שיש בו, ותו לא".

נמצינו למדים, שבנסיבות המיוחדות שהיו בנדון שם החליט ביה"ד להחזיר את התביעה לבירור לביה"ד האיזורי.
אולם בנדוננו שנאמר מפורש שאין לצדדים תביעות זה על זה בענייני הרכוש והממון, למרות שכבר קודם לכן הוזכר סילוק התביעות, נראה בעליל שבנדוננו נושא הכתובה נכלל בסעיף האומר שאין לצדדים תביעות זה על זה.

זאת ועוד, נוהג מקובל בימינו שבכל הסכם הנכרת בין בני זוג, שותפין וכיוצ"ב חותמים הצדדים על הצהרה המסיימת את ההליך המשותף שהיה ביניהם בלשון זה שאין לצדדים תביעות זה על זה. וזאת במטרה לכלול במסגרת זו סוף וקץ להתדיינות בתביעות הדדיות או כל קשר אחד ביניהם, והדבר מהווה אבן יסוד בסיום הפרק המשותף ביניהם ועל דעת כן בני זוג מתגרשים וכן שותפים נפרדים.
מנהג זה השתרש בערכאות השונות וביה"ד רואה בכך מקור הלכתי נוסף לפרשנות סעיף 10 שבהסכם וזאת ע"פ דברי הרמב"ם (פכ"ו מהלכות מכירה ה"ח) "וזה עיקר גדול בכל דברי מו"מ הולכין אחר לשון בני אדם באותו המקום ואחר המנהג" וכן נפסק בטושו"ע חו"מ (סימן רט"ו ס"ח).
ואמנם שורש הדין נאמר במקורו בתלמוד (ב"מ פ"ג ע"א) לענין שכירות פועלים וכן קנין, אולם הפוסקים הביאו כן גם לגבי מו"מ בין שותפין הנעשים בשטרות הסכמים, וכיוצ"ב, ראה רשב"א (בשו"ת ח"ב סימן רס"ח) דיני ממונות לגר"ע בצרי ח"ב שער א פ"ב ובהערה שם היטב.

לסיכום:
יש לראות בחתימת הצדדים על סעיף 10 בהסכם כמחילה כללית גם על כתובת האשה, הן כמבואר בפוסקים שלשון זה פירושו מחילה וסילוק מתביעה וחוב, והן מכח מנהג מדינה.

חובת ההוכחה לאי מחילתה מוטלת על התובעת
גם אם ננקוט משנה זהירות ונתייחס לטענת התובעת וב"כ שלא התכוונה למחול על כתובתה, מכיון שעל פי החוק זכותה לכתובה נשמרת גם לאחר חלוקת איזון המשאבים, נראה שבמקרה שלנו זכותה לכתובה מוטלת בספק גדול. וזאת מכיון שע"פ החוק היה מגיע לנתבע לכל הפחות עוד כמאה ועשרים אלף דולר אשר וויתר עליהם לאחר שהוסבר לו שבכך מסתיימות כל התביעות ביניהם.

נמצא איפוא, שלתובעת לא נגרם שום הפסד כתוצאה מאיזון המשאבים, וכשחתמה על סעיף 10 היה צריך להיות ברור לה שאין יותר תביעות כלל, כאשר פניהם לגירושין והתנתקות הדדית.
ובודאי שהשופטת בהמלצתה לצדדים לסיים את השותפות ביניהם בויתור הנתבע על חלקו בזכויות התובעת, לקחה בחשבון את ויתורה של התובעת על כתובתה למרות שלא הוזכר במפורש סעיף על כך.

סעיף 17 לחוק יחסי ממון נועד למקרה שלאשה נגרם הפסד/עוול כתוצאה מחלוקה משותפת באיזון המשאבים, ולכן יש התייחסות חיובית לזכותה של האשה לכתובתה, דבר שאינו קיים בנדוננו.

זאת ועוד, ביה"ד רואה זאת כהסכם פשרה אשר לו שותפים שני צדדים, וכל צד חייב לקחת בחשבון גם את סמיכות דעתו של הצד השני.
וכמבואר בתוספות כתובות מ"ז ע"ב ד"ה "שלא כתב לה" חילוק בין מכר למתנה, שבמכר יש שני צדדים שיש להתחשב בדעתם ואף צד אינו יכול להתייחס אך ורק לסמיכות דעתו אלא עליו להתחשב גם בצד השני,משא"כ בנותן מתנה שם קיים רק צד אחד (הנותן) בו יש להתחשב.
וה"ה והוא הטעם בהסכם, וכ"ש הסכם פשרה כמו במקרה שלנו, שעל התובעת היתה החובה ליידע את הנתבע בעת חתימתם על ההסכם שבכוונתה לתבוע את כתובתה ומשלא עשתה כן חובת ההוכחה מוטלת עליה לאשש ולאמת את גירסתה לפיה לא וויתרה על הכתובה בעת חתימתם על ההסכם וזאת גם אם נתחשב בסעיף 17 לחוק יחסי ממון, וברור הדבר שלא למקרה כמו נדוננו התכוון המחוקק בחקיקתו את הסעיף הנ"ל.
סעד לדברינו מצאתי בתשובות הרשב"א (ח"ב סימן רס"ט) וז"ל "תשובה, כלל גדול אמרו המוציא מחבירו עליו הראייה ולפיכך כל בעל שטר מוציא, וכל שיש לדונו בשני עניינים אתה דנו קולא לתובע וחומרא לנתבע ולא יד בעל השטר דווקא אמרו, אלא כל מוציא כבעל שטר, ושנינו, האומר לבניו שטר בין שטרות פרוע, ואיני יודע איזהו, שטרות כולם פרועים וכו' אבל גבי חוב, הלווה מוחזק, והמלווה בא להוציא וידו על התחתונה, ופעמים שיד בעל השטר על העליונה, בזמן שהלשון שאמר כולל לפי דעת השומעים, ולפיכך מי שכתב סתם, על דעת משמעות הוא כותב, שאילולי כן היה לו לפרש כיון שהוא יודע שסתמן של דברים משמע בהפך כוונתו וראיה שאמרו" וכו'.

ומדבריו שכתב "מי שכתב סתם על דעת משמעות הוא כותב, שאלולא כן היה לו לפרש, כיון שהוא יודע שסומך על דברים משמע בהיפך כוונתו" למדים כלל גדול שכל הבא להוציא מחבירו על סמך כוונתו והבנתו בשטר כאשר המשמעות הפשוטה אינה כדבריו, עליו חובת הראיה.

ומכאן לנדוננו בו כבר ביארנו היטב שלדעת כל הפוסקים וכן הנוהג הפשוט בימינו לכתוב נוסח זה (סעיף 10) ומתכוונים למחילה גמורה לכלל התביעות ההדדיות בין הצדדים, א"כ על התובעת הטוענת שלא התכוונה מוטלת חובת הראיה להוכיח גירסתה, והיא בכלל המוציא מחבירו עליו הראייה, כפי שביאר הרשב"א בריש דבריו.

לסיכום: לאור ביאור הפוסקים בהבנת סעיף עשר בהסכם, על התובעת להוכיח גירסתה כדי שביה"ד ידון בתביעתה.
סעיף 17 לחוק יחסי ממון אינו עומד לצידה בנסיבות המיוחדות שהיו למקרה זה. כמו כן ביה"ד אינו מיחס חשיבות הלכתית לשאלה האם נושא הכתובה בסמכות ביהמ"ש או לא, מאחר והצדדים חתומים על הצהרה המקובלת בחברה בת ימינו כאשר מסיימים שותפות ומשכך אין חשיבות הלכתית לנושא זה.

התייחסות ההלכה לספק פרעון / מחילה
לדעת ביה"ד, המצב בו התובעת מוחזקת מכח שטר כתובתה, ומאידך הנתבע מוחזק מכח סעיפי ההסכם כפי ההבנה הפשוטה, נותן לסעיפי ההסכם הללו דין שובר על הכתובה מאחר ונעשה וויתור מצידו במסגרת ההסכם, וכשיש ספק, מבואר ברמ"א חו"מ (סימן מ"ב ס"ח) "וכ"ש שאומרים בשובר יד בעל השובר (השטר) על העליונה הואיל והוא מוחזק, ודלא דיש חולקין ואומרים דאפילו בשובר אמרינן ידו על התחתונה".
וראה שם היטב בנו"כ סמ"ע ש"ך ועוד, ביאור מחלוקת זו של הפוסקים, ובכל מקרה, הנתבע המוחזק יכול לומר קים לי כפוטרים אותי. ואמנם גם התובעת יכולה לומר קים לי כפוסקים המחייבים את הנתבע בכתובה מאחר והוא בחזקת חיוב, מ"מ כבר רבו הפוסקים הסוברים שלטענת קים לי יש דין של טענת שמא, וכפי שהאריך בזה הראשל"צ הגרע"י בספרו יבי"א (ח"ג סימן כ"א אות י"ז) וא"כ חוזר הדין להיות כטענת שמא של התובעת כנגד שמא של הנתבע, והלכה פסוקה היא שפטור, ראה טושו"ע חו"מ (סימן ע"ה סעיף י') "לא תבעו אדם אלא מעצמו אמר לחבירו הלויתני וכו' ואיני יודע אם החזרתי לך פטור".
שו"ר שכבר האריך בזה ידידי הדיין הרה"ג יועזר אריאל שליט"א בספרו תורת משפט ח"א (עמודים
329-333) עיי"ש היטיב, ואכמ"ל.
יובהר בזאת כי אין לראות בשטר הכתובה כדין שטר חוב המבואר דינו בטושו"ע חו"מ סימן פ"ב ובש"ך סימן נ"ט וזאת בהתאם למה שיבואר לפנינו.

בנוגע לספק מחילה נקדים ונאמר, שלאור המבואר בדברינו, לשאלה זו יש מקום קלוש בנדוננו, אולם גם אם נתחשב בגירסת התובעת, מכלל ספק מחילה על כתובה לא יצאנו.
ובדין זה של ספק מחילה על כתובה רבו הפוסקים הסוברים שהבעל הוא המוחזק והאשה נחשבת למוציאה ממנו, ועליה להביא ראיה.

מקור הדין מבואר במסכת ב"ב (דף קל"ב ע"ב) ובראשונים לגבי שכיב מרע שכתב כל נכסיו לבניו ושייר קרקע כל שהיא לאשה, ושם מבואר שהאשה מחלה על כתובתה מעצם שתיקתה לחלוקה זו של הבעל כאשר שמעה על כך, והטעם כיון שחלק לה כבוד עם הבנים.

הגמרא הסתפקה, מה הדין בבריא שכתב כן, ונשארה בתיקו.

וביארו הראשונים צדדי הספק, שבשכיב מרע יש סבירות שהאשה מחלה מכיון שידעה שאלו כל נכסיו והוא עומד למות, א"כ כששתקה יש הוכחה שמחלה.
משא"כ בבריא אפשר ולא מחלה אלא ששותקת מפני שסוברת שבעלה עוד יקנה נכסים מהם תגבה כתובתה, ולכן לא נחשבת שתיקתה למחילה.
נחלקו הראשונים כיצד יש לפסוק להלכה בספק זה של הגמרא, אך רוב הראשונים סוברים שהבעל הוא המוחזק ועל האשה להביא ראיה. וכך הכריעו להלכה הרמב"ם (פ"ו מהלכ' זכייה ומתנה ה"ט) וטושו"ע (אה"ע סימן ק"ו ס"א). ובביאור הדבר כתב הנמק"י (שם) משום שלחוב הכתובה לא היתה שעת הכושר, ובאמרי בינה (חו"מ הלכות דיינים סימן מ"ו) ביאר דבריו כיון שיש ספק אם חוב הכתובה יגיע בסופו של דבר לגבייה, וזאת מכיון שהאשה יכולה להפסידה במקרים מסויימים שביארו חז"ל, או אם תמות קודם, א"כ חזקת החיוב רעועה, ולאשה יש דין המוציא מהבעל המוחזק.

וראה עוד במגיד משנה ביאור שיטת הרמב"ם ורוב הפוסקים שאע"פ שלאשה יש שטר כתובה והבעל בחזקת חיוב, מ"מ קיימא לן כבית הלל שכל העומד לגבות לאו כגבוי דמי.

וראה עוד באורך בדין זה האם האשה מוחזקת בכתובתה או הבעל: הגהות מיימוניות (שם, אות ו') ב"ח אה"ע (סימן ט'), ב"מ (שם) ב"מ (סימן ק"ו ד"ה בין ובסימן ס"ו ס"ג), הגהות שי למורה, (שם סימן ק"ו סעיף א') ב"ש סימן ס"ו סק"ג, דו"ח לרעק"א (ב"מ דף ע"ו ע"א) הגהות רעק"א לשו"ע חו"מ סוף סימן ס"ה ובנו"כ השו"ע, שו"ת בית שלמה (חו"מ סימן ל"ו) שו"מ (מהדורה ו' סימן ל') אמרי בינה חו"מ (דיינים סימן מ"ו) אבן האזל ועוד.
ולא נעלם ממני ביאור האור שמח פ"ו מהלכ' זכייה ומתנה (ה"ט) ובהלכות טוען ונטען (ה"א) שלפי ביאורו במחלוקת זו של הראשונים אפשר ואין להביא ראייה לדין של ספק מחילה מסוגייא זו.

מ"מ רבים המפרשים את הסוגייא כפי שביארנו מדין ספק מחילה, והמעיין בדבריהם יראה שגם לשיטות החולקים, רבינו ברוך, הג"א, רי"ף לגירסא אחת, יש צד גדול בהלכה לומר שבמקרה דנן יודו, הואיל והצדדים הצהירו שהם מוותרים זה לזה על תביעותיהם במסגרת הסכם הפשרה אליו הגיעו, אשר על כן יש לראות את התובעת כתובה כמוציאה מן הנתבע המוחזק. וידה על התחתונה לכו"ע, ראה היטב הגהות שי למורה (שם) אלא שאין המקום להאריך בזה.

וראה עוד בספר תורת משפט לידידי הרה"ג יועזר אריאל (עמודים 326-328) אריכות גדולה ושם הביא שהדבר תלוי במחלוקת המרדכי והפוסקים. דלדעת המרדכי האשה מוחזקת בכתובתה, ולדעת רוב הפוסקים הבעל מוחזק ולכן כאשר יש ספק על האשה להביא ראיה. שו"ר שכבר דן בזה הראשל"צ הגרע"י יוסף שליט"א בפד"ר כרך ו (עמודים 101-108) ושם הביא דברי הרדב"ז בתשובה שהאשה מוחזקת כאשר יש ספק מחילה, אולם דחה דבריו מדברי הסוגייא הנ"ל והכרעת הפוסקים (יש להעיר שדברי הרדב"ז אפשר ומתיישבים עם ביאור האור שמח בסוגייא ויש להתיישב בדבר).
היוצא מדברינו, שגם אם נתחשב בעמדת התובעת וב"כ, ונניח שיש ספק מחילה, מ"מ כבר הכריעו הפוסקים שבמקרה זה, חובת ההוכחה מוטלת עליה.

וכפי שביארנו גם טענת קים לי לא תעמוד לזכותה מכיון שגם הנתבע יכול לטעון כן והדבר נחשב לטענת שמא ושמא וכבר מלתנו אמורה שאין לחייב בטענת שמא.

כיצד מחשבים כתובה שנכתבה בשקלים ישנים לפי ההלכה?
מעתה אין מקום לשאלה זו אולם כבר הארכנו בנושא זה בפסקי דין אחרים (לא פורסם) ושם הבאנו ארבע שיטות בזה.
הרוצה יעיין שם. (איבגי נ. איבגי בן זקן נ. בן זקן)

סמכות בית הדין בפירוש הסכם שאושר בביהמ"ש
בנוגע לשאלה זו ברור שמבחינה הלכתית אין שום מניעה מביה"ד לדון ולפרש את סעיפי ההסכם הרלוונטיים לנדוננו בהתאם לפסיקת ההלכה.

ואולם גם מבחינה משפטית הסמכות נתונה בידי ביה"ד.
סוגיה זו הוכרעה בביהמ"ש העליון (בג"צ 8578/01 חליווה נ.חליווה) "אין באישור הסכם כפסק דין על פי חוק יחסי ממון....כדי להקנות לביהמ"ש סמכות דיון נמשכת בסוגיה".וכן: "שאלת פרשנות ההסכם התעוררה עקב טענת הגנה שהעלה הבעל. כאמור, לפי ההלכה הפסוקה מימים ימימה, אין בתביעה שעניינה פרשנות הסכם כדי להקנות סמכות נמשכת לערכאה שאישרה אותו. זאת ועוד, אין לבית-המשפט לענייני משפחה יתרון על-פני ערכאה אחרת במתן פרשנות להסכם בין בני-הזוג, שהרי ההסכם אושר כלשונו כפי שנוסח על-ידי באי-כוח הצדדים בלא שהתנהל דיון מהותי בסוגיות הממוניות הנכללות בו, ובלא שבית-המשפט נחשף לעובדות הקשורות בכריתתו". (ראה שם היטב נימוקי השופטת ד. בייניש) ומכאן שלביה"ד גם סמכות משפטית לפרש את סעיפי ההסכם שאושרו בביהמ"ש.

האם יש לראות בתביעות ההדדיות להתגרש כמורדים זה בזה שהאשה מפסדת תוספת כתובתה לאחר י"ב חודש? (רבינו ירוחם)
זאת ועוד. לדעת ביה"ד יש מקום בהלכה לדון את הצדדים כמורדים זה בזה בנסיבות המקרה דנן בו הצדדים פתחו תיקי תביעה לגירושין ולדעת רבינו ירוחם הפסידה האשה תוספת כתובתה לאחר י"ב חודש (וכמו במקרה דנן). אמנם כן דברי רבינו ירוחם לא הובאו להלכה בטושו"ע ובנו"כ. וכמו כן נאמרו בכוונת דבריו מספר פירושים שלא כולם עולים בקנה אחד עם הנסיבות של המקרה דנן.

מ"מ מאחר וכבר הבאנו לעיל מספר נימוקים שלא לקבל את תביעת התובעת לכתובתה מצטרף ספק זה לנימוקים הנ"ל. ביה"ד יסתפק בציון הפדרי"ם שדנו בנושא וביארו אותו היטב.
ראה פד"ר כרך ח' (עמודים 321-325 לרה"ג אלישיב, ז'ולטי ואליהו) כרך י"ט (עמודים 57-71 לרה"ג רוזנטל פרבשטיין וזמיר). כרך כ' (עמודים 78-93 לנשיא ביה"ד הגדול והרה"ר הראשל"צ ש. עמר) אשר הרחיב בביאור הפירושים שנאמרו והביא ראיות להבנתו ברבינו ירוחם.

לסיכום: בקשתה של התובעת לתוספת כתובה מוטלת בספק לדעת רבינו ירוחם לחלק מהפירושים שהובאו בפדרי"ם הנ"ל.

העולה מן האמור
אין בסיס בהלכה להיעתר לבקשת התובעת לחיוב הנתבע בכתובה ותוספת כתובה.

א. מחילת הנתבע על זכויותיו ע"פ החוק יש לראותה כמחילה בטעות ויש צורך לפתוח מחדש את ההסכם כדי לדון בתביעה זו.
ב. לדעת הפוסקים יש לראות בסעיף עשר להסכם מחילת התובעת על כתובתה, תמורת וויתורו של הנתבע על זכויותיו עפ"י החוק, וזאת הן מכח פרשנות ההלכה והן בהתאם לנוהג המקובל.
ג. ביה"ד רואה זאת כהסכם פשרה בין הצדדים שעל התובעת מוטלת היתה החובה ליידע את הנתבע על כוונתה לתבוע כתובתה, ומשלא עשתה כן הפסידה את עצמה כמבואר בפוסקים.
ד. גם אם נניח שיש כאן ספק מחילה בפני ביה"ד יש שובר נגד שטר הכתובה (סעיף עשר בהסכם) ולדעת רבים מן הפוסקים ידו של הנתבע על העליונה.
ה. לדעת רוב הפוסקים (וזו הכרעת הרמב"ם והטושו"ע) הבעל נחשב כמוחזק, ועל האשה מוטלת חובת הראיה להוכחת גירסתה.
ו. טענת קים לי לא תסייע לתובעת במקרה זה, מאחר ולטענת קים לי יש דין טענת ספק כמבואר בפוסקים, והנתבע פטור.
ז. יש מקום בהלכה שלתובעת לא מגיע כלל תוספת כתובה לכמה מן הביאורים שנאמרו בדעת רבינו ירוחם.

מסקנות:
לאור הנימוקים הנ"ל דינה של התביעה להדחות

ניתן ביום ה' אדר ב תשס"ה (16/03/2005)

הרב ישראל שחור - יו"ר דיין       הרב מימון נהרי - דיין       הרב יצחק מרוה - דיין

העתק מתאים למקור
הרב מנשה מילר
המזכיר הראשי