נימוקי דיין א' ודיין ב':

לפנינו תביעת גרושין שהגיש הבעל נגד האשה, בה מבקש הבעל לכפות את הנתבעת להתגרש או לחילופין לחייב את האשה בתשלומי פיצויים בסך 5000 ש"ח עבור כל חודש של אי הסכמה לקבל גט.

הצדדים שלפנינו נשואים זל"ז משנת 1985 ולהם בת אחת משותפת שהינה היום כבת 20 שנה.

הצדדים חתמו על הסכם ממון המפריד את זכויותיהם הממוניות של הצדדים, הסכם שאושר בביהמ"ש ב-17/6/04. יודגש, כי לבקשת ולדרישת האשה לא אוזכר כלל נושא הגרושין. גם מוסכם על הצדדים שעצם לידת ההסכם היה למורת רוחה של האשה ופרי רצונו של הבעל.

הבעל הגיש תביעתו לביה"ד ברחובות ביום י"ג תמוז תשס"ה 20/7/05 ופרט בכתב התביעה (ובמכתב שצורף) את הסיבות שמחמתן יש לכפות את האשה בגט.

ביה"ד קיים דיונים רבים ארוכים וממצים בענין, בהם נשמעו טענות הצדדים בפרוטרוט.

לטענת הבעל אין התאמה בין הצדדים כי אופיים שונה מן היסוד, דבר שהביאם לידי מריבות רבות על דברים זוטרים, מריבות הפרוסות על פני כל שנות הנשואין הרבות ועוד מלפני הנשואין.

הבעל עזב את הבית המשותף לדירה ששכר וגר שם כיום עם אשה אחרת. לטענתו, אין לו את הרצון ולא הכח להגיע לשלום בית כאשר הינו חי בשקט ובשלוה עם אחרת. בתוך דברי הבעל הועלו עוד טענות נוספות שלא הוכיחם כלל והוכחשו נחרצות ע"י האשה.

מאידך, לטענת האשה, כל רצונו של הבעל בגרושין נעוץ בקשריו של הבעל עם אותה אשה אחרת ששמה אלמונית שהינה "גויה", הבעל חפץ לגיירה ולהתחתן עמה. לדבריה, הבעל תכנן את מהלכיו היטב לאורך זמן כדי להביא לתכלית זו.

בתגובה לדברי האשה טען הבעל במהלך הדיונים, כי לא מדובר ב"גויה" אלא ב"בת אנוסים" שאבות אבותיה עלו על המוקד על אמונתם וכי אינה צריכה גיור אלא "טבילה לחומרא מדרבנן".

לפיכך, מבקשת האשה לדחות את התביעה ולהשית על הבעל הוצאות משפט והוצאות עו"ד.

במהלך הדיונים התבררו בפנינו העובדות הבאות: עובר לנשואי הצדדים הכיר הבעל את הגב' אלמונית וחי עמה כשבע שנים. וכמעט שנשאו זל"ז, רק הורי הבעל מנעו את הנשואין כי לא הסכימו בשום פנים ואופן שבנם (הבעל דנן) ינשא לגויה. מאמצי ההורים נשאו פרי ורעיון החתונה עם אלמונית, נגנז. לאחר תקופה, הכיר הבעל את האשה ונשאו זל"ז. אך גם במהלך תקופת נשואי הצדדים לא ניתק הקשר עם אלמונית ועדיין היה לבעל קשר ברמות שונות עם אלמונית ואמה. וכלשונו של הבעל "היא כתבה לי כל הזמן היה לי קשר עם אמא שלה" (פרוטוקול מיום כ"ה טבת תשס"ו).

במהלך שנת 2003 "התגרשה" אלמונית מבעלה הגוי. ובמקביל, באוקטובר 2003 הבעל שוכר דירה בת 4 חדרים ברח' ---- ב-------. לדירה נרכשת ע"י הבעל "מיטה זוגית". דירה זו נשכרה כקליניקה של הבעל לצורך טיפולים ברפואה אלטרנטיבית (אלקטרו מגנטי) בהם הבעל עוסק. לטענת הבעל, המיטה הזוגית לא נועדה לצורך הקשר עם אלמונית אלא לצורך נשים זרות אחרות.

בתחילת שנת 2004 יצא הבעל לספרד (מקום מגוריה של אלמונית). לטענתו, יצא לספרד לצורך עבודתו. בחודש אוקטובר 2004 מגיעה אלמונית לארץ. עוד לפני הגעתה של אלמונית לארץ בסמוך להגעתה דואג הבעל להגשת בקשה לגיור ("להכריז עליה כבת אנוסים ולחילופין לטבילה לחומרא", כלשונו). בקשה זו הוגשה בתחילת חודש אוקטובר 2004 ובאותו חודש בעשרים בו מגיעה אלמונית לארץ ועוברת לגור בדירת "הקליניקה" של הבעל, כאשר גם הבעל גר בדירה זו.

יצויין, שהבעל מודה כי התקיימו בין בני הזוג חיי אישות עד חודש יוני 2004. לטענת האשה הבעל עזב את הבית רק באוקטובר 2004 - מועד הגעת אלמונית לארץ. עד אז, לטענתה, התקיימו חיי אישות ביניהם. הבעל טוען שהם גרים בנפרד תקופה ארוכה יותר.

ניכרים הדברים, כי האשה חפיצה באמת ובתמים בשלום בית, מוכנה לסלוח לבעל על בגידתו זו ולקבלו בחזרה כפי שעשתה זאת פעמים רבות בעבר כאשר רעה בשדות זרים עם נשים אחרות. אין לאשה שום אינטרס ממוני בדחיית מועד הגרושין וניכרים דבריה כדברי אמת.

הבעל הודה בעובדה שבעבר חי עם מספר נשים אחרות (שחלקן אינם יהודיות) ושהאשה סלחה לו על כך והסכימה לקבלו. אך עתה הוא נחוש בדעתו להיפרד.

לאור כל העובדות הנ"ל ברור הדבר כי אין בכל טענותיו של הבעל שום עילה כל שהיא כדי לחייב את האשה בגט. כמו כן, ברור הדבר, שהבעל שנתן עיניו באחרת, מחפש כל דרך כדי למסד את הקשר עם אהבת נעוריו הנכריה ומנסה בכל דרך שהיא לטהר את מעשיו-שאינם ראויים ולעטוף את בגידותיו בציחצוחי לשון קוסמטיים אשר אין בכחם "לטהר את השרץ". לאור זאת, ודאי שיש לדחות תביעתו של הבעל מכל וכל.

אך הנה בסיכומי הבעל טען הבעל שיש לכפות על האשה לקבל ג"פ מחמת ב' טעמים:

א. כי הבעל הינו ספרדי וכידוע הספרדים לא קיבלו עליהם חדר"ג שלא לגרשה בע"כ. ולכן יכול לגרשה בע"כ אפילו מצא נאה הימנה.

ב. ע"פ דברי הגר"ח פלאג'י זצוק"ל שכתב שאם אין סיכוי לשלו"ב ושהו כך ח"י חודש בלא סיכוי לש"ב, יש לכפות על הצדדים את הגרושין. עכ"ד הבעל בקצרה.

ואין דבריו נכונים כלל ועיקר כפי שיבואר:

וכאן המקום לבאר הדברים בשרשם. שכפי הנראה קנתה הטעות שביתה בדעתו של הבעל, כביכול ח"ו עפ"י הדת וההלכה הנושא אשה יכול לזורקה ככלי

שאין בו חפץ ולאחר יותר מעשרים שנות נשואין יעזוב אדם את אשת נעוריו לטובת "אחרת נאה הימנה". ואחר כל זאת ירחץ בנקיון כפיו ויראה טלפיו לרבים כאילו סימני טהרה לו ויבוא לבי"ד לכפותה להתגרש. חס ושלום, לא תהא כזאת בישראל לתלות עוולה כזו בתורת משה תורת אמת אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

דהנה, כבר ידוע ומפורסם, דגם קודם חדר"ג, אם היה ניכר לביה"ד שאדם נוהג שלא כשורה ופורץ גדר בדרך שאינה ראויה ובמיוחד במילי דעריות, ודאי מוטל על ביה"ד לעצור הדבר ולגדור הגדר כי תפקידו של ביה"ד להציל עשוק מיד עושקו ולהעמיד העולם על תיקונו. ובכח ביה"ד אף לקנוס ולענוש שלא כדין כמבואר בחו"מ סי' ב'. וע"ש בסמ"ע סק"ג שכתב, "דאף אם אין כל העם פרוצים אלא יחיד מהם, יכולים לענוש אותו יחיד ולקונסו שלא מן הדין כפי ראות עיניהם".

ועי' באורים ותומים (אורים סק"א) דבאר, שגם בענישת היחיד יש בו משום "למיגדר מילתא" כי אם יראו הרואים שאם יניחו להעובר ילמדו ממנו קלי הדעת ויבואו להתפרץ ואע"פ שעדיין אין העם פרוצים יכולים לענוש שלא מן הדין כדי למנוע פירצה. ע"ש. וכן מתבאר ועולה מתוך דברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות רוצח, דיכולים ביה"ד לענוש כדי להפחיד העם ולאיים על שאר הרשעים שלא יאמרו הריני עושה כמו פלוני (חוץ מעונש מיתה). ע"ש.

ועי' בפת"ש (סק"א) שהביא בשם השבו"י סי' קמ"ה "דאם היחיד רגיל בעבירה או שעשה עבירה בפרסום גדול במידי דשכיח, ג"כ מקרי מיגדר מילתא ורשות לבי"ד לקונסו. וכמבואר בתשו' מהר"ם לולבין סי' קל"ח".

ובודאי, במקרה כמו בנידון שלפנינו, שעזב אשת נעוריו אשר לא כדת, ודאי יש לביה"ד למנועו בכל דרך חוקית מלהמשיך בדרכו אשר אינה ראויה ולהשיבו לחיות בביתו בשלום עם אשת נעוריו. וודאי שאין מקום כלל להרהר בדבר גרושין בעל כרחה.

וכ"ש כאשר האשה הנטענת מוחזקת לנכריה ואין צורך להאריך ולהרחיב בדבר חומרת האיסור לחיות עם נכריה. ודי אם נזכיר מה שכתב הרב הראשי הספרדי מרן הראשל"צ הגאון ב"צ מאיר חי עוזיאל זצ"ל בשו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן (סי' ס"ה) שכתב בזה הלשון:

"א. אסור לאיש מישראל לישא אשה נכרית אפילו בדרך זנות ובאקראי כי בעשותו זאת הוא מפר בריתו עם ה' אלקי ישראל מאבד זרעו של אבינו ובוגד בעם ישראל ועליו נאמר בנביא בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים כי חלל יהודה קדש ה' ובעל בת אל נכר יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה באהלי יעקב ומגיש מנחה לה' צבאות.

ב. כל הנושא אשה נכריה אינו ראוי לעלות על הבימה בתור שליח צבור ולא לקרוא בתורה (במספר עולים בימי הקריאה) בחול שבתות ומועדים, ואם הוא כהן אינו עולה לדוכן ואינו פודה בכורות". ודי בזה.

זאת ועוד, פשוט שאסור לבעל לגרשה בע"כ כיון שמנהג המקום ברור שלא מגרשים בע"כ וכל הנושא אשה ע"ד מנהג המקום הוא נושאה. וכל זה פשוט הוא ואין בזה חילוק בין ספרדי לאשכנזי או בין אשה ראשונה לשניה. דאין לגרשה בע"כ מכח איסור המנהג שנהגו במקומנו כמופיע בפוסקים.

וכבר כתב הגאון הרשב"ש (מגדולי חכמי טוניס ובנו של הגאון התשב"ץ שהיה ממגורשי ספרד) בשם האורחות חיים בזה"ל "ונהגו העולם שלא לגרש אלא ברצון שניהם, אם כן כיון שנהגו בכך וקיימא לן דכל כי האי גוונא מנהגא מעליתא היא חייב הוא במזונותיה עד שתתפייס להתגרש שזה דבר שבממון הוא, והמנהג (הזה) הוא אם נתברר דינו הוא כתנאי וכל תנאי שבממון קיים, וכבר שנינו הכל כמנהג המדינה". וכמו"כ גם בשות הרא"ם סי' מ"ו שמנהג הקהילות הוא שלא יגרש שום אדם אשה בעל כרחה של אשתו אלא ברצונה עד שתתפייס חוץ ממקום שיש איסור בנשואיהם. ע"ש. וידוע שגם הרא"ם היה מגדולי חכמי הספרדים בדורות עברו. ובזה מיושב מש"כ רבינו הר"ן בתשובה שפשט איסור חדר"ג בכל ישראל וכבר תמהו ע"כ רבים דלא כן הוא. אך לפ"ז אתי שפיר כי כוונתו "למנהג הקהילות" וכ"מ מתשו' מהרשד"ם חאהע"ז ס"ס ע"ח. ע"ש. וכן המנהג פשוט גם במקומנו בזמן הזה.

הרי לפניך ברור, שגם בלא חדר"ג אין לגרשה בע"כ מחמת המנהג, שעל דעת המנהג נשאה.

זאת ועוד, שכבר נהגו בחלק מן הקהילות אף לכתוב במפורש בכתובה שלא יגרשה בעל כרחה ועיין עוד בשו"ת משפטי עוזיאל (חאהע"ז סי' ס"ה) שדן שם על איסור השבועה שלא לגרשה בע"כ (ע"ש שדן בכמה אופנים שאין איסור זה) ולפי מנהג הספרדים שנשבעים על האמור בכתובה. נמצא, שיש גם איסור לגרשה בעל כרחה גם מחמת השבועה.

ונראה עוד דאף אם לא הוזכר להדיא בכתובה שלא לגרשה בעל כרחה נראה דאסור לאדם לגרש את אשתו בעל כרחה מכח שבועתו שנשבע בכתובה שלא ישא אשה אחרת עליה "ובכלל מאתיים מנה" שאינו יכול לגרשה בע"כ דאל"כ למה תועיל השבועה שלא ישא אשה אחרת עליה, הרי יוכל לגרשה בע"כ ולקחת אחרת במקומה. ואף אם בכתובה לא השביעו (כמנהג אשכנז) מ"מ אין רשות לבעל לגרשה בע"כ מכח ההתחייבות שחתם עליה בכתובה.

בנידוננו, ביה"ד בדק בכתובת האשה ומצא שלא הוזכר במפורש שלא לגרשה בע"כ אך נכתב שהבעל נשבע שלא לישא ולא לשדך אשה אחרת עליה ולפ"ז כאמור ודאי אסור גם לגרשה בע"כ.

זאת ועוד, דגם באופן שיכול לגרשה בעל כרחה (שאינו שייך כלל לנידוננו) אין הכוונה שהאשה חייבת להתגרש מחמת כן או שביה"ד מחוייב להיזדקק לו לגרשה בע"כ. אין הדבר כן. וכבר קרא הרשב"ש (שם) בתשובתו הרמתה לאנשים מסוג זה "עניי הדעת חסרי מח... וכל זה קורא להם מחמת שאינם יודעים מוצאי הלכות ולא שמשו תלמידי חכמים אלא שומעים ומעיינים בחיבורים ומוציאים הדברים ואינם יודעים להם שורש..."

אלא האמת היא שאין ביה"ד ולא האשה מחוייבים להיזקק לגרושין וכפי שהאריך שם רבינו הרשב"ש בתשובתו וכתב "שיכפוה בית דין אינו במשמע, שהיכן נמצא כדבר הזה שבמקום שאין בו מצוה ולא חובה שיזקקו בית דין לכפות האשה לבוא לקבל גיטה, אין בזה הלכה ברורה ולא יושר סברא, אבל השכל והדת יחייבו הפך זה. וכמה מעשים אירעו בכאן ודן ככה אדוני אבי מורי הרב ז"ל, וכן דנתי אני בחייו ואחרי מותו, ואני הייתי המוציא הדין לאמיתו והמביא אותו אל תכונתו ושבחני על זה וקלסני עליו הרבה, תנוח נפשו בעדן".

[וע"ש בתשו' הרשב"ש הנ"ל, שהאריך לבאר באיזה אופן יש מצוה לגרשה ובאיזה יכול לגרשה בע"כ ובאיזה אשה אסור לגרשה].

וגם דברי הגאון ר"ח פלאג'י זצ"ל, שאחר ח"י חודש יש לכפות לגרש, כיון שנלאו לתווך ביניהם השלום אינם קשורים כלל לנידוננו.

ראשית, כי לטענת האשה כבר היו דברים דומים בעבר ובכ"ז הבעל חזר לבית. וא"כ יש לומר שגם עתה ישוב.

שנית, כאשר ניכר לביה"ד שאשמת הפרוד היא מחמת הבעל שנתן עיניו באחרת, ודאי גם הגר"ח פלאג'י לא דיבר. דא"כ כל אדם שירצה למרוד באשתו יעזוב את אשתו לח"י חודש ואח"כ ידרוש לכפותה להתגרש. לכן פשוט שבכהאי גוונא לא דיבר הגר"ח פלאג'י כלל. וע"ע בפד"ר ח"ז עמ' 112 והלאה. ובח"י עמ' 173 והלאה.

לפיכך יש לדחות את תביעת הבעל לגירושין והאשה לא הפסידה את זכויותיה כאשת איש לשאר כסות ועונה (ובאותה רמת חיים כפי שהיה לפני שבעלה עזב אותה).

בהתחשב בהוצאות המשפט של האשה לרבות יצוגה ע"י עו"ד בדיונים ובשאר ההליכים שבפנינו יש לחייב את הבעל בהוצאות משפט חלקיות בסך 750$ דולר.

דיין ג':

אני מסכים למסקנת הדברים הנ"ל.

לאור כל האמור לעיל ביה"ד פוסק:

1. דוחים את תביעתו של הבעל לגרושין.

2. הבעל פלוני ישלם לאשתו פלונית כהשתתפות בהוצאות המשפטיות סך של 750 דולר.
ניתן ביום ו' תמוז תשס"ו (02/07/2006)
(-) הרב נחום גורטלר, אב"ד (-) הרב יהודה שחור, דיין (-) הרב ציון אשכנזי, דיין