האשה הגישה תביעת גרושין.

הצדדים הופיעו בביה"ד ולאחר דיון הסכימו להתגרש ולאחר הגרושין ידון ביה"ד בתביעת האשה שבעלה לשעבר ישלם לה את כתובתה.

נבהיר תחילה באלו מקרים מגיע לאשה כתובתה ובאלו מקרים אין מגיע לאשה כתובתה.

א. בעל שדורש להתגרש מסיבה שאינה מוצדקת הוא חייב לשלם לאשתו את כתובתה.

ב. בעל שתובע לחייב את אשתו בגט משום שהיא מורדת כנגדו וביה"ד מחייב אותה להתגרש אשה זו מפסידה כתובתה. ולפעמים ביה"ד צריך להתרות באשה שאם לא תחזרי לשלום לבעלך תפסידי כתובתך.

ג. בעל ואשה שבאים לביה"ד ודורשים שניהם להתגרש ולשום צד אין עילה ברורה להאשים את הצד השני שהתנהגותו יש בה כדי לחייבו להתגרש. במקרה זה יש לצדדים דין של שניהם מורדים ולאשה מגיעה עיקר כתובתה ומפסידה תוס' כתובה מספק.

ד. במקרה ששני הצדדים באים לב"ד ודורשים להתגרש אולם לאשה ראיות שהבעל הוא הגורם לגרושין כגון שמורד כנגדה או שחי עם אשה אחרת או שיש לבעל דרישות שהאשה אינה חייבת להענות להן או שהבעל פגע באשה ואם היה פונה בצורה נאותה ומבקש שתחזור אליו לשלום בית האשה היתה נענית במקרים אלו אין האשה מפסידה כתובתה או תוספת כתובה.

ה. אשה שדורשת להתגרש וביה"ד מתרשם שאינה רוצה בשלום-בית ואין לה טענות ברורות שבעלה פשע כנגדה ומחמת כן הוא חייב לגרשה, והבעל נענה לאשה ונותן לה גט אשה זו מפסידה תוספת כתובה ולגבי עיקר כתובה יש לדון בארוכה ולא נדון כאן על מקרה זה.

הדברים דלעיל נכתבו בצורה כללית כהקדמה להאמור להלן ואין להוציא פס"ד על פי האמור לעיל כיון שבכל מקרה צריך לדון לגופו של דבר.

הצדדים בתיק זה התגרשו ולאחר הגרושין נערכו דיונים בביה"ד וגם הוגשו סיכומים בענין תביעת האשה לחייב את בעלה לשעבר לשלם לה את כתובתה. במקרה שלנו הצדדים נישאו מתוך היכרות של תקופה ארוכה ומתוך אהבה. לאחר תקופה שחיו יחד החליטו לרכוש בית פרטי בגן יבנה הם פנו לקבלן וחתמו אתו חוזה לרכישת הדירה. מאחר שלצדדים לא היו אמצעים מספיקים לקניית הבית הם החליטו לפנות להורי הבעל שיעזרו להם ברכישת הבית. הורי הבעל נענו לתת להם 55,000$ הלואה וערכו הסכם למתן ההלואה.

הסכם למתן ההלואה הוצג לאשה והיא הודיעה לבעלה שאינה מוכנה ליטול את ההלואה בתנאים המפורטים בה. הבעל השיב לאשה שאם היא לא תסכים ליטול את ההלואה ולחתום על החוזה למתן ההלואה שערכו הוריו הדבר יביא לפיצוץ הנישואין. בעקבות כך דרשה האשה לבטל את החוזה לרכישת הדירה. וזאת מכיון שלצדדים לא היה די כסף כדי לרכוש את הדירה והאשה סרבה לקחת את ההלואה מהורי הבעל בתנאים שהציעו. השתלשלות דברים אלו גרמו לנתק גדול בין הצדדים שבעקבותיו הגישה האשה את תביעת גרושין.

לא נעתיק כאן את סעיפי ההסכם למתן ההלואה הנוגעים לעניננו כיון שלנימוקים אלו מצורף העתק של ההסכם למתן ההלואה המדובר.

בהסכם שלפנינו נעשו בו כל הטעויות האפשרויות בהצעה למתן המענק או הלואה בין הורי הבעל לצדדים. מתוך ההסכם ניכר שהורי הבעל רצו לתת את הסכום כמענק (כן נראה מההסכם כיון שאין בהסכם כלל זמן פרעון) בעיקר לבנם, לצורך רכישת בית אולם כדי שלא יראה שהם נותנים רק לבנם הסכימו לתת הסכום כהלואה לצדדים. עוד נראה מההסכם שהורי הבעל רצו להבטיח שבמקרה גרושין שבנם לא יפגע כלל וע"כ הכניסו סעיף שבמדה והצדדים ינהלו הליכים של גרושין זכותם תהיה לדרוש שהלואה תוחזר מיד ע"י מכירת הבית.

יתכן לומר שההורים רצו לתת את הסכום כהלואה עומדת (הכוונה שלאחר זמן יוותרו על הדרישה להחזר ההלואה) ורצו להבטיח שהאשה לא תהנה מכסף זה במקרה של דיונים לגרושין.

כתבתי לעיל שהסכם זה הוא הסכם גרוע ביותר מבחינת האשה וברצוני להבהיר הדברים זכותם של הורים לתת מתנה לבנם ואם הם היו רוצים לתת את מלא המענק לבנם והחלק שירכש בבית מכספם ירשם על שם בנם אין במעשה זה פעולה שאינה ראויה וכך ראוי שיהיה. אולם נתינת הכסף בצורה שרצו לתת ע"פ ההסכם היא אינה ראויה. רצונם היה שבמדה והצדדים ינהלו תביעת גרושין ולא משנה מי התובע ומי האשם בגרושין הם יוכלו לנשל את האשה מיד מהזכות למדור שלה. באם היו רושמים את החלק שנתנו לרכישת הדירה ע"ש בנם, גם אם בנם היה דורש להתגרש הבעל לא היה יכול בנקל לנשל את אשתו מהזכות למדור בדירה כיון שאשה שלא חייבוה להתגרש יש לה זכות מדור בנכסי הבעל.

מהנאמר לעיל מובן מדוע האשה נפגעה מצורה זו של הרצון לתת להם הלואה, ובנתונים אלו היא דרשה לבטל את קנית הבית.

האשה טענה בדיונים כי הציעה לבעלה שהם יקנו דירה קטנה בכוחות עצמם ויטלו משכנתא וישלמו אותה מהכנסות שיהיה להם. למעשה הבעל לא הכחיש את דברי האשה בענין זה.

מהאמור לעיל עולה שבזמן שהאשה הגישה את תביעת גרושין, אם בעלה היה מציע לה לעשות שלום-בית ולא להזדקק להלואה או למענק מהוריו (לפי ההסכם שהציעו), האשה לא היתה מסרבת לעשות שלום-בית.

אשה שבוחרת להתגרש ואין לה סיבה צודקת בתביעתה להתגרש, כאמור לעיל באות (ה), או כאשר הבעל והאשה דורשים להתגרש, כאמור באות (ג) לעיל, לא מגיע לאשה תוספת כתובה. כיון שהבעל לא התחיב לאשה תוספת כתובה למקרה שהאשה תדרוש להתגרש ללא סיבה מוצדקת.

במקרה שלנו האשה דרשה להתגרש כיון שהבעל לא נאות לחזור עליה לשלום בית בתנאים סבירים ועל כן מקרה זה דומה למקרה (ד) דלעיל, שלאשה מגיע כתובה.

טענה נוספת טען הבעל שבגינה לא מגיע לאשה כתובה. האשה התנהגה בזמן הנשואין בצורה שאינה צנועה במיוחד מהתאריך שנפרדו.

1) הגרוש טען שאשתו לפני הגרושין אחרי שנפרדו היתה נוהגת להופיע במקומות ציבוריים בצורה פרוצה בגופיות ומכנסים קצרים.

בענין זה האשה השיבה, שלא נהגה להתלבש בצורה שונה אחרי שנפרדו מהתקופה שלפני כן. כך הם יצאו וכך הם נהגו בזמן נישואיהם כשהיו יחד.

נ"ל שמחמת טענה זו אי אפשר להפסידה כתובתה.

2) הבעל הביא עד שהעיד שבמסיבת יום הולדת לחברה של האשה האשה רקדה עם גברים בצורה צמודה ולדעתו יתכן שזנתה באותו לילה.

האשה הכחישה שרקדה צמוד, טענה שרקדה ריקודים מעגלים והכחישה שזנתה. נציין שהעד שהעיד הוא פסול לעדות וגם שאר העדים שהעידו פסולים לעדות כיון שהם פרוצים בכל עניני ערוה.

האשה היתה מוכנה להבדק במכונת אמת ואמרה שהתשובות יכריעו. הבעל סרב.

3) הבעל טען שבנסיעה לקיבוץ אפיקים האשה בילתה בליל שבת עם מר אלמוני עד אחרי 2.00 בלילה. האשה הכחישה וטענה שהיתה עם חברה כל הלילה.

עד העיד שראה את האשה שהסתובבה באותו לילה עם מר אלמוני, אולם בעדותו לא היו דברים שמחמת כן ניתן להפסיד לאשה כתובתה.

נוסף על כך העידה עדה שישנה בחדר של האשה שקמה בשעה 2.00 בלילה והאשה לא היתה בחדר.

מהעדויות לעיל אי אפשר להפסיד לאשה כתובתה. ברם, מהעדויות שנשמעו בביה"ד עולה שהקבוצה שהאשה היתה נוהגת להפגש עמהם ולצאת איתם לריקודים ולשאר ארועים, היא קבוצה פרוצה ביותר.

אמנם הסיבה הרישמית להתכנסותם היתה לשירה וריקודים. אולם רבים בקבוצה זו המטרה העיקרית להתכנסותם היתה לשם פריצות וזנות. והם לא הסתירו זאת ועל כן קיים חשש גדול שהתובעת בתיק זה אחרי שנפרדה מבעלה שירכה דרכיה.

ובנוסף לכך יש גם קצת ספק שהאשה ובעלה היו מורדים זה על זה כשהאשה הגישה את תביעת הגרושין. אמנם כדי להפסיד לאשה כתובתה צריכים ראיות מוצקות, אולם כאשר לב הדיין אינו שלם לפסוק לאשה את כתובתה ומהסיבות הכבדות המפורטות לעיל, זכותו לעשות פשרה ועל כן דעתי לפסוק שהאשה תגבה מחצית כתובתה וזאת לאחר שיופחתו הכספים שנטלה כאשר נפרדו.
(-) הרב נחום גורטלר, אב"ד
הצדדים שלפנינו התגרשו (לאחר כשנה וחצי מנשואיהם).

עתה עומדת לפנינו תביעה לתשלום הכתובה מן הבעל לאשה.

ביה"ד קיים דיונים רבים ארוכים וממצים בענין, שמע את טענות הצדדים ואת עדיהם. לאחר זאת, הצדדים הגישו את סיכומיהם לביה"ד.

יצויין, כי משפט זה התנהל בשני חלקים. בחלקו הראשון, הצדדים הציגו ותארו בפרוטרוט את חייהם המשותפים ואת הסיבות שגרמו לפרידה ולגרושין. לצורך זה התקיימו ששה דיונים ארוכים, בהם טענו הצדדים את טענותיהם ונחקרו ע"י באי כח הצדדים. בכ"ה אדר תשס"ד 18.03.04 הורה ביה"ד על הגשת סיכומים וקצב את מועדי הגשת הסיכומים. ב"כ התובעת עו"ד עזרא אושרי הגיש את סיכומיו במועד שנקבע.

לאחר מכן הוגשה בקשה להבאת עדים ע"י ב"כ החדש של הבעל, בטענה, כי יש בידם הוכחות שאין האשה זכאית בכתובתה מחמת חששות לכיעור או זנות של האשה, טענה חדשה שלא נטענה קודם בצורה מסודרת כי לא הייתה ידועה לבעל קודם.

ביום כ"ד תשס"ה 8.11.04 קבע ביה"ד בהחלטה כי יש מקום לשמוע את טענותיו וראיותיו של הבעל בנושא זה.

כאן החל חלקו השני של הדיון. בחלק זה התקיימו ארבעה דיונים ארוכים בהם העידו עדי הבעל ונחקרו בענין. לאחר מכן הגישו הצדדים את סיכומיהם בענין.

לאחר עיון בטענות הבעל עולה, כי לטענת הבעל יש שתי סיבות שמחמתן הפסידה האשה כתובתה:

א. שהאשה היא זו שפתחה את תיק הגרושין, היא זו שדרשה את הגרושין ומשום כך אינה זכאית לתשלום כתובה.

מאידך טוענת האשה, כי סיבת הגרושין הוא מחמת הבעל והתנהגותו ולפיכך לא נותר בידה מוצא אלא להגיש את תביעת הגרושין.

עיקרי טענותיהם, שנשטחו בפני ביה"ד בחלקו הראשון של הדיון יובאו בהמשך הנימוקים.

ב. כי האשה אינה מתנהגת כבנות ישראל הצנועות ואפשר שאף זינתה תחתיו. לטענתו, האשה מתנהגת ומתלבשת בצורה שאינה צנועה וחושפנית ומשתתפת במסיבות ריקודים שאינם ראויים.

הבעל הביא לדבריו כמה עדים, שהעידו על כך שהאשה השתתפה ב"מסיבת יום הולדת" מעין זו. כמו כן, הבעל ניסה להוכיח בעדים שהאשה התרועעה עם ידיד בשם מר אלמוני במהלך שבת בקיבוץ "אפיקים".

האשה הודתה, שהשתתפה באותה "מסיבת יום הולדת" המדוברת, אך לטענתה, הייתה לבושה כמו כל הבנות שהשתתפו במסיבה ולא רקדה עם גבר זר באותה מסיבה. כמו כן לענין השבת בקיבוץ "אפיקים", האשה מודה שאכן היא השתתפה באותה שבת אך מכחישה בכל תוקף כל קשר עם מר אלמוני.

הבעל גם טען, שעובר לנשואיהם תפס את האשה בקלקלתה, כשגבר זר עושה לה מסאז' כאשר פלג גופה העליון היה ערטילאי. האשה הודתה בכך.


לאחר העיון בכל הנ"ל נראה דהאשה לא הפסידה את כתובתה. וכדלהלן:

תחילה נדון בטענתו השניה של הבעל, שהאשה נהגה שלא בצניעות ומחמת כן אינה זכאית לכתובתה.

הנה לכאורה היה נראה כי לפי טענתו צדקו דבריו בהא, דהרי מצינו בכתובות (ע"ב.)

"ואלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית... ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם".

וברמב"ם פכ"ד מה' אישות הט"ז, כתב לבאר הטעם שעוברת על דת הפסידה כתובתה, וכ' בזה"ל: "אין לה כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות, אבל הפרוצות, אין להם תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה". עכ"ל והביאו גם הטור.

וא"כ, אם העובדות הם כפי טענותיו של הבעל הרי שהפסידה האשה את כתובתה.

אך כאשר תדייק בדבר תמצא שאין הדבר כן, דהרי שאני הכא שכשנשאה כבר הייתה מתנהגת באותה התנהגות ומתלבשת באותו לבוש ומשתתפת במסיבות מעין אלו ועל דעת כן כתב והתחייב לה כתובתה.

וזאת משום דאע"פ שהכתובה תקנת חכמים היא "לבנות ישראל הצנועות", מ"מ היכא שהבעל כתב לה כתובה, הוא חייב את עצמו בתשלום הכתובה גם אם אינו חייב לה ע"פ תקנת חכמים.

דהיינו, שיש ב' דרכים ליצור חיוב כתובה:

א. מכח תקנת חכמים שיחייבוהו בכתובה וזאת גם כשלא נכתבה כתובה ע"י הבעל. וכן מפורש בכמה דוכתי.

ב. כשהבעל כתב לה כתובה אע"פ שאינה זכאית לכתובה מכח תקנת חכמים, חייב מכח התחייבותו.

כן יש ללמוד מהדין חייבי לאווין שהכיר בה - חייב בכתובתה (רמב"ם פכ"ד מהלכות אישות ה"ד ובשו"ע סי' קט"ז). וכתב הרמב"ם (שם) שטעם הדין הוא משום ש"רצה ליזוק בנכסיו". והוא כאמור, דאע"פ שאינו חייב לה מתקנת חכמים ובית-דין מחייבים אותו להוציא אשה זו ממנו כי אסורה לו, מ"מ חייב בהתחייבות הממונית שחייב עצמו כלפיה.

הוא הדין והוא הטעם גם בנידון דידן, הוא הכיר את האשה ואת צורת לבושה ואת החברה שהם מעורבים בתוכה והמסיבות שרגילים להשתתף בהם ואעפ"כ חייב עצמו בכתובתה.

ומפורש מצאתי שכן פסק הלכה למעשה בשו"ת אגרות משה (חאה"ע סי' קי"ד), שכתב וז"ל הנוגע לעניננו: "ואם ידע הבעל מתחילה כשנשאה שאינה רוצה לכסות השער, ומ"מ נשאה וכתב לה כתובה, אף אם היה זה בזמן שרוב הנשים היו מכסות את ראשן כדין, נמי היה צריך ליתן לה כתובה, כיון דידע ונתרצה ונתחייב לה הכתובה. ודין הגמ' הוא רק כשלא ידע, שחשב שתתנהג ככל בנות ישראל הכשרות ולבסוף לא רצתה או שאחר זמן קלקלה מעשיה בזה ואינה רוצה שוב לכסות שערה, בזה אמרו שיוצאת בלא כתובה". עכ"ל. וכ"כ בשו"ת יביע אומר (ח"ג סי' כ"א אות י"א). אך לא הביאו הראיה שאמרנו בס"ד מחייבי לאוין שהכיר בה. ע"ש.

ומעתה, פשוט הדבר, דכיון שכאשר זוג זה נשאו זה לזה, הכיר הבעל את האשה וידע את אורחותיה ומנהגיה ואת צורת לבושה - ואעפ"כ נשאה והתחייב לה כתובה, ודאי הדבר, שחייב הוא בתשלום כל דמי כתובתה כפי שחייב את עצמו בזה ורצה ליזוק בנכסיו.

יצויין, כי מתוך טענות הבעל עצמו ובא כוחו (בחלק הראשון) כשבאו להזים את הטענות שנטענו נגד הבעל שמתרועע עם בנות אחרות מן המקהלה, יש ללמוד שזו רגילותם בדרך לא צנועה ולא קפדי בהכי. עי' בפרוטוקול הדיון מיום כ"ב תמוז ס"ג 22.7.03 ומיום י"א חשוון ס"ד 6.11.03 ומיום י"ח טבת תשס"ד 12.01.04. וגם מתוך דברי העדים שהביא הבעל יש להתרשם כן.

אמנם, אמת הדבר, דלו היה מוכיח הבעל שהאשה עשתה מעשים שלא נהוגים גם בחברה בה הם חיים ושדרך האנשים מסוגם להקפיד עליהם, ודאי הייתה מפסידה את כתובתה, כי ע"ד כן, לא כתב לה. לדוגמא, פשוט הדבר, שאם הבעל היה מצליח להוכיח שהאשה זינתה בעודה תחתיו או שעשתה כיעור חריג כגון שגבר זר יעשה לה מסאז' כמו שעשתה קודם נישואיה, ודאי שהייתה מפסידה כתובתה בכך, כי ודאי מקפידים על דבר זה גם בחברה בה הם נמצאים.

אך במקרה שלפנינו, הבעל הציג בפנינו עדויות שלא היה בהם מן החריג בנוהג של אנשי החברה בה הם חיים וע"ד כן נשאה והתחייב לה כתובתה. לכן ודאי שמחמת זה לא הפסידה כתובתה.

מלבד כל האמור, הרי ידוע שהעוברת על דת צריכה התראה כדי להפסיד כתובתה כמו שפסק בשו"ע סי' קט"ו ס"ד "איזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל. ואלו הם הדברים שאם עשתה אחת מהם עברה על דת יהודית...או שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם (ורגילה בכך) או שהיתה משחקת עם הבחורים... בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה, אם יש עדים שהתרה בה תחלה ועברה על התראתו". וע"ע בב"ש (שם ס"ק י"ז) ובנידונינו הרי לא התרה בה.

ואמנם בדבר שהוא מפורסם באיסורו י"א דאין צורך בהתראה כמבואר בפת"ש שם ס"ק י"א. וגם אם עשתה מעשה כיעור, אין צריך התראה כדי להפסידה כתובתה כמבואר בסי' י"א. אך כאמור, לא הוצגו בפנינו דברים שיש בהם כדי להפסיד כתובתה.

זאת עוד בלא שנכנס לעובי הקורה להכריע בדבר כשרותם של העדים שהעידו לפנינו.

בדבר טענתו הראשונה של הבעל שהאשה הפסידה כתובתה כיון שהיא זאת שפתחה את תביעת הגרושין.

זאת נבהיר, דהנה זה ברור שאם אשה יזמה את הגרושין וגרמה להם, ודאי שאין לה כתובה. אך אין הדבר תלוי ועומד באקט של פתיחת תיק הגרושין אלא במי שגרם במעשיו ובהתנהגותו למצב זה בו צריכים הצדדים להתגרש. אמנם לפעמים יש במעשה פתיחת התיק לגרושין ע"י האשה משום סימן שהיא אינה חפיצה בהמשך חיי הנשואין. אך אין בכך "סיבה" לגרושין אלא רק "סימן" לרצון לגרושין. סיבת הגרושין תלויה וקשורה להתנהגות בני הזוג בחייהם המשותפים שגרמו לגרושין.

במקרה שלפנינו, כפי שהוצג בפני ביה"ד, ברור הדבר, כי בני הזוג חיו יחד בסדר ובטוב עם עליות ומורדות כרגיל בכל בני זוג, עד שארע מקרה אחד בו התגלע ויכוח בין הצדדים שגרם "לפיצוץ" חיי הנשואין. כאמור, לצורך החלטה האם הפסידה האשה את כתובתה עלינו לבדוק בנקודה זו - על מי מוטלת האשמה במריבה זו - שהיא למעשה הגורמת לפרידת הצדדים וסיבת הגרושין.

הויכוח נעוץ בסך 55 אלף דולר שהיו צריכים הצדדים לקבל כ"עזרה" מהורי הבעל לצורך רכישת דירה. לטענת האשה, הסכום הובטח לצדדים כמתנה.

בבוא הצדדים לקחת את הסכום האמור, הוצג לאשה הסכם הלואה ושעבוד שנוסח ע"י אבי הבעל (שהינו עו"ד במקצועו). לטענת הבעל, לא הייתה להוריו כל כוונה לגבות את ההלואה רק הם רצו להבטיח את כספם למקרה של גרושין או מחלה. וכלשונו של הבעל "הורי הסכימו לתת הלואה ... לא קבעו תאריך להחזרת ההלואה ובאם היינו נשואים 15 20 שנה ההלואה הייתה מבוטלת. התנאי שניתן בהלואה היה שבמידה וההורים יזדקקו לכסף זה עבור מחלה או עקב גרושין".

לאחר מחשבה והתייעצות עם עו"ד סירבה האשה לחתום על הסכם זה. לדבריה, הסכום הובטח לה כמתנה ולא כהלואה ובכל מקרה, אינה מוכנה לחתום על הסכם זה שיכול להוות מנוף להתערבות של הורי הבעל בחיי בני הזוג וכמסמך שיש בו סיכוי אפשרי לנישול זכויותיה בדירה. ולכן, סרבה האשה לחתום על הסכם זה. וכלשון האשה: "האב אמר שצריך לחתום עוד מסמך "הסכם שולי" כשאני קוראת אני רואה "הסכם הלואה" "שעבוד" "120 ימים" "פרידה"...כשראיתי כתוב "שעבוד" אז הבנתי שהזוגיות שלי תלויה בכסף...אני מאמינה שצריך לבנות בית בעשר אצבעות...הוריו הבטיחו לי מתנה דירה. לאחר שהבנתי שמעורבות הוריו בחיינו אמרתי לפלוני שנרכוש בית בכוחות עצמנו ללא עזרת הוריו ואפילו בית קטן".

הבעל מצידו התעקש על כך שהאשה תחתום על הסכם זה. לדבריה, אמר לה הבעל, כי הפרת ההסכם כמוהו כהפרת הסכם הנשואין. האשה סרבה לחתום ואז עזב הבעל את בית הצדדים.

לאחר כיומיים, חזר הבעל לבית הצדדים, כאשר האשה היא זו שנסעה והביאה ברכב את הבעל מבית הוריו שבנתניה לרחובות. אך לאחר כיומיים, לאחר ויכוח ומריבה עזב הבעל את הבית ועבר להתגורר בקביעות בבית הוריו בנתניה.

יצויין, כי האשה ניסתה לפנות לבעל ישירות וע"י שליח כדי לנסות ולהשיב הבעל לבית. "ולא הועילו הנסיונות של חברים להחזירו הביתה. הוא לקח הרכב והרכוש ונסע. לאחר זה אין עם מי לדבר הבן אדם לא רוצה בי" - כלשונה. לטענתה, ניסתה גם לאחר שפתחה את תביעת הגרושין. הבעל הודה שהאשה התקשרה אליו אך טען שזה היה רק פעם אחת.

מאידך, הבעל לא טען שניסה לפנות לאשה. לטענתו, לא פנה לאשה כי היה נפגש עימה בבואו למקהלה והיא לא הייתה עונה לו. אך טענתו זו של הבעל נמצאה כלא נכונה, שכן לפי דיווחי הרישום במקהלה מתברר שהאשה כלל לא באה למקהלה בתקופה זו.

ביה"ד עיין בהסכם. ולאחר העיון נראה שיש הצדקה לחששותיה של האשה לחתום על הסכם זה. גם ב"כ של הבעל אישר כי הסכם זה הוא "הסכם קשה". גם הבעל הודה כי "המסמך לא פשוט אך הגון". ודאי שלא ניתן לחייב האשה לחתום על מסמך כזה.

גם בלא זאת, ודאי שאין האשה חייבת לחתום על הלואה כל שהיא ואין לראות בסרוב כעין זה כעילה לגרושין. וודאי ודאי כאשר הסכם מפלה את האשה לרעה - לדעתה, ודאי שאינה חייבת לחתום על הסכם זה.

מאידך, הבעל הוא זה שעזב את בית הצדדים ונטל את מטלטליו, כתוצאה מסרובה של האשה לחתום על הסכם זה. ולא פעל דבר לצורך פיוס האשה והחזרת שלום הבית על כנו. הבעל הוא זה שבפועל "שבר" את התא המשפחתי בעזיבתו את הבית.

ימים ספורים לאחר מכן שהו הצדדים בשבת בקיבוץ "אפיקים" במסגרת המקהלה בה חברים שניהם. גם בשבת זו נאחז כל צד להוכיח את מרידתו של השני. העובדות הם כדלהלן:

בבוקרו של יום שישי עבר הבעל דרך בית הצדדים ולקח משם את חפציו אך לא לקח את האשה עימו. לטענתו, הוא היה מן המארגנים ולפיכך היה צריך להיות שם מוקדם והיה ברור שתהילה אשתו תבוא עם חברותיה מאוחר יותר. בנקודה זו יתכן כי צדק הבעל.

בליל שבת הזמין הבעל את האשה לישון עימו בחדרו והאשה סירבה. האשה לא מכחישה זאת, רק טוענת, שהיא הייתה כ"כ פגועה מן העבר ומעזיבתו של הבעל ומחשיפת המריבה שלהם בפני חברותיה, לפיכך לא הייתה מוכנה לישון עימו. בנקודה זו נראה שהצדק עם האשה. לאחר שהצדדים רבו עד כדי פרידה לא סגי בהזמנה סתמית ויבשה. באם הבעל באמת היה חפץ בשלום היה עליו לרצות ולפייס את האשה כראוי. לפיכך, אין לראות בפנייתו של הבעל כניסיון רציני לפיוס והשבת שלום הבית.

למרבה הצער, מכאן ואילך כל צד מתבצר בעמדתו ולא עושה דבר כדי להחזיר את חיי הנשואין למסלולם וכאשר הם מופיעים בביה"ד לדיון הראשון, כחודשיים לאחר הפרידה, שני הצדדים כבר מוחלטים להתגרש.

לאור האמור נראה, כי עיקר האשמה בפרוד תלויה בהנהגת הבעל שהוא זה שעזב את הבית ולא עשה דבר כדי להשיב האשה אליו.

וזאת יובהר, דאף לו נניח את הדבר כספק - הרי לא הפסידה האשה את כתובתה מספק. ועליו חובת נטל ההוכחה להוכיח שהפסידה כתובה. ואף על פי שהבעל הוא המוחזק בכתובה א"כ מספק לכאורה אין להוציא ממנו את הכתובה. כבר כתב בספר נתיבות משפט על רבינו ירוחם ספר מישרים נתיב כ"ג גבי פלוגתא דרבוותא לגבי זכאותה של האשה בכתובה דחייב, "כיון שהכתובה שחייב לה הוא ודאי והפסד הכתובה הוא ספק אין ספק מוציא מידי ודאי וזה מקצוע גדול הוא וצריך לפנים".

וכן דעת הבית שמואל בסימן קנ"ד סק"ב שכתב בפלוגתא דרבוותא במומין גדולים שידעה בהן אם היא יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל עכשיו א"י לקבל, שאפילו לרמ"א שפסק אין כופין להוציא מ"מ אין דינה כמורדת אם אין רצונה לדור עמו ויכולה לומר, קים לי כהני פוסקים. ועיין בכנה"ג כללי קים לי אות מ"ו ובברכי יוסף חו"מ סי' י"ב סעי' ט"ו. הביאו זאת בפד"ר ח"ג (עמ' 164).

ואע"פ שבבית מאיר שם, מבואר דפליג ע"ד הב"ש בזה, שהרי תמה ע"ד הב"ש, הלא במורדת דינה לפחות מכתובתה והבעל הוא המוחזק בממון. מ"מ שמעתי מכב' אב"ד הגר"נ גורטלר שליט"א לחלק, דכל דברי הב"מ הם דווקא במומים שהיו קודם הנישואין, דאז יש מקום לטענת מיקח טעות על הנישואין ועל הכתובה ולכן הבעל הוא המוחזק. אך כאשר בנישואין הייתה התחייבות ודאית כמו בנידון דידן, אלא שיש לנו ספק אם הפסידה כתובתה, ודאי דהוי כאיני יודע אם פרעתיך ולא פליג בזה הב"מ כלל. ודבריו נכונים.

זאת ועוד, שהרי שם בפד"ר כתבו הדיינים הגאונים הגר"י עדס והגר"י בן מנחם והגר"ב ז'ולטי זצ"ל בזה"ל: "וגם לדעת הבית מאיר יתכן לומר שרק בספיקא דדינא אין להוציא מהבעל הכתובה שהוא המוחזק כיוון שהוא טוען טענת ודאי קים לי כדעת הפוסקים שדינה כמורדת והפסידה כתובה. אבל בספק בקביעת העובדא אם היא מורדת או לא בזה גם הבית מאיר מודה שמספק היא לא הפסידה כתובתה, שהרי אין בפנינו טענת ודאי שהיא מורדת, והרי זה כאומר הלויתני ואיני יודע שפרעתיך שחייב לשלם ועיין בשו"ת המהרי"ט ח"א סי' קי"ט ע"ש. וכן משמע מדברי שו"ת הרדב"ז ח"א סי' שס"ד". והכא הוא בעיה במציאות.

ועוד ברור הדבר שלא הפסידה האשה כתובה ורחוקה הדרך להפסידה כתובתה שהרי כבר הוכיחו הגאונים הנ"ל נ"ע באריכות (שם בפד"ר), דגם אם רצון האשה בגרושין לא הפסידה כתובתה עד שהבעל יתרה בה ויבקש מביה"ד להכריז עליה כמורדת וביה"ד יעשה לה את כל ההכרזות וההמלכות כפי הסדר המתואר בסי' ע"ז. רק אחר כל זאת מפסידה האשה כתובה. דברים שלא נעשו כלל בנידון שלפנינו.

לאור כל זאת, ברור הדבר שלא הפסידה האשה את כתובתה, כי כפי הנראה הגורם לגרושין היה הבעל ועזיבתו את הבית. לפיכך יש לחייב את הבעל במלוא תשלום דמי הכתובה לאשה.

אך היות ונטען ע"י הבעל שנלקחו כספים של הבעל שלא כדין ע"י האשה, יש לקיים דיון בענין זה.
(-) הרב ציון אשכנזי, דיין

בפנינו תביעה לתשלום כתובה.

והנה העובדות והשתלשלות הענינים. הצדדים נישאו כדת משה וישראל לאחר תקופת היכרות ארוכה ולאחר שגרו במשותף לפני נישואיהם וזה מתוך רצון ואהבה.

לאחר נישואיהם הצדדים גרו בדירות שכורות והחליטו לרכוש לעצמם בית מגורים.

החלטה המשותפת היתה לרכוש בית בגן- יבנה כאשר עלותו היא בסך כ- 155,000 $ דולר.

לצדדים חסרו כספים רבים כדי לממש את קנייתם זו והורי הבעל הציעו לעזור לצדדים בסכום של 55,000 $ דולר כאשר לטענת האשה היה ברור לשני בני הזוג שזה ניתן כמתנה. הבעל הודה בפנינו שזה היה בבסיס העזרה שהובטחה על ידי הוריו.

לאחר שהצדדים חתמו על חוזה רכישה של הבית ביבנה הנ"ל והיו אמורים לקבל את עזרת הורי הבעל נדרשו שני הצדדים לחתום על מסמך כאשר במסמך זה מבטיחים הוריו לעצמם שבמקרה וידרשו להחזיר את כספם או לחילופין אם בני הזוג יגיעו למצב של גירושין ידרשו להחזיר את הסכום תוך תקופה קצובה. לדברי האשה מסמך זה בא עליה בהפתעה לאור הבטחת ההורים לפני כן וביקשה לא לחתום על החוזה כדי שתוכל לקבל יעוץ משפטי ולדבריה הבעל הזהירה שאם לא תחתום זהו סוף הנישואים ובהטעימו בפניה שודאי כסף זה יהפך בסופו של דבר כמענק והוכחה שגם לא נקבע זמן בו תוחזר ההלואה ורק הוריו שהם מבוגרים רצו להבטיח לעצמם שכסף זה שנחסך על ידם יוכל לשמשם בעת זקנתם באם יצטרכו לו. האשה בסופו של דבר סירבה לחתום על מסמך זה כי לדבריה ראתה בזה התערבות גסה של הוריו בחיי הנישואים והציעה לבעלה לבטל את חוזה רכישת הבית ביבנה ולרכוש במקום זאת דירה צנועה ללא קבלת העזרה מהורי הבעל.

משלב זה והלאה יחסי האימון של הצדדים עלו על שרטון והאשה בחרה להתגורר אצל אמה והבעל גר אצל הוריו. נסיון שנעשה ע"י האשה לבקש מהבעל לבוא להתגורר עמה אצל אמה לא עלה יפה כיון שהבעל לאחר ימים מספר הפסיק להתגורר שם ולדבריו כיוון שהאם של האשה מציקה לו ואשתו עומדת לצד אמה במקום לצדו.

האשה הגישה לבית המשפט למשפחה תביעה למזונות ולבית הדין הרבני תביעה לגירושין.

לדברי הבעל הופתע בזה ונסיונותיו לשקם את מערכת הנשואין לא עלה יפה ומערכת הנישואין הגיעה לנקודת אל-חזור באשמתה.

האשה הצהירה שרצונה בגירושין אך זה באשמת הבעל שהעדיף טובת הוריו מאשר שיקום המערכת הזוגיות שלהם.

לאור הנתק ביניהם ביה"ד הציע לצדדים להתגרש ובהסכמת הצדדים סודר גט פיטורין ביניהם כאשר כל אחד מן הצדדים שמר לעצמו את הזכות לדון באם האשה זכאית לכתובה.

האשה הגישה את תביעתה לכתובה והבעל הגיש טענותיו לאי זכאותה לכתובה. נערכו דיונים רבים בין הצדדים כאשר מעלים טענותיהם בפני ביה"ד ונחקרים והובאו ע"י הבעל עדים התומכים בטענותיו. האשה לא הביאה עדים אך הכחישה את דבריהם הכחשה נמרצת. באי כח הצדדים הגישו את סיכומיהם ועתה על ביה"ד להכריע בתביעה.

[יש לציין בזאת שהבעל בשלב ראשון שלטענותיו לא הביאה עדים לזה אך לאחר שהחליף ב"כ חדש ביקש וביה"ד נענה לזאת לאפשר לו להביא עדים וכדי לאפשר מיצוי הדין על נכון].

והנה בעיון סיכומי ב"כ האשה עו"ד ע. אושרי ומן העולה מן הדיונים טענותיו מבוססות על כך שגרם הגירושין הוא באשמת הורי הבעל והבעל שהיו מעוניניים לפרק את מערכת הנשואין וכן מוטלת עליו האשמה בזה שעמד לצד הוריו ונגד האשה כאשר גם בזמן הנישואין לא דאג לכלכלה כראוי והוכיח את היותו "כילי וקמצן" כאשר מנע מהאשה גם מטה או מזרון ראוי לישון עליו ועל כל הוצאה של האשה הקפיד הקפדה יתירה וכיון שכך עליו לשאת בתוצאות וחייב הוא מלוא הכתובה כפי שהתחייב בעת הנישואין.

ב"כ הבעל עו"ד יוסף הולנדר הכחיש את טענות האשה על קמצנות הבעל והביא הוכחה שהבעל מימן טיול יקר לסין של שני הצדדים וכמו כן הבעל מימן את תשלום השכירות של הדירה שנשכרה על ידיהם וכיון שכך תביעת האשה לגירושין שומטת את טענתה לזכאות לכתובה, שאשה החפיצה בגירושין ללא עילה אין היא זכאית לכתובה.

טענות נוספות שהעלה ב"כ הבעל בסיכומיו שהאשה בהתנהגותה הלא ראויה כאשה היא רוקדת עם גברים זרים במסיבות אירוטיות והתחבקויות אתם וכמו כן מתלבשת היא בצורה פרוצה ביותר וכיון שכך מבואר בסימן קט"ו באבן העזר שהאשה העוברת על דת משה אינה זכאית לכתובה ומפסדתה. ב"כ הבעל הסתמך על דברי העדים שהעידו בפני ביה"ד על מעשיה המכוערים של האשה ועל טענות הבעל.

בתגובה לטענות אלו ב"כ האשה והאשה הכחישו את דברי הבעל ועדיו כאשר מציינים שהעדים שהביאו בפני ביה"ד אינם נאמנים כלל ושהוכח בפני ביה"ד שהעדים מגמתיים הם לטובת הבעל ולא לטובת האמת.

והנה בעיון בכל החומר שבתיקי הצדדים ושמיעת העדיות ועיון בסיכומי ב"כ הצדדים ביה"ד מגיע למסקנא שהאשה לא הפסידה כתובה וזאת מהטעמים דלקמן:

1. תביעת האשה לגירושין במקרה כמו שבפנינו אינה הסיבה הגורמת להפסד כתובה כיון שביה"ד נוכח שתביעתה לגירושין אינה עומדת בחלל ריק של קפריזה עוברת אלא לנוכח הנסיבות שנקלעה להם כאשר הבעל עזבה לנפשה והבעל לא הוכיח בפנינו שאינה זכאית לכתובה וכל זמן שהבעל לא הוכיח כנגד אינו יכול לטעון בפני ביה"ד ד"אדעתא למיפק ולמישקל לא יהיב" וכמו שטען ב"כ עו"ד יוסף הולנדר, וע"כ טענה זו נדחית.

2. טענות ב"כ הבעל עו"ד יוסף הולנדר שיש לסמוך על העדים שהעידו על התנהגותה הלא ראויה של האשה נדחות וזאת לאור העובדה שביה"ד נוכח לדעת שהעדים שהעידו בפני ביה"ד אינם נאמנים לא הלכתית ולא אמת והדבר מתחזק בזה מעצם העובדה שהאשה היתה מוכנה להיבדק במכונת אמת והבעל בהתחמקות משפטית סירב בכל תוקף לזאת וזה מחזק את התרשמות ביה"ד.

3. טענות ב"כ הבעל שהאשה בלבושה הלא צנוע והפרובוקטיבי דינה כעוברת על דת משה וע"כ הפסידה כתובתה, גם טענה זו נדחית. אך כדי לברר זאת עלינו להאריך בזה.

הנה במסכת כתובות (דף עב) שנינו ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית ואיזהו דת משה מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה וכו' ואיזהו דת יהודית יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ומדברת עם כל עדם עיי"ש והנה דת משה הוא מה שהצטוינו בתורה ודת יהודית מנהגי בנות ישראל שנהגו בעייני צניעות ובגמרא שם דנו איך קרה שמאכילתו שאינו מעושר או משמשתו נדה והלא יכל לפרוש ואם לא פרש אי אפשר להפסידה כתובה ומעמידים ששיקרה עליו ואח"כ נודע לו.

עוד אמרו שם בגמרא שפריעת ראש שהוזכרה במשנה שנחשב כמנהג בנות ישראל וכדת יהודית ולא מדין דת משה רבינו, זה שלא היתה צנועה ברשות הרבים כמו שבנות ישראל הצנועות הולכות אך באם יצאה פרועה בשוק הוי דת משה.

וברמב"ם פרק כ"ד מאישות הלכה י' וכן בשו"ע אבן העזר סימן קט"ו נפסק להלכה כמשנה זו. וכן פסקו כל הפוסקים.

ובטעם הדבר שאשה מפסידה הכתובה נחלקו גדולי האחרונים שדעת הב"ש בסימן קט"ו שם שחיישינן באשה זו שזינתה עם אחר ודעת "המשנה למלך" היא דחיישינן שמא תזנה עם אחרים ולא שכבר זנתה.

והנה בגמ' סוטה דף כ"ה ע"א. דנה הגמ' האם כדי להפסידה כתובה בעוברת על דת - בעיא התראה ואיפשיטא בגמרא שצריכה התראה ועוד איבעיא להו שם באם הבעל רוצה לקיימה האם יכול אם לאו ונחלקו בזה הראשונים דדעת הראב"ד שלא נפשטה הבעיא ודעת הרשב"א שנפשטה ואם רוצה לקיימה יכול.

והרמב"ם פסק בפרק כ"ד מהלכות אישות הלכה ט"ז וז"ל עוברת על דת משה או על דת יהודית וכן זו שעשתה דבר מכוער אין כופין הבעל להוציא ואם רצה לא יוציא ואע"פ שלא הוציא אין להן כתובה שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציא ולא הקפידו חכמים רק על בנות ישראל הצנועות, אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה עכ"ל.

ועיין בבית שמואל (בסימן קטו סק י"ז) שדן האם עוברת על דת משה צריכה התראה כמו בעוברת על דת, או לא, ומביא שמשמע מכל הפוסקים שצריכה התראה, רק שמדברי רש"י מוכח, שבעוברת על דת משה הרי היא במותרה ועומדת.

והנה נחלקו גדולי הראשונים באם צריך להתרות בה שלא תעשה מעשיה אלו ודי בזה [כדי להפסיד כתובה] או שצריך להתרות בה שמעשים אלו יגרמו לה שתפסיד כתובתה שדעת הרשב"א והרא"ש שצריך להתרות בה שתפסיד כתובתה בפירוש, וכן פסק מרן השו"ע בסימן קט"ו סעיף י' עיי"ש ודעת הריא"ז המובא בש"ג שעל הרי"ף שאין צריך להתרות בה שתפסיד כתובתה ודי שמתרים בה שלא תעשה מעשים אלו, אך מוסכם מכל הפוסקים שהתראה זו צריכה להיות בפני עדים שאם לא כן הבעל לא יהא נאמן שהתרה בה רק אם האשה תודה אזי הפסידה כתובתה.

והנה בנדון שלפנינו אף שהצדדים נחלקו באם האשה עשתה מעשה כיעור של זנות אין מחלוקת בין הצדדים לגבי לבושה הלא צנוע של האשה המקובל בחברה חילונית, ואם כן לכאורה אשה זו עברה על דת משה ויהודית לכל הדעות ודינה להפסיד כתובה מחמת זה. אך לאחר העיון נראה דאין לטענותיו של הבעל על מה לסמוך ומהטעמים שיבוארו להלן.

א. לא הוכח ולא נטען שהבעל התרה באשה שאם תמשיך לנהוג כך שתפסיד כתובתה לכל דבר, ואף לא התרה בה כלל שתפסיק להתלבש לא בצניעות ואדרבא גם בעת שחיו יחד הבעל היה נוח לו בזה ואם כן אין לו להלין רק על עצמו.

ב. אף אם היה מתרה בה שתפסיק להתלבש בצורה לא צנועה עכ"ז אין האשה מפסידה כתובתה כיוון שהוא נוהג בכל דבריו כאדם חילוני לכל דבר ועפ"י המבואר ב"שלטי גבורים" פרק המדיר דף לג מדפי הריף ס"ק א וז"ל מעשה בא לידי מהר"ם ז"ל בראובן שהביא עדים שעברה על החרם אחר שהתרה בה והיא גם היא הביאה עדים שגם הוא עבר על החרם ופסק שאינו יכול להוציאה בלא כתובה, דטעמא מאי אמור רבנן נודרת ואינה מקיימת יוצא בלא כתובה דמצי למימר אין אשה אלא לבנים ובעוון נדרים בנים מתים וכיוון שגם הוא עובר חרמות ההוא גברא לא בעי בני ואין טענתו טענה אבל עדים המעידים על האשה שעוברת על שאר דת משה ויהודית אע"פ שהוא עובר חרמות החשוד על דבר אחד אינו חשוד לכל התורה ויכול להוציא בלא כתובה בעל כרחה עכ"ל. הרי מבואר שאדם שחשוד על כל התורה ונוהג בחילוניות גמורה אינו יכול להוציא אשתו בלא כתובה ושם מוכח שאם הוא ברור שחשוד על כל התורה אינו יכול להפסידה ובנדון שם לא התברר שהוא חשוד על כל התורה.

ג. מבואר ב"חלקת מחוקק" (בסימן קטו ס"ק י"ט ד"ה כל אלו) שכל מה שנאמר שאשה מפסדת כתובה בעוברת על דת משה ויהודית, זה רק באשה שאין סופה כתחלתה שמחמת קלקול שאחר הנשואין הפסידו משא"כ נשים שמתחלת הנישואין לא היתה ראויה, יש להם דין אחר וכמו שיתבאר בסימן קט"ז בנושא אחת מהנשים האסורות בחייבי לאוין והכיר בה שיש לה עיקר ותוספת. וכ"כ הבית שמואל בסימן הנ"ל סק כ"א וז"ל הכלל הוא כל אלו מעשיה גורמים מחמת מעשיה שעשתה עכ"ל. הנוגע לענינו הרי כמבואר הדבר שאדם המתחייב בשעת הנשואין לאשתו ואינו תובעה אז שתשמור על גדרי הצניעות הראוים לבנות ישראל מתחייב הוא בכתובה ואינו יכול לטעון עתה עליה שאינה נוהגת כבנות ישראל הצנועות. ומה לו כיום בצר לו להפסידה את המגיע לה מעיקר הדין, ואילו היה חוזר בתשובה ורוצה את אשתו אך בתנאי שתתנהג בגדרי הצניעות הראויות לבנות ישראל, היה מקום לדון בדבר. אך במקרה שלפניו אינו רוצה רק להפסידה כתובתה מה שמגיע לה עפ"י הדין וכנ"ל .

ד. עיין ב"יביע אומר" חלק ג' אבן העזר סימן כ"ג ו"בציץ אליעזר" ח"ז סימן מח אורחות משפטים פרק ג' ושו"ת "דובב מישרים" ח"א סימן קכ"ד, שכתבו כולם כמעט בלשון זהה שיש למנוע בזה ולגדור גדר בפני הפורצים שלא יעשו את התורה קרדום לחפור בה למען הגשמת שרירות לבם ושלא ימצאו להם מקום, עי"ש בדבריהם. הרי גם דעת גדולי הפוסקים והמורים שאין במקרה כמו שלפנינו לפסוק שהאשה תפסיד כתובה. ונראה שטעמם הוא שנכון שחכמים לא תיקנו כתובה לאשה המתנהגת בפריצות, אך באם אדם התחייב בזה חכמים לא הפקיעו התחייבותו וזה פשוט יותר אף מביעתא דכותחא.

הנה מכל הטעמים הנ"ל נדחים כל דברי הבעל וב"כ על הסף, וע"כ הבעל חייב לשלם את מלוא ערך כתובתה נכון ליום הגירושין בערך דולרי אך כיוון שנטענו טענות שהאשה לקחה מהרכוש המשותף מעבר למה שמגיע לה עפ"י הדין והחוק נראה דיש לקיים דיון מסודר כדי לברר הדבר. ואם יתברר שלקחה מעבר למה שמגיע לה על פי הדין יש לנכות זאת מערך הכתובה.

זה הנראה לענ"ד ובורא עולם יצילנו משגיאות כן יהי רצון.

(-) הרב אברהם שמן, דיין

לאור הנימוקים המצורפים ביה"ד פוסק:

1. על פלוני לשלם לפלונית את מלוא דמי כתובתה.

2. ביה"ד מזמין הצדדים לדיון לברר את טענת הבעל שהאשה לקחה כספים השייכים לו.

3. לאחר סיום הדיון האמור בסעיף 2 ביה"ד יקבע מהו הסכום המדוייק שחייב הבעל לשלם לפי סעיף 1.

מועד הדיון ביום חמישי ד' באדר תשס"ז 22.2.2007 בשעה 11.

פס"ד זה ניתן ברוב דעות לדעת המיעוט הנתבע ישלם לתובעת רק מחצית כתובתה.

נימוקי הדיינים מצורפים לפסה"ד.
ניתן ביום ט' חשון תשס"ז (31/10/2006)
(-) הרב נחום גורטלר, אב"ד (-) הרב אברהם שמן, דיין (-) הרב ציון אשכנזי, דיין