הופיעו בפנינו הצדדים, שהתגרשו זה מכבר.

לצדדים ארבעה ילדים משותפים, כאשר שנים מהם הינם גדולים (17, 15) ואילו השנים הנותרים הינם קטנים בגילאי 5.5 , 11 שנה.

האם ת' הינה בעלת המשמורת על הילדים, והיא תובעת עתה מזונות עבור גידול ארבעת ילדיהם, בסך 4,000 ש''ח (1,000 ש''ח עבור כל ילד).

האב הצהיר בפנינו כי כל הכנסתו עומדת על סך 6,500 ש''ח שמשולמת לו כקצבת נכות. לטענתו מעבר לכך הוא לא משתכר כלל.

ואמנם, האם טענה כי הוא כן עובד, אך האב הכחיש זאת, וטען שאינו רשאי לעבוד ולהשתכר ממקור אחר כאשר מקבל קצבת נכות, ואם ינהג כך, הוא מסתכן בהפסד הקצבה.

בנוסף טען האב כי הוא שוכר דירה בתל אביב, בשכונת התקווה, בסך 1,700 ש''ח בחודש.

לפנינו תביעה למזונות ילד קטן (קטני קטנים, 5.5 שנה), ילד נוסף שהוא עדיין קטן ע"פ הלכה, אך אינו בגדר של "קטני קטנים" (הילד שבגיל 11). כמו כן ישנה תביעה למזונות שני ילדים גדולים (מעבר לגיל מצוות, בני 17, 15) אך אינם בגדר בגירים ע"פ חוק (מתחת לגיל 18).
בתיק זה יש לדון מהי חובתו של אב במזונות בניו הקטנים מאוד, הקטנים והגדולים.
להלן יובא דיון מפורט בהנ"ל, בתוספת השלכות מעשיות שונות בנידון מזונות ילדים.

ילדים קטני קטנים (הילד בן 5.5)

ביחס למזונותיו של ילד זה, ידוע דין הגמרא בכתובות סה ע"ב, וכן נפסק בשו"ע אבהע"ז סימן עא סעיף א, כי חייב אדם לזון את בניו ובנותיו הקטנים, עד הגיעם לגיל שש.

וכן מובא שם בגמרא: "דרש רבי עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה, אע"פ שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים. עד כמה, עד בן שש, כדרב אסי, דאמר רב אסי: קטן בן שש יוצא בעירוב אמו".

חיובו במזונות ילדיו מצד חיובו לאם

שיטת הר"ן היא שחיובו לזון את בניו הקטנים עד שש הינה מכח חיובו לזון את אשתו (וממילא חייב לזונם במזונות גבוהים לפי עשרו, כדין אשתו שעולה עמו).

ואולם מובא בפוסקים כי אין ההלכה בזה כר"ן, אלא כשיטת הרא"ש שחיוב מזונות הילדים הקטנים אינו מכח חיובו לאם, וממילא אין זנים את הילדים כפי עשרו (ועי' ח"מ וב"ש שם ס"ק א).

וציינו בב"ש ובח"מ שנראה שכן היא גם שיטת השו"ע שפסק (שם, סימן עג סעיף ו) שחיוב האב בכסות ומדור בניו אינו לפי עשרו, אלא כפי צרכיהם בלבד (ועי' עוד להלן). כן נראה גם ממה שפסק השו"ע בסוף סימן עא (דין הרא"ש, הבא על הפנויה).

ממילא עולה שהחיוב במזונות בניו הקטנים הוא אף אם מתה אמם, שהרי אין חיובו להם מחמת אמם (ואולם, לשיטת הר"ן יהיה פטור מלזונם אם מתה אמם, כמובא בב"ש שם).

ואולם, עי' בשו"ת אגרות משה שפסק להלכה לא כך, וכך כתב (חלק אה"ע א סימן קו): "ולכן אף שהב"ש והח"מ בסימן עא סק"א סברי דלא כר"ן, נלע"ד שיש לפסוק כר"ן, כיון שרש"י ורא"ש ורמב"ם סבירא להו כוותיה ומוכרח כדבריו כדבארתי. ואף לדידהו מסתבר שיודו שיש גם חיוב מצד מזונות אשתו כמו בארחי ופרחי. ולכן כשנתן לה עבורם נמצא שזן אותם מצד חיוב מזונות שלה והוי המותר שלה. ולפ"ז יצטרך לזון אותם במזונות שנותן לאמם, ולא דמי לכסות שבסימן ע"ג סעי' ו' שאינו נותן להם כפי עשרו אלא כפי צרכן בלבד, משום שהקטנים א"צ לכסות שצריכה אמם, ודלא כח"מ".

הרי שהסיק שחיוב בניו קטני קטנים הינו מצד חיובו לאם, כשיטת הר"ן בזה.

דינים נוספים במזונות קטני קטנים

אם האב אינו רוצה לזון את בניו הקטנים (עד גיל שש), בית הדין יורדים לנכסיו כדי לגבות את מזונותיהם, כמובא בח"מ שם ס"ק א (דהיינו שניתן לגבות את החיוב ע"י מימוש נכס מסויים שבבעלותו וכד'). זאת ע"פ הנפסק בשו"ע שם סעיף ב.

חיוב זה לזון את בניו הקטנים עד שש הינו חיוב גמור, ואף אדם שאינו אמיד כלל יחוייב במזונות אלו, כמובא בט"ז שם ס"ק א, וע"פ מה שיובא להלן.

חובת אם במזונות קטני קטנים

הבאר היטב (ס"ק א בסופו) הדגיש את המובא במהר"י וייל, כי כל חובת המזונות לקטנים אלו מוטלת אך ורק על האב, אך האם אינה חייבת במזונות בניה הקטנים. כנ"ל הסיק גם בשו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא, אה"ע סימן לח.

ולכאורה יש לדון, כאשר מדובר בחיוב לזון את הילדים שמעל גיל שש, חיוב מדין צדקה, אף על האם מוטל חיוב זה אם יש באפשרותה ויש לה ממון שלה, כחיוב צדקה לשאר קרובים, ואולם עי' פת"ש ס"ק א ויתכן לומר שאין עליה חיוב לזונם כאשר אינה בדין ירושתם.

ואכן ראיתי שהעירו בפסקי דין רבניים חלק יא (עמוד 216) כך: "ומצד שני האם מן הראוי שתמיד האב ישלם אף בזמן שהאם היא עתירת נכסים או שמרויחה היטב והוא חי לו ממשכורת מצומצמת" – סתמו ולא הוסיפו.

חובת אב לזון ילדיו שיש להם נכסים נוספים

האם חייב אב במזונות ילדיו במקרה שיש להם תכנית חסכון השייכת להם או נכסים שקבלו ממקום אחר ואין לאב חלק בהם?

לשאלה זו התייחס הרשב"א (שו"ת הרשב"א, חלק ב סימן שצא), וכך נשאל שם: "עוד אמרתם שאותו בן הקטן, יש לו נכסים ממקום אחר, והאב אינו רוצה לזונו, אע"פ שהוא קטן. ויש אומרים שעל האב לזונו, דתנאי ב"ד הוא, מדדרש רבה אפתחא דבי נשיאה: אף על פי שאמרו וכו', אבל זן הוא קטני קטנים. ועד כמה, עד בן שש. וסתמא אמרו, לא שנא יש לבן נכסים שנפלו לו מבית אבי אמו, ולא שנא אין לו נכסים אחרים. וכענין אלמנה הניזונית מנכסי יתומים, אף על פי שיש לה נכסים ממקום אחר. ויש מי שאומר שלא חייבו את האב לזונו, אלא כשאין לו במה שיתפרנס. הודיענו הדין עם מי?".

והשיב הרשב"א: "תשובה, גם בזה הדין עם האב, שלא אמרו אלא מפני שאין לו. ושלשה זמנים יש, כשהבן גדול ויכול להשתדל, אין האב חייב לזונו כלל, ואין כופין אותו, אפילו בכפיית אסיתא. וכל שהוא קטן, כבר שבע כבר תמני ועד שיגדיל, כופין אותו בכפיית אסיתא, ומכריזין עליו עורבא בעי בני, והאי גברא לא בעי בני, לפי שאין הבן עדיין יודע להשתדל. וכשהוא קטן קטנים, כופין אותו בבית דין לפי שאין לו, ואינו יכול להשתדל כלל. אבל כל שיש לו, למה יתחייב האב לזונו. ומה שטען הטוען, שהוא תנאי בית דין, ובא לדמותו למזונות אלמנה, אינו כן, לפי שמזון הבנים אינו מתנאי כתובה וכו'".

הרשב"א סבר שביחס לכל גיל, אם יש לילד מקורות פרנסה או נכסים ממקום אחר, אין האב חייב לפרנסו.

ביאור לסברא זו מצאתי בפסקי דין רבניים (חלק ה עמוד 342), שם כתבו כך: "גדרם של דברים נראה דבעיקר יסוד החיוב דאב חייב לפרנס את בנו הוא מגדר צדקה, אלא דבקטני קטנים אפילו האב לא אמיד תקנו חז"ל דחייב בצדקה זו, מאחר דאינו יכול להשתדל בעצמו, אבל בעיקר יסודו הוא דין צדקה, ולכן היכא דיש נכסים לבן, האב פטור".

ואולם, למעשה חיוב האב לזון את בניו קטני קטנים הוא אף אם יש להם נכסים מעצמם (כגון שנפלו להם נכסים בירושה מהסבא, אבי האם), כמובא ברא"ש בשם מהר"ם, וכפי שנפסק בשו"ע שם (ועי' בזה עוד בשו"ת התשב"ץ ח"ב סימן רצב).

פסקי דין בהנ"ל

כדוגמת המובא לעיל ראיתי שכתבו בפסקי דין רבניים (חלק ז עמוד 151) כך: "מסקנת הדברים כי חובת האב לזון את בניו הקטנים עד גיל שש אף כשהם בעלי רכוש ויכולים להתפרנס משלהם. אולם אחרי גיל שש, שאז האב חייב לפרנסם מתורת צדקה, החיוב אינו אלא כשאין להם משלהם, אבל כשיש להם רכוש שיכול לפרנסם, אין חובה על האב לפרנסם ולתת צדקה למי שאינו נצרך לכך". וסיימו: "הלכה זו ברורה ואין חולק עליה".

ואולם, אם הילדים מתפרנסים בפועל ממקור אחר הדין שונה. כן מובא בפסקי דין רבניים (חלק ז עמוד 156, דברי הרה"ג ח"ג צימבליסט שליט"א), וכך חידש: "ויש ללמוד מזה למעשה, דאם האשה או הבנים עד שש מקבלים מאיזה מקום הקצבה חדשית עבור מזונות, אין זה פוטר את הבעל או האב מלזונם, דההקצבה החדשית נחשבת כיש להם נכסים שעדיין חייב לזונם, אבל אם למשל האשה או הילד סודרו במוסד ושם הם מקבלים מזונות ממש, אין לחייב את הבעל או את האב במזונותיהם, דהא סו"ס יש להם".

ילדים קטנים, מגיל שש עד גיל מצוות (הילד שבגיל 11)

בגמרא בכתובות מט ע"ב מובא כי ילדים שמעל גיל שש, אינו חייב מן הדין לזונם, ואולם יש לו חובה לזון אותם מצד תקנת חכמים (תקנת אושא המובאת שם בגמרא), זאת עד שיגדלו.

וז"ל הגמרא שם: "אמר ר"ל, באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותיו קטנים וכו', כי אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו יארוד ילדה ואבני מתא שדייא, ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד כייפינן ליה על כרחיה, כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מניה ת' זוזי לצדקה".

ואמנם אין הלכה כתקנת אושא זו, כמובא בגמרא בכתובות שם (מט ע"ב) דאין הלכה כתקנה זו, ולכן אין כופין עליה, אבל בכל זאת מייסרין אותו בדברים אם אינו רוצה לזון בניו אלה.

דין זה נפסק גם בשו"ע שם, ועוד מובא שם כי אם האב מסרב לזון את בניו מעל גיל שש, גוערים בו ומכלימים אותו ומפצירים בו שיזון את ילדיו, ואם עדיין עומד בסירובו לזון את בניו אלו, מכריזים עליו בציבור ואומרים "פלוני אכזרי הוא, ואינו רוצה לזון בניו, והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן אפרוחיו" (בגמרא מובא שאומרים לו שהוא גרוע מעורב שזן את גוזליו), אך למעשה אין כופין אותו לזון את בניו הללו, שמעל גיל שש.

ביחס למזונות בנים אלו, מובא בח"מ (ס"ק ב) בשם הב"ח שבמקרה שיש לילדים אלו ממון אחר (כגון שירשו את אבי אמם), אין האב חייב לזונם, שהרי חיוב זה הוא רק בתורת צדקה או דבר טוב, וכאשר יש להם אין מוטלים עליו חיובים אלו.

ועוד מובא בגמרא שם שכל הנ"ל מדובר באב שאין לו מספיק כסף לפרנסתו ולמזונות ילדיו, אך אם האב הוא אמוד (דהיינו שיש לו גם כסף הראוי לתת לבניו בתורת צדקה שזה יספיק לצרכיהם), אזי יוציאו מהאב בעל כרחו את תשלום מזונות הילדים, משום צדקה, ויזונו אותם בכספים אלו, עד שיגדלו הילדים (גיל מצוות), וכן נפסק בשו"ע שם.

השלכה מעשית מהדין הנ"ל מובאת בפסקי דין רבניים (חלק ז עמוד 151, פס"ד הרבנים ש"ב ורנר וע' אזולאי שליט"א), וכך כתבו: "ולכן בנדוננו המדובר באב המתפרנס בצמצום ודוחק בעמלו ועבודתו הקשה בפרדסו הקטן, ברור שאין לחייבו לפרנס את בניו. ועוד, אם יכבד ממנו הדבר ולא יוכל לשלם בזמנו, הרי תביא האשה את פסה"ד לביצועו על ידי הוצאה לפועל וזו האחרונה תשתמש באמצעי כפיה על ידי מאסר, והאם זה כיבוד אב או מקלה אביו, האם יש בזה חינוך הבנים או שזה יגרום תרבות רעה לבנים, שיושיבו את האב במאסר והם ימשיכו לצבור הון, לחסוך ולהוסיף על רכושם המופקד בבנק בארה"ב, אין חיוב כזה בתורת ישראל אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים".

עד מתי חייב לזון בניו הקטנים מכח תקנה זו?

בשו"ת עטרת פז (חלק ראשון, כרך ג, אה"ע סימן י) כתב שהתקנה היתה לזונם מגיל שש עד שיביאו ב' שערות, כמבואר ברש"י שם (מט ע"ב, ד"ה כשהן קטנים, ובר"ן שם). ואולם ברמב"ם (פי"ב מאישות הי"ד) כתב: "מכאן ואילך (מגיל שש ומעלה) מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים". וכעין זה כתב גם הטור (סימן עא) "ומשש ואילך מצוה לזונם עד שיהיו גדולים", ולא כתבו שחיוב זה הוא עד שיביאו ב' שערות.

גם השו"ע (אבה"ע סימן עא סעיף א) נקט בלשון זו "ומשם ואילך זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו" (ועי"ש בביאור הגר"א ס"ק ב שכתב על דין השו"ע "וצ"ע", ועי' אבני מילואים בזה). וכתב שם שבפשטות נראה לומר שלא חולקים ראשונים אלו על רש"י והר"ן הנ"ל, ו"עד שיגדלו" שאמרו היינו עד שיביא ב' שערות, שזהו גיל י"ג שנעשה גדול ומביא ב' שערות, וכמו שביאר כך הגהות מימוניות בדברי הרמב"ם (שם אות ט), והפרישה בדברי הטור (שם סק"א), ד"עד שיגדלו" דנקטי היינו שיביאו ב' שערות.

מזונות קטני קטנים, מהתורה או מדרבנן?

למדנו עתה כי חיוב מזונותיהם של ילדים מעל גיל שש הינו מתקנת חכמים. ואולם יש לחקור, האם מזונותיהם של "קטני קטנים" הינם ג"כ מכח תקנת חכמים, או שמא הם חיוב מהתורה?

לשאלה זו מצאתי התייחסות בשו"ת משנה הלכות (חלק א סימן טז), וכך פתח בחקירת הענין: "בגמ' כתובות (סה ע"ב) דרש ר' עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה, אע"פ שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים אבל זן קטני קטנים עד כמה עד בן שש וכו', וע"כ מדרבנן הוא דאי מדאורייתא מאי לשון אע"פ שאמרו שייך הכא, ומאי שייכות להו הא זה דאורייתא הוא, אע"כ דמכח תקנה הוא, ואע"פ שאמרו שזה אינה תקנה מכל מקום בקטני קטנים תקנה היא וחייב, והביאה הרי"ף והרא"ש ז"ל".

ואולם ציין כי מדברי הרמב"ם היה נראה להבין אחרת: "אמנם הרמב"ם ז"ל (פי"ב מה"א) כתב כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהו בני שש שנים מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים ע"כ. ומלשון רבינו הרמב"ם לכאורה הי' אפשר לדייק דעד שש הוי דאורייתא מדכתב כשם שאדם חייב וכו' ומזונות אשתו דעתו ז"ל דהוי דאורייתא כמו שכתב לעיל בפירקין וכיון דהקישם משמע דלגמרי הקישם, וגם מדדייק לומר מכאן ואילך מאכילן כתקנת חכמים משמע דעד כאן לאו מתקנת חכמים היא וע"כ מדאורייתא היא, וכן ראיתי בסמ"ג (לאוין פ"א) וז"ל בפ' אע"פ דרש ר' שילא (ובגמ' גרס ר' אילע רבא) כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים ומשם ואילך תקנת חכמים להאכיל עד שיגדלו וכו', והנה מדבריהם ז"ל הי' נראה לכאורה ראי' גדולה וכו', ובפרט שהרמב"ם והסמ"ג הם מהפוסקים דס"ל דמזונות אשתו דאורייתא" (ואכן ראיתי שכך דייקו פוסקים נוספים בדברי הרמב"ם, ועי' בזה עוד בשו"ת עטרת פז לגר"פ זביחי שליט"א, ח"א כרך ג, אבה"ז סימן י).

ואולם, דחה שם את ההבנה הנ"ל בדברי הרמב"ם: "וראיתי בהגהות מיימוני שם סק"ט כתב בדברי הרמב"ם וז"ל, באושא התקינו שיהא אדם זן בנים ובנות כשהן קטנים וכו' עד שיביא ב' שערות ע"כ, ודבריו תמוהים לכל מעיין דמאי ראיה מייתי מתקנת אושא עד שיביא ב' שערות לדעת הרמב"ם שכתב עד שש ובפרט כי אנן לא קיי"ל שיהא חייב עד שהביא שערות. ומה שנראה לענ"ד דהגהות מיימוני לשון הרמב"ם קשיתיה מה שכתב מכאן ואילך מאכילן כתקנת חכמים ואיזה תקנה מצא הרמב"ם ז"ל מכאן ואילך והלא אנן לא קיי"ל כתקנת אושא, אע"כ צ"ל דכוונת הרמב"ם הוא כך דבאמת תקנת אושא היתה מיום הולדו עד שיביא שערות, אמנם חילוקים יש בדבר, עד שש מחויב לעולם בין יש לו בין אין לו, ומשש ואילך היתה התקנה באופנים, והיינו כשיש לו וכל האופנים וכגון שהוא אמיד, ומה שאמרו דאין הלכה כוונתם רק למעלה משש דאין חיוב אבל פחות משש התקנה בתקפה וחייב לזונם, ולפי זה הכי יתפרש לשון הרמב"ם ז"ל חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים בכל אופן שהוא מכאן ואילך וכו' כתקנת חכמים, ופירושו שכך הי' תקנת חכמים דעד שש מחויב ומשש ואילך מתורת צדקה אמנם ס"ל דבאמת הכל הי' תקנה אחת רק שיש חלוקים, ובזה יתיישב הלשון שכתב רבינו ומכאן ואילך כתקנת חכמים בכ' הדמיון ולא כתב מתקנת חכמים וכוונתו דאי כתב מתקנת חכמים הו"א דעד שש לאו מתקנת חכמים הוא לכן כתב כתקנת חכמים והיינו שכך היתה התקנה, וזה לענ"ד ברור ויתיישבו היטב דברי הגהות מיימוני ג"כ שהביא דברי הרמב"ם ז"ל".

הרי שסבר שגם לשיטת הרמב"ם חובת האב במזונותיהם של קטני קטנים היא רק מדרבנן.

והוכיח שכך סברו גדולי הראשונים: "ומעתה זכינו לדין דדעת הרמב"ם והטור אף דס"ל מזונות אשה דאורייתא מזונות בנים לא הוי אלא מדרבנן, ועוד שלישי' והוא דעת הרשב"א דס"ל ג"כ דמזונות אשתו דאורייתא ובניו הוי דרבנן, והוא שכתב בתשובת הרשב"א (ח"ב סימן שכא) בבניו ובנותיו הקטנים שאם יש להם נכסים ממקום אחר אינו חייב לזונם אפילו עד בני שש ופליג אמהר"ם מרוטנבורג ז"ל דחייב לזונם מכח התקנה, הביאו הכנה"ג סימן עא, ומעתה ע"כ דס"ל דמזונות בניו לאו דאורייתא דאי תימא דאורייתא א"כ מאי איכפת לן ביש להם נכסים ממקום אחר סוף סוף יש להם מזונות מאב מדאורייתא ומה שייכות ליה בממונם שיש להם ממקום אחר, אלא ודאי דס"ל דמתקנתא הוא וכה"ג לא תקנו, וז"ב לענ"ד. ומעתה סלקא לן הלכתא אליבא דהני תלתא עמודי דאע"ג דס"ל דמזונות אשה דאורייתא מ"מ מזונות בנים אפילו קטני קטנים הוי דרבנן, וע"כ דזה הוא ג"כ שיטת הסמ"ג שאזיל שם בשיטת הרמב"ם ז"ל".

חיוב מזונות ילדים (מעל שש) מחמת החיוב לאם

יש להדגיש שאמנם ראינו לעיל שחלוקים הראשונים בשאלה האם חובתו של אב במזונות ילדיו נובעת מחיובו כלפי האם, ואולם כל זה רק ביחס לקטני קטנים, ואולם ביחס לקטנים מעל גיל שש ודאי שהחיוב לזונם אינו תלוי בחיובו לאם, שהרי החיוב לזונם הינו מחמת תקנת חכמים, מדין צדקה. כן הסיק מפורשות גם בשו"ת עין יצחק (חלק א, אה"ע סימן יז), וכך כתב: "ולכאורה י"ל דאף לפמש"כ הר"נ דהא דחייב במזונות הבנים דזהו מן דין מזונות אמם, דזהו רק בקטני קטנים. אבל במה דמבואר בכתובות (דף מט) דבאושא התקינו שיהא זן בניו הקטנים ואם לא רצה מכלימין אותו כו', דהא זהו וודאי לא מן דין מזונות אמם נגעו בה, וא"צ ראי' לזה".

עקרון דומה מובא גם בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ב, יו"ד סימן ס), ואף הוסיף על כך, וכך כתב: "ועוד נראה לי דסברת הר"ן לא נאמרה אלא לעיקר דין מזונות בקטני קטנים, אבל לאחר תקנת אושא שתקנו מזונות גם לקטנים שהם גדולים מבני שש אעפ"י שאינם כרוכים אחרי אמם, ודאי שנדחית סברא זאת, שהרי גדולים מבני שש אינם כרוכים אחרי אמם ואין מקום לטענת האם שאי אפשר להעמיד עצמה שלא תזון אותם. ובכל זאת תקנו להם מזונות, ואם איתא שגם קטני קטנים לא היה האב חייב במזונות אלא כשאמם קיימת לא היה מקום לתקנת אושא, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון".


ילדים גדולים שאינם מפרנסים את עצמם

ויש להקשות, מדוע חובתו של אדם אמיד במזונות ילדיו היא רק עד שיגדלו, והרי אם זוהי חובה מדין צדקה א"כ יתחייב בכך אף כאשר הם גדולים מכך, שהרי חייב אדם לזון את קרוביו מדין צדקה, וכ"ש את ילדיו?

שאלה זו מובאת בדרישה בסימן זה (ומובאים דבריו גם בב"ש ס"ק ג), והשיב על כך שלאחר שגדלו הילדים בדרך כלל הם כבר יכולים לפרנס את עצמם, ולכן כל חיובו לילדיו מדין צדקה הוא עד גיל מצוות (עד שיגדלו), ועל סמך זה כתב בשו"ע שחובתו היא רק עד גיל זה.

מדבריו נראית מסקנה מעשית, שכאשר אין רגילות שיפרנסו הילדים את עצמם מגיל 13 ואילך, חייב האב להמשיך ולזונם עד שיתחילו לעבוד. א"כ בתקופתנו אנו, שאין הילדים יוצאים לעבוד בגיל כה צעיר (ואף החוק אוסר להעסיק ילדים בגיל זה), יהיה האב חייב להמשיך ולזונם אף לאחר שיגדלו, מדין צדקה לקרוביו, עד שיתחילו לפרנס את עצמם. ועי' בזה למעשה עוד להלן.

תירוץ דומה לתירוצו של הדרישה הובא גם בשו"ת מהרשד"ם (חלק יו"ד סימן קסו), שם כתב שענין זה תלוי במציאות הקיימת, שאם ימצאו הבנים כדי פרנסתם פטור האב לזונם כשיגדלו, ואולם אם לאו, הוא חייב לזונם אף כשיגדלו.

גם בדברי הרשב"א שהובאו לעיל מצאנו שכתב בתוך הדברים: "כשהבן גדול ויכול להשתדל, אין האב חייב לזונו כלל, ואין כופין אותו, אפילו בכפיית אסיתא", ואולם כל זה בזמן שהבן שהגיע לגיל 13 יכול כבר לצאת לעבוד ולפרנס את עצמו, ואולם כיום, שבגיל זה הילד עדיין באמצע שנות לימודיו, הרי אינו יכול לפרנס את עצמו, והחובה על האב לפרנסו.

ואמנם בעל ההפלא"ה (בקונטרס אחרון הלכות כתובות סימן עא אות ג) כתב להוסיף על דברי הדרישה, דבגדולים אם יכולים להתפרנס אע"ג דאין רוצין לעשות מלאכה אין כופין את האב לזונם כיון דבני דעת הם אין יכולים לומר לא נעשה מלאכה, אבל בקטנים כיון דאינם בני דעת אפילו אם רוצים לעשות מלאכה בכ"ז צריך לזונם. ואולם נראה שכיום, שאין כלל רגילות שילדים כה קטנים יצאו לפרנס עצמם, ממילא עדיין חייב האב לזונם אם למעשה הם עדיין לומדים ואינם מפרנסים את עצמם (ונראה שכל מה שכתב מוסב על תקופות שהיתה רגילות מסויימת שילד מגיל 13 יוצא לעבוד אלא שילד זה לא רצה לפרנס את עצמו).

הב"ש שם מביא מהלך נוסף בביאור חובתו של אב לזון את ילדיו עד שיגדלו (תשובה לשאלת הדרישה). שיטת רבנו ירוחם היא שאכן אחר שיגדלו הילדים יש על האב חיוב לזונם מדין צדקה, ואולם קודם שיגדלו (מגיל שש עד גיל מצוות) יש להם יתרון בצדקה יותר משאר קרוביו של האב, והחובה לזונם אז היא גדולה יותר. כאמור, ביאור זה נותן מענה גם לשאלת הדרישה, שאמנם חיוב הצדקה הוא גם כשגדלו, אך קודם לכן החיוב גדול יותר.

גם ע"פ מהלך זה עולה כי גם את ילדיו הגדולים (שאינם מתפרנסים) חייב האב לזון מדין צדקה, כשם שחייב בצדקה לשאר קרוביו העניים.

למרות המובא לעיל לא אמנע מלציין את המובא בשו"ת מהרשד"ם (חלק יו"ד סימן קסו), שם כתב אודות מזונות ילדים: "וביתר על ו' לכו"ע אפי' שיש יכולת בידו לא כייפינן ליה, ואינו מחוייב מן הדין אלא מתקנת אושא, ואושא לא התקינו אלא לבנים שהם מו' עד י"ג, ומכאן ואילך אפי' טעם תקנה אין בהם, ואם ירצה שלא לזון אותם רשאי, אפי' יש יכולת בידו לא אמרינן ליה מדעם".

בשולי הדברים אציין השלכה מעשית מדין חובת האב במזונות בניו הגדולים מדין צדקה, זאת ביחס לדין תשלום שכר לימוד בניו מכספי צדקה, האם רשאי האב לנהוג כך. בשאלה זו דן בשו"ת באר שבע (סימן מא), וכך כתב תוך כדי שעסק בדיון הנ"ל: "וזה משום שפרש"י על הא דאמרינן בפרק נערה שנתפתתה עושה צדקה בכל עת זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים, שתמיד יום ולילה הן עליו והיא צדקה שאינו חייב עליו בהם, ע"כ. ופשוט הוא דמ"ש שאינו חייב עליו בהם ר"ל שהם יתירים על שש שנים שאינו חייב במזונותיהם ולפיכך כשהוא זנם צדקה תחשב לו, דאלו פחותים מבני שש שנים חייב הוא במזונותיהם כדאיתא בסוף פרק אף על פי דרש רבי עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה אף על פי שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים אבל זן קטני קטנים, עד כמה עד בני שש, וכן כתב הרמב"ם בהדיא כדפרש"י בפרק עשירי מהלכות מתנות עניים וז"ל: הנותן מזונות לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהן כדי ללמד הזכרים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה הרי זה בכלל הצדקה וצדקה גדולה היא שהקרוב קרוב קודם כו' ע"כ. ולא נעלם מעין כל מעיין אפילו למתחילים שהוכרחו רש"י והרמב"ם לפרש הא דאמרינן עושה צדקה בכל עת זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים דמיירי דוקא שאינו חייב במזונותיהם משום דלא מיקרי צדקה אלא דוקא כשאדם עושה דבר שאינו חייב חוב גמור בלאו הכי, ולפיכך הזן בניו ובנותיו כשהם פחותים משש שנים לא מיקרי צדקה כיון שהוא חייב לזונם וכייפינן ליה לזונם, מה שאין הדין כן אם הם יתרים על שש שנים דלא כפינן ליה לזונם כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה וכמ"ש התוספות בסוף פרק אע"פ. והשתא זכינו לדין שאינו רשאי להוציא מעות המעשר בלימוד בניו כיון שהוא חייב חוב גמור שילמד לבנו תורה או לשכור מלמד לבנו ללמדו תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם".

כשם שמזונות בניו קטני קטנים (פחות מגיל שש) אין זה משום צדקה, שהרי זהו חוב עליו, כך תשלום שכר לימוד תורה לבניו אינו בגדר צדקה, שהרי זהו חוב עליו, הלכך אינו יכול להוציא זאת מכספי צדקה (ועי' בזה עוד בשו"ת ציץ אליעזר, חלק ט סימן א פרק ה, וכן בשו"ת משנה הלכות חלק ד סימן קכב שכתבו דברים דומים לכך).

חובת אב בפרנסת בניו הגדולים בזמן הזה

כבר הובא לעיל כי ע"פ דברי הדרישה נראה כי כיום, שאין דרך ילדים לפרנס עצמם לאחר גיל מצוות, יהיה האב חייב לפרנסם מדין צדקה.

דברים דומים מצאתי בשו"ת עטרת פז (חלק ראשון כרך ג, אה"ע סימן י) שם הסיק ג"כ כי מדברי הדרישה והמהרשד"ם עולה לדינא שהאב חייב לזון את בנו מתורת צדקה עד אשר יוכל הבן להיות חי הנושא את עצמו, וממילא י"ל דבהיות ובזמן הזה אין הוא מדרך ואפשרות הנערים שילכו לעסוק בעבודה לכדי מחייתם אלא לכל המוקדם עד גיל 16 - 15 שנה בערך, שעד אז מחוייבים הם ללמוד מצד תקנת הישוב וחוקי התרבות, אה"נ דחייב האב לזונם עד גיל זה.

וציין שכן כתב גם הגאון הראש"ל רבצ"ח עוזיאל בשו"ת משפטי עוזיאל (חאבה"ע מהדורא תניינא סימן עד אות ד) דבהיות ובזמן הזה מחוייבים הנערים ללמוד עד גיל י"ד או ט"ו חייב האב לזונם עד גיל זה משום דאינם יכולים לדאוג לפרנסתם.

וציין שכן היא כיום התקנה ברה"ר לישראל, שהאב חייב לזון את בניו עד גיל ט"ו, כמבואר בפסקי דין רבניים (כרך ב עמוד צב) שכך היא תקנת הרה"ר לישראל דהאב חייב לזון את בניו עד גיל ט"ו מתורת צדקה.

כ"כ גם בשו"ת יחוה דעת (ח"ג, סימן עו הערה ג, עמוד רנז) שהיום תקנת הרה"ר היא לזון הבנים עד גיל ט"ו.

וציין כי בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ד חאבה"ע סימן טו ס"ד) דן אם יש כח ביד ב"ד ורבני הקהילות לחייב את האב עבור פרנסת בניו כל זמן שהם צריכים לו עד גיל מסויים.

ראיתי מקום להביא גם את המובא בפסקי דין רבניים (חלק יא עמוד 215), שם כתבו כך: "בשנת תש"ד תיקנה מועצת הרבנות הראשית לישראל לחייב מזונות עד גיל חמש עשרה. ובזה רבתה המבוכה בפס"ד של בתי הדין בארץ, יש מחייב לפי תקנה זו ויש שאינו מחייב, יש שמחייב מכח הדין מחמת התקנה ויש שמחייב מדין צדקה, ויש שרק בהשפעה על בעל הדין. והבודק בעיון גם פסקי המודפסים רואה שאין אחידות דעות בזה. גם בשיחות בע"פ עם חברינו הדיינים, אומר זה בכה ואומר זה בכה. ולמה לא יהיה בזה קו ברור ומנחה?

זאת ועוד, האם לאור המצב המוסרי והכלכלי השורר בארץ, כעת בשנת תשל"ט, לא היה מקום לחשוב על שינוי התקנה משנת תש"ד, ולהגדיל גיל החיוב מ-ט"ו שנה ל-י"ח שנה, במיוחד לאור זה שבני נוער רבים מוזנחים מחוסר טיפול ומחוסר אדם אחראי על חיוב מזונותיהם, ומאידך אם הבנים ממשיכים בלימודים, האם אין מן הראוי שהאב יחוייב בהוצאות החינוך והמזונות והטיפול בהם? ומה דינו של ילד נכה או חולה, האם יהיה זרוק לעזרת הציבור ואילו האב ינער חובתו ממנו (ושמועות הגיעו לאזנינו כי בבי"ד הגדול לערעורים כבר מחייבים כעת עד גיל י"ח)".

למעשה מקובל כיום בין בתי הדין לחייב מזונות עד גיל 18 או עד סיום התיכון, המאוחר מבין השנים, שהרי בדרך כלל לא יוצא כיום ילד למעגל העבודה מתחת לגיל זה.

מימוש נכסי האב לפרנסת הילדים

אב המסרב לזון את ילדיו (קטני קטנים או קטנים), האם ניתן למכור או לממש בדרך אחרת את נכסיו של האב כדי לזון בזה את ילדיו?

הב"ש (סוף ס"ק ג) הוסיף כי כדי לממש את חיובו של האב לזון את ילדיו מדין צדקה (ילדים מגיל שש ומעלה) ניתן אף לרדת ולגבות מנכסיו, ואולם זאת רק בפניו של החייב (כמובא בהלכות צדקה בשו"ע), דהיינו שהוא מצוי שם אך אינו מוכן לשלם.

ביחס לגבייה שלא בפניו (כגון שהאב בחו"ל ורוצים לזון ילדיו מנכסיו), נפסק בשו"ע שם (סעיף ב) כי אין לגבות שלא בפניו כדי לפרנס ילדיו שמעל גיל שש (לכאורה כוונת השו"ע אף באב אמוד, כמובא בפירוש ברמב"ם על סמך הגמרא בכתובות קז ע"א, ועי' בב"ש ס"ק ו המביא כמה שיטת ראשונים בדין זה, ועי' ג"כ בח"מ ס"ק ג). ואולם הרמ"א שם פסק את דברי הר"ן כי אם מדובר באב אמוד, זנים אותם מנכסיו מדין צדקה (אף שלא בפניו, אף בילדים מעל גיל שש). הב"ש (ס"ק ו) הכריע בהנ"ל לא כר"ן, ופסק שאף אם האב אמוד אין יורדים לנכסיו לזון את בניו (מעל שש) שלא בפניו (כשיטת השו"ע). גם מהח"מ (ס"ק ה) נראה שפסק בזה לא כר"ן.

עולה א"כ להלכה שאם האב בחו"ל והאם באה לתבוע את מזונות הילדים, לא ניתן לממש נכסיו שלא מדעתו, כאשר מדובר בילדים שמעבר לגיל שש.

מזונות בניו ממזרים, בניו שנולדו מנכרית ובניו שנולדו מהפנויה

בשאלת חיובו של אב במזונות ילדיו שנולדו לו מאיסור, דן בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ב, יו"ד סימן ס) ואלו דבריו בתחילה: "אחר העיון נראה שיש צד לפטור את האב ממזונות בנים שנולדו לו באסור ושהם מזכירים את עוונו תמיד. וכן העירני ידידי הרה"ג כמוהר"ר י' מ' הלוי יצ"ו ממ"ש בתשובת מהרא"י (כתבים ופסקים סי' ל"ז) דמאן לימא לן שחייבו אותו רבנן במזונות בניו הממזרים, והוא הדין והוא הטעם בבני נכרים. ובאמת אם נאמר שגם בבנו שהוא ממזר אין אביו חייב במזונותיו יוצא מכל שכן שאין האב חייב במזונות בנו מנכרית".

ואולם לאחר מכן הסיק אחרת, וכתב: "אבל לקושטא דמילתא נלע"ד שאין שום ספק בדבר שהאב חייב במזונות בניו הממזרים ואדרבא מדלא הוזכר בפרוש להוציא את הממזר מכלל חובת האב במזונותיו, מזה עצמו נלמד שהדבר פשוט מאד עד שלא היה צריך לאומרו, והכי מסתבר שאין אומרים לאדם רשע הוסף רשע (הרמב"ם הל' נשיאות כפים פרק טו הל' ו). ומכל שכן שאין להטיל מזונות בן זה על הצבור כולו בזמן שיש לו אב ויהיה אביו חוטא נשכר. והדבר מוכרע מעצמו שאם זיכתה התורה לו ירושה והוציאה חלק נחלתו מהאחים הכשרים (חו"מ סי' רע"ו סעיף א') אעפ"י שאין זה אלא לאחר מיתת אביו, כל שכן הוא שחייבה התורה את האב בחייו לתת לו מזונותיו כדי שלא יהיה בגדר האנשים השפלים והרשעים וכמו שכן מצאנו בירושלמי שרבי יוחנן קרא את עוקבא ואמר לו עוקבא רישעא זון בניך (ירושלמי כתובות פ"ד ה"ח), ומעתה הדבר קרוב לודאי שגם בנו מן הגויה קרוי בנו לענין זה שאביו חייב במזונותיו, וכעין ראיה לדבר מתמר שהיתה בת יפת תאר שהורתה במלחמה קודם גירות אמה ולכן היתה מותרת לאמנון אחיה (סנהדרין כא). ואעפי"כ לבשה מעילים כבנות המלכים. וכן אבשלום היה בן יפה תואר (סנהדרין קז א), ואביו קראו בני בני, גם אחרי שמרד באביו".

הרי שהסיק שאין לפטור אב ממזונות בניו, אף אם נולדו לו באיסור, כבנו ממזר או בנו מן הנכרית.

ועוד הוסיף שם בתשובה אחרת (סימן סא וכתב: "מדברי הר"ן שכתב: דמה שחייבו בו חכמים במזונות הבנים קטני קטנים אינו אלא כשהאם קיימת ומדין מזונות אמן נגעו בה כיון שהן נגררים אחריה אי אפשר לה להעמיד עצמה שלא תזון אותם (הר"ן ס"פ אעפ"י, דף כח ב, ברי"ף ד"ה בעירוב אמו), ומזה למדתי בתשובתי הקודמת שהוא הדין במזונות בנו מנכרית אע"ג שאין שורת הדין מחייבת אותו במזונות בניו מחייבין אותו מדין אמן שאי אפשר לה להעמיד את עצמה שלא תזון אותם. דנהי דלא קימא לן לענין זה שלא לפטור את האב כשאין אמן קיימת משום דגם מזונות להבנים מצד עצמן חייבו רז"ל את האב במזונותיהן, אבל הסברא כשהיא לעצמה קיימת לחייב את האב גם במקום שפטור מן הדין במזונות הבנים, משום מניעת צער האם".

בשאלת חובתו של אב במזונות בניו שנולדו לו מאשה פנויה, עסק בשו"ת אגרות משה (חלק אה"ע א סימן קו), וכך כתב: "מה שהוכיח המל"מ מהרא"ש בתשובה והריב"ש דסברי דגם בנו מהפנויה חייב לזונו, דפליגי אהר"ן, הוא תמוה, לבד שיסתור הרא"ש דברי עצמו בדף מ"ט, דמאחר שממה שצריך ליתן לה בעד ארחי ופרחי מוכרחין לומר דבר זה שמה שמוכרחת ליתן מצד טבע רוב בנ"א הוא בכלל המזונות שטעם זה יש גם בקטני קטנים עוד מכ"ש, א"כ מנ"ל טעם חדש בקטני קטנים שיהיה חייב בעצם אף שלא ידוע איזה גדר הוא, אם מהלכה או מתקנתא, וילמדו מזה גם לבנו הנולד מן הפנויה, כיון שיש לפרש מגדר דינא דארחי ופרחי שהוא מדין מזונות וכמדויק ראיה דעירוב ולא נילף לבנו מן הפנויה וצ"ע. ואולי החיוב בבן מן הפנויה הוא מצד מזיק שכיון שבמעשיו גרם שתלד בן שצריכה ליתן לו מזונות מחמת שא"א לעמוד לה שלא תתן הוא כמזיק בידים גם זה, ואף במפותה חייב משום דכל פטור דמפותה הוא מצד מחילה וזה ודאי לא מחלה כיון שלא התנו בפירוש דודאי חשבה שיתן לה מזונות עבור בן שלו כדרך האבות. ובמפותה יש גם טעם אחר דנחשב אדרבה כהתנו שיזון את הבן אם תלד כיון דרוב האבות זנין בניהם ובהתנו ודאי היה מחוייב כמו שמתחייב באתנן ומוציאין ממנו בדין, וא"כ גם הרא"ש בתשובה והריב"ש יכולים לסבור כהר"ן ולא יסתרו דברי הרא"ש אהדדי ולא פליג הריב"ש על הר"ן רבו שדחק בזה המל"מ".

הרי שסבר שיש מקום לחייב אב לזון אף את בנו שנולד לו מהפנויה.

כאמור, מצאנו כמה דרגות בחיוב אב במזונות ילדיו: מתחת לגיל שש (חיוב גמור), מעל גיל שש ועד גיל 13 (צדקה, חיוב גדול יותר מהדרגה הבאה אחריה, ע"פ רבנו ירוחם שהובא לעיל), מגיל 13 והלאה (צדקה, חיוב קטן יותר מהדרגה הקודמת), עד גיל 15 (התקנה הראשונה), עד גיל 18 (הרחבת התקנה ע"פ המציאות. זאת לכאורה דרגה פחותה יותר, ע"פ המובא לעיל, שהרי יש כאלו שכבר עובדים לפרנסתם בגיל זה).

סוף דבר

האב הצהיר בפנינו כי כל הכנסתו עומדת על סך 6,500 ש''ח שמשולמת לו כקצבת נכות. לטענתו מעבר לכך הוא לא משתכר כלל.

ביחס לטענת האם כי האב משתכר מעבר לקצבת הנכות שהוא מקבל, עליה להוכיח את טענתה.

אמנם יש בסיס לתביעת האם למזונות בסך 4,000 ש''ח, 1,000 ש''ח עבור כל אחד מהילדים, ואולם מכיון שחיובו של האב במזונות ילדיו (חוץ מקטני קטנים) הינו מדין צדקה, ומאחר שהאב מצהיר שאינו עובד ואינו משתכר מעבר לכך.

לאור האמור בית הדין מחייב את האב לשלם סך 3,200 ש''ח עבור מזונות ארבעת ילדיו, החל מתאריך 1 ינואר 2008

כאשר יגיע הילד הגדול לגיל 18 או סיום התיכון, המאוחר מבין השנים, יופחתו דמי המזונות לסך 3,000 ש''ח לחודש בעבור שלשה ילדים.

יש לציין שאמנם האב מתפרנס מקצבת נכות (נכה צה"ל) בסך 6,500 ש''ח בלבד, ולאחר תשלום המזונות וניכוי שכר דירה יוותרו לו פחות מ-2,000 ש''ח למחייתו, ואולם בית הדין סבור שיכול האב להסתפק במגורים זולים הרבה יותר, ולא יהיו מגוריו היקרים על חשבון מזונות ילדיו.

ניתן לפרסם בכפוף להשמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום ט"ז שבט תשס"ח (23/01/2008)

(-) הרב ישראל שחור, אב"ד (-) הרב דניאל אדרי, דיין (-) הרב יצחק אושינסקי, דיין

העתק נאמן ומתאים למקור

הרב מנשה מילר
המזכיר הראשי