בפנינו בקשת הבעל וב"כ עוה"ד ענבל קצב למתן היתר נישואין על פני אשתו.

להלן תקציר עובדתי:
הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1967.
בשנת 1989 נטש הבעל את הבית, ובעקבות זאת (בשנת 1990) פתחה האשה תיק תביעה לשלום בית ובו בקשה שהבעל יחזור לביתו וינטוש את האשה הזרה עמה הוא חי.
התקיימו מספר דיונים, ובין הצדדים נתגלעו חילוקי דיעות בגין מה היתה הנטישה.

גירסת האשה כי הבעל נטש אותה לטובת אשה אחרת, חברתו הרווקה עמה הוא מתרועע ומנהל עמה משק בית משותף.
גירסת הבעל כי נאלץ לעזוב את הבית עקב מעשה תוקפנות מילולית ואף פיזית מצד האשה כלפיו.

בנוסף לכך טוען כי האשה הודתה בפניו שיש לה חבר עמו היא מקיימת יחסים, צירף תמלילי שיחה לאשש גירסתו.

האשה הכחישה זאת בכל תוקף, ובתאריך י"ט כסלו תשנ"ג החליט ביה"ד שעל ב"כ האשה (דאז) להמציא לביה"ד שלוש הצעות ממשרד זיהוי כדי לבדוק את אמינות ההקלטות והתמלילים.

החלטה זו לא יושמה עד עצם היום הזה.
כארבע שנים לאחר מכן בשנת 1996 פתח הבעל תיק תביעה לגירושין.
בדיון שהתקיים חזרו הצדדים על גירסתם. האשה עמדה על כך שהיא מעוניינת בשלום בית, הבעל הודה שהוא חי עם אשה אחרת ואף התבטא כי אם בית דין לא רוצה לקבל טענותיו "לא צריך".

בתאריך כ"ו תשרי תשנ"ז 9.10.96 החליט ביה"ד לדחות את תביעת הבעל מחוסר עילה מספקת.
כתשע שנים לאחר מכן (שנת תשס"ה) פתח הבעל בשנית תיק תביעה לגירושין באמצעות ב"כ עוה"ד ענבל קצב. בכתב תביעה מפורט חזר שוב על גירסתו לפיה עזיבתו את הבית היתה על רקע אלימות האשה כלפיו וכי עזיבתו מוצדקת בנסיבות שכאלו.
כמו כן ציין כי מזה כשש עשרה שנים כל אחד מן הצדדים מנהל אורח חיים עצמאי, קיים נתק מוחלט,
נושאי הרכוש נדונו והוכרעו בבית משפט.

לדבריו, האשה קבלה את חלקה בהתאם לחוק איזון המשאבים ופסיקת בית משפט בסך של כששים אלף ₪.
בנוסף ביהמ"ש הורה על מכירת הדירה וחלוקתה שווה בשווה, אלא שהאשה טירפדה עד היום את מכירת הדירה, האשה מתגוררת בדירה ונוח לה המצב הקיים.

מאוחר יותר, בסיכומי ב"כ טען כי קיימות שתי עילות הלכתיות לחיוב האשה בגט.

א. רבינו חיים פלאג'י הסובר שכאשר קיים נתק של י"ח חודש יש לכוף לגט ק"ו בנדון זה שהם 18 שנה פרודים.

ב. האשה אינה רוצה בבעלה, יש לה דין מורדת וחל עליה דינו של רבינו ירוחם ששניהם מורדים זה בזה ויש לכוף לגט.


במהלך הדיון שהתקיים, נשאלה האשה ע"י בית הדין לסיבת סירובה לקבל גט במצב העובדתי שהם פרודים שנים רבות. האשה נימקה בכך שמשפחתה לא היו גירושין, וכי היא מעוניינת להמשיך את המצב הקיים.

כמו כן נשאלה האשה, האם יש משהו שיכול לפצות אותך?
והיא השיבה שלא. "אני לא רוצה להתגרש".

ביה"ד הוציא פסק דין מנומק ובו הוקיע את התנהגותו של הבעל שעשה דין לעצמו, ומאידך דחה את הסבר האשה לסירובה לקבל גט.

ביה"ד ציין שיש חשש סביר שהאשה פועלת מתוך נקמנות אישית, ואולי גם מתוך חמדת ממון שאינו שלה.
במסקנתו הורה ביה"ד לצדדים להתגרש ויפה שעה אחת קודם, כמו כן התבקש הבעל וב"כ להעביר לביה"ד הצעה הוגנת לפיצוי האשה בגין כתובתה.

בתאריך 1.12.05 התקבלה בביה"ד הודעה מטעם הבעל וב"כ, לפיה הסכומים שקבלה האשה במסגרת החלטת ביהמ"ש לאיזון משאבי הצדדים מהווים פיצוי הולם וראוי לאשה ולא מגיע לה מעבר לכך.
האשה וב"כ טו"ר לאה ציגנלאוב לא הסכימו.

נקבעו מספר דיונים, שנדחו לבקשת האשה וב"כ עקב מחלתה של האשה.

בתאריך י' סיון תשס"ז 27.5.07 התקיים דיון נוסף בנוכחות ב"כ הצדדים, האשה לא הופיעה עקב טיפולים כימותראפיים.
במהלך הדיון הועלתה הצעה לסיום ההליך בויתור על חלקו של הבעל בדירה לטובת האשה. לדברי הבעל ויתור זה שווה ערך לחמישים אלף דולר. ב"כ האשה נתבקשה לשקול הצעה זו עם האשה ולהמציא תשובה בתוך שבעה ימים.

כעבור מספר ימים נתקבלה תשובת ב"כ האשה, ובה דחתה הצעה זו בשתי ידיים. בנימוקיה כתבה כי הדירה שווה בקושי כשבעים אלף דולר והיא נרכשה מכספי ירושה של הורי האשה ועל כן אין זה פיצוי הולם. מבקשת לחייב את הבעל בפיצוי שנקבה בסיכומיה מיום 28.12.06.

בתאריך י' חשון תשס"ח 22.10.07 התקיים דיון נוסף (האשה לא הופיעה) ובמהלכו התברר כי אכן שווי הדירה הוא לכל היותר שמונים עד שמונים וחמשה אלף דולר, גם לדברי הבעל, אלא שלדבריו ערך הדירה ירד בצורה משמעותית עקב סירובה של האשה לשתף פעולה למכירת הדירה.

ביה"ד שוחח עם ב"כ הצדדים והבעל במטרה להגיע לפשרה, אולם ללא הצלחה. הצדדים התבצרו בעמדותיהם ובקשו פסק דין בהתאם לסיכומיהם ולחומר שבתיק.

לסיכום המצב העובדתי:

א. הצדדים פרודים זה מזה כשמונה עשרה שנה פיזית ואף רגשית.

ב. המבקש עשה דין לעצמו וחי עם אשה אחרת אתה הקים בית חדש.

ג. המבקש לא הוכיח עילה הלכתית לחייב את האשה בגט.

ד. בין הצדדים נטוש ויכוח בגין מה עזב הבעל את הבית (בשנת 1989). לא הוכחה גירסת מי מהצדדים.
אולם העובדה שהבעל נטש את הבית וחי עם אשה אחרת עובר לתביעת האשה לשלום בית מצביעה על כך שנטישתו את אשת נעוריו הינה תוצאה לפזילתו לעבר האחרת. וגם אם היו ויכוחים וקללות ביניהם ברמה המתוארת על ידו, אין הדבר מצדיק נטישת הקן המשפחתי וקיימות דרכים שונות ליישוב ההדורים ולפחות נסיונות לאחות את הקרעים.

ועתה לפן ההלכתי.

השאלות המתעוררות בנדוננו:

א. האם יש לראות בדברי האשה שאינה מעוניינת להתגרש מאחר ובמשפחתה לא היו גירושין, בסיס לכך שסירובה לקבל גט נובע ממניעי נקמה, ופועל היוצא מכך שיש להתיר לבעל להנשא במילתא דלא שכיחא (כמו פירוד למעלה מעשר שנים) וכמבואר בפד"ר כרך ז' (עמודים 111-113 לרה"ג י.ניסים, אלישיב, וז'ולטי)?

ב. האם גם באופן שהבעל עשה דין לעצמו נאמרו הדברים הללו?

ג. האם יש לראות בסירובה של האשה לקבל הצעת הבעל לפיצוי בויתור על חלקו בדירה כחמדת ממון גרידא מאחר וכבר קבלה חלקה באיזון המשאבים?

ד. האם שייכים כאן דברי הגר"ח פלאג'י ורבינו ירוחם המפורסמים?

והנה בבואנו לבחון את דברי האשה ביום הדיון קשה לומר שביה"ד שוכנע שדבריה נאמרו ממניעי נקמה גרידא, מאחר ואת דבריה ניתן לפרש ולהבין על הרקע שהבעל נטש אותה וכאבה העצום לפגיעה בכבודה ובמעמדה.
הדברים הללו באו לידי ביטוי באופן שנאמרו הדברים ובסיטואציה שהיתה במהלך הדיון.

עם זאת, ביה"ד אינו פוסל אפשרות זו, וביה"ד הביע עמדתו בהחלטתו מאותו יום שיש חשש סביר לכך, וזאת לאחר שביה"ד בחן את דבריה במכלול המרכיבים לתיק זה הכוללים את הפיצוי המוגזם אותו דרשה בתמורה לגט, וכן אי הבעת שום רצון מצידה שהבעל יחזור הביתה.
סביר להניח שהאשה השלימה עם המצב העובדתי החדש שנוצר בעל כרחה, ושאיפתה עתה היא לקבל נתח גדול יותר בעוגה המשותפת.

לאמור, יש לבחון ביתר שאת את עמדת ההלכה בבואנו להכריע בשאלה קשה זו.
ובאמת בשאלה זו התחבטו ומתחבטים רבים מבתי הדין בימינו האם יש להתיר חדר"ג במקרים מעין אלו.
וכבר ישבו על מדוכה זו בפד"ר כרך ז' הנ"ל. ומאחר ולפסק דין זה השלכות לנדוננו והוא היווה מגדלור לפדרי"ם רבים שבאו אחריו, נצטט קטעים מתאימים ממנו.

בנדון שם נאמר כי רבות בשנים ששני הצדדים מעסיקים את בית הדין. הצדדים חיים בנפרד כעשר שנים ושנאה כבושה ביניהם, ופרט לפגישתם בבתי הדין אשר שם הם מנהלים את המערכה אחד מול השני לא קיים קשר ביניהם.

האשה נשאלה ע"י בית הדין האם תיאות לקבל גט עם פיצוי מתאים, והיא השיבה "אני לא רוצה גט, סבלתי כל כך הרבה אני כל הזמן רציתי ורוצה שיבוא, לא אקבל גט. אני אמנם סובלת ממצב זה אבל לא אקבל גט".

יוער כי בנדוננו האשה כלל לא הזכירה שרוצה שהבעל יבוא, ואף נימקה את סירובה "שאין במשפחתה גירושין", הסבר שכאמור לא התקבל כלל על דעת בית הדין ויש להתייחס לכך בהתאם.

בהחלטתם שם כתבו וז"ל "לכאורה כאשר עוברים על החומר של המתדיינים מתקבל הרושם, כי במקרה דנן לא נשאר לאשה שום יחס חיובי כלפי בעלה, ולא קיים עוד אצלה כל קשר נפשי אליו, ואינה מעוניינת בבעלה בתור שכזה. ואם כך ההסבר היחידי שיש לתת לסירובה של האשה להגיע לידי הסדר סופי של פירוד, הוא לכאורה רק נקמנות גרידא, בחינת "תמות נפשי עם פלשתים" ותו לא, אם כי ייתכן שזה נובע מהצטברות של מרירות שהיא נוקטת בלבה כלפי בעלה, אך מסיבה זו או מסיבה אחרת דבר זה לא משנה עצם העובדא שהיא בבחינת "לא בעינא ליה" משום שהוא שנאוי עליה. ובכל זאת אינה רוצה להפרד ממנו בחינת "אחזתיו ולא ארפנו" וניחא לה שהמצב הבלתי נורמלי יימשך לעולמים וירעו שניהם עד שיסתאבו.
ויש לדון אם תקנת רגמ"ה לא לגרש בניגוד לרצון אשה כוללת גם מקרה כעין זה שאינה רוצה להתגרש לא מתוך כוונה שהיא מצפה לשובו או מטעם שאינה יכולה להפרד מבעל נעוריה, אלא מפני שרצונה להחזיק בו כבן ערובה.

מסתברא, שלא על כגון זה תיקן רגמ"ה ז"ל, אלא יש לומר, אף אם נניח כאמור לעיל דבכהאי גוונא לא תיקן רגמ"ה, מ"מ אם נבוא להתיר באופן הנ"ל יפרוץ הדבר להתיר בכל גווני ואם לא הא לא קיימא הא. וכאן ציטטו מדברי מהרשד"ם אה"ע סימן ק"ב...."ומ"מ אני ממשכן נפשי בנדון דידן להתיר מן הטעם שאומר כי ידוע מ"ש בכ"מ מילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן... ובודאי אם היינו מתירין במורדת דעלמא אפילו שכיחי טובא וכו' אבל במורדת שיש קרוב לארבע שנים... ודבר זה קלא אית ליה גדול עד מאד (הערה למושגים של תקופתו) ואין לחוש שמא יטעו אחרים" עכ"ל וכאן המשיכו ללמוד לנדון שלהם.

"וי"ל, דה"ה במקרה והיו חיים בנפרד למעלה מעשר שנים לאו מילתא דשכיחא היא" וכאן ציטטו מדברי הגר"ח פלאג'י המפורסמים בספרו חיים ושלום ח"ב סימן קי"ב.
ובמסקנתם החזירו את הדיון לביה"ד האיזורי ששמע והתרשם מהצדדים, על מנת לדון ולברר אם סירובה של האשה להגיע להסדר, הוא משום נקמנות גרידא, ולפסוק בהתאם.
נמצינו למדים עד כמה יש צורך לברר את העובדות לאשורן כדי להתיר חדר"ג.

ומכאן לנדוננו, בדברי האשה לא ניכר זכר לרצונה בבעל, גם זמן הפירוד הרב (קרוב לעשרים שנה) נותן את הרושם לביה"ד שדבריה בדיון אכן נובעים מנקמנות. אלא שלא נוכל להתעלם מן העובדא שהבעל עשה דין לעצמו, ובגד באשת נעוריו לטובת אשה אחרת. וכאן מתעוררת השאלה האם גם בכהאי גוונא ניתן להתיר חדר"ג. שהרי קיים חשש גדול שאם נבוא להתיר בנדוננו, יפרוץ הדבר לבעל שיתן עיניו באחרת ויעשה דין לעצמו, ביודעו שביה"ד יתיר לו לאחר אריכות זמן להנשא לאותה אשה.

התייחסות עניינית לכך מצאתי בפד"ר כרך ט' (עמוד 221 לגר"מ אליהו) על דברי הגר"ח פלאג'י..."ולא עלה על לבו שאם הבעל יעזוב את אשתו והלך ובדק באחרת ונאמר שבהיות כן נכריח את האשה לקבל גט" ושם עמוד 216 בשם דבר אליהו. וראה עוד פד"ר כרך י"ב (עמודים 205-207 לגר"ש בצרי) .
ונסיים בדבריו המאלפים של הגאון בעל דברי מלכיאל (ח"ג סימן קמ"ב) ..."היוצא לנו שחלילה, חולין הוא להתיר לגרש אשה בעל כרחה או לישא אשה על אשתו בשביל שאומר שיצא לתרבות רעה... ובפרט שעיקר תקנת רגמ"ה נעשית בשביל זה שלא יהיו בנות ישראל הפקר ומכל שכן בעתים הללו אשר כל מי שרוצה לעבור על חדר"ג נוסע לאמריקא כדי לעגן אשתו ולכופה על זה לקבל גט וחלילה לנו לסייע ידי עוברי עבירה ולהתיר לו ועלינו להעמיד הדת על תלה".

דבריו הנוקבים יש בהם הרבה מן האקטואליה המצערת בימינו ומהווים ציון דרך במערכת השיקולים העומדת לנגד עיננו.
וראה עוד באורך התייחסותנו לדברי הגר"ח פלאג'י ורבינו ירוחם בפסק דין אחר שם הרחבנו בנושא זה, ומסקנתנו שאין מקום לדברי הגר"ח פלאג'י ורבינו ירוחם בנסיבות המקרה דנן. (מצ"ב קטע מפסק הדין)

ביה"ד ער לכך שבנדוננו יש חשש סביר שהאשה פועלת מרגשי נקמנות וכפי שהתרשם ביה"ד ביום הדיון. אולם כאמור שומה עלינו להתחשב ברקע בו נאמרו הדברים מתוך כאבה העמוק על הפגיעה שפגע בה הבעל בכבודה ובמעמדה.

כמו כן טענותיה שהועלו ע"י ב"כ שהדירה מומנה ע"י הוריה אף כי לא הוכחה. (הנושא נדון והוכרע בבית משפט) מכל מקום עלינו להתייחס בזהירות לכך מאחר והפער בין הצדדים הצטמצם במדה ניכרת. האשה מוכנה להתגרש תמורת פיצוי על סך חמשים אלף דולר, הבעל הסכים לכך, אלא שלדבריו סכום זה מגולם בחלקו בדירה בהתחשב בכך שערכה של הדירה ירד באשמת האשה שלא שיתפה פעולה במכירתה עד כה.

כמו כן עומד לנגד עיננו מצבה הבריאותי הרופף של האשה הסובלת ממחלה קשה ועוברת טיפולים קשים, ובודאי שזקוקה במצב שכזה לגב כלכלי חזק יותר.

עמדת ביה"ד שבצירוף הנסיבות האמורות יש לתת עדיפות לטענת האשה ודרישתה, שכן בנסיבות מקרה זה הבעל הוא שתובע גירושין לאחר שעשה דין לעצמו, ולשם כך קיים מנגנון פיצוי לאשה הבא להתחשב בפגיעה ברגשותיה ובנפשה הפגועה עמוקות מהתנהגותו הבוגדנית של הבעל כלפיה, כך שגם את סירובה לקבל גט ניתן להבין יותר ולהתחשב בכך.

ואמנם בבתי הדין לא נוהגים כיום במתן פיצויים לאשה, ולעניין זה ראה מאמרו הארוך והחשוב של חבר ביה"ד הגדול הגר"א שרמן בספר שורת הדין (כרך י עמוד קכ"ד והלאה) תחת הכותרת "היסודות בהלכה לפיצוי גירושין לאשה" ושם מנה שלושה סוגי פיצויים, ובאמת שמן הראוי היה להרחיב את היריעה בנושא זה אולם כבר הארכנו די והותר, ועלינו להתמקד בסוג הפיצוי הראשון שהזכיר והוא "פיצויים הקשורים לביצוע הגירושין". סוג פיצוי זה הוא כאשר הבעל תובע גירושין שנים רבות ואין עילה הלכתית לחייב את האשה בגט. האשה דרשה שלום בית אולם עם השנים הסכימה להתגרש בתנאי שישלם לה סכום כספי שלבית הדין נראה סביר. ואז בית הדין רשאי לחייב את הבעל בפיצוי זה. פיצוי מסוג זה הובא בשו"ת תעלומות לב (אה"ע ח"ב סימן א') הרדב"ז (חלק א' סימן שכ"ז) ועוד.

הבסיס לשיקול הדעת בחיוב פיצוי זה הוא טובת האיש שלא יהיה באיסור, וטובת האשה שלא תהיה אלמנה חיה. ראה שם באורך שמרן הגרי"ש אלישיב שליט"א הסכים לזה.

ואכן בנדוננו נראה לאמץ גישה זו המקובלת בספרי הפוסקים, ולאור הנסיבות העובדתיות המורכבות למקרה דנן לחייב את הבעל בתשלום פיצוי על סך חמשים אלף דולר. סכום זה סביר והגון שיכול לרצות ולו במעט את רגשות האשה שנפגעו ממעשה הבעל.

לאור האמור מחליט ביה"ד:
א. בית הדין קובע בזאת כי גובה הפיצוי יעמוד על חמישים אלף דולר.
ב. בסכום הנ"ל כלול חלקו של הבעל בדירה.
ג. חיוב הבעל בתשלום הנ"ל כפוף להסכמת האשה לסידור הגט לאלתר ועל כן על האשה לתת את הסכמתה בכתב בתוך 21 יום.
ד. אם האשה לא תתן תשובה חיובית עד המועד הנקוב, בית הדין יתן החלטה בתביעת הבעל לקבלת היתר נישואין.
ה. במידה ותתקבל תשובה חיובית מהאשה בית הדין ימנה שמאי להערכת שווי הדירה, ולפי זה יקבע מהו הסכום שהבעל ישלם במזומן להשלמת הסך של 50,000 דולר.
כמו כן הבעל יחתום על יפוי כח להעברת הדירה על שם האשה שיופקד בנאמנות עד למתן הגט.

ניתן ביום ט"ז שבט תשס"ח (23/01/2008)

(-) הרב ישראל שחור, אב"ד (-) הרב מימון נהרי, דיין (-) הרב יצחק מרוה, דיין

העתק נאמן ומתאים למקור

הרב מנשה מילר
המזכיר הראשי