הופיעו בפנינו הצדדים כשנשוא התביעה הוא אי תשלום עבור עבודת צילום חתונה.
התובע והנתבע חתמו על שטר בוררות בין לדין בין לפשרה.
מהות התביעה על כך שהתובע שבמקצועו הוא צלם אירועים, הוזמן לבצע צילום חתונה ב-כ"ז בשבט תשס"ח. נערך חוזה בשעתו בין הצדדים שכלל את שעות הצילום מספר התמונות וגודלם, מפרט השירות. וכן רשימת אנשים מתוך משפחות החתן והכלה שאותם נדרש הצלם לצלם באופן מיוחד. כמו כן סוכם שלציבור הנשים תהיה צלמת בנפרד. התשלום שסוכם עבור כל עבודות הצילום הוא סך 3400 ש"ח. לא שולמו דמי קדימה. הצלם העביר את כל אלבומי התמונות כפי שסוכם, ואת כספו טרם קיבל. ועתה הוא בא ותובע את כספו.
הנתבע מסרב לשלם את מלוא הסכום הנ"ל, משום שטוען שהצלם עשה עבודה לקויה, מכמה בחינות:
א. שדמויות מרכזיות מתוך המשפחה לא צולמו, כגון הסבים והסבתות כמעט לא צולמו, ובמקום זאת צילם הרבה תמונות מיותרות של אנשים שלא כ"כ קשורים לאירוע. כמו כן עוד אנשים שמן הראוי שהצלם יקדיש להם תשומת לב יותר בצילומים.
ב. תמונות משפחתיות שמקובל לצלם בסיום החתונה לא נעשו.
ג. הצלמת של הנשים סיימה לצלם בעיצומה של החתונה, דהיינו בשעה 10.30, כשהסיכום היה שהיא צריכה לצלם עד תום האירוע.
לשאלת ביה"ד את הנתבע כמה אתה מוכן בכל זאת לשלם, תשובת הנתבע - לפי עלות של פיתוח תמונות בלבד.
תשובת התובע באשר לטענת הנתבע שהוא לא צילם את כל בני המשפחה, וכן תמונות משפחתיות משום שהמדובר היה שמישהו מבני המשפחה ינחה אותו את מי צריך לצלם, והמשפחה לא דאגה לכך. ולגבי הטענה על כך שהצלמת עזבה את עבודת הצילום לפני סיום החתונה, תשובתו שזה היה בהסכמתו, כיוון שהיא גמרה את שני כרטיסי הזיכרון שלה.
ביה"ד הציע לצדדים הצעת פשרה שהנתבע ישלם לתובע סך 2500 ש"ח, אך התובע הודיע שהם לא הגיעו להסכמה על הפשרה.
אלה הם עיקרי העובדות.
התמונה העולה מתביעה זו, שאכן יש בסיס לטענת הנתבע שהצלם נהג ברשלנות ולא הקיף בתמונות את החתונה כנדרש, דהיינו שלא צילם את כל מי שהיה צריך לצלם. לעומת זאת ברור שיש להנתבע הנאה מהתמונות, שהרי יש לו בכל אופן מזכרת מהחתונה, אולי מזכרת לא הכי מושלמת, אבל בכל זאת מזכרת בעלת ערך, ולראיה שהנתבע אינו מוכן להחזיר את התמונות לצלם (כפי שהשיב לשאלת ביה"ד).
השאלה המקדימה היא כשאנו באים לדון האם מגיע תשלום לצלם, כיצד עלינו להגדיר את הצלם כפועל שלא השלים את מלאכתו. או כאומן שקלקל במלאכתו. שהרי המאפיינים המבדילים בין פועל לאומן הם:
א. שהפועל חייב לבצע את מלאכתו בזמן מסויים, דהיינו בשעה או ביום מסויים, שסוכם ביניהם, ולכן הפועל קרוי שכיר יום.
לעומתו האומן הקרוי קבלן, אינו מוגבל בזמן, ויכול לבצע את עבודתו באיזה יום שירצה. (כך משמע בסמ"ע חו"מ סי' שלג' ס"ק טז', וכן כתב בהגהות חכמת שלמה סי' רסד' סעי' ז' וסי' שלג' סעי' ג' וכן משמע בנתיה"מ סי' רסד' ס"ק ח'.
וכ"כ המאירי בב"מ קיב'. וז"ל הקבלנות הוא אומן שקיבל עליו תיקון כלי או בגד בדמים, ואימתי שירצה יעשה, ולא לשכירות ימים הוא נשכר עכ"ל).
ב. הפועל מקבל את שכרו על בסיס הזמן, דהיינו שכפי אורך הזמן שהשקיע בעבודתו כן יגדל שכרו, לעומתו האומן מקבל את שכרו על בסיס גמר עבודתו. (כך נראה מדברי הרמ"א סי' שלג' סעי' ה' בשם הגהות מיימוני, שכתב שמלמד תינוקות המשכיר עצמו לזמן דינו כשכיר, אבל השכיר עצמו ללמוד ספר או חצי ספר דינו כקבלן, ובפשטות משמע דרק בזה תלוי דין השכיר והקבלן, אם נשכר לזמן או לגמר מלאכה. וכן מבואר בתרומת הדשן שהובא ברמ"א סי' שלג' סעי' ד' ובש"ך שם ס"ק כ'. עיי"ש בלשון תרוה"ד סי' שכט' ס"ק כ' שמבואר להדיא).
בצלם אירועים קיימים שני האלמנטים של פועל (שכיר יום), ושל אומן (קבלן). שהרי הצלם משועבד לזמן מסויים שזה זמן האירוע קרי חתונה וכדומה. ומאידך הוא מייצר מהחומרים שלו תמונות שאותם הוא חייב לספק למזמין. כלומר הצלם מקבל תשלום עבור שני המרכיבים, עבור שעות הצילום, שהרי בד"כ מסכמים עם הצלם כמה שעות הוא יצלם. ואם הוא מוסיף שעות על כל שעה יש תוספת תשלום. וכן עבור מספר התמונות, ואם מעוניינים בתמונות נוספות זה כרוך בתוספת תשלום. א"כ כיצד נגדיר את הצלם כפועל או כאומן. [האם יש מקום להגדירו כמוכר, שהרי מהחומרים שלו הוא עושה תמונות ומוכרם למזמין. צ"ל מכיון שהתמונות האלו בעלות ערך אך ורק לבעל האירוע ולא לאף אחד אחר אין זה כמוכר. שאין זה דבר הראוי למכירה. יעוי' עוד ברא"ש בתשובה כלל קד' סי' ו' נתיה"מ סי' שלג' ס"ק טו', ובחזו"א בב"ק סי' כג' ס"ק לה', ועי' בקצוה"ח סי' שלט' ס"ק ג' מה שהביא בשם המהר"א ששון שלא הסכים עם דברי הנתיה"מ והחזו"א הנ"ל. ועי' בפתחי חושן (לגר"י בלוי) בדיני שכירות פ"י הערה ט' שתמה על דברי המהר"א ששון].
הנראה לומר, שעבודתו של הצלם מתחלקת לב' זמנים ובכל זמן מהותו היא שונה. דהיינו בשעה שהוא מצלם את האירוע. נחשב הוא כפועל שכיר יום, שהרי הוא בא לביתו של בעה"ב (האולם שבו נערך האירוע נשכר ע"י בעה"ב).
והוא משועבד לבעה"ב ביום מסויים ובשעות מסויימות בלבד. לאחר גמר האירוע שהצלם לוקח עימו את כל חומרי הצילום מהחתונה, ומפתח אותם כדי להפיק תמונות, אז הוא נחשב אומן קבלן. זוהי הגדרתו של הצלם, (מצינו כעין זה ברמ"א חו"מ סי' רכז' סעי' לג' לגבי פועל עם סוס ועגלה, שלגבי הפועל אין זה אונאה. ולגבי הסוס והעגלה יש דין אונאה, כי הם ב' חלקים נפרדים לענין דין אונאה).
עתה נשוב למקרה הנידון אצלינו. הנתבע מסרב לשלם את מלוא הסכום המגיע לצלם, מכיוון שטוען שהוא לא ביצוע בשעות הצילום באולם החתונה את הצילומים כראוי וכנדרש. א"כ טענתו של הנתבע מתייחסת לזמן שהצלם חבש על ראשו תואר של פועל. לפי זה מה הדין בפועל שלא השלים את מלאכתו, ואין לו אפשרות כבר להשלים את מלאכתו, שהרי זה דבר אבוד, האם בעה"ב פטור מלשלם לפועל.
ובכן מצינו בחו"מ סי' שלה' בסמ"ע ס"ק ט', שכתב שם על דברי הרמ"א שמקורם במרדכי בפרק האומנין, בשליח שהיה נושא אגרת בשכר ומצאו תגר וחזר. נראה דהוי פסידא דפועל וכו', ושליחות זה אפילו מחצי הדרך שהלך לא יטול ולא דמי לשכר חמור ומת בחצי הדרך וכו'. אבל הכא לא נהנה כלום בהשליחות עכ"ל. וכן הנתיה"מ שם ס"ק ג' כתב וז"ל עי' סמ"ע ס"ק ט' דאירע לשליח אונס, והאונס היה שמצאו תגר ור"ל בעל מלחמות וכו'. ונראה דדוקא כאן שהאונס הוא אונסא דשליח דמקרי אונסא דפועל, אז אין צריך לשלם לו אפילו מה שעשה כשלא נהנה בעה"ב וכו' עכ"ל.
המתבאר מדברי הסמ"ע והנה"מ שאם הפועל לא השלים את מלאכתו, אם בעה"ב לא נהנה ממה שעשה הפועל א"צ לשלם לו על מלאכתו. למרות שהתשלום לפועל הוא עבור מרכיב הזמן ולא עבור התוצאה כאמור לעיל, כיון שהבעה"ב לא נהנה מעבודת הפועל א"צ לשלם. אבל אם בעה"ב נהנה מפעולתו של הפועל חייב לשלם, למרות שהפועל לא השלים את מלאכתו.
א"כ בדידן הנתבע נהנה ממלאכתו של הצלם שהרי יש לו תועלת ממה שעשה הצלם, אלא שאין זה הנאה מושלמת. ולראיה שהנתבע חפץ בתמונות אלו.
לפיכך ההחלטה המעשית בענין זה.
א. לגבי החלק האומנותי, כלומר כל מה שקשור בפיתוח התמונות, שעל זה אין ויכוח שמגיע לתובע. הרי שעל הנתבע לשלם את התשלום המלא.
ב. לגבי שעות הצילום עצמם, שבהם קרו שני דברים.
1) הצלם לא כיסה את האירוע במלואו.
2) צלמת הנשים נטשה את עבודתה בתוך שעות הצילום. ובכן לגבי הצלמת היתה הסכמה מצד הצלם שהיתה הפרה של ההסכם, ולכן הוא מוותר על התשלום המגיע עבור הצלמת סך 400 ש"ח, לפ"ז מה שנותר לתשלום לפי הסכום בחוזה הוא סך 3000 ש"ח.
מכיוון שיש לנתבע הנאה במידה כזו או אחרת מהצילומים, אלא שיש מקום לטענתו שהיתה רשלנות מצד הצלם. עלינו לחייב פשרה בין הצדדים ולחייב את הנתבע כדין נהנה המופיע בגמ' בב"ק כ'. קיב'. שהם שני שליש דמים לפני המקובל בשוק. ולפי המקובל בענף זה בהתאם למפרט המופיע בהזמנה יוצא, שעל הנתבע לשלם לתובע סך 2700 ש"ח בלבד.
(-) הרב אברהם מייזלס, דיין
ביה"ד עיין בחומר שבתיק ולאחר מו"מ הלכתי בין חברי ביה"ד, ועל יסוד הנימוקים דלעיל, מחליט ביה"ד:
א. על הנתבעים לשלם לתובע סך אלפיים שבע מאות ש"ח.
ב. סכום זה נקבע כפשרה הקרובה לדין בגין עבודת התובע שלא נעשתה כראוי.
ניתן ביום ג' אלול תשס"ח (03/09/2008)
(-) הרב מימון נהרי, אב"ד (-) הרב יוסף יגודה, דיין (-) הרב אברהם מייזלס, דיין