הופיעו לפנינו בני הזוג.

הבעל כבר פתח בעבר תיק גירושין, אולם לאחר תקופה משך את תביעתו וסגר את התיק.

בני הזוג חיים בנפרד מזה כחצי שנה (האשה גרה בדירה המשותפת בחדרה, והבעל עזב את הבית).

כיום עומדת בפנינו תביעת האשה לגירושין.

לשאלת בית הדין לבעל מהי עמדתו, השיב הבעל שכרגע אינו רוצה להתגרש, ופניו לשלום בית. ואולם ב"כ הבעל שינה את התמונה, וטען כי יתכן והבעל מבולבל, ואכן גם הבעל פניו לגירושין בעתיד, ואולם מכיון ששאר התביעות שביניהם נידונות בבית המשפט (עניני רכוש וילדים), יש להמתין עם הגירושין עד שיתבררו שאר התביעות בבית המשפט, על מנת להפעיל כעין זרז על הצד שכנגד לסיים את הענינים שביניהם.

עוד טען הבעל כי לאשתו ישנם קשרים אישיים עם אשה זרה, ודבר זה מפריע לו להמשיך בחיי נישואין תקינים עם האשה. ב"כ האשה הודתה בטענה זו, אך במקביל טענה כי הבעל הוא זה שגרם להתהוות אותו הקשר שבין האשה לאותה אשה זרה.

ב"כ האשה טענה כי הבעל מחזיק את הגט כשוט בידו, כדי לקבל זכויות. לטענתה אין לקשור בין הדברים, ואין סיבה שהגט לא יהיה בהקדם. ע"כ העובדות.

תשובה:

לפנינו בני זוג שכל אחד מהם מעוניין בגירושין, אלא שהבעל מסרב עתה לגירושין ומעונין לעכב את הגט לצורך השגת תנאים משופרים במשא ומתן שביניהם.

ראשית יש להדגיש כי אופן התנהלותו של הבעל, פתיחת התיק ולאחר מכן סגירתו, מדברת בעד עצמה, ומורה כי הוא עצמו אינו מעוניין להמשיך קשר נישואין זה עם האשה.

מורדים זה בזה

ביחס לבני זוג שאינם מעונינים זה בזה, דהיינו מורדים זה בזה מחיוביהם אחד כלפי השני, ובכל זאת אחד מהצדדים אינו מוכן להתגרש, כגון במקרה שלפנינו, ידועים דברי רבנו ירוחם (מישרים, חלק ח נתיב כג) שכתב: "וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה".

זהו בעצם המקרה שלפנינו, שלמרות שהבעל מעוניין בגירושין ואינו רוצה להמשיך ולחיות עם האשה (ואף כתב את הדברים במפורש לבית הדין), בכל זאת אינו מוכן עתה לתת גט לאשתו.

על דינו זה של רבנו ירוחם הסתמכו גם בפסקי דין רבניים (חלק יא עמוד 95-89, בית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו, בפני כב' הדיינים: הרבנים ח"ג צימבליסט, ע' אזולאי, ש' דיכובסקי שליט"א בענין הקשר שבין העברת רכוש להסכם הגירושין) וכתבו: "כשהבעל והאשה שניהם מורדים זה בזה, כופין או על כל פנים מחייבים את הבעל לגרשה", והביאו דברי רבנו ירוחם הנ"ל, והוסיפו (בעמוד 95): "הואיל וכאמור אף הוא אינו חפץ בשלום בית ואף הוא מורד בה, אם כן מן הדין הוא חייב לגרשה, וכמו שהבאנו מדברי רבנו ירוחם שבכגון זה כופין אותו לגרשה, ואף אם לא נגיע לידי מדה זו של כפייה, מכל מקום יש לחייבו לגרשה, וכל כהאי גוונא כבר פסק הרמ"א (אבה"ע סימן קנד סכ"א בהגה) וז"ל 'ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא, אע"ג דאין כופין לגרש מ"מ כופין אותו ליתן כתובה מיד'". הרי שאף אם נאמר שאין לכוף במורדים זה בזה, על כל פנים נוכל לחייבם בגט.

ואולם בנידון שלפנינו לכאורה לא נוכל לחייבו בגט משום דינו זה של רבנו ירוחם, זאת משום שבני זוג אלו פרודים רק כחצי שנה, וע"פ המובא בדברי רבנו ירוחם דינו מיוחס רק לבני זוג החיים בנפרד (או חיים במרידה זה מזה) לפחות שנה, שאז כבר לא נתלה לומר שמא יחזרו בהם ממרדם.


אין סיכוי לשלום

לפנינו בני זוג המורדים זה בזה, היא לא רוצה בו והוא לא רוצה בה, ועל פניו נראה שאין סיכוי לשלום בית ביניהם, אלא שהבעל מעוניין לעכב את מתן הגט עד לסיום שאר הענינים שביניהם.

כאשר בני הזוג כבר פרודים זמן רב, ולא נראה שיש סיכוי לשלום בית ביניהם, נוטים בתי הדין לחייב את הצדדים להתגרש, על סמך דברי הגר"ח פלאג'י בספרו חיים ושלום (ח"ב סימן קיב). וכך כתב שם: "בדרך כלל אני אומר, כל שנראה לבית דין שזנן רב נפרדים ואין לנם תקנה, אדרבה צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים וכו', וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה שנאה ותחרות, פעמים שהאיש רוצה לגרש והאשה אינה רוצה, וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לשם שמים, עתידין ליתן הדין, וכמו כן להיפך כשהאשה רוצה וכו' וכדי להנקם מהאשה מעכבים מלתת גט שלא לשם שמים, גם בזה לא בחר ה' ויש עונש מהשמים וכו'".

להלן נדון האם בכל מקרה של בני זוג החיים בפירוד זה זמן רב ניתן להסתמך על היתר זה.

בדבריו שם הוסיף הגר"ח פלאג'י תנאי נוסף והציב מועד וקצבה לכפיה על רקע זה של "אין סיכוי לשלום", וכתב: "והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, כבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבי"ד שלא יש תקווה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני, כדבר האמור". דינו זה שיכפו לגט כשאין סיכוי לשלום נאמר רק בזוג שהמתינו כבר י"ח חודש מעת פרוץ הסכסוך ביניהם.

מהו המקור למה שכתב שיש להמתין דווקא י"ח חודש? בפסקי דין רבניים (חלק ט עמוד 214) ביאורו שהשיעור של י"ח חדשים שקבע הגר"ח פאלאג'י נובע כנראה מחרם רגמ"ה שלא ירחק אדם מאשתו יותר מי"ח חדשים, כמו שהביא הגר"ח פאלאג'י בספרו חיים ושלום (ח"ב סימן א).

ובכן, בנידון שלפנינו עדיין לא עבר פרק זמן זה (שהרי חיים בנפרד רק כחצי שנה), ממילא על פניו לא נוכל להסתמך על ההיתר הנ"ל לחיוב גט, ועי' להלן.

ונדון במישור העקרוני, האם בכלל ניתן להסתמך על דינו זה של ר"ח פלאג'י לצורך חיוב גט בבני זוג המצויים בסכסוך זמן רב.

ובכן, בענין זה עסקו בפסקי דין רבניים (חלק ט עמוד 200, ערעור בבית הדין הרבני הגדול ירושלים בפני כב' הדיינים: הרב הראשי לישראל הרב שלמה גורן, נשיא, הרבנים יוסף קאפח ומרדכי אליהו בנידון גירושין או היתר נישואין במאוסה ונוהגת באלימות).

וכך כתבו שם (עמוד 213 והלאה): "אע"פ שבביה"ד הרבני הגדול הסתמכו באחד הפסקים על דבריו של הגר"ח פאלאג'י בזה, קשים הם דבריו מאוד מצד עצמם, מכיון שאינו מבחין בין כשמדובר לכוף את האשה לגט ובין לכוף את הבעל לתת גט, כי לכוף את האשה לקבל גט אין בזה איסור לכאורה לפי הגר"ח פאלאג'י השייך לעדות המזרח שלא קבלו עליהם את החרד"ג, וגם אינו דן שם לא בחדר"ג ולא בדין השבועה, אם לא מקבל בעת הנישואין שלא לישא אשה על אשתו, אז בודאי שרשאי בי"ד לכוף האשה לקבל גט כל שלדעת בי"ד מונעים אותם ע"י כך מעבירה, כמו שהסביר זאת באריכות הגר"ח פאלאג'י ז"ל בתשובה הנ"ל".

והוסיפו ביחס לכפיית הבעל: "אבל לכוף את הבעל לתת גט כל שאינו נכלל בדין כפיה לגט, אם יכפו עליו לתת גט הוי ליה גט מעושה שלא כדין שיש בזה איסור אשת איש. ואם הוא בין אלה שכופין אותו לגט, גם בלאו הכי כופין, ואיך קבע פשרה בדין זה ונתן קצבה של זמן לדבר שאין לו מקור בהלכה, ופסק שיש לכופן לתת גט. ומדבריו משמע בברור שמדובר גם על הבעל, שלאחר י"ח חדשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, אע"פ שאינו נכלל בין אלו שכופין אותו לגרש".

והוסיפו בהמשך הדברים: "גם בח"א סימן א הנ"ל דן הגר"ח פאלאג'י בבעיית חרם רגמ"ה במורדת ובאומר מאוסה עלי, וג"כ לומד להקל משיטת הרמב"ם וסיעתו דכופין את הבעל לגט באומרת מאיס עלי, ולא יהא כח האשה בשביל התקנה גדול מהאיש, וכמו שכתב הרא"ש בתשובה, ומביא שם מהרב פנים מאירות (ח"ג ריש סימן יט) דתקנת רגמ"ה דאדעתא דמורדת או מאיס עלי לא תיקן הגאון. אבל אין שם בח"א שום נטיה לכוף על גט ללא סיבה הלכתית שכופין על כך ורק משום שהם נפרדים זה מזו יותר מי"ח חדשים, כי שם מדובר כאשר ישנן סיבות אחרות שכופין עליהן ליתן או לקבל גט".

וגם הוסיף ר"ח פלאג'י עצמו שם וכתב: "וכל טצדקי דמצו ב"ד למעבד כדי שתקבל הגט ברצונה צריכים אנחנו לעשות כדי שבזה הנה אנחנו ניצולים מכמה פקפוקים ושלא ליכנס בסלע המחלוקת ובספק ספקא באיסור תורה או מדברי סופרים והרגמ"ה וכדומה. וכיון שראו בעיניהם בינם לשמים שהענין רחוק מן השכל וכבר עבר זמן ולא הועיל כלום, ואזי ישתדלו לרחק באופן שתקבל גיטה בכל מיני כפייה ובכל מיני ריצוי עד שיתרצו, וכן אם ראו הב"ד שהאשה תתרצה ואיזה מקרוביה משיא לה עצה שיקשה עורפה ולא תקבל גט, אזי יש לב"ד לנדות ולהחרים ולהבדל ממנה וממי שמסייע לה להכשילה ולתת לה עצה שלא תקבל גיטה להכשיל עוד לבעל בכבלי העיגון". הרי שגם הוא לא מיהר לכוף גירושין על האשה אף שאין סיכוי לשלום.

וסיימו והסיקו: "ברור איפוא שאין להסיק מתשובה זו של הגר"ח פאלאג'י שבסוף ספר חיים ושלום (ח"ב סי קיב) שום מסקנה הלכתית חדשה בדבר כפיה לגט, בין כאשר מדובר על כפיית האשה לדידן שקבלנו את החדר"ג, ובודאי שאין לדון על פיו כאשר מדובר על כפיית הבעל לתת גט רק על סמך המחלוקת שיש בין בני הזוג ונראה לבי"ד שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, שאז לפי דברי הגר"ח פאלאג'י יפרידו הזווג ולכופן לתת גט. זה תמוה מאד ואין לפסוק כך אפילו לכוף את האשה לגט, כל שאין נימוקים אחרים מצד ההלכה שכופין אותו לגרש או אותה לצאת, כפי שמבואר בשו"ע ובפוסקים. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ולכן לא נצרף שיטה זו לנימוקי פסק דיננו".

באיזה מקרה כן כתבו שיש להסתמך על היתרו של ר"ח פלאג'י הנ"ל? ובכן, כתבו שם שניתן להסתמך על כך אם האשה דינה כמורדת או שאומר הבעל "מאוסה עלי" ויש סיבה מבוררת לכך, וגם רגלים לדבר שטענתו אמת, שאם בנוסף על כך חיים בנפרד זה מזו כמה שנים ואין תקווה לשלום בית מחמתה שאז כופין אותה לקבל גט, או שמתירין לו לישא אחרת אם היא מסרבת לקבל גט.

ובכן, בנידון שלפנינו אכן האשה מאוסה על הבעל, זאת נראה מתוך טענותיו ואף ציין בפירוש זאת במכתב שהציג לבית הדין (בדין בעל הטוען "מאוסה עלי" עי' עוד בפת"ש אבהע"ז סימן עז סוף ס"ק ב), ואכן היה מקום להסתמך על כך בצירוף זה שאין סיכוי לשלום ולחייב את הצדדים בגט. ואולם, עצם העובדה שהסכסוך ביניהם אינו כה ארוך ואינו נמשך עדיין י"ח חודש, דבר זה עצמו מונע מאתנו להסתמך על דינו של ר"ח פלאג'י לכפיית גט.

ברצוני לציין כי למעשה ראיתי שכן מסתמכים על כך שאין סיכוי לשלום, אף מסברא בעלמא, ועי' בפסקי דין רבניים (חלק יא עמוד 362, ערעור בבית הדין הרבני הגדול ירושלים בפני כב' הדיינים: הראשל"צ הרב הראשי לישראל הרב עובדיה יוסף, נשיא, הרבנים י קאפח, מ אליהו בענין חיוב גט), שם כתבו במסקנות: "כשמתברר לבית דין כי לזוג אין כל סיכוי לחזור לשלום בית, פוסקים גירושין אף לפי תביעת הצד האשם בהפרת שלום הבית".

ושם (בעמוד 364) סכמו ובארו: "אחרי העיון בכל החומר שבכל התיקים, כולל תיקי בי"ד זה, נראה אמנם שאין האשה אשמה במצב האומלל שנוצר, וכל כולה, ואם תרצה אמור רוב רובה של האשמה רובצת על שכם הבעל, אך הלעולם תאכל חרב? ברור שאין להניח מצב זה להמשך ללא סוף, וכיון שברור שאין עוד תקנה, וזוג זה לא ישובו לחיות בשלום, יש לשים קץ ולהפריד בין הזוג". זהו הביאור למה שכתבו קודם שכאשר אין סיכוי לשלום יש לפסוק גירושין.

ובכן, ביחס לנידון שלפנינו, נראה שעדיין אין מקום לחייב את הבעל לתת גט לאשתו, אך מכיון שאנו סבורים שאין תביעתו לשלום בית כנה, יש לפסוק כי על הצדדים להתגרש זה מזה, ועליהם לנהל משא ומתן לעריכת הסכם גירושין ביניהם שיהיה מקובל על שני הצדדים.


חיוב גט לאשה החיה עם אשה זרה

הבעל טען כי לאשתו קשרים אשיים עם אשה זרה, ואף ב"כ האשה הודתה בכך בנוכחות האשה. האם זו עילה כדי לחייב את האשה לקבל גט.

ובכן, דין זה מקביל במהותו לבעל "רועה זונות".

אודות בעל "רועה זונות" (חי עם נשים זרות) מובא ברמ"א אבהע"ז סימן קנד סעיף א (בשם האגודה): "מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים, או שהודה, יש אומרים שכופין אותו להוציא וכו'".

מקור דין הרמ"א הוא מחידושי ספר אגודה ביבמות (סוף פרק הבא על יבמתו, ומובא בב"י באבה"ע סימן קנד), והביא שם ג' טעמים לכך: איבעית אימא קרא "אם תקח נשים על בנותי" (עינוי לאשה), איבעית אימא סברא, דגרע מכל הנהו בפרק המדיר (מצבים ומקרים בהם ניתן לכוף את הבעל לגט). הטעם השלישי מבואר שם: משום דרועה זונות יאבד הון, וסופו לא יהיה לפרנסה. דהיינו עצם הכפיה היא משום שהוא מכניס את עצמו למצב של איבוד ממונו, ולא יהיה לו מהיכן לפרנס את אשתו.

בערוך השולחן (הלכות גיטין סימן קנד סעיף טז) הוסיף עוד טעם, וכתב שאע"פ שעל שאר עברות שעושה הבעל ואינן נוגעות לאשה אין כופין אותו לגרש, מכל מקום ברועה זונות יש שכופין לגט, משום שזה ודאי נוגע לה, לעונתה, שהרי רועה זונות ממאס בהיתר (בביאת היתר) ובודאי שמאוס עליה, ואפשר שגם סכנה יש בדבר, ע"פ דבריו שם.

ועי' בפסקי דין רבניים (חלק א עמודים 13-12) אודות כפיית גט על בעל שהודה שהוא אינו מסוגל להוליד, שם כתבו בתוך הדברים כך: "רועה זונות, אינו מצד העבירה שברעיה אחרי זונות, כי אין דין כפיה לגט בגלל עבירות שאדם עובר, אלא בגלל הרס חיי המשפחה הבא כתוצאה מהנהגה כזו של הבעל, ועקב קלקול חיי המשפחה מעין זה שהבעל גרמו, זכאית האשה לדרוש גט".

נראה לומר שלפחות חלק מהטעמים הנ"ל קיימים גם באשה החיה עם אשה זרה ומואסת עקב כך בחיים עם בעלה. אשה זו גורמת עינוי לבעל, וכן גורמת להרס חיי המשפחה הבא מהנהגה זו.

וכבר ידועים דבר הרא"ש בשו"ת (כלל מב, ומובאים דבריו ברמ"א אבהע"ז סימן קיז סעיף יא) שבכל מקרה ומצב שכופין את הבעל לגרש, יכופו גם את האשה באותו מצב (כגון אשה נכפית, שכופין לגרשה כשם שכופין בעל נכפה, לשיטת הרא"ש. שלא תיקן רבנו גרשום שתהיה האשה עדיפה מהאיש). וא"כ, אם בעל רועה זונות סברו הפוסקים לכוף, נראה לפחות לחייב גט לאשה הנוהגת בדרך זו כלפי בעלה.

ואולם בנידון שלפנינו האשה עצמה מעוניינת לקבל את גיטה, והבעל הוא המעכב, א"כ אין משמעות לעובדה שיש מקום לכפותה על קבלת הגט.


מסקנה

על הצדדים להתגרש זה מזה.

על הצדדים לנהל משא ומתן על הסכם גירושין שיהיה מקובל על שני הצדדים.

על האשה לפתוח תיק לסידור גט.

ניתן ביום כ"ה טבת תשס"ח (03/01/2008)

(-) הרב ישראל שחור, אב"ד (-) הרב דניאל אדרי, דיין (-) הרב יצחק אושינסקי, דיין
העתק נאמן ומתאים למקור
הרב מנשה מילר
המזכיר הראשי