1. בפנינו שאלה מורכבת של סמכות בינלאומית, בנוגע לסמכות בית הדין לדון בתביעה הרכושית שנכרכה על ידי הבעל בתביעתו לגירושין.

2. הצדדים, אזרחי ישראל, נישאו בישראל כדמו"י ביום 17.6.02. ערב הנישואין ערכו ביניהם בני הזוג הסכם ממון מפורט, שאושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 13.6.02 על ידי בית המשפט לעניני משפחה במחוז תל אביב (רמת גן).

כארבעה חודשים לאחר הנישואין עברו הצדדים להתגורר בקליפורניה, ארה"ב, והשתלבו שם במעגל העבודה. לבעל אזרחות אמריקאית ולאשה רשיון עבודה בארה"ב ("גרין-קארד"). לבני הזוג בת קטינה שנולדה בארה"ב ביום 8.2.04.

ביום ה' תמוז תשס"ז (21.6.07) הגיש הבעל, באמצעות בא-כחו, עו"ד רפי שדמי, לבית הדין תביעת גירושין בה כרך את עניני מזונות האשה, מזונות הקטינה, משמורתה ועניני הרכוש שבין הצדדים.

ביום 19.11.07 הגיש ב"כ הבעל לבית הדין בקשה לתיקון כתב התביעה, בגדרה עתר לצמצם את התביעה שבפני בית הדין לענין הגירושין בלבד. ב"כ הבעל הסביר זאת בעובדה כי "המשיבה נקטה בהליכים משפטיים כנגד המבקש בארה"ב שם נתקיימו כבר דיונים בנושאים הכספיים ובנושא סדרי המגע והראיה שבין המבקש לבתו".

ביום 4.12.07 הגיש ב"כ הבעל לבית הדין בקשת הבהרה בה ביקש כי ייקבע שהתביעה שתידון בפני בית הדין אינה לגירושין בלבד, כי אם גם בקשר לתביעה לאכיפת הסכם הממון שנכרת בין הצדדים ואשר קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לעניני משפחה בתל אביב, וכפי שנכתב בסעיף 21 לפרשת התביעה בכתב התביעה המקורי. ב"כ הבעל טען כי לא יכולה להיות מחלוקת באשר לתוקפו של הסכם הממון, "ומשום כך יש לזקוף כטעות הבקשה שלא לדון בנושאי הרכוש".

ביום כ"ד טבת תשס"ח (2.1.08) התקיים בפנינו דיון אליו התייצבו ב"כ הצדדים והבעל. ב"כ האשה העלה טענה מקדמית לפיה אין בית הדין מוסמך לדון בענינים שנכרכו בגירושין, מאחר והצדדים גרו במשך תקופת נישואיהם בארה"ב והוגשו שם תביעות על ידי האשה. לדבריו, התביעות הוגשו שם ביום 15.6.07 והמסירה לבעל היתה ביום 20.6.07, בעוד שהתביעה בבית הדין הוגשה למחרת, ביום 21.6.07. לטענת ב"כ האשה, מהיחפזותו של הבעל להגיש את התביעה בבית הדין לאחר שכבר הוגשה התביעה בארה"ב, מוכח בעליל, שהתביעה אינה כנה. עוד הוסיף ב"כ כי עריכת הסכם הממון בישראל אינה מקנה סמכות, לא לבית המשפט בישראל ולא לבית הדין, ובפרט שבאחד השלבים הגיש ב"כ הבעל בקשה שלא לדון בענינים הכרוכים, אף שמאוחר יותר חזר בו מבקשה זו.

ב"כ הבעל קבל על כך שהאשה לא התייצבה לדיון בעוד שהבעל התייצב פעמיים בישראל (לצורך דיון זה ולצורך דיון קודם שנדחה), ודרש להשית עליה הוצאות בגין כך. כן טען ב"כ הבעל כי מכיון שהסכם הממון קיבל תוקף של פסק דין בישראל, כאן הוא מקומה של תביעה לאכיפת פסק הדין.

בסיומו של הדיון הורינו לב"כ הצדדים להגיש סיכומי ביניים ואסמכתאות בקשר לשאלת הסמכות. ב"כ הצדדים עשו כן. לאחר העיון בסיכומים אלו ביקשנו לקבל השלמה של הטיעונים בנקודות שלא היו ברורות לנו דיין, ושוב עשו כן ב"כ הצדדים. אנו משבחים אותם על העבודה הרצינית והיסודית שנעשתה על ידם. להלן נפרט את עיקרי טיעוניהם. נדון בהם ונכריע.

טענות ב"כ האשה

3. ראשית, טוען ב"כ האשה, כי במקרה זה מוגבלת סמכותו של בית הדין לעריכת גירושין דתיים כדת משה וישראל, וזאת מכח סעיף 4א' לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1983 (להלן: "חוק השיפוט"). לדבריו, בשאלה זו אין כל מחלוקת בין הצדדים, באשר התובע גילה דעתו על כך בבקשתו לתיקון כתב התביעה.

שנית, אין לבית הדין סמכות לפי סעיף 1 לחוק השיפוט, הואיל ואין מתקיים התנאי של "יהודים בישראל", שכן הנתבעת (ואף התובע) לא היו כלל בישראל במועד הקובע לנושא הסמכות, קרי: מועד הגשת התביעה. זאת ועוד, לצדדים במקרה דנן אין כל זיקה (ובוודאי שלא זיקה מספקת) שיש בה כדי להעניק סמכות לבית-הדין הנכבד בענייני הגירושין, מכח סעיף 1 לחוק השיפוט. בהקשר זה, ציין ב"כ האשה בתמצית את העובדות שלהלן: הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום 17.6.02. בסמוך לאחר נישואיהם (בחודש 10/02), עזבו בני-הזוג את מדינת ישראל ועברו להתגורר, דרך קבע, בלוס-אנג'לס, ארצות-הברית. בני-הזוג ידעו, כבר במועד אישורו של הסכם הממון שנכרת ביניהם בסמוך לנישואיהם, כי בכוונתם לעבור ולהתגורר בארצות-הברית ולמרות עובדה זו, לא מצאו אל נכון לקבוע כל קביעה שהיא באשר לסמכות הדיון. הם ידעו שהם יהיו תושבי ארצות הברית, ולמרות זאת הם לא ביקשו להעניק סמכות ייחודית לערכאה כלשהיא בישראל. מכאן - שלקחו בכלל חשבון, כי תהא ביניהם, בשעת הצורך, התדיינות בפני הערכאות בארצות הברית. במסגרת המעבר לארצות-הברית, "חיסלו" הצדדים, כל זיקה למדינת ישראל, לרבות: הפסקת הדיווח לביטוח הלאומי, ויתור על התושבות, מכירת הרכבים, הפסקת עבודתם בישראל וכיו"ב. בארצות הברית, נולדה לצדדים בתם היחידה, ביום 8.2.04. לצדדים תושבות בארצות-הברית, התובע והבת הקטינה הינם אזרחי ארצות-הברית ואילו הנתבעת בשלבי קבלת אזרחות אמריקאית (גרין-קארד). בין הצדדים מתנהל הליך גירושין כולל, בארצות הברית, שהוגש ביום 15.6.07 – במסגרתו נדונה סוגיית הסדרת גירושי הצדדים בהיבט האזרחי וכל הכרוך בכך: מזונות, משמורת והסדרי ראייה, וחלוקת הרכוש המשותף.

שלישית, ס"ק 4א(ה) לחוק השיפוט קובע מפורשות, כי "אין בהוראות סעיף זה כדי להקנות לבית הדין הרבני סמכות שיפוט בענינים הכרוכים בגירושין". בהתאם לסעיף זה, עשוי בית-הדין לקנות סמכות אך ורק בנושא הגירושין הדתיים, והוא משולל סמכות לדון בנושאים הכרוכים בגירושין. מטרת תיקון מס' 3 לחוק השיפוט, במסגרתו הוסף סעיף 4א הינה מתן פתרון לבעייתם של בני-זוג יהודים שנישאו כדמו"י, אשר אינם מתגוררים במדינת ישראל ואשר זקוקים לפתרון דתי הילכתי – דהיינו הסדרת גט כדמו"י – הא ותו לא. אין בסעיף זה, והמחוקק אף עמד על כך מפורשות בס"ק (ה), כדי להקנות סמכות שיפוט באלו מהנושאים הכרוכים בגירושין. גם מטעמי היעילות הדיונית, אין כל נימוק ראוי להקניית סמכות לבית-הדין בנושאים הכרוכים, מקום שבו הצדדים הינם תושבי ואזרחי מדינה זרה, הם אינם בישראל, עבודתם, ביתם, ילדתם, בריאותם, פרנסתם, רכושם – הכל מחוץ לישראל, מאז נישואיהם ועד היום. לטענת ב"כ האשה, נימוקים אלו עמדו בבסיס בקשת ב"כ הבעל לתיקון כתב התביעה, שבה ביקש לצמצם את התביעה בבית הדין לענין הגירושין בלבד. לאחר מספר שבועות, ככל הנראה לאחר שאחת מהחלטות הערכאה האמריקאית לא נשאה חן בעיניו, עתר הבעל, בבקשה נוספת ל"הבהרה" בה טען כי: "... יש לזקוף כטעות הבקשה שלא לדון בנושאי הרכוש..." וביקש להחזיר על כנה את ה"כריכה" של נושא הרכוש (להבדיל מיתר ה"כריכות" אותן זנח הבעל).

רביעית, הפורום הנאות לדיון בעניינים ה"כרוכים", מבחינת כלל מירב הזיקות, מחייב את התוצאה לפיה תהא נתונה הסמכות לבית-המשפט בלוס-אנג'לס. בכל הנוגע לנושא המשמורת וסדרי הראייה, הרי שבבחינת מושכלות ראשונים, הכלל הוא כי עניינם של הקטינים יידון במקום בו הם חיים, גרים, לומדים ומתחנכים. לענין מזונות הילדים והאשה, הרי שמתחייבת התוצאה לפיה ידון בנושא בית-המשפט במדינה בה מתגוררים הזכאים למזונות ובה הם מתכלכלים. לענין הרכוש, הדין הינו, כי הפורום הנאות לדיון הינו מקום הימצאו של הרכוש. לצורך שקילת ובחינת זהותו של הפורום הנאות ינקוט בית המשפט במבחן "מירב הזיקות" הרלבנטיות לנשוא התובענה. כלומר, על בית הדין לבחון את מידת זיקתם של הצדדים כמו גם נסיבות הסכסוך - לישראל. בנסיבות הענין, לא יכול להיות כל ספק (ואף לא צל צילו של ספק), כי מירב (אם לא כלל) הזיקות - הנובעות מהעובדה שהצדדים הינם תושבי ארצות-הברית, שם הם גרים, שם הם מתפרנסים, שם נולדה ומתחנכת ביתם, שם רכושם – מחייב את התוצאה, כי הפורום הנאות והמתאים לדיון בכל העניינים הקשורים להתרת נישואיהם הינו בבית-המשפט המוסמך בלוס-אנג'לס.

חמישית, בקשר לטענת הפורום הנאות, מוסיף ב"כ האשה וטוען, כי קיום דיון בפורום בית הדין בישראל, בעת שיש "הליך תלוי ועומד" בבית המשפט בארה"ב, יגרום עוול לאשה ויהווה שימוש לרעה בהליכי משפט מצד הבעל. לטענתו, בכתב תביעתו ביקש הבעל להעלים מעיני בית-הדין הנכבד, בחוסר כנות ובחוסר תום-לב העולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט, את העובדה שהוגשו הליכים קודמים באותם עניינים ממש, בבית-המשפט בלוס-אנג'לס (ואשר היו בידיעתו המלאה באותו מועד). האשה מתגוררת בארצות-הברית, הבת הקטינה מתגוררת בארצות-הברית, רכושם ופרנסתם של הצדדים בארצות-הברית – באופן שבו ברי, כי ניהול ההליך בישראל יהווה הכבדה וטרדה מיותרת ובאופן העולה על הנדרש לגבי האשה. זאת ועוד, משקדמה תביעת האשה לערכאה בחו"ל לתביעתו של הבעל - קנה בית-המשפט בחו"ל את סמכות הדיון ועל בית-הדין הנכבד לקבוע, בבחינת עקרון כיבוד הערכאות הבינלאומי, כי בית-הדין הנכבד משולל סמכות לדון בנושאים התלויים ועומדים. זאת ועוד, בית-המשפט בארצות-הברית, אף נתן, במסגרת ההליכים התלויים ועומדים בפניו החלטות שיפוטיות שונות, הן בנושא המזונות, הן בנושא המשמורת והסדרי הראיה, והן בנושאים הרכושיים. בנסיבות אלו, הרי שבמידה ולא ימשוך בית-הדין הנכבד את ידיו מהדיון בנושאים ה"כרוכים", כמתחייב מכללי כיבוד הערכאות ההדדי, עלולות חלילה להינתן החלטות סותרות.

שישית, מאידך גיסא, ובהסתמך על "חזקת שוויון דינים", לא ייגרם עוול לבעל על ידי שלילת הדיון בענינים הכרוכים בבית הדין הרבני. שהרי הבעל מתגורר בארצות-הברית, פרנסתו הינה בארצות-הברית, נכסיו הינם בארצות-הברית, בתו בארצות-הברית - באופן שבו לא תיגרם לו כל טרדה ו/או כל עוול בגין ניהול ההליך המשפטי בארצות-הברית. בכל הנוגע לסעדים המשפטיים שיוענקו לכל אחד מהצדדים במסגרת ההליכים המתנהלים בארצות-הברית, הרי שיש להחיל, במקרה זה, את ההנחה המבוססת על חזקת "שוויון הדינים" באשר להליך שיחול. מכל מקום, הרי שעסקינן במדינת ארצות-הברית. חזקה על ערכאה משפטית מוסמכת במדינה נאורה, מובילת העולם החופשי, כי תוצאותיה המשפטיות יביאו לכלל עשיית משפט צדק, ושלא יקופחו זכויותיו של מי מבעלי הדין.

כפועל יוצא מהאמור לעיל, בהתחשב בכללי הפורום הנאות, לאור העובדה, כי לנתבעת תיגרם טרדה ועוול מיותר מעצם קיום ההליך במדינת ישראל, לאור היעדר כל טרדה ועוול לתובע, לאור העובדה שההליך בארצות-הברית בנושאים החופפים לאלו שביקש הבעל "לכרוך" בפני בית-דין זה קדם לתביעה שהוגשה לבית-דין זה, ולאור כל יתר הנימוקים המצטברים שהובאו לעיל – הרי שסמכות הדיון נתונה, אך ורק לערכאות השיפוט האמריקאיות.

שביעית, מעבר לכך, לאור העובדה כי בעת פתיחת ההליך בישראל היה הליך תלוי ועומד בבית המשפט בלוס אנג'לס, ובהתאם לחזקת שוויון הדינים, פסק דין שיינתן על ידי בית הדין בישראל לא ייאכף על ידי רשויות המשפט בארה"ב. ממילא, יהווה הדיון בבית הדין "הליך סרק" מיותר שיביא את הצדדים לכלל כפל דיונים ולכלל הוצאות מיותרות ולבזבוז זמן שיפוטי יקר, ללא כל תועלת.

לאור מכלול הנסיבות והנימוקים שפורטו, מבקש ב"כ האשה לקבוע, כי בית-הדין משולל סמכות לדון בכל הנושאים הכרוכים בגירושין, להבדיל מנושא הגירושין הדתיים בלבד, וכי בית המשפט בלוס אנג'לס הוא המוסמך לדון באלו.

טענות ב"כ הבעל

4. כמבוא לטענותיו מדגיש ב"כ הבעל, כי בני הזוג, בהיותם אזרחי ישראל ותושביה, חתמו ערב נישואיהם על הסכם ממון שקיבל תוקף של פסק דין על ידי ערכאה משפטית מוסמכת בישראל. כיום מנסה האשה להתנער ממנו שלא כדין בהליך המשפטי בארה"ב. בית הדין הרבני משמש כאורגן של המדינה וכערכאה שיפוטית לכל דבר וענין, ומסמכותו הטבעית והטבועה ליתן החלטה הקובעת כי הסכם הממון בין הצדדים שריר וקיים והוראותיו חלות ומחייבות את הצדדים גם מחוץ לגבולות המדינה. במקרה שלפנינו הצדדים הביעו רצונם והסכמתם להתגרש זמ"ז, לאישה ולקטינה נפסקו מזונות זמניים ונושא המשמורת והסדרי הראייה הוסדר גם כן. יוצא, איפוא, שהנושא היחיד העומד, לכאורה, לדיון הוא הנושא הרכושי. אלא מאי? הלכה למעשה, גם נושא זה הוסדר בין הצדדים באמצעות הסכם הממון שביניהם. בשום שלב שהוא, לא הגישה האשה תביעה לביטול ההסכם, לא טענה נגדו ולא ערערה על פסק הדין. לפיכך, הסכם הממון שריר וקיים, ושהייתם של הצדדים בארה"ב אינה מבטלת את המשטר הרכושי שנטלו על עצמם הצדדים ערב נישואיהם זל"ז. למרות זאת, האישה מנסה בבית המשפט בארה"ב ליצור "אבק של סכסוך" בין הצדדים, שעה שזה אינו קיים כלל ועיקר, לשם השגת יתרונות רכושיים, תוך ניסיון לרוקן מתוכן פסק דין אשר ניתן כדין, כשורה ועל פי רצון והסכמת הצדדים מדעת.

באשר לגוף שאלת הסמכות טוען ב"כ הבעל כי, ראשית, תביעת הגירושין של הבעל הוגשה ונובעת מסעיף 1 לחוק השיפוט. הבעל והאישה הינם אזרחי מדינת ישראל. הבעל, בנוסף על היותו אזרח מדינת ישראל, הינו אזרח ארצות הברית, אך האישה הינה אזרחית מדינת ישראל בלבד ואינה בעלת אזרחות אמריקאית. מעבר לאמור הרי שהצדדים הינם גם תושבי מדינת ישראל כיוון שמרכז חייהם בארץ: הצדדים נשאו זל"ז בארץ, הצדדים ערכו ביניהם הסכם ממון שאושר ע"י ערכאה משפטית בישראל שעה שידעו שיסעו לשהות למשך תקופה בארה"ב, לצדדים השקעות כספיות בארץ, לרבות קרן פנסיה פעילה בישראל; הצדדים כמעט ולא צברו רכוש בארה"ב (הצדדים לא רכשו בית מגורים אלא התגוררו כל משך שהותם בארה"ב בשכירות) והחלק הקטן אותו צברו משמש עבור צרכי קיום ופרנסה; הצדדים, עובר לפרוץ הסכסוך, נהגו לבקר בארץ מספר פעמים בשנה; משפחות המוצא, הן של הבעל והן של האישה, מתגוררות בישראל; נוסף על כך, לבתם של הצדדים הוענק שם ישראלי, על מנת שברבות הימים עם שובם של הצדדים ארצה תוכל להתהדר בשם ישראלי נפוץ. כמו כן, יש להעניק משקל רב לכוונת הצדדים לשוב ולהתגורר בישראל, כעולה וכמוכח מפנייתה של האישה מיום 8.2.2006 לקונסוליה הישראלית בענין זכויותיהם של תושבים חוזרים – returning citizens. אמור מעתה כי מאחר ושני הצדדים הינם אזרחי ישראל וקיימות להם זיקות נוספות לישראל, הריהם ממלאים אחר התנאים הנקובים בסעיף 1 לחוק השיפוט, ומכאן שלבית הדין הרבני הסמכות המלאה לדון על פיו.

שנית, על פי מערכת העובדות המונחת לפנינו, ומתוקף היות הצדדים אזרחי מדינת ישראל בעלי זיקות מוכחות למדינת ישראל, הרי שממילא ניתן לכרוך במפורש עניינים לתביעת הגירושין על פי סעיף 3 לחוק מכוח סעיף 1 לחוק, וכלל אין נפקות, בענייננו, לשאלה האם ניתן לכרוך נושאים לתביעת גירושין שהוגשה מכח סעיף 4א'. סעיף 1 לחוק הינו סעיף כללי יותר מסעיף 4א, שבו מקרים ספציפיים, שבהתקיים אחד מהם קונה ביה"ד סמכותו לדון בתביעת גירושין. אין מטרת התיקון, חלילה, לצמצם סמכויותיו של בית הדין הרבני בבואו לדון בתביעות גירושין, בוודאי לא במקרה בו מדובר בבעלי דין שהם אזרחי מדינת ישראל בעלי זיקות לארץ, הכוללות בין היתר הסכם ממון, שאושר ע"י ערכאה שיפוטית בישראל וקבל תוקף של פסק דין. לשון הרישא של סעיף 4א(א) קובעת: "בלי לגרוע מסמכויות השיפוט לפי סעיף 1...". הווה אומר שאין בכוחו של סעיף 4א לצמצם או לשלול מסמכויותיו של בית הדין הרבני הנתונות לו על פי סעיף 1, אלא להוסיף ולרבות על סעיף 1 לחוק ועל כן מקרה שבו בעל דין לא נופל בד' אמות סעיף 4א', אין זה אומר שהוא לא נופל תחת הגדרת סעיף 1 לחוק!

שלישית, מירב הזיקות, שתפורטנה להלן, קיימות לישראל ולפיכך היא הפורום הנאות לדון בסכסוך שבין הצדדים: הצדדים נשאו זל"ז בארץ; לצדדים זיקה משפטית למדינת ישראל – הצדדים, ערב נישואיהם זל"ז, ערכו על פי חוק יחסי ממון, הסכם ממון, שאושר ע"י ערכאה שיפוטית ישראלית. יתרה מזאת, הבעל עובד ומשתכר, בארה"ב מחברת בת ישראלית. אותה חברה בה הועסק בישראל במשך שנים לא מועטות; רובו המוחלט של רכוש הצדדים נצבר בישראל עוד קודם לנסיעת הצדדים לארצות הברית, והוא מצוי בישראל, הואיל והצדדים ידעו כי ישובו להתגורר בארץ. לבעל רכוש בארץ הכולל בין היתר כספים, חסכונות ומניות ערך בבית ההשקעות "מנורה גאון" ולאישה צבירת זכויות פרישה וקרנות השתלמות. כמו כן לצדדים קרן פנסיה פעילה בישראל, עובדה המעידה גם היא על הזיקה לישראל ועל כוונת הצדדים לשוב ולהתגורר בארץ. הרכוש המפורט בסעיף דנן, ואשר נמצא בישראל, מהווה את רוב רובו של כלל הרכוש המצוי בבעלות הצדדים; הצדדים לא צברו נכסים ולא רכשו בית מגורים קבוע בארצות הברית, וכל זמן שהותם שם התגוררו בשכירות, בשל הידיעה שישובו להתגורר בארץ; משפחות המוצא של הצדדים מתגוררות במדינת ישראל; הצדדים, עובר לפרוץ הסכסוך, נהגו לבקר בארץ מספר פעמים בשנה, ורק בשנת 2006 ביקרו בארץ פעמיים, כאשר כל ביקור נמשך מספר שבועות; לבתם של הצדדים הוענק שם ישראלי, על מנת שברבות הימים, עם שובם של הצדדים ארצה, תהא בעלת שם ישראלי נפוץ. כוונת הצדדים, מאז ומעולם, היתה לשוב ולהתגורר בארץ, ונסיעתם לארה"ב הוגדרה מלכתחילה כזמנית וארעית. בשנת 2006 פנתה האישה לקונסוליה הישראלית לברר על זכויותיהם של תושבים חוזרים. בספטמבר 2006 בעת ביקורם בארץ התגלע בין הצדדים חיכוך אשר במהלכו ביקשה האישה מהבעל לאפשר לה להישאר עם בתם בישראל בסמוך למשפחתה, אך בסופו של דבר ולאחר פיוס ביניהם, החליטו הצדדים לשוב לארה"ב לתקופה מוגבלת שבסיומה יחזרו לארץ באופן סופי; עת הגישה האישה תביעותיה בארצות הברית, סוכם בין עורכי הדין המייצגים את הצדדים בארה"ב כי הבעל ירכוש עבור האישה ובתם הקטינה כרטיס טיסה לישראל. לאור אלו ועוד, טוען ב"כ הבעל כי ברור שלמדינת ישראל, ולבית הדין הרבני כאורגן של המדינה, קיימות מירב הזיקות הרלבנטיות לסכסוך שבין הצדדים.

רביעית, המשכת התביעה הרכושית בישראל בפני בית הדין הרבני אינה גורמת עוול לאשה בהיותה מטרידה ואינה מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. כוונת האישה להתגרש מהבעל בזמן שהותם בארה"ב הינה מטעמים פסולים של ניסיון להשיג ממון, תוך כפירה בהסכם הממון שביניהם, ומתוך כוונה ברורה לחזור לישראל עם סיום הליך הגירושין. האשה היא העושה שימוש לרעה בהליכי משפט שנקטה בארה"ב, ביודעה כי הוראות פסק הדין שאישר את הסכם הממון שבין הצדדים סותרות את הדין במדינת קליפורניה לענין חלוקת רכוש. בית המשפט שם טרם דן בנושא הרכושי, וממילא אין האשה נפגעת מניהול ההליך המשפטי בישראל. יתר על כן, גם בנושא הרכושי, בו לכאורה קיימת מחלוקת, נפסקו על ידי בית משפט מוסמך בישראל הוראות ברורות כיצד על בני הזוג לפעול במקרה של פרידה או גירושין, וכל שנותר הוא לאכוף את קיומן.

חמישית, להחלטה בדבר הפסקת התביעה, אם תינתן חלילה, מעבר לעוול שתסב לבעל באופן אישי, עלולה להוות תקדים בו לא יכובדו פסקי דין ישראליים של ערכאות המשפט השונות של מדינת ישראל בשל שהותם של צדדים מחוץ לגבולות המדינה. תקדים מסוכן זה סותר כל מדיניות שיפוטית, את תקנת הציבור ופוגע פגיעה אנושה בריבונותה של מדינת ישראל. אם בית המשפט בארה"ב יחליט שלא לכבד את פסק הדין שניתן בישראל, על הבעל יהא לחלוק עם האישה רכוש שמוגדר בהסכם כ"רכוש הבעל", דבר אשר סותר הן את הסכם הממון, והן את סעיף 15 לחוק יחסי ממון בין בני זוג 1974– התשל"ג, לפיו "על יחסי הממון בין בני זוג יחול חוק מושבם בשעת עריכת הנישואין, אולם רשאים הם בהסכם לקבוע ולשנות יחסים אלה בהתאם לחוק מושבם בשעת עשיית ההסכם". הסעד שעלול לקבל הבעל בבית המשפט בארה"ב לא רק שאינו דומה במהותו לסעד המקובל בחלוקת רכוש בין בני זוג בישראל, שכן הדין האמריקאי מנוגד להסכם הממון ולסעיף 5 בחוק יחסי ממון, אלא הוא יהווה נזק כלכלי עצום עבור הבעל, אותו ביקש למנוע באמצעות הסכם הממון שנחתם וקבל תוקף של פסק-דין. תוצאה כגון זו קשה מנשוא ותהיה בלתי סבירה באופן קיצוני, זאת כאמור מלבד הפגיעה העמוקה בסמכות ערכאות השיפוט בישראל וריקון מתוכן של פסקי דינן האמורים להיאכף בחו"ל. תוצאה חמורה נוספת להפסקת התביעה בבית הדין היא שעל הבעל יהא לאכוף את הסכם הממון, פסק הדין, כפסק דין זר, דבר אשר יסרבל וייקר את ההליכים המשפטיים שלא לצורך. אכיפת פסק הדין כפסק דין זר תדרוש הבאת מומחים והוכחת הדין הישראלי, וגם במקרה דנן, עלול להיווצר מצב בו חו"ח לא יקויים פסה"ד הישראלי.

ששית, ההחלטה מטעם בית הדין הרבני כי הסמכות לדון בתביעה הרכושית הכרוכה בגירושין נמצאת בסמכותו, ושערכאת השיפוט בארה"ב משוללת סמכות לדון בנושא הרכוש וחלוקת הממון בין הצדדים, תחייב את ערכאת השיפוט בארה"ב והיא תהיה מנועה מלדון בנושא זה. בבית המשפט בארה"ב טרם התקיים דיון בנושא הרכושי והוא עתיד להתקיים אך ורק ביום 29.4.2008. בדיון זה ידון בית המשפט בארה"ב בתוקפו של הסכם הממון בין בני הזוג, בפירוש שלו ובטענת הפורום הנאות, ולא בחלוקת הרכוש לגופה. הדיון בפני בית הדין הרבני לא יהא בגדר דיון סרק כיוון שבית המשפט בארה"ב יהא מחויב לכבד את החלטת ביה"ד על פי עקרון כיבוד ערכאות החל גם על ערכאות משפט זרות.

דיון והכרעה

5. ערב נישואיהם כרתו בני הזוג הסכם ממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין. אכן, אין התייחסות בהסכם הממון לערכאה המשפטית אשר תיישם בעת הצורך את הוראותיו. עצם אישורו של ההסכם ומתן פסק דין להוראותיו על ידי בית משפט ישראלי, אינו מוביל לקביעה כי לפורום הישראלי, ויהא זה בית המשפט לעניני משפחה או בית הדין הרבני, קיימת סמכות נמשכת או ייחודית לדון בסכסוך שיתגלע בקשר לתוקף ההסכם, לפרשנותו או לאכיפתו.

הצדדים מנהלים הליכי גירושין מקבילים בארה"ב ובישראל. אף שבתחילה נסובו ההליכים המקבילים הן לגבי הגירושין והן לגבי כל הכרוך בגירושין, כיום הצטמצמה יריעת המחלוקת. ביחס לשאלת הפורום המוסמך לדון בהליכי הגירושין, מסכימים שני הצדדים כי בית הדין מוסמך לדון בתביעת הבעל לגירושין כדמו"י. שני הצדדים מסכימים כי עניני מזונות האשה והבת וכן ענין משמורתה יידונו בבית המשפט בארה"ב. בשלב מסויים דומה היה כי מוסכם שבית המשפט בארה"ב הוא שידון אף בענין הרכוש. אך ב"כ הבעל ביקש להבהיר כי טעות נפלה והוא עומד על עתירתו בענין הרכוש כפי שנוסחה בתביעת הגירושין שהוגשה לבית הדין, שזו לשונה:

"21. עניני רכוש:

בין הצדדים נחתם ביום 13.6.2002 הסכם יחסי ממון (להלן: "ההסכם") שאושר וקיבל תוקף של פסק דין ע"י בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן.

***עותק של הסכם יחסי הממון מצורף לתביעה זו ומהווה חלק בלתי נפרד הימנה – מסומן באות "א".

ביה"ד הנכבד יתבקש לאכוף הוראות הסכם זה בכל הנוגע ליחסים הממוניים והרכושיים שבין הצדדים."

ב"כ האשה טוען כי הבעל חזר בו מנכונותו לקיום הדיון בבית המשפט בארה"ב, לאחר שהתקבלה שם החלטה שלא נשאה חן בעיניו, אך על פי "חזקת שוויון הדינים", יש לומר כי אין הבדל בין ישראל לארה"ב, ביחס לדיני יחסי ממון שבין בני זוג. ב"כ הבעל טוען, כי הדין בקליפוניה, המדינה בה מתגוררים הצדדים בארה"ב, אינו מכיר בתוקף הוראות הסכם הממון, ולפיכך, אין לוותר על זכותו של הבעל להתדיין בענין הרכוש בבית הדין בישראל. בשלב זה מבקש הבעל כי בית הדין יתן פסק דין הצהרתי לפיו הסכם הממון שנכרת בין הצדדים ערב נישואיהם, הינו בר תוקף וכי רכוש הצדדים יתחלק בהתאם להוראות ההסכם שקיבלו תוקף של פסק דין. לדברי ב"כ הבעל, פסיקתו של בית הדין תכובד על ידי הערכאות בארה"ב.

6. בית הדין הרבני בישראל הוא חלק בלתי נפרד מן הרשות השופטת בישראל. סמכותו הדתית של בית הדין נובעת מדין התורה שניתנה למשה בסיני – תורה שבכתב ותורה שבעל-פה. סמכותו החוקית של בית הדין הרבני נובעת מדין המדינה. חוקי מדינת ישראל הם המעצבים את גדרי הסמכויות החוקיות של בתי הדין הרבניים בישראל. על פי החוק, לבית הדין הרבני סמכות ייחודית לדון בעניני גירושין של יהודים, אזרחי המדינה או תושביה. לבית הדין הרבני סמכות מקבילה לזו של בית המשפט לעניני משפחה בישראל לדון בעניני משפחה, כגון מזונות אשה וילדים, החזקת הילדים וביקוריהם וחלוקת רכוש של בני זוג, כאשר ענינים אלו נכרכו בגירושין. כריכת ענינים אלו בגירושין, כדין ובכנות, הופכת את הסמכות המקבילה של בית הדין לסמכות ייחודית, ובלבד שבעת הכריכה לא היתה תלויה ועמדת תביעה באותם ענינים בבית המשפט לעניני משפחה. וזו לשונם של סעיפי חוק השיפוט, הנוגעים לענין:

1. שיפוט בעניני נישואין וגירושין
עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים.
...
3. שיפוט אגב גירושין
הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג.

לפני כשנתיים הרחיבה הכנסת - בית המחוקקים הישראלי - את סמכותם של בתי הדין הרבניים לדון בעניני גירושין של יהודים. עיקרו של התיקון לחוק השיפוט הוא, כמפורט בסעיף 4א לחוק השיפוט, כי בלי לגרוע מסמכויות השיפוט לפי סעיף 1, לבית דין רבני בישראל יהיה שיפוט ייחודי בתביעה לגירושין בין בני זוג יהודים שנישאו על פי דין תורה, כאשר הזיקה של בני הזוג או של מי מהם לישראל היא בדרגת הזיקות המפורטות באמנת האג בדבר הכרה בפסקי דין של גירושין ופירוד משפטי משנת 1970.

אכן, בסעיף 4א(ה) נאמר כי "אין בהוראות סעיף זה כדי להקנות לבית הדין הרבני סמכות שיפוט בענינים הכרוכים בגירושין". אך שאלה היא, אם לא ניתן לכרוך בתביעת גירושין שלפי סעיף זה ענינים הניתנים לכריכה על פי סעיף 3 לחוק השיפוט. לכאורה ניתן לומר כי הכוונה היא שאין בהוראות "סעיף זה" כשלעצמן כדי להקנות סמכות שיפוט בענינים כרוכים, אך הן אינן מונעות כריכה מכח סעיף אחר של חוק השיפוט. לדעת ב"כ האשה, התשובה לשאלה שלילית בהחלט. לדעת ב"כ הבעל, השאלה אינה מתעוררת, מאחר וסמכות השיפוט במקרה זה נובעת מסעיף 1 לחוק ולא מסעיף 4א לחוק, ולגבי תביעת גירושין שעל פי סעיף 1 לחוק אין חולק כי ניתן לכרוך בה ענינים לפי סעיף 3 לחוק. משאלו עמדות ב"כ הצדדים, איננו מוצאים לנכון לדון בשאלה זו, ונותיר אותה לעת מצוא.

7. יש קושי מסויים בעמדת ב"כ הבעל. עמדתו אינה עקבית, והיא "פוסחת", לכאורה, "על שני הסעיפים". בכתב התביעה שהגיש לבית הדין אין התייחסות מפורשת לסעיף החוק המהווה את המקור החוקי לסמכות השיפוט של בית הדין לדון בתביעת הגירושין על כריכותיה. אכן, אין חובה על פי סדרי הדין הנוהגים בבית הדין הרבני, לציין את המקור החוקי לכך. לכאורה, נראה היה על פי נוסח כתב התביעה כי היא מבוססת על סעיפים 1 ו-3 לחוק השיפוט. אך בבקשה לתיקון כתב התביעה שהגיש ב"כ הבעל, בעת שסבר כי יסתפק בשיפוטו של בית הדין בתביעת הבעל לגירושין, ללא דיון והכרעה בענינים הכרוכים, ציין במפורש את סעיף 4א לחוק השיפוט כמקור החוקי לסמכות בית הדין. אח"כ ביקש להבהיר כי טעות נפלה ובית הדין מתבקש לדון בתביעה הרכושית שנכרכה בגירושין, אך לא התייחס בבקשת ההבהרה ואף לא בסיכומי הביניים לשאלת המקור החוקי לסמכות בית הדין לדון. רק בטיעונים המשלימים שהוגשו על ידו דן ב"כ הבעל בפרוט בסוגיה זו, והדגיש, כאמור לעיל, כי בית מוסמך לדון בתביעת הגירושין ובענין הרכוש שנכרך בה, מכוח סעיפים 1 ו-3 לחוק השיפוט.

לאחר העיון, ולא בלי התלבטות, אנו מחליטים לראות את כתב התביעה של הבעל כמתוקן באופן שבתביעת הגירושין נכרך מלכתחילה ענין הרכוש של הצדדים, ורק הוא. על פי סעיף ע"ח לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל – התשנ"ג, בעל דין הרוצה לבטל תביעה או בקשה שהוגשה על ידו, יגיש על כך בקשה בכתב. ההחלטה אם לקבל את הבקשה או לדחותה מסורה לשיקול דעתו של בית הדין. ללא מתן החלטה כאמור, ממשיכה התביעה להיות תלויה ועומדת. במקרה דנן, בטרם שקל בית הדין את הבקשה לבטל את כל התביעות שנכרכו בגירושין, ועוד בטרם הספיקה האשה להתייחס לבקשה זו, חזר בו הבעל מבקשתו לבטל את התביעה הרכושית. לאשה לא נגרם נזק דיוני וכל נזק אחר, מבקשת הביטול ומן הבקשה להבהיר כי התביעה הרכושית ממשיכה להיות תלויה ועומדת כבראשונה, בהתאם לכתב התביעה המקורי. איננו שוללים את האפשרות, כפי שנטענה על ידי ב"כ האשה, שהבעל חזר בו מנכונותו לבטל את כל התביעות הכרוכות בבית הדין לאחר שניתנה על ידי בית המשפט בארה"ב החלטה שלא נשאה חן בעיניו. אך טיבה של החלטה זו לא הובהר לנו על ידי ב"כ האשה. אף שב"כ האשה צרף להשלמות הטיעון בכתב שהגיש, צילומים של למעלה מ-100 מסמכים מתוך ההליכים המשפטיים שבין הצדדים בבית המשפט בלוס אנג'לס, לא ראינו שם מסמך שהינו החלטה של בית המשפט בארה"ב בענין רכוש הצדדים, ומכל מקום ב"כ האשה לא הפנה אליו או אל כל החלטה אחרת. מצד שני, הבעל צועק חי וקיים כי הדין בקליפורניה שונה באופן מהותי מזה בישראל, ואם תימחק תביעתו הרכושית בבית הדין הוא עומד להינזק באופן שאינו בר תיקון. טענה זו, כשהיא עומדת בפני עצמה, אינה עילה מספקת לקביעת סמכותו של בית הדין, אך יש לתת לה משקל משמעותי לצורך קביעת היקף כתב התביעה (וראו והשוו: סעיף ס"ד לתקנות הדיון, העוסק במצב של אי-התאמה בין טענות כתב התביעה לבין טענות התביעה בעל-פה). בנסיבות אלו, ובהתאם לתקנות הדיון, ומאחר ומצב הדברים מבחינת האשה בעת חזרת הבעל מבקשת הביטול, זהה למצב בו היתה בעת הגשת כתב התביעה המקורי והמצאתו לידיה, יש לראות את התביעה הרכושית כתלויה ועומדת בבית הדין.

לפיכך, אין לייחס חשיבות מופרזת לעמדה שהובעה על ידי ב"כ הבעל בבקשת התיקון לפיה סמכות בית הדין, כפי שראה אותה באותה עת, היא מכח סעיף 4א לחוק השיפוט. אמנם כן, אם אין עומדות בפני בית הדין תביעות הכרוכות בגירושין, די בסעיף 4א לחוק השיפוט כדי להוות מקור לסמכות השיפוט בדבר הגירושין. אולם, משהתברר כי טעות נפלה אצל הבעל והוא מבקש לחזור בו מן הטעות, יש לאפשר לו לדבוק בטענתו כי סמכות בית הדין לדון בתביעות הבעל היא מכח סעיף 1 וסעיף 3 לחוק השיפוט.

8. עתה עלינו לבדוק, אם אכן מתקיימים בצדדים תנאי סעיף 1 לחוק השיפוט. כזכור, טענת ב"כ האשה היא, כי לבד מאזרחותם הישראלית אין לצדדים זיקה לישראל, בודאי לא זיקה מספקת, על פי תנאי סעיף 1 לחוק. איננו מקבלים טענה זו. הזיקה לישראל הדרושה לבני זוג יהודים שהינם אזרחי ישראל הינה תלוית נסיבות והקשר. על הזיקה להיות אמיצה וממשית דייה כדי להצדיק רכישת סמכות על ידי בית הדין, אך אין היא חייבת להגיע כדי תושבות. כדברי השופט ביניש (כתוארה אז) בבג"ץ 8754/00 רון נ' בית-הדין הרבני הגדול (להלן – בג"ץ רון) פ"ד נו(2) 625, 642:

"...[] כאשר עסקינן במי שהוא נתבע בבית-הדין הרבני, הרי התיבה "בישראל" דורשת "זיקה" בינו לבין ישראל, מעבר להיותו יהודי בעל אזרחות (או תושבות) ישראלית. השאלה מהי אותה "זיקה" ומתי תהא "הזיקה" מספקת דייה כדי למלא אחר התיבה "בישראל" היא שאלה תלוית נסיבות והקשר, וקשה ליתן לה הגדרה ממצה. תכליתה של התיבה "בישראל" בסעיף 1 לחוק היא להקפיד כי סמכותם של בתי-הדין הרבניים בישראל לא תשתרע על כל יהודי באשר הוא, אלא תחול היא בגבולות המוכרים והמקובלים בקהילה הבינלאומית. לעתים, זיקת האזרחות, כשלעצמה, אינה חזקה דייה כדי להצדיק הקניית סמכות שיפוט לבית-הדין הרבני, אם למשל אותו נתבע אזרח ישראל נטש את הארץ לפני שנים רבות. במצבים מעין אלה ברי כי אין די בקשר פעוט או ארעי בלבד של הנתבע לארץ; על הזיקה להיות אמיצה וממשית דייה כדי להצדיק רכישת סמכות על-ידי בית-הדין הרבני. עם זאת כל עוד הנתבע הוא יהודי אזרח ישראל, אין זיקתו לארץ חייבת להגיע כדי תושבות, שהרי נאמר בסעיף 1 הנ"ל "אזרחי המדינה או תושביה" (ההדגשה שלי – ד' ב') (ראו גם ע"א 3868/95 הנ"ל [5], בעמ' 847, אך ראו דעת היחיד של השופטת נתניהו בבג"ץ 3664/92 ביגר נ' ביגר [7], בעמ' 248)."

אין חולק כי הצדדים נישאו בישראל וערב נישואיהם ערכו בישראל הסכם ממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין. משפחות המוצא של הצדדים מתגוררות בישראל. הצדדים נהגו לבוא לישראל לעתים מזומנות. לבתם של הצדדים, אף שנולדה בארה"ב, ניתן שם ישראלי. האשה התכתבה עם הקונסוליה הישראלית בקשר לזכויות של "אזרחים חוזרים". בהסכם פשרה הנושא תאריך משלוח פקס' מיום 25/6/07 ואשר צורף על ידי ב"כ שני הצדדים להשלמות הטיעון, הוסכם כי הבעל ירכוש כרטיס טיסה עבור האשה והבת, לצורך שהיה של ארבעה שבועות בתקופת הקיץ בישראל. די באלו, ואף בחלק מאלו, כדי להוות זיקה מספקת של הצדדים לישראל - בנוסף לאזרחותם הישראלית - לצורך סמכות בית הדין הרבני לפי סעיף 1 לחוק השיפוט. לטענת ב"כ הבעל, קיימות זיקות נוספות כפי שפורטו לעיל בטענותיו, ובראש ובראשונה העובדה כי עיקרו של רכוש הצדדים נרכש בישראל והוא מצוי עתה בישראל, ורכוש זה מהווה את רובו של כלל רכוש הצדדים. על פני הדברים, אף שקיימת לכאורה מחלוקת בדבר היקף רכוש הצדדים המצוי בישראל, נראה שיש ממש בטענות ב"כ הבעל בדבר זיקה זו וזיקות נוספות אחרות. לפיכך יש לקבוע כי התקיימו בצדדים תנאי סעיף 1 לחוק השיפוט.

9. משמתקיימים בצדדים תנאי סעיף 1 לחוק השיפוט ועל אף העדר תביעה רכושית התלויה ועומדת בבית משפט לעניני משפחה בישראל, אין בכך די – בעת שתלויה ועומדת תביעה רכושית בין הצדדים בבית משפט זר - כדי לומר, כי בית הדין יכול, על פי הדין הפנימי בישראל, לדון בתביעה הרכושית שבפניו.

בפסיקתו של בית המשפט העליון, קיימים הבדלי דעות בין שופטים בדבר היקף תחולתו של המשפט הבינלאומי הפרטי הפנימי על בית הדין הרבני ביחס לענינים הכרוכים בגירושין. על פי גישת השופטת ביניש (כתוארה אז) ב-בג"ץ רון (שם, 651-652) ואשר הסכים לה הנשיא ברק, אמנם הלכה פסוקה זה שנים היא כי בית-הדין הדתי אינו כפוף לכללי המשפט הבינלאומי הפרטי המחייבים להכיר בתוקפן של פעולות משפטיות שנעשו על-פי דין זר. אך במה דברים אמורים: בהיעדר כפיפותו של בית-הדין הרבני לדין מהותי זר בעניינים שבהם לפי המשפט הישראלי חל הדין הדתי, כגון נישואין וגירושין. עם זאת, כלל הכיבוד ההדדי בין הערכאות ודוקטרינת הפורום הלא נאות, בענינים הנדונים שלא לפי הדין הדתי – וכך הוא ענין הרכוש הנדון בבית הדין הרבני על פי הדין האזרחי, ובמקרה דנן לנוכח הסכם הממון אין הבדל בין הדין הדתי לדין האזרחי - "אין בהם כדי להחיל על בית-הדין הרבני דין מהותי זר, שהרי אין עניינם בכללי ברירת הדין. דוקטרינות אלה רלוונטיות לעקרונות המקובלים בשיטתנו המשפטית באשר להפעלת סמכותן של ערכאות בעלות סמכות מקבילה, ותכליתן להכריע בשאלה מי היא הערכאה שתפעיל סמכותה על-פי שיקולי יעילות ונוחות דיונית. מקורן של דוקטרינות אלה במשפט המקובל, אולם הרציונלים המונחים בבסיסן הם אוניברסליים, והן נטמעו זה מכבר בשיטתנו המשפטית. אמנם עקרונות אלה הם בדרך-כלל ענין של שיקול-דעת, אך בנסיבות חריגות, כפי שיפורט להלן, יש שהפעלת הכלל היא בגדר חובה כדי למנוע מערכאה בלתי מתאימה לקיים את ההליך".

לעומת זאת, השופט אנגלרד (בג"ץ רון, שם, עמ' 665 ואילך) סרב ללכת בדרכה של השופטת ביניש. לדעת השופט אנגלרד, הלכה מושרשת היא כי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי אינם חלים במסגרת השיפוט הרבני. מאחורי ההלכה הזו עומדת התפיסה העצמית של בתי-הדין הדתיים, כי, עקרונית, תחולתו של דין דתי היא אוניברסלית. אשר-על-כן אין תחולה לדוקטרינה הכללית של ענין תלוי ועומד, שמקורה בעקרונות המשפט הבינלאומי הפרטי, שנקלטו במשפטנו דרך המשפט המקובל האנגלי, על בית-הדין הדתי. ובהתאם לכך, גם אין מקום להניח כי הדוקטרינה הקרובה של פורום לא נאות, שגם מקורה בכללי המשפט הבינלאומי הפרטי, חלה על בית-דין דתי. יחד עם זאת, סבור השופט אנגלרד, כי מן הראוי להחיל את דרישת ה"כנות" לגבי בעל-הדין המבקש לכרוך את משמורת הילדים המצויים מחוץ לתחום השיפוט בתביעת הגירושין בבית-הדין הרבני בישראל. דרישה זו מוצדקת בשל החשש המוגבר הקיים בנסיבות אלה של שימוש לרעה בהסדר הכריכה. כמו כן התכלית הבסיסית של רעיון הכריכה – והיא הסדרת כל ענייני בני-הזוג בפני ערכאה אחת – תכלית זו ממילא אינה יכולה להיות מושגת כאשר ענין המשמורת נדון בפני ערכאה אחרת המצויה כאמור מחוץ לתחום השיפוט.

עם כל זאת, בדנג"ץ 843/02 רון ארז נ' בית הדין הרבני הגדול (פורסם ב"נבו"), בו נדחתה עתירה לדיון נוסף בפסק הדין בבג"ץ רון, הביע השופט חשין את הדעה כי ליבת חוות דעתה של השופטת ביניש היא בראיית תביעת המשמורת שהגיש העותר לבית הדין הרבני, בנסיבות אותו ענין, כשימוש לרעה בהליכי משפט בישראל. בעיקרם של דברים זו היתה פסיקתו של השופט אנגלרד אף-הוא, בקובעו כי כריכת מישמורת הילדים בתביעת הגירושין לא היתה כריכה כנה וכי מטעם זה אל-לו לבית הדין הרבני להידרש לנושא המישמורת.

נמצא כי על פי גישתו של השופט חשין, הכללים שמיישמת השופטת ביניש בבחינת הפעלת הסמכות של בית הדין הרבני בעת קיומו של הליך מקביל בבית המשפט הזר, הינם כללים להבניית שיקול הדעת. בבוא בית הדין לבחון אם אין בהפעלת סמכותו משום עשיית שימוש לרעה בהליכי משפט בישראל על ידי התובע, עליו להבנות את שיקול דעתו לפי הכללים החלים בסוגיית ה"פורום הנאות" ו"ענין תלוי ועומד" בבית המשפט האזרחי, אף שהמקור להחלת כללים אלו בבית המשפט האזרחי אינו זהה לזה של בית הדין הדתי. אכן, כללים להבניית שיקול הדעת מקלים על הערכאה השיפוטית במתן הכרעה. על ידי כללים אלו נעשית מלאכתה של הערכאה השיפוטית סדורה ושיטתית. דומה שבדרך כלל, במבחן התוצאה, לא יהיה הבדל בין שיטת השופטת ביניש לשיטת השופט אנגלרד, באשר להפעלת סמכות בית הדין הרבני לדון בתביעה, בעת שתלויה ועומדת תביעה מקבילה בפורום זר.

10. כך או כך, נבדוק עתה את תחולת הכללים החלים בעניננו על פי גישת השופטת ביניש בבג"ץ רון. על פי גישה זו, אף שיש סמכות לבית הדין הרבני לדון בענין הכרוך בגירושין על פי הדין הפנימי בישראל, על בית הדין להפעיל שיקול דעת ובמקרים נאותים למחוק או להעמיד את התביעה, בהתאם לדוקטרינות של "ענין תלוי ועומד" ו"פורום לא נאות". הלכה למעשה, על פי גישה זו, על בית הדין לבחון את מכלול הנסיבות על פי הכללים החלים במקרה הנדון במקביל בבית משפט אזרחי בישראל ובבית משפט של מדינה זרה. נקודת המוצא לדיוננו היא, כי הן לבית הדין הרבני בישראל, בהיותו במקרה זה הטריבונל השיפוטי המוסמך של מדינת הפורום, והן לבית המשפט בקליפורניה – הפורום שנבחר על ידי האשה ואשר בו מתגוררים הצדדים, קיימת סמכות שיפוט בעניני הרכוש של הצדדים.

על פי פסיקת בית המשפט העליון, עקב הגלובליזציה של המערכת הבינלאומית, חל פיחות מסויים בסוגיית "פורום לא נאות", ועל כן היא תייושם רק כאשר בית המשפט משתכנע כי "המאזן נוטה בבירור ובמובהק אל עבר הפורום הזר". נטל השכנוע הוא על הנתבע המבקש כי הסכסוך יתברר בבית משפט זר (רע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ'The Lockformer Company פ"ד נב(1) 109, 114). ואולם, נותר המבחן המהותי הדן בשאלה האם מירב הזיקות הרלבנטיות נוטה לפורום הזר, והאם הוא בעל הקשר האמיתי, המשמעותי והמהותי למקרה נושא הדיון (בג"ץ רון). לענין זה יש לבחון גם את ציפיותיהם הסבירות של הצדדים ואת היכולת לנהל הליך יעיל בארץ (רע"א 3144/03 אלביט הדמיה רפואית בע"מ נ' Harefuah Servicos de Saude S/C Ltda, פ"ד נז(5) 414, 421) (בנושא זה ראו, בין היתר: ע"א 300/84 אבו עטיה נ. ארביטיסי, פ"ד ל"ט (1) 365; ע"א 625/73 קורונל נ. קורונל, פ"ד כ"ט (2) 259,270; ע"א 2903/96 מסיקה נ. וינקו, פ"ד נ"ב (1) 817; רע"א 4716/93 החברה הערבית לביטוח שכם נ' עבד זריקאת, פ"ד מח (3) 265).

שאלת הפורום הנאות תוכרע, אם כן, בהתחשב במכלול הנסיבות, לרבות מירב הזיקות, שהן העובדות המעידות על הקשר של בעלי הדין ושל הענין נושא התובענה לכל אחד מן הפורומים האפשריים (ע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ' CAE Electroics Ltd (פורסם ב"נבו" - ניתן ביום 4.9.07), כשנקודת המוצא היא שהענין צריך להתברר בבית המשפט או בבית הדין המוסמך בישראל שאליו הוגשה התובענה.

שקלנו את טענות ומענות ב"כ הצדדים בשאלת מירב הזיקות הרלבנטיות, ושוכנענו כי מירב הזיקות הרלבנטיות בענין הרכוש הוא לישראל. לא די בכך שמקום מגוריהם של הצדדים כיום הוא בארה"ב, וכן לא די שחלק מן הרכוש מצוי שם. האשה לא הביאה כל אסמכתא השוללת את טענת הבעל כי עיקר הרכוש של הצדדים מצוי בישראל. מלבד הזיקות הרבות האחרות שפורטו על ידי ב"כ הבעל, יש גם לומר, לאור הסכם הממון שנערך וקיבל תוקף בישראל, כי קיום דיון בערכאה מוסמכת בישראל בענין חלוקת הרכוש של בני הזוג, היתה בגדרי ציפיה סבירה של בני הזוג (ראו והשוו: ענין אשבורן הנ"ל, פסקה 18). בנסיבות אלו, אין לומר כי המשכת התביעה בישראל בפני בית הדין הרבני גורמת עוול לאשה בהיותה מטרידה.

11. אך האם אין בהמשכת התביעה בישראל משום שימוש לרעה בהליכי משפט מצד הבעל? שאלה זו מתחזקת, לאור העובדה כי התביעה בארה"ב הוגשה קודם להגשת תביעת הבעל בישראל. גם אליבא דשיטת השופט אנגלרד בבג"ץ רון, כריכה של ענין בתביעת גירושין בעת שהליך מקביל תלוי ועומד בבית משפט זר עשויה לעלות לכדי "חוסר כנות" שהינו בגדר שימוש לרעה בהליכי משפט. על שאלה זו יש להשיב בשלילה. הנסיבות בעניננו שונות באופן מהותי מאלו שהיו בבג"ץ רון. עיקרו של דבר הוא, כי בבג"ץ רון נשללה היכולת מבית הדין לדון בתביעת משמורת, הואיל והמקום הטבעי לבירורה הוא במקום מגוריהם הרגיל של הקטינים, וזאת עקב הקשיים הרבים בקיום הדיון במקום אחר, ושיקולים נוספים הקשורים באופן ייחודי לענין המשמורת. כמו כן, בעת הגשת תביעת המשמורת בבית הדין בישראל, כבר ניתן פסק דין בתביעת המשמורת המקבילה שהוגשה בבית המשפט הזר. עם כל זאת, הותנתה שם הפסקת התביעה בישראל במתן האפשרות לבעל שם לקיים התדיינות מחדש בסוגיית המשמורת בבית המשפט הזר (שם, 660). במקרה דנן, מדובר בתביעה רכושית שטרם נידונה לגופה בבית המשפט הזר. היא הוגשה לבית הדין בישראל יום אחד בלבד לאחר שהומצאה לבעל התביעה שהגישה האשה בבית המשפט הזר. לאור תוכנה והיקפה של תביעת הגירושין הכרוכה שהוגשה לבית הדין בישראל, יש בסיס איתן לסברה שהיא הוכנה במשך כמה וכמה ימים קודם להגשתה, ובעת הכנתה לא ידע הבעל על התביעה שהגישה האשה. איננו מקבלים את טענת ב"כ האשה כי הבעל "נחפז" להגיש התביעה לאחר שכבר נודע לו על דבר הגשת התביעה בארה"ב, ושלפיכך, יש לראות בכך חוסר כנות היורד לסמכותו של בית הדין. טענה חוסר כנות הינה טענה עובדתית והיא נבחנת על רקע מכלול הנסיבות. ב"כ האשה יכול היה לחקור בנקודה זו את הבעל, שהתייצב במיוחד לדיון בבית הדין, אך הוא לא עשה כן.

יש להדגיש, כי גם לפי גישת השופטת ביניש, אין זהות בין התנאים לשלילת סמכותו של בית הדין במסגרת המשפט הישראלי הפנימי - כאשר ענין תלוי ועומד בבית משפט לעניני משפחה - לבין התנאים החלים על פי המשפט הבינלאומי הפרטי הפנימי - כאשר בעת כריכת תביעה כלשהי בבית הדין הרבני היה תלוי ועומד ענין מקביל בבית משפט זר. כפי שהסביר השופט זמיר ב-ע"א 3868/95, בג"ץ 5385/95 ו' ורבר נ' מ' ורבר ואח' פ"ד נב(5) 817, 833, ניתן להניח כי לבית-דין דתי נתון שיקול-דעת, כמו לבית-משפט אזרחי, בשאלה אם לסרב לדון בענין התלוי ועומד בפני בית-משפט מוסמך מחוץ לישראל. במסגרת המשפט הפנימי מדובר בכלל של "העדר שיקול דעת", ולפיו על בית הדין להימנע מלדון באופן מוחלט בענין שכבר היה תלוי ועומד בבית המשפט לעניני משפחה. במסגרת המשפט הבינלאומי הפרטי, על בית הדין הרבני להפעיל שיקול דעת (בג"ץ רון, שם, 651 ה-ו), כאשר עובדת היות הענין תלוי ועומד בבית משפט זר בעת הגשת התביעה בישראל, הינה רק אחד השיקולים שיש לשוקלם.

12. לא קיבלנו תשובה מספקת מב"כ האשה באשר לשאלה, האם הפסקת התביעה בישראל אינה גורמת עוול לתובע, והאם הסעד שיקבל הבעל בבית המשפט בארה"ב יהיה דומה במהותו לסעד המקובל בחלוקת רכוש בין בני זוג בישראל וישקף צדק מהותי, או יהיה בלתי סביר באופן קיצוני. ב"כ האשה טען כי יש להחיל לענין זה את "חזקת שוויון הדינים". הוא הפנה כמו כן לדברי בית-המשפט העליון בבג"צ 542/85 פאלק נ' פאלק, פ"ד לט (4) 376, לפיהם יש לסמוך על ערכאות השיפוט האמריקאיות, שיתנו את ההכרעה המשפטית הנכונה והצודקת:

"ארצות-הברית ומדינת קליפורניה יכולות להימנות עם המדינות הנאורות, המקיימות הלכה למעשה מערכות שיפוט נאותות. אזרחי ארצות-הברית ותושביה יוכלו למצוא במערכות שיפוט אלה את ההכרעה השיפוטית הנכונה והצודקת".

עם כל זאת, איננו יכולים להחליט בשאלת העוול העלול להיגרם לבעל על ידי הפסקת תביעתו בישראל, מבלי שניתן דעתנו להצהרות החד-משמעיות של הצדדים בהסכם הממון שנכרת ביניהם. הסכם זה אושר וניתן לו תוקף של פסק דין, רק לאחר שבית המשפט שוכנע כי בני הזוג חתמו על ההסכם "מרצונם החופשי והם מבינים את תוכנו של ההסכם, מהותו ואת התוצאות הנובעות ממנו", כלשון בית המשפט בפסק הדין מיום ג' בתמוז תשס"ב (13.6.02).

בהסכם הממון הביעו בני הזוג את דעתם על המשטר הרכושי אותו הם מעוניינים להחיל על עצמם, בהאי לישנא:

"והואיל: והצדדים חפצים להסדיר במסגרת הסכם זה באופן מלא ומוחלט את כל ענייניהם האישיים והרכושיים ומסכימים כי על מערכת היחסים שביניהם לא יחול הסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג – 1973 ו/או הלכת השיתוף ו/או כל דין אחר של שותפות כפי שמוחל ו/או מפורש על ידי בתי המשפט, אלא הוראות הסכם זה בלבד;

"והואיל: והצדדים מבקשים למנוע מצב בו התנהגות כלשהיא שלהם תתפרש על ידי צד ג' כלשהו ו/או על ידי רשות משפטית כלשהי, בשונה מכוונותיהם ומטרותיהם המוצהרות והמוסכמות בהסכם זה;

....
"והואיל: והצדדים מסכימים כי בכל מקרה, למעט הסכמה מפורשת אחרת בכתב, יחולו על מערכת היחסים ביניהם ההוראות הקבועות בהסכם זה והוראות אלה בלבד, הכל בהתאם למותנה ולמוסכם בהסכם זה להלן;"

בהמשך, בסעיף 2 להסכם הממון, נאמרו דברים אלה:

"מוסכם על הצדדים כי תהא מערכת היחסים כפי שתתפתח ביניהם בעתיד ודרך התנהגותם במהלך הנישואין, לא יהיה בהם כדי לשנות את התוצאות אשר הצדדים מבקשים להקנות למערכת היחסים ביניהם בהסכם זה, אלא אם הוסכם ביניהם אחרת ובכתב לאחר חתימת הסכם זה".

תוכנו המהותי של ההסכם איננו מענייננו, לעת עתה. על פני הדברים נראה, כי בני הזוג ביקשו להבטיח כי הרכוש שהיה למי מהם מלפני הנישואין – ולבעל היה רכוש משמעותי באופן ניכר מזה שהיה לאשה – לא יהיה חלק ממסת-הנכסים של בני הזוג שיחולק ביניהם בשווה במועד הקובע לענין חלוקת הנכסים שהצטברו במהלך החיים המשותפים. לכאורה, על פי המוסכם, בטרם חלוקה שוויונית של הרכוש שהצטבר, ינוכה ערך הנכסים שהיו לצדדים ערב נישואיהם ויועבר לבן הזוג הנוגע בדבר. כן הוסכם כי במהלך הנישואין ישרור בין בני הזוג משטר של שיתוף בנכסים, אשר ייפסק עם מתן הודעה בכתב של מי מבני הזוג. לאחר מתן הודעת הפסקה כאמור, יפעלו הצדדים על פי סדרי מועדים שננקבו בהסכם לביצוע איזון מלא של יחסי הממון שביניהם, וזאת אף אם טרם פקעו נישואין הצדדים. שינוי בהוראות הסכם הממון יכול שיבוא אך ורק כתוצאה מהסכם מאוחר יותר שייכרת ביניהם ובלבד שיהא זה בכתב. כאמור, ההסכם אושר כדין ולהוראותיו ניתנו תוקף של פסק דין.

אכן, איננו מפקפקים כי שיטת המשפט האמריקאית הינה שיטה נאורה והיא מבוססת על כללים של צדק. אך בנסיבות הענין, אין בכך די. המשפט של המדינות הנאורות אינו מחיל דין אחיד לגבי חלוקת נכסים של בני זוג. קיימות דוקטרינות שונות לגבי דיני יחסי הממון שבין בני זוג. דוקטרינות אלו מעוגנות בהיסטוריה ובתרבות של המדינות, וכל אחת מהן עשויה לשקף צדק כפי שהוא נתפש בדין המקומי. למיטב ידיעתנו, אף בארה"ב עצמה אין גישה מונוליתית, וישנם שינויים ממדינה למדינה בתוך ארה"ב. לעניננו עיקר הוא, כי על פי שיטת המשפט הישראלית יש ליתן משקל מכריע וחד-משמעי לרצון הצדדים כפי שהובע בהסכם ממון מחייב ערב הנישואין. במקרה דנן, לא הסתפקו הצדדים באישור גרידא של ההסכם, אלא ביקשו ליתן להוראותיו תוקף של פסק דין, וכך נעשה. לא זו בלבד, אלא כפי שטען ב"כ האשה עצמו, בעת כריתת ההסכם ידעו הצדדים שהם עומדים להתגורר בארה"ב בסמוך לאחר נישואיהם. לאור זאת, ולאור ההצהרות החוזרות והחד-משמעיות שבהסכם הממון, יש בסיס איתן לסברה כי הצדדים התכוונו להחיל את הדין הישראלי בכל הקשור לאכיפת ההסכם ולעריכת שינויים בו. בנסיבות אלו, ולנוכח המחלוקת בפנינו בדבר הדין בקליפורניה, אין די בהפנייתנו ל"חזקת שוויון הדינים". על ב"כ האשה היה להתייחס לטענת ב"כ הבעל כי על פי הדין בקליפורניה לא ייאכף הסכם הממון שבין הצדדים וכי הוא אינו תקף שם. האשה נמצאת בקליפורניה והיא מיוצגת שם על ידי עורכי דין מקומיים. על פי המסמכים שצרף ב"כ האשה עולה, כי באת-כחה של האשה בארה"ב נושאת שם ישראלי מובהק. לא נראה כי היתה קיימת בעיה של ממש להציג בפנינו את עמדת הדין הקליפורני. גם לא נטען על ידי ב"כ האשה כי מקובל על האשה שהסכם הממון הינו בר תוקף, או כי הוא שונה בשלב מאוחר יותר על ידי הסכם אחר בין הצדדים, בהתאם לדין הישראלי או בהתאם לדין הקליפורני. לפיכך, בשלב זה ובנסיבות הענין, אין חזקת שוויון הדינים בגדר חזקה שניתן להסתמך עליה.

13. ב"כ הבעל טוען, כי הפסקת הדיון בבית הדין בתביעה הרכושית תביא לכך שעל הבעל יהא לאכוף את הסכם הממון בארה"ב כפסק דין זר, דבר שיסרבל וייקר את ההליכים המשפטיים שלא לצורך. הננו מתקשים, לעת עתה, לירד לסוף דעתו: גם אם נדון אנו בתביעה הרכושית ואף נקבל את עמדתו כי הסכם הממון הינו בר תוקף ויש לאוכפו כפי שהוא, לכאורה לא יהיה מבחינת רשויות המשפט בארה"ב – בהיבט דיני האכיפה של פסק דין זר - עדיפות לפסק הדין של בית הדין על פני פסק הדין של בית המשפט לעניני משפחה. אם לגבי פסק הדין שאישר את הסכם הממון יהיה צורך בהבאת מומחים והוכחת הדין הישראלי, מדוע לא יהיה כך לגבי פסק דין שיינתן עתה בבית הדין הרבני?

לעומת זאת, יש ממש בטענת ב"כ הבעל כי בכל הקשור לעצם תוקפו של הממון, ועל רקע מכלול הנסיבות, יש עדיפות לפורום הישראלי על פני הפורום בארה"ב. יפים לענין זה דברי כבוד השופט צבי ויצמן בבש"א (כפר-סבא) 2938/06:

"התביעה סובבת ומושתתת על הסכם הממון שנחתם ואושר בארץ ובו מאמצים, או לסירוגין, מתנים הצדדים על הוראות שונות בדין הישראלי. הפורום הטיבעי, איפוא, לפרשנותו ומימושו של הסכם זה הינו בית המשפט הישראלי. אך טיבעי הוא שבית המשפט הישראלי יֵישב על מדוכת הענין הנדון אחר שהוא עצמו קבע, בפסק דינו של כב' הש' גדול הנ"ל, כי ההסכמים הינם שרירים תקפים וקיימים. אין זה ראוי כעת, עת מבקשת המשיבה למצות את פירות החלטתו זו של בית המשפט הישראלי ולקיים את ההסכם שאושר על ידו, לחסום את דרכה בכך.

הדברים אף מתיישבים עם הוראת סע' 15 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973, אשר כותרתה "משפט בינלאומי פרטי", הקובעת כי ככלל "על יחסי הממון בין בני זוג יחול חוק מושבם בשעת עריכת הנישואין" ומי לנו נאמן יותר מבית המשפט הישראלי על ישומם הנכון של הוראות חוק אלו?

הדברים הנזכרים מצטרפים, כמובן, לזיקות נוספות של הצדדים לארץ דוגמת היותם אזרחיה אשר נישאו בה, קיומם של נכסים המשותפים לצדדים בארץ וכיוצ"ב ."

14. ב"כ הצדדים חלוקים בשאלה אם החלטה שתינתן על ידינו בדבר הפורום הנאות, תכובד על ידי בית המשפט בארה"ב. זהו שיקול רלבנטי לעניננו, אך לא מכריע. לעת עתה, אין בידינו לגבש דעה בשאלה זו. אולם, להחלטה שניתן אנו תהיה נפקות ברורה, אם לא לגבי רכוש הצדדים המצוי בארה"ב, הרי בראש ובראשונה לגבי רכוש הצדדים המצוי בישראל. לטענת ב"כ הבעל רובו של רכוש הצדדים מצוי בישראל. ככל שהחלטתנו - בכפוף לערעור בבית הדין הרבני הגדול ולעתירה לבג"ץ, אם יוגשו - לא תכובד על ידי רשויות המשפט בארה"ב, יש להניח שפסק דין רכושי שיינתן שם, לא יוכרז כאכיף בישראל לגבי הרכוש המצוי כאן. לפיכך, אם נחליט לדון בתביעה הרכושית של הבעל לא יהיה זה "דיון סרק", כלשון ב"כ האשה.

15. על סמך הנימוקים דלעיל, יש בסיס מוצק בכדי לקבוע כי ראוי לנו שנפעיל את סמכותנו ונדון בתביעה הרכושית שהציב הבעל לפתחנו. חרף זאת, ולאור כלל הכיבוד ההדדי של הערכאות ובהתחשב בעובדה כי התביעה בארה"ב הוגשה ימים אחדים קודם להגשת התביעה בישראל, שקלנו אם ראוי שנחליט על העמדת התביעה שבפנינו, ככל שהאשה תצהיר בפני בית המשפט בארה"ב כי מקובל עליה שבית המשפט שם יפעיל את הדין הישראלי בכל הקשור לתוקפו של הסכם הממון שבין הצדדים, לעריכת שינויים בו ולאכיפתו. התלבטנו אם אין דרך זו בגדר איזון נכון של מכלול האינטרסים המתנגשים, תוך יישום נאות של כלל הכיבוד ההדדי של הערכאות.

לאחר ששבנו ושמנו עיוננו במסמכים שצורפו על ידי ב"כ הצדדים לטיעוניהם, ובמיוחד במסמכים הרבים מאד שצורפו על ידי ב"כ האשה, הגענו למסקנה שלא יהיה זה צודק להציע לצדדים להתדיין בארה"ב תוך הפעלת הדין הישראלי. חלק-הארי של המסמכים הרבים שצורפו על ידי ב"כ האשה עוסק בעניני משמורת הקטינה והמזונות. במסמכים הספורים העוסקים ברכוש, לא הצלחנו למצוא ולהבין מהי עמדת האשה לגבי חלוקת הרכוש בכלל, ולגבי הסכם הממון שבין הצדדים בפרט. לא מצאנו שהאשה טוענת כי נערך בין הצדדים הסכם אחר המשנה את תנאי הסכם הממון המקורי. לא מצאנו שהאשה טוענת כי קיים טעם על פי דין שבגינו הסכם הממון אינו תקף. מצאנו שני דפים הנחזים כדפים 32-33 לפרוטוקול בית המשפט בלוס אנג'לס מיום 26.7.07 (דפי פרוטוקול אחרים לא צורפו), בהם נחקרת האשה בקשר לרכוש שהיה לצדדים לפני נישואיהם ורישומו בהסכם הממון. מעבר לויכוחים הסמנטיים הרבים שבין ב"כ הצדדים ושנרשמו בשני דפי הפרוטוקול, מצאנו שלפחות פעמיים, באחד מן הדפים, הופסקה החקירה עקב שיחות או התייעצויות בעברית בין האשה לבין באת-כחה. אנו מתרשמים שמעבר לקושי בגין פערי שפה ולשון, יצטרך בית המשפט הזר לקיים דיונים אינטנסיביים בסוגיית הדין הישראלי, הן באשר לדיני יחסי ממון בין בני זוג, הן בקשר לדיני החוזים הכלליים החלים בישראל, והן באשר ליישומם במקרה זה, בו ערכו הצדדים הסכם ממון ייחודי. הדבר יחייב עדויות מומחים והשקעת משאבים מרובים, שהם לאין ערוך גבוהים יותר מאלו הנדרשים לצורך קיום ההתדיינות בפני בית הדין בישראל (ואולי לכך כיוון ב"כ הבעל בטענתו שהובאה בתחילת פסקה 13 לעיל, כי קיום הליך בארה"ב לאכיפת פסק הדין שאישר את הסכם הממון יסרבל וייקר מאד את ההליכים). על רקע הזיקות המרובות שבין הצדדים לישראל, ובהיותם כנראה גם ילידי ישראל ואשר רוב שנותיהם חיו בישראל, יהא זה בלתי מוצדק בעליל שלא לקיים את הדיון במחלוקת הרכושית שבין הצדדים בפני הפורום הישראלי. אף אם בשלב מאוחר יותר יהיה צורך בקיום דיון בפורום הזר בקשר לפסק דין רכושי שיינתן על ידינו, יש להניח, תוך דרגה גבוהה של וודאות, שהוא יהיה קצר בהרבה מקיום התדיינות מלאה בפורום הזר בכל היבטי המחלוקת הרכושית שבין הצדדים.

הוצאות משפט: כזכור, ביקש ב"כ הבעל לחייב את האשה בהוצאות עקב דחיית הדיון הקודם שנקבע בענין הצדדים ועקב אי התייצבות האשה לדיון שהתקיים בפנינו. לאחר העיון בתגובת ב"כ האשה, אנו מחליטים לדחות את הבקשה. לא הוכח בפנינו כי היתה המצאה נאותה של כתב התביעה לאשה ערב הדיון שנדחה. באשר לאי-התייצבות לדיון שהתקיים, על רקע העובדה כי האשה מתגוררת דרך קבע בארה"ב ובהחזקתה ילדה רכה בשנים, ומאחר והתקיים דיון מלא והבעל לא ניזוק עקב אי-ההתייצבות, אין הצדקה לחייב את האשה בהוצאות.

16. לאור האמור לעיל, אנו מחליטים:

א. בית הדין הרבני בישראל מוסמך לדון בתביעת הבעל בענין רכוש הצדדים, שנכרכה כדין ובכנות בתביעת גירושין כנה.

ב. בנסיבות הענין, ידון בית הדין בענין הרכוש למרות ההליך המקביל התלוי ועומד בבית משפט זר, בלוס אנג'לס.

ג. האשה תגיב בכתב, תוך 30 יום, לתביעה הרכושית של הבעל. בתגובתה תפרט האשה את עמדתה ביחס להסכם הממון שנכרת בין הצדדים, האם נערך הסכם מאוחר יותר, האם קיים נימוק מוכר בדין שלא לפעול על פי הסכם הממון, וכיצד לדעתה יש לחלק את רכוש הצדדים בשני מצבים: בהנחה שהסכם הממון תקף כפי שהוא, ובהנחה שעל פי הדין יש לחלק את הרכוש בדרך אחרת ומהו הבסיס לכך. כן תפרט האשה את כל רכוש הצדדים, ככל שהוא ידוע לה. לתגובה יצורף תצהיר ערוך כדין לאימות העובדות.

ד. הבעל יגיש הודעה בכתב תוך 30 יום ובה פרוט של כל רכוש הצדדים, ככל שהוא ידוע לו, וכיצד לדעתו יש לחלק את רכוש הצדדים. להודעה יצורף תצהיר ערוך כדין לאימות העובדות.

ה. הצדדים יגישו זה לזה ישירות העתק של התגובה וההודעה הנ"ל על נספחיהם, ויגיבו איש על כתבי רעהו תוך 15 ימים נוספים.

ו. ב"כ הצדדים יגישו, תוך 10 ימים, מספר מועדים מתואמים לדיון שייקבע במחצית הראשונה של חודש יולי שנה זו (לאחר המועד המקובל לסיום שנת הלימודים ולפני פגרת בתי הדין). הצדדים מוזמנים להופיע אישית, אך הדיון יתקיים גם בהעדר התייצבות של אחד הצדדים (אלא אם כן יהיה נימוק מספיק שלא לקיים את הדיון). ככל שלא תהיה מניעה לכך, ניתן בדיון שיתקיים פסק דין לגירושין, ונפנה את הצדדים לסידור הגט במועד סמוך.

ז. בכדי לחסוך בהוצאות הצדדים, אנו ממליצים לב"כ הצדדים, להידבר ביניהם על מנת להגיע לפתרון מוסכם בדבר תוקפו של הסכם הממון ואופן חלוקת רכוש הצדדים.

ח. בשלב זה אין צו להוצאות משפט.

ט. לנוכח טענת ב"כ הבעל כי הדיון בבית המשפט בארה"ב קבוע ליום 29.4.08, תמציא מזכירות בית הדין החלטה זו לב"כ הצדדים מיד באמצעות פקסימיליה ודואר אלקטרוני, ובמקביל בדואר רגיל.

ניתן היום, כ"ב ניסן תשס"ח (27.4.2008)

(-) חיים הרצברג, אב"ד (-) יצחק שמואל גמזו, דיין (-) מיכאל בלייכר, דיין

העתק מתאים למקור

הרב מנשה מילר
המזכיר הראשי